אבן האזל/אישות/יא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png אישות TriangleArrow-Left.png יא

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני אהובה
מעשה רקח
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה כתובתה מאתים, ואם מן הנשואין כתובתה מאה, שמשנשאת הרי היא כבעולה.

ואם מן הנשואין, המחבר בסי' ס"ז סעיף ב' כתב אפי' יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון, והקשה הב"ש על הרי"ף והרמב"ם דלא הביאו אלא מתני' ומשמע דאם איכא עדים הפסידה הכתובה, ולכאורה י"ל דסובר כלישנא דמתני אמתני' אבל מברייתא מוכח כרבה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, וכיון דקיי"ל דהוי מק"ט דמק"ט לגמרי משמע מוכח דמתני' דתנן מק"ט פליגא אברייתא לכן לא קיי"ל כברייתא, אלא דאכתי אינו מיושב אלא מה דלא פסק דאין לה טענת בתולים אבל אינו מבואר למה השמיט דכתובתה מנה, ואולי י"ל דכיון דלא קיי"ל כברייתא וכיון דבמתני' תנן בהדדי כתובתה מנה ואין לה ט"ב ומוכח דמי שיש לה ט"ב כתובתה מאתים.

אך כ"ז כתבתי לדברי הב"ש, אבל באמת מד' הרמב"ם בהל' ב' שכתב ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה ואף ע"פ שהן בתולות הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וכו' תקנו לאלו מאה בין נבעלו בין לא נבעלו, מוכח דאפי' ודאי לא נבעלו כתובתה מנה ומשו"ה הוצרך ליתן טעם, וכיון דבהל' ח' כתב דכל שכתובתה מאה אין לה ט"ב א"כ גם הרמב"ם סובר כברייתא, ועמש"כ בהל' י"ד.

ד[עריכה]

עמש"כ בפ"א מנחלות הל' ט'.

ח[עריכה]

כל בתולה שכתובתה מאתים יש לה טענת בתולים וכל שכתובתה מאה או שלא תקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים.

או שלא תקנו לה, כתב המ"מ דפשוט הוא שאינו מתנאי ב"ד. והיינו דאם כתב לה כתובה מעצמו אין לה טענת בתולים וקשה דהא זהו מה שחידש הגאון בתוס' כתובה משום שהוא מחוייב מה"ת וא"כ מה הוצרך זה כאן הרמב"ם להשמיענו וצע"ק.

והנה המשל"מ הביא דברי הרמב"ן דחרשת טענינן לה מ"ע אפי' באופן דא"א לומר תחתיו כגון שקדש ובעל לאלתר, ואף דמ"ע כתובתה מנה מ"מ כיון דמ"ע לא הוי מק"ט עכ"פ וכתובת חרשת אינה מדינא אלא דרצה להתחייב וכיון דלא הוי מק"ט יש לה מאתים כמו שהתחייב כיון דאין כאן טעות, והקשה המל"מ דהא הרמב"ן עצמו הביא ד' הירוש' ברפ"ב דכתובות גבי אם יש עדים שיצאה בהינומא וניחוש שמא מוכת עץ הוא ומשני אין חוששין לדבר שאינו מצוי אלמא דאין טוענים ליתומים להחזיק בשביל דבר שאינו מצוי והרמב"ן כ' דכן הלכה וגבי חרשת סובר הרמב"ן דמש"ה אין לה טענת בתולים דטוענים לה שהיא מ"ע אלמא דטוענים עבורה בדבר שאינו מצוי להוציא כתובה.

והנה מה שהק' המל"מ מהא דלא טענינן ליתמי נאנסו גבי שטר כיס היוצא על היתומים הנה הרמב"ן סובר להדיא דטענינן ליתמי נאנסו אלא דמ"מ קשה דהתם הא הוי להחזיק אבל הכא כיון דהוי להוציא מהכ"ת נטעון להם בדבר שאינו מצוי, וע"כ צריך לומר דכיון דהוא חייב לה כתובה ובא להוציא חיובה חשיב כמו להחזיק, ולכן גם עפ"י ספק של רוב אין מוציאין מידי חיובה, ועמש"כ לקמן בהל' י"ד בד' הרמב"ם דאי כתובה דאורייתא לא מהני חזקת אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דאף דהוי חזקה הבאה מכח סברא ל"מ להוציא ממון, ואולי הי' אפשר להסביר זה משום דאיכא חזקת כשרות, ואין לומר דא"כ יהא נאמן בטוען פ"פ עכ"פ במנה דאולי היא מוכ"ע ובזה ליכא חזקת כשרות, דכיון דנאמן לאוסרה עליו מטעם זנות שוב לא נוכל לחדש טענת מוכ"ע לגבי ממון, ועוד דל"ש הך חזקה דאאט"ב אלא במקום שבטענתו אוסרה עליו אבל מה שאין אוסרה עליו בטענתו אלא שרוצה להפטר מכתובה ונימא דזה שרוצה לגרשה זה גופא הוכחה שמוכ"ע היא ז"א דהא מוכ"ע אינו מק"ט ואמאי מגרשה ומפסיד סעודתו, אך בזה לא יהי' מיושב דאי חזקת כשרות עדיפא מרוב א"כ יהא מהני ג"כ לענין איסור, וכבר כתבו הראשונים דבאשת כהן לא הוי ס"ס מטעם ספק מ"ע משום דל"ש.

וקצת יש להביא ראי' לדברי הרמב"ן ממתני' דבתולה מן הנשואין דאין לה ט"ב, דמוכח דכיון דהי' אצלו קצת ספק כבר לא הוי מק"ט, ואיברא דכאן הוא ענין אחר דשם מטעם שהי' לו קצת חשש אמרינן סבר וקבל, אבל הכא הוא ענין אחר דעפ"י מילתא דל"ש אנו רוצים לומר דלא הי' מק"ט, אכן מצינו כן בריש המוכר פירות דמדמי שם מה דלענין ברור הקנין אמרי' אין הולכין בממון אחר הרוב ולשחיטה קנה לענין דין של ספק במעשה ומוכח דתלוי זה בזה, וא"כ ה"נ יש לדמות בתולה מן הנשואין דהוא ברור קנין למכ"ע שהוא ספק מעשה.

ובאופן אחר י"ל דלחדש ולטעון בדבר שאינו מצוי אין טוענים כיון שיש לכל הנשים רוב וחזקה דבתולות נשאות, אבל כיון דמצא פ"פ וע"כ יצאה מדרך הרגיל ועלינו לומר דנבעלה בזה טוענין שפיר, וכן גבי פקדון דטענינן נאנסו היינו נמי כיון דעכ"פ אין מוצאין הפקדון במקומו, ולפ"ז יש לעיין גבי שטר כיס היוצא על היתומים ושהסחורה של אביהם במקומה עומדת במה שלקח על עיסקא ורק שנבא לטעון שמא נאנסו אפשר דלא טענינן וכאן מיירי דידעינן שהסחורה על מה שלקח העיסקא אינה במקומה וצ"ע בזה.

ועי' בבית יעקב כתב דמוכח מכאן דלרש"י דסובר דמוכת עץ פתחה פתוח גם טענת דמים אין לה דע"כ הרמב"ם סובר כרש"י דלהר"ח יש לה למוכת עץ טענת פתח פתוח אף שכתובתה מנה וכתב להוכיח כן ממה דאמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובה וקשה דהא מתני' היא, היא אומרת מוכת עץ אני ואי אמרי' דיש למוכת עץ טענת דמים א"כ ע"כ דטענתו הוא בפ"פ ואי נאמנת להכחישו אמאי סבר ר' יהושע דאינה נאמנת הא כל היכי דיש לה מיגו טוב גם ר' יהושע מודה כמש"כ התוס' בדף י"ג ע"א בד"ה רב אסי.

אכן ראייתו אינה אלא לשיטת התוס' בריש האשה שנתארמלה דבמגו טוב גם ר' יהושע מודה אבל רש"י הא סובר שם דדוקא בשאין הלה תובעו מודה א"כ לרש"י לשיטתו אין ראי'.

יא[עריכה]

אמרה היא אמת שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס אחר שנתארסתי לו הרי זו נאמנת וכתובתה מאתים כמו שהיתה, ואם טען ואמר שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות או אחר שארסתיך נבעלת ברצונך הרי זה מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאני חייב בו.

בירושלמי אהא מתני' דמשארסתני נאנסתי הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום דר' אילא דאמר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה, וכבר בארנו ד' הירוש' בפ"י לפ"ד הרשב"א שכ' דבאומרת נאנסתי נאמנת אף דבסוטה אינה נאמנת לומר טהורה אני דהתם איכא רגלים לדבר ואף דס"ט ברה"י טמא אף בלא רגל"ד שאני התם דליכא טענת ברי, והנה ד' הרשב"א צריכים ביאור דכיון דס"ט ברה"י ילפינן מסוטה א"כ מוכח דל"צ רגל"ד ובמה דמי הא דבס"ט ליכא טענת ברי להא דסוטה יש רגלים לדבר, ובארתי לפ"ד השטה מקובצת בהא דאמרי' בדף ט' דס"ס מותר דהא בס"ט אפי' ס"ס טמא ותי' דשאני התם דמוחזק ודאי טומאה, אבל הכא ליכא ודאי טומאה, וגם זה צריך ביאור דהא בסוטה ליכא ודאי טומאה, ונראה דצריך לצרף ב' התירוצים דבאמת צריך להא דרגלים לדבר דבל"ז לא נחדש דין טומאה כיון דליכא ודאי טומאה, אלא דרגלים לדבר עושה דין טומאה כמו דאיכא ודאי טומאה, אלא דהכא בפ"פ כיון דהוחזק ריעותא שנבעלה יש לדון בזה דממילא יש כאן דין ספק ודמי לסוטה דאינה נאמנת בטענת ברי, אלא דמ"מ אינו אלא בספק אבל היכא דאיכא ס"ס א"כ הס"ס מבטל הריעותא לגמרי, ולכן ל"ד להיכא דאיכא ודאי טומאה דהתם עכ"פ הטומאה מוכיחה אבל הכא כיון דאיכא ס"ס והטומאה לא מוכיח מותרת לבעלה, וזהו ביאור דברי הירושלמי דאמר דאינה נאמנת לטעון משארסתני נאנסתי משום דר' אילא דכיון דאסור לקיימה משום ספק סוטה והיינו דמדמינן לסוטה לכן אין לה נאמנות.

עוד י"ל בזה דהנה כתבו התוס' בנדה דף ב' ד"ה והלל דס"ט טמא אף נגד חזקת טהרה דמסוטה ליכא למילף דאיתרע חזקתה מ"מ כיון דעשה הכתוב ספק כודאי ולגבי ודאי אינו מועיל הרגלים לדבר, ודבריהם אינם מובנים דבאמת עכ"פ הוא ספק אלא דהתורה אסרה כודאי, אבל כיון דאשכחן רק היכי דליכא ראי' לקולא מנלן להיכי דאיכא ראי' של חזקה לקולא, ונראה עפמש"כ הגרעק"א לחלק בין חזקה סתם לחזקת ברור לומר דחזקה אינו מברר אלא דהדין הוא להעמיד על החזקה וכיון דעצם המעשה נשאר בספק והתורה אמרה דהיכי דעצם המעשה הוא בספק שיהי' ודאי טומאה ולגבי ודאי טומאה אינו מועיל חזקת טהרה, ולכן נראה דזה דוקא בחזקת טהרה אבל בחזקת הגוף דאנו אומרים דהמעשה הוא בודאי באמת לא מהני בזה דין ס"ט ברה"י ומה דמהני בסוטה הוא משום רגלים לדבר, ובל"ז הי' מועיל חזקת כשרות, והנה לענין ספק לאו תחתיו איכא חזקת הגוף שהיתה בתולה נגד חזקת כשרות ורק דיועיל חזקת כשרות לומר דנאנסה אך נגד זה איכא רצון רובא, ולכן בזה מהני דין ס"ט ברה"י, [ומה שיש לעיין בזה דהא עכ"פ הוא ספק רשויות בארנו בארוכה בפ"י].

והנה המל"מ בפי"ח מאיסורי ביאה הקשה מדברי הירושלמי על הרבינו יונה דסובר דמהני ברי להתיר עצמה לבעלה, ומה דאמרי' האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו היינו דוקא במכחישתו ואומרת שבתולה היתה או בשותקת, והא מדברי הירושלמי מבואר דלגבי איסור אינה נאמנת וכמו שבארנו, וכבר הביא הרמב"ן להקשות מד' הירושלמי והקשה ד' הירוש' מדידי' אדידי', ובפשוטו הי' אפ"ל דהירוש' לא כיון לומר דאינה נאמנת, אלא דקאי על הא דטוען עד שלא ארסתיך נאנסת ומשמע דמאמינה שהיא אנוסה וע"ז אומר דלענין איסור אין לו רשות להאמינה ואזיל אליבא דר' יהושע דאינה נאמנת וכמו שהביא הרמב"ן מירוש' מפורש כן, דלר"י אינה נאמנת, וראי' דתחילת דברי הירושלמי הוא לענין בוגרת ולא קאי על נאמנות.

אכן אחר העיון קשה לפרש דברי הירושלמי דקאי רק על ר' יהושע דבפשוטו אמר הירוש' הלכה מפורשת דלקיימה אינו רשאי ומשמע דדברי הכל היא, והנה ההפלאה תי' דהירוש' לשיטתו דסובר דבאשת ישראל לא הוי ס"ס דאונס דבר שאינו מצוי הוא ואינו מצטרף לס"ס וה"נ אינה נאמנת לענין איסור לטעון משארסתני נאנסתי והנה למה נאמנת לענין כתובה כיון דרוב ברצון לא סיים ההפלאה אכן הנו"ב בתשובה במ"ת סי' י"ד כתב כמש"כ דבמה שאמר עד שלא ארסתיך הוי הודאה מצדו שאינו חושדה על רצון ולכן מהני טענת משארסתני נאנסתי לענין כתובה אבל על עיקר טענת אונס לא היתה נאמנת.

אכן כבר כתבנו למעלה בפ"י מדברי הפנ"י דפשוט דלגבי רצון אינו נאמן כלל דכל הנאמנות שלו הוא רק שלא מצאה בתולה אבל לא שזינתה ברצון ולהפסידה כתובה אח"כ, דבזה הוא כמו כל מי שאומר לאשתו שזינתה שאינו נאמן, אלא דבאומרת משארסתני נאנסתי הרי יש כאן הודאה מצדה שאין לה בתולים, אלא דנוכל לומר לגבי זה הפה שאסר, דאף דבלא מה שהודית האשה היו ב"ד מאמינים לו אבל בזה לא היו ב"ד מאמינים לו על רצון, ולכן גם מה שהודית אינו מגרע, אכן יש להתיישב בדברי הפנ"י דכל זה בטענת פ"פ אבל בטענת דמים דהוי טענה מבוררה, אפשר דשפיר הוי טענה שמא ברצון ולשי' הירוש' דרוב ברצון וספק תחתיו א"כ אינה נאמנת לענין כתובה.

והנה כבר כתבתי שם דיש לדון כאן מדין א"י אם פרעתיך, אלא דהכא לא הו"ל למידע אם נבעלה תחתיו ברצון ובזה הא גם א"י אם פרעתיך פטור, אכן יש לומר דכ"ז הוא כמו גבי חנוני ופועלים דאף דבעה"ב לגבי פועלים הו"ל א"י אם פרעתיך מ"מ יש כאן טענה מבוררה לענין פרעתיך שמטיל ספק פרעון, אבל הכא מה שמצא אותה בעולה אינו מטיל שום ספק מכריח לומר דזינתה תחתיו כיון דאפשר היא בעולה מקודם מהכ"ת נחזיק אותה בזונה תחתיו ואין כאן דררא דפרעון ויש לעיין בזה.

נשוב לדברינו והנה לתירוץ ההפלאה דהירוש' לשיטתו דאונס אינו מצטרף לס"ס, ולפי דבריו צריך לומר גבי מוכ"ע נמי דנאמנת לומר מוכ"ע אני דגמ' דידן אינו סבר דמוכ"ע ל"ש אכן להרמב"ן דסובר בריש פ"ב דמוכ"ע ל"ש וכתב דכן הלכה א"כ יקשה ממוכ"ע, והנה עכ"פ יהיה צ"ל גם לתי' ההפלאה דממון עדיף מאיסור דהא משארסתני נאנסתי מהני לענין כתובה ולענין איסור ל"מ כדאמר בירוש', והנה בזה כתב הנוב"י משום דהוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת וא"כ מודה ג"כ דהיתה אנוסה ואינו חושדה ברצון ומהני לענין ממון, אכן בהא דמוכ"ע אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דמהמנינן לה בטענת מוכ"ע ואף דמוכ"ע ל"ש ולגבי איסור אינה נאמנת כדאמר הירוש' ומוכח דאיסור חמור מממון, והנוב"י דחק עצמו לומר דכיון דטען לא כי אלא דרוסת איש את הרי דאינו מאמינה ושויא אנפשי' חד"א, ודבריו לא מסתברים כלל, וגם במה שחילק מאונסא דקלא אית לי' למוכ"ע דלא שכיח ולפי שי' הראשונים הוא להיפך דאונס מצרפינן לס"ס ומוכ"ע לא מצרפינן, וא"כ ע"כ יהיה סתירה מד' הירוש' על שיטתם, לכן נראה כמש"כ דהירוש' לא נחת כאן כלל להלכה אלא דמפרש לעיקר פירושא דמתני' דאמר לא כי אלא דרוסת איש את ומשמע דמאמין לה שלא נבעלה ברצון וע"ז אומר דלקיימה אינו רשאי להאמין ולא קאי כלל אליבא דר"ג, ונ"מ מזה גבי שותקת דאפילו יאמר הבעל שמאמינה שלא הי' ברצון אינו נאמן, והירושלמי מפרש למתני' ולא דינא קמ"ל גבי מתני' דלדינא כיון דקיי"ל כר"ג נאמנת בין לענין איסור בין לענין ממון, כמו שהוכיח הרא"ש מהא דקיי"ל דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דאלמא דעיקר טענת ברי מהני.

והנה הרא"ש הביא דברי הרבינו יונה בסוגיא דפתח פתוח ומתחלה כתב וטעו תלמידיו לכותבו בשמו כי לא אמרה מעולם דכיון דליכא אלא חד ספיקא אזלינן לחומרא ובדיבורה לא מהימנא דהא אמרינן לקמן דקיי"ל כר"נ דלא אמרינן בו"ש ברי עדיף אפי' היכא דהברי הוא טוב והשמא הוא גרוע כ"ש הכא שיודעת שא"י להכחישה ולבסוף כתב ומיהו נראה לי לקיים דבריהם מההיא דהיתה מעוברת לקמן דאלים לי' לר"ג ברי ומכשיר העובר ואע"ג דלית לי' חזקת כשרות ואפי' ברוב פסולין וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דחזקת ממון מסייע לרוב דרצון אפ"ה אלים לי' ברי ומהימנא, עכ"ד.

והנה מה דסובר הר"י וכן העלה הרא"ש בסוף דבריו דבטענת ברי נאמנת לגבי איסור מכיון שטוענת ברי, והא לא מהני בו"ש אלא לגבי ממון דשייך בי' טענה, אבל לגבי איסור כיון דבשמא אסר לה עליו מדין ספק איסור מה מהני ברי דידה להתיר עצמה, וצ"ל דהוא כמש"כ הרשב"א שהבאנו דהוא כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן דע"א נאמן עלי', אכן לפ"ז צ"ב מה שהביא ראי' ממה דנאמנת בטענת ברי לגבי רוב דרצון לומר משאירסתני נאנסתי לגבי ממון שתהא נאמנת לגבי איסור דאינו דומה דבמשארסתני הוא מדין טענה או משום דהוי כמו א"י אם פרעתיך ומה שייך זה להא דנאמנת לגבי איסור כמו ע"א.

ונראה דכיון דאמרי' דמה דנאמנת לגבי כתובה הוא מדין א"י אם פרעתיך ונקטינן דין כתובה כדין שטר ברור ול"מ מה דרוב ברצון לחדש ע"י זה טענת פטור, לכן גם לענין איסור אף דרובא וחזקה רובא עדיף היינו באינה טוענת ברי, והסבר דברי הרא"ש הוא משום דיסוד מה דנאמנת לטעון אונס גבי כתובה הוא משום דזנות ברצון הוא התחדשות ויש לעיין מה כאן ההתחדשות אם צריך לחדש טענת אונס כיון דמעשה האונס הוא מעשה התחדשות או דרצון הוא התחדשות דכ"ז דאין לנו ראי' שרצתה בהזנות יכולים אנו לומר דלא רצתה ולכן מטענת אונס לגבי כתובה מוכח דרצון הוא התחדשות לכן נאמנת גם לגבי רובא לומר שלא נעשה מעשה המחדש, ולא דמי לשבוי' דחכמים גזרו בה שם פסול וצריכה עדים להתיר עצמה אבל בזה דלא גזרו נאמנת.

והנה הרא"ש מביא ראיה ממאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דמהני ברי דידה לגבי בתה ואף דליכא חזקת כשרות ואפי' ברוב פסולין, וכבר הקשו דהא שם יש חזקה דבודקת ומזנה וזה עומד במקום רוב פסולין, ונראה הביאור דכיון דאומרת שלא רצתה מהימנינן לה דלא מהני לגבה רוב דרצון משום דבאמת יש דעה בירוש' דבזנות רצה אחרי הפסולין רק דמהני הא דבודקת לומר דאינה אסורה בשביל הרוב, וה"נ מהני טענת אונס לומר שהיא לא רצתה ואינה אסורה בשביל הרוב, נמצא דכמו גבי מכשיר בבתה אין לומר דהוא מטעם התחדשות ולכן צ"ל דברי מהני שאינה בכלל הרוב, וא"כ ה"נ במשארסתני נאנסתי דנאמנת.

והנה בדעת הרמב"ם כתב המ"מ בפי"ט מאיסו"ב דחולק על הר"י בכל גווני בין בספק משארסתני נאנסתי ובין בספק לאו תחתיו דבכל גווני אינה נאמנת להתיר עצמה לבעלה, והנה בשלמא בטענת אונס הוי מעוט אבל לאו תחתיו הא הוי ספק השקול ומוכח דבספק השקול נמי אינה נאמנת, ויש להעיר בזה מדברי הרמב"ם בפט"ו מאיסו"ב הי"א פנויה שנתעברה מזנות אמרו לה מהו העובר הזה או הילוד הזה אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זו נאמנת והבן כשר, ובהי"ב כתב ואם לא נבדקה אמו עד שמתה או עד שהיתה חרשת וכו' או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי וכו' הרי זה הילוד ספק ממזר וכו' וכתב המ"מ ומ"ש רבינו שאפי' היא אומרת לפלוני הממזר נבעלתי הוא מפני שאין האשה נאמנת בפסול אלא האב בלבד כמו שיתבאר ואע"פ שנאמנת להכשיר והי' נראה שכ"ש לפסול לא היא דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכים לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהן והאמינוה בשל דבריהם וכו', והקשה הב"ש דהא ברוב פסולים נמי מכשרינן לי' כר"ג ובזה הא מה"ת אסור בישראלית ונאמנת להתירו, ותי' הש"ש בש"ב פט"ו לפ"ד הש"מ גבי קפץ א' מן המנויין לתוכו פטור ולא אזלי' בתר רובא דכיון דעשירי ודאי בעינן ל"מ רוב דרוב מצד עצמו הוי ספק ולכן ה"ה גבי ממזר דממזר ודאי אמר רחמנא וברוב פסולין נמי מותר מה"ת.

אכן הקשה הש"ש דהא גם על עצמה מאמינים לה ובאזל הבועל לגבה הוי רוב גמור מה"ת ושי' התוס' משום דבודקת ומזנה אך באנוסה לא שייך זה וכבר הקשה זה הרשב"א בהא דתינוקת דמקשה הש"ס אי כר"ג אפי' ברוב פסולין והקשה הרשב"א דלמא לא אכשר ר"ג ברוב פסולין אלא במזנה ברצון דבדקה ומזנה אבל באנוסה הו"ל כשבוי' ודחק לתרץ ומל' הרמב"ם משמע דגם באנוסה מותרת, דהרמב"ם כתב סתם נבעלה וקאי גם על מתני' דתינוקת דמיירי בנאנסה ע"כ כונתו גם על נאנסה, והרא"ה תי' משום דרובא ברצון ולא יתכן זה לשיטת התוס' דרובא ברצון אינו רוב גמור ובשל תורה לא אזלינן בתרה, ובשי' התוס' הסביר הש"ש דחזקת בודקת ומזנה משוי לרוב פסולין כמחצה על מחצה ומהני טענת ברי, אכן הקשה לדברי הרשב"א דכתב דרוב פסולין הוי ממזר ודאי וע"כ דלא ס"ל סברת התוס' דבודקת ומזנה וא"כ צ"ע מאי שנא גבי שבויה דמשום רוב פסולין אינה נאמנת ובראוה מדברת נאמנת, ותי' בסברא הנ"ל לחלק בין רוב דכל דפריש לרובא דליתא קמן דהו"ל רובא דתליא בסברא ומשו"ה בשבוי' אינה נאמנת.

ודבריו לא מסתברים דכיון דהרשב"א סובר דהוי ודאי ממזר ול"מ חזקה דבודקת לאשוויי ספק א"כ אין מקום לחלק לענין טענת ברי, כיון דרובא מן הדין הוי נמי כודאי, ועוד קשה על הש"ש דלפי דבריו א"כ בספק לאו תחתיו דהוי ספק השקול שכתב המ"מ דאינה נאמנת אמאי אינה נאמנת להתיר עצמה, ובשלמא אונס הוי מעוט, אבל לאו תחתיו הא הוי ספק השקול ומוכח דבספק השקול אינה נאמנת.

והנה הש"ש תי' על קושיתו דמאי נ"מ בין הנאמנות על עצמה לנאמנות על ולדה דעיקר דין הנאמנות הוא משום ברי דידה ולא מהני לולד, והסביר הש"ש זה דברי ל"מ אלא לבע"ד כדאמר בהמדיר רישא מנה לאבא בידך, אבל באמת לא מסתבר כלל דשייך בזה דין בע"ד דהא השאלה היא גם על הבעל.

נמצא דעלינו לבאר דברי הרמב"ם לשי' המ"מ דאינה נאמנת לטעון לאו תחתיו והא פסק כר"ג בפי"ח מאיסו"ב דנאמנת, וכן גבי שבויה דאינה נאמנת והא פשטות ד' הגמ' דגם ברוב פסולין סבר ר"ג דנאמנת, וכבר בארנו זה בפ"י מאישות, דבאמת הא דנאמנת לר"ג הוא משום חזקה כדמוכח מהסוגיא ובמקום חזקה מהני ברי אכן בשבויה כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות היינו דמשו"ה ליכא חזקה כיון דעומדת לכך וזהו סברא דסוטה דרגל"ד וליכא חזקה, נמצא דהיכי דליכא חזקה ל"מ טענת ברי, והנה הא דנאמנת ברוב פסולים נראה לחדש דהא דאמרינן רובא וחזקה רובא עדיף היינו דוקא בליתא קמן דהוי מטעם סברא ובזה נאמר גם להרשב"א דסובר דהוי ודאי ממזר דעכ"פ רק מן הדין הוא ודאי ולא מטעם סברא ובזה שפיר מוקמינן לה אחזקה ולכן אף דאיכא רוב פסולין אבל כיון דהחזקה הוא בה מוקמינן לה אחזקה ול"ד להיכי דהרוב והחזקה הוא בדבר אחד כמו תשע חנויות ודוק בסברא זו ולכן פשוט דהכא איכא חזקה כדמוכח בגמ' ובשבויה ליכא חזקה ולכן גבי ספק סוטה דאיכא רגל"ד ליכא חזקה, אכן באמת בספק תחתיו איכא ב' חזקות חזקת צדקת, דאיסור פנוי' ל"ד לא"א, וחזקת היתר לכהונה, ולגבי זה יש חזקת הגוף וכיון דאמרינן דסוטה הוי ודאי בטל חזקת היתר משום דחזקת היתר אינו מברר המעשה ולכן אינה נאמנת בטענת ברי, ולכן יש נ"מ דודאי בפנויה כר"ג היתה נאמנת בלאו תחתיו ומש"כ המ"מ דאינה נאמנת היינו בספק תחת בעלה דהוי ספק סוטה.

ב] הגרעק"א בחידושיו לכתובות דף י"ב כתב מסתפקנא באשת כהן שאומרת כן אם נאמנת ליטול כתובה די"ל דא"נ דאמרי' אין אדם מע"ר ולא כל כמינה לומר שנאנסה תחתיו ועבדא איסורא במה שנשאת לו באיסור, וכתב די"ל דממ"נ אם תחתיו נאנסה והכשילתו בביאת איסור אבדה כתובה כמו במשמשתו נדה ע"ש, והנה לכאורה הי' אפ"ל דכל דין שעוברת על דת משה מפסידה כתובה היינו בשביל שהיא גורמת לו שיהיה צריך לגרשה ולכן באשת כהן שנאנסה מן האירוסין כיון דאסורה לו מכבר לא תאבד כתובה במה שהכשילתו אח"כ כיון דבלא"ה אסורה לו.

אכן מדברי הרמב"ם בפכ"ד הט"ז שכתב דגם אם מקימה ג"כ אין לה כתובה משום שהכתובה תק"ח היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על הצנועות אבל הפרוצות אין להם תקנה זו ומוכח דלא מטעם שגורמת לו שיצטרך לגרשה הוא, דהא במקיימה ג"כ אין להם כתובה, ומ"מ י"ל דעיקר טעמא דאבדה כתובה הוא בשביל שגרמה במעשיה שיש לו לגרשה בשביל זה אלא דכיון דיש לו רשות לגרשה בלא כתובה לכן גם אם מקיימה אבדה כתובה בכל אופן, והרמב"ם הוסיף רק דיש לו רשות לגרשה בלא כתובה דכל עיקר התקנה הי' בשביל בנות ישראל הצנועות, וממילא שפיר נוכל לומר דאשת כהן שנאנסה דבין כך מחוייב להוציאה וליתן לה כתובה לא הפסידה במה שהכשילתו אח"כ בביאת איסור.

אלא דלכאורה סוגיא ערוכה מסייעת להגרעק"א דבסוטה דף כ"ה בעי אי עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובה, ובעי למיפשט מהא דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה מישתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקני להו ולמאי אי לאוסרן עליו הא אסירן וקיימן אלא לאו להפסידה כתובתה, ומוכח דאף דאסורה עליו מכבר מפסידה כתובה במה שזינתה, ואפשר דדוקא אם מגרשה בשביל שמכשילתו באיסור אפשר לומר כדברינו דבמקום דכבר נאסרה עליו מקודם שוב אינה מפסדת כתובתה, אבל בנוהגת דרך פריצות כגון ראשה פרוע ומשחקת עם הבחורים דמה שמגרשה אינו בשביל שמכשילתו אלא דבנוהגת דרך פריצות לא תיקנו לה חכמים כתובה וכמש"כ הרמב"ם בזה שפיר איכא למימר דבשביל שאסורה לו מכבר לא תקנו לה כתובה.

והנה הראב"ד הביאו הר"ן סובר דעוברת על דת משה הוא דוקא בעדים דעפ"י עצמו אין אדם משים עצמו רשע והר"ן השיג עליו דלממון בודאי הודאת בע"ד כק' עדים דמי, ודברי הראב"ד צריכין ביאור דהרי אף אם נאמר דעיקר הסבה שמפסדת כתובה הוא בשביל שמגרשה ע"י מעשיה וכיון דאין אדם משים עצמו רשע שוב אינו צריך לגרשה, אבל כיון שרשאי להאמינה כמו באומרת טמאה אני לך דמפורש ברמב"ם בפכ"ד דהפסידה כתובה ולפ"ז גם בעוברת על דת תפסיד כתובתה, אם לא דנימא דהראב"ד חולק על הרמב"ם גם בטא"ל אף שלא השיג וידוע דבעל הפירושים הוא בעל ההשגות.

איברא דיש לחלוק ולומר דדוקא בטא"ל דעיקר מעשה הזנות גורם איסור וצריך לגרשה אם מאמינה אבל עוברת על דת אין עיקר מעשה העברה גורם איסור אלא שמכיון שעברה פעם אחת שוב חשודה היא לעבור גם להבא ואין רצונו להחזיק אשה פרוצה, ולכן סובר הראב"ד דכיון דאין אדם משים עצמו רשע לא תוכל לעשות עצמה לרשעה ולא מהני בזה מאמינה דאינה מחזקת עצמה לרשעה עפ"י דבורה.

יד[עריכה]

חכמים הם שתקנו עיקר כתובה לאשה והם התקינו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו נאמן ועלי' להביא ראי' לא על האיש שחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל.

חכמים הם שתקנו, בגמ' דף י' אמר רב נחמן חכמים הם שתקנו לבנות ישראל וכו' והם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן, ומדברי התוס' בד"ה אמר ר"נ מבואר דבשביל דכתובה דרבנן נאמן לומר פ"פ מצאתי אבל אי כתובה דאורייתא אינו נאמן ומשום דחיישינן לי' למשקר ול"א אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ולהדיא כתבו כן בסנהדרין דף ח' ד"ה מוש"ר דלר"מ דכתובה דאורייתא אינו נאמן, וכן מבואר כאן בדברי הרמב"ם דכל עיקר שאנו מאמינים לבעל הוא משום דכתובה דרבנן, ותימה דהא ר"מ ס"ל ביבמות דף קי"א ע"ב טענת בתולים ל' יום ומוכח דנאמן אף דס"ל כתובה דאורייתא ומצאתי שהקשה זה הפנ"י.

והנה בגמ' דף י"ב א"ר יהודא בראשונה היו מיחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה וכו' ביהודא בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה וכו' וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ומקשה הש"ס אהייא אילימא ארישא כל שנהג מיבע"ל אלא אסיפא כל שלא מישמש מיבע"ל ומשני ר"א לעולם אסיפא ותני כל שלא מושמש והיינו דבמקום שנהגו למשמש ואירע שלא מישמש אינו יכול לטעון טענת בתולים והרמב"ם השמיט זה, והנה התוס' בדף י' כתבו דר"א ס"ל כתובה דאורייתא ולהכי אינו נאמן וא"כ הרמב"ם דפסק כתובה דרבנן לא ס"ל הא דר"א אכן כבר כתבנו בפ"י דאי אפשר לומר כן דהא ר"א אליבא דר"י קאי הכא ור"י ס"ל כתובה דרבנן, ובארנו דכונת התוס' דאליבא דר"נ דנאמן לטעון טענת פ"פ להפסידה כתובה ע"כ דמפרש כן המשנה דאיירי לענין הפסד כתובה וכאביי דמתני' בטענת פ"פ איירי דאל"כ הי"ל מקודם להשמיענו עיקר הדין דנאמן ולפ"ז ע"כ מתני' סברה דכתובה דרבנן דאל"כ אמאי נאמן בטענת פ"פ, אבל לר"א דא"נ בטענת פ"פ מפרש מתני' בטענת דמים שהיא טענה מבוררה ונאמן אף אי כתובה דאורייתא, או דאיירי לענין לאוסרה עליו וכאביי דלאוסרה על בעלה איירי וא"כ אין לנו יסוד לדחות הא דרשב"ג דסוף מכילתין דס"ל כתובה דאורייתא דהא ממתני' דפרקין קמא אין לנו ראיה דכתובה דרבנן עכ"פ צריך ביאור דברי הרמב"ם שפסק כר"נ לגבי ר"א כיון דמרב אשי מוכח דאף אי כתובה דרבנן אינו נאמן לטעון פ"פ ולמאי דכתבנו שם דר"א לא פליג על ר"נ ור"נ איירי במקום שלא נהגו למשמש תהי' הקו' יותר חזקה אמאי השמיט הרמב"ם דבמקום שנהגו למשמש ולא מישמש אינו נאמן.

ונראה דהנה עיקר הסברא דאי כתובה דאורייתא אינו נאמן אף בטענת ברי צריך ביאור דהא גם בטוען מנה אתה חייב לי החיוב מן התורה אלא דכיון שהוא מכחישו בטענת ברי נאמן וא"כ גם בטענת בתולים כיון שהוא טוען ברי פ"פ מצאתי אמאי אינו נאמן, וצ"ל משום דהוי כמי שלקח בהמה ושחטה דפשוט דאינו נאמן לומר טרפה היתה בלא עדים אף בלא נתן דמים כמבואר ברמב"ם פ"כ ממכירה הל' ט"ז ומשום דהיכי דסמך עצמו מתחילה אדעתא דרובא וחזקה אינו נאמן לטעון הפך זה בלא עדים וכל זה אם סמך עצמו, אבל במקום שנהגו למשמש א"כ הא לא נכנס כלל בספק, ולכן אם נעשה סבה ולא משמשו שפיר נאמן, אכן לרב אשי אליבא דר"י צ"ל להפך דהא בלא מושמש אינו נאמן וחשדינן לי' למשקר ואפילו אם כתובה דרבנן וע"כ צ"ל דהא דהם האמינוהו ולא חששו לתקנת הכתובה הוא דוקא במקום שא"א לברר דאז נתרצתה גם היא על אופן הדין שהוא יהיה נאמן, אבל באופן דאפשר לברר לא נתרצתה שיהי' נאמן בלא בירור וממילא כשנעשה סבה ולא היה הברור לא נתרצתה כלל ולא תיקנו חכמים בזה שיהי' נאמן ונשארה תקנת הכתובה דדוקא במקום שא"א לברר תיקנו שיהיה נאמן, והנה יש לעיין כשהוא לא נכנס בספק וגם היא לא נכנסה בספק מי נאמן וזה תלוי מעיקר הסברא מי צריך להיות נאמן, ואפשר לומר דאי חיישינן למיעוטא ומיעוטא כמאן דאיתא א"כ אמרינן דע"כ נכנס בספק אבל אי מיעוטא כמאן דליתא א"כ לא נכנס בספק כלל וע"כ מה דאינו נאמן לר"א בטענתו כל שלא מושמש משום דרובא מהני מצד עצמו אף שלא נכנס בספק כלל, ובזה פליגי ר"מ ור"י דלר"מ דחייש למעוטא מה דאינו נאמן הוא משום דנכנס אדעתא דרובא וחזקה ונכנס לספק אם לא במקום שנהגו למשמש ונעשה סבה שלא מושמש ובכה"ג נוקי מה דאמר ר"מ טענת בתולים ל' יום אבל לר"י הוא משום דרובא וחזקה מהני ובמקום שלא נהגו למשמש הם האמינוהו ובמקום שנהגו ולא מושמש אינו נאמן כיון שלא נכנסה בספק זה כלל, ואף שהוא ג"כ לא נכנס בספק זה מ"מ הא מהני לה רובא וחזקה, ולא האמינוהו חכמים בתקנת כתובה כה"ג.

והנה מש"כ ליישב הא דר"מ דמיירי שנהגו למשמש אינו נכון דהא עיקר קו' הפנ"י הוא משום דלר"מ טענת בתולים ל' יום והא אין משמוש ל' יום, וגם כיון שהיא טוענת שבעל לא תעשה משמוש ע"ש, אך בזה יפה העיר בני הגרצ"י שי' דכיון שהוא צריך משמוש רק כדי שלא יאבד בתוליה א"כ יכול להכין עדים שתיכף אחר תשמיש יראה להם את הסדין ואז ימשמשו אותו אם לא אבד את הדם ולא צריך לרצונה דבשלמא אם הי' מוצא וטוען דם צפור הוא הי' צריך מקודם למשמש אותה אבל בטענה שלא מצא דם אפשר כל ל' יום.

והנה הרמב"ן והרא"ה בחידושיהם לכתובות הובאו דבריהם בשטמ"ק כתבו דמה דאינו נאמן להפסידה כתובה מדינא בלאו האי טעמא דהם האמינוהו ואף אם נסבור כתובה מה"ת הוא משום שיש רובא דרוב נשים בתולות נשאות וחזקה דגופא ולפ"ז הדרא קו' הפנ"י דלר"מ אמאי נאמן כיון דכתובה דאורייתא ול"ל הם האמינוהו, ולולא דברי רבותינו הראשונים הי' אפשר לדון דכאן אין לבוא מטעם חזקת שלמה דהנה אם הי' לו ד"ת עמה קודם שיבעל אותה והוא אומר לא בעלתי אותה זהו כמו שיש לאחד חשד על חברו ששבר כלי שלו וראוהו מתעסק בכלי והוא טוען שהי' שבור מקודם ודאי לא נבוא ע"ז מטעם חזקת שלם שהוא אינו מחוייב לדון אודות שלמות הכלי אלא דהוא לא שבר את הכלי, ולכן ה"נ אף שהתחייב בכתובה היינו דוקא אם תהי' בתולה אלא דאין לו נאמנות שהיא בעולה אבל כיון שהוא מברר שהיא עתה בעולה עי' בגמ' דף י' וטוען שהיתה מקודם בעולה והיא טוענת שהוא בעל אותה בראשונה ושבר בתוליה בזה לא תוכל לטעון בשביל חזקתה שהוא בעל אותה ושבר בתוליה ואיברא דיש לחלק בין הנדונים דזה אינו משל דבשלמא אם היינו צריכים לחייבו כתובה בשביל שבעל אותה הי' שפיר אבל באמת משעת נשואין חייב כתובה, אלא דאם אינה בתולה פטור וכאן שיש לה חזקת שלימה תטעון שבאמת היתה שלמה ומה שהיא עתה בעולה הוא בשביל שבא עלי' כיון דאין אנו באין לחייבו בשביל שבעל אותה.

אכן כ"ז אם נפרש דעצם חזקת שלימה מחייב כפי' הרמב"ן והרא"ה אבל אם נפרש כהר"ן דאין בדין שיפתנה בשעבוד זה כדי שיעשה רצונו ויטעון שהיא בעולה א"כ החיוב צריך להיות דוקא בשביל הביאה, ושפיר אפשר לומר כדברינו הנ"ל, אלא דיש למשדי נרגא בזה, דכיון דתנן אלמנה מן הנשואין כתובתה מנה א"כ כבר הפסידה כתובה דאינו אלא מנה, אלא דא"כ לא תוכל לתבוע ממנו רק מנה ואולי זהו רק גרמא ולא היזק ממש דכתובה אינה שויה ממש, וגם ההיזק אינו ברור דמי יודע שתפסיד ותתאלמן או תתגרש, עכ"פ למעשה אין נ"מ דגם להר"ן אי כתובה דאורייתא א"נ וכן על התוספת מטעם שאינו בדין וכו' וצ"ע עוד בזה וביחוד ליישב קושית הפנ"י הנ"ל.

ועתה נבוא לבאר מה שהשמיט הרמב"ם הא דרב אשי דכל שלא מושמש, ונראה דבפ' המדיר פליגי רבא ורב אשי במה דתנן עודה בבית אביה על האב להביא ראיה נכנסה ברשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה ואמר רבא רישא כאן נמצא כאן הי' סיפא כאן נמצא כאן הי', ור"א פליג ואמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך, והיינו דלר"א צריך דוקא טענת ברי להמוציא וכיון שאין לאביה טענת ברי לא מהני מה שהיא טוענת ברי ולרבא תלוי בעיקר באיזה רשות שנולד הספק ובלא טעם דכאן נמצא כאן הי' מוציא האב אף דטענתו שמא, והנה בפשוטו משמע דלרב אשי הטעם משום דברי ושמא בצרוף חזקת הגוף מועיל ואינו מחלק בין חזקת הגוף דאתרע ללא איתרע, ואף דתנן הבעל צריך להביא ראיה ומשמע דאף בטענת ברי לא מהני, וא"כ אפי' בברי וברי אינו נאמן, אבל באמת אף שדייקו כן בתוס' שם ע"ש אכן לא שייך דיוק זה אלא על האב ולא על הבעל דממ"נ אם ידע הא ראה וניפייס ובע"כ דאיירי דהבעל הוא שמא בטענתו, ולפ"ז גבי טענת בתולים דהוי ברי וברי הי' בדין שיהי' נאמן וצריך לבוא בסברת הר"ן שאינו בדין שיפתנה ויעשה בה הנאתו ויטעון שהיתה בעולה ומטעם זה לא היה צריך להיות נאמן אפי' אי כתובה דרבנן ומה דאמרי' הם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן היינו שנתנו לו חכמים רשות לבעול אותה ולראות אם היא בתולה וממילא הוי כמו שהיא היתה נותנת לו רשות ע"ז והיא נכנסה בספק וממילא כבר נאמן מצד הדין דיש לטענתו דין טענת ברי וחזקה לחוד ל"מ בלא טענת ברי נגד שמא, וזהו במקום שאין מנהג שושבינין אבל במקום שנוהגין למשמש א"כ לא נכנסה בספק כלל ומה שאירע שהשושבינין לא משמשו זה אינו מגרע מזכותה ואפילו השושבינין דידה אינם יכולים לגרע זכותה וממילא אינו נאמן.

אבל לרבא דחזקת הגוף לחוד מהני א"כ ע"כ דהם האמינוהו בכתובה דרבנן בלא סברא אלא דהוי תק"ח שיהי' נאמן א"כ אין אנו מחלקים בין מקום למקום כיון דהוא לא פשע במה שלא משמשו אותו לכן שפיר נאמן ומיושב דהרמב"ם פסק בזה כרבא ואין נ"מ במה שלא מושמש.

והנה הב"ש בסי' ס"ז סק"ב הקשה בהא דאמרי' בדף י"ג ע"ב ת"ר כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה ראשון ואמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, רב אשי אמר לעולם אימא לך לית לה כלל ושאני הכא שהרי כנסה ראשון ומקשה וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני כגון שקדש ובעל לאלתר, ואיכא דמתני לה אמתני' וכו' ומסיים הש"ס מאן דמתני לה אברייתא כ"ש אמתני' ומאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא לא משום דמצי אמר אנא אעדים סמכי, והקשה הב"ש דסתם הרמב"ם ולא מוקי לה בקידש ובעל לאלתר ולפי' התוס' בלא בעל לאלתר תפסיד כתובה כדי שלא יטעה לומר שאינה אסורה עליו דמחזיקין אותה בודאי בעולה מבעלה הראשון כיון דעדיפא היא משאר בתולה ונמצאת בעולה דאין לה כתובה כלל לר"א והי' עלינו להפסידה כתובה גם באשת ישראל, ועי' בט"ז שתי' דהשו"ט דהש"ס הוא רק אליבא דרבה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וע"ז מקשה וניחוש שמא תחתיו זינתה ונהי דלענין איסור ל"מ דהוי ס"ס כדאמר הגמ' בדף ט' אבל לענין ממון ל"מ להוציא ממון בס"ס, ולכן לפ"מ דקיי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל א"כ לא צריכינן להך אוקימתא דאף דל"מ ס"ס להוציא ממון בנכנסה לחופה מכבר מוקמינן לה בחזקת בעילת היתר דהיא ככל בעולה שכתובתה מנה.

והנה עיקר פי' כבר כתב כן הרמב"ן אך קשה עדיין לשי' הרמב"ם שכתב בהל' ב' ומפני מה תיקנו לאלו כתובה מאה ואע"פ שהן בתולות הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וכו' תיקנו לאלו בין נבעלו בין לא נבעלו והרי הן כנבעלות לכל דבר מפורש בד' הרמב"ם דאלמנה מן הנשואין אף שאנו מחזיקין אותה לבתולה כתובתה מנה וא"כ נשארה הקו' לדידן אמאי יש לה כתובה וניחוש שמא תחתיו זינתה כיון שנשאה בחזקת בתולה והרי לשי' הרמב"ם הוא כמו אליבא דרבה דמחזיקין אותה לבתולה ול"מ ס"ס להוציא ממון.

ולפמש"כ נראה דהנה יש ב' דרכים במה דנאמן לומר פ"פ מצאתי למ"ד כתובה דרבנן והאמינוהו חכמים, או משום דנתנו לו רשות לבעול אותה ולראות אם היא בתולה וזהו לר"א או דתק"ח היא שיהא נאמן בלא סברא אליבא דרבא וכנ"ל ורק למ"ד כתובה דאורייתא דלפי היוצא מדברי ר"נ אינו נאמן יש עוד מקום לדון דיהי' נאמן לטעון טענת בתולים וכדחזינן לר"מ, וע"כ דהוא מצד הדין וכמש"כ דהוא במקום שנהגו למשמש ולא מושמש נאמן כיון שלא נכנס בספק כלל ואינו דומה ללוקח בהמה ושחטה וטוען שהיתה טריפה, ואינו סובר דמחמת חזקת שלמה לא יהי' נאמן וכמו דפירשו הרמב"ן והרא"ה בדברי ר"נ, וסובר שהוא אינו מחוייב לדון אודות חזקת שלמותה כיון שטוען ברי שהוא לא שבר בתולי', עכ"פ לר"מ נאמן מצד עיקר הדין וכמש"כ הרמב"ן בקושייתו דמאן דמפיק שטרא אמרי' לי' קיים שטרך, ולפ"ז יש לומר דמה דפריך הגמ' וניחוש שמא תחתיו זינתה הוא למ"ד כתובה דאורייתא בכ"ז נאמן מצד עצמו אבל לדידן דכתובה דרבנן ואינו נאמן אלא משום דהם האמינוהו, ולא מצד עיקר הדין דלא נכנס בספק וכמש"כ, ואם כתובה דאוריי' באמת א"נ להלכה, מסתבר דלא האמינוהו אלא לענין זה דהיתה בעולה קודם ארוסין אבל לומר דזינתה תחתיו אינו נאמן.

אלא דעיקר הסברא דמאן דמפיק שטרא אמרי' לי' קיים שטרך מסתבר דזה ג"כ אינו אלא לענין זה דשמא זינתה קודם אירוסין אבל מהכ"ת יהי' נאמן לטעון שזינתה תחתיו דקיים שטרך אינו אלא לענין טענת מזוייף אבל לא שיהי' נאמן לטעון טענה שתפסיד חיובה, ואף דלדידן אין כתובה לארוסה וא"כ תחילת ההתחייבות הוא אחר נשואין וא"כ אינו סותר שטר בטענתו מ"מ למה נימא שהיא צריכה לברר שלא זינתה תחתיו בפרט שאינה יכולה לברר זה שתמיד יכול לטעון פ"פ, ולהרמב"ן לשיטתו דאם יש דמים א"י לטעון פ"פ עי' במ"מ הל' י"ב א"ש כיון שהיא היתה יכולה להעמיד שושבינין למשמש והיא שהפסידה על עצמה, אבל לשי' הרמב"ם דגם כשמצא דמים יכול לטעון טענת פ"פ א"כ אין סברא דיהי' נאמן שזינתה תחתיו בדבר שלא תוכל לברר לעולם, ויותר פשוט דא"י לטעון טענה כזו לסתור חיובו בטענה שמא זינתה תחתיו והפסידה כתובתה, וקושית הרמב"ן א"ש גם בלי הנ"ל דהולך בשיטתו דעכ"פ לזה לא יהי' נאמן בטענה שזינתה קודם אירוסין וכנסה בחזקת בתולה והוא מק"ט, אבל מה דמקשה הגמ' וניחוש שמא תחתיו זינתה ויהי' פטור מצד עיקר הדין ואפי' למ"ד כתובה דאורייתא וכנ"ל לא א"ש, דכיון דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ומקשה רק שתפסיד ע"י שיטעון שמא תחתיו זינתה ובזה הא ודאי דאינו נאמן, וצ"ל דקו' הגמ' היא דבטענת דמים עכ"פ נימא שהפסידה על עצמה שלא בררה ובמתני' תנן סתמא ומשמע דגם טענת דמים אינו יכול לטעון.

ובעצם מה דאמר רב נחמן דנאמן מטעם דחכמים תיקנו לבנות ישראל וכו' והם אמרו ואף דבל"ז הא איכא חזקה דאאט"ב ומפסידה כבר כתבנו בפ"י הט"ו דבשביל חזקה דאאט"ב ומפסידה לא מספיק להוציא מחזקת חיוב דאינה חזקה אלא בלא רשיעי ומוחזק לכשר, אבל ברשיעי מתחלה התכוון לקלקל וא"כ מה שיטעון נגד חזקת הגוף שלה זה הי' שייך אילו הי' רוצה בטענה זו להעמיד הדבר בחזקתו, אבל לשנות חזקתה ולומר שזינתה מאי חזית שחזקת כשרות דידי' ידחה לחזקת כשרות דידה ושלמותה, ואפי' אם יאמר נאנסה ג"כ מגרע חזקת שלמות דידה וכמו דמצינו דוגמא לזה בריש ב"ב בתוס' ד"ה לפיכך שכתבו פי' ושהו ברשותו הרבה וכו' נהמני' במגו דאי בעי אמר ממך לקחתי' והי' נאמן משום דשהו הרבה והק' הגרעק"א דלמה לא יהי' נאמן שבנה משלו מה"ט גופא דשהו ברשותו הרבה ואמרתי דשהו הרבה לא מהני אלא לסלק הסברא דשותפין לא קפדי אהדדי ולכן בטענת לקחתי' נאמן כיון שהוא מוחזק, אבל לענין טענה דאני בניתי כיון שהחזקנו בחזקת שניהם והי' מוחזק לשלו לא מצי לומר שלי הוא דמה שהוא מוחזק עכשיו ל"מ להוציא מחזקה הקודמת, וכמו כן הכא ל"מ חזקה דאאט"ב דצריכה לצירוף חזקת כשרות להוציא מחזקת חיוב ורק משום דכתובה דרבנן והם האמינוהו, אכן מדברי הרמב"ם מוכח דאינו סובר כן דהא כתב בהל' ט"ז דא"צ שבועה משום חזקה דאאט"ב ואם היינו אומרים דצריך לזה חזקה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא הי' נפטר משבועה כמו באומר גזלתני דמפורש ברמב"ם פ"ד מגזילה הי"א דנשבע וחזקה דלא חציף ג"כ אינה פוטרת משבועה, ולפ"ז צריך לבאר דברי הרמב"ם דכיון דסובר הרמב"ם דהוי חזקה מעלייתא א"כ למה צריך להא דהם אמרו והם אמרו ומשום דכתובה דרבנן, ולענין תוספת כתובה באמת אינו נאמן וכמבואר בדבריו בהל' ט"ז וצ"ל לדברי הרמב"ם דבאמת חזקה שהוא מכח אומדנא לא מהני להוציא ממון ואינה מבטלת חזקת חיוב ומה דמהני חזקה דא"א פורע תו"ז היינו משום חזקת חיוב ורק דמהני טענת פרעתי משום דהחוב עומד לפרעון וממילא היכי דאינו עומד לפרעון אינו נאמן [ועמש"כ בפ"ג משכנים ה"ב בד' הרמב"ם דפסק גבי כותל למעלה מד"א דחייב שבועה כדין כל הנשבעין ונוטלין אף דבגמ' השוו זה לדין א"א פתו"ז ובזה נוטל בלא שבועה וכמבואר בפי"ד ממו"ל ה"א וכתבנו דזה קודם דאמר הגמ' דיש בזה חזקה, רק דלא עביד אינש ובזה למעלה מד"א ג"כ אין אדם רגיל לשלם, אכן לגבי שבועה בזה דלא עביד אינו פוטרו משבועה]. נמצא דחזקת סברא לא אלים להוציא ממון וכן לבטל חוב ברור ולכן שפיר בלא הא דהם אמרו הי' נשבע ונוטל דחזקת אאט"ב לא אלים לפוטרו מחוב ברור ורק מחמת דכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו דנאמין אותו, אמנם לענין זה דלא תוכל להשביעו ש"ה שלא מצאה בתולה, לזה מועיל כבר חזקה דאאט"ב ומפסידה וכמבואר ברמב"ם כאן הט"ז.

והנה הש"ש בש"ב פ"י תי' קושית הרמב"ן שהק' דאמאי לא יהי' נאמן בלא חזקה דאאט"ב אטו מאן דאפיק שטרא מי לא אמרינן לי' קיים שטרך ותי' הש"ש לפמש"כ הראשונים דמימרא דר"נ דהאומר פ"פ נאמן איירי בשותקת או במכחישתו, אבל באומרת משארסתני נאנסתי קיי"ל כר"ג דאמר נאמנת דאיכא ברי ושמא, וקשה דגם במכחישתו דאיכא ברי וברי אכתי נימא דזינתה תחתיו משום הך כללא דכאן נמצא כאן הי' דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראי', ואף דאיהי לא טענה וכמש"כ התוס' בכתובות דף ל"ו בד"ה החרשת והשוטה, ומה דלא טענה משום דגנאי הוא לה כמש"כ התוס' בדף ט', וצריך לומר דאף אם זינתה אחר נישואין הא אפשר דברצון זינתה, ואף דהוי א"י אם החזרתיו לך מ"מ בעינן ברי ושמא, וממילא מיושב דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מק"ט באמת לא הוצרכו לטעם דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דמשום שמא לא תחתיו זינתה הא אמרינן כל שנולד הספק ברשותו עליו הראי', אבל למ"ד דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ לא מיבטיל המקח, ורק דאנו דנין על המנה הב' ובזה ל"א הך כללא דכל שנולד הספק ברשותו עליו הראי' כמ"ש הריב"ש בד' התוס' בהמדיר וכן הוא בתוס' חולין דף נ"א, א"כ מיושב קו' הרמב"ן דמשום ספק שמא תחתיו זינתה ברצון כיון שאנו מחזיקין בודאי דנשאה בתולה דכאן נמצא כאן הי' וא"כ הרי נתקיים התנאי שוב אינו נאמן לומר דברצון זינתה עכ"ד. אכן לי נראה דהך כללא דכל שנולד אינו דוקא לענין ביטול המקח אלא לענין ביטול כל דבר והביאור דעיקר כללא דכל שנולד הספק ברשותו אינו אלא דאין אנו מחזיקין ריעותא מרשות לרשות ונעשה כאילו אין כאן ריעותא, וכשאין ריעותא לפנינו אינו נאמן לומר דיש כאן ריעותא והיינו אם בא לבטל דבר, אבל לא שבזה נחדש דבר, ומה שהביא הש"ש מד' התוס' בחולין גבי כתם דאמרינן דלא מחייבת חברתה לכבס הבגד והקשו התוס' ואמאי לא אמרינן כאן נמצא כאן הי' ותירצו דלא דמי דודאי כדי לקיים המקח ובקידושין סברא הוא דאמרינן הכי וכו' אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי עכ"ל, נראה הביאור דגבי כתם הא אין לנו בירור שהי' החלוק לבן ושנתחייבה בכיבוסו וכ"ש לענין מחליף דאין שום בירור שקנה הולד, אבל היכי שכבר נתחזק בקיום המקח ובא לבטלו אינו יכול לבטל.

ובזה ניחא קושית הש"ש בפ"ו דהקשה בהא דשור שנגח את הפרה דאפי' ניזק אומר ברי משנגחה ילדה ומזיק אומר שמא הממע"ה והא חזקת מעוברת דפרה מסייע לניזק שטוען ברי, וכבר הקשה כן התורי"ד בדף י"ב וקוטב התי' מבואר בתורי"ד דדוקא גבי משארסתני נאנסתי דכבר נתחייב ובא לפטור עצמו מועיל חזקת הגוף להוציא ממון, אבל בשור שנגח את הפרה דלא נתחייב לו ממון מעולם לא מהני חזקת הגוף לחייבו, אכן אינו מבורר דגם גבי כתובה בלי סברא דחזקת הגוף הוי א"י אם נתחייבתי ורק ע"י חזקת הגוף נעשה חוב ברור, ולכן נראה דהביאור הוא דחזקת הגוף לא מהני רק היכי דחזקת הגוף בא לבטל ריעותא ולהשאיר הדבר שאנו דנין עליו במקומו, אבל בשור שנגח את הפרה דבאנו לחייב השור ולומר דנגח פרה מעוברת והפיל וולדה ומנין לנו הברור בשביל שנעמיד הפרה בחזקת מעוברת וזה אינו ברור כלל לחדש דבר מחזקת מעוברת דפרה דהא אין אנו דנין כלל על הפרה ואין אנו מוציאין אותה מחזקתה אלא דאנו צריכין בירור להניזק שיברר שהשור הזיק הוולד שלו ודבר זה אינו יכול לברר בחזקת מעוברת של פרתו, אבל בכתובה דודאי נתחייב כתובה רק דבא לפטור בשביל ריעותא שלא מצא לה בתולים מהני חזקת הגוף להעמידו בחיובו.

אכן עוד נראה לי בפשיטות דל"מ חזקת מעוברת דפרה לולד לפמש"כ רש"י בקדושין דף ס"ו גבי ינאי דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה כיון דאם ינאי אינה קמן ובנה אין לו חזקת כשרות דהרי דנינן על תחילת לידתו, וכבר הקשו דמ"ש דמהני חזקת הבת לאב או חזקת חי דחמור לבעל החמור בכתובות דף ע"ו, אכן יש ליישב זה בפשיטות דדינא דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה תלוי בשני אופנים או באופן דהכשר הבת או פסול הבת יוצא מהכשר ופסול האם דהיינו דפסלות האם פוסל בתה או דאינה יוצאה ממנה אלא דתליין זה בזה, ולכן אם מיירי שהאם הולידה את ינאי מהשבי' גופא א"כ הכשר ינאי ופסולו אינו נמשך מהאם דהא מה שינאי פסול הוא משום דנתעברה מהעכו"ם ולא ממה שהיא פסולה וא"כ אינו אלא דתלויין זה בזה, ולכן בעינן דוקא שיהא עלינו לדון דינא דחזקה לגבי האם, וממילא אנו דנין גם על הבת, אבל היכי שאין עלינו לדון כלל מהאם אין אנו דנין בהכשר הבת מטעם חזקת האם, אבל היכא שהפסול יוצא ממנה אז ודאי אף שאין אנו דנין עכשיו עליה מ"מ אין אנו יכולין לפסול את הבת כיון דבעיקר דין פסלותה שהיא האם היינו דנין בחזקתה, ומיושב שפיר דגבי חמור מהני חזקת חי דחמור דגוף הדין תלוי בזה ונמשך ממיתת החמור וקיום המקח ובטולו תלי במיתת החמור וע"כ עלינו לדון בחזקת חי של החמור, אבל בשור שנגח את הפרה דאנו דנין על הולד אם נגח ל"מ חזקת מעוברת של הפרה והוא פשוט.

עוד מביא הש"ש ראי' משאלה חצי יום ושכרה חצי יום המשאיל אומר בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר א"י חייב ומשמע דאפי' להיפוך שכרה חצי יום ושאלה חצי יום נמי פטור והא חזקת הגוף דפרה מסייע למשאיל לומר השתא הוא דמתה, ונראה לומר דכיון דאומר איני יודע א"כ לא קנה זה בתורת שאלה ואינו יודע כלל אם שאל הפרה, ודין שאלה אינו מחוייב אלא ביודע ששאל, ואיברא דאפשר שנחייבו מתורת שכירות שלא מתה בשכירותו אך ז"א דע"כ מתה היא אלא דהשאלה אם מתה בשכירותו או בשאלה ולכן מתורת שכירות בהכרח פטור ומתורת שאלה אי אפשר לחייבו.

והנה רש"י בסנהדרין דף ח' מפרש מוציא שם רע שהבעל טוען פ"פ מצאתי להפסידה כתובתה, והקשו התוס' שם דהא לר"מ דכתובה דאורייתא אינו נאמן כלל להפסידה כתובה, [ולכאורה צריך ביאור מה דחקם לפרש מוש"ר לענין פתח פתוח ולא מפרשי לענין טענת דמים שהיא טענה מבוררה, ומה שהקשו התוס' דלמה צריך הוא לטעון דקאמר דונו לי מיהת וכו' מי דוחקו כ"ז שאין האשה תובעת אותו וכו' ע"ש ובאמת ממתני' דכתובות נמי משמע שטוען טענת בתולים קודם הגירושין משום די"ל דלאחר הגירושין שבא לפטור א"ע מממון ממש אין כאן חזקה דא"א טורח כיון דכבר ראינו גרושה לפנינו ומי יודע הטעם, ולכן אף אחר שטוען פ"פ אינו נאמן ורק קודם הגירושין שבא למחר וטוען פ"פ, בזה אנו אומרים החזקה, ולכן הוא מוכרח לבא קודם הגירושין].

אך בעיקר דברי רש"י שהקשו עליו התוס' דלר"מ דכתובה דאורייתא אינו נאמן כלל, נראה דרש"י יסבור דזהו חידוש של ר"נ דאי כתובה דאורייתא א"נ בטענת פ"פ ואף דיש לו חזקה דא"א טורח בסעודה וכן משמע לשון רש"י שכתב אהא דחכמים תקנו כלומר אי הוי כתובה דאורייתא לא הוי נאמן להפקיעה, אבל לעולא אעפ"י דכתובה דאורייתא נאמן וסובר דחזקה דא"א טורח חזקה גמורה היא וכדי לאוקמי מתני' דריש כתובות כרשב"ג במשנתנו סוף כתובות וכנ"ל.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.