שו"ת הרמ"א/עו

שו"ת הרמ"א ‏ עו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

על מה שבדקני מכתו"ר אם מותרים ב' מוהלים למול תינוק אחד בשבת כגון א' יעשה החיתוך והשני הפריעה. הנה בבואי לביתי נתתי לבי לחקור בזה ומצאתי און לי בספר בית יוסף בטור י"ד סוף סי' רס"ו ובאולי שאין הספר ההוא ביד מכתו"ר אעתיק לשונו הנה וממנו נבין להורות. כתב שם וז"ל גרסינן בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ג ע"ב) מהלקטין את המילה ואם לא הלקיט ענוש כרת מני אמר רב כהנא אומן מתקיף לה רב פפא לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדו פלגא דמצוה ואסיק רב אשי הכא במאי עסקינן כגון דאתא בין השמשות דשבת וא"ל לא מספקת ואמר להו מספיקנא ועבר ולא אספיק ואשתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת. ופירש"י מהלקטין בציצין המעכבין. ונימא אנא עבדי פלגא כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה עכ"ל. ויש לדקדק מדבריו דנהי דחיובא דכרת ליכא איסורא מיהא איכא הואיל ולא גמר המצוה ולפי זה יש ליזהר שלא ימולו ב' מוהלים מילה אחת לכתחילה בשבת כגון שיתנו ביניהם שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא יפרע עכ"ל ב"י. והנה אף שמצוה לשמוע אל הרב אף אם הוא היה מיקל ואני מחמיר כ"ש במקום שהוא מחמיר ואני מיקל מ"מ לא אמנע לכתוב מה שדעתי נוטה דאדרבא משמעתא זו יש להוכיח דשרי. ובתחילה אסיר מעלינו דקדוקו של הרב מלשון רש"י שנקט אמאי חייב דר"ל הא איסורא איכא, ולי נראה דאין זה דקדוק דרש"י נקט לשון המימרא שקאמר חייב כרת ולכן נקט בלשונו לשון אמאי חייב להטעים הקושיא, ועוד דאף אם נאמר דהתם איכא איסורא דהיינו משום דלא ידע האומן שפסק דאחרים ילקיטו אחריו אלא שפסק מלמול ואפשר דגם האחרים לא ילקיטו אחריו ולכן איכא איסורא הואיל ולא נגמר המצוה ומש"ה פריך אמאי חייב לימא לאחרים אתון עבדו פלגא דמצוה וכו' ולכן הוצרך רש"י לפרש הואיל והתחיל ברשות אינו חייב אעפ"י שלא נגמר המצוה אבל במקום שהאומן הראשון פוסק כדי שיגמור האחר מותר לכתחילה וכמו שיתבאר לקמן אי"ה. והנה אחר שהוסר המונע והוא ב"י אביא ראיה משמעתתא זו להתיר ולא מיבעיא האומן השני דמותר לכתחילה שזה פשוט דהוא עיקר המוהל דמל ולא פרע כאלו לא מל ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה ולכן יכול למימר להו בשמעתין אתון עבדו פלגא דמצוה ואי אינהו עבדו איסורא בהא מי יכול למימר להו אתון עבדיתו איסורא אלא ודאי דאינהו פשיטא מותרין לכתחלה אלא נראה דאף הראשון מותר לכתחילה דאי לאו הכי מנא ליה לאתקפתא זו לחלק בין איסורא לחיובא דלמא חייב הואיל ולא גמר המצוה ואף על פי שפירש"י מאחר שהתחיל ברשות אמאי חייב כו' דילמא מיירי דלא התחיל ברשות וכגון דלא היה יודע לגמור המילה ואמרו ליה לא תספיק ואמר מספיקנא ועבר ולא אספיק כו' כדמשני אבין השמשות (ועל כרחך מיירי התם דאינו יודע לגמור המילה דאי יודע לגמור אמאי פריך ולימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדו פלגא בלאו הכי נמי התחיל ברשות דהא היה דעתו לגמור המצוה וליכא למימר הואיל ולא גמרה מתחייב למפרע דהואיל והתחיל ברשות ודאי לא יתחייב למפרע דאל"כ אף כשאומר להם אתון עבדו פלגא דמצוה מ"מ כי לא עבדי ולא אמר להם יתחייב למפרע וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אלא ע"כ מיירי בדלא ידע לגמור ואפ"ה פריך שהתחיל ברשות מאחר דאיכא התם מוהלים אחרים כדמשמע שאמר להם אתון עבדו פלגא דמצוה מיקרי התחיל ברשות דיוכל לסמוך עצמו אמוהלים אחרים ושרי להתחיל ולכך פריך אמאי חייב. ועוד אני אומר דשרי וראיה מקרבן תמיד ומוספין של שבת דלא משתמיט שום תנא דלא היה מעשהו בשבת כמו מעשהו בחול וכן לענין פסח אמרינן פרק תמיד נשחט (דף ס"ד ע"א) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהיה נשחט ונפשט כמו בחול והיו הרבה כהנים וישראלים מתעסקין בו ומחללין שבת אף על פי שהיה אפשר בכהן אחד, ואין לחלק בין מילה לעבודה דהא פרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ב ע"א) בעי למילף דמילה תדחה שבת מעבודה דדחיא שבת בק"ו מצרעת שנדחה מפני מילה ודוחה עבודה שמע מינה דמילה חמירא ואף על גב דלא קאי האי קל וחומר התם היינו משום פרכא אחרינא אבל הא לא פריך דעבודה מותרת בשבת בשנים מה שאין כן במילה. ואף על גב דיש לדחות ולומר דס"ל לבעל ב"י דאין אסור אלא מדרבנן ואם כן לא שייך למפרך ממנו לענין קל וחומר דאורייתא מכל מקום נראה דאין לחלק בין מילה לעבודה דתרווייהו דוחין שבת (ואף על גב דיש לחלק בין עבודה למילה דגבי עבודה לא רצו לשנות הסדר שבחול מה שאין כן גבי מילה דאחד הוא מל על הרוב וכמו שיתבאר לקמן מכל מקום האוסר עלינו צריך להביא ראיה כדי לחלק בכך). ועוד ראיה מענין פיקוח נפש דכתבו הרמב"ם פרק ב' מהלכו' שבת והטור דשבת הוא אצלו כחול גמור ולכן כתב הטור (סי' שכ"ח) דשוחטין לחולה ולא מאכילין אותו נבילה משום שהוא אצלו כחול גמור לכל הצורך לו וכן כתב הרא"ש סוף יומא בשם מוהר"ם אם כן אנו רואין דאין מדקדקים באיסור פיקוח נפש לעשות האיסור הקל מאחר שהוא כחול והוא הדין בשבת יכולין לעשות מלאכה אחת כמו בחול ואם כן במילה נמי דהא ילפינן דפקוח נפש דוחה שבת ממילה כדאמרינן פרק ר' אליעזר דמילה (דף קל"ב) ומה מילה שהיא אבר אחד דוחה שבת כל שכן פיקוח נפש וא"כ במקום דאסור במילה אסור ג"כ בפיקוח נפש דמהיכא תיתי אם לא ממילה אלא ש"מ דאין לחלק. ועוד נ"ל להביא ראיה דאין לחלק דאמרינן פרק ההורג (דף ק"ו) דלר' שמעון מקלקל בחבורה חייב ואמרינן התם מ"ט דר"ש מדאיצטריך קרא למשרי מילה הא חובל בעלמא חייב ור' יהודה התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר מה לי מתקן מילה מה לי מתקן כלי. והשתא יש לדקדק מנ"ל לרש"י דמקלקל בחבורה חייב דילמא לעולם פטור דהא ודאי סברת רב אשי סברא מעולה היא דגבי מילה הוי תיקון גברא ומנ"ל לר"ש למידק לענין מקלקל בחבורה. אבל אם נאמר דב' מוהלים מותרים למול אתי שפיר דס"ל לר"ש דקרא למשרי מוהל ראשון נמי קאתי דכתיב ימול בשר ערלתו והוא החיתוך ואע"ג דמוהל ראשון אינו אלא מקלקל אם לא פרע ומדאיצטריך להתיר גבי מילה ש"מ דשאר מקלקלין חייבין ורבי יהודה ס"ל דמ"מ צורך תקון הוא ואין למדין ממנו שאר מקלקלין. ואין להקשות לפי זה א"כ לר"ש מנלן דמותר לעשות הפריעה בשבת דילמא קרא לא שרי רק החיתוך שהוא מקלקל, די"ל מאחר דס"ל מקלקל בחבורה חייב ואפ"ה שרו גבי מילה א"כ ה"ה פריעה דמהשתא אין חילוק בין מקלקל למתקן. ועוד דפריעה ג"כ בכלל ימול בשר ערלתו הוא דמל ולא פרע כאילו לא מל וא"כ הכל שרי רחמנא מיהו יש לדחות דמדרבנן אסור. ואי לא מסתפינא אמינא דיותר טוב לעשותו ע"י שני מוהלים כדי שלא יעשה שום אחד מהם מלאכה שלימה והוי כשנים שעשו מלאכה ביחד דפטורים כמו זה עוקר וזה מניחו כדאיתא במסכת שבת בכמה מקומות, אלא שבאמת בכל ענין שרי דמאחר שמילה דוחה שבת א"כ הוי אצלו כחול לכל דבריו וכמו שמבואר לענין פיקוח נפש. ויש לדקדק במנחות ריש פרק ר' ישמעאל (דף ס"ג ע"ב) דגרסינן התם לענין עומר ר ישמעאל אומר בשבת היה בא מג' סאין ובחול מחמש, וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול מג' סאין, ר' חנינא סגן הכהנים אומר בשבת היה נקצר ביחיד ובמגל אחד ובקופה אחת ובחול בשלשה וכו', ואמרינן בגמרא (דף ס"ד) אמר רבה ר' ישמעאל ור' חנינא אמרו דבר אחד מי לא אמר ר' חנינא התם כיון דאפשר לא טרחינן הכא נמי כיון דאפשר לא טרחינן, אמאי דלמא ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל הכא אלא דליכא פרסומי מילתא אבל התם דאיכא פרסומי מילתא כו'. שמעינן מכאן דריבוי במלאכה ולרבויי בגברי שוה לענין חילול השבת. ומוכח התם דאין חילוק בין עבודה לשאר חילול שבת דגרסינן התם בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש ב' גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מינייהו מייתי שתים מייתי דחזי ליה או דילמא ג' מייתי דקא ממעט בקצירה, פשיטא דג' מייתי דעד כאן לא קאמר רבי ישמעאל אלא דכי ממעט באכילה קא ממעט קצירה אבל הכא דכי קא ממעט באכילה קא מפיש קצירה ודאי שלש מייתינן. והשתא יש לדקדק דדוקא שלש בעוקץ אחד אבל ג' בב' עוקצין משמע דאסור הואיל ולא ממעט בקצירה, דאל"כ הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי וה"ה בתרי גברי במקום דיש לעשות בחד גברא דהוא דומה לזה כמו שנתבאר, וכן משמע התם בתוס' דכתבו על הא בעיא הנזכרת וז"ל לא מצי למפשט מהא דתניא פ"ב דביצה (דף י"ז) ממלאת אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכו' דביו"ט דקיל לא חיישינן ולא דמי לשבת דלא ניתן לדחות. מיהו יש לדחות דהתוס' לא קאמרי אלא דלא מצי למפשט מהתם אבל לפי המסקנא אפשר דאף בשבת שרי והכי מוכח מסוף דברי התוס' דכתבו וז"ל והא אמרינן גבי ינוקא דאשתפוך חמימיה להחם אגב אימיה בעירובין (דף ס"ו ע"ב) עד דהא ליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מילה דהיא גופיה דחיא שבת לא גזרו עכ"ל. והשתא לפי זה מאחר דשרי להרבות במילה במלאכה ה"ה בתרי גברי נמי. ואע"ג דמפרשי התוס' שם בענין אחר מ"מ לענין דינא משמע דאית להו האי תירוצא ואפשר דה"ה לענין חולה נמי שרי ג' גרוגרות בב' עוקצין והא דנקט ג' בחד עוקץ לרבותא דבעיא קאמר דה"א דאפי' בכי ה"ג אסור והא דקאמר דקא מפיש קצירה ולכן אינו מביא שתים היינו דוקא אליבא דר' ישמעאל דחייש לרבוי מלאכה אבל לחכמים בכל ענין שרי. ודוק בסוגיא זו והשם יתעלה ברחמיו יאיר עינינו בתורתו. והרבה שנים אחר שכתבתי זה מצאתי בסוף ספר התרומה ישן מקלף שהיה כתוב בהדיא בסוף ה' שבת דשרי והביא ראיה מהא דא"ר פפא אנא עבדי פלגא דמצוה וכו' ומסדר תמיד כמו שכתבתי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.