שאגת אריה/לח
|
< הקודם · הבא > |
|
דף זה נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך דף זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
סימן לח
שאלה אם תפילין אסורין בהיסח הדעת או לא, אם תמצי לומר שאסורין בהיסח הדעת איזה דבר נקרא היסח הדעת ואם יש שיעור לדבר או לא:
תשובה על דבר היסח הדעת בתפילין בסוף פרק ג דמנחות (דף ל"ו:) אמרינן: אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד (שמות כח, לח). שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ"ו. וכתבו כל הפוסקים ז"ל כרבה בר רב הונא. וקיימא לן דבפרק קמא דיומא (דף ו:) אמרינן: איתמר טומאת המת, רב נחמן אמר הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר דחויה היא בציבור. ומסיק הגמרא כתנאי דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי רבי שמעון. ר' יהודה אומר עודנו על מצחו מרצה, אין עודנו על מצחו אינו מרצה. אמר רבי שמעון כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שאין עודנו על מצחו ומרצה, אמר ליה ר' יהודה הנח לכהן גדול ביום הכפורים שטומאה הותרה בציבור, מכלל דרבי שמעון סבר דחויה היא בציבור. ומפרש הגמרא טעמא דרבי שמעון דכתיב תמיד לרצון (שמות כח, לח). מאי "תמיד" אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה, מי לא בעי למיעל לבית הכסא מי לא בעי מינם, אלא תמיד מרצה הוא. ופריך לר' יהודה נמי הא כתיב "תמיד" כדרבה בר רב הונא דאמר חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה כו' תפילין עאכ"ו. ומשמע לרבי שמעון דדריש לתמיד מרצה הוא דאתי ואעפ"י שאינו על מצחו תמיד מרצה, לית ליה שלא יסיח דעתו ממנו, דאי דרשת הא לא תדרוש הא. והא מדאקשי ליה רבי שמעון לר' יהודה כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, ושנא ליה הנח לכהן גדול ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור, מכלל דכולי עלמא מודו דלכהן גדול ביוה"כ טומאה הורצה לו, אלא דלרבי שמעון מחמת ריצוי ציץ הוא, דאעפ"י שאינו על מצחו מרצה, ולר' יהודה משום דטומאה הותרה לו בציבור. וכיון דקיימא לן טומאה דחויה היא בציבור וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש, וכן פירש הרשב"א בתשובה, וכן נראה עיקר וכמו שאוכיח לקמן, וכיון שטומאה דחויה היא בציבור וצריך ריצוי ציץ, על כן הא דכהן גדול ביוה"כ מרצה, שמע מינה אע"ג דאינו על מצחו מרצה כרבי שמעון, והשתא קרא דתמיד - לתמיד מרצה הוא דאתי ולא שלא יסיח דעתו ממנו, ומעתה אין לנו איסור הסיח הדעת אפילו בציץ וכל שכן בתפילין, שכל עצמן לא למדנו לאסור בהן הסיח הדעת אלא מקל וחומר מציץ, וכיון דבציץ לא נאסר בתפילין מנין לנו לאסור, ואם כן אמאי פסקו ז"ל דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה משום היסח הדעת, כיון דאפילו בציץ לא נאסר הסיח הדעת - תפילין לא כל שכן. וביותר קשיא לי על הרמב"ם בזה שפירש שטומאה דחויה היא בציבור. ובפרק ד' מהלכות תפילין כתב: חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהן כ"א שם של יו"ד ה"א בשל ראש, וכמותן בשל יד ע"כ. והמה תרתי דסתרן אהדדי. ועוד קשיא לי שהרמב"ם פסק שם בפרק ד' מהלכות ביאת מקדש: ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנאמר והיה על מצחו תמיד (שמות כח, לח). ע"כ. ותימא תקשה לדידיה כהן גדול ביוה"כ יוכיח, והרי הוא ז"ל פסק טומאה דחויה היא בציבור. שוב מצאתי בכסף משנה שכתב בשם הר"י קורקו"ס דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור, ומאחר שפסק רבינו דטומאה דחויה בציבור והוי תרתי דסתרן, ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מכרחת לומר כן, ותירץ לו כן לרווחא דמילתא ע"כ. ואיני יודע כיון דר' יהודה ורבי שמעון חשבוה לקושיא מאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע לומר שאין זה קושיא מוכרחת.
ועתה אפרש דמנא אמינא לה דטומאה דחויה היא בציבור, חדא דקיימא לן הלכה כרבי שמעון באיסורא לגבי רב נחמן, ועוד דבפרק כיצד צולין (דף ע"ט.) סבירא ליה לר"ח ור"י דטומאה דחויה היא בציבור לגבי פסח, ומהאי טעמא אמר אהא דתנן התם: אפילו ישראלים וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה. דדוקא דנטמא הסכין בטומאת מת כו', אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ולא יאכל לבשר בטומאת הגוף שהוא בכרת. ואפילו רבא דפליג התם ואמר אפילו טמאים נמי עבדי לאו משום דסבירא ליה טומאה הותרה היא בציבור אלא משום הקישא דקרא דאיתקש טומאת הגוף לטומאת בשר, דכתיב והבשר אשר יגע כו'. ולעולם סבירא ליה טומאה דחויה בציבור דאם לא כן למה לי למילף מהקישא,