שאגת אריה/נט
|
< הקודם · הבא > |
שאלה אי שרי למול בשבת ע"י ב' מוהלין דהיינו שאחד ימול והשני יפרע או דילמא כיון שאיפשר לעשות ע"י מוהל אחד שימול ויפרע אין מחללין את השבת ע"י שני מוהלין:
תשובה דבר זה נחלקו בו האחרונים ביו"ד סי' רס"ו ואני אבאר הדבר באר היטב בס"ד ברפ"ו דמנחות (דף סג) תנן ר' חנינא סגן הכהנים אומר בשבת היה נקצר ביחיד ובמגל א' ובקופה א' ובחול בשלשה בג' קופות ובג' מגלות ומפ' בגמ' טעמא דר"ח משום כיון דאיפשר כלומר ע"י אדם א' לא טרחינן ע"י ג' וא"כ ה"ה גבי מילה נמי הואיל ואיפשר למול ולפרוע ע"י אחד לא טרחינן בשנים ואע"ג דרבנן פליגי התם עליה דר"ח ואמרי א' שבת וא' חול בשלשה וש"מ אע"ג דאיפשר טרחינן י"ל דה"ט דרבנן משום פרסומי מילתא דקצירת עומר בשבת להוציא מלבן של צדוקים דאמרי קצירת העומר דוקא במ"ש ה"ל כלא איפשר שהרי ברישא דהא מתני' תנן רי"א עומר היה בא בשבת מג' סאין ובחול מחמש וחכ"א א' שבת וא' חול מחמש היה בא ואמרינן בגמ' אמר רבה ר"י ור"ח סגן הכהנים אמרו דבר אחד מי לא אמר ר"ח התם כיון דאיפשר לא טרחינן ה"נ בדר"י כיון דאיפשר לא טרחינן ודחי הגמרא ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ר"י הכא אלא דליכא פרסומי מילתא אבל התם גבי שלשה דאיכא פרסומי מילתא אימא כרבנן ס"ל וא"כ גבי מילה דלא שייך ה"ט לכ"ע כיון דאיפשר ביחיד לא טרחינן ובע"כ צ"ל כן דמודו רבנן בדאיפשר דלא טרחינן שהרי דחי התם לדרבה ע"כ לא קאמר ר"ח התם דאי בחד אי בג' צורך גבוה מיתעביד כהלכתו אבל הכא דלא איתעביד צורך גבוה משום דס"ל לר"י דבחמש שביח מילתא טפי אימא כרבנן ס"ל ועוד אר"י התם ר"י ור"י בנו של ריב"ב אמרו דבר אחד דתניא י"ד שח"ל בשבת מפשיט את הפסח עד החזה וחכ"א עד שיפשיט את כולו מי לא אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם כיון דאיפשר לא טרחינן ה"נ כו' ודחי ממאי דילמא ע"כ ל"ק ר"י הכא אלא דליכא בזיון קדשים אבל התם דאיכא בזיון קדשים אימא לך כרבנן ס"ל א"נ ע"כ ל"ק ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוק' התם אלא דאיתעביד לי' צורך גבוה ול"צ לאחולי שבתא אבל הכא דלא איתעביד ליה צורך גבוה וצריך לאחולי שבתא אימא כרבנן ס"ל אלמא הני תלתא מילי דמויי מדמינן להו הא דעומר נקצר בשבת בג' ושהיה בא מג' סאין בשבת ושאין להפשיט את הפסח אלא עד החזה וטעמא דכולהו משום כיון דאיפשר לא טרחינן אלא שהגמרא דחי דלא אמרו דבר אחד דאע"ג דמילתא דידיה חשיב ליה לאיפשר ולא טרחינן דחבריה לא חשיב ליה לאיפשר וטרחינן וכדמפרש הגמ' טעמא דכל חד וחד וא"כ ע"כ טעמא דרבנן דס"ל בכל הני תלתא דטרחינן ה"ט דחשיבא להו לא איפשר מטעמא דאמרן אבל באיפשר כגון גבי מילה מודו דלא טרחינן דהא בפ' כל כתבי (ד' קטז) גבי הפשט הפסח אמר בשלמא ר"י הא איתעביד ליה צורך גבוה אלא רבנן מ"ט ומפר' משום כל פעל ה' למענהו והכא מאי למענהו איכא רי"א שלא יסריח ר"א שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבילה הא לא"ה אפי' רבנן מודו דלא טרחינן בדאיפשר וע"כ הא דאמרי רבנן דבשבת נקצר בג' ה"ט משום דחשיב להו כלא איפשר משום פרסומי מילתא מ"מ יש לדחות ראיה זו דלעולם לרבנן דפליגי אהני תנאי ס"ל אע"ג דאיפשר מיטרח טרחינן והא דמפ' אמוראי טעמא דמפשיט את הפסח לרבנן משום שלא יסריח או שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבילה לאו משום דבלא"ה לרבנן לא טרחינן דליתא אלא משו' דמשמע להו הא דאמור רבנן מפשיט את כולו לא רשות הוא אם רצה מפשיטו כולו ואם אינו רוצה בהפשט עד החזה סגי ליה אלא חיובא מחייבי רבנן להפשיטו את כולו ולא סגי ליה בהפשט עד החזה לחוד וה"ג ספרים שלנו בפ' ר"י עד שיפשיט את כולו ולישנא דעד משמע דלא סגי ליה בלא"ה והיינו ע"כ משום הני טעמא דר"י ורבא בפ' כל כתבי:
אחר שכתבתי זאת מצאתי לרמ"א בתשובה סי' ע"ו שכתב בזה הרבה והביא ההיא דפר"י ותמצית דבריו הוא דמדמי הגמ' הא דר"י דבשבת היה עומר בא משלשה סאין אע"ג דבחול היה בא מה' להא דר"ח דבשבת היה נקצר ביחיד ולא בג' ש"מ דלרבויי במלאכה ולרבויי בגברי שוין לענין חילול שבת ואמרי' התם בעא רבא חולה שאמדוהו לב' גרוגרות ויש ב' גרוגרות בב' עוקצין וג' בעוקץ א' הי מינייהו מייתינן ב' מייתינן דחזי ליה או דילמא ג' דקא ממעטי קצירה ואמר פשיטא דג' מייתינן דע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דכי ממעט באכילה קא ממעט קצירה אבל הכא דכי ממעט באכילה קא מפשא קצירה וודאי ג' מייתינן וכתבו התוספ' והא דאמרי' גבי ינוקא דאישתפוך חמימי' להחם אגב אימיה בעירובין עד דהא ליכא אלא אלא איסור דרבנן ובמקום מילה דהיא גופה דחיא שבת לא גזרינן והשתא לפי זה מאחר דשרי להרבות במילה במלאכה ה"ה בתרי גברי נמי ואע"פ שמפ' התוס' שם בע"א מ"מ לענין דינא משמע דאית להו האי תירוצא ע"כ ואיני יודע מנא לי' דאית להו להתו' האי תירוצ' לענין דינא דהא הכי כתבו התו' שם והא נמי דשרינן בעירובין גבי ינוקא דאישתפוך חמימיה להחם אגב אימיה היינו ע"י נכרי כדפ"ה וכן ר"ח ואפי' מיירי ע"י ישראל ניחא דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דהיא גופה דחיא שבת לא גזרינן הרי מספקא להו ובלשון אפי' כתבו כן והא רש"י ור"ח פי' דהיינו ע"י נכרי אבל לא ע"י ישראל וכ"ד הרשב"א והר"ן וכמש"ל. עוד כתב רמ"א שם ויש לדקדק דוקא ג' בעוקץ א' אבל ג' בב' עוקצין משמע דאסור הואיל ולא ממעט בקצירה דאל"כ ה"ל לאשמועינן רבותא טפי וה"ה בתרי גברי במקום שיש לעשות בחד גברא דהוא דומה לזה וכמו שנתבאר ואח"כ כת' ואיפשר לענין חולה נמי שרי ג' גרוגרות בב' עוקצין והא דנקט ג' בחד עוקץ לרבותא דבעיא קאמר הא דאפי' בכה"ג אסור והא דקאמר דקא מפשא קצירה לכן אינו מביא שתים היינו דוקא לר"י דחייש לריבוי מלאכה אבל לחכמים בכל ענין שרי ע"כ. ונעלם ממנו דברי הר"ן בפ"ב דביצה דכתב ע"כ לא מיבעיא לן אלא בכה"ג דבשנים בב' עוקצין דאיכא ריבוי בקצירה אבל משמע דפשיטא לן דשנים בעוקץ א' ושלשה בעוקץ א' ב' מייתי ג' לא מייתי דלרבויי בשיעורא אסור וכת' הב"י בא"ח סי' שכ"ה שכ"כ הרשב"א בפ"ק דחולין והרא"ש בתשובה וכ"פ שם בש"ע אמדוהו לב' גרוגרות ולא מצאו אלא ב' בב' עוקצים וג' בעוקץ א' כורתין העוקץ שיש בו ג' ואם היו ב' בעוקץ א' וג' בעוקץ א' לא יכרתו אלא עוקץ שיש בו שנים ע"כ וא"כ ה"ה ב' בשני עוקצין וג' בשני עוקצין לא יכרתו אלא ב' בלבד דלרבויי בשיעורא אסור:
ועוד נראה דבכה"ג ב' בשני עוקצין וג' בב' עוקצין הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא דאסור ולא הוצרכו הפוסקים לדבר בזה ואפי' התוספות בשינוי' בתרא מודים בזה דאסור דכיון דלא צריך החולה אלא לב' ויש כאן ב"פ שנים ב' בב' עוקצין וב' בעוקץ א' ועוד א' בעוקץ א' דהיינו ב' בשני עוקצין ושלשה בשני עוקצין של נידון הרמ"א א"כ א"א למיפסק הגרוגרת השלישי דהא לא אמדוהו אלא לשני גרוגרות בלבד ואם פסק הגרוגרת הג' הרי חילל שבת שלא לצורך פיקוח נפש וחייב חטאת ואפילו לפסוק תחילה להעוקץ שבו גרוגרת א' וזה אינו מספיק לחולה שהרי אמדוהו לב' גרוגרות ובע"כ צריך לפסוק עוד א' מן העוקצים שבהם ב' גרוגרות נמי אסור כיון דבהא לחוד סגי ליה יפסוק העוקץ שבו ב' גרוגרות והרי מרבה באכילה ומרבה בקצירה שלא לצורך ואפי' רבא לא מיבעיא ליה אלא במרבה בקצירה וממעט באכילה ואפ"ה פשיט ליה הגמ' לאיסורא אבל במרבה תרווייהו שלא לצורך אפי' רבא פשיטא ליה דאסור ולא חידשו הפוסקים אלא במרבה באכילה לחוד אבל בקצירה אינו לא מרבה ולא ממעט דהיינו ב' בעוקץ א' וג' בעוקץ א' דלר"ח ורש"י והרשב"א והר"ן אסור דאזלינן בתר אכילה וכיון דמרבה באכילה אסור והתוס' בתירוץ ב' בתר קצירה אזלי והואיל ואינו מרבה בקצירה אף ע"ג דמרבה באכילה לית לן בה נמצא עכשיו כל היכא דמרבה באכילה וקצירה כגון שיש כאן ג' גרוגרות ב' בשני עוקצין וא' בעוקץ אחד אסור לפסוק בתחילה העוקץ שבו א' דא"כ צריך נמי לפסוק העוקץ השני שהרי אמדוהו לב' גרוגרות ומרבה באכילה וקצירה שלא לצורך ואפי' רבא לא קא מיבעיא ליה דכה"ג אסור אלא פוסק הב' שבעוקץ א' ודי בזה דממעט באכילה וקצירה וכל היכא דמרבה בקצירה וממעט באכילה כגון ב' בב' עוקצין וג' בעוקץ א' מיבעיא ליה לרבא ופשיט הגמ' דכל למעוטי קצירה אע"ג דמרבה באכילה עדיף ושפיר דמי מלמעט באכילה ולהרבות בקצירה והיכא שאינו לא מרבה ולא ממעט בקצירה אלא שבצד אחד מרבה באכילה כגון ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד בהא נחלקו רבוותא לדעת רש"י וסייעתו מעוטי באכילה עדיף ולהתוס' בשינוי' בתרא הואיל וליכא כאן מעוטי בקצירה שניהם שוין ואם ירצה להרבות באוכלא מרבה ולית לן בה ודברים ברורים הם ורמ"א לא דק בזה כלל:
ועתה אבאר סוגיא זו מה שנוגע לנידון דידן כבר נתברר שריבוי באוכלא אע"פ שאינו מרבה בקצירה ובמלאכה לדעת רוב פוסקים אסור ודעת הר"ן שם בפ"ב דביצה דאפי' מה"ת הוא אסור וההיא דניחום ליה אגב אימי' דעירובין ע"י עכו"ם דוקא קאמר ולא ע"י ישראל דכל לרבויי בשיעורא אסור מה"ת והביא ראיה לזה. והשתא איכא למידק טובא דמדמי הגמ' הא דר"י דבשבת היה עומר בא מג' סאין אע"ג דבחול היה בא מה' להא דר"ח דבשבת היה נקצר ביחיד ולא בג' ש"מ דלרבויי במלאכה ולרבויי לגברי שוין לענין חילול שבת וכיון דריבוי מלאכה אסור מה"ת לרבויי לגברי נמי אסור מה"ת דאל"כ ה"ל להגמ' לדחויי להא דא' רבה ר"י ור"ח אמרו ד"א ע"כ לא קאמר ר"י אלא לרבויי במלאכה דאיכא איסור' דאוריי' אבל לרבויי גברי דאינו אסור מה"ת ל"ל בה אע"כ ריבויי גברי נמי אסור מה"ת כמו ריבוי מלאכה ואע"ג שכ' הר"ן שם בי"ט שאוכל נפש הותר בה ריבוי מלאכה ל"ל בה כמש"ל ה"מ היכא שהוא בטורח א' בב"א כהא דניחום ליה אגב אימיה כמש"כ שם הר"ן אבל להרבות במלאכה שאינו בטורח אחד כהא דר"י גבי עומר אף ע"ג דשבת הותרה אצל קצירת העומר כל שקוצר יותר מצרכו הא וודאי חייב חטאת דאפי' בי"ט כה"ג אסור מה"ת וה"ה לקרבנות צבור שדוחין שבת כה"ג חייב חטאת כדאמרי' התם שחט ב' חטאות של ציבור וא"צ אלא א' כו' ופשוט הוא וכ"ז שלא כדעת הרמ"א. וק"ל דא"כ מאי דחי התם הגמ' להא דרבה ע"כ לא קאמר ר"י הכא אלא דליכא פרסומי מילתא אבל התם דאיכא פרסומי מילתא כלומר לפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי יו"ט להוציא מלבן של צדוקים אימא כרבנן ס"ל וכי איפשר לומר כן כיון דלר"י ריבויי גברי אסור מה"ת כריבוי מלאכה וכי משום פרסומי מילתא להוציא מלבן של צדוקים שרינן איסורא דאורייתא לחלל את השבת שלא לצורך גבוה ועוד למאי דקי"ל דריבוי מלאכה אסור מה"ת וא"כ הה"נ לרבויי גברי א"כ הלכה כר"ח דא' בשבת היה נקצר באדם א' ודלא כרבנן דאמרי א' בשבת וא' בחול היה נקצר בשלשה בני אדם והרי הרמב"ם בפ"ד מה' תמידין ומוספין פסק כרבנן ועוד אי ריבויי לגברי אסור מה"ת א"כ א"א למול בשבת ע"י ב' מוהלין ואיסור דאורייתא הוא א"כ תקשה הא דפר"א דמילה (ד' קלג) דתניא מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת מני א"ר כהנא אומן מתקיף לה ר"פ אומן לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה אלא אמר ר"פ גדול ומאי ק"ל לר"פ אומן לימא כו' אתון עבדיתו פלגא דמצוה הא אסור מה"ת למול ע"י ב' מוהלין בשבת. אבל מה שנ"ל בפי' דשמעתא הוא דבין להר"ן דס"ל דריבוי מלאכה אסור מה"ת ובין לר"י והרשב"א דכ' שם הר"ן משמם דס"ל דריבוי מלאכה אינו אסורה אלא מדרבנן לא דמי ריבויי דגברי לריבוי מלאכ' דאע"ג דריבוי מלאכה אסורה התם מן הדין הוא שתאסר ריבוי מלאכה כגון להחם חמין יותר ממה שהוא צרכי חולה שיש בו סכנת נפשות כמו הא דניחום ליה אגב אימיה אף ע"פ שהוא טורח מלאכה א' וכגון שנים בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד דשנים מייתינן ג' לא מייתינן משום דאין ראוי לחלל את השבת יותר על רשות שנתנה תורה הילכך ריבוי מלאכה נוסף מלצרכי פיקוח נפש אסורה אי מה"ת אי מדרבנן אבל ריבויי גברי כיון דאין כאן חילול שבת יותר על הצורך אלא כשיעור שנתנה תורה רשות מה לי נעשה חילול זה של רשות שנתנה תורה ע"י א' מ"ל ע"י שנים ואפי' ע"י מאה ש"ד הילכך וודאי ל"ד ריבוי דגברי לריבוי דמלאכה דההיא דחולה שאמדוהו לב"ג ולההיא דניחום לי' אגב אימיה דבהא כ"ע מודו דאסור אי מה"ת אי מד"ס. והא דמדמי הגמ' ורבה האי ריבוי מלאכה דה' סאין דר"י לריבוי דגברי דג' בני אדם דר"ח ה"ט משום דהתם הכי תנן רי"א עומר היה בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש וחכ"א א' שבת וא' חול משלש היה בא ואמר בגמ' רבנן סברי עשרון מובחר משלש אתי ול"ש בחול ול"ש בשבת אלא ר"י מאי קסבר אי קסבר עשרון מובחר לא אתי אלא מה' אפי' בשבת נמי אי משלש אתי אפי' בחול נמי אמר רבא קסבר ר"י עשרון מובחר בלא טירחא אתי מחמש בטירחא אתי מג' בחול מייתינן מה' דהכי שביחא מילת' בשבת מוטב שירבה במלאכה א' בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה וכיון דה"ט א"כ אין כאן ריבוי מלאכה בקצירת ה' סאין מאם קוצר ג' סאין אי משום שמרבה בקצירה ובשאר מלאכות בה' סאין יותר מג' סאין אפ"ה אין בזה חילול שבת בה' סאין יותר מג' שהרי אם לא יקצור אלא ג' סאין וימעט בקצירה מ"מ ירבה במלאכה א' בהרקדה הרבה פעמים ומה לי אם מחלל שבת בהרבה מלאכות כגון שיעשה עשרה מלאכות כל מלאכה פעם אחת ומ"ל אם יעשה מלאכה א' עשרה פעמים סוף סוף בין בזה בין בזה מחלל שבת עשרה פעמים מ"ל עשרה פעמים בחד מלאכה מ"ל עשרה פעמים בעשרה מלאכות אין כאן לא תוספת ולא גרעון לענין חילול שבת בזה מבזה ומן הדין אין בין זה לזה כלום אלא דס"ל לר"י דמ"מ מוטב שירבה במלאכה א' ואל ירבה במלאכות הרבה אע"ג דאין בין זה לזה כלום לענין חילול שבת אפ"ה קפיד ר"י על שם מלאכות הרבה משם מלאכה א' לזה שפיר דמויי מדמינן הא דר"ח דבחול היה נקצר בג' ובשבת ביחיד דמוטב שיחלל היחיד את השבת יותר בקצירתו לבדו ואל יחללו ג' בני אדם אע"ג דכל א' וא' ימעט בחילול שבת יותר מאילו קצרו א' דשיעור הקצירה של ג' סאין אם א' קוצרם מחלל שבת יחידי בכל הג' סאין ואם יקצרו ג' כל א' אינו מחלל שבת אלא בקצירת סאה א' לבד אמרי' מוטב שיחלל אדם אחד הרבה פעמים דדמי לירבה במלאכה א' בהרקדה לר"י ואל ירבו לחלל בג' דדמי לאל ירבה במלאכות הרבה דר"י דאדם אחד דמי למלאכה א' והרבה בני אדם דמו למלאכות הרבה. ולחכמים כיון דמ"מ צריך לחלל את השבת ואין חילול מרובה בזה מבזה אין חילוק בין מלאכה א' פעמים הרבה ובין מלאכות הרבה פעמים מועטין ובין אדם א' בחילול רב לבין כמה ב"א כל א' וא' בחילול מועט כיון דאין כאן חילול בריבוי מלאכה בזה מבזה ובעי רבא חולה שאמדוהו כו' שנים מייתינן דחזי ליה כו' ואדכ"ע קמיבעיא ליה הא ומסיק הגמ' פשיטא ג' מייתינן כו' דכי קממעט באכילה קא מפיש בקצירה וודאי ג' מייתינן דמיעוט מלאכה עדיף לן ואפי' ר"י לא קאמר אלא דכי ממעט באכילה כו'. ולפ"ז הא דשני מוהלין בשבת וודאי דמי להא דר"ח דבחול בג' ובשבת ביחיד ולחכמים דס"ל דבשבת נמי בג' אי טעמייהו משום דס"ל דאין לחלק בין ג' לא' כיון דסוף סוף אין כאן ריבוי מלאכה ה"נ מותר למול ע"י ב' מוהלין בשבת דאין ריבוי מלאכה בב' מוהלין ממוהל א' ואי טעמא דרבנן דמן הדין ראוי לאסור מדרבנן לקצור בשבת בשלשה אלא משום פרסומי מילתא לא גזרו רבנן לקצור ביחיד ודחו איסור דדבריהם משום פרסומי מילתא דהן אמרו והן אמרו א"כ ע"י ב' מוהלין אסור למול בשבת אלא ע"י מוהל א' דוקא. ומ"מ לדברי התוס' בשינוי' בתרא דניחום ליה אגב אימיה אפי' בישראל שרי ע"כ טעמא דרבנן דבשבת נקצר בג' לאו משום פרסומי מילתא הוא והא לא"ה אינו נקצר אלא ביחיד דא"כ קשה השתא בין ג' ליחיד דאין כאן משום ריבוי מלאכה ואפ"ה אסור ריבוי מלאכה לא כ"ש דאסור וההוא דניחום ליה אגב אימיה כמאן לא כר"ח ולא כרבנן אלא וודאי טעמא דרבנן משום דלא איכפת לן כלל אפי' בריבוי מלאכה כ"ש בין יחיד לג' דל"ל בה. אבל לרש"י וסייעתו דהאי ניחום לי' אגב אימיה היינו ע"י נכרי דוקא וש"מ דריבוי מלאכה מילתא היא אי מן התורה אי מדרבנן יש להסתפק בטעמא דרבנן לפ"ז וכדפי' ונ"מ לנ"ד לענין ב' מוהלין בשבת אי שרי או לא ולהאי פי' לר"ח דאמר בשבת נקצר ביחיד כ"ש דאין למול ע"י ב' מוהלין דהשתא הכא דאיכא משום פרסומי מילתא אפ"ה אסור בג' גבי מילה דלא שייך פרסומי מילתא לא כ"ש דאסור בב' מוהלין הילכך לפום רהיטא דסוגיא זו מסתברא דאסור למול בשבת ע"י ב' מוהלין דכיון דלר"ח קצירת העומר אסור בריבוי גברי ואפי' רבנן דפליגי עליה איכא למימר דע"כ לא שרו גבי עומר בשבת בשלשה אלא משום פרסומי מילתא והכי מסתבר לומר יותר דכל מיעוטי במחלוקת עדיף לן דהשתא לפ"ז לא פליגי ר"ח ורבנן בכל מילי דחילול שבת דלמיעוטי בגברי עדיף לן ולא פליגי רבנן עליה דר"ח אלא גבי עומר לחוד ומשום פרסומי מילתא אבל בשאר דוכתי מודו ליה. ועוד נראה דאפי' להתוס' בשינויא בתרא דהא דניחום ליה אגב אימיה אפי' ע"י ישראל שרי הא פי' טעמא משום דהכא ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דהיא גופה דחיא שבת לא גזרו והיינו דוקא התם דאי לא ניחום ליה אגב אימיה לא היה נימול בשבת בזמנו וכמש"כ התוס' בפ"ק דגיטין (ד' ח) בד"ה אע"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב א"י לא גזרו רבנן אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא כדמוכח בפ' הדר ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא א"ל נשאליה לאימיה אי צריכה נחיימו ליה אגב אימיה ולכאור' משמע דביום המילה היה שהיו צריכים לחממו כדי למולו וקודם המילה היה דאי לאחר המילה מסוכן הוא ובלא אימיה מחללין עליו שבת כו' ע"כ וכיון שהיה צריכין להחם כדי למולו ואם לא ניחום א"א למולו בשבת בזמנו מפני הסכנה הילכך כיון דליכא אלא איסור דרבנן והואיל ומילה בזמנה דחיא שבת במקום שתדחה מצות מילה לא גזרו רבנן אבל בהא דב' מוהלין בשבת למה לן למישרי איסור דרבנן ולרבויי בגברי כיון דאיפשר לקיים מצות מילה ע"י מוהל א' וכיון דלא צרכי מילה הוא אי בעלמא כה"ג לרבויי גברי אסור ה"נ אסור כיון דאיפשר למצות מילה להתקיים ע"י חד גברא לא שרינן שבות דדבריהן ע"י ב' גברי ורמ"א לא דק נמי בזה הילכך נראה דאסור למול בשבת ע"י ב' מוהלין משום שבות דרבנן כיון דאיפשר ע"י מוהל אחד. ומה שהביא ראיה שם הרמ"א שמותר למול ע"י ב' מוהלין בשבת מקרבן תמיד ומוספי' של שבת דלא מישתמיט שום תנא דלא היה מעשהו בשבת כמעשהו בחול וכן לענין פסח אמר בפ' ת"נ (ד' סח) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהיה נשחט ונפשט כמו בחול והיה הרבה כהנים וישראלים מתעסקין בו ומחללין שבת אע"פ שהיה איפשר בכהן א' וכ' שכן מצא כתוב בס' התרומה והביא ראיה זו מתמיד אלו דבריו ז"ל. ואומר אני שאין זה ראיה כלל דהא קי"ל אין שבות במקדש וגבי פסח גופיה תנן התם בפ' תמיד נשחט כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמי' ואר"ח בגמ' שלא ברצון ר"א דאי רבנן כיון דשבות היא אין שבות במקדש ואפי' רב אשי דאמר התם אפ"ת רבנן שבות צריכה התירו שבות שא"צ לא התירו ההיא דתמיד ומוסף שבות צריכ' היא דברוב עם הדרת מלך כדאמרי' בפ"ג דיומא גבי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח וכ"ש גבי פסחים שהיו מרובים ולא היה שהות לכהנים לעסוק בשחיטה והפשט שהיה טרודים בהקרבה וזה ברור:
עוד כתב שם רמ"א ואי לא מסתפינא אמינא דיותר טוב לעשות ע"י ב' מוהלין כדי שלא יעשה שום א' מהן מלאכה שלימה וה"ל כב' שעשו מלאכה ביחד דפטורין וכמו זה עוקר וזה מניח. אלא שבאמת בכל ענין שרי דמאחר דמילה דוחה שבת הוי אצלו כחול לכל דבריו וכמו שמבואר אצל פיקוח נפש ע"כ. ובזה הוסיף תמה על תמה דמה ענין ב' שעשו מלאכה ביחד לב' מוהלין דהתם אינו חייב עד שיעשה עקירה והנחה וכיון שנעשו ע"י שנים פטורים דכל א' לא עשה מלאכה שלימה וכן בב' שהוציאו חפץ א' ביחד אין הוצאה נעשית ע"י אחד לפיכך פטורין כדאמרינן בפ"ק דשבת אבל הכא אם מל ולא גמר הא וודאי חייב דהא המלאכה לא תליא ונגמרה בגמר מילה דוקא אלא בהתחלת מילה הא ה"ל חובל וכדאמרי' התם גבי אתי בהש"מ וא"ל לא תספיק ואמ' מספקינ' ועבד ולא הספיק דחייב וא"כ כשנעשה ע"י ב' חייב כל אחד וא' משום חובל זה בהתחלה וזה בגמר המילה וזה פשוט. ומהתימה שהוא ז"ל בעצמו הביא שם הא דאתי בהש"מ והיאך שכח מיד הא. ומש"כ וכמ"ש אצל פיקוח נפש הוא מש"כ שם למעלה מזה ועוד ראיה מענין פיקוח נפש דכתב הרמב"ם והטור דשבת הוא אצלו כחול גמור ולכן כתב הטור סי' שכ"ח דשוחטין לחולה ולא מאכילין אותו נבילה משום שהיא אצלו כחול גמור לכל הצורך לו וכ"כ הרא"ש סוף יומא בשם מהר"מ א"כ אין מדקדקין בפיקוח נפש לעשות האיסור הקל מאחר שהוא כחול וה"ה בשבת יכולין לעשות מלאכ' א' כמו בחול וא"כ במילה נמי דהא ילפינן דפיקוח נפש דוחה שבת ממילה שהיא א' מאיבריו של אדם דוחה שבת כ"ש פיקוח נפש. וא"כ במקום דאסור במילה אסור נמי בפיקוח נפש דמהיכא תיתי אם לא ממילה ש"מ דאין חילוק ע"כ. ואין זה ראיה חדא דראב"ע לחוד הוא דיליף לפיקוח נפש ממילה בשילהי יומא (ד' פה) ושאר תנאי פליגי עליה התם וילפי לה מקרא א' ובמסקנא יליף לה שמואל מוחי בהם ולא שימות בהן וא"ר לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל ועוד וכי אנן דנין לאסור מה"ת למול על ידי ב' מוהלין אלא מדרבנן אנן דנין עלה לאסור א"נ אע"ג דגזרו גבי מילה בפיקוח נפש לא גזרו מפני שלא יבא הדבר לידי סכנה והרבה דברים הקילו חכמים גבי פיקוח נפש מה"ט כמבואר בגמ' ופוסקים ז"ל ועוד יש לחלק בכמה גווני וגם כל מש"כ הרמ"א באותו תשובה אינן ברורים כלל ורוב דבריו גמגם הוא בעצמו עליהם ואין להאריך בביטולם כי הדברים גלויים מעצמן למבין:
ונחזור לנ"ד דמההיא שמעתא דפ' ר"י משמע דאסור למול בשבת ע"י ב' מוהלין וכבר עלה בדעתי לחלק בין הא דבשבת נקצר ביחיד לב' מוהלין דהתם אסור מדרבנן לרבויי בגברי עשוהו כאילו מרבה במלאכה שלא לצורך מצוה כלל אבל גבי מילה לר"י דס"ל בפ' האורג (דף קו) דמקלקל בחובל נמי פטור והא דשרא רחמנא מילה בשבת משום מה לי מתקן גברא מה לי מתקן מילה כלומר האי חובל דמילה ה"ל מתקן ולא מקלקל מחמת שמקיים מצות מילה ע"י חבלה זו וכמשכ"ל בדיני מילה א"כ א"א לך לאסור ע"י ב' מוהלין ולעשות כאילו מרבה במלאכה שלא לצורך מצוה כלל דהא אין איסור מן התורה במקלקל בחבלה אלא חבלה זו דמילה אסורה משום דהמצוה מחשב לה למתקן הא לאו הכי לית לן בה. והשתא ממ"נ שריא אם אתה עושה כאלו הוי שלא במקום מצוה א"כ אין כאן מתקן אלא מקלקל ול"ל בה ואם אתה עושה כאלו במקום מצוה א"כ דחיא שבת. והא א"א לך לתפוס את החבל בתרין ראשין לעשותו כמתקן מפני המצוה ואפ"ה אסור מדרבנן כאלו שלא במקום מצוה דאי הא לא הא ואי הא לא הא מ"מ אכתי התינח לר"י אבל לר"ש דא"ל התם מקלקל בחובל חייב א"כ כמו שאסור לרבויי בגברי גבי קצירת העומר ה"נ יש לאסור גבי מילה ואין כאן משום תרתי דסתרי. והר"ן כתב שם בפ"ב דביצה לפי שיטתו דלרבויי בשיעורא אסור מה"ת בשבת ואפ"ה בי"ט שרי כדאמר התם ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה א' ממלא נחתום כו' דה"ט שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה לפיכך כל שעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומיתסר מדאורייתא אבל י"ט שאוכל נפש מותר בה דאפי' איפשר מעי"ט שרי כ"ש מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח א' תוספתו כמוהו ע"כ וא"כ י"ל גבי מילה נמי שהרי הותרה בשבת א"כ לרבויי גברי ל"ל בה דאפי' לרבויי מלאכה דאסירא מה"ת במקום דיחוי אפ"ה היכא שהותר' כמו בי"ט שריא אפי' מדרבנן כדאמרינן ממלאה אשה כו' כ"ש לריבוי גברי דאין איסורו אלא מדרבנן וכמשכ"ל. ובמקום שהותרה כמו גבי מילה דהותרה בין בשבת בין בי"ט ל"ל בה ואפי' מדרבנן שרי ומותר למול על ידי ב' מוהלין אלא שאכתי תקשה על זה מהא דבשבת נקצר ע"י אדם א' והרי שבת גבי קצירת העומר נמי הותרה ואפ"ה לרבויי בגברי אסור. ובע"כ לפ"ד הר"ן אלו צ"ל דאע"ג דבי"ט דקיל ריבוי מלאכה שרי אפי' מדרבנן במקום היתר שבת דחמיר אפי' ריבוי גברי דקיל נמי אסור מדרבנן. וע"ד שפי' התוס' בפר"י וא"כ נהי דיצא לנו מנ"ד דמותר למול ע"י ב' מוהלין בי"ט דקיל בשבת דחמיר מיה' אסור. ותדע לך דבי"ט דקיל במקום היתר ריבוי גברי שרי דהא א"נ דהותר בי"ט אפי' ע"י כמה גברי שרי לעשותו כמו א' מביא את האור וא' שופת את הקדירה וא' נותן את המים וכו' דבשבת בכה"ג כל א' וא' חייב כדאמרינן בספ"ד דביצה (ד' לד) ובי"ט בוודאי כה"ג שרי לכתחילה דלא אישתמיט הגמ' והפוסקים ז"ל בשום דוכתא לאשמעינן דכה"ג אסור אלא וודאי שרי לכתחיל' וא"כ נקוט מיהא פלגא בידך דשרי למול ע"י ב' מוהלין בי"ט. אלא דבשבת דחמיר אכתי יש לן לדמויי להא דר"ח סגן הכהנים דא' גבי עומר דבשבת נקצר ביחיד אלמא לרבויי בגברי בשבת דחמיר אסור וה"ה דאין למול ע"י ב' מוהלין בשבת והרי א"ל ע"כ ל"פ רבנן עליה דר"ח אלא גבי עומר דשרי לרבויי בגברי משום פרסומי מילתא אבל במקום אחר מודו ליה וכמשכ"ל מ"מ נ"ל דע"כ לפי האמת לרבנן דפליגי עליה דר"ח ואמרי דבשבת נקצר בשלשה דלדידהו לרבויי בגברי שפיר דמי בכל דוכתי אפי' בשבת דחמיר ול"ד גבי עומר שרי ומשום פרסומי מילתא. דאלת"ה תקשה לך מתני' דפ"ק דמגילה (ד יג) ודפ"ה דביצה (דף לז) דתנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד הא איכא נמי הא דבי"ט לרבויי גברי שרי כגון גבי מילה ובשבת אסור וכה"ג פריך הגמ' התם אהא דאין בין י"ט לשבת מהא דתנן משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ומשני לא קשיא הא ב"ש הא ב"ה דתנן כו'. והא ליכא למימר דמתני' ר"י הוא דס"ל מקלקל בחובל נמי פטור. ומילה היינו טעמא דצריך קרא למישרי משום תיקון מילה ולדידי' אפי' בשבת נמי שרי לרבויי גברי בשבת גבי מילה וכמו שכתבתי לעיל הא בפרק קמא דמגילה אמר עלה דהא מתני' דאין בין י"ט כו' הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתני' דלא כר"י דמתיר אף מכשירי אוכל נפש הרי מתני' לא מיתוקמא כר"י. והא ל"ל דהאי תנא ס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא. דכל כה"ג דרך הש"ס למידק ולשנויי הכי וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות כמה פעמים אלא ע"כ כר"ש נמי אתיא וא"כ תקשה הא אכתי איכא בין יום טוב לשבת הא דריבוי גברי לגבי מילה. דבשלמא למש"כ הר"ן דריבוי מלאכה בשבת אסור מן התורה וביום טוב שרי הא למ"ל אלא לגבי אוכל נפש דשרי בי"ט והרי הוא בכלל אוכל נפש דתנן דהוי בין י"ט לשבת וה"נ י"ל אליבא דהתוס' דפר"י שכתבנו למעלה והדבר מובן מאליו. אלא הא ריבוי גברי דמילה וודאי קשה אס"ד דבי"ט שרי ובשבת אסור אמאי לא תנינן לה בהא דאין בין י"ט לשבת אלא וודאי ש"מ דלרבנן כל לרבויי גברי בכל דוכתי בשבת שפיר דמי ול"ד גבי עומר ומשום פרסומי מילתא ומתני' דאין בין רבנן היא וש"מ דבין בי"ט בין בשבת לרבנן שרי לרבויי בגברי והילכתא כוותייהו לפיכך שרי נמי למול ע"י ב' מוהלין בשבת וכ"ש בי"ט אבל מ"מ עוד יש לי לומר דאיכא טעמא רבה דאין למול ע"י ב' מוהלין בשבת ולאו משום לתא דאיסורא של הראשון שהתחיל ולא גמר וכמש"כ הב"י בי"ד סי' רס"ו שכתב גרסינן בפר"א דמילה מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת מני אר"כ אומן מתקיף לה ר"פ ולימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה ופירש"י מהלקטין בציצין המעכבין ונימא אנא עבדי פלגא כלומר כשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב לימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה. ויש לדקדק מדבריו נהי דחיובא דכרת ליכא איסורא מיהא איכ' הואיל ולא גמר המצוה ולפי"ז יש ליזהר שלא ימולו ב' מוהלין מילה א' בשבת כגון שיתנו ביניהם שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא יפרע ע"כ. כ"כ שם הרמ"א ל"מ האומן השני דמותר לכתחילה דזה פשוט דהוא עיקר המוהל דמל ולא פרע כאלו לא מל כו' אלא נראה דאף הראשון מותר לכתחילה כו' ע"כ וכ"נ מדברי כל האחרונים דיותר מסתבר לאסור משום הראשון שהתחיל ולא גמר מן השני. אבל לדידי משמע דמשום לתא של השני יש לאסור דאיהו קא עביד איסורא וטעמא דמילתא משום דאמרינן התם המל כ"ז שלא פי' חוזר אפי' על ציצין שאין מעכבין את המילה פי' על ציצין שאין מעכבין אינו חוזר. והטעם דכ"ז שלא פי' כולה חדא חילול הוא אבל משפי' אם חוזר ה"ל אתחלתא דחילול לנפשיה והואיל ואין מעכבין אינו חוזר והשתא אם הכל נעשה ע"י מוהל א' והמל הוא יפרע וכיון דלא סילק ידיו מן המילה ולא פי' אין כאן אלא חילול א' מהתחלת המילה עד שנגמרה שהרי אפי' על שאין מעכבין יש רשות בידו לחזור ואין כאן חילול חדש אלא כל שמרבה בחבורה בעוד שלא פי' אין בו משום חילול חדש ואין כאן חילול שבת במילה זו שמל ופרע אלא חילול א' אבל אם א' ימול והשני יפרע יש כאן ב' חילולין של המל ושל הפורע שהתחיל לאחר שסילק המל את ידו. וכיון שאיפשר למילה זו להתקיים ע"י חילול א' לא ניתנה לדחות ב' חילולין בפני מילה זו. ולפי טעם זה יש לאסור ע"י ב' מוהלין למול אפילו בי"ט דכיון דאיפשר לקיים למילה זו ע"י חילול א' לא ניתנה לדחות בפני ב' חילולין. ול"ד לריבוי מלאכה דשרי בי"ט אפי' לכתחילה דהתם מ"מ אין שם אלא חילול א' משא"כ כאן דאיכא ב חילולין וכיון דאיפשר ע"י חילול א' אין לנו לעשות ע"י ב' חילולין. ומהשתא איכא למימר דאפילו לרבנן דפליגי עליה דר"ח ואמרי דבשבת נמי היה נקצר בג' בני אדם היינו דוקא גבי קצירת העומר משום פרסומי מילתא אבל גבי מילה אפילו רבנן מודו כיון דאיפשר בחילול א' לא טרחינן ע"י ב' חילולין. ולא עוד אלא שיש לדון דאפי' איסור תורה יש לעשות ע"י ב' חילולין היכא דאיפשר לעשות ע"י חילול א' כגון גבי מילה. והא דשרו רבנן ע"י שלשה גבי עומר איכא למימר דה"ט משום דאפי' אם נקצר ע"י אדם א' כל מלא כפו שאוחז וקוצר לפירש וחוזר דמי. ואפי' ע"י אדם א' יש כאן חילולין הרבה ואין ריבוי חילולין ע"י שלשה מע"י א'. וכיון דאין ריבוי חילולין בזה מבזה אם נקצר בג' ל"ל בה ור"ח דאמר בשבת ביחיד מדרבנן הוא דאסר ליה ורבנן ל"ח לה כיון דאין כאן חילול יותר. א"נ משום פרסומי מילתא קא שרו כיון דאין כאן תוס' חילול בג' מביחיד. אבל גבי מילה דאיכא תוס' חילול בשני מוהלין יותר ממוהל א' י"ל דאסור מה"ת. והא דתניא התם המל כ"ז שלא פירש חוזר בין על ציצין המעכבין בין על שאין מעכבין. פי' על ציצין המעכבין חוזר. לאו למימרא דש"ד למיעבד הכי לכתחילה לפרוש ולחזור דהא וודאי כיון דאיפשר לו לעשות ע"י חילול א' אין לגרום בידים לעשות ע"י ב' חילולים אלא בדיעבד קאמר שאם עבר ופי' על ציצין המעכבין מחוייב לחזור ודוחין את השבת כתחילת מילה. והא דאקשה ר"פ אהא דאם לא הילקט ענוש כרת דאר"כ דאאומן קאי אומן לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה אע"ג דעביד איסורא ע"י שסילק ידיו מן המילה וגרם ע"י זה שני חילולין במילה זו והיה איפשר לגמור הכל בחילול א' אם לא היה מסלק ידיו מן המילה באמצע מ"מ א"א יכול לחייבו כרת ע"ז שהרי כיון שהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה א"כ א"א לחייבו על שסילק ידיו באמצע דאין כאן חילול שבת במעשה אלא ע"י שב ואל תעשה שלו גרם שיבא לידי חילול שבת בגרמא דיליה ולא ע"י מעשה ואפי' אם הוא בעצמו חוזר וגומר אין בזה משום חילול שבת וכי גומר אח"כ ברשות קא גומר דהא ניתנה שבת לדחות על ציצין המעכבים ומאי דעבד שלא כדין על שסילק ידיו כבר עבר וא"א בתקנה וע"ז א"א לחייבו דהא אין בזה משום חילול אלא גורם לבא לידי חילול. והא ל"ל דכיון דשבת הותרה אצל מילה אפילו באיפשר לעשות שלא ע"י חילול אפ"ה הרשות בידו לעשות ע"י חילול כדאמרי' בפ"ק דיומ' (ד' ו ע"ב) גבי טומא' לר"נ דאמ' היתר היא בציבור דללישנא ב' דהתם אפי' איכא טהורים וטמאים בההיא בית אב עבדי טמאים ואפילו ללישנא קמא א"צ לאהדורי לאתויי טהורים מבית אב אחר. דהא ליתא דבפ' ר"א דמילה (דף קלג) אמר בשר אע"פ שיש בהרת ימול דר"י ופריך הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא ומותר אמר אביי ל"נ אלא לר"י דאמ' דשא"מ אסור ופריך ואביי אדר"ש האי בשר מאי עביד ליה. א"ר משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קמכוין. ואי איכא אחר לעביד אחר דאר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת. ומשני דליכא אחר. והרי צרעת דילפינן לה מבשר נמי הותרה אצל מילה כמו שבת דילפינן לה מביום אפי' בשבת ואפ"ה אמרינן דא"א אחר לעביד אחר והה"נ גבי שבת דאמרי' כה"ג. וכ"כ הטי"ד סימן ר"ס כתב הר"א הלוי אם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר מי שהוא יודע למול דהא מילה היא פסיק רישיה לגביה שהוא מתכוין לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מיקרי מתקן ושרי ע"כ. וש"מ אף ע"ג דשבת וצרעת הותרה אצל מילה אפ"ה אם איפשר למול בהיתרא לא דחינן לשבת וצרעת מקמי מילה והה"נ כיון דאיפשר לעשות ע"י חילול א' אין לנו לעשות ע"י ב' חילולין דהא אפי' ע"י אחר אפי' להר"א הלוי נמי הוי חילול אלא ע"י אביו הוי חילול יותר דה"ל פסיק רישיה. והא נמי אין לומר דוודאי כל היכא דאיפשר לעשות בלתי איסורא כלל כגון היכא דאיכא אחר גבי צרעת לעביד אחר. אבל גבי מילה בשבת כיון דאפי' אם נעשה הכל ע"י מוהל א' א"א בלתי חילול שבת מותר נמי לעשות ע"י ב' מוהלין כיון דכבר נדחה שבת אצל מילה זו וא"א בלא חילול שבת. וכה"ג אמרינן בס"פ רבי ישמעאל במסכת מנחות (דף עב) גבי הקטר חלבים ואיברים שדוחה שבת אע"ג דכשרים כל הלילה משום דכבר דחתה שחיטה את השבת אינהו נמי דחו שבת וה"נ כיון דע"כ א"א למילה בשבת בלתי דחיית שבת וכיון דכבר דחתה שבת בע"כ אע"ג דאיפשר ע"י חילול א' מותר לעשות ע"י ב' חילולין נמי. דהא ליתא דה"ט דכבר דחתה שחיטה א"ה לחוד לא מהני אלא משום דאיכא נמי משום חביבה מצוה בשעתה כדאמרינן התם אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים כשירים כל הלילה וא"מ להן עד שתחשך. ולפי"ז בע"כ צ"ל בין היתר דאוכל נפש בי"ט ובין היתר דמילה בשבת דהא בי"ט ריבוי גברי באוכל נפש שרי לכתחילה וכמשכ"ל. והנ"מ מהא דאי איכא אחר עביד אחר ולא אב ובי"ט אפי' איפשר לעשות אוכל נפש ע"י נכרי שרי ישראל לעשות ע"י עצמו וכמש"כ הרא"ש בפ"ב דיומא בשם מהר"ם:
הילכך נ"ל ברור דאסור למול ע"י ב' מוהלין בשבת ולא משום דיש לחלק בין נעשה ע"י א' לע"י ב' דהא ליתא כדמוכח מהא דקצירת עומר דשרי לרבנן בשבת ע"י ג' בני אדם וטעמא לאו משום פרסומי מילתא כמ"ש למעלה. אלא משום כיון דאיפשר לעשות ע"י חילול א' אסור לעשות ע"י ב' חילולין לפיכך אסור לסלק ידיו כשהתתיל למול עד שיגמור הפריעה אבל אם אירע שסילק ידיו תו אין חילוק בין א' לב' ומותר לאחר לגומרה דכיון דאם יגמור נמי מי שהתחיל למול א"א בלתי ב' חילולין תו לית לן בה אם נעשו ע"י א' או ע"י שנים ובכ"ז שבת ויו"ט שוין הן, כנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |