ערך/טעמא דקרא
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
טעמא דקרא
באיזה מקרה נחלקו
י"א דמח' ר"ש ורבנן (בסנהדרין כא. ועוד) אי דרשינן טעמא דקרא היינו רק להוציא המקרא מפשוטו, אך לחדש דינים שאינם סותרים משמעות הפס' מכח הטעם לכו"ע דרשינן. (תוס' סוטה יד. ד"ה כדי, תוס' רא"ש ב"מ צ. ד"ה היתה אוכלת ומתרזת, וערוך לנר סנהדרין נד. ד"ה אם אדם חטא, ומרגליות הים (סנהדרין כא. אות ה) בשם מקום שמואל (לב). ולכאו' כ"מ ברא"ש פ"ק דב"ק סי' א[1]). וי"א שא"א לחדש שום דין מכח הטעם, אבל ודאי אפשר לפרש טעם בלי ללמוד מזה דין. (ע' תוס' גיטין מט: ד"ה ורבי שלכאו' מוכח דאף שאינו נגד הפשטות א"א ללמוד דין מהטעם[2], גם מלשונם וגם ממש"כ שאין ללמוד מהטעם לשום בדמזיק, וכ"נ מהתוי"ט סנהדרין פ"י מ"ה, וע' מנח"ח ריש תסד שכתב להיפך שבלי נפק"מ לכו"ע לא דרשינן). [ומה שמצאנו בכמה מקומות (כגון סנהדרין טז: ורש"י בסנהדרין קיב. ד"ה אמר ופי' הר"ש לתו"כ קדושים פ"א) שאומרים טעם ומפרשים שזה לר"ש אף שלא כתובה נפק"מ – היינו משום שאין דרך התנאים לומר טעמים בלי נפק"מ, ולכן כשאמרו טעם היינו בשביל ללמוד מזה דין, ואכתי צ"ע לשיטה א' הנ"ל. ומדברי הב"י ביו"ד בתחילת סי' קפא לכאורה משמע שלר"י לא אומרים טעם כלל, וצ"ע.]
אם לחומרא דרשינן טעמא דקרא
בשו"ת חת"ס (יו"ד רנד ד"ה ונ"ל) כתב שלחומרא לכו"ע דרשינן. (וע"ע שם בסי' קד ד"ה נעימות). ובספרי דבי רב (לרבי דוד פארדו, בספרי פ' תצא פיסקא רפא) דחה סברא זו וכתב דל"מ כן בסוגיות. [ולכאו' כן מוכח מתוס' ב"מ קטו. ד"ה אלמנה שכתבו שר"ש מחמיר מת"ק.
מה הטעם דמ"ד לא דרשינן
בתומים (צז, ט) כתב דטעם ר"י משום שאם שייך הטעם ברוב המקרים נאמר הדין בכל המקרים אף אלו של"ש הטעם,[3] ולר"ש במה של"ש הטעם לא נאמר הדין.[4] [כעין לא פלוג שאומרים בדרבנן, ובדאו' ענין זה נקרא "התורה לא נתנה דבריה לשיעורין". ועיקר יסוד זה דאמרינן שהדין קיים גם במקרה של"ש הטעם מבואר גם ביש"ש בפ"ק דב"ק סי' מז. ויש עוד מקור לזה בב"ק יא: תד"ה בכור שיש דין חדש בבכור אף אם ודאי אינו נפל, וע"ש בשטמ"ק בשם הר' ישעיה שטעם דין חדש משום נפל ומ"מ לא משתנה הדין כשל"ש הטעם,[5] וכ"ה במל"מ (איסורי מזבח ג, ח), ובעונג יו"ט (קג ד"ה ואף, ובסי' קלו בהג' הב' ד"ה וראיתי).[6] ומצאנו עוד בראשונים לגבי הפרת נדרים של בעל שאף כשל"ש הטעם דע"ד נודרת – מ"מ אזלינן בתר רובא. ע' שו"ת הרשב"א ח"ד שי, וחי' הר"ן גיטין פג: וריטב"א (-ר' קרשקש) גיטין פג: ותוס' יבמות ו. ד"ה שכן. וע' קובץ הערות כו, א. וע"ע ר' אברהם מן ההר נדרים עג.[7] ועוד מצאנו כן בחינוך (מצוה ס) בענין שאלה בבעלים דפטור אף כאשר ל"ש הטעם.]
ולפמש"כ החת"ס שלחומרא דרשינן לכו"ע - נראה דס"ל שטעם מ"ד לא דרשינן שאיננו יכולים לדעת אם באמת זה הטעם.
אם הלכה כמ"ד דרשינן
בדברי הרמב"ם יש סתירות בזה, דבהל' מלוה ולווה (פ"ג ה"א) פסק כר"י, ובהל' איסו"ב )יב, א) פסק כר"ש. (ע' לח"מ מלוה ג, א, ובספר המפתח שם, וע' הג' התוי"ט בטור אה"ע טז אות א, וע"ש בב"י. וע' שד"ח כללים מע' ט אות טו. ובר' אברהם מן ההר בנדרים עג. כתב שהרמב"ם פסק כר"י). והרא"ש פסק כר"י (ביבמות פ"ב סי' ג, וכן נקט בפלפול"ח ב"מ פ"ט סי' מח אות ר). וכן נראה מהשו"ע (חו"מ צז, יד).
- ↑ וצל"ע בשו"ת הרא"ש כלל י סי' ג מש"כ והוא טעם עיקרי וכו'. וצ"ב.
- ↑ וע' רש"י קידושין כ: ד"ה לפי ושם כא. וברש"י ד"ה הא רבנן.
- ↑ לפ"ז יש דינים שאפשר לחדש מכח הטעם, ולכאורה תלוי בב' הדיעות שהבאתי לעיל אם רק נגד סתימת הפס' א"א לדרוש טעם. וצל"ע.
- ↑ צל"ע לר"ש אליבא דהתומים מנידה לא: לפי הר"ן בנדרים ד. ד"ה והרי.
- ↑ וכ"ה במשך חכמה פ' בא על הפס' באדם ובבהמה (יג, ב) "כבר פי' בתוס' ב"ק יא: דבכל זאת ילפינן מיניה דהוי בחשש נפל עד ל' יום רק דהתורה תו לא חילקה, ובהתרחבות הדבר ע"פ סוד אלוקי." [ודלא כר' אברהם מן ההר שפי' משום חשש שמא יבוא לבטל גם כששייך הטעם.]
- ↑ אמנם ברשב"א בב"ק פי' את התוס' כהמהר"ם שם שדין חדש אינו משום נפל, וכ"נ מהריטב"א הישן (-חי' הר"ן) בשבת קלה: לגבי דין ח' ימים בבהמה. וע' מש"כ החת"ס בשבת קלה: בשם התשב"ץ.
- ↑ זה לשון ר' אברהם מן ההר: "דקסבר ר"ש הואיל ודיוקא דקאמרינן דאותה דוקא הוא מטעם וכו' לא אמרינן דאותה דוקא אלא במאי דשייך ביה ההוא טעמא, ור"י סבר הואיל ואיכא למימר דאותה דוקא הוא משום ההוא טעמא, הואיל וכתביה רחמנא לדיוקא כללא הוא לכל מילי אפילו במאי דל"ש ביה ההוא טעמא, דאי אמרת דל"ד הוא היכא דל"ש ביה ההוא טעמא אתי למיעבד היכא דשייך ביה." וע"ש בהמשך שחילק בין ל' תורה שהוא סיפור לל' תורה שהוא מצוה, וצ"ב.
| לניווט בין ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי | |
|---|---|
|
| |
| א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת |