תוספות יום טוב/מגילה/ד

תוספות יום טוב ‏ מגילה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הקורא את המגילה. אחר ששנה מה שקורין דבר יום ביומו בא לשנות סדר הקריאה ומנהגה והתחיל במגילה דמכילתין היא:

ויושב. משא"כ בתורה דאמר קרא (דברים ה' כ"ח) ואתה פה עמוד עמדי כביכול [נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן] [*ועי' מ"ש בפ"ו דסנהדרין משנה ה'] אף הקב"ה בעמידה. גמ'. והקורא בתורה ומשמיעה הוא כדרך הקב"ה שהשמיע התורה דהא מהאי טעמא אמרו בירושלמי שצריך שיעמוד אחד אצל הקורא שכשם שנתנה תורה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור [*ומ"ש הר"ב רצה עומד רצה יושב. וכ"כ רש"י. נ"ל דהלשון עצמו מוכח כן מדלא תנן עמד ישב כדתנן לקמיה קראה כו'. אבל בירושלמי מדקדק מדתניא מעשה בר"מ שקראה מיושב. נ"ל משום דאפשר למשמע דמתני' ה"ק הקורא עומד ויושב כו' יצא אבל ממעשה דר"מ נשמע דמשמעות המשנה הקורא וכו' מותר לקרוא עומד או יושב]:

יצאו. הקוראים והשומעין מן הקוראים רמב"ם פרק ב' מהלכות מגילה. ופי' הר"ב דכיון דחביבה להו כו'. דחדשה היא לו כמ"ש רש"י במשנה ג' פרק ג' דר"ה והלכך תניא בגמרא משא"כ בתורה שלא יהא קורא אלא אחד:

מקום שנהגו לברך. פי' הר"ב לאחריה. אבל לפניה חייב לברך בכל מקום מהטעם שכתבתי במשנה י"א פ"ג דסוכה. ומ"ש בין בלילה בין ביום. עיין משנה ד' פ"ב:

בשני ובחמישי כו'. התחיל בפחותין לפי שמעלין בקדש כו':

קורין שלשה. גמרא. כנגד תורה נביאים וכתובים. אי נמי כנגד כהנים לוים וישראלים הראוין לקרות בה. הר"ן:

הפותח והחותם מברך כו'. כתב הר"ב וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין. משום דקריאת התורה חשיבא חדא מצוה וכולהו הוו כחד גברא. הר"ן. ומ"ש הר"ב והאידנא כו' בגמרא. ועיין משנה ו' פרק דלעיל:

והחותם. נראה בעיני דמשום כך נהיגי עלמא למקרי אדם חשוב באחרונה. כדי שהוא יזכה בברכה אחרונה. ואע"ג דהאידנא כולהו מברכין מ"מ לפי תקנה הקדומה לא בירך לאחרונה אלא החותם שהוא האחרון. ועוד נ"ל טעם אחר לפי דברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות תפלה שכתב וז"ל והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור ע"כ. ואע"ג דהאידנא לא רגילי שהאחרון גולל. אלא קונין הגלילה בדמים יקרים. מ"מ איכא למימר שנשתרבב המנהג מימי קדם כשנהגו עדיין שהאחרון גולל כדברי הרמב"ם:

ולאחריה. ולא תליא במנהג כמו במגילה אלא חייב הוא לברך. הר"ן. וכ"כ הרמב"ם במשנה דלקמן. [*וטעמא נ"ל משום דאסמכוה אקרא בפרק מי שמתו דף כ"א ופ' שלשה שאכלו דף מ"ח. ודאמינא אסמכתא היא. לפי שהוכחתי כך בספרי מעדני מלך פ"ק דברכות סימן י"ג]:

ב

קורין ארבעה. ולפי שלא יפחות לכל אחד מג' פסוקים כדתנן לקמן מש"ה מתחיל מפרשת צו דגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר"ח. ואין מדלגין וביום השבת [*כמו שמדלגין בתענית בויחל] שהרי לפעמים שהוא בא בר"ח. הר"ן:

ואין מוסיפין עליהם. כתב הר"ב דבר"ח ובחולו של מועד איכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבוד מותר. וכן לשון רש"י [*ומסיים ואין מפטירין בנביא מהאי טעמא גופיה] והא דמשמע מלשונם דבר"ח אינו מותר אלא דבר האבוד. בגמרא מפרש רש"י דהנשים אינן עושות מלאכה בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל בפרק מ"ה מפרקי ר"א ומכח סברא כתב דלא חמיר מחולו של מועד דאסור במלאכה לכל. והר"ן כתב פירש"י ז"ל דר"ח אין בהם איסור מלאכה ע"כ. וכ"כ עוד בסוף מועד קטן. וגמרא ערוך הוא בפרק ב' דחגיגה דף י"ח. ונ"ל שמפני כן כתב רש"י ז"ל בפירושו דר"ה פרק ב'. כמ"ש שם בשמו במשנה ב' דמפרש בטול מלאכה לשני ימים דהיינו ר"ה ואילו לפירושו דהכא כמו שהוא בספרים שלנו ה"ל לפרש על כל ר"ח. וכמ"ש שם התוספות. ועוד כתב רש"י דדרכן היה שלא לעשות מלאכה בר"ח. ומסמיכין הדבר למקרא אשר נסתרת שם ביום המעשה דגבי דוד ויונתן ות"י ביומא דחולא וגבי ר"ח הוא דקאמר הכי כדכתיב מחר חדש מדקאמר ביום המעשה [בערב ר"ח] מכלל דר"ח לאו יום המעשה הוא:

הפותח והחותם כו'. מש"ה הדר תני לה הכא וכן עוד לקמן דהוה ס"ד דכל דטפי מלתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש"ה אצטריך למתני לכולהו. תוס':

זה הכלל. °לא אתא לאתויי. שאין לנו שיש בו מוסף ואינו י"ט. אלא מה שנזכר. וסימנא בעלמא יהיב דלא תימא יו"ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא וכו'. גמרא:

אבל מוסיפין עליהן. אכולהו קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהם דליכא למיחש משום בטול מלאכה. °ואחרים מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו. אבל מוסיפין עליהן אשבת קאי בלחוד. אבל בשארא לא כדי שלא להשוותן לשבת שהוא עדיף מינייהו ובשבת דוקא דמוסיפין משום דליכא יומי דעדיף מיניה ויתיר ממנינא. הר"ן:

ג

אין פורסין על שמע. כתב הר"ב עשרה שבאו לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע כו'. וכן לשון רש"י ור"ל שהתפללו כל אחד בפני עצמו. וכ"כ הר"ן בשם רש"י. ומ"ש הר"ב וברכה ראשונה של קריאת שמע מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאומרה ביחיד. וי"א דיחיד רשאי לאומרה שאינה אלא סיפור דברים היאך המלאכים מקדשים ולא דמי לקדושה שבי"ח שאומרים נקדש וכו' והכא היינו טעמא דכיון שהשליח צבור אומר ברכו על כל פנים צריכין לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראים כאילו הם כופרים ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים. ולכן אומרים ברכה ראשונה של ק"ש. ב"י סי' ס"ט [*וברוך ה' המבורך שאומרים אינו אלא ענייה על הזכרת השם. וכענין הא דתנן ביומא פ"ג משנה ח' והן עונין אחריו בשכמל"ו. ור"ל על שהכהן גדול הזכיר את השם. וא"כ עדיין לא נתקיים מה שאמר להם הש"צ שיברכו] ואנו שאומרים קדושה דיוצר ביחיד. וגם אין אומרים ברכה ראשונה רק קדיש וברכו. ולא חיישינן שיהא נראה ככופר נ"ל דהיינו טעמא משום דנהיגי לפרוס קודם שיתחיל הש"צ התפלה בקול רם ונמצא שמיד מתחיל השליח צבור בברכות השמונה עשרה ולא הוי ככופר. ואולי המנהיגים בזה ראו כי טוב לנהוג כן מלהרבות בברכת יוצר שכבר יצא בו כל יחיד ויחיד. ומזה הטעם בזה אין צורך לירד לפני התיבה כיון שישמעו מיד מהש"צ ותרתי נינהו כדלקמן ואין צריך שהפורס הוא שיעבור. [*וכדלקמן במ"ד]. ורואה אני בעניי שאם יארע שנמצאו עשרה ביחד שיש להם לומר קדיש וברכו ולעבור לפני התיבה שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה כאשר חשב בעל הלבוש אלא כמו שאמרתי דכיון דאומרים קדיש וברכו קודם שמתחיל הש"צ. אין צריך לירד לפני התיבה. וממילא שאם אין ש"צ שיורדין. ואפשר שאפילו אם היה צבור בעיר שהתפללו. ויש עשרה שלא שמעו הפריסה והש"צ בשמונה עשרה שיוכלו לעשות כך לומר קדיש וברכו ולירד לפני התיבה:

ואין עוברין לפני התיבה. כתב הר"ב ש"צ וכפירש רש"י. ולכאורה מכאן ראיה לדס"ל לעיל דקדושה דיוצר אור היחיד רשאי לאומרה. דאי לא תימא הכי השתא דיוצר אור דכעין סיפור דברים בלבד היא אין אומרים אלא בי' קדושה דבשמנה עשרה דבלשון נקדש היא לא כ"ש ולמאי צריך תו למתני ואין עוברין כו'. אבל הר"ן פי' דואין עוברין קאי נמי אבני אדם שפורסים על שמע. דלאחר שסיימו ברכה ראשונה דק"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה. והא דאפסיק להו בתרתי אין פורסין ואין עוברין מפרש בירושלמי דאם התחילו לפרוס בי' והלכו להם גומר. וקמ"ל דתפלה התחלה בפני עצמה היא ואינו רשאי להתחילה אלא בעשרה. ולא תימא אינה אלא גמר. וכתב עוד ולישנא דאין עוברין לפני התיבה היינו מפני שדרכן היה שלא לעבור ש"צ לפני התיבה עד שמגיעין לתפלה:

ואין נושאין את כפיהם. דכתיב (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב (במדבר ו') כה תברכו את בני ישראל. ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן מונקדשתי בתוך בני ישראל ואע"ג דההוא יליף בגז"ש דתוך תוך דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש. ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן. הר"ן:

ואין קורין בתורה. ואין מפטירין. דתקנתא דרבנן הוא ולא תקנו אלא בצבור. הר"ן. וז"ש דרבנן היינו שאינן מדברי תורה שבכתב. אבל יש מהן שהוא תקנתא דמשה רבינו ע"ה כדתנן בס"פ דלעיל. ועיין ריש ערובין:

ואין עושין מעמד ומושב. כתב הר"ב לכבוד המת ואומרים כו'. בפירש"י כתוב לכבוד המת והרוצה לסופדו יספוד. והרשב"ם בפ"ו דב"ב דף ק' כתב לנחם אבלים או להרבות צער ובכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה וכו' ולשון הרמב"ם בפי"ב מה' אבל מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל. ואומרים לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן ואח"כ אומר שבו יקרים שבו ואומר לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואח"כ אומר עמדו יקרים עמודו ואומר כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים ע"כ. ותמיהני שלא כתב בעמידה ראשונה שיאמר עמדו יקרים עמודו וה"נ הקדימו בגמרא עמדו יקרים כו' שבו יקרים כו'. וטעם למספר שבע פי' הר"ב במ"ז פ"ו דב"ב. ועיין מ"ש שם. ומ"ש הר"ב דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא פירש"י להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים דא"כ מה הנחת למרובים:

ואין אומרים ברכת אבלים כו'. בגמ' דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין. נראה דה"ק תקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בעשרה. והיה נ"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמים. ומש"ה אין שורה פחותה מעשרה דאל"ה אין טעם לעכב בפחות מעשרה אם אין כאן ברכה. ובטור י"ד בסי' שע"ט כתב והאידנא אין לנו לא ברכת שורה ולא ברכת רחבה ע"כ. נראה מזה כמו שכתבתי. אלא דבגמרא פ"ק דכתובות ד"ח ע"ב ברכה בשורה מי איכא. וצ"ע [*ובסדר המשנה שבירושלמי וכן שם בפיסקא ל"ג ותנחומי אבלים] ומה שהקדים דיני דמת לדין ברכת חתנים. חדא דמילי טובא נינהו ותו דהכל למיתה ואין הכל נכנסין לחופה שיש שאין זוכין לחופה:

פחות מעשרה. כתב הר"ב כתיב הכא כו' מה להלן עשרה שאין עדה כו' שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת גבי מרגלי' שהיו י"ב ויצאו יהושע וכלב גמ'. [*והר"ב שקיצר לא היתה כונתו אלא שמפסוק הבדלו למדנו כן שיהיו עשרה לפי שאין ספק אצלי שהעתיק דברים הללו מפי' הר"ן ושם כתוב כן בהדיא מדכתיב הבדלו מתוך העדה. והתם הוו עשרה שהרי המרגלים כו' וליתא. דקרא דהבדלו בקרח כתיב. ועל כל ישראל שהקהיל אתם קרח נאמר. וקרא דעד מתי הוא דכתיב במרגלים. ונ"ל לתקן לשון הר"ן ושכצ"ל [מדכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת ואתי עדה עדה. דכתיב התם (שם י"ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת. והתם הוו כו'. וכן יש לתקן ג"כ לשון הר"ב להוסיף ואתי וכו' עד הזאת מה להלן וכו' אבל ודאי דטעות' הוה בידיה דהר"ב ממה שראה בפי' הר"ן. וכן בדפוס הרי"ף שנדפס בק"ק קראקא שהוגה מספר מהר"ם טיקטין לא הרגיש החכם ההוא בזה]:

ובקרקעות פי' הר"ב של הקדש. הבא לפדותן. וכפירש"י כאן. ובפ"ק דסנהדרין מ"ג ושם מפרש הר"ב כפי' הרמב"ם דהכא ודהתם. ועיין מה שאכתוב שם בס"ד:

תשעה וכהן. כתב הר"ב דעשרה כהני כתיבי. ולכהן תהיה אחוזתו. לא מנינן דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. רש"י פ"ק דסנהדרין. ובגמרא חד לגופיה. וחד למעוטי דאף ישראל. ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט. ואינו אלא לרבות ט' ישראלים וחד כהן ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים. דהא שני אינו מיעוט אלא ריבוי. ואם כן השלישי אינו מיעוט אחר מיעוט ולדוקא אתי. והד' הוי מיעוט אחר מיעוט. והה' לדוקא. וכן כולם. קשיא. ובתוס' קשיא לי אמאי לא בעי אחד עשר דאין ב"ד שקול בכל דבר שהוא תלוי שעומד בשקול הדעת ע"כ. ועיין בספ"ק דסנהדרין. וע"ש בר"פ:

ואדם. פי' הר"ב שמין אותו כעבד. כמה הוא יפה למכור בשוק. כך כתב משנה ג' פ"ק דסנהדרין. ורצה לומר עבד עברי דזה הוא שוה להמכר. ומה שכתב הר"ב ועבד אתקש לקרקעות. דכתיב והתנחלתם. גמרא. ואסיפא דקרא לרשת אחוזה סמיך. והכי מסיים ליה לקרא בגמ'. גם סיימוהו הר"ב והרמב"ם. במשנה ג' פ"ק דקדושין. ובמ"ט פ"ד דב"מ לא כתב הרמב"ם אלא לרשת אחוזה. והקשו בתוספת דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב. ומנלן דעבד עברי אתקש:

ד

לא יפחות מג' פסוקים. גמרא. כנגד תורה נביאים וכתובים:

לא יקרא למתורגמן. מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קרא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים הרמב"ם פי"ב מה' תפלה. ונפקא ליה מדדרשינן בפ"ק דסוטה. מדכתיב בספר עזרא (ח') ויקראו בספר. זה מקרא. מפורש זה תרגום. כ"מ:

ואין מדלגין בתורה. שהשומע את הקופץ ממקום למקום. אין לבו מיושב לשמוע. רש"י:

עד כדי שלא יפסוק התורגמן. פי' הר"ב שלא ישהה אלא כדי שישלים התורגמן כו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ' י"ב מהלכות תפלה. והשיג עליו הראב"ד דלשון המשנה אינה כן דלדבריו הל"ל עד כדי שיפסיק התורגמן ע"כ. ולשון רש"י כדי שיוכל לגול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן וכו' [*ואין לפרש דברי רש"י כמשמעו. שיקרא קודם שיגמור דתרי קלי לא משתמעי. כמ"ש [הר"ב] בר"פ בד"ה יצאו כו'. אלא ה"ק אילו היה רשאי היה יכול לקרות קודם כו'. וטעמא דמלתא שאם ישער הגלילה בכדי זה השעור. א"כ בודאי לא יעמוד בשתיקה כלל אחר שסיים התורגמן]:

ה

המפטיר בנביא. כתב הר"ב מי שרגיל להפטיר בנביא. וכן לשון רש"י וכלומר מי שעתיד להפטיר. דמסתמא פריסת שמע וכו' קודם שקוראין בתורה הוא. שכל מי שירצה לבא לבית הכנסת כבר בא לו. ותדע דהא מהאי טעמא האידנא אין פורסין כלל ביום שיש בו הפטרה. לפי שכבר באו הכל:

הוא פורס על שמע וכו'. כתב הר"ב הואיל וממציא את עצמו להפטיר שאינו כבודו. בגמרא. וכתב הר"ן כלומר דמשום דמלתא דאפטורי בנביא. לא חשבי ליה עלמא ליקרא. משום דאיתא אפילו בקטן:

והוא עובר כו'. מפני שלא היה דרכן לעבור לפני התיבה בק"ש עד שעת התפלה נקט להו בתרתי. הר"ן. וכבר כתבתי ג"כ לעיל:

והוא נושא את כפיו. °משום סיפא נקט לה. דאילו קטן לא. אי נמי שהוא מתחיל כאילו הוא הגדול שבהם:

אביו או רבו כו' ויהיה כאילו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו. או בנו. והכל שוה. הרמב"ם:

עוברים. לשון הר"ן פורסין את שמע ועוברין לפני התיבה:

ו

אבל אינו פורס על שמע. כתב הר"ב דכל שאינו חייב בדבר כו'. רש"י. וכתבו התוספות ואפי' לר' יהודה דמכשיר ליה במגילה [במשנה ד' פ"ב] הכא מודה משום דבקטן איכא תרתי דרבנן כדפי' התם לת"ק דר' יהודה אבל במגילה יש להקל לפי שטף ונשים היו בספק [צ"ל בפסק] להרוג ולהשמיד לפיכך עשאו ר"י כגדול:

פוחח פורס את שמע כו'. שלא היו עוברין לפני התיבה בפריסת שמע. וכן רשאי לתרגם דתרגום לאו חשיבותא כולי האי דקטן מתרגם. הר"ן:

[*סומא פורס על שמע. אע"פ שבכללה של הפריסה היא ברכת המאורות. כמ"ש הר"ב במשנה ג' דפירקין]:

ז

כהן שיש בידו מומין. כגון שהן בהקניות או עקומות או עקושות כדאיתא בגמרא ופירוש בהקניות חברו הערוך בערך בהק דקרא. ועיין משנה ו' פרק ח' דנגעים. ועקומות פירש"י כפופות ועקושות לצדדיהן. והר"ן פירש עקומות שנתעקמה ידו אחורנית ועקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו ומ"ש הר"ב שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן. שכן תיקן ריב"ז וטעמא בגמרא פרק ז' דסוטה דף מ' דלמא אפסיק ליה רצועה ואזיל ליה למקטר ויאמרו דלהכי אזיל ליה שהוא בן גרושה או בן חלוצה:

אסטס ופואה. וכמו כן כל דבר שצובע הידים. רמב"ם:

מפני שהעם מסתכלין בו. נ"ל דקאי אכולה מתניתין. דהא טעמא דת"ק נמי משום הכי הוא כמ"ש הר"ב. ולא פליגי אלא דת"ק אמר מומין ורבי יהודה אמר צבע. ומש"ה פסקו הרמב"ם והטור לדר"י. והכ"מ כתב משום דבגמ' אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו'. אלמא כוותיה קיימא לן ע"כ. ואע"ג דתנן ר"י אומר אשכחן טובא דכוותיה ולא פליגי. כמו שכתבתי במשנה ו' פ"ג דבכורים:

ח

בסנדל איני עובר. שדרך המינין להקפיד בכך ומש"ה אף יחף לא יעבור. א"נ כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד בכך חוששין שמא הרהורים של שטות עלו בלבו ונזרקה בו מינות. הר"ן:

סכנה. פירש הר"ב שלא תכנס בראשו. וכן לשון רש"י. וז"ל הערוך פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון וירצצו את מוחו [*ושוב מצאתי בפירש"י פ"ד דמנחות דף ל"ה וז"ל סכנה. שכשיכנוס בפתח ויכה ראשו באסקופה שלא יכנסו התפילין בראשו]:

נתנה על מצחו. של ראש ושל יד על פס ידו. רש"י. ופירש הר"ב דחכמים למדו ג"ש כו'. בספ"ג דמנחות דף ל"ז נאמר כאן (שמות י"ג) בין עיניך ונאמר להלן (דברים י"ד) לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה הראש מקום שעושה קרחה כו' ומ"ש הר"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. ברייתא אחריתא לעיל מהך. והמכוין שמבין עיניך מקום התחלת השער בכל מקום שמוח של תינוק רופס הוא מקום תפילין. ופי' רופס מתרכך. ונ"ל שהוא מלשון התרפס ורהב ריעך (משלי ו' ג') שענינו ההכנעה והרכיכות בדברים רכים. ומ"ש הר"ב על ידך בגובה היד. דמה תפילין של ראש בגובה שבראש. אף של יד בגובה שביד [*במנחות שם וכן] מ"ש הר"ב קיבורת הכל בברייתא אחריתא. ופי' בתוס' לשון קבוצת בשר כמו קיבורא דאהיני:

ונתנה על בית אנקלי. פי' הר"ב על בית יד וכו' וכ"כ רש"י. ומסיים הר"ן ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך. וכיון שהם לאות סבורין הם שראוי שיראו לכל. ולא דרשי והיו לך וכו' ומש"ה לא פי' אלא על בית יד. דאילו בשל ראש אדרבה כתיב בהו (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ואמרו זו תפילין של ראש. ועיין בב"י ס"ס כ"ז:

דרך החיצונים. פי' הר"ב ההולכים אחר דעתם וכו' וכפירש"י. וז"ל הר"ן קרוב למין הוא אבל מין גמור לא הוי. דהא לא עקר גזירה שוה. דהא מניחה במקום הקיבורת:

ט

על קן צפור כו'. עד המכנה. עיין מ"ש בפ"ה דברכות:

המכנה כו' משתקין אותו. מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הר"ן. [*ועיין בדבור דלקמן]:

האומר כו' משתקין אותו בנזיפה. כתב הר"ב שעוקר הכתוב ממשמעותו וכו'. חטאת על השוגג. וכן לשון רש"י. ומסיים נמי מיתת בית דין על המזיד בהתראה. וצריך עיון דלא פירשו כן במכנה בעריות דהא איכא ביה נמי כל הני. ול"ק במשנה דהכא קתני האומר. והתם המכנה. משום דלעיל כלל לכל העריות בהדדי. ולא רצה להאריך ולבאר. אבל הא קשיא דהכא תנא נזיפה ולא כן גבי מכנה. ועוד יש לדקדק במלת בארמיותא בעממיא ה"ל לומר. כפי לשון תרגום בכל מקום. ומצאתי בערוך ערך ארם שכתב וז"ל האומר מזרעך וכו' בארמיותא. פירוש לא תתן מזרעך באומה ידוע שמעבירין זרעם למולך כגון ארמיים. שאתה גורם להעביר זרעך למולך. ומכלל דבריו משמע ששאר האומות שאין מעבירים מזרעם למולך מותר. לפיכך משתקין אותו בנזיפה. אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי רבי ישמעאל בישראל הבא על הגויה. והוליד בן לעבודה זרה הכתוב מדבר. דלא שנא מולך משאר בתי עבודה זרה. עכ"ל. ורש"י מפרש דתנא דבי רבי ישמעאל לפרש מתני' אתא. ונראה ודאי דלדעת בעל הערוך נמי לא אתא תנא דבי רבי ישמעאל לעקור הכתוב ממשמעו לתת כרת לבא על הגויה וכו'. דודאי דעיקר הכתוב בעובד עבודה זרה מדבר. אלא דשבעים פנים לתורה. וזו אחת מהן. ואתא תנא דמתניתין למימר שזה שרוצה לדרוש ולפרש. אע"פ שאינו בא לעקור פשוטו ומשמעו. לא ידקדק במלת מולך ולומר דבדוקא. ויתרגמו בארמיותא. דא"כ משמע ששאר האומות מותר. וסייעתא לפירוש הערוך דבתרגום יונתן איתא. ומזרעך לא תתן בתשמישתיה לציד בת עממין למעברא לפולחנא נוכראה. [*ועיין בפי' הר"ב במשנה י"א פרק שלישי דאבות]. ופי' הערוך מתישב נמי דהכא תנא נזיפה. ואף על גב דהכא אינו רוצה לעקור המקרא ממשמעו וה"נ במכנה. ולא בא אלא לפרש פנים אחרת בתורה ע"ד הפנים שהתורה נדרשת. מ"מ מדרשא דמכנה לא בא שום קולא. משא"כ בדרשא דארמיותא שיש לטעות ולהקל בשאר האומות. לפיכך משתקין אותו בנזיפה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---