אבן האזל/מלווה ולווה/יז

אבן האזל ‏ מלווה ולווה יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

אין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הרי הפוגם את שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה הרי בניו נשבעין שלא פקדנו אבא ולא צונו אבא ולא מצינו בין שטרותיו של אבא שכל השטר הזה פרוע וגובין את שאר השטר בין מן המלוה בין מיורשיו.

כתב הכ"מ במה שכתב הרמב"ם בין מיורשיו נראה שדעתו דמה דאמרינן הבו דלא לוסיף עלה דאפי' ביתומים הבאים ליפרע מן היתומים כל שהשבועה אינה שבועת הבא ליפרע מן היתומים אלא שבועת פוגם שטרו אף שגובין היתומים מן היתומים הבו דלא לוסיף עלה הוא, מיהו איכא למימר דזה דוקא במת מלוה קודם לוה, אבל במת לוה קודם מלוה שמלבד שבועת פוגם שטרו חלה עליו שבועת הבא ליפרע מן היתומים אין אדם מורישה לבנו עכ"ד ומה שכתב מיהו איכא למימר הוא תימה שזהו דבר פשוט וכבר תמה על זה הלח"מ אלא שהפריז על המדה וכתב דפירוש קמא רחוק מן הסברא ואין בדברי הכ"מ פי' קמא, ומקודם כתב רק עיקר היסוד דסובר הרמב"ם דעל שבועת פוגם שטרו אף שעכשיו באין ליפרע מן היתומים לא אמרינן אין אדם מורישה לבנו. ובאמת לא הזכיר הכ"מ שזהו חדוש בד' הרמב"ם שהרא"ש אינו סובר כן כמו שכתב המל"מ בהל' ג' דמוכח מדבריו בתשובה דסובר דמה דאמרינן דפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין הוא דוקא בבאין ליפרע מן הלוה עצמו. אבל אם מת הלוה אף שמת אחר שמת המלוה אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו. ולפלא שלא הזכיר המל"מ שהוא שלא כד' הרמב"ם.

ובעיקר במה שהוציא המל"מ חדוש זה מדברי הרא"ש בתשובה נראה דיש להוכיח כן מד' הרא"ש במקומו בפ' כל הנשבעין סי' י"ד שכתב שם וז"ל הרמב"ן כתב דלוקח שלקח שט"ח ומת לוה אם אחר שלקחו מת הו"ל מת מלוה בחיי לוה וגבי. (ברא"ש שלפנינו כתוב מת לוה בחיי מלוה והוא ט"ס דמוכח וכמש"כ כן הוא ברמב"ן) ואם קודם שלקחו כבר מת לוה כבר נתחייב מלוה המוכר לבני לוה שבועה ואין אדם מוכר שבועה לאחר ואע"ג דלא מוספינן אדרב ושמואל כל שבא לגבות מנכסי יתומים היא גופא דרב ושמואל היא, והרמב"ם ז"ל נמי משמע שסובר כן שכתב שאם מתה האשה קודם שנשבעת אין ללוקח כלום, וכך אמרו שהחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים שאין לו כלום, וטעמא דמילתא דילמא אלמוה רבנן לתקנת היתומים והחמירו בשבועתו יותר מכל הנוטלין, ומשום הכי חיישינן לה ולא מוספינן עלה, אבל בכל מי שבא ליפרע מנכסי יתומים דיינינן הכי עכ"ל ע"ש שהאריך עוד בזה, והמבואר בד' הרא"ש דמה דאמרינן הבו דלא לוסיף עלה היינו דבשבועה אחרת שאינו בא לגבות מנכסי יתומים לא אמרינן כבר נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו, ומוכח דסובר דחשוד שהוא צריך להיות נשבע ונוטל שלא מן היתומים אינו מפסיד בשביל שהוא חשוד.

והנה בזה חולקין הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהל' טוען הל' ח' שכתב שם הרמב"ם וז"ל נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר, וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר. וכתב ע"ז הראב"ד איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן, ואם תאמר הא דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה עכ"ל. ומבואר דדעת הרא"ש הוא כדעת הראב"ד דהא כתב בטעמא דחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים שאין לו כלום משום דאלמוה רבנן לתקנת היתומים, ומוכח דכשהחשוד בא לגבות מן הלוה והיה פוגם שטרו או שאמר הלוה ישבע לי שלא פרעתי אינו מפסיד החשוד. וזהו דאמר בגמ' הבו דלא לוסיף עלה כגון פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. דזהו משום שאין באין לגבות מנכסי יתומים וע"כ שהוא כשהלוה חי דהא אין לומר דדוקא בשבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים החמירו לומר אין אדם מוריש שבועה דהא כתב דבכל מי שבא ליפרע מנכסי יתומים דיינינן הכי, ואף שהרא"ש הביא מקודם דברי הרמב"ם דאם מתה האשה קודם שנשבעת אין ללוקח כלום זה כתב רק לומר שדין הלוקח כדין היתומים, אבל מה שכתב אח"כ בטעמא דמילתא שזהו משום שבא ליפרע מנכסי יתומים הא אין הרמב"ם סובר כן, דגם בבא לגבות מן הלוה וצריך שבועה אינו גובה.

עכ"פ מבואר דעת הרא"ש בפסקיו במקומו כמו שסובר בתשובה דעיקר תליא אם בא לגבות מן היתומים וזהו שלא כדברי הרמב"ם כאן דפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין וגובין בין מן הלוה בין מיורשיו והולך לשיטתו שסובר דגם חשוד הבא לגבות מן הלוה אם הוא צריך לישבע אינו נוטל דהך דינא דהבו דלא לוסיף עלה אינו תלוי אם בא ליפרע מן היתומים או מן הלוה אלא העיקר תליא אם כבר חלה על המלוה שבועה משום דאם מת מלוה בחיי לוה כשמת הלוה אח"כ אינו חל על יורשי המלוה דין שבועה ובפוגם שטרו ומת סובר הרמב"ם שכל זמן שלא טען הלוה פרעתי הכל, אכתי לא חל על המלוה דין שבועה, ולכן כשמת וטען הלוה להיורשין פרעתי לא חל על היורשין דין שבועה ונפטרין בשבועה שלא פקדנו אבא, ולכן אפי' מת הלוה אח"כ ובאין יורשי המלוה ליפרע מיורשי הלוה נמי גובין, וזה פשיטא דאם מת הלוה קודם המלוה שכבר חל על המלוה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומין, מלבד דין פוגם שטרו דודאי אינו מוריש שבועה לבניו כמש"כ הכ"מ אלא דא"צ להשמיענו זה וכנ"ל.

אלא דצריכים אנו להוסיף דדעת הרמב"ם לחלק בין יורשין לחשוד דיורשין אם מת מלוה בחיי לוה כשמת הלוה לא חל על היורשין דין שבועה שלא נפרע השטר כיון שאין יכולין לישבע ונפטרין בשבועה שלא פקדנו אבא, אבל חשוד המוציא שטר אף שגם הוא אינו יכול לישבע לא אמרינן דלא חל עליו שבועה דלא נפטר מחיוב השבועה בשביל שהוא חשוד, ולכן לא אמרינן בזה הבו דלא לוסיף עלה ולכן אינו גובה בהשטר כיון שאינו יכול לישבע.

ח

יורש קטן שהיה שט"ח לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו היתומים שמא שובר זה מזוייף הוא ולפיכך לא הוציאו הלוה בחיי אביו.

כתב המ"מ דהר"י מיגש כתב דאפי' לא תבע האב חוב זה בחייו חוששין לשובר זה מפני שהיה ללוה להזמין המלוה בב"ד ולכפותו לקרוע השטר, ויש אומרים דדוקא כשיש עדים שתבעו בחייו, ואם לא אין חוששין דמה יעשה זה כשאמר לו המלוה אבד שטרי ועל כרחו פרע וקיבל שובר ולזה הסכים הרשב"א עכ"ד המ"מ, והנה טעמם של החולקים על הר"י מיגש הוא לכאורה ברור ומדברי הרמב"ם משמע כהר"י מיגש דהא סתם ולא פירש שתבעו המלוה איברא דאין הוכחה גמורה כיון דגם הגמ' אמר כן בסתם, אך באמת עיקר האוקימתא בגמ' ג"כ אינו מיושב דלא הו"ל להגמ' למיסתם והו"ל לפרש דבכה"ג מיירי בפרט דבגמ' מייתי עובדא ולא הוזכר שתבע האב בחייו.

ונראה דהנה המ"מ הביא עוד ד' הרשב"א שכתב ואפי' מתקיים בחותמיו ואפי' מפי העדים שאמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בו בצד אות פלוני אין מקבלין מהן לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ומוכח מד' הרשב"א דדוקא שאינו מקויים ובאין עכשיו לקיימו, אבל אם הוא מקויים בב"ד לא אמרינן שמא מזוייף הוא. וא"כ אפשר ליישב מה שהקשו החולקים דמה יעשה זה אם אמר לו המלוה אבד שטרי משום דמה דאמרינן שהיה לו להוציאו בחייו יש בזה בכלל שהיה לו לקיימו בב"ד שהיה לו לחוש שמא ימותו העדים או ילכו למד"ה ולא יוכל לקיימו. ואף דדברי הר"י מיגש שכתב שהיה לו להזמין המלוה ולכפותו לקרוע השטר אינם מיושבים אבל עכ"פ עיקר הדין מיושב דאינו צריך לאוקמי באוקימתא. ומשום זה סתם הרמב"ם דהא לא כתב יצא עליו שובר מקויים בב"ד ומסתמא כל שטריו אינו מקויים וצריך לקיימו.

והנה במה שכתב הרשב"א דאפי' מתקיים מפי העדים ואפי' אמרו אנו חתמנוהו אין מקבלין מהן לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. הקשה הב"י דהא מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד. ועיין מש"כ בזה הקצוה"ח בסי' ק"ז סעיף ט"ז דהרשב"א לשיטתו דסובר דטעמא דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד משום דעל כת"י הן מעידין, אבל אם היו מעידין על מנה שבשטר לא הוי מהני שלא בפני בע"ד. וא"כ הכא מה שמעידין שחתמו זה הוי כאילו מעידין על מנה שבשטר, ודבריו ברורין. ובעיקרם כתב כן הרשב"א בעצמו על הך דינא דשובר שיצא על שטר היתומים בתולדות אדם סי' שע"ו ששם הוא המקור לדברי הרשב"א בטעמא דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד כמש"כ הב"י אלא ששם כתב לענין אם העדים מעידין שזוכרין הפרעון, והקצוה"ח הוסיף דגם באופן שהביא המ"מ הוי על מנה שבשטר. אכן גם לשיטת התוס' דטעמא הוא דמשום דקיום שטרות דרבנן לא החמירו רבנן שלא לקיים שלא בפני בע"ד יש לומר דזה דוקא בדין קיום שטר שאם לא יקיימו אותו ילכו העדים ולא יוכל לגבות, אבל גבי שובר כיון דגם אם לא יקיימו אותו, לא יהי' להלוה היזק דהא אמרינן שאין גובין בהשטר אלא שאין קורעין אותו עד שיגדלו היתומים, וכיון דמעיקר הדין אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד לכן גבי שובר אין מקיימין, אך זה אינו מיושב דא"כ למה לן טעמא בשביל שלא הוציאו בחיי אביהן דהא בלא זה כיון דהיתומים הן קטנים אין מקיימין שלא בפני בע"ד.

ואפשר לומר דנצרף שתי הטעמים טעמו של הרשב"א דהא דמקיימין שלא בפני בע"ד הוא משום דעל כתב ידן הן מעידין, וטעמן של התוס' משום דקיום שטרות דרבנן, ומשום דטעמו של הרשב"א אינו מספיק דהא קיי"ל בכתובות דף כ"א כחכמים דעל מנה שבשטר הן מעידין ומשו"ה אין צריכין לצרף עמהן אחר וגם בכה"ג מקיימין שלא בפני בע"ד, ע"כ צריך לומר כטעם התוס' משום דקיום שטרות דרבנן, אלא דיש לומר כמש"כ דזה לא שייך אלא בשטר ולא בשובר, ובשובר יהי' תלוי אם על כתב ידן הן מעידין, יהי' אפשר לקיים שלא בפני בע"ד ויהיו צריכין לצרף עמהן אחר, ולפי"ז יהי' מיושב מה דאמר בגמ' וברמב"ם הטעם מדלא הוציאו בחיי אביהם ולא אמר טעמא דבשובר אין מקיימין שלא בפני בע"ד, דמהני הך טעמא דאפי' אם יצרפו אחר, או יעידו שניהם על כתב ידן של שניהם דאז בודאי על כתב ידן הן מעידין והי' הדין דמקיימין גם שובר שלא בפני בע"ד וכד' הרשב"א, מ"מ הכא אין מקיימין בשביל שלא הוציאו בחיי אביהם.

ט

המוציא שטר חוב על חברו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל, היה כתוב בא"י מגבהו ממעות א"י מה שאין כן בכתובה, לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל. הוציאו בא"י מגבהו ממעות א"י, בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע, ישבע המלוה ויטול.

ישבע המלוה ויטול, כתב המ"מ זה פשוט בטעמו שכיון שאינו מבורר בשטר ודאי על המלוה לישבע ודי אם האמינהו ליטול בשבועה מפני שהלוה כתב סתם עכ"ל, ודבריו אינם מבוארים דמנ"ל שבועה זו דממ"נ כיון דדינא הוא שצריך לשלם כמטבע המקום שיוצא השטר מנ"ל שיהי' צריך לישבע, וראיתי להש"ך בסי' מ"ב סעיף י"ד שכתב וז"ל בבעה"ת כתב ע"ז ולא ברור לן וכתב ב"י ולא ידעתי למה לא ברירא ליה דהא הו"ל כמו שטוען פרעתי דנשבע ונוטל, ובגידו"ת כתב דטעם בעה"ת הוא כיון דלא אמר הלוה השבע לי, ולא נהירא לי דמסתמא גם הרמב"ם ר"ל כשאמר השבע לי דלא עדיף מפרעתי ע"ש בדבריו, והנה אמנם התומים והנתיבות כתבו ג"כ כדברי הש"ך אבל דבריהם תמוהים להעמיד דברי הרמב"ם כשאומר הלוה ישבע לי דודאי היה צריך הרמב"ם לפרש כן ומדכתב בסתם ישבע המלוה ויטול ודאי כונתו דא"צ שיאמר הלוה ישבע לי ובטענתו לחוד כבר צריך המלוה לישבע וליטול. אלא דודאי צריך ביאור מאיזה טעם יהי' המלוה צריך לישבע.

והנראה בזה דהנה בפ"ו מהל' מכירה הל' י"א ביארתי שיטת הרמב"ם בדין לוקח שטר חוב של חבירו שכתב הרמב"ם דאין צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעתו שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך ויישבתי שם קושיית הרמב"ן בס' הזכות מהסוגיא דיבמות דף קט"ז דהרמב"ם סובר דהלוקח נעשה מוחזק בהחוב ע"י זה שתופס את השט"ח, ולפי"ז נוכל לומר בשיטת הרמב"ם דסובר דמה דתניא דאם אינו כתוב בהשטר מקום כתיבתו תלוי במקום שמוציא המלוה השט"ח, אינו כמו שכתב הר"נ שם דטעמא הוא משום דהוי כמו שהתחייב הלוה לשלם ממעות המקום שיצא בו השטר אף שלוה במקום אחר, וגם לא כמו שכתב הר"נ בטעם שיטתו של הרמב"ם דסובר דבסתמא אמרינן דמקום שהוציא השט"ח שם הי' ההלואה דלפי"ז אין טעם לחייב להמלוה שבועה, אלא דטעמו של הרמב"ם הוא ע"פ שיטתו שהמוחזק בשט"ח הוי כמו שהוא מוחזק בהחוב, וכיון שבשט"ח אינו כתוב המקום שכתבו אותו וכתוב בו מעות סתם והוציאו אותו עכשיו בבבל אמרינן דבסתמא הוי פירוש לשון השט"ח כמקום שהוציאו אותו, דאף דאם הי' הלוה מברר שלוה במקום אחר הי' נפטר במטבע המקום שלוה, אבל עכשיו שכתוב בו סתם ולבני בבל הוי לשון השטר במעות בבל חשבינן להמלוה שהוא מוחזק בהחוב במעות בבל, ולכן נאמן המלוה לומר שהחוב הי' במעות בבל.

והנה כבר בארתי בפ"ג מהל' שכנים הל' ב' בדין אחד מן השותפין שבנה הכותל וחבירו טוען נתתי חלקי דעל מה שלמעלה מד' אמות אינו נאמן כדתנן במתני' שכתב הרמב"ם דהבונה נשבע בנק"ח שלא נתן לו, ובארתי שם שיטתו דכל היכי שגובה מעות בשביל זה שהוא מוחזק צריך לישבע מדין נשבע על המשכון לדעת הגאונים, ולכן גם כאן כיון דמה שהוא נוטל במעות בבל הוא משום דחשבינן למלוה שהוא מוחזק בחוב במעות בבל, ונאמן לטעון שהלוה מעות בבל, לכן נשבע כדין נשבע על המשכון לדעת הגאונים.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.