תוספות יום טוב/סנהדרין/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טובTriangleArrow-Left.png סנהדרין TriangleArrow-Left.png ו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

נגמר הדין. לחובה. מוציאין אותו לסקלו. איידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות [היא] [כדתנן בריש פרק דלקמן] הואמפרש מילי דידה ברישא. והדר מפרש שארא בפרקין דלקמן כסדר. רש"י. וכתב הרמב"ם וכמו שעושין בסקילה. כך עושין בכל מיתות ב"ד:

בית הסקילה היה חוץ לב"ד. כתב הר"ב רחוק מב"ד. שמא בעוד וכו' °וקרא צריך טעמא. וז"ל הרמב"ם ספי"ב מהלכות סנהדרין. ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין. כמו שהיה בין ב"ד של משה רבינו ע"ה שהיה לפני פתח אוהל מועד. ובין מחנה ישראל. ע"כ. טעמו דבגמרא ילפינן דז"ש הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות הוא. כלומר אף חוץ למחנה ישראל. ומתני' דלא תנן אלא חוץ לב"ד נפקא מינה דאי נפיק ב"ד ויתיב חוץ לשלש מחנות הכי איתא בגמרא. וסובר הרמב"ם כיון דנסבינן לקרא דהוצא וגו' לב"ד שהוא חוץ לשלש מחנות ש"מ דהכי עבדינן ליה כמו אותו חוץ דבקרא שהיה ששה מילין. [שכל השלש מחנות היו י"ב מילין. א"כ ממרע"ה שהיה באמצעם עד סוף כל המחנות הוא שיעור מחצית הי"ב מיל שהן ששה מיל. ולפי שהחצר שבו המשכן הוא ממעט מהמחצית שיעיר חציו. דהיינו חמשים על חמשים לפיכך קא דייק הרמב"ם בלישניה וכתב כמו ששה. ומ"ש הרמב"ם ובין מחנה ישראל. ענינו ובין סוף מחנה ישראל]:

רחוק ממנו כדי שיהא רואהו. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו. ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסידרין. רש"י:

ומעמידו. עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה. רש"י. והרמב"ם פי"ג מהלכות סנהדרין העתיק ומחזיר את הנדון לב"ד. ולא ידעתי זו מנין לו. גם בפירושו כתב אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו. כשיאמרו אחרים עליו. ולא נזכר לא במשנה ולא בברייתא. גם ז"ש אח"כ אבל אם אמר יש לי ללמד וכו' מחזירין וכו'. משמע דכמה פעמים מחזירין. ובברייתא תניא כמ"ש הר"ב פעם ראשונה ושניה. וכן העתיק בחבירו. ואי ל"ג בפירושו אלו ארבע מלות. כשיאמרו אחרים עליו אבל. הוה ניחא:

אפילו ארבעה וחמשה פעמים. וכה"ג תנן בר"פ י"ח דשבת. וכתב הר"ב דלאו דוקא. וכ"כ הרמב"ם אדהכא בפי"ג מהלכות סנהדרין. מחזירין אותו אפי' כמה פעמים. ועיין מ"ש שם במסכת שבת:

ובלבד שיש ממש בדבריו. קצת ראיה הדומה לזכות. רש"י:

ופלוני ופלוני עדיו. מסיים הר"ב שעבר וכו' ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני. הכי אמר אביי בגמרא. ולישנא דר' יוסי דריש פרק דלעיל נסיב. אבל ודאי כשמזכיר ביום פלוני מזכירו בסגנון שיהא ניכר בתוכו בכמה בחדש. באיזה חדש. שנה. ושבוע. והכא אף רבנן מודו דסגי בהכי. דלא שייך טעמא דכדי שתטרוף וכו'. והרמב"ם אע"פ שבפירושו העתיק לשון אביי. בחבורו פי"ג מהלכות סנהדרין כתב שעבר עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני:

ב[עריכה]

תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. עיין מ"ש בזה בשס הרמב"ם במשנה ד' פ"ו דנזיר:

שהוא מזומם. לשון הר"ב שעדיו הם זוממין. לאו למימרא שהם זוממין. כלומר שיש עליהם עדים להזימן אלא שלא באו. דאטו אם אין עדים בעולם שיוכלו להזימן ואפ"ה שקר העידו מי לא שייך נמי שיאמר חוץ מעון הזה. אלא זוממין דקאמר. לשון הכתוב כאשר זמם לעשותנקט כלומר שעדיו הם שזממו להעיד עליו. וז"ל רש"י שהוא מזומם שהעדים שקרנים ובמחשבתן הרעה הרגוהו:

ג[עריכה]

מפשיטין אותו את בגדיו. לפי שהוא ממהר למות. הרמב"ם:

מלפניו. פירש"י ערותו. ומ"ש הר"ב פרק אחד. הוא לשון הברייתא בגמרא ופירש"י שעליה:

והאשה וכו' דברי ר' יהודה. והא שמעינן ליה לר' יהודה דחייש להרהורא דתנן [במשנה ה' פ"ק דסוטה] הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו וכו' ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו וכו' אמר רבה התם היינו טעמא שמא תצא מב"ד זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה. [כדכתב שם הר"ב] הכא הא מקטלה. וכי תימא אתי לאתגרויי באחרנייתא. אמר רבה גמירי אין יצה"ר שולט אלא במי שעיניו רואות. גמ' ועיין עוד לקמן:

וחכמים אומרים וכו'. ואין האשה נסקלת ערומה. והכי סתם לן תנא בספ"ג דסוטה ושם פירשתיו בס"ד והעתקתי הגמ' דקאמרה דטעמא דלא עבדינן לה תרתי להמיתה ולייסרה בבזיון כזה. דכתיב (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה ולא תבזהו. ותו בגמ' דרבנן ור"י בהא פליגי הכא. דרבנן סברי בזיוניה דאיניש עדיף ליה. כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה. הלכך נוח לה שתסקל בלבושה ותשהה למות. ואע"ג דאיכא צערא דגופה ולא תבזה אותה להפשיטה. הלכך זו היא ברירת מיתה יפה. ור"י סבר ניחא דגופיה עדיף ליה. גדול בעיניו טפי מבזיוניה הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה:

ד[עריכה]

היה גבוה שתי קומות. תנא וקומה שלו הרי כאן ג'. ומי בעינן כולי האי. ורמינהו מה בור שהוא כדי להמית י"ט. אף כל כדי להמית י' טפחים [משנה ה' פ"ה דב"ק] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה [שימות מהר]. [רש"י] אי הכי ליגבהיה טפי. משום דמנוול. פירש"י אם גבוה יותר מדאי מתפרר גופו ואיבריו מתפרקים וכריסו נבקעת:

דוחפו. גמ'. מנין שבדחייה. שנאמר (שמות י"ט) כי סקול יסקל או ירה יירה. הנה השוה הנסקל שנפל את האבן עליו. עם הנדחף שנפל הוא בעצמו לארץ. הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין. וכתבו התוס' סקילה נאמרה תחלה בכתוב ואפ"ה עבדינן ליה לבסוף משום דאשכחן קרא דסמיך סקילה למיתה. דכתיב (דברים י"ז) וסקלתם באבנים ומתו. ע"כ. ומנין דלמדין לדורות מסיני. תלמוד לומר סקל יסקל פירש"י ל' עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה:

נהפך על לבו. לשון הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין. דוחפו על מתניו מאחוריו. והוא נהפך ונופל על לבו לארץ:

הופכו על מתניו. לשון הר"ב שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר °וכן פירש"י ול' פרקדן פי' בערוך אפוי בקידה:

ואם לאו השני נוטל את החבן וכו'. ולא סגי בירייה לחוד מדכתיב סקל יסקל או ירה יירה ורבויא הוא מדלא כתיב כי סקל או ירה. ומדכתיב או לחלק שמעינן שאם מת בדחייה דיצא. גמ':

ונותנה על לבו. נתינה זו לאו דוקא. דסקילה משמע ע"י השלכה כמה דאת אומר ויסקל באבנים את דוד שמואל ב' ט"ז ובודאי שלא נתן אבנים על דוד אלא שהשליכם לעומתו כמו שהוא אומר עוד שם. ויסקל באבנים לעומתו. אלא ה"ק מתני' שנותנו על לבו ע"י השלכה. וכן מפורש בגמרא שהאבן היה משוי שני בני אדם. ושני העדים מדלים אותה ושדי לה חד מנייהו שמשליך יותר בכח. ששנים המשליכים א' מעכב השני. וכן העתיק הרמב"ם ומשליך האבן על לבו:

שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה. לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלינו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם. ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונים על הענין. וזהו ענין נראה. הרמב"ם בפירוש משנה ג' פרק דלקמן:

כל הנסקלין נתלים. מפרש בגמרא דדריש רבויי ומעוטי. והומת ותלית רבוי. כי קללת מעוט. אי הוו מקרבי להדדי לא הוה מרבינן אלא עכו"ם דדמי ליה בכל מילי [שכופר בעיקר כמותו] השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין. ולא מיעט אלא שאר מיתות ב"ד:

וחכמים אומרים אין נתלה אלא המגדף ועובד ע"ז. דדרשינן כללי ופרטי. והומת ותלית כלל. כי קללת פרט. אי הוו מקרבי להדדי [אמרינן] אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא. השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי עכו"ם דדמי ליה בכל מילי. והיינו דאיכא בין פרט למיעוט. דפרט הוא פירוש הכלל. ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכי מתרחק מהני לרבויי מה דדמי לפרטא בכל מילי ותו לא. [*אבל הדורשו במעוט לא עקר את הכלל ממקומו. אלא מעטו במקצת שמתחלה היה משמע כל דבר. ובא המעוט ומעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע. אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו] והכי מפרשא בגמ'. והר"ב שכתב הטעם דעכו"ם מקרי נמי מגדף. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פט"ו. דקדקתי בירושלמי ובספרי. ולא מצאתי שדרשו כן:

ואין האשה נתלית. שנאמר (דברים כ"א) וכי יהיה באיש חטא וגו' ותלית. איש ולא אשה. ור' אליעזר דריש לרבות בן סורר ומורה. איש. ולא בן. [*כדתנן בריש פ"ח בן ולא איש] חטא. מי שעל חטאו נהרג. יצא בן סורר ומורה שעל שם סופו נהרג [כדתנן פ"ח משנה ה'] הוי מעוט אחר מעוט. ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. גמ'. [*וקצת קשה לי דהא לר' אליעזר כל הנסקלין נתלין. ובן סורר ומורה נאמר בו ורגמוהו וכדתנן במשנה ד' פ"ז וא"כ למה צריך לרבויי]:

ואין דנים שנים ביום אחד. עיין מ"ש במשנה ד' פ"י. וכתב הר"ב אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה. שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למלתא. ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן. רש"י:

רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל וכו'. כתב הר"ב וטעמא דר' יוסי לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו. מקבר תקברנו יתירא נפקא לן. רש"י דף מ"ה. ומ"ש הר"ב יצא זה שמחוסר חפירה ותלישה וקבורה. ורבנן חפירה לאו כלום היא ולא מיעטה התורה אלא שלא יהא העץ במחובר כלומר שמחוסר קציצה. והכי איתא בגמ'. אבל ז"ש חפירה לא כלום היא. בגמ' גרסינן תלישה ומ"מ חפירה ותלישה דבדברי ר"י גרסינן נמי בגמרא. ומיהו הח"ש מוחק חפירה. ולגירסת הר"ב דגרס ורבנן חפירה וכו' אפשר למחוק תלישה. דהא עיקר תלישת המחובר מעיקרו היא. כדאמרינן תלוש ולבסוף חברו. אלא מדנקטיה הכא לתלישת מחובר מעיקרו. קציצה. שייך למקרי לגבה. תלישה לתלוש ונתחבר. שוב מצאתי בפי' הרמב"ם כדברי. שכתב חפירה ולא תלישה. אע"פ שכתב קציצה. הלכך יש למחוק תלישה. אבל לא שלחתי בו יד להגיה אחרי שהר"ב העתיק מהגמרא שלפניו כמו שהיא ג"כ לפנינו:

שם שמים מתחלל. שמזכירין שזה ברכו. רש"י. ולפיכך אמרו בגמרא ובברייתא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח"כ תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר [כלומר אין שהות בינתים] כדי לקיים מצות תלייה והעתיקה הרמב"ם בפט"ו מהלכות סנהדרין:

ה[עריכה]

כביכול ה"ג בס"א. וגירסת הרמב"ם אינה כן משום דשכינה נמי ל"ג ליה. ומפרש לכולה מתניתין בבני אדם המדברים. אבל להר"ב דגרס שכינה. וכן גירסת נ"י. איכא למגרס נמי כביכול ופי' כביכול כתבתי ברפ"ד דמגילה. לשון רש"י כביכול נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן. ע"כ. ומצאתי עכשיו בתשבי שהביא ראיה שנמצא. כב. משמשים ביחד בתחלת התיבה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה (ישעיה א'):

קלני. כתב הר"ב איני קל מראשי ומדכתיב קללת מפיק ליה ר"מ (וכד"א) [כמ"ד] קיל לית. ופרכינן האי כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מבעי לי' כלומר ואמאי מכנה ואומר איני קל לימא כבד עלי. ומסיק אלא כמ"ד קיל לי עלמא פירש"י אני מכנה ואיני רוצה להזכיר כבדות בעצמי. ותו פריך האי קללת מבעי ליה לגופה. שמגדף בתליה ודדמי ליה למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ומשני א"כ נימא קרא מקלל מאי קללת ואי כולה להכי נימא קרא קלת מאי קללת. ש"מ תרתי:

כל המלין את מתו עובר וכו'. כדיליף בגמרא בברייתא מרבוי דתקברנו:

ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן. פי' הר"ב לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. שנאמר (מלכים ב' י"ג) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו. דאילו לקיימי ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. דהא תניא על רגליו עמד ולביתו לא הלך. אלא ויהי נא פי שנים אקיים בנעמן שריפא מצרעתו שהיא שקולה כמת. שנאמר (במדבר י"ב) אל נא תהי כמת. גמרא [דף מ"ז] :

ו[עריכה]

נתעכל הבשר. לשון הר"ב כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו. וכן לשון רש"י. ור"ל בזיון העיכול. ונ"י שכתב בזיון הורדה לתחתית. יתכן לאית דאמרי שכתב הר"ב על פי מה שאפרשהו. אלא שצ"ל דלנ"י סתימת גולל כפירוש רש"י דלקמן וכמנהג הארצות שנותנין המת בארון שלם ומכסין אותו ואח"כ מורידין הארון עסם המת בקבר. כמ"ש בטור י"ד סימן שס"ב ולשון נתעכל לשון כלייה הוא. והרמב"ם בפרק י"ד מהלכות סנהדרין העתיק נתאכל באלף. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דיומא. וע' פרק דלקמן מ"ז בפירוש הר"ב:

ולא היו מתאבלין. כתב הר"ב כדי שתהא בזיונן כפרה להם. ואית דאמרי לפי שהאבלות כו' ובאותה שעה כו' שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל הבשר. והואיל ואדחי האבלות. אדחי. נראה לפרש דלאית דאמרי מניעת האבלות לא לכפרה היא אלא שאין ראוי להתאבל עליהם כשעדיין לא נגמרה כפרתן. וכן לשון הרמב"ם ואין ראוי להתאבל על הרוגי ב"ד לפי שאין עונותיהם מכופרים כו'. ע"כ. וטעמא מבואר הוא דבאבוד רשעים רנה ולא אבלות. אבל לאחר שנגמרה כפרתן כיון שנקלה הרי הוא כאחיך וראוי הי' להתאבל. אלא הואיל ואדחי. אדחי. וקשיא לי דהאי דהואיל ואדחי אדחי עצ כרחנו צריכין אנו לומר ג"כ לפירושא קמא דאע"ג דטעמא דמניעת אבילות הוא משום כפרה. מ"מ כי נגמרה כפרתן שהוא אחר העיכול כמ"ש הר"ב ג"כ בפירושא קמא אמאי לא מתאבל תו עליהן. אלא על כרחך הואיל ואדחי אדחי. וא"כ ה"ל להר"ב לפרש הך הואיל ואדחי בפירוש קמא ולא ה"ל לחלק בין שני הפירושים אלא במניעת התחלת האבלות. דלפירוש קמא משום כפרה. ולפירוש שני שאינם ראוים להתאבל עליהן. אבל במניעת סוף האבלות שוים הם שני הפירושים בטעם אחד. דהואיל ואדחי אדחי. ודקדקתי לדעת מוצא הדברים שכתב הר"ב וראיתי שזה הלשון כדי שתהא בדונן כפרה להם. לשון רש"י הוא בפירוש המשנה. והך אית דאמרי דברי הרמב"ם הן. אבל יש להן שורש בגמרא. אלא שלא נאמר שם כלשון וכסגנון זה. דמעיקרא מסקינן בגמרא דאין אבלות לפי שלא נגמרה כפרתן עד אחר העיכול. ואהא מהדר רב אשי וחולק בזה הלשון. אבלות מאימתי קא מתחלא מסתימת הגולל. כפרה מאימתי קא הויא. מכי חזו צערה דקברא פורתא. הואיל ואדחי ידחו אי הכי למה לי עיכול בשר משום דלא אפשר. ופירש"י דרב אשי אמר דלא בעינן לכפרה עיכול בשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא מכפרת. וטעמא דלא היו מתאבלים הואיל ואדחי. ואין ה"נ דהיה רשאי לקוברו בקבר אבותיהם אחר צערא דקברא פורתא. אלא דלא אפשר ליטלו. משום דנבקע כריסו ומסריח. ע"כ. והשתא טעמא דכדי שתהא בזיונן כפרה להם סגיא נמי לרב אשי. אלא דלסוגיא קמא באותו טעם מספיקין שאין מתאבלים כל עיקר עד ליקוט עצמות. שאז חל עליו אבלות הליקוט דתנן סוף פרק ח' דפסחים. דודאי כשנקברים בקבורת האבות שמתחייב בכל דיניהן. אבל לרב אשי לא סגי האי טעמא שלא להתאבל מכי חזי צערא דקברא פורתא. ובעי לטעמא הואיל ואדחי. ומיהו לרב אשי נמי דין אבלות ליקוט יש לו. שזה לא היה חל קודם הליקוט ולא שייך לומר שנדחה. ואדחי לא קאי על אבלות הליקוט. וכן נמי לסברת הרמב"ם דאין מתאבלים היינו אין ראוי כו' לפרש סוגיא קמא נמי מטעם דאין ראוי כו'. ואיכא בינייהו כדאמרן. דלסוגיא קמא אין צריך לטעם דאדחי שזה הטעם דאין ראוי מספיק לזמן העיכול. ולרב אשי אינו מספיק אלא עד התחלת העיכול. ומשם ולהלן צריך לטעמא דהואיל ואדחי. ומכל מקום לסוגיא קמא ולרב אשי. דין אבלות הליקוט יש לו. ולא אמרן דאדחי אלא מהאבלות שלא דליקוט וכמ"ש לפירוש רש"י. ונמצינו למדין דהר"ב והרמב"ם שכתבו שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל והואיל ואדחי אדחי. שלא בדוקא הוא אלא כלומר עד שיתחיל להתעכל. דהיינו מכי חזי צערא דקברא פורתא. ושבטעם מניעת האבלות יש לפרש לסוגיא קמא ולרב אשי בטעם אחד. רוצה לומר לרש"י שניהם נתכונו לטעם שתהא בזיון. אלא לסוגיא קמא סגי בהך טעמא לכל מניעת האבלות עד הליקוט. ולרב אשי לא סגי אלא עד התחלת העיכול. ומשם עד גמר העיכול. מטעם דהואיל ואדחי. וכן נמי להרמב"ם סוגיא קמא ורב אשי. טעם אחד להם במניעת האבלות. לפי שאינו ראוי [להתאבל] כו'. אלא דלסוגיא קמא מספיק לכל המניעה ולרב אשי צריך גם כן להואיל ואדחי כדפרישית לרש"י. וניחא לפרש דברי הר"ב באית דאמרי כו'. דאין מתאבלים כו'. מטעם בזיון. כשטת רש"י שהתחיל בה הר"ב ועד שיתעכל נפרש בין בלשון הר"ב בין בלשון הרמב"ם. דרוצה לומר עד התחלת העיכול וזה אמת ברור. ובפירוש משיסתם הגולל יש להר"ב פירושים שונים. האחד במ"ג פ"ז דנזיר. שמפרש כפירוש רש"י כסוי הארון. והשני במ"ד פ"ב דאהלות שמפרש כפירוש רבינו תם. אבן שסותם פי הקבר מלמעלה. [ולעד"ן שאפשר לומר דמ"ש הר"ב והואיל ואדחי אדחי. אשני פירושים קאי. ודו"ק]:

אבל אוננין. דאין זה כבוד להרוג. ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד. רש"י. ולסברת הרמב"ם דטעם מניעת האבלות לפי שאין ראוי להתאבל כו' היינו כשהאבלות נראה לזולתו. אבל להתאונן בלבו ואין רואה. זה אינו שלא מן הראוי. דמכל מקום קרובו הוא:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.