ערך/ספיקא דאורייתא לחומרא
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
ספיקא דאורייתא לחומרא
|
יש לאחד את הערך ערך/ספק דאורייתא לחומרא עם ערך זה. | ||
אם מדאו' או מדרבנן
דעת הרמב"ם (אסורי ביאה יח יז, אבות הטומאות טז א, כלאים י כז) והראב"ד (כלאים י כז) והרמב"ן (הובא בר"ן קידושין טו: מדפי הרי"ף ד"ה גרסי') דאינו אלא מדרבנן. ודעת הר"ן (קידושין טו: מדפי הרי"ף ד"ה גרסינן, ובשו"ת סי' נא.) והרשב"א (קידושין עג: ובתורת הבית בית ד שער ג דף קב) דהוי מדאורייתא. וכן הוכיח הגר"י אייבשיץ (בבית הספק א שבכרתי) מדברי תוס' (סוטה כח. ד"ה מה).[1] [וע' ראיות ומו"מ בזה (ואיך שייך אשם תלוי להרמב"ם) במהרי"ט ח"ב יו"ד א, פר"ח יו"ד כללי ס"ס כלל א, ש"ש ש"א, ושער"י ש"א].
אם זה דין ודאי
בקוה"ע (מב, ד) הביא בשם שו"ת צ"צ (הקדמון) סי' לט דספיקא דאו' הוי איסור ודאי, וע"ש שהביא ראיות לכאן ולכאן.[2] ובשער"י (א, ג ד"ה וע"כ) נקט בד' הרשב"א דהוי איסור ודאי. וע' קונט' שעורים (קידושין כג, ה ו), וע' מעין גנים להגר"י שרייבר (ט, ב, עמ' 84).
וע' ליקוטי פר"ח (או"ח סי' קפד) דמי שמסופק אם בירך בהמ"ז אינו יכול להוציא אחר משום דקי"ל סד"א לחומרא מדרבנן. משמע שיכול להוציא אחר להפוסקים דספק דאו' לחומרא מדאו', וע' שו"ת רעק"א (ח"א סי' ו) דמשיג על סברתו. ומש"כ רעק"א (בסי' כה) דהמברך מחמת ספק דאו' אינו עובר על לא תשא אף אם באמת כבר בירך - היינו דאינו "לבטלה".
אם להרמב"ם ודאי מותר או שאין דין להחמיר
בש"ש (ש"א פ"ד ד"ה ולכן) נקט דאף אם נתברר שהי' איסור לא עבר. וד' הגרא"ו (בקוב"ש ח"ב סי' מה אות יד יח) דאין ההיתר אלא דין הנהגה כעין חזקה, ואם נתברר שהי' איסור - עבר. ובשער"י (ש"א פ"ב ד"ה ונראה, ובפ"ג ד"ה וע"כ, ופ"ז ד"ה אמנם) נקט דאף אין דין הנהגה לומר דיכול להקל, וע"ש בריש פ"ד דביאר מה שאדם יכול להכניס א"ע לספק משום דאם לא יוודע לו לא יהא איסור. [ובספ"ג העלה צד דמסרו הכתוב לחכמים.]
מדוע ל"א בממונות ספק גזל לחומרא
ע' ערך המוציא מחבירו עה"ר.
ספק דאו' המתהפך לדרבנן
ע' ש"ך (בכללי ס"ס בקצרה כלל יט, שביו"ד סוף קי) שספק בדאורייתא שמצד אחר בא שהוא מדרבנן כגון חתיכת ספק איסור דאו' שנתערבה באופן שבטל מה"ת ולא מדרבנן - אסור, וע' מל"מ (בכורות ד, א ד"ה ומיהו).
ספק בדין דרבנן שעיקרו מדאורייתא
בטור (או"ח תרמח) הביא דעת הרא"ש אליבא דהרי"ף דספק בפסול אתרוג הנימוח הוי ספיקא דרבנן, והטור כתב דמסתבר דהוי ספק דאורייתא, ופי' הב"ח הטעם דעיקרו מדאורייתא, אבל הט"ז (תרמט, ג) פי' דלהטור הוי פסול דאו' [מהללממ"ס], וכן משמע מביאור הגר"א (תרמח ס"ד). וע' לבושי שרד על הט"ז תרמח, ז. [משמע שהט"ז והגר"א לא ס"ל ליסוד זה]. וכדעת הב"ח כתבו: מהרשד"ם (יו"ד קלא), קהילת יעקב אלגאזי (רל), ספרי דבי רב (פנחס קנג:), וע' הקדמת ארעא דרבנן (ד"ה ודבר) שהוכיח כן מהרמב"ם תרומות פ"ז, ובסי' תיד חזר בו. אמנם במל"מ (בכורות ד, א ד"ה הנני) כתב שספק כזה לקולא, והביאו השעה"מ (מקואות י, ו כלל ד). וכ"כ בארעא דרבנן (תנג) בשם מהר"י ערוך. וכ"כ האבני נזר (בתשובה שנדפסה בקובץ נזר התורה שנה ב' גליון ב' (ג') שהלכה רווחת בכל הש"ס שספק דרבנן לקולא גם ביש לו עיקר מה"ת. [וע' פנ"י בפסחים ט: שבדיקת חמץ הוי יש לו עיקר מה"ת, וע"ש בדף י. שספיקו לקולא.] וע' בה"ל (רעא, יג) שנכון לכתחילה להחמיר בקידוש של לילה בשיעור הרביעית משום שיש לו עיקר מה"ת. [אבל בדאו' ממש כתב שיש להחמיר ולא רק נכון לכתחילה]. וע' שעה"צ (שטז, סא) שכתב להחמיר משום שיש לו עיקר מה"ת. וגבי ספק בהמ"ז נקט המ"ב (קפד, טו) כהמ"א שאם לא אכל כדי שביעה אינו מברך מספק. ובשעה"צ שם (יז) הביא את דברי הצל"ח (בברכות כ:) שהעלה צד להחמיר דתקנו כעין דאו' (וע"ש שכתב שמיסתפי לומר חידוש גדול כזה), וכן הביא מהבגדי ישע. וכתב השעה"צ שמדברי החינוך (תל) מבואר דאין לברך מספק.
- ↑ וע' חגיגה ד. "מי איצטריך קרא למעוטי ספיקא" ובתוס' פי' דא"צ פס' משום שהיינו פוטרים משום ספק חולין בעזרה. אמנם רש"י כתב מהיכי תיתי לן לחיוביה. אולם בפנ"י (סוכה טו. על תד"ה פרוץ - ד"ה ומכל) כתב שדעת רש"י ותוס' שספיקא דאו' לחומרא מדאורייתא. וע' רד"ל (כתובות ט:). ובהג' ברוך טעם (על בית הספק שבכרתי) הוכיח מרש"י בקידושין (עג. ד"ה ואיבעית) וחולין (ט: ד"ה הלכתא) שרש"י סובר שמדאורייתא לחומרא. וכן הגר"י אייבשיץ בבית הספק הנ"ל נקט כן בדעת רש"י בסוטה כח. וע"ע שם שכתב שנחלקו המהרי"ט והפר"ח בדעת תוס' בזה.
- ↑ לענ"ד מהתוס' בסוטה כח. (ד"ה מה) מבואר דאינו דין ודאי, שהרי חילקו בין ספק סוטה שנאמר בה דין ודאי לבין ספק רגיל,
| לניווט בין ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי | |
|---|---|
|
| |
| א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת |