אבן האזל/גזלה ואבדה/טז

אבן האזל ‏ גזלה ואבדה טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

המוצא מעות בחנות אם היו בין תיבה (לחנות) לחנוני הרי הן של בעל החנות ואם מצאן על התיבה ואצ"ל מתיבה ולחוץ הרי הן של מוצאן, ולמה לא תקנה החנות לבעליה לפי שאין החצר משתמרת ואע"פ שבעליה בתוכה צ"ל תקנה לי חנותי כמו שיתבאר.

השגת הראב"ד: המוצא מעות בחנות וכו'. א"א יש מי שאומר אפילו אמר תקנה לי רשותי לא קנה לו לפי שבאה לו שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו, ועוד כי אין היאוש קונה אלא באבדה (וזו אינה) [אבל זו לא היתה אצלו] אבדה אלא פקדון ששכחו בעליו.

מה שכתב הראב"ד בתי' א' כתב זה הרא"ש בהלכות והוסיף עוד דאפי' היורשין שזכו בהחצר אחר יאוש לא קנו בחצר כיון דמעיקרא בא לחצר לפני יאוש, אלא דמ"מ עיקר הסברא צריכה ביאור דהא עיקר טעמא דבאיסורא אתא לידיה הוא משום שנתחייב בהשבה והכא כיון שאין הבעלים יודעים לא נתחייבו בהשבה, ואפי' אם נימא דמה דאינו קונה ביאוש היכי דאתא לידיה באיסורא אינו משום שנתחייב בהשבה כד' הרמב"ן אלא דלא נלמד מאבדה אלא היכי דאתא לידיה בהיתרא וכמש"כ התוס' במרובה דמכאן מוכח דיאוש אינו כהפקר, והיינו דאם היה כהפקר היה מותר גם באתא לידיה באיסורא, אבל גם לפי"ז קשה דלא שייך זה אלא היכי דאתא לידיה והוא יודע, אבל אם אינו יודע מה מגרע מה שנמצא בחצר.

ונראה דאפשר לומר טעם אחר במה דלא מהני יאוש אחר דאתא לידיה באיסורא, דהוא כיון דבסתמא עומד שישיב האבדה לא מהני כבר ע"ז יאוש דהוי כמו שאינה אבודה, ולא אשכחן דהתירה תורה ביאוש אלא היכי שהיא אבודה ואינה עומדת בודאי שתגיע לבעלים, ולפי"ז נוכל לומר דגם בנמצא בחצר אף שאינו יודע כיון דבודאי עומד שידע וישיב כבר אינה אבודה ולא התירה התורה זה ע"י יאוש.

ובזה נוכל ליישב מה שהקשו בתוס' בב"ק דף ס"ו בהא דבעי רבה לומר דיאוש בגזלה קונה דילפינן מאבדה והקשו בתוס' דהא באבדה גופה דוקא היכי דמייאש מקמי דאתי לידיה קונה, ותירצו בתוס' דבאבדה גופא אף שאינו קונה לגמרי מ"מ היה קונה לשלם דמים, ודברי התוס' צ"ע דאכתי זה מנלן כיון דיאוש דאבדה ילפינן מאף השמלה לענין שהיא מותרת לגמרי, אבל דין זה דהיכי דאתא לידיה באיסורא קונה לשלם דמים מנלן בשלמא להלכה למ"ד דיאוש קונה בגזלה, נוכל לומר דאבדה לא גרעא מגזלה אבל ללמוד גזלה מאבדה מנלן באבדה גופא בכה"ג, אכן לפי"מ שבארנו מיושב דהך טעמא לא שייך אלא באבדה לומר דבכה"ג דאתא לידיה קודם יאוש כבר לא הוי אבדה, אבל בגזלה לא שייך זה דהא הוא גוזל ועומד ואינו רוצה להחזיר לבעלים, ונמצא דלפי"מ שבארנו דין אתא לידיה באיסורא באבדה הוא גדר אחר מהא דאמר רבה בטעמא דלא מהני יאוש בגזלה דהתם טעמא משום דבא לידו באיסור גזל וזה הטעם לא היה שייך לומר גבי חצר, וזה כעין טעמו של הרמב"ן שנתחייב בהשבה, אבל טעם דלא הוי אבדה שייך לומר גם בחצר וכנ"ל.

ובדעת הרמב"ם דאינו סובר כן נוכל לומר דסובר כטעמו של הרמב"ן דהוא בשביל שנתחייב בהשבה ולכן לא שייך זה בחצר והש"ך בסי' רס"ח כתב דהרמב"ם נמי יכול לסבור כשיטת הרא"ש רק דהמשנה א"א לתרץ בזה דלא יתיישב לרבא דאמר ישל"מ הוי יאוש, וזה תימה דהרמב"ם לא כתב זה בפירוש המשנה אלא בהלכותיו ואינו כותב מה שאינו צריך להלכה, ואף שתירוצו של הרמב"ם ג"כ היא להלכה מ"מ משמע ודאי מדבריו דטעמא הוי רק לפי שאין החצר משתמרת, אבל אם נפל מאחד בבית של אחרים דהוי משתמר קנה בעל הבית ואין אחרים יכולים לזכות, ומש"כ עוד הש"ך דהא הרמב"ם מיירי להדיא ברוב עכו"ם, גם זה אינו נכון דבהלכה ד' לא מיירי ברוב עכו"ם רק בהלכה ה' בהא דפסק דאפי' צרורין ומונחין על גבי שולחן בזה כתב והוא שיהיה רוב עכו"ם, אבל בהלכה ד' לא מיירי דוקא ברוב עכו"ם, ואף דעכ"פ אפשר לומר דמיירי בכל גוונא אפי' ברוב עכו"ם כיון דבהלכה ה' מיירי ברוב עכו"ם מ"מ סתימתו של הרמב"ם הלכה הוא דודאי משמע מדבריו דבחצר משתמרת בכל גווני זכה בעל החנות אפי' ברוב ישראל, ע"כ נראה ודאי כדברי המ"מ דהרמב"ם אינו סובר כהראב"ד והרא"ש ובחצר לא מהני באיסורא אתא לידיה וכנ"ל.

ומה שכתב הראב"ד בתירוצו הב' צריך ביאור דאם נימא דבכה"ג לא מהני יאוש כלל א"כ אמאי מותרת למוצא, ונראה ע"פ דברי הנתיבות דיאוש לא נפקא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכיון דחצר הנפקד קנוי למפקיד א"כ הוי כמו שמונח ברשותו של המפקיד וזהו כמו שרצה הנתיבות ליישב שיטתו של הרמב"ם בגוזלות מקושרים שהבאנו למעלה, אלא דצ"ל דלא כמש"כ הנתיבות דמטעם זה נעשה דין יאוש ברשותו דלא מהני דלפי"ז כתבנו למעלה דצ"ל אסור גם למוצא, כיון דלקח אבדה קודם יאוש, ואפי' לדעת הנתיבות לא נוכל לבאר כן דעת הראב"ד דהתם כבר נטל. אבל הכא תנן המוצא בחנות הרי אלו שלו ומוכח דמותר ליקח לכתחילה, ואם נימא דעכ"פ קודם שנטל ליכא יאוש הו"ל למיתני לא יגע בו, ועוד דהראב"ד גם שם חולק על הרמב"ם ע"כ בודאי א"א לפרש כן, אלא דנוכל לומר דטעמא דיאוש ברשותו לא מהני הוא משום דכל מה שהוא ברשותו ליכא ע"ז שם אבדה, אבל הכא כיון ששכח ואינו יודע גם מקומה של האבדה א"כ אף דעל קרקע לא שייך שם אבדה וברשות הבעלים קיימא, מ"מ לא מהני לומר דבשביל זה ליכא על החפץ שם אבדה, ורק דטעמו של הראב"ד לומר דאין יאוש קונה לבעל החצר אלא באבדה אבל פקדון דהוי כמו ששכר את החצר אין בעל החצר קונה את האבדה, והראב"ד לשיטתו בפ"ו מה' שכירות הל' ה' דחצר המושכר קונה לשוכר, אבל לשיטת הרמב"ם דקונה למשכיר לא מהני טעם זה:

ח

והואיל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה (לא) לו ולא לאחרים, וה"ז המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו, ומה אבדה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, ק"ו למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.

השגת הראב"ד: הוא של מוצאו. א"א זהו ק"ו שיש עליו תשובה אבדה שבים למי תזכה היא, אבל אבדה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן, והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר תזכה לי.

כתב המ"מ דלדעת הראב"ד דוקא בחצר שאינה משתמרת ולדעת הרמב"ם אפי' במשתמרת, ולדעתי לא כיון לזה הראב"ד דלא הו"ל לסתום ולתרץ בפשיטות שהטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת, והו"ל לכתוב דמיירי בחצר שאינה משתמרת, ע"כ נראה דדעת הראב"ד דאפי' חצר המשתמרת דינה כמו אינה משתמרת, דטעמא דחצר שאינה משתמרת לא מהני כתבו הראשונים בשיטה משום דלא הוי דומיא דשלוחו דאין אדם מניח בחצר שאינו משתמר ומטעם יד לא מהני אלא בסמוכה ובעומד בצד שדהו מהני מדין יד וא"כ אין העיכוב דוקא אם אחרים יכולין ליקח, והעיקר הוא שאינו משתמר בשביל הזוכה, וכיון דמה שמונח בגל ובכותל ישן אינו עומד שהבעלים ימצאו, נקרא חצר שאינה משתמרת לבעלים, ויש לומר דזהו תי' התוס' במצא בחנות דאין החצר קונה בדבר שאינו עומד שימצאו הבעלים.

אבל דעת הרמב"ם נראה דאין הטעם משום דלא הוי דומיא דשלוחו ומשום החלוק שבין יד לשליחות אלא דחצר שאינה משתמרת לא חשיבא חצר כלל דגדר חצר הוא משתמר, אבל אם החצר בעצמו הוא משתמר אלא דבאותה שעה מציאה זו אינה משתמרת לא הוי חסרון בדין חצר, ויש ראיה מוכרחת לזה ממה דבמתנה אפי' ברץ אחריו ואינו מגיעו מהני ולמדו מזה הראשונים דה"נ מהני במתנה אפי' חצר שאינה משתמרת, וכדאמר ר"פ בפ"א דב"מ דדעת אחרת מקנה אותן שאני דלא בעינן חצר משתמרת, והרמב"ם פסק בחצר שאינה משתמרת דלא כר"פ ולא מהני אפי' במתנה ומ"מ פסק דברץ אחריו ואינו מגיעו מהני במתנה, ולכאורה הוא תימה גדולה דרץ אחריו ואינו מגיעו הרי עכ"פ אין החצר משתמרת, ומוכח דכיון דהחצר הוא חצר משתמרת אף שהפתח פתוחה והצבי רץ ואינו מגיעו לא הוי חסרון בגדר חצר, וע"כ דהוא כמש"כ דדוקא אם החצר בעצמו אינו משומר, ומה דמהני עומד בצד שדהו היינו כמש"כ רש"י דעכשיו היא משתמרת על ידו, ובזה מהני החצר אף דחצר עצמו אינו משומר, ולפי"ז סובר הרמב"ם דכיון דהגל בעצמו הוא משתמר ואם ידעו הבעלים שהמציאה מונחת היה משתמר עבורם, ורק שהבעלים לא ידעו אין זה חסרון בדין החצר.

ובמה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם דהוא ק"ו שיש עליו תשובה נראה דדעת הראב"ד הוא דיאוש ברשותו לא מהני, וכיון דזוכה בהחצר לא מהני אח"כ מה דהוי אבודה מכל אדם, דהא דעת הרמב"ם הוא דאבודה מכל אדם הוא ג"כ מטעם יאוש, ובדעת הרמב"ם יש לומר דאף דיאוש ברשותו אף שהוא אינו יודע באותה שעה שנמצאת והוא מתייאש מ"מ כיון דלבסוף ימצא, אין ע"ז שם אבדה ועל מה דלא הוי אבדה לא מהני יאוש, אבל באבודה ממנו ומכל אדם לא מהני כלל מה דהוי ברשותו כיון דעכ"פ אינו עומד שימצאנה ע"כ יש ע"ז שם אבדה, וכיון דיש שם אבדה מהני יאוש:

-השמטות ומלואים-

בד"ה ובמה, כתבתי בדעת הרמב"ם דסבר דבאבודה ממנו ומכל אדם הוא ג"כ מטעם יאוש ומ"מ מהני יאוש ברשות כיון דבאבודה ממנו ומכ"א אינו עומד שימצאנה ע"כ שם אבדה עליו, וכיון שיש עליו שם אבדה מהני יאוש, צריך להוסיף דהא קשה כיון דסובר הרמב"ם דגם באבודה ממנו ומכל אדם ג"כ צריך יאוש והוא מטעם יאוש וא"כ איך יפרש הא דמצא בגל מטעם אבודה ממנו ומכ"א דהרי לא ידע כלל שבא לרשותו ולא נתייאש מעולם והוי יאוש שלמד"ע, וצ"ל דלא אמרינן יאוש של"מ לא הוי יאוש אלא היכא שאינו יודע שנאבד והוא חושב שישנם ברשותו אבל היכי שאינו יודע שבא לרשותו ואינו חושב כלל ע"ז זהו גופא הוי מגדר יאוש שאינו מחזיקו לשלו אף דחצרו קונה לו של"מ והיינו שחסרה לו הידיעה אבל אינו מסלק המציאה מדעתו כיון שאפשר שימצא מציאה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.