אבן האזל/מלווה ולווה/יח

אבן האזל ‏ מלווה ולווה יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה ומכרה ה"ז מכורה וכשיבוא בע"ח אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותה בד"א כשמכר לשעתה, אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה.

השגת הראב"ד. עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו וכו' עד אבל אם מכרה ממכר עולם אינה מכורה. א"א לא הבחין ולא הבין דרך הירושלמי אשר מצא על זאת המימרא.

המ"מ הביא דברי הראב"ד וכתב על זה ובאמת כל המפרשים אותו פירשוהו או בעבדי צאן ברזל הנזכרים בראש הירושלמי או בדין אפותיקי של אשה ודברי רבינו צ"ע, ומבואר מדבריו דזהו השגת הראב"ד במה שכתב הרמב"ם חילוק זה בין מכרן לשעה ובין מכרן לעולם גבי בע"ח, אבל לשון הראב"ד שכתב לא הבחין ולא הבין דרך הירושלמי אינו מבואר לפי פירושו של המ"מ דזה משמע שהרמב"ם אינו מפרש לדעתו הירושלמי לנכון ולפי ד' המ"מ אין כאן מחלוקת בפי' הירוש' אלא דלא קאי על בע"ח, ובאמת עיקר ד' המ"מ שהראשונים מפרשים דקאי על צ"ב או על אפותיקי של אשה אינם מוכרחים שהרמב"ן והרשב"א הולכים על דברי הראב"ד שכתב שגם באפותיקי של אשה קיי"ל כרשב"ג שהמכר בטל מיד ועל זה חולקים וסוברים דלא מצינו זה אלא בצאן ברזל דמשום שבח בית אביה דידה הוי, אבל מה ששם לה הבעל משלו בזה לא קיי"ל כרשב"ג ור' יוחנן בירוש' הא מיירי בצאן ברזל ובזה אמרינן דר' יוחנן כרשב"ג, וזהו בהא דסבר רשב"ג דהמקח בטל אפי' כשמכרו לשעה בזה הוא דסובר הראב"ד דקיי"ל כן גם באפותיקי של אשה והרמב"ן סובר דדוקא בצ"ב, אבל מה דמוכיח הירוש' מהברייתא דהעושה אפותיקי לבע"ח ולכתובת אשה ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו, ומפרש הראב"ד בס' הזכות שאם לא הניח נכסים תהא יוצאה מתחת ידו לפי שאין מכורין לעולם, והיינו שאפי' ישארו נכסים שמכר הלוה אחר שלקח האפותיקי לא יוכל לומר הנחתי, וכמו שמדייק המ"מ מדברי הרמב"ם, זה הא קתני להדיא גם בבע"ח, וא"כ גם מה שמפרש הרמב"ם בדברי הירוש' דמשום זה אם מכרה ממכר עולם אינה מכורה בזה שייך בין על כתובת אשה בין על בע"ח.

לכן נראה דהראב"ד משיג על הרמב"ם בעיקר פירושו בדברי הירוש' דדוקא אם מכרה לשעה המקח קיים עד שעת גביה, אבל אם מכרה ממכר עולם אינה מכורה כלל, וכפשטות הלשון דאם מכרן לעולם אינן מכורין והראב"ד אינו מפרש כן, וכן מבואר להדיא בדבריו בס' הזכות וביחוד בדברי הרמב"ן שמפרשים דמה דאמר דאם מכרן לעולם אינן מכורין אין הכונה דאם מכרן ממכר עולם אינן מכורין כלל, אלא דאם מכרן לעולם אינן מכורין לעולם היינו דלא הוי כשאר לוקח דבר המשועבד שהמכירה הוי מכירה רק שגובין משום שעבוד, אבל אם יש לקוחות מאוחרין צריך המלוה לגבות מהן משא"כ כאן באפותיקי אינם מכורין כלל על לעולם, וכשיבוא המלוה לגבות יגבה אף שיש לקוחות מאוחרין, וזהו גם לת"ק ולרשב"ג גבי אשה אפי' אם יש בני חורין היא גובה מהאפותיקי וזה מוכרח מד' הראב"ד בס' הזכות שכתב וז"ל ואותה הברייתא שהוזכרה בירושל' באפותיקי גמור לבע"ח ולאשה וכו', ועליהם אמרו מכורה לשעה והלוקח יחוש לעצמו שאם לא הניח שם שאר נכסים שכשיבואו לגבות תהא יוצא מתח"י לפי שאין מכורין לעולם.

וביחוד מוכח כן מדברי הרמב"ן שם שכתב וז"ל ושאלו בגמ' במכרן לשעה פליגי ור' יוחנן מבטל המכר מיד דומיא דנכסי מלוג שלה או במכרן לעולם פליגי, ור"א מקיים המכר לעולם כו', וכתב עוד ורבינו הגדול שכתב גבי שדה הוי כשמכרה לשעה אנן קיימין, אבל במכרן לעולם ד"ה אינן מכורין שיטה דגמ' ירוש' תפש דבר פשוט כתב דבשדה של אפותיקי ודאי גובה ממנו אם אין לו שאר נכסים, ולא הוצרך הירוש' הזה לדעת חכמים אלא לומר דהעושה שדה אפותיקי גובה משאר נכסים השנוי בגמ' שלנו כשמכרה לאחר הוא וכו', ומבואר בדבריו דאין כאן חידוש בעיקר במה דאמר הירוש' דאם מכרה לעולם אינה מכורה לומר דבשביל שמכרה לעולם אינה מכורה כלל כמש"כ הרמב"ם, וזהו שכתב הראב"ד לא הבחין ולא הבין דרך הירוש' והיינו שאין הפי' בירוש' כלל כדבריו, והרמב"ם מפרש כשיטתו דכיון שמכר לעולם וזה א"א לכן אינה מכורה כלל וכמש"כ המ"מ.

עוד יש לפרש השגת הראב"ד בפשיטות שהיא אותה ההשגה שהוא משיג על הרי"ף בס' הזכות שכתב על מה שהביא הרי"ף זה הירוש' שאינו יודע למה הביאו בכאן כי מה שנאמר כאן הוא באפותיקי סתם, והירוש' הוא באותן ג' שדות שהן כאפותיקי מפורש, והרמב"ם הא כתב זה באפותיקי סתם, וע"פ שתי השגות אלו כתב לא הבחין ולא הבין דרך הירוש', ובדעת הרמב"ם שפיר כתב הלח"מ שכשיטתו מוכח מהירוש' במס' שביעית שהעמידו ברייתא זו באפותיקי סתם, ולפי פי' הרמב"ן אינו מיושב מה דתניא והלוקח יחוש לעצמו, לכן מוכח כד' הרמב"ם דהברייתא מיירי באפותיקי סתם ושאינה מכורה לגמרי רק עד שעת גביה, וזה מפרש בד' הירוש' דאם מכרן לעולם אינן מכורין כלל כפשטה וכנ"ל.

והנה בפ"ו מהל' מכירה הל' ה' בארתי הל' זו וכתבתי החילוקים בין השיטות בדין אפותיקי ובדין ג' שדות ובדין נכסי צ"ב בקרקע ובמטלטלין, ולא כפלתי כאן ויראה המעיין שם.

ו

ובהשגות כבר כתבתי ובארתי בפ"ז מהל' חובל ומזיק הל' ז' ע"ש.

ז

המקדיש נכסיו אין בעל חוב יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד, וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו על מנת שיתן לבעל חוב את חובו ולאשה כתובתה. לפיכך כשתפדה ותצא לחולין ביד הלוקח יבוא בע"ח ויטרוף אותה או האשה בכתובתה כמו שבארנו בערכין.

המ"מ כתב דדעת הרמב"ם דכל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואם הוא קדושת הגוף ההפקעה עולמית, ואם הוא קדושת דמים נפקע עד שיפדה, וכבר השיגו הר"א ז"ל בפ"ז מהל' ערכין, ובאמת שמה שיצא לרבינו מפירוש זה אינו נכון וכל המפרשים ראיתי חלוקין עליו בזה ולדברי כולם אין קדושת קרקע מפקיע מידי שעבוד והביאו ראיות לזה ופירשו שדין המשנה שבערכין אינו מפני הפקעת שעבוד, אלא אע"פ שאינו מפקיע אינו טורף מן ההקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עכ"ל, ולבאר שיטת הרמב"ם נביא המשנה והגמ' דערכין ופי' המפרשים, והנה שם בדף כ"ג תנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה להגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבע"ח את חובו, ואמר בגמ' למה לי למימר הפודה פודה משום דר' אבהו דאמר ר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ורש"י ותוס' פירשו דזה ודאי שההקדש אינו מפקיע את השעבוד דדוקא בקדושת הגוף מפקיע דהא אמר דרק משום דר' אבהו צריך לפדות, אלא שנסתפקו בתוס' במטלטלין כיון דגם מכר מפקיע שעבוד מטלטלין, וכן דעת הרמב"ן ביבמות דף מ"ו ובכתובות דף מ"ט וכן דעת הרשב"א דקדושת דמים אינו מפקיע, ובשם ר"ת כתבו לחלק בין קרקע למטלטלין דבאמת קדושת דמים נמי מפקיע ורק בקרקע אלים השעבוד דהוי כמאן דגביא, וזהו שכתב המ"מ שלדברי כולם אין קדושת קרקע מפקיע מידי שעבוד.

והנה עיקר דברי הרמב"ם בזה הוא בפ' ז' מהל' ערכין הל' י"ד וביאר שם דאף שההקדש מפקיע השעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש הקרקע יש לבע"ח לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו, אכן לא ביאר הרמב"ם מה דאמר ר' אבהו דמה דפודין הוא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, והלח"מ שם כתב דמה דאמר שם ל"ל למימר הפודה פודה דזהו אמאי פודה אחר ולא המלוה בעצמו וע"ז אמר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, וכבר כתב המרכה"מ דאישתמיטתיה להלח"מ ד' הגמ' בפסחים דף ל"א דאמר שם כל היכי דאקדיש לוה וזבין לוה כו"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו, לכן מפרש המרכה"מ דמה דאמר הגמ' ל"ל למימר הפודה פודה דזהו למה צריך לפדות ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חובו דהא בל"ז לא יפדה שום פודה ע"מ שלא ליתן דהא אח"כ ע"כ יגבו מהפודה כמו דסובר הרמב"ם, ולכן אמר הגמ' משום דר' אבהו דדוקא היכי שהפודה פודה ע"מ ליתן וכו' אז הוי פדיון, אבל אם החוב מרובה ואין לך אדם שיפדנו ע"מ כן אפי' אם יתן הבע"ח דינר אין זה פדיון, וזהו דאמר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, היינו שאם יפדו באופן ששום אדם לא יתן כל כך אין זה פדיון, לכן צריך דוקא לפדות באופן זה, ולכן מסיק בגמ' דלרבנן דוקא עד מחצה פודה, והמרכה"מ מפרש בדברי הרמב"ם בהלכות ע"פ דבריו בפיהמ"ש שם שכתב שאם היה החוב כפול ממה ששוה הדבר שהקדיש אין פודין אותו בתנאי בשום פנים, אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל הקרקע, ומפרש כן המרכה"מ מה שכתב בהלכות שאם היה החוב שנים בדמי השדה אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה, אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל.

והנה הבאתי קוטב ד' המרכה"מ שהאריך בזה ולדעתי פירושו דמה שכתב הרמב"ם אלא פודין אותה סתם היינו שהחוב נפקע הוא דחוק שהי' לו לפרש כן דהא מתחלה כתב דאף שההקדש מפקיע השעבוד זהו רק נגד ההקדש אבל כשיפדה הפודה חזר השעבוד והמלוה גובה ממנו, וגם מה שכתב לפרש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהיינו שאם יפדה הבע"ח בעצמו ויתן דינר אף שהחוב הרבה יותר מדמיו אין זה פדיון והוי כמו נתינת שוחד להקדש שיפקיע קדושתו, אינו מבואר בזה לשון כדי שלא יאמרו דהא לדבריו באמת אין זה פדיון ולא רק שלא יאמרו.

ונראה דמה דפריך בגמ' למה לי למימר הפודה פודה זהו ודאי כמש"כ המרכה"מ דלמה צריך שיפדה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה הא ע"כ יתן אח"כ הפודה דלגביה לא בטל השעבוד, אבל תי' הגמ' אינו כמו שכתב אלא כפשוטו דמש"ה צריך שבשעת פדיה יפדה ע"מ כן משום דאם יראו שהוא פודה הקרקע בסתם בדינר יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהיינו המותר מן הדינר, ואף דקיי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, הא זהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה הא אסור לחלל, ולכן שפיר חיישינן לאינשי דלא גמרי וכשיראו שמחלל שדה שוה מנה על דינר יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.

ובמה שכתב הרמב"ם דאם היה דמי החוב שנים בדמי השדה אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל וזהו פירושו במה דאמר בגמ' עד מחצה, נראה ברור שחזר בו כאן בהלכות ממה שכתב בפיהמ"ש שמפקיעין החוב מעל הקרקע, אלא דכונתו דמה דצריך לפדות בפירוש ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו, וזהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון תקנה זו אינה אלא אם החוב הוא עד מחצה שאז מצוי שישום הפודה הקרקע ביוקר, אבל אם החוב הוא שנים בדמיו שאז אינו מצוי שישומו הקרקע כ"כ יותר בדמיה דהא צריך עוד להוסיף דינר ויהי' ניכר שהדינר אינו דמי הקרקע ולא הוי פדיון, וכמו שכתב המרכה"מ, לכן פודין אותה סתם ואין חוששין בזה לשמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ואף דודאי הפודה יודע שיצטרך להתפשר עם בעל החוב, אבל כיון שאין הקרקע שוה אלא מחצית דמי החוב בודאי יתרצה הבעל חוב ליטול ממנו פחות מדמי החוב ויכתוב לו פטור על כל החוב, אבל תקנה זו שיפדה ע"מ ליתן את כל החוב זה אי אפשר לכן פודין אותה סתם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.