שאגת אריה/לח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה אם תפילין אסורין בהיסח הדעת או לא את"ל שאסורין בהיסח הדעת איזה דבר נקרא היסח הדעת ואם יש שיעור לדבר או לא:
תשובה ע"ד היסח הדעת בתפילין בספ"ג דמנחות (דף לו) אמרינן אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה א' אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ"ו. וכתבו כל הפוסקים ז"ל כרבה בר רב הונא. וק"ל דבפ"ק דיומא (ד' ו) אמרינן איתמר טומאת המת ר"נ אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור ומסיק הגמ' כתנאי דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דר"ש רי"א עודנו על מצחו מרצה אין עודנו על מצחו אינו מרצה א"ל ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודנו על מצחו ומרצה א"ל ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור מכלל דר"ש סבר דחויה היא בציבור ומפ' הגמ' טעמא דר"ש דכתיב תמיד לרצון מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי למיעל לבית הכסא מי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא. ופריך לר"י נמי הא כתיב תמיד כדרבה בר רב הונא דאמר חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה כו' תפילין כו' עאכ"ו. ומשמע לר"ש דדריש לתמיד מרצה הוא דאתי ואע"פ שאינו על מצחו תמיד מרצה לית ליה שלא יסיח דעתו ממנו דאי דרשת הא לא תדרוש הא. והא מדאקשי ליה ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח ושני ליה הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור מכלל דכ"ע מודו דלכה"ג ביוה"כ טומאה הורצה לו אלא דלר"ש מחמת ריצוי ציץ הוא דאע"פ שאינו על מצחו מרצה ולר"י משום דטומאה הותרה לו בציבור. וכיון דקי"ל טומאה דחויה היא בציבור וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש וכן פי' הרשב"א בתשובה וכ"נ עיקר וכמו שאוכיח לקמן. וכיון שטומאה דחויה היא בציבור וצריך ריצוי ציץ ע"כ הא דכה"ג ביוה"כ מרצה ש"מ אע"ג דאינו על מצחו מרצה כר"ש. והשתא קרא דתמיד לתמיד מרצה הוא דאתי ולא שלא יסיח דעתו ממנו ומעתה אין לנו איסור היסח הדעת אפי' בציץ וכ"ש בתפילין שכל עצמן לא למדנו לאסור בהן היסח הדעת אלא מק"ו מציץ וכיון דבציץ לא נאסר בתפילין מנין לנו לאסור וא"כ אמאי פסקו ז"ל דחייב אדם למשמש בתפילין כ"ש משום היסח הדעת כיון דאפי' בציץ לא נאסר היסח הדעת תפילין לכ"ש וביותר ק"ל על הרמב"ם בזה שפי' שטומאה דחויה היא בציבור ובפ"ד מה"ת כתב חייב אדם למשמש בתפילין כ"ז שהן עליו שלא יסיח דעתו מהן אפי' רגע אחד שקדושתן גדולה מציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהן כ"א שמות של הוי"ה בשל ראש וכמותן בשל יד ע"כ. והמה תרתי דסתרן אהדדי. ועק"ל שהרמב"ם פסק שם בפ"ד מה' ביאת מקדש ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנא' והיה על מצחו תמיד ע"כ. ותימה תקשה לדידיה כה"ג ביוה"כ יוכיח והרי הוא ז"ל פסק טומאה דחויה היא בצבור. שוב מצאתי בכ"מ שכתב בשם הר"י קורקוס דאיכא למידק דבגמ' אקשה לר"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שפסק רבי' דטומאה דחויה בציבור והוי תרתי דסתרן ותירץ שסובר רבי' שאותה קושיא אינה מכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא ע"כ. ואיני יודע כיון דר"י ור"ש חשבוה לקושיא מאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע לומר שאין זו קושיא מוכרחת:
ועתה אפרש דמנא אמינא לה דטומאה דחויה היא בציבור חדא דקי"ל הלכה כר"ש באיסורא לגבי ר"נ ועוד דבפ' כיצד צולין (דף פט) ס"ל לר"ח ור"י דטומאה דחויה היא בציבור לגבי פסח ומה"ט אמר אהא דתנן התם אפי' ישראלים וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה דדווקא שנטמא הסכין בט"מ כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ולא יאכל לבשר בטומאת הגוף שהוא בכרת ואפי' רבא דפליג התם ואמ' אפי' טמאי' נמי עבדי לאו משום דס"ל טומאה היתר הוא בציבור אלא משום היקשא דקרא דאיתקש טומאת הגוף לטומאת בשר דכתיב והבשר אשר יגע כו' ולעולם ס"ל טומאה דחויה בציבור דאל"כ ל"ל למילף מהיקשא. ועוד דבפ"ג דזבחים (ד' לג) קאמר הגמ' בהדיא מכלל דתרווייהו ס"ל כלומר אביי ורבא טומאה דחויה היא בציבור וגבי פסח קאי התם וש"מ דס"ל דכל הני אמוראי וגם אביי ורבא דבתראי נינהו דטומאה דחויה היא בציבור ואין הלכה כר"נ לגבייהו דאמר הותרה בציבור והא ל"ל דס"ל להפוסקים ז"ל כסברת התוס' בפ"ק דיומא (דף ה) דמקשה הגמ' התם ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו כלומר לכ"ג קודם יוה"כ הפרישהו מטומאת המת אמר רבא זאת אומרת טה"מ הותרה היא בציבור והקשו התוס' מההיא דפ"ג דזבחים דס"ל טומאה דחויה היא ותירץ בשם ר"י דזאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל אלא סבר טומאה דחויה היא. ועוד תירץ דבזבחים לענין פסח מיירי ואיפשר לומר נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא חשיב כק"צ ודוחה את השבת ואת הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים אפי' למ"ד טה"ה בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות וכדאמר לקמן באילו של אהרן אע"ג דזימנא קביע ליה ודחי אה"ש ואת הטומאה כקרבנות ציבור מ"מ כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורים לכ"ע וכו' ע"כ. וא"כ י"ל אע"ג דס"ל לכל הני אמוראי לגבי פסח דטומאה דחויה היא מ"מ גבי יוה"כ איפשר לומר דס"ל דהותרה הוא ולא בעי ציץ לרצויי וכדר"י דאין עודנו על מצחו אינו מרצה ותמיד לשלא יסיח דעתו ממנו הוא דאתי והשתא קם ליה הא דרבה בר רב הונא אליבא דהליכתא וכדעת הפוסקי' ז"ל. אבל א"א לומר כדעת התוס' לחלק בין פסח לשאר קרבן ציבור ואעתיק מש"כ שם בחידושי וז"ל שם ק"ל על מה שחילקו התוס' בין פסח לשאר קרבן ציבור למ"ד טומאה הותרה בציבור דהא תניא בפ"ק דסנהדרין (דף יב) אין מעברין את השנה מפני הטומאה רי"א מעברים אר"י מעשה בחזקיהו מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה וביקש רחמים ע"ע שנא' כו' רש"א אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת אלא מ"מ ביקש רחמים ע"ע שאין מעברין אלא אדר כו' ופריך לר"י דאמר מעברין אלמא א"ל טומאה דחויה היא בציבור והתניא ציץ בין שישנו על מצחו כו' עד שטומאה הותרה בציבור. ולדעת התוס' מאי קושיא מקרבנות ציבור לפסח דילמא אע"ג דס"ל לר"י טומאה הותרה בציבור מ"מ גבי פסח דלא אתי בשותפות לכל טומאה דחויה היא אצלו והילכך מעברין את השנה מפני הטומאה כדי לעשות את הפסח בטהרה דטומאה דחויה אצלו. אלא ש"מ דלמ"ד טומאה הותרה היא אין לחלק בין פסח לשאר קרבנות ציבור אלא שבזו י"ל דה"ה דה"מ לשנויי הכי אלא שבלא"ה צריך להגיה הבריית' משום אידך פירכא דפריך התם תקשה לך היא גופה רי"א מעברין אר"י מעשה וביקש רחמים ע"ע אלא חסורי מיחסרא וה"ק אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברו מעוברת רי"א אין מעברין ואר"י מעשה וכו'. אבל מ"מ ק"ל דהא אפי' לפי המסקנא חזינן לר"י דס"ל טומאה הותרה אפי' גבי פסח נמי ומש"ה ס"ל דאם עיברו אינה מעובר' משו' דהעיבור הי' שלא לצורך כיון דטומאה הותר' בפסח. ולר"ש דס"ל טומאה דחויה היא גבי שאר קרבנות ציבור נמי ס"ל הכי כדאמרינן ביומא גבי כה"ג ביוה"כ. א"כ רבא דשאני ליה בין פסח לשאר קרבנות ציבור דאמר כמאן לא כר"י ולא כר"ש. וי"ל דלמאי דמסיק התם דתלתא תנאי הוא אתי שפיר דלבתר דשני חסורי מיחסרא וה"ק אין מעברין כו' ואם עיברוה מעוברת רי"א אין מעברין ואר"י מעשה כו' ופריך א"ה ר"ש היינו ת"ק אמר רבא לכתחילה איכא בינייהו תנ"ה א"מ את השנה מפני הטומאה לכתחילה רש"א מעברין. ואיכא למידק דבשלמא לר"י ה"ט דאין מעברין אפי' בדיעבד כיון דהוי העיבור שלא לצורך כלל כיון דטומאה הותרה היא גבי פסח ולר"ש דס"ל טומאה דחויה היא מעברין אפי' לכתחילה כדי שיהא שהות ליטהר ולעשות את הפסח בטהר' אלא ת"ק דאמר אין מעברין לכתחלה ואם עיברוה מעוברת מאי ס"ל אי טומאה דחויה היא אפי' לכתחיל' נמי ואי הותרה דיעבד נמי לא דהא ה"ל העיבור שלא לצורך כלל. ובע"כ צ"ל דה"ט דת"ק דס"ל טומאה הותרה היא בכל קרבן ציבור אלא דגבי פסח כיון דאינו בא פסח א' לכל ישראל בשותפות כקרבן יחיד דקביע ליה זמן דמי דכ"ע מודו דטומאה דחויה היא. כדאמרינן התם גבי אילו של אהרן דאע"ג דקביע לי' זמן כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורים. והא מדרבנן הוא דאילו מה"ת למ"ד הותרה אפי' בקרבן יחיד הקבוע לו זמן נמי הותרה וכמ"ש לקמן וכיון דמן התורה היתר הוא לגבי פסח משום הכי אין מעברין לכתחילה ומ"מ כיון דמדרבנן דחויה היא אם עיברו בדיעבד מעוברת. ואל תתמה כיון דמן התורה היתר הוא וא"צ לעבר אם עברו אמאי מעוברת הא קא שרינן חמץ בפסח דכה"ג אמרינן התם לרבא דאם עיברו וקידשו ביום ל' של אדר בטל העיבור מדרבנן משום דמפוריא דרשינן בהלכות פסח ודילמא אתי לזלזולי בחמץ אע"ג דמן התורה מעובר אלמא יש כח לחכמים בזה. ובהאי שמעתא גופה פירש"י הא דחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה שנטמאו בעכו"ם בימי אחז אביו. אע"ג דטומאת עכו"ם אינו אלא מדרבנן כדאמרינן ר"פ ר"ע (ד' פד) כיון דכבר גזרו עליה אדר"ש אם מפני הטומא' עיברוה מעוברת ומפני מה ביקש רחמי' ע"ע כו' אלמא אפי' בטומאה דרבנן נמי אם עיברו מעוברת למ"ד טומאה דחויה היא ולא היה צריך לבקש רחמים ע"ע כ"ש בטומאה דאוריית' ודיחוי דרבנן אם עיברו מעוברת. 
ואע"ג דאמרי' התם ר"ש היינו ת"ק ואמר רבא לכתחילה א"ב לפ"ז א"ל הא דמעברין לר"ש לכתחילה לאו אטומאה דרבנן כעובדא דחזקיה מיירי דכיון דאינו אלא מדרבנן לכ"ע אין מעברין לכתחילה אלא אאין מעברין מפני הטומאה דת"ק דמיירי מטומאת מת דאורייתא קאי דמה"ת דחויה היא לר"ש אבל בעובדא דחזקיה דטומאה דרבנן היא אפי' לר"ש אין מעברין והיינו דנקט ר"ש בברייתא קמייתא אם מפני הטומאה עיברהו מעוברת לשון דיעבד דלכתחילה אין מעברין מפני טומאה דרבנן ולא היה לו לחזקיה לעבר לכתחיל' אפי' לר"ש אע"ג דבטומאה דאורייתא ס"ל לר"ש דמעברין לכתחילה דטומאה דחויה היא מן התור' ודלא כת"ק דס"ל טומאה הותרה היא אלא דלגבי פסח דחויה היא מדרבנן הילכך א"מ לכתחילה וא"צ לדחוק כמו שפירש"י דלר"ש מעברין לכתחילה ואיידי דא"ר יהוד' אין מעוברת אמר איהו מעוברת וה"ה לכתחלה ע"כ ולמש"כ א"ש טפי דהא דאר"ש אם מה"ט עובר לישנא דדיעבד אעובדא דחזקיה קאי והא דאמר רבא ותנ"ה דאפי' לכתחילה מעברין אטומאת מת דאורייתא קאי:
וא"ת א"כ מאי קאמר ר"ש אלא מ"מ ביקש רחמים על עצמו לימא דמהאי טעמא ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין לכתחילה והוא עיבר לכתחיל' בטומאה דרבנן שהרי אפי' למאי דמסיק שביקש רחמים על עצמו מפני שעיבר ניסן בניסן הא אמרינן התם לר"נ שאם עיברו וקידשו מקודש ומעובר בדיעבד אלמא כיון דאין מעברין לכתחילה ביקש רחמים על עצמו אע"ג דאם עיברו מעובר א"כ הל"ל שביקש רחמים על עצמו שעיבר מפני טומאה דרבנן לכתחיל' אע"ג דאם עיברו מעובר. וי"ל דלמאי דקאמר שעיבר ניסן בניסן דהיינו ביום ל' של אדר ועבר אמימרא דרחמנא דכתיב החודש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן וביום ל' של אדר הואיל וראוי לקבוע בו ניסן קרינן בי' ואין אחר ניסן א"ש דאע"ג דאם עיברו מעובר כיון שעבר על ד"ת ביקש רחמים על עצמו אבל אי אמרת שעיבר מפני הטומאה אע"ג שאין ראוי לעשות כן לכתחילה הואיל וטומאה דרבנן היא. מ"מ כיון דאם עיברו מעובר בדיעבד וגם לא עבר על דברי תורה בהא שעיבר לא הי' צריך לבקש רחמים ע"ע. ולפי מה שפי' רבא דאמר גבי פסח טומאה דחויה היא וגבי שאר קרבנות ציבור הותרה היא כת"ק דהאי ברייתא ס"ל. ועוד נ"ל הא דאמר התם באילו של אהרן אע"ג דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן וטומאה דחויה היא אצלו ע"כ אינו אלא מדרבנן גזירה אטו קרבן יחיד שאין קבוע לו זמן שאינו דוחה טומאה. דאלת"ה אלא הא דטומאה דחויה היא באילו של אהרן של יה"כ מה"ת הוא אפי' למ"ד טומאה הותרה היא. אכתי תקשה אכה"ג ביה"כ עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת מאי אמרת טומאה הותרה בציבור כדשני רבא. הא מ"מ באילו של אהרן דיה"כ טומאה דחויה היא. ועוד שהרי פרו של אהרן די"כ נמי קרבן יחיד הוא כדתנן בפ"ב דתמורה (דף יד) א"ל ר"מ כלומר לת"ק דכייל קרבן ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה אבל קרבנות יחיד לא והלא פר יה"כ וחביתי כה"ג ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחה את השבת ואת הטומאה ומסקינן ביומא פ' הוציאו לו דת"ק נמי מודה דפר יה"כ קרבן יחיד הוא ואי טומאה דחויה היא מה"ת אצל אילו של אהרן מטעמא דקרבן יחיד הוא ה"נ טד"ה מה"ת אצל פר יה"כ מה"ט גופא והרי עיקר כפרת יוה"כ תלוי בפר כדאמרי' בכולה מסכ' יומא א"כ הדרא קושיא לדוכתא הפרישהו מטומאת המת משום פר כה"ג דטומאה דחויה היא אצלו ועיקר הכפרה תלויה בו ול"ל הואיל וקרבן ציבור דיוה"כ תלוי בפר כדאמרינן בר"פ טרף בקלפי (ד' מ) פר מעכב את השעיר דינו כקרבן ציבור ולמ"ד טומאה הותרה היא בציבור ה"ה דהיתר הוא אצל פר. דהא ליתא דמ"מ דינו כקרבן יחיד לכ"ד. דאל"כ מאי פריך ר"מ לת"ק והלא פר יוה"כ דקרבן יחיד הוא כו' דילמא שאני פר יוה"כ הואיל וקרבן ציבור תלוין בו דינו כקרבן ציבור אלא וודאי דאין דינו אלא כקרבן יחיד לכ"ד ועוד מאי משני ר"י לר"ש אהא דכ"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודנו על מצחו ומרצה הנח לכה"ג ביוה"כ שטומא' הותרה היא בציבור אכתי תקשה כה"ג ביוה"כ בשעת עבודה פר יוכיח שאין עודנו על מצחו ומרצה בין על טומאת כהן בין על טומאת דם הפר. אלא וודאי מאן דס"ל טומאה הותרה היא בציבור מה"ת לא שני לו בין קרבן ציבור לקרבן יחיד הקבוע לו זמן כגון פר ואיל של יוה"כ ומדרבנן הוא הא דמהדרינן באילו של אהרן וכיון דמדרבנן בעלמא הוא לא חשו חכמים להפרישו מטומאת מת משום פר ואיל של אהרן. שוב ראיתי להתוס' שכתבו אהא דאמרינן באילו של אהרן כו' ות"ל והא כולהו מקרא נפקא לן בפ' כ"צ וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד אחד לכולן. מ"ש דיש מהן שהותרה בהם טומאה ויש מהן דחויה. וי"ל למ"ד טומאה הותרה היא בכולן הותרה מדאוריית' אלא מדרבנן גזור אהא דהוי קרבן יחיד דנהדרי' אטהורין ולמ"ד טומאה דחויה היא בכולהו דחויה היא מדאורייתא ע"כ. הרי ס"ל נמי דמדרבנן היא הא דמהדרינן אטהורים באילו של אהרן וכדפי'. וכיון שכן ק"ו לפסח מעתה שאף שאינו בא לציבור בשותפות מ"מ יותר קרוי קרבן ציבור מפר ואיל של אהרן שמ"מ הא כל ישראל חייבים בפסח. וע"כ אא"ל דלמ"ד טומאה הותרה היא דלגבי פסח דחויה היא מה"ת אלא מדרבנן בעלמא (דלמ"ד טומאה הותרה היא בציבור אא"כ) וא"כ לרבא דס"ל לפי' התוס' דטומאה הותרה היא ע"כ הא דס"ל בזבחים (דף לב) טומאה דחויה היא לגבי פסח אא"ל דמה"ת היא אלא מדרבנן בעלמא היא דדחויה גביה וזה מן התימה דע"כ התם מה"ת קאמר דס"ל לרבא דטומאה דחויה היא אצל פסח דאמרי' התם אר"י ש"מ מדעולא דאמר התם ביאה במקצת שמיה ביאה ואפ"ה אמר מצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות רובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרה לטומאתן הותרה לזיבתן ואקשה אביי לר"י מי דמי מצורע היתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחויה היא להא אידחי להא לא אידחי א"ל רבא אדרבה איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתרי להא לא אישתרי טומאה דחויה היא מה לי חד דיחוי מה לי שתי דיחויי מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחויה היא בציבור. וכיון דס"ל לרבא דבמקום היתרא לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ואפ"ה אמר לדידיה ברובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל ואישתרי אישתרי משום דטומאה דחויה היא לגבי פסח ש"מ דדחויה היא מה"ת דאס"ד מדרבנן אבל מה"ת הותרה היא כיון דבהיתרא לא אמרינן הואיל וכי משום דרבנן תיקנו שטומאה דחויה היא אצל פסח להחמיר נימא להקל ולהתיר איסור כרת של טומאת זיבה משום הואיל. והרי שורת הדין טומאת המת הותרה כאן ול"ל בה הואיל לרבא וא"כ טומאת זיבה במקומה עומדת ואינה נידחית בשביל פסח. ומהתימה על התוס' שדימו הא דפסח לאילו של אהרן דבסמוך הרי הם ז"ל עצמם פי' דהא דאמר למ"ד טומאה הותרה היא דלגביה דחויה היא מטעמא כיון דיחיד הוא אינו אלא מדרבנן וא"כ ה"ה לגבי פסח הא דאמרי' דדחויה היא אינו אלא מדרבנן א"כ אמאי אמר רבא בזבחים דאמרינן הואיל להקל. הילכך נ"ל דהעיקר כפיר"י דהא דא"ר ביומא זאת אומרת טומאה הותרה היא זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל אלא ס"ל טומאה דחויה היא וכדמוכח ההיא דזבחים. הרי נתברר לנו דלמ"ד טומאה הותרה היא בציבור גבי פסח נמי הותר מה"ת מק"ו דפר ואיל של יה"כ וכדמוכח נמי מההיא סוגיא דסנהדרין לפי שיטה זו וכמש"כ ואיפשר לגבי פסח מדרבנן נמי הותר ולא דמי לאילו של אהרן דכיון דיחיד הוא מהדרינן דשאני פסח דכיון דכל ישראל חייבין בפסח דמי לשאר קרבן ציבור בהא:
וא"ת א"כ מ"ט דת"ק דפ"ק דסנהדרין דאמר אין מעברין מפני הטומא' ואם עיברו מעובר אי ס"ל טומאה דחוי' היא לעבריה לכתחילה ואי ס"ל טומאה הותרה אפי' בדיעבד נמי לא. וי"ל דס"ל טומאה דחויה היא ואפ"ה אין מעברין לכתחיל' הואיל דאפ"ה ראויין לעשות את הפסח בטומאה אע"פ שטומאה דחויה היא מה"ת. ובהאי סברא פליגי ר"ש ות"ק ר"ש ס"ל הואיל ודחויה היא מה"ת מעברין אפילו לכתחלה ולת"ק כיון דמ"מ ראויין לעשות פסח אפי' בטומאה אע"פ שדחויה היא ולא הותרה אפ"ה אין מעברין לכתחילה אבל אם עיברו מעובר כיון דמ"מ דחויה היא ולא הותרה. וה"נ משמע לי מדברי הרמב"ם שהרי בפ"ד מהלכות ביאת מקדש פסק כמ"ד טומאה דחויה היא בציבור מה"ת בין בפסח בין בשאר קרבן ציבור ואלו בפ"ד מהלכות קידוש החודש כתב אבל אין מעברין השנה כו' ולא מפני הטומאה כגון שהיו רוב הקהל או רוב הכהנים טמאים אין מעברין את השנה כדי שיהא להם פנאי לטהר ויעשו בטהרה אלא יעשו בטומאה ואם עיברו את השנה מפני הטומאה ה"ז מעוברת ע"כ ש"מ כדאמרן. ומה שמסיימי התוס' שם ביומא וכ"ש דניחא טפי הא דאיצטריך למידק התם מכלל דתרווייהו ס"ל כלומר אביי ורבא דטומאה דחויה היא בציבור דמנ"מ בהאי דיוקא אלא משום דרבא ס"ל הכא דטומאה הותרה היא איצטריך למידק התם דאפ"ה מודה הוא בפסח וש"מ דשינויא דשנינן הכא בסמוך אילים באילו של אהרן דאפילו למ"ד היתר הוא מ"מ בקרבן יחיד כמו אילו של אהרן ופסח אע"ג דזימנא קביע להו ודחו שבת וטומאה מודה הוא דמהדרינן אטהרה ע"כ. אין מזה ראיה לדבריהם דאיצטריך למידק התם דס"ל לרבא דטומאה דחויה היא מכלל דהאי זאת אומרת טומאה הותרה דקאמר במסכת יומא זאת אומר' ולי' לא ס"ל וה"נ משמ' בפ' כ"צ גבי כלי שרת טמאי'יעשו בטומא' דקאר"ח דבנטמא סכין בטומאת שרץ לא עבדי בטומאה משום דטומאה דחויה היא ורבא פליג עליה ומייתי מקרא דאפי' נטמא סכין בטומאת שרץ יעשו בטומאה. ואי הוי ס"ל דמה"ת טומאה הותרה היא ל"צ לאתויי הא מקרא. אם לא שתדחוק ותאמר דלדבריו דר"ח קאמר דאית ליה טומאה דחויה היא מה"ת מ"מ עבדי נמי טמאים מריבויא דקרא מהיקשא. ומ"מ לרבא גופיה צריך נמי האי היקשא להא דיליף רבא מהאי היקשא בפ"ג דזבחים (ד' לד) לענין טהור שאכל בשר טמא לפני זריקה דאינו לוקה. דזה דוחק. גם אין נראה לחלק בין פסח לשאר קרבן ציבור אדמ"ד טומאה הותרה בציבור מ"מ בפסח מודה דדחויה היא מה"ת משום דלא קביע ליה זימנא כ"כ שהרי יש לו תשלומין בפסח שני ועיקר דחיות שבת וטומאה תליא בהא מה שקבוע לו זמן כדתנן ברפ"ג דתמורה (דף יד) ומייתי לה לקמן בפ' הוציאו לו (ד' מט) וא"ל דמה"ת טד"ה אצל פסח משא"כ בשאר כל הקרבנות דאי עבר יומא בטל קרבנו. דהא ליתא דרוב ציבור לא עבדי בשני כמוכח בהדיא בפ' כ"צ (ד' פ) גבי היו שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן טמאי מתים א"כ ברוב ציבור טמאים א"א לומר דטומאה דחויה היא משום שיש לפסח תשלומין בפ"ש דכיון דלא עבדי בראשון רובא לא מצי עבדי בשני נמי א"כ פסח זה אין לו תשלומין ודמי לשאר קרבן ציבור הקבוע להן זמן ואי טומאה הותרה בהן ה"ה דהותר בפסח זה כיון דאין לו תשלומין אע"כ למ"ד טה"ה בציבור גם בפסח הותר מה"ת. וא"כ כל הני אמוראי דאית להו טומאה דחויה היא בפסח מה"ת ה"ה לכל קרבנות ציבור נמי. גם לדברי אביי שם בזבחים מסתברא דס"ל טד"ה מה"ת דאל"כ מאי אקשה ליה לר"י מי דמי מצורע היתרא טומאה דחויה היא כו' כיון דמה"ת טומאה נמי היתרא היא מנ"ל דהעמידו דבריהם במקום כרת לומר דדחויה היא ומה"ט ל"א הואיל הרי מצינו אונן מצורע ובית הפרס דלא העמידו דבריהם במקום כרת כדאמרינן בס"פ האשה (דף צב) ע"כ כתבתי בחידושי. וה"נ משמע מסתמא דגמ' בפ' כ"צ (ד' עז) גבי הא דתנן ה' דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה כו' דקאמר סברוה דלכ"ע טומאה דחויה היא בציבור ובעי ציץ לרצות דליכא תנא דשמעת ליה דאמר ט"ה בציבור אלא ר"י ודחיק הרבה בזה אלמא לא ניחא לה לסתמא דגמרא לאוקמי למתני' כר"י דט"ה בציבור דיחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה אלמא בשאר ק"צ נמי קי"ל להגמרא דטומאה דחויה בציבור. ואחר שנסתרו דברי התוס' ז"ל ולא נשאר לנו מדבריהם שום צרי ותרופה לקושיא שהקשינו על דברי הפוסקים ז"ל א"כ קושיא דידן במקומה עומדת דאמאי פסקוז"ל כרבה דתמיד דציץ אתי לשלא יסיח דעתו ממנו ותפילין ילפינן בק"ו מיניה הא ע"כ תמיד דציץ לתמיד מרצה הוא דאתי דכה"ג ביוה"כ יוכיח דע"כ צריך ריצוי ציץ כיון דקי"ל טומאה דחויה היא בציבור. ונ"ל דלק"מ דכיון דהאי מימרא דרבה בר"ה דאמר חייב אדם למשמש בתפילין מייתי לה הש"ס במנחות בספ"ג ובפ"ק דשבת (ד' יב) גבי הא דתני דבי ר"י התם יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה מ"ט כדרבה דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה כדי שלא יס"ד מהם מידכר דכיר בסתמא בלי מחלוקת וודאי הילכתא פסיקתא היא. וטעמא אע"ג דדרשינן להאי תמיד דגבי ציץ לשלא יסיח דעתו ממנו מ"מ איכא נמי למילף בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה ולאו מתמיד ילפינן לה דהא תמיד מיבעי לו שלא יסיח דעתו ממנו אלא משום דאמר התם ביומא מ"ט דר"י דכתיב על מצחו ונשא ואמר ור"ש דאמר תמיד מרצה הא כתיב על מצחו ונשא אמר לו ראוי למצח מרצה שא"ר למצח א"מ לאפוקי נשבר הציץ דלא מרצה. ולר"י נשבר הציץ מנ"ל נ"ל ממצח מצחו ור"ש מצח מצחו לא משמע לו הרי בין ר"י בין ר"ש אי לא כתב רחמנא אלא חד קרא לנשבר הציץ דאין מרצה לחודיה קאתי אבל אינו על מצחו בלא קרא יתירא מסברא סבירא לי' דמרצה. דהא אפי' ר"י דדריש להאי תמיד דקרא לשלא יסיח דעתו ממנו ולא לתמיד מרצה אפ"ה מחד קרא לא יליף אלא לנשבר הציץ דאינו מרצה לחוד אבל אע"פ שאינו על מצחו מרצה. אלא דס"ל דתרי קראי איכא הכא משום דמצח מצחו משמע ליה ואתי חד קרא למעוטי נשבר הציץ וקרא שני לאינו על מצחו דאינו מרצה. וש"מ דמסברא בלא קרא יתירא אמרי' דאינו על מצחו מרצה מהשתא אית לן למימר דר"ש נמי כר"י ס"ל דהא קרא דתמיד לשלא יסיח דעתו ממנו הוא דאתי דכל למעוטי במחלוקת עדיף ואין לנו לעשות מחלוקת חדשה בין ר"י ור"ש דלר"י אסור בהיסח הדעת ולר"ש מותר אלא דכ"ע דרשי תמיד שלא יסיח דעתו ממנו אלא דלר"ש כיון דמצח מצחו לא משמע לו ואין כאן אלא חד מיעוט לנשבר הציץ לחוד הוא דאתי אבל לאינו על מצחו כל כמה דל"ל מיעוטא יתירא מסברא אמרינן דמרצה. ולר"י מצח מצחו משמע לו א"כ איכא כאן תרי מיעוטי ומיעוט השני ע"כ לאינו על מצחו דאינו מרצה אתי. ואע"ג דבתחילת הסוגיא אמר אדר"ש דתמיד לאינו על מצחו דמרצה הוא דאתי וה"נ אמרינן ור"ש דאמר תמיד מרצה הא כתיב על מצחו ונשא וש"מ דמסברא בלא קרא אמר דאינו על מצחו אינו מרצה וא"כ י"ל הא דצריך קרא על מצחו ונשא לר"י לשאינו על מצחו שאינו מרצה היינו לבתר דכתיב תמיד לרצון דיותר משמע פשטיה דקרא דלתמיד מרצה הוא דאתי מלמידרש ממנו לשלא יסיח דעתו דאינו במשמע כ"כ. אבל אי לאו תמיד לרצון מסברא אמר דאינו על מצחו אינו מרצה ול"צ קרא להכי וא"כ ר"ש דאמר אינו על מצחו מרצה ע"כ מתמיד יליף לה ואכתי לדידיה ל"ל למידרש מתמיד שלא יסיח דעתו ממנו והיינו דפריך ור"י נשבר הציץ מנ"ל וכיון דאיכא למימר על מצחו ונשא לנשבר הציץ אתי תו ל"ל לאפוקי לקרא דתמיד ממשמעותיה דמשמע דתמיד מרצה אפי' אינו על מצחו מלמידרשיה לשלא יסיח דעתו ממנו קא אתי דאינו במשמע כ"כ ומשני נ"ל ממצח מצחו וא"כ על מצחו ונשא לשאינו על מצחו אינו מרצה הוא דאתי ומהשתא שבקי' לקרא דתמיד דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה דלשלא יסיח דעתו ממנו הוא דאתי ולא לתמיד מרצה דא"א לומר כן דא"כ תקשה לר"י לא לכתוב רחמנא אלא תמיד ועל מצחו ונשא וי"ו דעל מצחו ל"ל בלא"ה על מצחו ע"כ דרשינן לתמיד לשלא יסיח דעתו ועל מצחו ונשא לשאינו על מצחו אע"פ שלא נשבר אינו מרצה דאס"ד לתמיד לשאינו על מצחו מרצה אתי ועל מצחו ונשא לנשבר הציץ דאינו מרצה דא"כ לא לכתוב רחמנא לקרא דתמיד אלא על מצחו ונשא לחוד וע"כ על מצחו ונשא כי אתי למעוטי נשבר הציץ וממילא אית לן למידק דוקא נשבר הציץ הוא דאינו מרצה אבל לא נשבר אע"פ שאינו על מצחו מרצה דאי על מצחו ונשא לשאינו על מצחו דאינו מרצה קא אתי ל"ל קרא הא מסברא ידעינן דאינו על מצחו אינו מרצה על מצחו ונשא ל"ל אע"כ לנשבר הציץ הוא דאתי דאינו מרצה וממילא אית לן למידק טעמא דנשבר הא לא נשבר אע"פ שאינו על מצחו מרצה וע"כ כי כתב רחמנא לתמיד לשלא יסיח דעתו ממנו אתי וי"ו דעל מצחו לר"י דמשמע ליה ל"ל. וה"נ תקשה לר"ש כיון דמצח מצחו לא משמע לו ואין כאן אלא חד קרא דעל מצחו ונשא וע"כ למעוטי לנשבר הציץ הוא דאתי דאינו מרצה דאס"ד דלאינו על מצחו דאינו מרצה הוא דאתי ל"ל קרא הא מסברא ידעי' לה דאינו על מצחו דאינו מרצה, אע"כ לנשבר הציץ הוא דאתי ולמידק מיניה הא לא נשבר אע"פ שאינו על מצחו מרצה ותמיד לרצון לר"ש ל"ל והא ל"ל דהא דלא משמע לו לר"ש מצח מצחו היינו לבתר דכתיב תמיד לרצון אבל אי לאו תמיד הוי משמע לו מצח מצחו דא"כ לא נכתוב לא תמיד ולא וי"ו דמצחו אע"כ למסקנא לר"ש נמי תמיד לשלא יסיח דעתו ממנו אתי. וא"כ עלה פסק הפוסקים כהוגן דהלכה כרבה בר"ה דתפילין אסורין בהיסח הדעת וחייב למשמש בהן כל שעה ק"ו מציץ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |