אבן האזל/טוען ונטען/ח

אבן האזל ‏ טוען ונטען ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

מי שהיו בידו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אף על פי שהודה ואמר לו יודע אני שהיו שלך אבל פלוני מכרם לי או נתנם לי אין מוציאין אותן מידו, אפילו הביא זה עדים שהיו ידועין לו, שאדם עשוי למכור את כליו.

השגת הראב"ד. מי שהיו וכו' עד שאדם עשוי למכור את כליו. א"א לא ידעתי למה אם בשביל שטוענין ללוקח הלא הראשון שזה בא מכחו לא היה יכול לטעון, ועוד הרי לא טען רבא ליורש בספרא דאגדתא, עכ"ל.

מי שהיו בידו, כתב המ"מ דין זה נתבאר למעלה והוא בשלא יצא לבעלים שם גנבה, והבעלים אין טוענין השאלתיו לך, ואע"פ שאם הי' טוען כך היה נאמן, אינו נאמן בטענת גנובין, משום דלא מחזקינן אינשי בגנבי ומיגו כי האי לא אמרינן עכ"ל, ותמה לפי"ז הסמ"ע על הרמ"א בסי' קל"ג סעיף ז' שהמחבר כתב הדין בטוען גנובים, והרמ"א כתב ויש חולקין וציין לדברי הטור, ובאמת גם הטור סובר בזה כהרמב"ם, וגם הראב"ד אינו חולק בטוען גנובים, אלא בטוען השאלתים למי שמכרם לך, וכתב הש"ך דכונת המ"מ אינו בטוען גנובים ממש, אלא שהמוכר שאל או שכר ממנו, וזהו דרך גנבה כשמכר לאחר, וצ"ל דבזה חולק הראב"ד דכיון שהמוכר לו לא הי' יכול לזכות בטענת לקחתי ממך כשהמערער יטעון השאלתים לך, איך יזכה המחזיק הבא מכחו.

והקשה ע"ז הט"ז דהא גבי אומן מבואר בסי' קל"ד ס"ד דאם טען האחר שהאומן מכרו לו, שאמר לו שבעל הטלית מכרו לו אינו נאמן, ואמאי כיון שטוען בעל הטלית שנתנו להאומן לתקן, והאומן מכרו לזה הא הוי כטענת גנובין, וכמו בטענת השאלתים למי שמכרם לך, והביא דבריו הנתיבות בסי' קל"ג וכתב שזהו תמיה קיימת, והנתיבות אחר שהביא דברי הט"ז כתב והתומים כאן נשמטו ממנו דברי הט"ז, ולפלא שהתומים הביא קושיית הט"ז, אלא שלא הזכירו, ובאמת שדברי התומים מדוקדקים שהט"ז הקשה רק מהמבואר במחבר סעיף ד' שאם האחר טוען שהאומן מכרו לו שאמר שבעל הטלית מכרו לו אינו נאמן, ואין הקושיא אלא מדברי המחבר, אבל התומים, הקשה על הרמב"ם מדברי הגמ' דאמר רבה שאם אמר האחר בפני אמרת לאומן למכרו לי נאמן מיגו דאי בעי אמר מינך זבניה, ולמה צריך להא דבפני אמרת לאומן למוכרו ובמיגו כיון דאם טוען השאלתי למי שמכרה לך הוי כמו טוען גנובין, וא"כ כשמכר האומן הכלי שטוען בעל הכלי שנתנו לו לתקן הוי כמו שטוען לאומן גנבת ואינו נאמן.

וכתב התומים ליישב שיטת הרמב"ם דאין הכונה לגמרי כדברי המ"מ דאם טוען השאלתי לזה שמכרו לך הוי כטוען טענת גנובין, דא"כ גם אם אינו טוען מכרת לי הוי מעשה גנבה כשאינו מחזיר מה שנתנו לו, אלא דכיון דעשה מעשה ומכר הדבר שהשאילו לו הבעלים ניכר יותר מעשה הגנבה, ולכן אמרינן דאפשר הי' מברר בעדים שהבעלים מכרו לו, ולכן גבי אומן דמיירי שהאומן לפנינו ואינו מברר בעדים אינו נאמן בלא מיגו, והנה מה שכתב דגבי אומן מיירי שהאומן לפנינו אינו מוכח בגמ' כלל, דהא מוקים ביוצא מתחת ידי אחר, ומה דאמר מיגו דאי בעי אמר מינך זבניה היינו הבעלים, אבל לא הוזכר האומן, ובעיקר סברתו דבזה אמרינן שהי' מברר בעדים, אינה מוכרחת, ועיין בדף נ"ב בתוס' ד"ה ומודה לי אבא.

והנתיבות כתב דדעת הרמ"א דסובר דדוקא כשטוען אתה מכרתו לי והמערער טוען נגנבו אינו נאמן המערער, אבל כשטוען פלוני מכר לי נאמן המערער אפי' בטענת גנובין, והוא כמש"כ רש"י בב"מ דף ח' דטעמא דכופר בפקדון פסול לעדות דליכא למימר אישתמוטי דאם אבד יטעון שאבד ויפטור, וא"כ כשטוען אתה מכרתו לי והמערער טוען שנגנבו, ע"כ לדברי המערער המחזיק בעצמו גנב, דאם קנה המחזיק מאחר למה לו להעיז יטעון שמאחר לקחו, לכן אין מאמינים להמערער בטענת גנובים אפי' במיגו דהשאלתים לך דהוי מיגו להוציא המחזיק מחזקת כשרות, אבל כשהמחזיק טוען שאחר מכר לו בזה מהני המיגו, דאין מוציאין המחזיק מחזקתו גם לטענת המערער דאיכא גנבי, והנה הנתיבות בא ליישב דברי הרמ"א, והרמ"א הא כתב כלשון הראב"ד דלא עדיף המחזיק מאותו פלוני שמכר לו, וכיון שאותו פלוני שמכר לו לא הי' נאמן גם הוא אינו נאמן, ולא הוזכר בדברי הראב"ד שהמוכר לו טען אחר מכר לי, וא"כ למה לא נאמר בזה טוענין ללוקח, והיינו המחזיק, ונאמר שאם היו שואלין למי שמכר לו מנין לך הכלים, הי' אומר שבעל הכלים מכר לו, ואז הא לא הוי מהני טענת המערער שהוא טוען גנובים לפי דברי הנתיבות דאז הוי המערער כטוען אתה גנבת.

והנה בפ"ב מהל' גנבה הל' י' כתב הרמב"ם דעשוי למכור כליו והכלים עשויים להשאיל ולהשכיר מוציאין מהמוחזק, והראב"ד כתב דא"צ לשם גנבה אלא להפטר משבועה שלא מכרן, וכתב המ"מ דטעמו של הראב"ד הוא משום מיגו דהשאלתים לך, וטעמו של הרמב"ם משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, והביא הש"ך דברי התוס' והרא"ש דלא אמרינן כן אלא כשאומר גנבת ולא בטוען גנובין דאיכא גנבי בעולם, רק טעמו של הרמב"ם משום דהוי מיגו להוציא, והבאתי שם דברי הרמב"ם בפיהמ"ש דלא אמרינן מיגו אלא לפטור, ועיין מה שכתבתי שם עוד דלבד מיגו להוציא יש כאן גדר מיגו במקום חזקה, שכל מה שביד אדם הוא שלו, דסובר הרמב"ם דלא אמרינן מיגו באופן זה, אפי' היכי דלא הוי להוציא, וכתבתי שם עוד לבאר מה דמהני הא דעשויים להשאיל ולהשכיר אפי' בטוען גנובים אם יצא לו שם גנבה, דאפי' בעשוי למכור כליו מוציאין מהמחזיק, וקשה מה מהני הא דעשויים להשאיל לטענת גנובים, וצ"ל דכיון דיכול המערער להוציא בטענת שאולין, אזל ליה חזקת המחזיק, אלא דלפי"ז קשה דא"כ מה צריך ליצא לו שם גנבה.

ולכן כתבתי דהם שני ענינים, דין חזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו, הוא חזקת בירור משום דסתמא דמילתא כך הוא, ואלים כ"כ דלא אמרינן מיגו במקום חזקה זו אפי' היכי דלא הוי להוציא, וכמו שהבאתי מדברי הרמב"ם פ"א מהל' מלוה דאינו נאמן משום חזקה זו להפקיע מבע"ח, ועוד יש דין מוחזק שהוא דין בעצם כדאמר הגמ' בב"ק דף מ"ו דהמע"ה סברא הוא דמי שצריך להוציא עליו לברר, ולכן נוכל לומר דכיון שיצא לו שם גנבה טענת גנובין הוי טענה מעלייתא, אלא דבעשוי למכור כליו כיון דאפשר שני האופנים, לכן כשהלוקח מוחזק אלים חזקתו ואין מוציאין מידו, וכן מה שהי' מוחזק מי שמכר לו מעמידין בחזקתו לומר שלקח ולא הי' גנוב, אבל בעשויין להשאיל כיון דעכ"פ הי' אפשר להוציא ממנו בטענת שאולים, לכן לא אלים חזקתו ומהני יצא לו שם גנבה בלחוד שהמערער יוציא החפץ דלא אלים חזקת המוחזק להוציאו מחמ"ק להחזיקו בלקוח, אבל כל זה ביצא לו שם גנבה, אבל בלא יצא לו שם גנבה, דעיקר טענת גנובים הוא כנגד חזקה, שכל מה שביד אדם הוא שלו וזו חזקת בירור, לכן שפיר דלא מהני גם הא דעשויים להשאיל, דאף דנימא דלא אלים חזקת מוחזק שלו, אבל אלים חזקת בירור שלו כיון דעכשיו טוען גנובים ולא שאולים, א"כ הוא נגד החזקה ולא מהני אפי' מיגו.

עכשיו נבוא ליישב קושיית הט"ז על דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו, לפי מה שביאר הש"ך דברי המ"מ דאין כונתו בטוען גנובים אלא בטוען השאלתיו למי שמכר לך, שהקשה הט"ז ואחריו התומים מדין אומן דלא מהני מה שימכור האומן ויאמר שהבעלים מכרו לו, וכבר בארתי למעלה דברי התומים והנתיבות, ונראה לבאר החילוק בין כלים העשויים להשאיל ובין אומן, דכלים העשויים להשאיל עושה שהם בחזקת בעליהם כמש"כ הרמב"ם בפ"ח הל' ג', אלא דאינם פועלים אלא לענין זה היכי דלא נוכל לומר מאי בעי גביה, משום דאמרינן שהשאילן, ובזה הוא הנ"מ דבסתם חפצים של ראובן הנמצאים ביד שמעון, ושמעון טוען לקוחים הם בידי, דנאמן הוא משום דאמרינן מאי בעי גביה, וראובן אינו יכול לטעון גנבתם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, ולכן בכלים העשויים להשאיל יכול ראובן להוציא דאין כאן טענה דמאי בעי גביה, ולא נוכל לומר דא"כ אנו עושים לשמעון לגנב שאינו מחזיר את הכלים, דזה אינו טענה כלל, דא"כ ה"נ ראובן שרוצה להוציא הוא גנב, ולכן על הדו"ד בעת הד"ת לא נוכל להוכיח מכל אחד דע"כ אינו גנב, ומה דאנו אומרים בסתם אדם שטוען לקוח על חפץ של חבירו זהו מהראיה דמאי בעי גביה קודם הד"ת, ולכן אם מוצא ראובן כלים שלו העשויים להשאיל אצל שמעון וטוען שמעון שקנאם מלוי שאמר לו שקנאם מראובן, אין ראובן מוציא הכלים משמעון, דאף שהכלים עשויים להשאיל זהו כשהדו"ד הוא בעת הד"ת, דלא נוכל להוכיח מראיית מאי בעי גביה, דמקודם היינו יכולים לומר דמה שהם אצלו הוא משום ששאלם, אבל לוי שמכר הכלים של ראובן לשמעון ואז לא הי' הכחשה בין ראובן ללוי שפיר אנו יכולים להוכיח מדמכר לוי החפצים, דבסתמא אינו גנב, דמזה מוכח דבאמת קנה מראובן, כמו שאנו מוכיחים תמיד מהראיה דמאי בעי גביה שיכול כל אחד לטעון על כלי של חבירו לקוחה היא בידי, וזהו מה שכתב כאן המ"מ דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן.

וכל זה הוא בדין ודברים העשויים להשאיל דקודם טענת המערער אפי' כשאנו רואים ביד אחד כלים העשויים להשאיל של חבירו, אין אנו מחזיקים בסתמא דבודאי הם של חבירו, דבלא טענת הבעלים הקודמים בסתמא הם בחזקת מי שמחזיקם, אבל זהו בדין עשויים להשאיל, אבל בדין אומן כתב הרמב"ם בפ"ט הל' א' האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, ואף שסיים דבריו כיצד ראה כלים ביד האומן, והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו הוא, והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך וכו', מ"מ יש לומר דאף דבודאי צריך בעיקר הדין טענה ותביעה, אבל בתחלתו אנו אומרים שאומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, ונ"מ בזה דכמו דאם תהי' כלי מונחת ברה"ר או בסימטא ויאמר ראובן לשמעון הכלי שלי היא ואני מוכרה לך, ויקח ממנו מעות, ואח"כ יבוא לוי ויביא עדים שהכלי שלו הוא, אינו יכול ראובן לטעון ללוי לקחתי אותה מקודם ממך, דאין לו שום טעם על נאמנות, כיון שלא היתה ברשותו, ובודאי אינו יכול להוכיח מזה שלקח מעות, באופן זה נאמר באומן דכיון דאומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו הוי כמו שהן מונחין ברה"ר או בסימטא, וכשמכר האומן הכלי שתחת ידו לאחר ואמר שהבעלים מכרוהו לו, אין אנו אומרים מדמכרו ולקח מעות, אין אנו מחזיקים אותו לגנב משום דהוא כמו שמכר חפץ המונח בסימטא.

והנה צריך לבאר דעת הראב"ד במה דחולק על הרמב"ם דלפי"מ שפירש הש"ך דברי המ"מ דכונת הרמב"ם הוא כשטוען המוחזק בהכלים העשויים להשאיל ולהשכיר שאחר מכרם לו, ובעל הכלים טוען השאלתי אותם למי שמכרם לך דזה דמי לטענת גנובים כשטוען בעל הכלים גנובים דכיון דהשאיל אותם להמוכרים והוא מכרם הוי כטוען שהמוכר גנבם ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, ולפי"ז כתבתי בתחלת ההלכה, דצ"ל דבזה חולק הראב"ד וסובר דאפי' בכה"ג כיון שהמוכר לו לא יוכל לזכות כשהמערער יטעון להמוכר השאלתים לך, לכן גם המוחזק לא יוכל לזכות כיון שהוא בא מכח המוכרם לו, וזהו שכתב הראב"ד לא ידעתי למה אם בשביל שטוענין ללוקח הלא הראשון שזה בא מכחו לא הי' יכול לזכות, אבל לפי"ז אין באור לסוף דבריו שכתב ועוד הרי לא טען רבא ליורש בספרא דאגדתא, וקשה דשם הא טענו הבעלים שהשאילו הספרא דאגדתא למורישם כמו שפירש"י, וא"כ כשהמוריש הי' טוען שלקח אותם מאחר מנלן שלא היו מוציאין מידו לדעת הרמב"ם כיון שהבעלים טוען השאלתיו לך, ואין ראיה מדברי הרמב"ם כאן שמפרשים דבריו שבעל הכלים טוען השאלתים למי שמכרם לך, דכיון שכבר מכרם קודם שטען כן בעל הכלים נתחזקו הכלים בחזקתו ומהני מכירתו, אבל כשהמוריש הי' טוען לקחתי אותם מאחר והבעלים טוענים השאלתי לך מנין שהי' מועל טענת המוריש.

ובפ"ה מהל' גנבה הל' י' במה שכתב הרמב"ם בעה"ב שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גנבה בעיר וכו' כתב הראב"ד אם היו כלים אלו מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לא הי' צריך לשם גנבה אלא להפטר משבועה שלא מכרן, כתב על זה המ"מ והר"א ז"ל סובר שאפי' לא יצא לו שם גנבה נשבע שלא מכרו ונוטל מטעמא שהי' יכול לומר שהן שאולין בידו ומדין מיגו נאמן בשבועה, ורבינו אינו סובר מיגו כי האי אם לא יצא לו שם גנבה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן עכ"ד, ולדברי המ"מ ג"כ אינו מבואר מה שהשיג הראב"ד מהא דרבא לא טען ליורש בספרא דאגדתא, דכיון דכל הנאמנות לדעת הראב"ד בטענת גנובים היכי דיכול לטעון השאלתים הוא משום מיגו, ובהא דרבא הא מיירי שבעל הספרא דאגדתא טען שהשאילו לאביהם כדפירש"י, ומה שייך זה למה דסובר הראב"ד דיכול לטעון גנובים במיגו שהי' טוען שאולים, דכאן כיון שבעל הספרא טוען שהשאיל למורישן, וגם אם הי' מורישן טוען לקוחים הא לא הי' נאמן, וצ"ע.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.