ערך/גניזה
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
גניזה
בגמרא (מגילה כ"ו ב'): "תנו רבנן, תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה, סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה, דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין, ורצועותיהן".
- בהמשך הגמרא (שם) מובאים כמה מימרות דרבא בענינים אלו
"אמר רבא, מריש הוה אמינא האי כורסיא תשמיש דתשמיש הוא, ושרי. כיון דחזינא דמותבי עלויה ספר תורה, אמינא תשמיש קדושה הוא, ואסור".
"ואמר רבא, מריש הוה אמינא האי פריסא, תשמיש דתשמיש הוא. כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי סיפרא עלויה, אמינא תשמיש קדושה הוא, ואסור".
"ואמר רבא, האי תיבותא דאירפט, מיעבדה תיבה זוטרתי שרי, כורסייא אסיר".
"ואמר רבא, האי פריסא דבלה, למיעבדיה פריסא לספרי שרי, לחומשין אסיר".
"ואמר רבא, הני זבילי דחומשי וקמטרי דספרי, תשמיש קדושה נינהו ונגנזין". (ואמרינן עלה "פשיטא, מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידן לנטורי בעלמא עבידי, קא משמע לן").
כורסיא
שיטת רש"י
רש"י פירש ד"כורסיא" היינו בימה של ספר תורה, ובהו"א סבר רבא שהבימה נחשבת רק "תשמיש דתשמיש" (ומותר לזורקה, ואין צריך לגונזה), משום שפורסין מפה על הבימה ורק אח"כ נותנין עליה (על המפה) את הספר תורה. ואח"כ כשראה רבא שמניחים ספר תורה על הבימה בלא מפה, חזר בו לומר ד"תשמיש קדושה הוא" ממש, ואסור לזורקה, וצריך לגונזה.
שיטת הרמב"ם
לשון הרמב"ם (הלכות ספר תורה, פ"י ה"ד) "תיק שהוכן לספר תורה, והונח בו. וכן המטפחות. והארון או המגדל שמניחין בו ספר תורה, אף על פי שהספר בתוך התיק. וכן הכסא שהוכן להניח עליו ספר תורה, והונח עליו ספר תורה. הכל תשמישי קדושה הן, ואסור לזורקן, אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין[1].
וכתב הכסף משנה (שם) מקור כל הדינים הנ"ל[2]. ועל דינו השלישי של הרמב"ם, דארון ומגדל שמניחין בהן ס"ת וכן כסא שמניחין עליו ס"ת תשמישי קדושה הן, כתב הכס"מ שם דמקורו ממימרא ד"כורסיא", ושהרמב"ם מפרש הגמרא שם שההו"א דרבא היא משום שהספר תורה מוכנס בתוך התיק שלו, ורק כשהוא בתוך התיק היו מניחים אותו על ה"כורסיא", (ולפ"ז "כורסיא" אינו כפי' רש"י בימה שמניחים עליה הס"ת בקריאת התורה, אלא כסא שמניחין עליו הס"ת כשהוא גלול ונתון בתיקו). ואח"כ כיון שראה רבא שלפעמים מניחים אותו על הכורסיא בלא התיק אמר דחשיב הכורסיא תשמיש קדושה ממש, ולא תשמיש דתשמיש.
שיטת הר"י מלוניל והנמוק"י
בפירוש "כורסיא" לשיטת הר"י מלוניל לכאורה יש תימה. שבמימרא א' דרבא פירש[3] ד"כורסיא" היינו בימה שמניחין עליה הספר תורה בשעת הקריאה, וכרש"י. ולעומת זאת במימרא ג' דרבא פירש[4] ד"כורסיא" היינו הכיסא שיושב עליו המחזיק את הספר תורה.
פסיקת השו"ע
לשון השולחן ערוך[5] (יורה דעה סימן רפ"ב סעיף י"ב) "תיק שהוכן לספר תורה, והונח בו. וכן המטפחות. והארון והמגדל שמניחים ספר תורה בו, אף על פי שאין מניחים בו ספר תורה כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק. וכן הכסא שהוכן להניח ספר תורה עליו, והונח. כולם תשמישי קדושה הם, ואסורים, ולאחר שיבלו או ישברו נגנזים".
שמות שנכתבו בר"ת לענין גניזה
עיין ערך מחיקת השם[6]. ועי' שו"ת שלמת חיים יורה דעה סימן קמה דלא ניח"ל להקל בענין זה[7].
- ↑ והמשך הרמב"ם (שם) "אבל הבימות שעומד עליהן אוחז הספר, והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד, אין בהן קדושה. רמוני כסף וזהב וכיוצא בהן שעושין לספר תורה לנואי, תשמישי קדושה הן, ואסור להוציאן לחול אלא אם כן מכר אותם לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש". ויעוי' בהשגות הראב"ד (שם).
- ↑ על דינו הראשון של הרמב"ם, דתיק שהוכן לס"ת תשמיש קדושה הוא ואסור לזרקו אלא כשיבלה נגנז, כתב הכס"מ דמקורו מהברייתא, דמני תנא "תיק של ספר תורה" בהדי תשמישי קדושה דנגנזין. ועל הדין השני, דמטפחות של ספר תורה תשמיש קדושה חשיבי, כתב דמקורו ממימרא דרבא בענין "פריסא" בהמשך הגמרא שם.
- ↑ וזה לשונו שם "כורסיא בימה של עץ שקורין בלעז אלממברי ובלשון קדש תיבה תשמיש דתשמיש הוא שהרי פורש מפה עליו ואחר כך נותן ספר תורה עליה כיון דחזינא דמותבי סיפרא עליה בלא מפה אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור לעשות ממנו אלא טעון גניזה".
- ↑ וזה לשונו שם "תיבותא דאירפט ארון שנתקלקל ונפרד מחבורו ויש דוגמתו בבריתא מנעל המרופט ביבמות מיעב דא תיבותא זוטרתי לעשות תיבה קטנה מן הראשונה שרי שהרי אינו ממעט בקדושתה הראשונה כורסיא אסור כסא לישב בו מי שתופס ספר תורה בידו אסור שהרי הורידוהו מגדולתו דרגא לכורסיא כעין סולם לעלות לכסא אסור שהרי הורידוהו מקדושתו".
- ↑ השו"ע נקט לשון הטור (שלכאורה נראה שנטה מלשונו המקורי של הרמב"ם בכוונה). וזה לשון הטור "תיק שהוכן לספר תורה, והונח בו. וכן המטפחת. והארון והמגדל שמניחים בו ספר תורה, אף על פי שאין מניחין בו ספר תורה כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק. וכן הכסא שהוכן להניח עליו ספר תורה, והונחה עליו ספר תורה. כולן תשמישי קדושה הן, ואסורים, ולאחר שיבלו או ישברו נגנזין".
- ↑ וכל שאסור למחקו, ודאי צריך לגנזו, והיינו הך.
- ↑ וכדברי הגריח"ז כתב בחידושי מהרש"א סוכה דף נ"ג, וכן כתב גם בשו"ת צפנת פענח סי' קצ"ו שלא לכתוב באגרות ב"ה, וכן מביאים שנהגו הגר"א והגר"ח מוולאז'ין והגר"ח מבריסק, וכן נהג החזון איש לגנזו כמובא בס' דינים והנהגות חיור"ד סי"ב, ועיין בארחות רבינו חלק א' עמ' רמ"ז. אולם בס' פסקי תשובה ח"ג סימן רצ"ג כתב הגרא"מ מגור שלא ראינו מי שמחמיר בזה. וע"ע באגרות משה יורה דעה חלק ב' סי' קל"ח ובשדי חמד כללים מערכת המ"ם כלל י"ב אות ט'. ועי' בספר חסידים סימן תקל"ה, דאם אדם כותב בכתב להיות רומז להקדוש ברוך הוא יכול למחוק וכו', ע"ש. וכ"כ בשמו בשיורי ברכה ובדעת קדושים בה' ס"ת.
| לניווט בין ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי | |
|---|---|
|
| |
| א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת |