משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
(5 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Kiddushin
תחילתדףכאן ראש השנה/א/א
מראה הפנים על תלמוד ירושלמי קידושין
'''{{עוגן1|ארבעה}} ראשי שנים הן.''' התם בגמרא דף ז' ע"ב פריך באחד באלול וכו'. מני ר"מ ולרגלים מני ר"ש אימא סיפא ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי וכו' ורבא משני ארבעה לד"ה לר"מ ארבעה דל רגלים לר"ש ארבעה דל מעשר בהמה ומותיב לרבא מהברייתא י"ו בניסן ר"ה לעומר וכו' ליתני ששה ומשני רב פפא כי קא חשיב מידי דחיילי מאורתא וכו' והרי יובלות ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה היא וכו' ורב אשי משני דמתני' ארבעה ר"ה הן שהן בארבעה ר"ח וכו' כמו שהבאתי בפנים. נראה דטעמיה דרב אשי דלא בעי לפרושי מתני' אליבא דחד תנא ולאוקמי כר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ולא תיקשי דהא ע"כ לא אתיא אלא כוותיה מדקתני באחד בתשרי ר"ה ליובלות וכדפריך לקמן דף ח ע"ב יובלות בעשרה בתשרי היא וכו' ומשני הא מני ר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב היא וכו' משום דאפשר למידחי ולומר דה"ק רגל שבו ר"ה ליובלות וכדמתרץ רב חסדא בדף ד להא דקתני באחד בניסן ר"ה לרגלים. ובהכי מתורץ קושית התוס' בדף ח' בד"ה והרי יובלות. תימא מאי סלקא דעתך הא לא מיתוקמא כלל אלא לר"י בנו של ר"י ב"ב לקמן משום דאפשר לאוקמי נמי כרבנן ורגל שבו קאמר והתוס' שם ע"ב כתבו ד"ה בעשרה בתשרי היא לרב אשי פריך וכו' ומשמע מדבריהם ג"כ כאן דאליביה דרב אשי לא מצינו לשנויי הכי אבל אינו מוכרח דהרי רש"י ז"ל כתב בהאי דרב אשי האי דלא חשיב במתני' אלא ארבעה לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בראשי חדשים ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרינן רגל שבו ולהכי לא תני נמי ר"ה דעומר ושתי הלחם עכ"ל. והשתא שפיר נמי מצי לשנויי הכי ביובלות דרגל שבו קאמר ואין יובלות מן המנין אלא לשנים ולאינך דשייכי בר"ח ממש והשתא למאי שאמרנו הכל ניחא דלפי הס"ד קסבור באמת הכי דמדקתני באחד בתשרי ר"ה וקחשיב נמי יובלות לא הוה קשה מידי דמצינן לשנויי כהאי דרב חסדא ברגלים אלא דאכתי הוה קשה לשנוייא דרב פפא. והרי יובלות דלא חיילא מאורתא ולשנוייא דרב שישא בריה דרב אידי והרי יובלות דתלי במעשה הוא וקתני וע"כ דאתינן להאי אוקמתא דכר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב היא. אבל כל זה אליבא דפירושא דרבא היא ולשינוייא דהני אמוראי. אבל לרב אשי ולפירושו דבלאו הכי ניחא הא דלא קחשיב ר"ה דעומר ושתי הלחם וא"כ לקושטא דמילתא אמרינן הכי דגבי יובלות ל"ק הא דקחשיב בא' בתשרי ר"ה משום דרגל שבו קאמר ולא איצטריך לן לאוקי מתני' אליבא דחד תנא דוקא אלא ככ"ע אתיא והא דקחשיב ארבעה ר"ה ותו לא ה"ק ארבעה ר"ה שהן בד' ראשי חדשים וכו' וזה פשוט וברור. נקטינן מיהת השתא מה דאיכא נ"מ בין פירושא ואוקמתא דרבא במתני' ובין פירושא ואוקמתא דרב אשי דלרבא ע"כ דאתינן לאוקי מתני' כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא ושנת יובל מתקדשת והולכת מתחלתה כדאית ליה ולרב אשי לא איצטריך ליה לאוקי כהאי תנא אלא כדאמרן. ונשאר דאיכא עוד נ"מ רבתא לדינא ומתוך כך יתבאר לנו דעת הרמב"ם ז"ל במילתא ברירא וקושטא דמילתא והאי קושטא קאי דהתוס' בדף ט' ע"א כתבו בד"ה ולאפוקי מדר' יהודה אומר ר"י אפ"ה הלכה כר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן וכו' ועוד דסתם דמתני' דהכא אוקמא כר' ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי על דר' יהודה ועוד דלר' ישמעאל מקדשין חדשים ואנן קיי"ל בכולא הש"ס שמקדשין חדשים ור' יוסי נימוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דמ"ק דאית ליה דיובל משמט בתחלתו וכו' והנה מה שהביאו מע"ז ומערכין כבר דברו המפרשים בזה והביא הכ"מ בשם הר"י קורקוס בריש פ"י מהל' שמטה ויובל ע"ש. ונדבר במה שנשאר לנו לבאר מענין אוקמתא דמתני' דהכא ובמה דנראה מסוגית הש"ס דהתם בזה. דהרמב"ם בפ"י הנזכר בהל' ז' כתב שנת היובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא שנת מ"ט שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל. וכרבנן דר' יהודה ולקמן בהל' י"ד פסק כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה שכתב מר"ה ועד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהם וכו'. א"כ מתקדשת שנת היובל מתחלתה והנה לכאורה הני פיסקי סתרי אהדדי דאם כר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב א"כ היאך פסק לעיל כרבנן ודלא כר' יהודה וכהוכחת התוס' אבל האמת יורה דרכו דודאי בענין שהיובל משמט ומתקדש מתחלתו דברי ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב אמת הן דהכי תני בת"כ בלי שום חולק ורבי יוסי דמ"ק קאי כוותיה כדכתבו התוס' בזה אלא מה שכתבו להוכיח מדאוקי הכא לסתמא דמתני' כוותיה זה אינו אלא לפי אוקמתא ופירושא דרבא אבל לרב אשי דהוא בתראה וכמבואר בדברינו לעיל לא איצטריך לן לאוקי מתני' כוותיה ואדרבה איפכא מוכחא דלא בעי רב אשי לאוקי סתמא דמתני' אליבא דחד תנא וכדלעיל. ומצינו ג"כ דלענין שמקדשין חדשים דהכי קיי"ל נמי כוותיה דר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב פסק וזה מבואר ממתני' ומהסוגיא דפ"ב דר"ה ולא כרבנן דקאמר הש"ס כאן לפי ברייתא קדמייתא דמייתי. ובמה דנראה מהברייתא בתרייתא דמייתי תניא אידך יובל היא וכו' דלר' ישמעאל הוא דאיצטריך היא למעוטי שאינה מתקדשת בסופה אבל לרבנן דלא סבירא להו שמתקדשת מתחלתה לא איצטריך היא למעוטי אלא דדרשי שנת חמשים שנה אתה מונה וכו' ולאפוקי מדר' יהודה וזה היה קשה לכאורה דאם פסק כר' ישמעאל דמתקדשת מתחלתה א"כ ע"כ אתינן לדרשא דידיה דיכול כשם שמתקדש והולכת מתחלתה וכו' ושפיר איצטריך לן למעוטי שאינה מתקדשת בסופה ואם נאמר דיתירא דהוא לא קשיא לן דאיצטריך לדרשא לעכב וכדלקמן שם ע"ב גבי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי יובל היא אע"פ שלא שמטו וכו' ת"ל היא וכחכמים דשלשתן מעכבות וכו' והכי קי"ל ואיצטריך היא מ"מ היא גופה קשיא דהשתא מנא לן דאינה מתקדשת בסופה כמו שמתקדשת בתחלתה וכרבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב דכוותיה קיי"ל בהא אבל כי דייקינן שפיר לק"מ דהא מסיים בהאי תניא אידך יכול כשם וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקדש וכו' ולבתר הכי אמרינן ודמוסיפין מחול על הקדש מנא לן דתניא בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר וכו' ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו' ולר' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה נפקא ליה מדתניא ועניתם וכו' והיינו למילף בעלמא דמוסיפין מחול על הקדש בכניסה וביציאה אבל לשביעית עצמה ודאי דלית ליה לר' ישמעאל שום תוספות מקרא והכי אמרינן בהדיא בריש מ"ק דר"ג וב"ד דביטלו שני פרקים הראשונים דשביעית כר' ישמעאל בר פלוגתיה דר"ע ס"ל דלית ליה תוספת שביעית מקרא אלא הלכתא היא ובזמן המקדש דוקא וא"כ ודאי לדידיה לא איצטריך לן למעוטי גבי יובל בסופה דהא אליביה לא אשכחן תוספת דכוותה אלא מעט תוספת ביוה"כ ובשבתות וביו"ט וזה דלא כדברי התוס' דכאן שכתבו בד"ה כל מקום שנאמר שבות ואתא לרבות שביעית. דזה אינו דאין לנו ללמד תוס' שביעית שהיא כל כך מתוס' שבת ויו"ט שאינה אלא מעט וזהו דעת הרמב"ם והשתא ממילא רוותא לן שמעתתא. דהרמב"ם פסק כר' ישמעאל ודלא כר"ע וכמבואר בהדיא בריש הל' שמטה ויובל וכן בפ"ז דתמידין דפסק קצירת העומר דוחה שבת וכבר זכרנו מזה בריש מס' שביעית ובכמה מקומות ותו לא איצטריך לן שום מיעוטא גבי הוספה דיובל בסופה וכל האי סוגיא לתניא אידך וכו' אליבא דר"ע היא דאזלא ובזה נתבאר לנו הכל. וע' עוד בסוף פרקין מענין קצירת העומר שדוחה שבת במה שיתבאר בס"ד:
merged
https://www.sefaria.org/Mareh_HaPanim_on_Jerusalem_Talmud_Kiddushin
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


מראה הפנים על תלמוד ירושלמי קידושין
'''{{עוגן1|באדר}} בניסן ראש השנה למלכים.''' אמרינן התם למאי הלכתא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין ופי רש"י ז"ל ואם לא קבעו יום לתחלת שנות המלך אלא כל מלך ומלך מיום שעמד אין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר וכו'. והתוס' הקשו על פירושו דמשמע דמספק היו חושבין אותו מוקדם וכו' ומיהו עיקר פירושו תימא גדולה שעשו תקנה פן ישכחו כל העולם מתי עמד המלך וכן סופר שכותב כל היום שטרות ישכח וכו' ופירשו דנראה דנ"מ לשטרי חוב המוקדמין היינו כגון אם עמד המלך באחד בניסן כשיגיע אחד בניסן אחר ישכח הסופר ויסבור דאשתקד עמד המלך בשנים בניסן דעביד אינש דטעי בחד יומא ויכתוב באחד בניסן בשנה ראשונה למלך ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה שהיא שנה שנייה וכתוב ראשונה ונמצא ב"ד טורפין מן הלקוחות של שנה זו שלא כדין אבל עכשיו שקבעו ניסן ר"ה תו לא אתי לידי תקלה שאפי' עמד אשתקד בשנים בניסן כשמגיע ניסן אחר מתחילין למנות לו שנה אחרת וא"ת אכתי אתי לידי תקלה דאם עמד בכ"ט באדר כשיגיע כ"ט אדר אחר יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד באחד ויכתוב עכשיו בכ"ט באדר בשנה ראשונה למלך ונמצא מוקדם שנה שלימה לאו פירכא היא דכשעמד בכ"ט באדר מיד שיגיע לאחד בניסן מתתיל למנות שנה שנייה ויודע הסופר שכל השנה כתב בכל השטרות שנה שנייה הילכך לא טעי עכ"ד בזה ולפי פירושם צריך לומר דבאחד בניסן עצמו של שנה שלישית למלך זה שעמד בכ"ט באדר לא חיישינן שמא יטעה הסופר ויכתוב בשנה שנייה כמו שהיה רגיל לכתוב כל השנה ונמצא זה מוקדם שנה שלימה שהרי שלישית היא להא לא חיישינן דמיד כשהגיע אחד בניסן יודע הוא שמתחיל שנה אחרת אבל אין כן דעת הר"ן ז"ל שלאחר שפלפל על פי' רש"י והקשה כעין קושיית התוס' על רש"י כתב לפיכך נראה לי דברים כפשטן דהכא למאי הלכתא קאמרינן ולא בעי טעמא אלא כי היכי דאמרינן גבי ר"ה לרגלים דנ"מ לנודר וכו' דנפקותא הוא דאמרינן וטעמא לא שיילינן ה"נ אמרינן הכא בהאי ר"ה למלכים למאי הלכתא ולמאי נפקא לן מינה ומהדרינן דנ"מ לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמים פסולין הלכך מלך שעמד באדר וכתב לו סופר בניסן שלאחר י"ב ניסן של שנה שנייה וכו' כדפרישית בפנים והן הן דברי הר"ן ונמשך גם הר"ב אחריו ופי' כן וכלומר שזה הסופר יטעה ויכתוב על אחד בניסן של שנה שלישית אחד בניסן בשנה שנייה דהא ודאי לא חיישינן שיכתוב כך בכוונה דלרשיעי לא חיישינן כדאמרינן בעלמא אלא שישכת ויסבור דאכתי עומד היא בשנה שנייה וסובר הר"ן דאף באחד בניסן עצמו שכיח הוא למטעי וישכח שהיום מתחילין למנות שנה אחרת לאחד בניסן קמא שלאחר אדר שעמד המלך לא חיישינן שמא יכתוב עליו שנה הראשונה. ובאמת היא שנה שנייה והוי ליה שטר מוקדם דהא ליתא וכדכתב התיו"ט דבכה"ג ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שבכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן לפני זה הניסן ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יכול לטרוף שום לקוחות אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך ולאותן כדין הוא טורף. אמנם ראיתי לבעל המאור ז"ל שכתב כן וז"ל שאם עמד באדר וכשהגיע ניסן הי' לו למנות שנה שנייה ומנה לו בניסן שנה ראשונה הוה ליה שטר מוקדם ופסול כדתנן ש"ח המוקדמין פסולין עכ"ל. ולכאורה קשה דהאיך משכחת לה שיטרוף הלקוחות שלא כדין באותן שלקחו בשנה זו ונראה ליישב לפי' בעל המאור דודאי אם שטר הלואה היה כתוב בא' בניסן בשנה ראשונה למלך פלוני ליכא למיחש בשום צד למיטרף הלקוחות שלקחו אחר הניסן שלא כדין וכדאמרן אלא דמשכחת לה שאנחנו חוששין להלקוחות שלקחו אח"כ ואף בניסן עצמו והיה קודם ההלואה ולפי הטעות של השטר הלואה יסברו שלקחו אחר זמן הלואה וכגון שהן לקחו בעשרה בניסן שלאחר כ"ט אדר שעמד בו המלך וכתוב בשטר מכירה בעשרה בניסן שנה שנייה למלך פלוני וכפי המנין למלכים והלואה היתה אח"כ בט"ו או בעשרים בניסן ובזה השטר יטעה הסופר ויכתוב בט"ו בניסן בשנה הראשונה למלך פלוני דעביד דטעי בחד יומא ויסבור שבאחד בניסן עמד המלך ולאחר זמן כשמוציא המלוה שטרו יסברו שהוא קודם זמן המכירה שישכחו מתי עמד המלך ונמצא ההלואה קודמת ויכול לטרוף להלקוחות האלו ובאמת ההלואה היתה אחר המכירה וטורף שלא כדין והיינו שכתב הוא ז"ל וכשהגיע ניסן היה לו למנות שנה שנייה וכו' כלומר לא באחד בניסן עצמו היה הטעות אלא מאחד בניסן ואילך שהיה לו למנות לכל השטרות שנה שניה והוא מנה לו להמלוה בניסן עצמו שנה ראשונה שאז הוא שטעה והו"ל מוקדם וסיימו התוס' ויש שיטה אחרת בירושלמי בין מ"ד מניסן מנינן וכו' ומלתא אחריתא היא ולא אתי לפרושי מ"ט קבעו ניסן ר"ה ר"ל בזה דאף דפשוט הוא דאין כוונת הש"ס דהכא לפרש כאן להטעם לקביעות ר"ה אלא דמפרש מה נ"מ אי אמרינן דגם למלכי א"ה מניסן מנינן או מתשרי מנינן וכדפרישית לקמן מ"מ יש לנו לבאר מפני מה לא נפרש בכה"ג גם לשיטת הבבלי דבהא איכא נ"מ אם מנינן מניסן או מאיזה זמן אחר וכעין שאמרו כאן הלכך כתבו ויש שיטה אחרת בירושלמי שאי אפשר לפרש לגמרין ולכוין כפי שיטתא דהכא שהרי רב חסדא קאמר לשטרות דתנן שט"ח המוקדמים פסולין וא"כ אין לנו לפרש דנ"מ לידע אם המכירה קדמה או הלואה קדמה דמאי שיטתא דשט"ח המוקדמים הכא אלא דמשמע דאיכא נ"מ אם שטר הזה מוקדם הוא מחמת זמן שכתוב בו ופסול ולפי שיטתא דהכא אין כאן שום פסול מוקדם כלל. ומה שכתב עוד בעל המאור ז"ל ובירושלמי גרסינן מי מודיע וכו' זה הירושלמי הוא במקומו בפ' בתרא דשביעית על המתני' שט"ח המוקדמין פסולין וע"ש בהלכה ה' ד"ה מי מודיע מה שזכרתי מזה בסייעתא דשמיא:


'''{{עוגן1|אין}} תימר כבר שמו יאות אמר חיפה וכו'.''' מבואר בפנים לפני הנראה מהמקראות שהבאתי והכוונה דר' יונה כך היא שאם אתה היה יכול לפרשו שכבר שמו היה אתה יכול לומר כדאמר חיפה. אבל מכיון דכתיב מטרם שום אבן משמע שאמר להם שימו לבבכם מה שהיה עד לא שמו אבן א"כ אמור מעתה לא אמר חיפה כלום והדרינן דמוכח מהני קראי דלעיל בששי בשנת שתים לדריוש וכו' דאף למלכי א"ה מניסן מנינן והיינו כמה דמתיב רב יוסף בבבלי דף ג' ע"ב דאי איתא דמתשרי מנינן בשביעי בשנת שלש מיבעי ליה ומשני ר' אבהו שם כורש מלך כשר היה וכו' ובהא דמייתי התם להני קראי בששי וכו' פירש"י ז"ל שניהם בנבואת חגי נבדק במקרא ולא נמצא כתוב בפסוק שני בשנת שתים. אך י"ל שלפסוק שלמעלה הימנו קאי שכתוב בו בשנת שתים. וזהו לפי הגי' דהתם דגריס בפסוק השני בשביעי בשנת שתים וזה באמת לא נמצא כתוב בנבואת חגי וצריך לדחוק כפירושו ולגי' דהכא בהשני בשמיני בשנת שתים והוא בריש נבואת זכריה שאחר נבואת חגי לפי הסדר ניחא וכדפרישית בפנים:


'''{{עוגן1|ותני}} עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין.''' התוס' שם ד"ה למניינא אחרינא וכו' הביאו לזה ועיין במהרש"א במה שרצה לפרש כאן ודברים קשים להולמן הן וביותר במ"ש בהא דקאמר תיפתר כר' אליעזר וכו' ומשני תיפתר הך דתני שנת המבול אינה עולה מן המנין כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובו מתחיל שנת המבול והשנים מניסן מנינן דהשתא תשרי שאחר המבול לא היה רק שנת תר"א וכו' ע"ש וזה קשה הרבה וכי ס"ד לומר למ"ד בתשרי נברא העולם שאעפ"כ השנים מניסן מנינן ואיפכא הוא דאשכחן דאף למ"ד בניסן נברא העולם י"ל דהשנים מתשרי מנינן וכדכתב רש"י ז"ל בנימוקי חומש בריש פרשת כי תשא ובדף י"א דלקמן ג"כ מוכח דלמ"ד בתשרי א"כ הכל מתשרי מנינו ולמ"ד מניסן הכל מניסן מנינן. ועיין בתוס' שם דף י' ע"ב ד"ה מכלל דתרווייהו וכו' שכתבו ונראה דלעולם גריס ליה וכו' ועמד המבול שנה וחצי וכו' ור"ל דאף שאמרו משפט דור המבול י"ב חודש כדתנינן סוף פ"ב דעדיות מ"מ לא חרבו המים עד ששה חדשים שלאחר המשפט שזה היה י"ב חודש ובענין פירושא דהכא תמצא בפנים פי' הברור ובהא דקאמר תפתר כר"א ואף דאליבא דר' יהושע נמי מיתוקמא שפיר לפי האי פירושא דאינה עולה מן המנין כלל וכלל ולא חשבינן ליה כסדר השנים מ"מ הואיל דס"ד דדברי ר' חנינה לא קיימין אלא לר' יהושע כלפי הס"ד זה קאמר תיפתר כר"א כלומר אף כר"א מיתוקמא וכמבואר הכל בפנים:


Chapter 1
'''{{עוגן1|הדא}} מן תתובתה דר' יצחק דאינון קשיין.''' ונשאר בתיובתא ומסקינן דלמלכי א"ה מתשרי מנינן וכדאסיק רב חסדא התם:


'''{{עוגן1|בין}} כמ"ד מניסן מונין וכו'.''' עיין לעיל סוף ד"ה באחד בניסן ר"ה למלכים מה שהוזכר מזה בס"ד:


'''{{עוגן1|כל}} אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח וכו'.''' גרסינן להא בפ"ג דהוריות וע"ש מה שנתבאר מזה בס"ד:


Halakhah 1
'''{{עוגן1|רבי}} אלעזר בר"ש אמר ובלבד חג המצות אחרון.''' והתם דף ד' גריס לר"א בר"ש כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר וכך הוא בתוספתא ולפי גיר' דהכא מדייק מדפתח בו הכתוב שהרי לפי סדר הרגלים בשנה היה צריך לפתוח בחג הסוכות אלא לומר שהוא הגורם וכמבואר בפנים:


'''{{עוגן1|פסחים}} בזמנן מהו שיעבור.''' ומסיק דבמותר הפסח הוא דקא מיבעי' ליה והתם בדף ה' קאמר ס"ד אמינא הואיל ומחמת פסח קאתי כפסח דמי קמ"ל:


'''{{עוגן1|תמן}} אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח.''' התוס' דף ו' ע"ב ד"ה שנה בלא רגלים וכו' מביאין לזה וכתבו ולקמן אין משמע כן דאמרינן אין מונין שנה לבכור אלא משעה שהוא ראוי להרצאה. ואי משום הא לא איריא דזהו למסקנת הבבלי אבל הכא קאמר בסוף הלכה משעת לידתו את מונה לו שנה אלא דדחי לה הכא מטעמא דהראוי למקצת הפסח ראוי לכולו ומוקי לה כדהתם דמשכחת לה כדתני רב שמעיה עצרת פעמים חמשה וכו' ומיהו בזה נמי פליג אדהתם דמשמע מהסוגיא שם דכולי רגל בעי כדכתבו התוספת שם:


Segment 1
'''{{עוגן1|כאן}} התירה התורה להקדיש מחוסר זמן.''' התוס' בפ"ק דזבחים דף י"ב מדייקי מדקאמר התם לילה לקדושה יום להרצאה משמע קודם לכן לא ובדף קי"ד ד"ה היתר במה וכו' מפלפלין בזה ורוצין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וע"ש וכ"כ עוד בפ"ג דתמורה דף יט ע"ב אהא דקאמר התם אליבא דר"ש דאמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר דיליף ליה מבכור שקדיש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו והקשו שם דהא בפ"ג דבכורות דף כ"א ע"ב קאמר בפשיטות ונילף מקדשים דלא קדושי משמע דקדשים אינם קדושים במחוסר זמן. ועוד דאמר בזבחים שם לילה לקדושה יום להרצאה משמע דליל שמיני דוקא קדוש אבל מקמי הכי לא ותירצו דהני מילי לכתחלה אסור להקדישו למחוסר זמן מיהו אם עבר והקדישו קדיש דילפינן ליה מבכור. וכל זה לדעת התוס' אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל וכדמוכרח מדבריו שבפ"ג מהל' איסורי מזבח שביאר שם דין מחוסר זמן וכתב בהל' י' וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה כמו שביארנו. הרי שלא כתב אלא שאינו לוקה ודומה למקדיש בעל מום עובר א"כ לא חיילא קדושה עליה כמו דלא חיילא קדושה על בעל מום עובר שהרי הוא כבעל מום קבוע כל זמן דלא עביר מום דיליה וכמו שביאר שם לעיל בפ"ק דאין הפרש ביניהם אלא לענין הולדות וכו' וכמו שכתב שם בהל' י"א ע"ש וטעמיה דבכל מקום בהש"ס שתמצא דמשמע דקדושה חיילא על מחוסר זמן היינו אליבא דר"ש דס"ל נמי בפ' בתרא דזבחים שעובר עליו משום שחוטי חוץ הואיל וראוי לבוא לאחר זמן וא"כ לת"ק דר"ש שם שאין חייבין עליו משום שאין ראוי להתקבל בפנים ואי בדיעבד קדוש היא אם כן ראוי הוא להתקבל וזה פשוט אליבא דת"ק דהלכתא כוותיה וכך נראה מסתמא דהש"ס דבכורות כנזכר דלא קדשי כלל וכמו דמבואר בהדיא בת"כ פ' אמור והביא שם רש"י ז"ל ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' אין לי אלא לאשה מנין אף להקדיש ת"ל לקרבן א"כ אינו לרצון כלל אפי' בדיעבד. והכא דקאמר בפשיטות כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן י"ל דכר"ש הוא דאתיא א"נ יש לחלק בין מחוסר זמן דאיירי הכא ובין מחוסר זמן בעלמא וכמו דמחלקין התוס' בכמה מקומות. ובבכורות שם רוצין לחלק אף אליבא דר"ש בין מעשר בהמה לבין שאר קדשים ע"ש ומיהת נקטינן לדעת הרמב"ם דאין קדושה חיילא כלל על מחוסר זמן ואפי' בלילה שלפני שמיני דהא דר' אפוטרקי דזבחים דף י"ב דלעיל לא הביא כלל ומשום דלא איתמר אלא אליבא דרב פפא דקאמר התם לילה אין מחוסר זמן ורב פפא גופיה ס"ל בריש מנחות יש מחוסר זמן לבו ביום והביאו התוס' שם וכתבו וצריך לחלק בין מחוסר זמן דהכא לדהתם ע"ש ואין להאריך. תמן תנינן ר"מ אומר באחד באלול וכו'. עיין בריש פ"ג דשקלים מה שנתבאר שם מזה בס"ד:
תחילתדףכאן ראש השנה/א/ב
'''{{עוגן1|התיבון}} והכתיב והעברת שופר תרועה וכו' כדי שיהו כל חדשי השנה שוין וכו'.''' זהו כשינויא דמשני התם בדף ח' ע"ב דמוקי לה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא והאי דמותיב והתנינן באחד בשבט וכו' כעין דמותיב לרב אשי שם בא' בשבט כב"ש ומשני התם ה"ק שלשה לד"ה וכו' וכבר ביארתי לעיל בריש פרקין דלרב אשי לא איצטריך לאוקי דמתני' כר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב הוא דמיתניא אלא כד"ה וכן נתבאר שם מהנ"מ לדינא בין שינויא דרבא ובין שינויא דרב אשי שהרמב"ם פסק כרב אשי דהוא בתראה. והיוצא עוד מזה תמצא מבואר הכל בס"ד:


'''{{עוגן1|איתא}} חמי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין.''' כך היא הגי' בפ"ב דשבועות והיא עקרית וכך העתיק הראב"ד בהשגות בפ"ט מנטע רבעי בהל' י"א וכוונת ההשגה שם כך היא דאף שכתב דבר זה הוציא מתוך הירושלמי וכו'. וכפי הגי' הנכונה דשביעית ופירושה מ"מ משיג הוא ז"ל על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם נטען בי"ו באב וכו' ולמה היה לו זה לא היה צריך לומר אלא סתם ואם נטען פחות מל' יום לפני ר"ה לא עלתה לו השנה והרי הוא ערלה שנת הי"א והי"ב והי"ג וכו' ולא יותר וזהו שסיים הראב"ד עתה לזה הטעם דווקא בשנטען ל' יום לפני ר"ה מוסיפין לו עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום אלא מראש תשרי לראש תשרי. ור"ל דאף אם נטעו מתחלת אלול ובכמה ימים בו כל שיש ג' שנים שלימות מר"ה עד ר"ה חוץ מימי קליטתה אין מוסיפין לה כלום. ולדעת הרמב"ם שכתב כן יש לומר דאגב השמיענו עוד דין אחד דימי הקליטה והן י"ד יום צריכין שיהו שלימין מלבד אלו השלשים יום ומלבד יום הנטיעה ולא אמרינן יום אחד עולה לכאן ולכאן דהא דאמרו התם בפרקין דף י' יום שלשים עולה לכאן ולכאן זהו אליבא דר"מ בדווקא הוא דאמרו אבל לא קיי"ל הכי ולפיכך כתב הרמב"ם אם נטע בט"ז באב הוא דמשכחת לה דעלתה לו שנה דאיכא ל' יום שלימין וימי הקליטה שלימין אבל לא בנטע בט"ז באב ומיהו לענין הדין דהיכא דאיכא ג' שנים שלימות מלבד ימי הקליטה בין הרמב"ם ובין הראב"ד שוין בזה שאין מוסיפין לה עד ט"ו בשבט וכדדייק נמי מדקתני בברייתא ופירות נטיעה זו דמשמע נטיעה זו דווקא. והבאתי שם לדעת בעל המאור דכאן ולפירושו שכתב יש שטועין בפי' שמועה זו וכו' ולדעתי כך הוא הדין לעולם וכו' והאי דקאמר ופירות נטיעה זו כלומר שהנטיעה גורמת לה לאיסור ערלה וכו'. ובמכ"ת כמה וכמה דחוק ומוטעה פירושו זה ולא עוד אלא שכתב וכן נראין הדברים מתוך התלמוד ירושלמי כפירושינו וכו' וסמך עצמו על מה שראה הגי' משובשת דכאן ולא ראה הגי' הנכונה הכתובה בשביעית וכן מה שכתב עוד בהא דלקמן ואין כיני וכו' גי' מוטעת מאוד היתה לפניו ולא נמצא לא כאן ולא בשביעיתי כדבריו הללו בזה. והר"ן כתב כאן ופלוגתא היא בירושלמי וכו' ולפי מה שנתבאר לנו בפי' זה וכפי הגי' הנכונה דשביעית אין כאן פלוגתא כלל וכלל אלא הדין ברור הוא ומתבאר יפה בס"ד:


'''{{עוגן1|וכבר}} רובה של תקופה מבחוץ.''' התם בדף י"ד גריס ועדיין רוב התקופה מבחוץ. ופי' רש"י עדיין רוב התקופה לבא. מאי קאמר ה"ק אע"פ שרוב התקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ולפי גי' דהכא וכבר וכו' א"א לתקן ולפרש כך אלא דהאי רוב דקאמר לאו דווקא היא. ועוד דאפשר דסוגיא דהכא אזלא לדעת שהתקופה האמיתית היא קודמת לחשבון האמצעי שאנחנו חושבין וכידוע מתקופת דרב אדא ודשמואל וההפרש שביניהן ועם כל זה צ"ל דרובה לאו דווקא הוא:


Segment 2
'''{{עוגן1|מה}} עשה קרא שם על מעשר שבו וכו'.''' התוס' שם ד"ה שני עשורין כתבו אם שני עשורין ממש הפריש לא היה מתוקן. וכתוב בהגה"ה. דהמרבה במעשרות הן מקולקלין אלא מפרש בירושלמי שהפריש מעשר אחד למעשר שני ופדאו וחלקו לעניים. ואין זה במשמע לא מהכא ולא מדהתם דמה שהקשו דהמרבה במעשרות פירותיו מקולקלין כמדומה שלא נמצא זה בהש"ס לומר על המרבה במיני מעשרות כן אלא שהוא מרבה להפריש מעשר מרובה יותר מן הראוי על זה אמרו פירותיו מקולקלין משום דהיותר מן הראוי אינו מתוקן הוא אבל אם רוצה להרבות במיני מעשר מה קלקול יש בזה שאינו חייב במעשר עני לפי שנה זו ואע"פ כן רוצה הוא להוסיף מעשר אחד אחר שהפריש מעשר שני כהוגן וכתיקונו וליתן לעני אלא דהקושיא כך היא מה עשה במעשר עני הזה שהפרישו אם נתנו לעני בתורת מעשר עני והלא יאכלנו חוץ לירושלים ושמא הוא זה מעשר שני וכדין הוא דאפשר דר"ג ס"ל הכי וכדפרישית בפנים ואסור לאוכלו חוץ לירושלים בלא פדיון וקאמר דקרא שם מעשר שני אף להמעשר עני שהפריש ופדאו ונתנו לעני דהשתא אין כאן בית מיחוש כלל דהמעשר שני שהפרישו יעלהו לירושלים או יפדהו ג"כ והמעשר עני ג"כ פדאו וחלקו לעניים:
תחילתדףכאן ראש השנה/א/ג
'''{{עוגן1|תבואה}} שלקח בערב הפסח מאיזה דין לוקה וכו'.''' הכא עיקר התמיה וכי היאך אפשר שנידונה לשעבר וכל השנה לא אירע בה שום מקרה עד סוף השנה דווקא ונשאר בתמיה והתם מדייק כל הני ארפתקאי דעברו עלה כל השנה אימת איתדון וכו' עד למימרא דתרי דיני מיתדיינא. ולענין תמיה דהכא י"ל ג"כ כעין זה דלשעבר נידונית כך שלא תלקה אלא בסוף ואל דעות ה' וגו':


'''{{עוגן1|ומגלחין}} זקנם.''' כלומר מתקנין אותן. ויש לפותרו דגרסינן בכריתות דף ה' גבי שמן המשחה כשתי טיפות של מרגליות היו תלוין בזקנו של אהרן וכשהוא מספר עולות ויושבות בעיקרי זקנו וכתב רש"י ז"ל שם ל"א וכשהוא מסתפר דשקל למזייה וה"נ מתקן השערות ארוכות וליפות זקנו:
תחילתדףכאן ראש השנה/א/ה
'''{{עוגן1|מפני}} שהן מ' זוג וכו'.''' ע"כ כדפרישית בפנים דאל"כ מאי האי דקאמר אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ויש לכוין זה לכוונת רש"י ז"ל שפי' במתני' ארבעים זוג. זוג אחר זוג. והיינו כדאמרן שאחר שהעיד זוג הראשון ונתקבל עדותן בב"ד עברו אח"כ זוג אחר זוג עד ארבעים זוג ועיכבו אבל אם היו כולן באים כאחד לא היה מעכב לשום זוג מהן:
תחילתדףכאן ראש השנה/א/ז
'''{{עוגן1|ואתיא}} דר' יוסי כרבנן ודר"מ כר"א.''' והכי איפסיקא הלכתא בבבלי פ' זה בורר דף כ"ח כר"מ הואיל וסתם לן תנא הכא כוותיה. וכבר זכרתי מזה פ' זה בורר שם:
תחילתדףכאן ראש השנה/א/ח
'''{{עוגן1|רבי}} שמעון בן לקיש בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום.''' מדקא מיבעי' ליה ביום ש"מ דמיפשט פשיטא ליה דבלילה קצירתו דוחה שבת ומשום דעיקר מצותו לקצרו בלילה וכדאמרינן במנחות דף ס"ז קצירה וספירה בלילה דשבע שבתות תמימות בעינן וא"כ מתני' דסוף פרק ר' ישמעאל דמייתי לקמן מצותו לקצור בלילה וכו' הוה מפרש לה נקצר ביום איום שלפניו קאי וביום המחרת הוא דקמיבעיא ליה שאם הוא שבת ולא קצרו בלילה שלפניו שזהו עיקר מצותו מהו שתדחה את השבת וטעמא דמספקא ליה בהא משום דאיכא למימר מכיון דעבר זמן עיקר מצות קצירתו שלא נקצר בלילה ושוב אין אתה יכול לקיימו להכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה שהרי אי אפשר לספור אלא לאחר הקצירה כדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור וגו' א"כ לא דחי שבת ביום או דילמא אפ"ה לא מאחרינן לקצירתו עד לאחר השבת וכל מה דאפשר לאקדומיה מקדמינן ליה כי היכי דלכל הפחות שבע שבתות מיהת ליהוי ואף שאינן תמימות עם הלילה שלפניהם והיינו הוא דקא מיבעי' ליה והלכך נמי כדהותיב ליה ר' אביי מהאי מתני' דקתני נקצר ביום כשר לא קיבלה מיניה משום דס"ד לפרש נקצר ביום דקתני היינו ביום שלפניו וכדפרישית בפנים דודאי אין לומר דס"ד לפרש דהא דקתני דוחה את השבת היינו להקרבה אבל לא לקצירה וכדבעי התם בדף ע"ב לפרושי הכי אליבא דרבי דקאמר שם לעיל דקסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת ופריך ולא והתנן וחכמים אומרים אחד שבת וכו' דלא כרבי וכן מוקי להא דקתני אבתריה וחכמים אומרים וכו' דלא כרבי וכן להא דקתני ובשבת אומר להן וכו' דלא כרבי ובתר הכי פריך ממתני' דסוף הפרק נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מאן שמעת ליה דאמר נקצר ביום כשר רבי. דאלו לר"א בר"ש ס"ל שם לעיל נקצר שלא כמצותו פסול. וקתני ודוחה את השבת מאי לאו לקצירה לא להקרבה. זה ודאי אין לפרש כלל לשיטתא דהכא דא"כ הוה ליה לר"ל למיבעי אם דוחה את השבת בלילה. וכן להאי דבעי למיפשט ליה מהאי מתני' קשיא דילמא דוחה את השבת להקרבה קתני ואין קצירת העומר דוחה שבת כלל וכדרבי ואין לומר דלמאי דמיבעי ליה לר"ל פשיט ליה דמדקאמר מהו שתדחה שבת ביום א"כ מיפשט פשיטא לך דבלילה מיהת דחי תפשוט לך דנמי ביום דחי כדקתני במתני' אבל לדידי ס"ל כהאי דאמר התם לרבי דלהקרבה קאמר ולא לקצירה דהא ודאי ליתא דאי הכי הו"ל לאתובי לר"ל עדיפא טפי דמנא לך הא דבלילה מיהת דוחה דילמא מתני' להקרבה קתני אלא ודאי דהכא לכ"ע אית להו דמיהת קצירתו בלילה דוחה שבת וביום הוא דשקלי וטרי הכא ומעיקרא לא קיבלה מיניה ר"ל למיפשט מהאי מתני משום דאיכא לדחויי דנקצר ביום איום שלפניו קאי ולבתר הדר ביה ר"ל ופשיט ליה מהני מתני' דתני והדר קתני לאשמועינן דקצירת העומר דוחה שבת ולמה לי כל הני אלא אם אינו ענין ללילה תנהו ענין ליום והיינו ביום שלמחרת ולא כדקס"ד מעיקרא והשתא מיתוקמא שפיר כל הני מתני' ודלא כרבי ול"ק נמי הא ע"כ הא דקתני נקצר ביום כשר כרבי הוא דאתיא דה"ל נקצר שלא כמצותו כשר כדמייתי לה התם מדקאמר רבי גבי היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת אומרים לו הבא אחרת תחתיה וכו' וא"כ נקצר שלא כמצותו כשר וכרבי והדר קתני ודוחה את השבת וזהו דלא כרבי וכר"א בר"ש לא מצית לאוקמי הך סיפא דא"כ רישא דהאי בבא כרבי וסיפא כר"א בר"ש בתמיה וע"כ דאתינן לפרושי כדמפרש התם דדוחה את השבת להקרבה קאמר דאי משום הא לא אריא דאי תיקשי הך סיפא דמתני' אמאן תרמייה אמינא לך אנא כר' ישמעאל בר פלוגתיה דר"ע הוא דאתא דדריש מבחריש ובקציר תשבות וכו' דקצירת העומר דחי שבת והיינו בין בלילה ובין ביום אם לא קצר בלילה ול"ק מהכלל דר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש וכו' וכדאמר התם להכריח אליבא דר"א בר"ש דנקצר כמצותו פסול ולא אשכחן דר' ישמעאל פליג אדר"ע בהאי כללא דאמינא לך אין ה"נ דמודי ליה בהא מיהו דווקא במכשירי מצוה כמו דקאמרינן במכשירי מילה ומכשירי דפסח וכה"ג אבל לא בהמצוה גופה דכי גלי קרא דדוחה שבת דחיא לעולם ואפי' היה יכול לקיים מקודם מ"מ מצוה בזמנה עדיפא לכתחלה אלא דאם לא קצרה בלילה קוצר אף ביום ובשבת מדגלי קרא דדחיא שבת זו היא סברא דהאי תלמודא וכפי אשר נתבאר דע"כ בין ר"ל ובין ר' אביי דאותביה ומשום כך הדר ביה ר"ל ומכח הני מתני' כדאמרן כ"ע מודים בה. והשתא הדרינן למאי דאיתמר התם דלבסוף מוקי לה בהך סיפא דמתני' כרבי ולהקרבה קאמר התנא דדחיא שבת ולא לקצירה וקשיא הא לא אתיא כר' ישמעאל דמסקינן כוותיה בכמה מקומות בהש"ס דקצירת העומר דוחה שבת ודלא כר"ע וזה מוסכם ועיקר הטעם דר"ג וב"ד בריש מ"ק כוותיה דר' ישמעאל הוא דס"ל וכן פסק הרמב"ם כוותיה בענין תוספת שביעית ודלא כר"ע כאשר ביארתי זה בריש מסכת שביעית ובכמה מקומות המצויינין שם וחזינן השתא דסוגיא דמנחות שם ומאי דמוקי לה הסיפא כרבי וכל היוצא מזה שמה דלא כהלכתא היא בענין שאין קצירת העומר דוחה שבת אלא כמסקנא דהכא וכמסקנת הבבלי בריש מ"ק דקיי"ל כר"ג וכ"ד וכר' ישמעאל דשביעית דקצירת העומר דוחה שבת ואפי' ביום י"ו אם לא נקצר בלילה וסיפא דמתני' וכל הני מתני' דלעיל כולה מיתוקמי כר' ישמעאל. ובהיות מבואר לך כל הדברים שזכרנו תראה עין בעין טעמיה דהרמב"ם ז"ל שפסק כן בפ"ז מהל' תמידין ומוספין בהל' ו' וכתב ומצותו להקצר בלילה בליל י"ו בין בחול ובין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר. וכמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין להבין דבריו דלכאורה זהו נגד המסקנא דמנחות שם וכדמפרש שם אליבא דרבי אבל למה שביררתי ובארתי לפניך דההיא סוגיא דלא כהלכתא ולא סמיך עלה אלא כהמסקנא דהתם בריש מ"ק וכר' ישמעאל דהלכתא כוותיה בעיקרא דמילתא בענין דחיית שסת בקצירת העומר וכדמוכחא נמי ממסקנת סוגיא דהכא והכל ניחא בס"ד:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים'''</big>}}
תחילתדףכאן ראש השנה/ב/א
'''{{עוגן1|אם}} אינן מכירין אותו.''' לקושטא דמילתא יש לפרש דמאי אותו אחד מעידי החודש הוא דאינן מכירין אבל לחבירו מכירין וכן פירשתי בפנים וזהו לשיטתא דהאי תלמודא אלא דמסוגית הבבלי משמע דלא בעי הש"ס לפרש הכי והתוס' מקשין ולמה לא נפרש הכי וא"כ אזלא לה הוכחה דהש"ס דהתם ועיין בדבור דלקמן ותמצא ההפרש בין סוגיא דהכא לדהתם בב' אופנים אחד לקולא ואחד לחומרא והיוצא עוד לדינא ביניהם מלבד מה דמבואר בתחלת הסוגיא ובזה מסולקת תמיהת התוס' דכל חד ותד לשיטתיה הוא דאזיל כמבואר בדבור הסמוך בסייעתא דשמיא:


Segment 3
'''{{עוגן1|ועד}} אחד נאמן משלך נתנו לך וכו'.''' משמע ממסקנא דהכא דבאמת אין צריך כ"א עד אחד להעיד עליו הואיל דעדות זה מדרבנן בעלמא הוא והם אמרו והם אמרו אבל בבבלי ריש פרקין קאמר מאי אחר חד וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו עמו להעיד עליו. ופי' רש"י ז"ל מעשה שבא העד לפני ב"ד בשבת להעיד על החודש. האמת שכך הוא בתוספתא פ"ק בהדיא אם אינן מכירין אותו משלחין עדיו עמו אפי' בשבת מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושא והעיד עליו. ורש"י הוצרך לפרש כן בלאו הכי אף למה שהובא התם סתם דל"ת דילמא מעשה שהיה כך היה הלכך קאמר בשבת דהשתא ע"כ דצריך ב' עדים בדוקא וכמו עדות החודש בעצמו דאל"כ לא היה לו להשני לחלל את השבת אם אינן צריכין אלא לאחד להעיד עליו. וקאמר רב פפא התם מאי אחר זוג אחר ה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי אם אינן מכירין אותו מאי אותו אילימא אותו חד וחד מי מהימן משפט כתיב ביה אלא מאי אותו אותו זוג ה"נ מאי אחר זוג אחר וכתבו התוס' ד"ה אלא מאי אותו וכו' תימא מאי קאמר אני יכול לומר אחד מאותו הזוג. ולכאורה קושיא אלימתא היא מבלי תירוץ דהשתא אזלא לה הוכחה דאחר זוג אחר קאמר דילמא להעיד עליו לא בעינן אלא חד ואחר כמשמעו הוא וכדעת שיטה דהאי תלמודא דמכיון דמדרבנן בעלמא הוא לא בעינן אלא חד ומתני' פליגא על התוספתא וממעשה דר' נהוראי נמי אין במשמע אלא דחד הוא דבעינן וכדבאמת פריך התם וחד לא מהימן וכו' ושני ליה בדוחק ר' נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה וכו' ואמנם כי דייקינן שפיר תראה דלק"מ לקושית התוס' והסוגיות אזלי כל חדא וחדא לשיטתייהו במה דמחולקין הן עוד לדינא כדחזינן מההיא דכתובות ומייתי לה הכא דלפי האי דבעי עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים (וכבר הסברתי בפנים בזה דלא תיקשי הא לשיטתא דהאי תלמודא לא בעינן שנים ובחד סגי) ומייתי עלה למיפשט מההיא דכתובות ומסיק דאפי' בכה"ג דהכל מכירין לחתימות ידיה דהאי סהדא דאיתיה קמן ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה אפ"ה אמרינן דאינו כאחד מן השוק להעיד עליו ומשום דא"כ נמצאת כל העדות והיינו רוב העדות מתקיימת בעד אחד ובהא האי ש"ס לחומרא ושיטת הבבלי שם לקולא דסובר דבכה"ג לא הויא כדנפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד סהדא ומשום דלא צריכין לסהדותא דידיה וכדגרסינן שם דף כ"א בהדיא בהא דאמר רב יהודה אמר רב שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו וכו' ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי ליכתוב חתימות ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומחזקי ליה בי דינא ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך וא"כ ה"ה בנידון שלפנינו שאם הכל מכירין חתימת ידיה ולא צריך איהו לאסהודי אדידיה דבהא כל היכא דצריך שנים אף מדינא הוא ואחד מן השוק מעידין על חבירו זה השני וזה דווקא בדבר דבעינן שנים כהאי דהתם והשתא נימא דבענין עדות דמיירי כאן להעיד על העד של עדות החודש דחזינן דהאי ש"ס מחמיר גם כאן בענין זה כדקאמר והכא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד זהו נמי לשיטתיה דלא מחלק בין אם צריך לעדות דידיה או לא כגון בגוונא דאיירינן שהכל מכירין אותו אלא חבירו אינן מכירין כ"א הוא מכיר חבירו והיינו דמסתמא מכיר חברו שהוא אדם נאמן דאי לאו הכי היכי אזיל לאסהודי אעדות חדש בהדי דידיה ולשיטתא דהאי ש"ס הוא דמחמרינן דלא מצטרף עם אחר להעיד על חבירו בגוונא דבעינן שנים ואף להאי דמיקל הש"ס בעדות דהכא דבתחלה בחד סגי היכא דמשלחין עמו מ"מ בגוונא דבאו מאליהן לב"ד הגדול מחמיר הוא וכמבואר זה בפנים וא"כ בכה"ג אינו יכול להצטרף עם אחר להעיד על חבירו דא"כ נמצאת כל העדות וכו' ומכ"ש בשאין כאן אחר להעיד עליו שאין יכול הוא לבדו להעיד על חבירו דלא מהני מידי דא"כ כל העדות מתקיימת בעד אחד וכל זה לשיטתא דהאי ש"ס אבל לפי שיטת הבבלי דמיקל בגוונא דלא צריכין לסהדותא דידיה דלא אמרינן דזהו כאלו רוב העדות מתקיימת בעד אחד כמוזכר א"כ איפכא הוא כאן דאי איתא דלא הוה בעינן אלא חד סהדא להעיד על שאינן מכירין אותיו פשיטא ופשיטא דהוה מהני סהדותא דזה שהכל מכירין אותו להעיד על זה שאינן מכירין אותו שהרי אין אנחנו צריכין לסהדותא דידיה אדנפשיה ולא הוה שייך כאן כלל וכלל לומר דרוב העדות מתקיימת בעד אחד וזה נלמד מק"ו לשיטת הבבלי דמה התם עדות ממון הוא וצריך ב' עדים אמרינן דאי לא צריך לסהדותא דידיה אדנפשיה הרי הוא כאחד מן השוק ובדבר דצריך שנים וכגון התם מצטרף הוא עם א' מן השוק להעיד על אידך מכ"ש כאן דעיקר עדות על אותן עידי החודש אינו אלא משום חשש דרבנן בעלמא וכדתקינו זה משום דקלקול דזמנא חדא פשיטא ופשיטא שיכול להעיד זה על חבירו לפי שהכל מכירין אותו ואין צריך לעד אחר עליו כלל ומעיד הוא על חבירו שאינן מכירין אותו שהרי ודאי הוא מכיר אותו וכדלעיל ולא היו צריכין לשלח אחר עמו כלל אי איתא דסגי בעד אחד להעיד על עד החודש אלא מדבאמת צריך ב' עדים אפי' בעדות זה כפי שיטת הבבלי הלכך צריך לשלח עמו אתר ומאי אחר זוג אחר וכדמסיק וכל זה ברור היא לפי שיטת הבבלי דהכא ודכתובות כמו שהוא לפניך ובהיות כן ממילא מתורצת תמיהת התוס' שתמהו מאי קאמר להוכיח מאי אחר זוג אחר מדקתני אותו ומאי אותו הזוג דאני יכול לומר א' מאותו זוג וכלומר דהשתא ממאי דאחר זוג אחר דילמא אחר חד הוא כדברישא אותו א' מן הזוג דהא ליתא דא"כ הוה קשה למה משלחין עמו אחר כלל הרי יש כאן אחד מהזוג של עדי חדש שהכל מכירין אותו דהא קאמרת אותו היינו אחד מאותו הזוג וא"כ אחד מהן הוא שאינן מכירין אותו והשני מכירין אותו ולמה לנו אחר הרי הוא בעצמו יכול להעיד על חבירו אלא ודאי מאי אותו אותו הזוג שלשניהם אינן מכירין אותן והשתא נמי מאי אחר זוג אחר. הרי הכל ניחא בס"ד והארכתי קצת ואף שלענין תירוץ קושית התוס' א"צ לאריכות כאלה כ"א בידיעת לההיא דכתובות אליבא דשיטת הבבלי שם סגי דזה הכלל כל מקום שא"צ לעדות עצמו על הדבר יכול הוא להצטרף עם אחר ולהעיד בדבר שצריך שני עדים וממילא נשמע דאי ס"ד דכאן א"צ כ"א עדות אחד אין ספק שזה שמכירין אותו יכול הוא להעיד על חברו שאין מכירין אותו מכיון שהוא מכיר אותו וע"כ לומר כן שמכיר הוא אותו וא"כ לא היה צריך כאן לשלח אחר עמו אלא דעל כרחך שצריך שנים גם לעדות זו וזה מבואר ומה שהארכתי הוא כדי להבין הסוגיות דהכא ודהתם ולידע ההפרש ביניהן ומה היוצא מהן לדינא בהני גווני דאמרן וכמבואר הכל בס"ד:


<b>האשה נקנית הא למדנו ביאה בלא כסף כסף בלא ביאה מנין.</b> בבבלי דף ט' יליף נמי ר' יוחנן לביאה מבעולת בעל וקאמר התם נמי דאי מובעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל וכתב רש"י ז"ל אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבעילה לחודה מיקדשה ע"כ כי יקח דיליף קיתה קיתה אגמריה דבכסף לחוד מיקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני ע"כ ולפ"ז קשה מאי פריך הכא כסף בלא ביאה מנין וצ"ל דהאי ש"ס םאליבא דרבי יוחנן דלית ליה הג"ש דכי יקח ומוקי ליה לכולה קרא בקידושי ביאה וכי יקח איצטריך ליה למעוטי אמרה היא דכי יקח ולא כי תקח וכעין שכתבו התו' דף ד' ד"ה כתב רחמנא דאי לאו ג"ש הוי מוקמינן קרא דכי יקח אקידושין של ביאה כו' ע"ש ורבי יוחנן ס"ל אליבא דאמת הכי איצטריך ליה למילף קידושי כסף מויצאה חנם וכו משמע הכא מדלקמן דקאמר ותני חזקיה וכי יקח ש"מ דפליג עליה דרבי יוחנן דלא יליף אלא מהיקשא דאם אחרת ולדעת רש"י ז"ל דמשמע דפשיטא ליה דרבי יוחנן אית ליה הג"ש היינו למאי דמסיק התם דאיצטריך תרווייהו ויצאה חנם וכי יקח כו' כדאמר שם ועיין בדיבור דלקמן:
'''{{עוגן1|והתיר}} רוצח.''' על כרחך דלענין שליחות קאמר דרבי ביטל משואות והתקין שיהו שלוחין יוצאין והתיר ג"כ רוצח לכך שאינו אלא גילוי מלתא בעלמא ולמדנו מכאן דבכה"ג שאינו אלא גילוי מלתא בעלמא אף פסולי עדות מדאורייתא נאמנים הן:
תחילתדףכאן ראש השנה/ב/ד
'''{{עוגן1|תני}} בר קפרא תרתי וכו'.''' כדי להבין זה צריכין אנחנו להביא כאן לדברי בעל המאור ז"ל מבענין זה על מה דאיתמר התם היינו לפני החמה היינו לצפונה היינו לאחר החמה היינו לדרומה וזפי' מפני שישוב העולם וגלגל המישור נוטה מעל נוכח ראשיהם כלפי דרום לפיכך החמה נראית להם לעולם כאילו היא הולכת כלפי דרום עד חצות היום ומחצות היום ולמעלה כאלו היא פונה ללכת מדרום לצפון וזהו שאמרו במקום אחר הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה סובב סובב הולך הרוח אלו פני המזרח ופני המערב שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן. וכיון שהחמה נראית בשקיעתה כאלו היא מהלכת מדרום לצפון לכך נקרא רוח צפון פני החמה ורוח דרום אחר החמה כאדם המהלך אל נכח פניו. כי במהלכם מן המזרח למערב אין אדם שאינו יודע שהלבנה בחידושה אחר החמה היא ואין צריך בדיקה בזה לכך שאלו בגמרא היינו לפני החמה היינו לצפונה וכו' כלומר למה לי למיתנייה תרין בבי ובחדא מנייהו סגי ופירש אביי כי זה ששנינו לפני החמה ולאחר החמה על פגימתה היא שאין הכל בקיאין בדבר ולעולם שתי שאלות הן עכ"ל בזה. ומזה מובן הא דבר קפרא הכא דתני תרתיי לפני החמה וכו' כלומר דלצפונה או לדרומה שזהו כלפני החמה וכו' ממש זהו שאלה אחת ומה דכפלו לומר עוד לשניהן לא תטעה דהכוונה אחת היא דא"כ בחדא מינייהו הוה סגיא אלא ודאי ב' שאלות הן ולפיכך אמרו עוד לצפונה או לדרומה כדי לרמז להם דמה שאמרי בתחלה לפני החמה וכו' לאו על ממש קאי דא"כ למה לנו למיהדר ולשאול לצפונה וכו' אלא דעל פגימתה קאי ומכפל הדברים בעצמן הבינו ששתי שאלות שאלו להם וכדי להשיב על שתיהן:


Segment 4
'''{{עוגן1|אית}} תניי תני לצפונה דבריו קיימין וכו'.''' זה לשון בעל המאור ז"ל שם בתר הא דלעיל. ובפסקא דמתני' דתנן כמה גבוה ולאין היה נוטה הואיל דתנינן עלה במתני' אם אמר לפני החמה לא אמר כלום הוזקקנו כמו כן לחקור גם על הבדיקה הראשונה של צפונה ושל דרומה ומאי דלא פירש במתני' פירש בברייתא דתני חדא לצפונה דבריו קיימין לדרומה לא אמר כלום ותניא איפכא ופרשינהו אביי כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ופירשוהו בירושלמי מתקופת תמוז ועד תקופת טבת לדרומה דבריו קיימין ונקראו ימות החמה מפני ששתי תקופות של תמוז ושל תשרי הם תקופות היובש ומתקופת טבת ועד תקופת תמוז לצפונה דבריו קיימין ונקראו ימות הגשמים לפי שתקופת טבת וניסן שכיחי גשמים ושכיחי קטרי. ועל זו הדרך מסכימים חכמי המזלות בראיית הלבנה בחידושה וה"ר שלמה ז"ל לא פירש כן עכ"ל וזהו נוטה שאמרו וכפירושו שהבאתי בדבור דלעיל ושבברייתא פירשו לצפונה ולדרומה ששאלו והיינו לפני החמה ולאחר החמה ממש אימתי דבריהם קיימים אם אמרו לצפונה שזהו לפני החמה ממש וזהו בימות הגשמים ולדרומה שזהו לאחר החמה זהו בימות החמה ומבואר הוא לפי דעת חכמי המזלות:


'''{{עוגן1|כמה}} היה גבוה וכו'.''' זהו דלא כדאיתמר התם דף כ"ד בענין זה דגריס אחד אומר ב' מרדעות ואחד אומר ג' דבריהם קיימין אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטילה דלעולם באחת עבידי דטעי ולא בשתים והא דנקט ג' וה' ולא נקט ב' וד' דחדא טעמא אית להו היינו משום דהואיל דנקט בריש' ג' קתני נמי כסיפא ג' וה' ובאמת ה"ה בב' וד' או בא' וג' דהכלל היא שלא יהא ביניהם אלא אחת וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב בהל' קידוש החודש בסוף הלכ' ה. ודוגמא זו גבי עדים בסנהדרין פ"ה א' אומר בשנים בחודש וכן' וא' אומר בשתי שעות ביום וכו' והתם טעמא איכא דלא פתח בא' לפי שזה לא שכיח דטעה בר"ח עצמו לפי הטעם שאמרו שם שעדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וכו' ואגב קתני הכא בסיפא שתי שעות וכו' וג' וה' דנקט שם כמו דמפרשינן כאן הוא והא דנקט הכא לקמן כשעורה וכו' יש לפרש נמי דכשעורה ממש קאמר והיינו לפי דקות ניראותה לעין:
תחילתדףכאן ראש השנה/ב/ו
פעמים מהלך בקצרה וכו' התיו"ט פירש כאן ג"כ אפס קצהו וצייר ציורים ומובן הוא להיודע בחכמת התכונה ולמד בקידוש החודש בדברי הרמב"ם ז"ל ורואה שם בריש פרק יא וי"ד ובפ' י"ז גבי' קיצי הראיה ודברים פשוטים הם למי שטעם בפיו טעם מתוק בחכמה זו והוספתי קצת ביאור בפנים:
תחילתדףכאן ראש השנה/ב/ח
'''{{עוגן1|עד}} שיהא כולו מן החדש וכו'.''' הא כהאי דאמר בבבלי פ"ק דף כ' כי סליק ר' זירא שלח להו צריך שיהא לילה ויום מן החדש וזו שאמר אבא אבוה דר' שמלאי מחשבין את תולדתו וכו' שמועות הללו באמת קשין הן מאוד להבין וביותר מה שפירש"י ז"ל בזה וכמה שהקשו התוס' שם ד"ה חצות לילה וכו' בקושיא השניה ועוד משהלבנה מתחלת להתחסר לעולם לא תראה עוד בתחלת הלילה עד שתתחדש וכו' שהיא קושיא עצומה ולית נגר ובר נגר דיפרק לה והנה ראיתי כמה קונטריסין מתפשטין לפרש עניינים האלה ואין נוח בהם כ"א מתורתו של בעל המאור ז"ל למדנו פירוש נכון ואמתי בשמועות האלו והאריך בהם וראיתי להביא תוכן דבריו בשמה שאפשר בקצרה וז"ל כי סליק ר"ז וכו' יש בכאן ג' שמועות עמוקות וקשות בפירושיהן והם סתומות ונעלמות מלב רוב החכמים עד שדנו לפי דעתם שאינן כהלכה וזה דבר של תימא איך יהיו כל הדברים האמורים בתלמוד בסוד העיבור שלא כהלכה ואיך נסמוך על הקונטריסין המחוברים בסוד העיבור ונניח תלמוד הערוך לפנינו וע"כ אני אומר כי כל השמועות הללו כהלכה הן אמורות וכל דבריהם הם יסוד לסוד העיבור המסור בידינו אבל הפירוש הוא רחוק מי ידענו ועמוק עמוק מי ימצאנו וכו' ונשאני לבי לכתוב דעתי בפי' שמועות הללו וראיתי להקדים לך הקדמות שהן לך כיסודות והעמודים לסמוך בהם הסודות הרמוזים בדרכי החכמה בשמועות הללו. דע לך כי אין היום והלילה שוים בזמנם כאחת בכל מקומות הישוב ולא בכל הארץ כולה כי כל כ"ד שעות מן היום ומן הלילה כל שעה ושעה מהן היא ערב במקום אחד ובקר במקום אחר על פני אורך הארץ כולה והיא כהקפת הגלגל עליה המקיף ממזרח למערב וזהו הפי' ויהי ערב ויהי בקר האמור בימי בראשית והקו המקיף את אורך הארץ על פני הפלך הרביעי משבעת הפלכים והוא האמצעי בהישוב יש לו ד' נקודות כנגד ד' רבעי היום שהם תחלת היום ותחלת הלילה וחצי היום וחצי הלילה וגם אלה ד' רבעי היום במזג מן הלח והיבש ומן הקר והחם כנגד ד' תקופות השנה. והד' נקודות אשר בקו הסובב את אורך הארץ הראשונה היא קצה המזרח והנקודה השנית היא שכנגדה והיא קצה המערב ויושביהם הם השוכנים על שפת ים האוקיאנוס מזה ומזה והנקודה השלישית היא האמצעית בין שתי נקודות הראשונות האלה והיא נקראת טבור הארץ מלמעלה על הארץ ויושביה הם יושבי ירושלים וכל ארץ ישראל והנקודה הרביעית שכנגדה מתחת לארץ וגם היא האמצעית בין שתי הנקודות הראשונות והיא נקראת טבור הים או לב הים או נקודת התהום ויש בין כל נקודה ונקודה מהראשונות מרחק מהלך י"ב שעות באורך הארץ כפי הקפת הגלגל עליהם ומכל נקודה אל נקודה הסמוכה לה מהלך שש שעות באורך הארץ מהקפת הגלגל עליהם והמשל על זה כי כשיהיה בקר לשוכני מזרח לא יהיה בקר לשוכני ירושלים עד שש שעות לאחר מכאן ועל הדרך הזה אתה מחשב בכל שעה ושעה המרחק מכל נקודה מארבע הנקודות אל הנקודה הסמוכה לה וזהו מהלך החמה בהקפת הגלגל בכ"ד שעות על ארבע נקודות חלה ודע כי חשבון הימים הנמנים מימי השבוע תחלתו מן הנקודה השלישית שהיא טבור הארץ והיא ארץ ישראל והמשל על זה כי כשמתחיל יום ראשון מימי השבוע לשוכני ירושלים וא"י נא יתחיל לשוכני קצה המערב עד שש שעות לאחר מכאן ובטבור הים שלמטה מן הארץ והיא נקודת התהום לא יתחיל עד שתים עשרה שעות לאחר מכאן ולשוכני קצה המזרח לא יתחיל עד שמנה עשר שעות לאחר מכאן וכן בכל יום ויום מימי השבוע וכן בכל שעה ושעה מן היום ומן הלילה כך הוא הדרך לעולם. ונתברר לך מזה כי יש הקדמת י"ח שעות במנין ימי השבוע ושעותיהם בין שוכני ירושלים לשוכני קנה המזרח שהן מקדימין על שוכני קצה המזרח ואע"פ שאין המרחק ביניהם כפי מהלך הגלגל הגדול אלא שש שעות כשאתה מתחיל למנות מקצה המזרח אבל במנין ימי השבוע ושעותיהם כך הוא הסדר להן וזהו הסדר שנסדר להן מששת ימי בראשית. ודע כי סוד העיבור המסור בידינו יסודתו בהררי קודש והם שתי הנקודות מן הארבע הנזכרות האחת ארץ ישראל והיא אדמת הקודש אשר בה עיר הקודש והיא המקום אשר בתר בו ד' כדכתיב לשכנו תדרשו וגו' והשני קנה המזרח שהוא תחלת הישוב וכמאמר הנביא והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וגו' והארץ האירה מכבודו ופי' הענין הזה כי חשבון המולד שאנו אומרים שהוא ביום פלוני בכך וכך שעות מן היום או מן הלינה היא כנגד ירושלים ומה שאנו דנין על ראיית הלבנה מתוך חשבון המולד כפי מה שאמר אבוה דר' שמלאי הוא על ראיית הלבנה בקצה המזרח ויתבאר עוד מזה לקמן בתוך פי' השמועה. ודע כי אין אור ללבנה מעצמה כ"א אור הנאצל על פניה מאור החמה ומולד הלבנה היא דיבוק הלבנה בחלק אחד כנגד גלגליהם והדיבוק הוא כהרף עין ולאלתר נפרדות זו מזו והלבנה הולכת ומתרחקת מן החמה לפאת מזרח ואור החמה הולך ופושט על הלבנה על פניה שכנגד הארץ כפי המרחק קו לקו זעיר שם זעיר שם ואין כח העין שולט עליו עד שיגיע המרחק לי"ב מעלות ממעלות הרקיע שהם ש"ס מעלות ברקיע כולו וזהו יתרון מהלך הלבנה על החמה בכ"ד שעות ובכן האור פושט על פניה עד שכח העין שולט עליו לראותו קודם שקיעת אור החמה וזהו תחלת דקות הלבנה בחידושה והיא הנראה בפאת מערב וכנגד זה בלבנה הישנה הנראית בפאת מזרח בתכלית דקותה עם הנץ החמה והיא כשיעור המרחק הנזכר שהוא י"ב מעלות ולאלתר היא הולכת ומתקרבת אל החמה ומסתתרת תחת אורה עד שהיא חוזרת להדבק בה כבתחלה ועל הסדר הזה חוזרת חלילה. ואחר הקדמות הללו שהן כיסודות לפירוש שלש שמועות הרצופות בכאן זה אחר זה נתחיל בפירוש השמועה הראשונה בעזרת המלמד לאדם דעת. כי סליק ר' זירא שלח אמר צריך שיהא לילה ויום מן החדש כלו' אין אנו קובעים היום ר"ת אלא א"כ היה בו המולד מתחלת הלילה במקום אחד ממקומות הישוב ואע"פ שאין המולד נתקן אלא עד י"ח שעות ואין לנו מן החדש אלא שש שעות אנו מוצאין במקום אחר שיש בו לילה ויום מן החדש ולבאר הענין הזה אני נותן לך משל ודמיון באחד מן הימים שאנו קובעים בו ר"ה שהוא ר"ח תשרי שכשאנו קובעין אותו ביום השבת אין אנו קובעין אותו עד שיהא המולד בירושלים יום שבת קודם חצות ואותה השעה שהיא המולד היא בקצה המזרח תחלת ליני שבת כמו שבארנו לך כי שוכני א"י מקדימין בסדר מנין ימי השבוע ושעותיהם לבני שוכני קצה המזרח י"ח שעות. ואחר שתלך הלבנה ברקיע השמים ך"ד שעות אחר המולד היא תחלת דקותה והיא שיעור החדש הנראה נמצאת הלבנה נראית בחידושה ליושבי קצה המזרח בסוף יום השבת לפני שקיעת אור החמה ולפיכך היה יום השבת יום ראוי לקבעו ר"ח בכל מקום מפני הלבנה שנראית ביום שבת בערב בקצה המזרח קודם שקיעת אור החמה ולא נמלט היום מראיית הלבנה במקום אחד ממקומות הארץ ושם היה להם הלילה מן החדש כולו אחר המולד ואע"פ שלבני א"י לא נראתה הלבנה ביום שבת מפני שהיתה שעת תחלת דקות הלבנה והיא שיעור לחידוש הנראה להם בחצי יום ראשון מימי השבוע אלא שאור החמה התוקף עליה מכהה את אורה ומונעו מהראותו עד הערב שהוא סוף יום ראשון ותחלת יום שני זהו פי' צריך שיהא לילה ויום מן החדש וגם היא פי' הברייתא השנויה בסוד העיבור הסמוכה לזו השמועה לפי שדברי שתיהן שוין ולכך אמר זה שאמר אבוה דר' שמלאי מחשבין את תולדתו נולד קודם חצות כלומר אם נולד בירושלים ביום שבת קודם חצות ובאותה שעה היא תחלת לילי שבת בקצה המזרח בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה ביום שבת לשוכני קצה המזרח ולא נמלט היום ההוא מראיית הלבנה ולפיכך ראוי הוא היום ההוא לקבעו ר"ח בכל מקום והוא הדין לשאר הימים נולד אחר חצות בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה ביום שבת בשום מקום בעולם כי כשנראה לשוכני קצה המזרח כבר שקע כל אור החמה ויוצא אור השבת ולפיכך נדחה יום ההיא מלקבעו ר"ח בכל מקום וזהו סוד העיבור בדחיית מולד זקן שהוא לאחר יז שעות תתרע"ט חלקים שהוא נדחה בכל ראשי שנים לעולם ואין לנו בימים הראוים לקביעת ראש השנה שהם ימי בגה"ז כ"א שתי דחיות אחרות והם בשנים הפשוטות הדחיה האחת בט"ו תקפ"ט לאחר מעוברת והשנית ג"ט ר"ד בכל שנה פשוטה והמולד הזקן ההוא נדחה לעולם ושורש דחייתו מן ההלכה הזאת יהוא מסור בידינו ע"פ חשבון בסוד העיבור מימי הלל בן יהודה בן רבינו הקדוש שהנהיג לקדש ע"פ החשבון ועל פי הראייה מדוחק הגלות שלא היו עדים מצויין ללכת להעיד ולא השלוחים להודיע קידוש ב"ד מחמת שבוש דרכים אבל בדורות הראשונים שהיו מקדשין ע"פ הראייה לא היו נוהגין בסוד הזה שאנו נוהגין בו לסמוך עליו וע"כ שאלו בגמרא למאי נ"מ כלומר מה איכפת להם לדורות הראשונים להיות מחשבין תולדת הלבנה תדיר והלא הם לא היה מקדשים אלא ע"פ הראייה ובאה התשובה על השאלה הזאת נפקא מינה לאכחושי סהדי כי מחשבון המולד אתה יכול לדעת שעת הראוייה ולידע אם דברי העדים אמת או מוכחשים הם והרי השלמנו פי' שתי השמועות הקשות והם קשורות ותלויות זו בזו. ונשאר לנו לפרש השמועה השלישית והיא אמר ר' זירא אמר רב נחמן כ"ד שעי מיכסי סיהרא וכו' גם בזה ראיתי להוסיף ולהקדים לך הקדמות שיפתחו לבך לפרושי כבר ידעתי כי כל לדידן האמור בתלמוד הוא לביני בבל ונקראו מדינחאי וכל לדידהו הוא לבני א"י ונקראו מערבאי ובעלי המחקר חקרו על אורך הנמצא בין בבל ובין ירושלים ולא מצאו בו שתי שעות שלימות ואי אפשר שימצא ביניהם ההפרש הגדול הנאמר בשמועה זו בכל סיהרא חדתא ועתיקא ע"כ הוצרכנו לומר כי המקום הרמוז כאן על לשון לדידן הוא קצה המזרח שהגיעה שם מלכות בבל בימי שבור מלכא שהיה מלך גדול בבבל בימי רבותינו ז"ל ועוד הוצרכנו לומר שהסהר האמור כאן אינו משעת הדיבוק עד שעת הדיבוק אבל מתחלת הדקות בחדשה ועד תכלית הדקות בישנה וזהו זמן בכל סהר שכח העין שולט עליו לולא שהוא נמנע ומתכסה במקום אחד זולתי במקום אחר מפני המונע אותו והמכסה כמו שאנו עתידים לפרש והרי אנו מתחילים בפירוש השמועה כבר נתברר לך ממה שפירשנו למעלה כי כשנראית הלבנה בתחלת דקותה שהיא בחידושה לשוכני קצה המזרח בסוף יום השבת בפאת מערב עם שקיעת החמה היא עומדת באותה שעה ברקיע על ראשי שוכני א"י והוא להם חצות יום ראשון לפי שהן מקדימין ח"י שעות ואין הלבנה נראית להם מחצות זו שהגיע להם שיעור המראה עד הערב שהוא ליל שני ולא מפני מיעוט הלבנה ודקותה מן השיעור הנראה שהרי נראתה כבר לשוכני קצה המזרח אלא מפני אור החמה התוקף עליה וזה היא הלבנה החדשה הנכסית לשוכני א"י שש שעות אחר שהגיעו לשיעור הנראה שנראתה בו בקצה המזרח והוא היה תחלת הדקות. ואם הגיעה הלבנה הישנה לתכלית הדקות לשוכני קצה המזרח שחרית יום שבת בפאת מזרח עם הנץ החמה והיא עומדת באותה שעה כנגד נקודה הרביעית שהוא טבור הים אוקיאנוס ואותה שעה היא לשוכני א"י חצות ליל יום הראשון לפי שהם מקדימין י"ח שעות והם לא ראו הנבנה מאחרי שחרית יום שבת מפני אור החמה התוקף עליה כל יום השבת ומפני הסתירה תחת הארץ מתחלת מוצאי שבת עד חצות ואע"פ שלא הגיע עד כאן לתכלית דקותה שהרי נראתה בשעה זו לשוכני קצה המזרח. ומשם ואילך היא נכסית ונסתרת מכל העולם כולו כאחד זו היא הלבנה הישנה שנכסית משוכני א"י י"ח שעות קודם שתגיע לתכלית דקותה וזהו פירוש לדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא. וכנגד זה הוא פי' לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא שאם הגיע הלבנה הישנה לתכלית הדקות לשוכני א"י שחרית יום שבת עם הנץ החמה והיא עומדת באותה שעה ברקיע על ראש שוכני קצה המזרח והוא להם חצות יום ששי לפי שהם מתאחרים י"ח שעות והם לא ראו הלבנה מאחרי שחרית יום ששי ולא מפני שהגיעה לתכלית דקותה אלא מפני אור החמה התוקף עליה מיום ששי שחרית עד חצי היום שהגיעה לתכלית דקותה ואז נכסית מהם ומכל העולם כאחת וזו היא הלבנה הנכסית לשוכני קצה המזרח שש שעות קודם שהגיעה לתכלית דקותה ואם תחלת הדקות שהוא בחדוש הלבנה היתה לשוכני א"י בסוף יום שבת עם שקיעת החמה והיא עומדת באותה שעה על ראשי שוכני קצה המערב והוא חצות ליל שבת לשוכני קצה המזרח לפי שהם מתאחרי' משוכני א"י י"ח שעות והם אינם יכולים לראות הלבנה כל הלילה מפני שהיא מסתתרת תחת הארץ ואף בכל יום השבת אינם יכולים לראותה מפני שהיא הולכת אחר החמה ואור החמה תוקף עליה ומונעת מלהראות עד סוף יום השבת עם שקיעת החמה אע"פ שכבר עברו מתחלת דקותה י"ח שעות זו היא הלבנה החדשה הנכסית לשוכני קצה המזרח י"ח שעות מאחר שהגיעה לשיעור המראה שנראתה בו לשוכני א"י והוא היה תחלת הדקות וזהו פירוש לדידן שית מעתיקתא ותמני סרי מחדתא ולדידהו וכו' כדלעיל ובזה נשלם פי' שלש שמועות קשות בעזרת השם הנותן חכמה וכתב עוד מוסיף אני לך לפרש מה שאמרו על זה צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנא לן ר' יוחנן אמר וכו' עד רבא אמר חצות לילה א"ב דלר' יוחנן דאמר מערב עד ערב כשם שהשביתה בכל י"ט מתחלת לילה נמנית עד תחלת לילה האחרת לפיכך צריך שיהא כל הלילה עם היום מחדש ולר"ל דאמר עד יום וגו' בערב ס"ל מדכתיב בערב ולא כתיב עד הערב לומר לך שאף ערב הבא לאחר יום כ"א הוא נמנה בחשבון ימי החדש והוא עד חצות ליל יום כ"ב ולא לענין אכילת מצה וחמץ אלא שעד כאן הוא סוף ימי החדש שעברו וכלומר שסוף ימי החדש תלוי בערב ומזה אתה למד כשם שסופן בחצי הלילה כך תחלתן בחצי הלילה וכו' וליתא לדר"ל שאם היה כדבריו לא היה מולד זקן נדחה אלא שמי שדחה אזן וחקר ותיקן כר' יוחנן. ע"כ דבריו ז"ל. ומזה נבין גם השמועות מהענין הזה דאיתמר בהאי תלמודא בפרק הזה וכן בפלוגתא דר' יוחנן ודר"ל דהכא והיוצא מביניהם אלא שמחליף דברי ר"י לדר"ל ודר"ל לר' יוחנן כדרך הש"ס הזה בחליפין. ומיהו למאי דמסיק הכא דצריכא לתרווייהו קראי דמייתי א"כ מסתברא דגם ר"י והוא ר"ל דהתם מודה דצריך שיהא לילה ויום מן החדש והכל ניחא לפי משמעות דהני קראי דמייתי הכא וכמבואר בס"ד:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק אם אינן מכירין'''</big>}}
תחילתדףכאן ראש השנה/ג/א
'''{{עוגן1|ראוהו}} בית דין.''' כיני מתניתא או ב"ד או כל ישראל. ביארתי בפנים מה דהכריחו להש"ס דהכא לפרש כן משום דהוה קשיא ליה ליתני ראוהו כל ישראל בלבד וא"כ ב"ד בכלל אלא דבכל חדא וחדא מילתא באנפי נפשה קמ"ל דבראוהו ב"ד אשמעינן דלא תימא ליהוי ראייה דידהו כהעדאת העדים בפניהם ומכיון שראוהו ביום דהא בהכי איירי האי רישא דמתני' דקתני ולא הספיקו וכו' משמע שראו קודם שחשיכה אלא שלא הספיקו לקדשו עד שחשיכה ה"א ליקדשי ליה בלילה דהוי כגמר דין קמ"ל דלא ומשום דמשפט כתיב ביה ובראוהו כל ישראל קמ"ל דלא תימא הא איפרסמא מילתא ונראית לכל היום והיאך ליעברוהו קמ"ל דלאו בראייה תליא אלא עד שיאמרו ב"ד מקודש היא דתליא מילתא. ולפי שיטת הבבלי דלא מפרש דאו או קתני אלא דמשמע מסוגיא דהתם דמפרש דראוהו ב"ד וגם כל ישראל קתני כדקאמר התם סד"א הואיל וראוהו ב"ד וכל ישראל וכו' צ"ל דטעמא דלא דייק נמי התם וליתני ראוהו כל ישראל בלחוד. וא"כ ב"ד בכלל משום דאי הוה תני הכי ה"א דטעמא הויא משום דלא ראוהו ב"ד וכדידהו תליא מילתא ואיפכא הוי דייקינן דלהכי קתני כל ישראל לאשמעינן דטעמא דלא ראוהו אלא כל ישראל ולא הב"ד הא אם ראוהו גם הב"ד ראייה דידהו כהעדאת עדים דמיא הלכך איצטריך למיתני ראוהו ב"ד וכל ישראל ומשום דלא תימא איפרסמא וכו' והיינו נמי דהדר מדייק וקאמר וכיון דתני ליה ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים למה לי והו"ל למימר בקצרה נחקרו העדים למה לי אלא דעיקר דיוקא דכיון דתני להו לתרווייהו ותו ליכא למטעי נתקרו העדים למה לי ומשני דעוד איכא למיטעי בהא דסד"א דחקירת עדים דעדיפא תהוי כתחלת דין וכו'. נקטינן מיהת לפירושא דמתני' לפי המסקנא דהתם דבכל חדא וחדא מהני בבא דמתני' מילתא באנפי נפשה קמ"ל כדפרישית במתני' וזה פשוט ומבואר אלא דאכתי איכא למידק דהשתא דקתני סיפא דמתני' ראוהו שלשה והן ב"ד וכו' א"כ הך מציעתא ראוהו ב"ד בלבד דמיירי בב"ד של כ"ג כדכתבו התוס' ומוכרח היא וכדפרישי' למה לי דהא מסיפא הכל שמעינן שהרי ע"כ דמוקמינן נמי להאי סיפא שראוהו בלילה דאל"כ לא תהא שמיעה גדולה מראיה אלא ודאי דג"כ בראוהו בלילה מיירי ושמעינן דאין מקדשין ביום ע"פ ראיית ב"ד שבלילה בלא העדאת עדים וכדכתבו התוס' ד"ה כגון שראוהו בלילה וכו' ובהא דקתני ויושיבו מחביריהם אצל היחיד וכו'. שמעינן נמי דיחיד מומחה לא מהני בקידוש החודש והשתא הבבא מציעתא מיותר הוא ויש ליישב ואין להאריך:


Segment 5
'''{{עוגן1|ב"ד}} שראו את ההורג וכו'.''' פלוגתא דר"ט ור"מ עיקרה בבבלי פ' החובל דף צו ועיין בתוס' שם וכבר זכרתי מזה בפ"ק דסנהדרין שם דמ"ש התוס' כאן ובכמה מקומות דיש ג' חלוקים בענין אין עד נעשה דיין דבעדות החודש דווקא עד המעיד אין נעשה דיין אבל עד הרואה נעשה דיין ובקיום שטרות דרבנן אפי' עד המעיד נעשה דיין ובדיני נפשות אפי' עד הרואה אין נעשה דיין ואין דעת הרמב"ם ז"ל כן בד"נ שהרי כתב בפ"ה מהל' עדות בהל' ח' כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה הנהרג. וא"כ עד הרואה נעשה דיין ועיין בכ"מ שם ובאמת נלמד הוא מההיא דפ"ק דמכות מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. ומסוגיא דהכא דמדמי לה לעדות החודש ובהדיא מוכח ממתני' דידן דעד הרואה נעשה דיין משמע נמי כן וע"ש ובמה שציינתי בענין עדות שאי אתה יכול להזימה בענין הטעמים המוזכרים בתוס' פ' החובל שם דתליא נמי בהאי עניינא כמה שביארתי פ' זה בורר וע"ש:
תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ב
'''{{עוגן1|שניא}} היא שאין קטיגור וכו'.''' הכא משמע דהך טעמא הוא העיקר והתם מפרש חדא ועוד קאמר והארכתי בזה בחיבורי פני המנורה בנר הד' במוצק ה' ואין כאן מקומו:
תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ג
'''{{עוגן1|רבי}} אבא בר זמיל בשם ר"ז אפי' אחת אין בידו וכו'.''' והתם בדף כ"ז על הא דמדייק מהמתני' למימרא דשמע סוף תקיעה וכו' יצא פריך מההיא מתני' רקע בראשונה וכו' אמאי תיסלק ליה בתרתי פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן משמע דקמה המסקנא דאחת מיהת עלתה בידו. וכתב הרא"ש ז"ל לקמן בפ"ד אמתני' דסדר תקיעות דלפי' שהביא שם לעיל מהאי תלמודא דצ"ל דגמרא דידן פליג אהאי דירושלמי ונראה לפרש גמרא דידן כמו הירושלמי וה"פ וניסלק ליה בתרתי תחלתה לסוף מלכיות וסופה לתחלת לזכרונות ומשני פסוקי תקיעתא מהדדי לא שבקינן וכיון דאי אפשר לחלק לשני' גם בחדא נמי לא סלקא כדמפרש טעמא בירושלמי כיון שהיה בדעתו שהן שתי תקיעות וזה אי אפשר דפסוקי תקיעתא מהדדי. לא פסקינן גם חדא נמי לא סלקא שמצטרפין יחד הראש והסוף והראש לפי כוונתו הוא לשם מלכיות וסופה שיהא לשם זכרונות אינה מצטרכת עמה הלכך אין לראשונה סוף ואין לשניה ראש עכ"ל בזה וא"כ היינו צריכין לפרש להמתני' דקתני אין בידו אלא אחת ומשמע דמיהת אחת עלתה לו דזה קאי על תקיעה ראשונה וכי היכא דלא ליפלוג ר' אבא בר זמינא אמתני' וכמו שהביא הוא ז"ל שם לעיל להאי פירושא לההיא מתני' ולהכי קתני תקע בראשונה אלא דדחה שם להאי פירושא דאי הכי ה"ל למיתני הכי האריך ותקע בשנייה כשנים אין בידו כלום ולא היה צריך למיתני תקע בראשונה כדי לסיים אין בידו אלא אחת אלא ודאי הא דנקט תקע בראשונה משום דמינה ידעינן דהאריך בשנייה כשנים מכיון דהאריך בה יותר מבראשונה אלו דבריו ז"ל שם לעיל ומסיים כמו שהבאתי. והדרן לקושיין דהיכי פליג ר' אבא בר זמינא אמתני'. ובשם הרמב"ן ז"ל הביא שפירש להך דהכא בענין אחר שכתב דהירושלמי לא על הדא מילתא איתמר אלא ההיא דשופר מאריך וכו' דגרסינן התם א"ר יוסי הדא אמרה וכו' וה"פ הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק שלא כיון לשם מצוה ובא חברו ואמר לו אכוין ותקע לי להשלים את התקיעה ולשם מצוה והאריך בהשלמה כשיעור תקיעה יצא ומייתי ראיה מהא דתנן משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת וכיון דאין בידו אלא אחת נמצא דמה שהאריך יותר מכדי תקיעה אינו אלא כמתעסק ואפ"ה עולה מקצתה לאחת ואתי ר' בא לפלוגי דזה ששמע פשוטה מן המתעסק אפי' אחת אין בידו כיון דבתחלת התקיעה הוה מתעסק נמצא דרישא לית לה סופא וכו' ולא דמי למשך בשנייה כשנים דהתם מיהת מתחלתו ועד סופו היתה כוונתו לשם מצוה והוה ליה למימר לר' אבא בר זמינא לא יצא אלא דאגב דאמר משך בשנייה כשנים אין בידו אלא אחת נקט נמי גבי מתעסק אפי' אחת אין בידו אע"ג דלא שייך גבי מתעסק האי לישנא עכ"ל והר"ן ז"ל בפ"ד תמה עליו בהאי פירושי' ע"ש ולא רציתי להאריך ולמאי דפרישית בפנים להא דר' אבא היינו דמקשה ליה היכי דמפרשת לטעמא דמתני' בהאי גוונא דקאמרת ומדמית לה להאי דמתעסק דא"כ בדין היה דאפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וכו' אלא דממתני' אין ראיה לדבריך דאיכא למימר דהאי אין בידי אלא אחת דקאמר משום דפסוקי תקיעתא לא פסקינן וזה שנתכוין לפסקן לפיכך לא עלתה בידו אלא אחת והיינו דקאמר לא ראשה אית לה סוף וכו' כלומר אם לפי טעמך כך היה בדין אלא ודאי טעמא אחרינא איכא הכא וכדאמרן ואחת מיהת עלתה בידו ואין ראה מכאן למתעסק דלא דמיא לדינא דמתני' ולפ"ז הוי ממש כהאי דהתם והאי דר' אבא לאו אמתעסק קאי אלא אההיא דומיא דבעי לדמות ההיא מתני' לדינא דמתעסק וא"צ לשום דוחק:
תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ד
ויתפללו לפניו כ"ד לפי גי' זו דרך קושיא היא אמאי לא מזכיר אלא מתקיעות שתקעו לפניו בת"צ ולמה לא התפללו ג"כ עשרים וארבע ברכות כהדא וכו' דבתענית צבור ליכא מאן דפליג שצריך כ"ד ברכות ויותר נכון לגרוס והתפללו לפניו עשרים וארבע כהדא ר' יוחנן וכו' דמשמע דכך היו נוהגין בתענית צבור אף בימיהם כמו בימי חכמי המשנה:
תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ה
'''{{עוגן1|טעמיה}} דר' יהודה כדי ליתן את המצוי על המצוי וכו'.''' ולפ"ז גם בתעניות תוקעין בשל יעלים פשוטין ולא משמע כן מהאי תלמודא דלקמן במסכת תענית והרחבתי הדבור בזה בחיבורי פני המנורה בנר הד' ע"ש:
תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ו
'''{{עוגן1|למי}} נצרכה לר' נתן וכו'.''' בשמועה זו רבו המפרשים ופירשתי בפנים על דרך דברי הרא"ש ז"ל שהן נוחין ומסכימים ג"כ לפירש"י ז"ל בענין שפי' במתני' ודבקו בדבק הענין מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בזה דהוי ליה שלא במינו ומאי איריא נסדק אפי' ניקב נמי פסול ופי' ודבקו היינו מעצמו שחממו באור ונפשר ונדבק כתב עליו ולא מיסתברא לי שאי אפשר שידבק יחד ע"י חימום ולא מיקרי בור ע"י דבק שלא במינו אלא דוקא בשניקב וסתם הנקב בחתיכה אחרת. אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים עכ"ל בזה ועולה פי' הסוגיא שבפנים נמי על דרך זה וכן הא דלקמן נמי כפי הנראה מדברי התוס' והרא"ש שהביאו לזה ועם מה שהוספתי קצת ביאור להבין הכל ובספר המלחמות ראיתי שלאחר שהביא דברי בעל המאור ז"ל שכתב שדברי הרי"ף ז"ל נראה לו לפסק הלכה למנקט לחומרא כלישנא קמא דרבי יוחנן בהסוגיא שם. אח"כ מצאתי תלמוד ירושלמי וכו' וכן הראב"ד ז"ל בהשגות פ"א מהל' שופר בהל' ה' כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כדברי הרי"ף להלכה ולחומרא וכמו שהבאתי להמסקנא בפנים בפי' המשנה. וז"ל לא הסכים לירושלמי. וה"ג כיני מתניתא היה מעכב את התקיעה פסול פי' אע"פ שתיקנו מפני שקול הסתימה הוא זה ואם סתמו במינו מיהת כשר. בענין פירושו בזה לא משמע הכי מלישנא דתלמודא אלא אלפני הסתימה קאי וכן פירשו התוס' והרא"ש לזה והכי משמע נמי מנוסחת המשנה דכאן אם עיכב את התקיעה וכו' וכמבואר בפנים וכו בענין ההשגה האחרת בסוף דבריו שכתב ושם פירשו שאם לא סתמו והניחו פגום כשר שכל הקולות כשרים בשופר. וכלומר מפני מה סתם הרמב"ם דבריו ולא הביא כלל לזה. וי"ל לדברי הרמב"ם שרמז לזה בדבריו שכתב ניקב אם סתמו שלא במינו פסול וכי' וכך היה לו לומר ניקב וסתמו אם שלא במינו וכו' שכן דרכו בכל מקום להביא כלשון הגמרא או כלשון המשנה אם הדין מפורש הכל במשנה אלא שבא לרמז אם סתמו וכו' כך הוא הדין וממילא אם לא סתמו והניחו כך כשר וכמו שביאר ענין בזה לקמן בהל' ז' היה קולו עב וכו' שכל הקולות כשרים בשופר נחזור לעיקר השגה שנראה לדעת הראב"ד הוא כדעת בעל המאור שכתב שהיו רגילין לפרש כי מחלוקת ר' נתן וחכמים בשאינו מעכבין את התקיעה וכן פי' הר"ר שלמה ז"ל גם דברי הר"י מוכיחין כן אח"כ מצאתי תלמוד ירושלמי שנראה ממנו כי מחלוקת ר' נתן ותחכמים בשמעכב את התקיעה וכו' ור"ל בזה דעכשיו לפי דעת רוב הפוסקים שהסכימו להלכה כר' נתן מדמפרש ר' יוחנן אליביה ועוד דהאי תלמודא מוקי לסתמא דמתני' כר' נתן א"כ אם סתמו במינו לעולם כשר הוא וזה דלא כדעת הרי"ף והרמב"ם שכתבו דווקא אם נשתייר רובו וכו' וכהמסקנא שהבאתי במתני שתפסו לעיקר ללישנא קמא דר' יוחנן ולחומרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר ודעת המשיגים לפסוק כלישנא בתרא דר' יוחנן ולקולא שסוברים בכל מקום לישנא בתרא עיקר וכמי שהביא הרא"ש לדעתם ובענין זה כתב שם הרמב"ן ז"ל לפרש סוגיא זו דהכא וז"ל ופירוש הירושלמי כך הוא שופר שנסדק ידבקו פסול למאן נצרכה לר' נתן דאלו לרבנן מאי איריא נסדק כולו לאורכו אפי' ניקב נמי ואעפ"י שאינו מעכב את התקיעה כדפי' שם לעיל אבל לר' נתן סד"א מדנקב וסתמו במינו כשר אף נסדק לארכו ודבקו בעצמו כשר צריכא וכן דיבק שברי שופרות. ניקב וסתמה ר' חייה בשם ר' יוחנן אם דר' נתן הוא דתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר וכך הגי' בכל הנוסחאות ופירושה שר' חייה בר אבא בא לפרש הברייתא לקיים דבריו שהעמיד משנתנו כר' נתן ואמר דהכי קתני אם היה מעכב את התקיעה מתחלה קודם סתימה ובהא פליגי ת"ק ור' נתן דלת"ק לעולם פסול אעפ"י שעכשיו אינו מעכב ולדברי ר' נתן במינו כשר נמצאת משנתנו שמכשרת אם אין מעכב את התקיעה לאחר סתימה ר' נתן היא ותפתר בשסתמו במינו ובמעכב עכשיו את התקיעה אפי' ר' נתן מודה דפסול לעולם והיינו דלא קתני בגמרא דילן בברייתא אם היה מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה שאם מתחלה אין הנקב מעכב את החקיעה כלל אינו נקב ואין סתימתו פוסלת לפי שאינה מסייעת בקולו של שופר כלל ועוד שאינו בכלל ניקב וסתמו ובירושלמי שנו פירשו זהו פירושה של שמועה כדברי הראשונים ז"ל וירושלמי מוכיח שהוא מתרץ כלשון הברייתא היה כמו שכתוב בכל הנסחאות וכתבתי זה לברר דברי רבינו הגדול שפסק כר' נתן שעל כרחינו סתם מתני' כר' נתן ולא כרבנן ועוד מדקא מתרץ ר' יוחנן אליביה ש"מ הלכתא כוותיה כדאמרינן במסכת שבת וכו' עכ"ל רמב"ן שם בפי' השמועה. והנך רואה שלענין הכוונה בפלוגתא דר' נתן ורבנן הסכמתי לפירושו ז"ל והוספתי בביאור ולהכריח דע"כ הוא דלא פליג ר' נתן באם מעכב את התקיעה לאחר הסתימה שהוא פסול. אלא במה דפי' בהאי דקאמר למאן נצרכה לר' נתן לשיטתו הוא דפי' וכענין שהבאתי בשמו שחולק על רש"י בפי' ודבקו. ולפי המבואר בפנים הכל ניחא ועולה כפי מסקנת רוב הפוסקים וגדולי הראשונים ז"ל ובלי שום דוחק לפי הכתוב לפנינו כמו שהוא לפניך בס"ד:
תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ט
'''{{עוגן1|רבי}} יודן גוזריא בשם ר' אחא נשיכת כלב שאינו ממינו וראה וכו'.''' נראה דודאי ל"פ ר' יודא ורבנן דיש הפרש בין נשיכת כלב לבין נשיכת נחש בענין הרפואה כנודע אלא דכל חד וחד מפרש ההפרש לענין העונש ובענין גרם החטא שידוע הוא מההפרש של החטא והחוטא וכד"א יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו שאצל הרשע הפועל החטא לפי דרכו אמר ג"כ יעזוב דרכו ואיש און זהו שאין בו בפועל כ"א בכח כענין שהוא מחשב כך וכך לעשות או תחבולות רשע לו להסית אחרים שיעשו כך וכך והיא נקרא איש און זה יעזוב מחשבותיו וכך היה באותו הדור שיש שחטאו בפועל ידברו לה"ר שלהם בפרסום לעיני משה וכל ישראל ויש שבהסתר מחשבותיהם ובהסתה לחבירו על מה אתה שותק או דוגמתו ולכת הא' להם מגיע נשיכת הנחש כנודע מדרש חז"ל מפסוק מה יתרון לנחש וכו' ולכת הב' נשיכת הכלב להם מגיע ולפיכך נמי היה ההפרש ברפואתם אלו וראה ואלי והביע כל זה לדברי ר' יודא ורבנן מוסיפין הם בזה וכלומר נהי שכדבריך כן הוא דהכל ניתן במדה כנגד מדה אלא שאתה צריך להוסיף ולומר דהכת הב' שאמרנו אשר להם ראוי הוא נשיכת הכלב זהו אמת לענין העונש אבל עיקר הטעם לא פירשת בביאור הטיב שכך הוא הדבר בענין הרפואה ולפי החטא שלהם שזה של כלב אינו מחלחל הארס שלו בתוך החלל של הגוף ולפיכך וראה היתה רפואתו ומפני שהחטא שלו לא היה נכנס באוזן השומע ולא נכנס לתוכיות גופו שיצטער בשביל כך וכך רפואתו לפי פגמו וארם הנחש מחלחל הארם שלו בתוך חלל הגוף וכך היה החטא שלו כת הא' שביותר מצטער השומע חרפתו מהמחרף והעולב אותו ונכנס לתוכיות גופו לפיכך רפואתו צריך לו הביט אל נחש הנחושת ואז וחי:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק ראוהו בית דין'''</big>}}
תחילתדףכאן ראש השנה/ד/א
'''{{עוגן1|יום}} טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת.''' נראה דדקדק התנא למנקט יו"ט של ראש השנה ולא נקט בקצרה לומר ר"ה שחל להיות בשבת אלא דאגב בא להשמיעני מילתא אחריתא בהאי לישנא יתרה שאף יום שני של ר"ה שחל להיות בשבת וכפי שהיו נוהגין לעשות ב' ימים לאתר התקנה שלא יהו מקבלין עדים אלא עד המנחה כדלקמן במתני' בהלכה ד' ושיהא השופר דוחה שבת גם ביום השני במקדש וקמ"ל ג"כ בזה שבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה לא היו משגיחין על הדחיות כי היכי דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי וכמו הסימן של הקביעות לא אד"ו רא"ש וכו' וזהו כדעת רש"י ז"ל פ' תמיד נשחט דף נח ע"ב והתוס' שם חולקין וכתבו בשם הר"י שאע"פ שהיו מקדשים ע"פ הראייה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדדי דאמרינן בהדיא בפ"ק דר"ה מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו וכו'. ואין דבריהם מוכרחין וראי' זו לאו ראיה היא שהרי אין זו הלכה פסוקה ודעות מחולקות שם בזה בדף כ' והרמב"ם ז"ל ג"כ לא כתב בענין זה כ"א כמסתפק כמ"ש בפ"ג מקידוש החודש בהל' י"ז ואם הוצרכו ב"ד להניח חודש זה מעובר וכו' וזה הוא שאמרו מעברין את החודש לצורך ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואומר לעולם אין מעברין את החודש לצורך הואיל ובאו העדים מקדשין ואין מאיימין עליהם והוסיף עוד שם וכתב יראה לי שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החדשים וכו' אבל אם באו העדים בניסן ותשרי וכו' מקבלין עדותן וכו' שאין מאיימין על עדים שהעידו על חדש שראוהו בזמנו כדי לעברו. הרי שאין זו דעת מוחלטת והלכה פסוקה לעבר החודש מפני הצורך וא"כ לא נהגו הדחיות בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה וכדעת רש"י ז"ל ומה שזכר הרמב"ם עוד מהדחיות לקמן בפ"ז שם בהל' ז' ומפני מה אין קובעין חשבון זה בימי אד"ו לפי שהחשבון הזה הוא לקיבוץ הירח והשמש בהלוכם האמצעי לא במקום האמתי וכו' זהו לפי הענין חכמת האצטגנינות ואין זה ענין למה שאמרו מפני הצורך דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי וכן מורין הדברים מהאי תלמודא דהך מילתא דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי לא היתה זה בידם לכלל קבוע לעולם כדאמר בפ"ק דע"ז סוף הלכה א' על דאמר שם על הכתוב בנחמיה וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל וכו' אין נימר דהוה בשובתא לית יכול דאת מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא ודחי לה וקאמר ומה בה ולית ר' חוניא מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה ע"ש הרי דבתקנת האי תלמודא כמ"ד אין מעברין מפני הצורך אלא הי' מקדשין בזמנו וכפי העדים שהעידו ע"פ הראייה ולפעמים היו עושין ב' ימים ר"ה וזהו לאחר התקנה דלקמן וכנזכר וזהו דאשמעינן התנא כאן ונקט יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דוק ותשכח דבמקום דמיירי בזמן שהי' נוהגין לעשות ב' ימים ר"ה קאמר התנא יו"ט של ר"ה וכדנשנה בסוף פ"ג דעירובין ר' דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה אומר וכו' ולמחר הוא אומר וכו' ולעיל שם דמיירי בחד יומא נקט בלישניה ר"ה בלחוד ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר וכו' וכן בכמה מקומות בכיוצא בזה:


'''{{עוגן1|במקדש}} הי' תוקעין אבל לא במדינה.''' רש"י ז"ל פי' לא בירושלים ולא בגבולין וכ"כ התום וסיימו והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וכבר הרגיש המהרש"א בזה דהא רש"י גופיה פי' בהא דקתני ועוד זאת היתה ירושלים וכו' בעודה בבניינה ומה שרצה לתרץ דלאחר חורבן דקאמרי היינו לאחר שגלתה סנהדרין וכו' זהו דוחק גדול ואין במשמעות כלל לפרש כן והלח"מ בפ"ב מהל' שופר הניח דברי רש"י הללו בצ"ע דסותר לדברי עצמו ואני כתבתי בחיבורי פני המנורה בנר הד' ובמוצק הד' ליישב דברי רש"י. וכוונתו נוטה לקו האמת ודלא כדברי התוס'. ובתחלה ראוי להבין על שכתב לא בירושלים והרי למאי דמסיק רבא מדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזור ביה וכדרבי וכו' והרי ירושלים כרמלית הואי כדאמרינן בעירובין דף ו ובכמה מקומות אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלים בלילה חייבין עליה משום ר"ה וכדפירש"י שם דנעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מחייבי עלה וה"נ אמרינן בפ' בתרא דירושלים כרמלית היא. וא"כ מה שייך למיגזר גזירה דרבה בכרמלית והא רבא גופיה ס"ל בפ"ק דשבת דף יא דלא גזרינן גזירה לגזירה בהוצאה ועיין בתוס' שם אלא למאי דאמרינן בפ' בתרא דעירובין דף קא ניחא דתנינן שם לא יעמוד אדם ברה"י ויפתח בר"ה וכו' אמרו לו מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים וכו' ופריך התם ורבנן אמר ר"מ ר"ה ומהדרי אינהו כרמלית דאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא וכו' ופירש"י וכיון דכרמלית היא לית לן למגזר אמר רב פפא כאן קודם שנפרצו בה פרצות כאן לאחר שנפרצו בה פרצות. וכה"ג מתרצי התוס' בפסחים בריש פ"ו גבי האי מעשה דהלל וב"ב. וזהו שנתכוין רש"י נמי כאן במתני' ועוד זאת היתה ירושלים יתרה. בעודה בבניינה. ר"ל קודם שנפרצו בה פרצות בחומה דלא הואי אלא כרמלית ואז היו תוקעין בה בשבת ומה שפירש ברישא לא בירושלים היינו לאחר שנפרצו בה פרצות ור"ה הויא ועדיין היה בה"מ קיים ולעולם קודם החורבן איירי במתני' זהו הנכון לדעת רש"י ז"ל. ודעת הרמב"ם לפרש דירושלים ג"כ קרוי מקדש וכמ"ש ג"כ בחבורו בהל' שופר שם הל' ח' ומדינה נאמר על שאר העיירות שבכל א"י דהוא ז"ל מיירי בכל מקום בחיבורו בענין כיוצא בזה לדבר כמו שהיה בזמן הקודם ועתיד ג"כ להיות כמו כך וזהו כדקאמר ר' יוחנן וכדמשני התם ולא הזכיר זמן שנפרצו בה פרצות כלל ושכן דרכו. ועוד הוספתי בראיות חזקות שם בחיבורי הנזכר ובכללים ודינים היוצאים מזה ואין כאן מקומו להאריך:


Segment 6
'''{{עוגן1|רבי}} יוחנן ור"ש בן לקיש הוון יתיבון מקשיי אמרין תנינן וכו'.''' המאמר הזה ג"כ במ"ר פ' אמור וניתן לדרוש הוא והרבה דקדקתי בו והארכתי בזה בחיבורי פני המנורה בנר הד' שם והרחבתי הדבור ג"כ בענין קושיית התוס' בריש פרקין וא"ת ומאי שנא מלולב וכו' וב' התירוצים שכתבי בזה ובעל המאור ז"ל בסוכה תירץ בזה בענין אחר וכן הרשב"א ז"ל הביא עוד ב' תרוצים אחרים אחד בשם רבו ואחד בשם התוס' אשר היה לפניו ז"ל וכתבתי שמה דלכולהו שינויי אית להו פירכא לבר מתירוץ אחד של הרשב"א בשם התוס' דבזמן המקדש ליכא חששא שמא ישתכח מצות שופר שהרי במקדש היו תוקעין ולא נתבטלה המצוה לגמרי בשנה זו וכו' וזהו עיקרא מכללא דהאי מילתא וכמו שזכרתי מזה לעיל ריש פ' החליל וביארתי שמה כמה וכמה סוגיות דר"ה ודסוכה והרבה עניינים מענין לענין היוצאים מזה ובמה שהיו ר"י ור"ל מפלפלין זה עם זה במאי דקמפלגי במקום אחר השייך לענין סוגיא דשמעתתא זו והיינו דקאמר יתיבין מקשיי אמרין וכו' שהי' מקשין זה לזה מכח מה דתנינן יו"ט של ר"ה וכו'. ודווקא לר' כהנא הוא דשאלו וכגי' המדרש אמרין הא מרה דשמועתא וכו' ואם יזכני המקום ברוב רחמיו ורב חסדיו להוציא גם החיבור הנזכר לתורה ויראו וישישו הלומדים בו ומבינים על קו האמת ומודים אחר העיין בדבר כי שם ימצאו דברי חריפות בהלכה ודברים מתוקים בדברי אגדה וחרוזים זה לזה בס"ד:
תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ב
'''{{עוגן1|רואה}} ואינה שומעת וכו'.''' ושומעת ואינה רואה ההר מפסיק. והתם דף ל' גריס רואה פרט ליושבת בנחל וכו' ואין הפרש בין הסוגיות לענין כוונה דמילתא וכמבואר בפנים אלא דהתם נחל הוא מקום נמוך וכדפירש"י בריש מגילה והכא נחל פירושו נהר כעין לשון המקרא נחל איתן ולפי הפי' שפירשו על מים העזים והארכתי בענין זה בחיבורי על סדר נשים במס' סוטה במקומו. ובהא דמפרש הכא אינו רואה ההר מפסיק יש ליישב להא דגרסינן בבבלי פ"ק דמגילה דף ג' אמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך תנא סמוך אע"פ שאינו נראה נראה אע"פ שאינו סמוך בשלמא נראה אע"פ שאינו סמוך משכתת לה כגון דיתבא בראש ההר אלא סמוך אע"פ שאינו נראה היכי משכחת לה א"ר ירמיה שיושבת בנחל. ומדקדקים כאן וכי לא ידע המקשה ההיפוך מהרישא דמיירי שיושבת במקום הגבוה א"כ סיפא מיירי שיושבת במקום נמוך עד שבא ר' ירמיה ולימד זה ולמאי דלמדנו מכאן ניחא דבזה הי' מפלפלין דהא לכאורה משכחת לה כגון שההר מפסיק ביניהם ואינו נראה וכדקאמר הכא דזהו נקרא אינו רואה לענין האמור כאן אלא דלהמקשה ספוקי מספקא ליה אם זה נקרא סמוך לכרך שיהא נידון עמו דמכיון דגובה ההר מפסיק והמהלך מכאן לכאן צריך שילך בגובה ובשיפוע ההר עד שהוא מגיע לשם או צריך שיקיף את ההר ואם כן אינו סמוך הוא וזהו דקאמר היכי משכחת לה וכלומר מי נימא דמשכחת לה בהפסק ההר ביניהם ואין גובה ההר נחשב לשלא יהא נקרא סמוך וא"כ שפיר נקרא סמוך אע"פ שאינו נראה או דילמא דזה לא נקרא סמוך כלל מכיון דצריך להלך או בגובה ושיפוע או בהיקף ההר ופשיט ליה ר' ירמיה דאין ה"נ דזה לא מיקרי סמוך ולא משכחת לה סמוך אע"פ שאינו נראה אלא ביושבת בנחל:
תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ד
'''{{עוגן1|לא}} נמצאו אומרין שיר וכופלין אותו.''' למאי דבארתי בפנים כדמשמע בהדיא מהכא דזהו הקלקול בשיר שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים וכדקאמר ר' זירא התם בדף ל ע"ב ואיכא למימר דהאי מילתא קיימא כדאמר ליה ר"ז לאהבה בריה פוק תני להו התקינו וכו' כדי שיהא שהות ביום להקריב תמידין ומוספין ונסכיהם וכו' ואע"ג דדחו לה האי ראיה וכן להא דלקמן א"א בשלמא וכו' ודחי שאני התם וכו' היינו דמהכא אין ראיה לדברי ר"ז דמצינא לשנויי לך הכי אבל באמת דברי הברייתא עיקר וכדר' זירא וכדמסיק הכא. ואיכא נמי למימר דאידך פירושא הוא עיקר כדקאמר שם הכא תרגימו שלא אמרו שירה כל עיקר וכהני שינויי הוא דקאי א"כ נשאר הדבר בספק במה היה הקלקול ולמדנו עוד מברייתא זו דקתני להקריב תמידין ומוספין וכו' א"כ היה עוד קילקול ג"כ במוספין שלא ידעו מה לעשות. והתוס' מקשין כאן וגם בריש פ"ק דביצה אמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר"ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם וכו' וי"ל דיכולין להקריב מוסף דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכו'. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מקידוש החודש בהל' ה' בראשונה היו מקבלין עדות החודש בכל יום שלשים פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערבים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבואו העדים ואי אפשר שיקריבו מובף היום אחר תמיד של בין הערבים עמדו ב"ד והתקינו שלא יהו מקבלים עדות התודש אלא עד המנחה כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם. ולכאורה נראה מדבריו ז"ל שלא היה הקלקול אלא בענין המוסף וזה שלא כמפורש במשנה ובגמרא והתיו"ט הניח קושיא זו בצ"ע. ולענ"ד נראה הדברים כפשטן דהוא ז"ל מרמז לנו ב' דברים במה שכתב ונתקלקלו במקדש ולא ידעו וכו' דלכאורה שפת יתר הוא לא היה לו לומר אלא ולא ידעו וכו' לפיכך נראה דתרי מילי דהקלקול קחשיב. ונתקלקלו במקדש ור"ל בשיר כדתנינן ומפני שלא רצה להכריע בדבריו במה היה הקלקול אם לא אמרו כל עיקר כדתרגימו הכא או כהאי דר"ז וכדנראה מכאן וכדאמרן דאין הכרע לזה מהש"ס דהתם לפיכך סתם דבריו בזה וכתב ונתקלקלו במקדש ולא ידעו וכו'. מילתא אחריתא היא שר"ל שג"כ לא ידעו מה לעשות במוסף היום. ונראה ג"כ מדבריו ז"ל דלא ס"ל כדעת התוס' דאתי עשה דרבים וכו' וטעמו דשאני ההיא דתמיד נשחט גבי מחוסר כפורים דא"א בענין אחר דאם לא יקריב אינו יכול לאכול הפסח אבל הכא אם יבואו עדים מן המנחה ולמעלה יקריבו מוסף למתר כדכתב שם אחר זה בסמוך:


'''{{עוגן1|רבי}} יוחנן מפקד וכו'.''' הגי' דלקמן בפ"ד דתענית בזה היא עיקר דגריס סבון ומיעל עד דהוא יממא וכו' ולענין סעודת ר"ח איתמר התם שהיו נוהגין לעשות סעודה בעת קדוש החודש וצוה ר' יוחנן שיהו נוטלין ונכנסין לעשות הסעודה בעוד יום. ובענין ב' ימים דר"ח איירי התם כדבעינן לפרש בהגיעי שם ברחמי ובסייעתא דשמיא:
תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ה
'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא למקום הוועד של חדש.''' כדפרישית והרי זה כדמהדר ליה אמימר לרב אשי התם בדף ל"א ע"ב דא"ל הני מילי לענין עדות החודש דא"כ נמצאת מכשילן לעתיד לבוא אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה:
תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ו
'''{{עוגן1|אמר}} רשב"ג מה מצינו בכל מקום אומרה אמצעית וכו'.''' כך היא הגי' בבבלי דף ל"ב והיא נכונה וד כגי' התוספתא והת"כ שהבאתי בפנים:
תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ח
'''{{עוגן1|מיגו}} דאינון חמי לון ראיי שמע וכו'.''' לפי טעמא דהכא פשוט הוא דהמנהג נשאר כך שרא שנוהגין אנחנו כך לפי הדת של תורה וכ"כ התוס' בדף הנזכר דלפי' הירושלמי ניחא טפי:
תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ט
'''{{עוגן1|אמר}} רבי אלעזר מתניתא בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת.''' לכשתתבונן במה פרישית בפנים וביארתי התוספתא שהובאה כאן והעתקתי אותה כמו שכתובה שם תראה עין בעין לדברי הרמב"ם ז"ל בענין זה כמ"ש בהל' שופר בהל' ז' התינוקות שלא הגיעו לחינוך וכו' שהמה מדוקדקים והמה נלקחים מכאן ומהתוספתא כפירושו למה דמשני התם לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך וכו' ודלא כפירש"י שפי' בהגיע לחינוך מתעסקין בהן וכו' אלא איפכא הוא וכן התוס' בדף ל"ג ד"ה תניא נמי הכי וכו' הקשו על פירש"י וכתבו ודבר תימה הוא היאך יכול לומר שקטן שהגיע לחינוך מתעסקים ואפי' בשבת הלא אין מצות היום בשופר וכו' ולדעת הרמב"ם הכל ניחא ושיעור הצעת דבריו באלו החלוקות שביאר שם כך הם. התינוקות שלא הגיעו לחינוך וכו' בשבת שאינה ביו"ט של ר"ה כדי שילמדו כלומר אפי' בשבת דעלמא ומכ"ש בשבת שחל ר"ה בו. וכפי' הכ"מ בזה. ודלא כדברי הה"מ שכתב דלכך אמר בשבת שאינה ביו"ט וכו' לפי שביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ודאי מעכבין אותן שלא יאמרו שתוקעין ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וסיים שם. וכן נראה מן הירושלמי. ולא כן הוא דהא בהדיא אמרו הכא בהיפך מדבריו. אלא דצריך ביאור מהיכן הוציא הרמב"ם זה דאף בשבת דעלמא אמרו כן ומכ"ש בר"ה שחל בשבת ולפי התוספתא שהבאתי מוכרח הוא דע"כ רישא מתלמדין לתקוע בשבת היינו בשבת דעלמא וסיפא ואין מעכבין וכו' דהדר נקט בשבת היינו ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. ומיירי התם בשלא הגיעו לחינוך דדומיא דנשים קתני וכדפרישית בפנים. וסיים שם הרמב"ם בחלוקה זו ומותר לגדול להתעסק וכו' וזהו בריתא דהתוספתא וכדהובאה כאן. ואח"כ כתב ביו"ט בין קטן שהגיע לחינוך וכו' כלומר וביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת והיינו במקום שתוקעין בשבת וכתקנת ריב"ז בזה אין חילוק שאף בהגיע לחינוך אין מעכבין ומתעסקין עמהן שאע"פ שכבר תקעו בב"ד ועבר זמן ב"ד אפ"ה הואיל שהתקיעה אינה אסורה אלא משום שבות לא גזרו בקטן ואפי' הגיע לחינוך וכדי להתלמד והנה נכון ואמת הדבר ואזדא לה השגת הראב"ד שם וא"צ לבאר יותר בזה:
תחילתדףכאן ראש השנה/ד/י
'''{{עוגן1|רבי}} חנניה חשש להדא דר' מנא ולהדא דידן.''' הרי מכאן ראיה לנהוג במשך התרועה וכדנראה שלמד הרמב"ם ז"ל מכאן במ"ש בפ"ג בהל' ד' שיעור תרועה כשתי תקיעות. והיינו כדתנינן בדין המשנה שיעור תקיעה כדי שלש תרועות ואלו שלש תרועות הן תלת דקיקין האמור כאן ומפורש לדברי ר' מנא. וזהו כשיעור תקיעה אחת. ומדחשש ר' חנניה להלכה למעשה ועביד נמי להדא דידן והיינו עוד כהדין טרומיטה וזהו עוד כשיעור תקיעה אחת שהטרומיטה ותלת דקיקין חדא שיעורא הוא. ואין להאריך בזה בשכבר מבואר מענינים אלו בדברי האחרונים. מלבד מזה נזכיר דהנמצא כתוב בדבריהם מענין הנשימה אחת אין שורש לדבר זה ואיפכא מוכרח מכאן דקאמר אשכחת תני אמרן בנפיחה אחת יצא ודברי הברייתא עיקר וא"כ אין למנהג הזה שום סמך לעשות לכתחלה כן:


'''{{עוגן1|רבי}} אבא בר זמינא וכו'.''' לא שייך כאן לזה אלא אגב הובאה כדרך הש"ש הזה. ועיקר דברי ר' אבא לעיל בפ"ג שם הוא דשייך וביארתי שם היטב וא"צ למה שמצאתי לגדולי האחרונים מה שפירשו בזה וע"ש:


Segment 7
'''{{עוגן1|במקום}} אחד תוקעין וכו'.''' הרי לפניך הסוגיא זו מבוארת ומדוקדקת במה דנקט בהאי ברייתא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דוקא כמבואר בפנים. ופלוני אלמוני אחד שיבש עצמו בכאן כמו בכל מקום דרכו כן ופי' ע"י עירוב ועשה חמר גמל ושכח עצמו ולא זכר דביו"ט בלא שבת צריך ג"כ עירוב. ודי בזה שיצאתי חוץ לגדרי שלא לזכור כלל מאלו ומכיוצא בהם. ודע דהב"י בסי' תקצ"ה לא הביא אלא ריש הסוגיא דכאן עד נשמעינה מן הדא ודימו דהמסקנא הכי הוא דהויא ואינו כן אלא דהמסקנא הכא דהני תנאי פליגי וכל חד וחד לפי סברתו כמבואר הכל בפנים והאי תנא קמייתא כפי המשמעת משיטת הבבלי הוא דס"ל דלעולם תקיעה עדיפא וכדבעינן למימר לקמן. מדברי הרמב"ם ז"ל למדין אנו מדסתם דבריו בסוף פ"ג מהל' שופר ולא הביא כ"א כפי דברי הבבלי בדף ל"ד ע"ב שתי עיירות וכו' ל"צ דאע"ג דהא ודאי והא ספק. ובאמת דדבר זה צריך תלמוד אם מצד הסברא שאם יש שהות ביום כדי לקיים שתיהן למה לא יעשה כן ועוד דמוזכר בהאי תלמודא לסברא זו ונהי דלא קיימא המסקנא לומר דכ"ע סברי הכי מ"מ למה לא הזכיר הוא ז"ל במה שאין שיטת הגמ' דילן מנגד להא דהכא ודרכו בכל מקום להזכיר בכענין זה מסברת הש"ס דהכא ולפסוק כן אלא דנראה דדעתו ז"ל מדקאמר הש"ס הכא להמסקנא הדא אמרה פליגין משמע דכל חד וחד פליג אדחבריה ותנא קמייתא כפי שיטת הבבלי הוא דס"ל ולא ניחא ליה להאי סברא ולומר ביש שהות וכו' וראיה לדבר זה כדכתב הר"ן ז"ל בסוכה פ"ב גבי שלוחי מצוה וכו' ופלפל על דברי התוס' שם ודעתו כיון דפטור הוא ממצוה אחרת אפי' יכול לקיים שתיהן פטור הואי דחיישינן שמא מתוך טרדתו יתבטל מזו וכו' וע"ש. וא"כ ק"ו כאן דתקיעה דאורייתא היא וחיישינן שאם יחזור לקיים גם מצוה דרבנן שהיא הברכה שמא מתוך טרדתו יתבטל מהעיקר המצוה דאורייתא. ועוד אוסיף לומר דמדברי הש"ס הבבלי בסוגיא זו יש ללמוד נמי כן דהא לכאורה איכא למידק על דפריך פשיטא הא דאורייתא וכו' ל"צ וכו' דמנא לן למידק הכי דילמא לעולם אין ודאי דרבנן נדחה מפני הספק דמדאורייתא והא דאיצטריך ליה למימר הולכין למקום שתוקעין דמהו דתימא הואיל והכל יודעין לתקוע ואין הכל יודעין לברך וכן אין חבירו יכול להוציאו בברכה אבל בתקיעה מוציאו כהאי דקאמר הכא לאידך תנא דס"ל ברכה עדיפא והכי קאמר נמי התם בהאי ברייתא גופה דמייתי יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו סד"א דמהאי טעמא מקום ברכה עדיפא שאם לא ילך למקום שיש שם המוציאו בברכה והוא הש"צ שוב אין יכול לצאת ידי חובתו אבל בתקיעה יש לומר שימצא אח"כ הרבה מהיודעין לתקוע הלכך קמ"ל דאפי' כן מקום התקיעה עדיף ואכתי מנ"ל דאע"ג דהא ודאי והא ספק. וכן המקשה דפריך פשיטא דילמא לאפוקי מאידך תנא הוא דקאמר ואיצטריך לאשמעינן וכדאמרן אלא דע"כ נראה מסתמא דהש"ס דילן דס"ל בפשיטות להכריח מדקתני בהאי ברייתא הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין דאשמעינן בהאי לישנא יתירא דלעולם תקיעה עדיפא ואפי' יש שהות ביום ומטעמא דהואיל והברכות מדרבנן לא הטריחוהו חכמים כלל לזה כשהוא הולך לקיים המצוה מדאורייתא דשמא יטרד וכו' וכעין סברת הר"ן גבי העוסק במצוה וכו הנזכר ועוד דהכא איכא טעמא אחרינא ועדיפא מדהתם דהיאך יסמוך על כך שימצא אח"כ אחד שיתקע לו דשמא לא ימצא בין כך ובין כך יעבור הזמן מתוך שהולך למקום הברכה וזה פשוט הוא ולפיכך נמי פריך בפשיטות דלא איצטריך לא בעינן לזה דהא דאורייתא והא דרבנן ומהיכי תיתי נימא שיניח למדאורייתא משום האי מדרבנן ועל סמך שיוכל אח"כ לקיים גם להתקיעה מדאורייתא דשמא לא יהא סיפוק בידו ויעבור הזמן ומאי קמ"ל התנא בהא והלכך הוא דלמד לשנויי רי ל"צ דאע"ג דהא ודאי והא ספק והא קמ"ל דודאי דרבנן נדחה מפני הספק דאורייתא נקטינן מיהת השתא דמוכרח הוא משיטת הבבלי דאע"ג דיש שהות ביום לקיים שתיהן הולך הוא למקום שתוקעין וא"צ לילך כלל למקום שמברכין כדנשמע מכל הלין דאמרן וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר כלל מסברא זו הנזכרת כאן כנ"ל:


'''{{עוגן1|אליו}} כוונית נפקית ידי חובתי.''' משמע דעל תפלתו שבתחלה שהתפלל בפני עצמו קאמר ור"ל שאני שא"צ לשמוע מהש"צ ודאי הייתי יוצא ידי חובתו אלו כוונתי בתחלה אלא מפני שלא כוונתי בתחלה שומע אני עכשיו מהש"צ והוא מוציא י"ח וכדברי ר"ג כשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך היא מוציא את הבקי והלכתא כוותיה בברכות של ר"ה כדקאמר נמי התם ובסוף פ"ד דברכות איתמר בהדיא כן דהנוסחא שמה הא אלו כוונות הווינא נפיק ידי חובתי וא"כ הכוונה על התפלה שהתפלל בתחלה וכך משמע נמי מדהשיב לר"ז דקאמר ולא כבר צלינן וא"ל מצלינא וחזר ומצלי וכו' ומשום דהתפלה שבתחלה לא היתה בכוונה ועכשיו אני חוזר להתפלל עם הצבור והש"צ מוציאני וכר"ג והרמב"ן ז"ל הביא לזה בס' המלחמות בשלהי מכלתין והנוסחא הכתובה בפ"ד דברכות הוינא נפיק ידי חובתי ועם כל זה פי' דה"ק רב חסדא דדווקא במכוין לצאת הא אם לא נתכוין לצאת אע"פ ששמע מש"צ לא יצא ובא רב אדא והוסיף והוא שיהיה שם מראש התפלה כלומר מתחלת אבות וכו' ומכל הענין הזה נלמוד שצריך היחיד להתפלל שבע שהם חובת היום ואפי את"ל שש"צ מוציא ופוטרן מכולן בר"ה וכו' וכ"כ הר"ן ז"ל ללמוד מכאן שבמלכיות זכרונות ושופרות בלבד הוא שש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן. ואיך שיהיה נראה דבבענין דאמר רב חסדא הא אלו כוונית נפקי ידי חובתי הפי' שפירשתי יותר נוח הוא כמבואר בס"ד:


 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה'''</big>}}
Segment 8
 
 
 
Segment 9
 
<b>ת"ל ובעלה בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה.</b> התם מסיק לה אליבא דר' יוחנן האי ובעלה מאי עביד ליה למעוטי שאין אמה העבריה נקנית בביאה דס"ד אמינא הקישא הכתוב לאחרת מה אחרת נקנית בביאה אף אמה העבריה נקנית בביאה קמ"ל. ולית ליה האי דרשא דהכא מוהתנחלתם וא"ת ולשיטת הבבבלי מנא לן דאין אשה נקנית בחזקה דהא איכא ק"ו משפחה כנענית וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לשפחה כנענית שאין קניינה לשום אישות וכעין דפריך בדף ג' גבי אמה העבריה. ולהאי ש"ס צ"ל דלא ס"ל האי פירכא כדמשמע בהאי דתני חזקיה דלא פריך לה כי התם והאי דר' יודן נמי אליבא דשיטת חזקיה קאמר דיליף ביאה מובעלה ומינה ילפינן נמי דאינה נקנית בחזקה מדלא כתיב ובעל ולא כשיטת ר' יותנן היא דלדידיה איצטריך ובעלה למעוטי אמה העבריה:
 
Segment 10
 
 
 
Segment 11
 
<b>במה הוא מתחייב בדיניהן בדיני ישראל.</b> הכא לא פשיט לה אבל בבבלי פ' ד' מיתות דף נ"ז קאמר בנערה המאורסה דלדידהו לית להו דיינינן להו בדינא דידן בסקילה אבל אין צריך עדה ועדים והתראה דלא גרע מעריות דידהו כדמשמע התם דהאי סברא מיגרע גרע בדוכתיה קאי אפילו למאי דמוקמינן בנערה המאורסה כדפי' רש"י ז"ל אבל לא משמע כן מדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הל' ז' שכתב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה בדיני ישראל ומשמע שהכל כדין ישראל והכ"מ לא כתב בזה כלום וצ"ל דהוא ז"ל מפרש דלמאי דמוקי ר' יוחנן התם בנערה המאורסה לית ליה האי קושיא דמיגרע גרע דלא שייכא אלא בהני עריות דאית להו נמי אבל לא בנערה המאורסה וכן נכנסה לחופה ולא נבעלה דלית להו כלל דיינינן להו הכל כדיני ישראל וכדמשמע מלישנא דהאי תלמודא דאי אמרינן בדיני ישראל הכל בכלל:
 
Segment 12
 
 
 
Segment 13
 
<b>אין תימר בדיני ישראל ונתגייר חייב כו'.</b> הא לא פליגא על מסקנת הבבבלי פ' בן סורר ומורה דף ע"א דמסיק התם אפי' למאי דאמר ר' חנינא בברכת השם ונתגייר פטור אם הרג ישראל או בא על אשת ישראל ונתגייר חייב דנשתנה דינו ונשתנה מיתתו בעינן והכא לא נשתנה מיתתו הויא דמעיקרא בסייף והשתא בחנק וקלה בתמורה מישך שייכא. והכא קאמר דאי אמרינן בדיניהם אם כן הוי ממש דברכת השם דנשתנה מיתתו נמי מעיקרא בסייף או בחנק להאי מ"ד והשתא בסקילה. ובהא דבן נח שבא על אשתו שלא כדרכה לא מסיק הכי בפרק ד' מיתות דף נח דמי איכא מידי דישראל לא מיחייב ועכו"ם מיחייב אלא האי ודבק למעוטי שלא כדרכה באשת חבירו קאתי שאינו חייב על אשת חבירו אלא כדרכה והא דלא מוקי לפ"ז להא דקאמר דף נז בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל דשלא כדרכה קאי דלדידהו לית להו דעריות משמע שם עריות והילכך מוקי לה לנערה מאורסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה:
 
Segment 14
 
 
 
Segment 15
 
 
 
Segment 16
 
 
 
Segment 17
 
 
 
Segment 18
 
<b>כתבו על דבר שהוא איסור הנאה.</b> בבבלי פ"ב דגיטין דף כ' שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר משמע דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא דקא מיתהני מאיסורי הנאה וכן כתבו התוס' שם ע"ב ד"ה בכתובות קעקע אבל הרמב"ם בפ"ד מגירושין הל"ב כתב על הכל כותבין את הגט ואפי' על איסורי הנאה וכן כתב הטור ריש סי' קכ"ד. ובענין שטר קידושין באיסורי הנאה לא הוזכר בבבלי ופלוגתת פוסקים אחרונים היא ועיין בב"י סימן ל"ב שהביא בפה הרשב"א בתשובה שכתב פלוגתא דהאי תלמודא ולא הכריע וכבר כתבתי בפרק כל הגט שנראה מדעת הרמב"ם דס"ל דלא ילפינן שטר קידושין מגירושין בהא והלכך נמי לא כתב בפ"ג מאישות מדין שטר קידושין שכתבו במחובר לקרקע וע"ש במראה ד"ה כתב קידושין ומשמע לפ"ד דלענין מחובר לקרקע כשר לדעתו ולענין איסור הנאה פסול דלא הוי כגט וכן נראה מדעת הר"ן שכתב בפרק האומר בשטר קידושין דעתה דאשה גם אנייר וכמו דמשמע ממסקנא דהכא דאיסור הנאה פסול דלא דמי לשטר שאין בו שוה פרוטה. ועיינתי בתשובת הרשב"א סי' תר"ג (וכפי הגי' שהביא שם כך הגהתי בעמוד) ונשמע מדבריו שם שהכריע לענין קדושין כדברי האי ש"ס שאם כתבו על איסורי הנאה מד"ת פסול ועל איסורי הנאה מדבריהם כשר וכמו המקדש באיסורי הנאה מדבריהם שאין לו עיקר מדאו' דמקודשת ובענין כתבו על מחובר לקרקע כתב בתשובה סימן ת"ר דכשר וזהו כפי הנראה מדעת הרמב"ם אלא דמשמע מהש"ס פ"ק דגיטין דף י' גבי הא דקאמר התם כי קתני מילתא דליתא בקידושין מילתא דאיתא בקידושין לא קתני ושלא לשמה ומחובר בקידושין נמי פסול כדפי' רש"י ז"ל שם וכן הביא הרשב"א בעצמו שם. ובחידושי קידושין שלו הכריע הוא ז"ל דאם כתבו על מחובר לקרקע פסול כמו בגט כדמשמע מהסוגיא דגיטין אבל אם קדש אשה במחובר לקרקע בתורת כסף ודאי מקודשת כדמוכח בהדיא מהתוספתא דמכלתין פ"ד ודלא כדעת בעל העיטור שרצה להוכיח מסוגיא הנזכרת שאפי' קדשה במחובר לקרקע אינה מקודשת. וכן הכריע הר"ן ז"ל במתני' דריש מכלתין ע"ש. ומיהו אפילו בשטר שכתבו על המחובר לקרקע דפסול אם הוא שוה פרוטה מקודשת דמהני בה מדין כסף כדמוכח מהא דקאמר הכא לעיל אבל בשטר שהוא שוה פרוטה ככסף הוא וכמ"ש הר"ן בריש מכלתין וכן בפ' האומר לענין כתבו שלא לשמה וכ"כ הטור בסימן ל"ב בשם הרמ"ה והוא הדין נמי לענין כתבו במחובר לקרקע כן:
 
Segment 19
 
 
 
Segment 20
 
<b>ואתייא כבית שמאי דלא ילפי כסף מכלים.</b> הך סוגיא לא אתיא כשיטת הבבלי בשבועות דף מ' דקאמר התם שמואל טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב לפיכך יצאו כלים למה שהן ומשמע דאפי' שוה פרוטה לא בעינן כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' טוען הל"ח ואפילו הן עשר מחטין בפרוטה וטענו שתי מחטין והודה באחת וכפר באחת חייב שנאמר כסף או כלים כל הכלים ככסף. וצ"ל הא דגריס הכא בברייתא דלעיל הטענה ב"ה אומרים שתי מעין והיינו כשמואל התם דאמר הטענה עצמה צריך שתהיה ב' כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה ורב דקאמר שם כפירת הטענה צריך שתהיה שתי כסף ופסק הרמב"ם שם כוותיה היינו משום דקאמר התם דיקא מתני' כוותיה דרב ולפיכך כתב שם הל"ב כפירת הטענה שתי כסף היא מדבריהם משום דבהיקשא לא אתייא אליבא דב"ה אלא שהטענה עצמה צריכה שתהיה שתי כסף ולפ"ז ל"ק הא דהקשה הה"מ שם אהא שכתב מדבריהם ע"ש. ומיהו לשיטת הבבלי ע"כ דב"ה לא מקשי כלים לכסף אלא לומר שיהו כל הכלים ככסף וכגי' רש"י ז"ל שם אף כל דבר חשוב ולאפוקי כלים דאפי' שוה פרוטה לא בעינן. ומ"ש התוס' שם דף ל"ט ד"ה מה כלים לקיים הגי' אף כלים דבר חשוב ושיהו שוין שתי פרוטות וכן דעת הרא"ש ז"ל והביאו ראיה מסוגיא דהכא ע"ש יש לתמוה ע"ז דהרי הכא מסיק דהא דשמואל כב"ש אתיא ואי לב"ה צריך שיהו הכלים שוין שתי מעין וצ"ע:
 
Segment 21
 
 
 
Segment 22
 
 
 
Segment 23
 
 
 
Segment 24
 
 
 
Segment 25
 
<b>רבי חנינה אימר נחשא באתרא קיים כספא זליל כספא יקיר.</b> והכי מתרץ לה רב דימי בבבלי דף י"ב ולפ"ז שפיר אשכחן דשמנה נשים מתקדשות באיסר כדפרישית הגי' בפנים וכסתמא דמתני' דקתני א' משמנה באיסר דאלו לר' מנא לא אתיא ולא קאמר אלא אליבא דרשב"ג:
 
Segment 26
 
 
 
Segment 27
 
<b>תיפתר ביבמה.</b> ומאלמנה לכ"ג לא שמעינן מידי ומחוורתא כדאמרי' מעיקרא מכי ימות האיש האחרון ילפינן לה כדמסיק רב אשי בבבלי דף י"ג. והתו' שם בד"ה ומדאמר רחמנא הקשו קושיא זו כדמדחי לה הכא ותירצו דא"כ הוי ליה למיכתב האי קרא אלמנה וגרושה וחללה בפרשת יבמין כלומר אלמנה משום יבום וגרושה וחללה נקטי אגב דאלמנה דבחד קרא כתיבי והוי ליה למיכתב האי קרא בפרשת יבמין ולא ידעתי מ"ש המהרש"א ואין להקשות דהיאך איכא לאשכוחי דאחיו מאביו של כ"ג ישא גרושה וחללה דאסור בהן כו' ע"ש דמאי שיטתיה דגרושה וחללה הכא הא לא אתינן כאן משום יבום אלא באלמנה שנתלמנה מאחיו מאביו דלכ"ע שריא במקום יבום והוי אמינא דלהכי אתי קרא גבי כ"ג לאסרו אף במקום יבום ואפשר דה"ק דאפי' אם נפרש כוונת התוס' דכולה קרא ליכתוב בפ' יבמין ומשום יבום לא הוי קשה מידי דהאיך איכא לאשכוחי כו' ומ"מ דברים נדחקים הם ללא צורך:
 
Segment 28
 
 
 
Segment 29
 
 
 
Segment 30
 
 
 
Segment 31
 
 
 
Segment 32
 
<b>ודכוותה גירש אשה אין חוששין לגירושיו.</b> כדמוקי בפרק השולח דמשכחת לה שאם קידש ביום של עצמו דאז הוו קדושין וביום של רבו הוא דלא הוו קדושין וקאמר דכוותה אינו יכול לגרש ביום של רבו כמו שאינו יכול לקדש ביום של רבו. ואי קשיא שפחה חרופה ביום של עצמה מיהת תתגרש כמו דאמר התם בחצי עבד וחצי ב"ח הא ליתא דהא במסקנא קאמר הכא דהאי בעיא לא אתיא אלא אליבא דמ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר ולא פשיט ליה מדאמר ר' חייא אלא במכ"ש דאם חצי עבד וחצי ב"ח אין לו גירושין ביום של רבו ומכ"ש עבד ושפחה כנענית אין להם גירושין:
 
Halakhah 2
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
<b>בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים.</b> כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבדים הל"ת בכסף הוא נגאל מיד הנכרי ואינו נגאל בשוה כסף. וקשה מ"מ לא חילק כדמחלק הכא לקמן הדא דתימר בשלא עשאן דמים ועוד דהכא משמע שמגרע ויוצא אפי' בתבואה וכלים והוא ז"ל כתב שם כן גבי דין הגרעון. ועוד דהא בבבלי דף ט"ז דריש מקרא דכתיב בנמכר לנכרי ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף לענין שהעבד קונה את עצמו בו וכן לענין גרעון כדלקמן ומיהו בהא איכא למימר דל"ק אסוגיא דהכא דהתם בשעשאן דמים מיירי והכי משמע נמי ממאי דקאמר שם בדף ח' גבי בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים האי תבואה וכלים ה"ד אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאלתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף ופי' רש"י ז"ל וכיון דאיפרוק ביה איקנויי נמי מיקני ביה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו ואי דלית בהו שוה פרוטה מאי אריא תבואה וכלים אפילו כסף נמי אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכיון דלא קייצי לא ופי' רש"י וה"ק אינו נקנה בתבואה וכלים אא"כ קצץ דמים. וא"כ בגאולתו נמי קצץ דמים בעינן דשוין הן ואזלא סוגיא דהכא כרב יוסף התם דמוקי לה הכי. אבל על הרמב"ם קשה מ"ט לא מחלק בזה ועוד למאי דמסיק התם דלא כרב יוסף ולרב נחמן דס"ל פירי לא עבדי חליפין כדפסק הרמב"ם כוותיה בפ"ה מהל' מכירה מפרש לה דה"ק לא בתבואה ובכלים דלית בהו שוה פרוטה דלא תימא הואיל ומקרבא הנאתייהו גמר ומקני נפשי' קמ"ל ומשמע אבל אית בהו שוה פרוטה לעולם נקנה בהן אע"ג דלא קייצי וא"כ נמי הוא נגאל בהן דישיב גאלתו אמר רחמנא ואפשר לדחוק ולומר דכיון דדריש הכא מקרא אחרינא כסף ממכרו וכן מביאו הוא ז"ל שם וגלי לן קרא דנמכר לעכו"ם אינו נגאל בשוה כסף ה"ה לענין גרעון נמי כן ולא ס"ל לחלק בין גאולת הכל לגרעון מדסתם הש"ס הבבלי בזה. ובענין חילוק אם עשאן דמים לא הוצרך להזכיר דכיון שעשאן דמים עליו כסף מיקרי. והא מפרש התם אליבא דרב נחמן דלית בהו שוה פרוטה כו' ס"ל דלדיחויא בעלמא אתמר:
 
Segment 4
 
<b>שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בו רבו.</b> ומשמע ממסקנא שהעבד אינו יכול לחזור בו ואתייא הא כהאי דמסיק רבא שם דף י"ו גבי הא דקאמר בברייתא וקונה את עצמו בשטר זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי לו ואם מחל לו רבו על הכסף אינו מחול עד שיכתוב לו שטר שיחרור. ומהאי טעמא נמי אין העבד יכול לחזור בו:
 
Segment 5
 
<b>סדר מכירה כך הוא כו'.</b> ולא דמיא לשטר מכירת השדה דהתם דוקא המוכר כותבו ולא הקונה כדאמר בבבלי דף ט' המוכר כותב שדי מכורה לך. ובהא דקאמר הכא אני פ' מכרתי בתי לפ' אתיא כרב חסדא שם ד' י"ו דפליגי התם שטר אמה העברייה מי כותבו רב הונא אמר האדון כותבו ורב חסדא אמר האב כותבו והרמב"ם בריש פ"ב מעבדים כתב כיצד בשטר כותב לו הריני מכור לך הריני קנוי לך ונותן לו השטר וכתכ הכ"מ יפסק כרב חסדא דהאב צריך לכתוב בתי מכורה לך והוא הדין לעבד עכ"ל ולא נתן טעם למה פסק כרב חסדא דהא קי"ל רב הונא ורב חסדא הלכה כרב הונא דרבו דרב חסדא הוה כדכתב בעל הליכות עולם בפרק ב' משער החמישי ונראה דהיינו טעמיה משום דבתר הכי קאמר התם לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו שטר ואימא חזקה כו' מסתברא שטר ה"ל לרבויי שכן מוציא בבת ישראל ולא קאמר שכן מכניס בבת ישראל משום דהא אליבא דרב חסדא איתאמרת התם ולדידיה שטר קידזשין לא דמיא לשטר אמה העברייה דהתם קונה כותבו ושטר האשה מקנה כותבו וכך כתב הרשב"א ז"ל ומדשקיל וטרי הש"ס ומפרש אליבא דרב חסדא שמע מינה הלכתא כוותיה:
 
Segment 6
 
<b>שביעית של מכירה לא שביעית של עולם.</b> בבבלי סוף פרק יוצא דופן דריש הכי ולא שנה של עולם דלא תימא דמתשרי מנינן לי' דכתיב ובשביעית פעמים שאף בשביעית של עולם נמי יעבוד היכא דנמכר בניסן דכלתה שש שנים בתשרי ועובד עד ניסן שנה של מכירה שלו. וממילא אימעוט שמטה נמי. והכא מפרשינן על שמטה ממש כדמוכח מדלקמן:
<b>אתייא כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע.</b> פלוגתא דרבי יודה ורבנן בהרבה מקומות ועיקרה בנדרים דף ס"א ר' יהודה סבר שנת יובל עולה לכאן ולכאן ולרבנן אין עולה לשנת שמטה הבאה. ומשמע מהכא להאי מ"ד אליבא דרבי יהודה דליובל לעולם מונין משנה שאחר יובל העבר וא"כ משכחת לה לפעמים שהיובל באמצע השמטה ולא משמע הכי בבבלי אלא לר' יהודה נמי לעולם היובל אחר שנת השמטה:
 
Segment 7
 
<b>יכול אפילו ברח ת"ל שש שנים יעבוד.</b> אבל אם ברח ופגע בו יובל מוציאו לחירות כדמשמע מהבבלי דף י"ז בפירוקא דרב ששת וכדפסק הרמב"ם שם הלכה ד'. וגירסא אחרת היה לו להכ"מ שם בסוגיא דהכא ולפיכך כתב מה שכתב ולפי הגירסא שלפנינו שפיר אזלא כסוגית הבבלי וכך כתב הרשב"א ז"ל:
 
Segment 8
 
 
 
Segment 9
 
 
 
Segment 10
 
 
 
Segment 11
 
 
 
Segment 12
 
 
 
Segment 13
 
<b>ויאמר באחת מהן.</b> לא דפריך ליכתוב בהדיא נערות בקרא דא"כ מאי משני אלא יאמר חד קרא קאמר כדפרישית אבל בבבלי דף ד' מקשה ליכתוב רחמנא בהדיא נערות ולא בעי בגרות ולפיכך לא שייכא האי שינוייא דהכא כדמקשי אביי התם ומסיק שם דלזבינא דאיילונית אתייא דס"ד הואיל ואין לה סימנים אינו יכול למכרה וקמ"ל דיוצאה בבגרות אע"פ שאין לה נערות דמקטנותה יצאה לבגר. וע"ש בתוס' ד"ה ויצאה שהקשו קושית הש"ס דהכא מעצמן או חלוף וכן תירצו שם:
 
Segment 14
 
<b>הכל מודין בעבד עברי עד שיהא שם שוה פרוטה.</b> לכאורה אין לזה שייכות לפלוגתייהו וכן לא איתא להא בבבלי גבי פלוגתייהו בדף י"ט ונראה דה"ק אע"ג דפליגי ר' יוסי בר' יהודה ורבנן אם יכול לייעדה אע"פ שאין עליה שוה פרוטה ור' יוסי בר' יהודה דריש מיעדה והפדה עד שיהא שם כדי פדייה והוא שוה פרוטה אבל בעבד הכל מודים שאם בא לגרע וליצא בגרעון כסף עד שיהא שם כדי שוה פרוטה ונקט לה הכא משום דיוצא בגרעון כסף מוהפדה נפקא לן ואע"ג דלעיל דריש מקרא אחרינא ואם עוד רבות בשנים האי קרא בנמכר לנכרי כתיב אבל נמכר לישראל מוהפדה נפקא ליה כדאמר בבבלי דף י"ד לענין גרעון וכן לענין קנייה:
 
Segment 15
 
 
 
Segment 16
 
<b>היה נשוי את אחותה.</b> משמע דס"ל דיכול למוכרה לקרובים אע"ג דאינה ראויה ליעוד לא לו ולא לבנו דל"פ הכא אלא אם צריכה לכסף אחר וכר' אליעזר בבבלי דף י"ט ועיין לקמן ד"ה תיפתר שהיה נשוי לאחותה:
 
Segment 17
 
<b>מלוה שיש לי בידך.</b> האי ברייתא הובאה בבבלי פרק ב' דף מ"ז ופירש"י ז"ל מקודשת בההיא הנאה דקא מחיל לה גבה ולשיטתיה אזיל שפירש לעיל בדף ו' גבי הא דאמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ומוקי לה דארווח לה זימנא שהרויח לה זמן הלואתו ובההיא הנאה מקודשת שהיתה צריכה לתת פרוטה למי שיפייסנו על כך וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו אבל הרמב"ם ז"ל לא מפרש הכי אלא שהוא מלוה אותה עתה מעות ואומר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארווח לך במלוה זו כדכתב בפרק ה' מהל' אישות הלט"ו ולפ"ז גם בהנאת מחילת מלוה אינה מקודשת שהרי אינו נותן לה עכשיו כלום ועי' לקמן בפרק ב' הל"א ד"ה מה בינה למלוה מ"ש שם מזה בס"ד:
 
Segment 18
 
 
 
Segment 19
 
 
 
Segment 20
 
 
 
Segment 21
 
 
 
Segment 22
 
 
 
Segment 23
 
 
 
Segment 24
 
<b>שמא אינה מקודשת לשניהן.</b> בבבלי גבי פלוגתייהו דר"י בר' יהודה ורבנן קאמר לרבנן משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר ל' יום שמקודשת לראשון. והיינו דע"כ מיירי בשפירש ואמר מעכשיו אם איני חוזר בי מכאן ועד ל' יום דבהא ודאי מקודשת לראשון דטעמא דמקודשת ואינה מקודשת משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי כדאמרינן ריש פ' האומר. ולמדו התם רבנן מזה דבקדושי יעוד נמי הואיל ומעות הראשונים לקדושין נתנו הוי כפירש כל זמן שארצה וחלו קדושי יעוד והכא בשלא פירש מיירי ובפשיטות אתיא דקידושי יעוד נמי דמיון להא לענין שתהא עומדת בספק ולא שיחק האב באדון:
 
Segment 25
 
<b>תיפתר שהיה נשוי לאחותה.</b> זהו כר"א שם דף יט דס"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובים ורבנן ס"ל התם מלמד שמוכרה לפסולים ופי' רש"י ז"ל לממזר ולנתין. וטעמו דאלמנה לכ"ג לא מצית למימר שאין שפחות אחר אישות ולא משכחת לה אלא שנתאלמנה מקדושי יעוד ואליבא דר' יוסי ב"י דלדידיה לא הוו קידושין שעל ידי האב דמעות הראשונות לאו לקידושין נתנו אלא בעבדות שיש לו עליה הוא שמייעדה והלכך הדר מצי לזבונה כדאמר התם בדף י"ח אבל אליבא דרבנן לא משכחת לה ולפיכך פירש פסולין ממזר ונתין וה"ה לשאר חייבי לאוין לאפוקי אלמנה לכ"ג. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' עבדים הלי"ב כתב יש לאדם למכור בתו לפסולין כגון אלמנה לכ"ג כו' המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אינו יכול למוכרה שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעד אותה האדון ומת האדון או גרשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה הרי האב מוכרה פעם שניה אפילו לכ"ג ע"כ ומשמע דלדעתו ז"ל אפי' לרבנן יכול למוכרה אחר קדושי יעוד דלא מקרי שפחות אחר אישות ולכאורה הוא נגד מסקנת הגמרא שם דלא מוקי להא אלא אליבא דר"י ב"י והכ"מ כתב בזה דרבינו היה מפרש הא דקאמר כיון שפירש עליתו עליה היינו אם קדשה אחר אבל אם יעדה אדון אה"נ שרשאי למוכרה דה"ל שפחוח אחר שפחות עכ"ל ולפ"ד קשה דהשתא מנא לן דיעוד ארוסין עושה דלא איתמר האי שינוייא התם לעיל אלא למידתי פשיטותא דהבעייא כמבואר בסוגיא אבל לבתר דפשיט לה לקמן דיעוד ארוסין עושה לית ליה להאי פירושא ומשמע נמי דארוסין דיעוד שוה לשאר ארוסין ולפ"ז לא מתוקמא קרא באלמנה לכ"ג אלא בשאר פסולין וצ"ת:
 
Segment 26
 
 
 
Segment 27
 
<b>אני אין לי אלא של משנה.</b> והא דקאמר לעיל הכל מודים שאם השיאה ששיחק האב באדון לענין יעוד הוא דאיתמר דשוב אינו יכול ליעדה אבל מ"מ אין הנשואין מוציאין מרשות האדון לגמרי וכן משמע מסוגית הבבלי דלא מצינו חילוק בזה בין קידושין לנשואין וכן הרמב"ם שם לא חשיב אלא ששה דברים שהאמה העבריה קונה את עצמה בשנים וביובל ובגרעון כסף ובשטר שחרור ובמיתת האדון ובסימנין:
 
Segment 28
 
<b>מי כותב את שטרו.</b> והרמב"ם בריש פ"ב מעבדים כתב בפשיטות הוא כותב את שטרו וטעמיה דמשמע מדילפינן עבד עברי שנקנה בשטר מאמה העבריה וכמו באמה העבריה האב כותבו וכן בעבד הוא עצמו כותב או רבו המוכרו ועיין לעיל ד"ה סדר מכירה:
<b>כד שמעין גרסינן.</b> וכדמוכח מהסוגיא וזה כעין דאמר ליה רב נחמן לרב ענן בבבלי דף כ"ת כי הויתו בי מר שמואל כו'. והיפ"מ פי' כאן פירוש דחוק לפי גירסת ספרי הדפוס כרבי שמעון וכבר כתבתי בכמה מקומות שהוא טעות דמוכח ושכיח בספרי דפוס דהאי ש"ס ועיין בגיטין פ' התקבל הל"ד מ"ש שם:
 
Segment 29
 
<b>שמא יבא לידי כרשינה.</b> כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל ונראה דמרצע גדול הוא גס ועושה נקב רחב כמלא כרשינה ומש"ה היה יודן ברבי דורש אין רוצעין אלא במילת כדי שלא יפסול עכ"ל ולטעמו י"ל דבהא פליגי הני תנאי דלקמן דלמ"ד המרצע גדול ס"ל אין הכהן נרצע ולמ"ד לכל דבר שהיא של מתכות הוא דאתא ואפילו קטן נרצע דלשמא יבא לידי כרשינה לא חיישינן. והרמב"ם בפ"ג מעבדים הל"ט כתב במרצע של מתכות וזה כגי' הבבלי שם דגריס אליבא דרבי הכי והלכה כרבי מחבירו ולא הצריך מרצע הגדול ואפ"ה אין הכהן נרצע כטעמא דהכא דחיישינן שמא יבא לידי כרשינה:
 
Segment 30
 
<b>בשלשה מקומות הלכה עוקפת למקרא גרסינן.</b> וכן הוא בבבלי פרק ב' דסוטה דף טז והתם חשיב תער דנזיר התורה אמרה תער והלכה בכל דבר ודקדק רש"י ז"ל שם דאין זו עוקרת אלא מוספת והסכים לההיא גירסא דהכא ע"ש:
 
Segment 31
 
<b>והלך זה וקנה אדון לעצמו.</b> וכן דריש בבבלי ונראה דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דאין מוכר עצמו נרצע שפיר אתייא שמכרוהו ב"ד נמי הוא הגורס לזה. ובמכילתא דריש אזן ששמעה מהר סיני לא תגנוב:
 
Segment 32
 
<b>אחת בסוף שש ואחת בתחלת שבע.</b> בבלי דף כ"ב עד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש ומפרש רבא דבתחלת פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה קאמר וזהו נמי כדהכא דבסוף פרוטה אחרונה תחלת שבע הוא:
<b>עד שיתברכו הנכסים על ידיו שנא' כי טוב לו עמך.</b> בבבלי שם דריש להאי קרא פרט לחולה דשיהא בטובה בעינן דיתברכו הנכסים לענין הענקה הוא דשייכא כדקאמר התם בדף י"ז גבי פלוגתא דראב"ע ורבנן ונרצע אין מעניקין לו:
 
Halakhah 3
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
<b>וחתום אילו עידי שטר.</b> בבבלי דף כ"ו לא יליף לה מהא דאיכא למימר שטר ראיה בעלמא הוא אלא מדכתיב ואקח את ספר המקנה ונראה דאיכא נ"מ בהא דלמאי דיליף מהכא שטרי מכר נמי במשמע דכתיב בהאי קרא שדות בכסף יקנו ולמאי דיליף בבבלי איכא למימר דלא רמיז קרא אלא בשטר מתנה דאע"ג דהתם מכירה הויא דכתיב ואשקלה לו את הכסף מ"מ מדכתיב ספר המקנה דריש ללמד דיש קנין אף בספר לבדו וכדמסיק שם דלא אמרן אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה בשטר לבדו כ"א במוכר שדהו מפני רעתה ועיין לקמן הלכה ה' ד"ה ייפה כחו מ"ש עוד מזה:
 
Segment 4
 
<b>מה טעמא בכסף מלא יתננה לי.</b> הכא לא כתיב שקל ואמסקנא סמיך דאפי' היכא דלא כתיבא אלא כסף סתם נמי שקלים הן. ובבבלי בכורות דף נ' יליף לשקלי עפרון דהויין קנטרין מדכתיב שקל כסף עובר לסותר ואיכא דוכתא דקרו לקינטרא תיקלא ומסיק התם נמי דכסף סתם האמור בתורה שקלים הן ומיהו בהא דקאמר ר' חנינא כסף האמור בנביאים ליטרא לא קיימא הכי דהא ילפינן דשדה נקנית בכסף משדות וגו' כדאמר בבבלי פרקין ולא בעינן אלא ש"פ כר' יוחנן והא דקייימא מילתיה בכסף האמור בתורה משום דמילף ילפי מהדדי ממקום שנא' בו שקלים כדאמר התם:
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
<b>דתני קרקעות ועבדים כו'.</b> ברייתא הובאה בבבלי ב"ק דף י"ב מכר לו עבדים וקרקעות כו' ויליף נמי מהאי ברייתא כדקאמר הכא וכפי הגי' שכתבתי בפנים והתם דחי לה שאני עבדים דניידי כו' והלכך בעינן שיהו עומדין בתוכה דבהא אם החזיק בקרקע קנה עבדים ועי' לקמן סוף הלכה ד' ד"ה מהו לגבות מן העבדים מה שכתבתי שם בהאי ענינא:
 
Segment 7
 
<b>א"ל איש.</b> דכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות ודרשינן איש זוכה ואין הקטן זוכה והכא שאני דדעת אחרת מקנה אותו ומשמע דס"ל להאי תלמודא דקטן יש לו זכיה ע"י אחרים מדאורייתא והכי הוי משמע מבבלי ריש פ"ב דמכלתין גבי הא דמייתי להאי דרשא איש זוכה כו' מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד וגו' והתם קטנים נמי הוי בנוחלי הארץ אלמא יש לו זכיה ע"י אחרים מדאורייתא אבל לא משמע כן בפ' איזהו נשך דף ע"ב דקאמר התם קטן אית ליה זכיה מדרבנן משמע דאפי' ע"י אחרים אין לו זכיה מדאורייתא וכ"כ הרשב"א והר"ן ז"ל וע"ש בריש פ"ב שכתב דאף לפי המסקנא דפ' האיש מקדש נמי הכין אתיא ועיין בריש פ' כ"ט מה' מכירה שכתב הה"מ ז"ל דדעת הרמב"ם לחלק בין מכר למתנה דבמתנה אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש שם דעת אחרת. והכי מוכח בהדיא בפרק לולב וערבה דף מ"ו אמר רבי זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט כיון דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני כו' ע"ש:
 
Segment 8
 
 
 
Segment 9
 
<b>מאן תנא ולא ליך ר"מ.</b> עיין בפ"ד דנזיר הלכה ד' בד"ה במשלטת מ"ש שם בהאי ענינא בס"ד:
 
Segment 10
 
 
 
Segment 11
 
 
 
Segment 12
 
 
 
Segment 13
 
<b>רבי אבא כו' דרבי היא.</b> אפשר לפרש דעל האי עובדא קאי דכרבי אתיא שפיר דאע"פ שבניה עבדיס מ"מ היא בת חורין ופליגי על רבי יוחנן. ובבבלי פרק השולח דף מ' איפכא קאמר לר' יוחנן התם כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור א"ל לפני ר' אמי ור' אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים ופסק הרמב"ס בפ"ו מהל' עבדים הלכ' ד' כרב אמי ור' אסי ונתן הכ"מ הטעם דמדשתק ר' יוחנן ש"מ הדר ביה ועוד נראה דמילתי' דר' יוחנן דהתם כר' אתיא וכדמשמע מהכא ולא כרבנן:
 
Segment 14
 
<b>הרי אתיבת חורין וולדך עבד.</b> ברייתא בפ"ה דתמורה ומייתי לה בבבלי מכלתין דף ס"ט והתם גרים וחכ"א דבריו קיימין וטעמא דעובר לאו ירך אמו הוא ולפ"ז ההיא דמשנה קודמת דלעיל הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אתיא אליבא דהלכתא דאפי' עוברה לא זכת לו וכן משמע בבבלי פ"ב דגיטין דף כ"ג דמוקי לההיא משנה קודמת כרבי. ופליגי אמוראי התם בטעמא אליבא דר' אי משום דס"ל המשחרר חצי עבדו קנה אי משום דעובר ירך אמו הוא והרמב"ם דפסק בפ"ז מהל' עבדים הלכה ה' כחכמים נראה מדבריו שתפס לעיקר הטעם משום דהוי כמשחרר חצי עבדו וזהו שהשיג הראב"ד עליו שם קשיא רישא אסיפא כו' ע"ש והכ"מ כתב שם שאין זו השגה אלא פירוש וטעם ושפתים ישק. ומבואר הוא שהוא ז"ל משיג על שתפס זה הטעם והיה לו לכתוב משום דאינו בא לעולם או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו ור"ל דאפי' לעוברה לאו כלום הוא דהוי כאחר דעובר לאו ירך אמו הוא כדמשמע מריש דברי הרמב"ם ועם דלענין דין זה ליכא נ"מ מ"מ איכא נ"מ בעלמא להני טעמי ואין להאריך:
 
Halakhah 4
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>אילו האומר לחבירו משוך את הבהמה כו' שמא לא קנה.</b> הכא פשיטא ליה דקנה אבל בבבלי שנים אוחזין דף ט' בעיא דלא איפשיטא היא אם אמר לו משוך הבהמה לקנות כלים שעליה ואפי' אם אמר לו קני הבהמה וקני הכלים שעליה לא קנה דחצר מהלכת היא ולא קנה עד שתהא הבהמה כפותה:
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
<b>המוכר צאן לחבירו כו'.</b> כל אילו דינים מבוארים בבבלי ב"ק דף נ"ב ומפרש התם דבהני לא קנה אלא לענין זה דהוי כמאן דאמר ליה לך ומשוך וקני או לך וחזק וקני דמי והכא נראה דלענין קניה ממש מיתפרשא והיינו דקאמר לענין מסירת מפתח מחלוקת ר"ש וחכמים ולשיטתא דהתם לק"מ מרבנן דסברי מסירת המפתח לאו מילתא היא דבאמת לא קני אלא כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי והשתא לא דמיא להתם שלא מסר לו אלא לשמירת הבית:
 
Segment 6
 
 
 
Segment 7
 
 
 
Segment 8
 
 
 
Segment 9
 
<b>בכור שנטרף בתוך שלשים יום.</b> מהכא משמע כפי' ר"ת בב"ק דף י"ב דנטרף היינו שנעשה טרפה ולא כפי' רש"י שפי' נהרג דהא קאמר כמה שמת וכמה שהביאו התוס' בפ' הקומץ דף ל"ז וכן כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ביכורים הלכה י"ז וכן אם נעשה טרפה אינו חייב בחמש סלעים:
 
Segment 10
 
 
 
Segment 11
 
 
 
Segment 12
 
<b>רבי אבין פשיטא ליה כו'.</b> וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נחלות הלכה ג' ולמד מזה דגם בב"ח הדין כן כמו שכתב בפ"א מהל' מלוה הלכה ה' וע"ש:
 
Segment 13
 
<b>מהו לגבות מן העבדים כקרקעות.</b> כל אלו השאלות דשלחח ליה רב יהודה לר"א מימרות דעולא אר"א הן בב"ק שם מלבד בדין האחין שחלקו ואח"כ ייבם אחד מהן שאינו מבואר בש"ס הבבלי ופשוט הוא דנלמד מבכור כדאמר בפרק יש נוחלין דף קכ"ו. ובענין גביית מן העבדים קאמר עולא התם אפי' מיתמי אבל לא קיימא מסקנא הכי אלא אין גובין מן העבדים של היתומים כמבואר בהרבה מקומות ועיקרא דמילתא בפרק יש נוחלין דף קכ'/ח דרב נחמן מאי א"ל אין גובין מתנינן לה. וכתבו התוס' בב"ק שם ד"ה תנא מתניתא ידענא ואע"ג דבכמה דוכתין אשכחן עבדי כמקרקע דמי לענין אונאה ושבועה אור"י דהכא לא איירי אלא במידי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שיעבודא לאו דאורייתא ולא גבי אלא מדרבנן וכן כתבו עוד בפ' מי שמת דף ק"נ דבמילי דאורייתא פשיטא ליה דאיתקוש לקרקעות. ולפ"ז קשה מה דפסק הרמב"ם בהל' מלוה דעבדים כמטלטלי חשיבי לענין גביה כדמשמע מדבריו בפ' י"ח מהל' מלוה הל' ה' ע"ש. והא אנן קי"ל כר"י ור"ל דאמרי בשלהי גט פשוט שיעבודא דאו' וכמה שפסק הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה הל' ד' ודבר זה הוקשה לי מימים כביר' ומצאתי בחידושי הרשב"א דב"ק שם שהקשה כן על הרי"ף ז"ל דפסק כרב נחמן דאין גובין מו העבדים והא שעבודא דאורייתא והניח בצ"ע. והנ"י כתב בפרק הגוזל קמא בשם הרא"ה ז"ל גבי מתני' גזל בהמה ועבדים והזקינו כו' דההיא דרב נחמן אע"ג שהוא דין תורה היינו טעמא מפני שאין דעתו של מלוה עליהן לפי שיכול הלוה להבריחן דומיא דמטלטלין:
 
Halakhah 5
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
 
 
Segment 7
 
 
 
Segment 8
 
<b>לרצונכם פרט למתעסק.</b> בשלהי מנחות בעא מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בן בקר א"ל זו בידינו הוא לעכב מנין א"ל לרצונכם תזבחו לדעתכם זבחו. וכתבו התוס' בזבחים סוף פ' ב"ש דתרי גווני מתעסק איכא שמתכוין לשם חתיכת סימנין ולא לדם זביחה דבחולין כשר ובקדשי' פסול ועוד יש מתעסק אחר כגון שכסבור שהוא חולין ותרוייהו מושחט את בן הבקר נפקי. וכדאמר התם רבי אלעזר משום תולין פסולה וכ"כ עוד בפ"ק דחולין אבל אין דעת הרמב"ם כן שלא כתב בריש הלכות פסולי המוקדשין אלא השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה אלא כמתעסק הרי אלו פסולין עד שיתכוין לשחיטה. ולא פסק כר"א אע"ג דאיתמר התם בני שום חולק ונראה דטעמו דלא נפקת לן לעכב אלא מלרצונכם ולא שמעינן אלא למעוטי לא נתכוין לשום שחיטה ואע"ג דמושחט את בן הבקר נפקא נמי שיהא לשם קדשים התם למצוה הוא:
<b>ייפה כוחו בשני דברים.</b> בבבלי דף כ"ו אמתני' נקנין בשטר אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן לו דמים מתיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי ליפות את כחו ופי' רש"י ז"ל בדברי רב אשי הך מתניתא בנותן מתנה איירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך וכך כתב לו שדי מכורה ונתונה לך ליפות את כחו שאם יגבנה בעל חוב של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע ממנו דמים המפורשים ע"כ ולפ"ז לרב אשי אין חילוק לעולם במכר ואפי' במוכר מפני רעתה לא קנה בשטר לחודיה והרמב"ן ז"ל בפ' חזקת דף נ"א כתב על זה דמסוגיא דהתס משמע דהא דרב אשי נמי אמוכר שדהו מפני רעתה קאי ומביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן דה"ק שניכר בזה שהוא כ"כ רעה בעיני אדניה וכדי למהר קנייתה כתבה לו לשון מתנה ולשון מכר ובשניהם כדי ליפות כמו של לוקח ולענ"ד נראה דסוגיא דהכא מסייע' לפי' רש"י ז"ל כדקאמר כתב מתנה בלשון קנין וייפה כחו בשני דברים ועוד דמשמע הכא דס"ל לר' בא כרב אשי ולעולם אינו קונה בשטר לבדו דכמו דס"ל דבכסף אינו קונה לבדו ולא מפרש לה להך ברייתא דלעיל דאו או קתני כדמפרשי ר' יונה ור' יוסי וא"כ נמי בשטר לבדו אינו קונה ואפי' במוכר שדהו מפני רעתה דסתמא קאמר ושמעינן דאזלא סוגיא דהכא ממש כרב אשי לפי פי' רש"י ז"ל. והרמב"ם בריש הל' מכירה פסק כשינוייא דרב המנונא ותמהו עליו מ"ט לא פסק כרב אשי דבתרא הוא ותירצו שם הה"מ והכ"מ דרב אשי נמי אמוכר שדהו מפני רעתה קאי וע"ש וזהו כפי' הרמב"ן ז"ל ולמאי דנתבאר אפי' לפי' רש"י לק"מ דהא הכא קאמר ולא קבלה שמואל דלא ס"ל דאמרינן ליפות כחו נתכוין וא"כ שמואל דהוא בעל המימרא בעצמו דנקטינן כוותיה ע"כ לא ס"ל כהך שינויא דרב אשי ומוקי לה להאי ברייתא בשטר כיצד כו' כשינויא דרב המנונא. והא דקאמר אתיא דר' בא כשמואל לענין אם התנה עמו בשטר דלא אמרי' ליפות כחו נתכוין כמו דס"ל לשמואל בהך סברא וכדפרישית בפנים:
<b>ודרב הונא כר' יוחנן.</b> מילתי' דר' יוחנן איתא נמי בבבלי פרק יש נוחלין דף קל"ה ומסיק התם ג"כ במיפה את כחו וכן קאמר שמואל התם ולפי סוגיא דהכא הוי קשה דהא שמואל לית ליה ליפות כחו ואפשר לחלק דהתם במתנת שכ"מ איירי וכן הא דשמואל בפ' מי שמת דף קנ"ב גבי מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין דאם מיפה את כחו קנה אבל הכא הא דלעיל ארכביה אתרי ריכשי במתנת בריא מיירי ולא ס"ל ליפות כחו וטעמא דאי משום הא ה"ל לכתוב לו שטר מתנה באחריות מפורש ושפיר הוי יפוי כח נמי כמכר:
 
Segment 9
 
 
 
Segment 10
 
 
 
Segment 11
 
<b>ובנכסי הגר לא קנה אפילו מיצר בנתיים.</b> היינו דרב אסי א"ר יוחנן בבבלי פ' חזקת הבתים דף נ"ג שתי שדות ומצר אחד ביניהן והחזיק באחת מהך לקנותה אותה ואת חבירתה אותה קנה וחבירתה לא קנה וכתבו התוס' שם והא דאמרי' בפ"ק דקידושין גבי עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כלן התם בנותן לו דמי כלן והכא בנכסי הגר או במתנה ואע"ג דאין מחוסרין דמים מכל מקום לא הוי כמכר שנתן דמי כלן ע"כ ולא כתבו כן במכלתין בדף כ"ז בד"ה בד"א שכתבו ואומר הר"ח דבמתנה מיהא קנה כלן כשהחזיק באחד מהן בלא כסף וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהדיא בסוף פ' א' מהל' מכירה לפיכך אם היו הכל במתנה קנה כלן ולא מיתוקמא הך שמעתתא אלא בנכסי הגר כדפי' הרשב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מהכא דקאמר בהדיא כן. וטעמא דבמתנה שאני דאיכא דעת אחרת מקנה אותו:
<b>מתניתא פליגא על רב חסדא.</b> והכי משמע נמי מהש"ס בפרק הנזכר בדף נ"ה ונ"ו דלא קאמר מפסיק בנכסי הגר אלא המפסיק לפאה כו' ע"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' זכיה הל' י' שכתב אם היתה שדה אחת והיא מצויינת במצריה במכוש אחד קנה את כלה:
 
Segment 12
 
<b>תיפתר באילין כיסייא רברבייא.</b> הכי מוקי לה נמי בפרק הספינה דף פ"ו במידי דבעי מיתנא והם גיסים הגדולים ואיכא למידק עלה מסוגיא דאלו נערות ובחדושי' שלי הארכתי בזה ע"ש:
 
Halakhah 6
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>אפילו צבור בציבורין.</b> כתב הר"ן בפרקין וז"ל וכתב ר"ת ז"ל בפרק הזהב שצריך לשום המטלטלין בשעת חליפין ולראות כמה שוה כל אחד מהם והיינו לישנא דכל הנישום לומר שצריך שומא בשעת החליפין ולאו למימרא שצריך שישומו האחד כנגד חבירו כדי שיהא ערכן שוה דבכה"ג גריע טפי דהא איבעיא לן התם בדף מ"ז חליפין אי מקפיד עליהן אי קנה או לא ואע"ג דמסקינן דקנה מ"מ משמע דכשאין מקפידין בהן טפי עדיף אלא לומר שצריך שישומו כל אחד בעצמו כדי שידע כל אחד מהו מחליף ובכמה ולא נהירא דהתם משמע דלא צריך שומא בחליפין דאמרינן התם דמכורני באלו קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמו אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל דומיא דבאלו וכי אמרינן הכא כל הנישום לאו בחליפין קאמר אלא ה"ק כל דבר שאין ערכו קצוב כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרן לו באחד עכ"ל ובתוך זה יתבאר לנו דרב הונא ור"א פליגי בפלוגתא דר"ח והר"ן ז"ל ורב הונא לשיטתיה אזיל דס"ל התם גבי דמים מכור לי באלו קנה כדמפרש שם טעמא דמילתא דלא שכיחא היא ועבדו בה רבנן כחליפין וש"מ דחליפין גופייהו לא בעינן שומא כלל ואפילו צבור בציבורין קנה ור"א ס"ל כל הנישום אמרו משמע שישומו אותן ואפשר דלר"א אפי' זה כנגד זה צריך לשומן כדמשמע דמייתי ראיה מההיא דמעשר בהמה והן שחלקו גדיים כנגד תישים ולא ס"ל דבמקפיד גרע טפי אלא כהאי דאמרי' שם סתם חליפין מיקפד קפדי ולר"א הקפידא שיהו זה כנגד זה:
 
Segment 3
 
<b>לזה פרה ולזה חמור.</b> מילתי' דרב יהודה אמר שמואל בבבלי פ' המדיר דף ע"ו ונראה דהאי סוגיא דהכא מיתפרשא למ"ד התם דמתני' תברא מי ששנה זו לא שנה זו דרישא רבי יהושע דס"ל לעולם האב צריך להביא ראיה וסיפא ר"ג דס"ל לעולם הבעל צריך להביא ראיה והיינו דמקשי על מילתי' דשמואל מרישא וכלומר דלהאי מ"ד גם בסיפא האב צריך להביא ראיה והא לשמואל בכה"ג על המחזיק להביא ראיה וכן הא דקאמר לקמן מתניתא מסייע לשמואל היינו כמ"ד דאף ברישא הבעל צריך להביא ראיה דאי לאו הכי תיקשי רישא לסיפא. ולמסקנא דהכא דאמר להו לא מודה שמואל כו' והיינו דלא תסייע לי' לשמואל למאי דמפרש הכא דס"ל בחליפין על המחזיק להביא ראיה וטעמא דס"ל דהוא נמי מוצא הוא שנולד הספק אם נקנה לו או לא כדפרישית בפנים אלא דאמרי' דכל מי שנולד הספק בביתו וברשותו עליו להביא ראיה וזהו כמסקנא דהתם ע"פ פירוש הרז"ה והר"ן ז"ל דמפרשי להא דרב יהודה אמר שמואל ג"כ הכי וכמו דמסקינן דכולה מתני' דהתם אתיא אליבא דר"ג דהכל תלוי למי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה כדפרישית שם וה"נ בהא דשמואל כן וכדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ויש לפרש נמי הא דקאמר מתני' פליגא על שמואל כו' לא הבעל צריך להביא ראיה מסקנת הקושיא היא דקס"ד דהקידושין כפי שומת הכתובה הן והוו כעין חליפין שהוא מתחייב לה בכתובה והיא מקבלת הקידושין ממנו ומאי שנא דלא קרית ליה מוציא להבעל כמו להאב:
 
Segment 4
 
<b>סבר רבי בא דאינון חליפין ולית אינון חליפין.</b> זהו עולה כפי שיטת הראב"ד ז"ל שכ' בהשגות בפ"ה מהל' מכירה דהא דאמרו בפרק הזהב יש דמים שהן כחליפין אין לו שורש לענין קנייה אלא לענין מי שפרע כו' וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלא יהא אלא מקנה במלוה ואמרי' בפ' האיש מקדש דף מ"ז ואי מלוה להוצאה נתנה במאי קני אלמא לא מקני זביני במלוה ואפי' מעות מלוה בעינייהו וכ"ש היכא דליתנהו בעינייהו כי הכא אבל דעת הרמב"ם ז"ל דהוו כחליפין וכרבי בא דהכא וכמה שפי' הרי"ף ז"ל בשיטה זו יש דמים שהן כחליפין שנתחייב לו מכבר הדמים וקנה באותן המעות ונתן הה"מ שם הטעם דלא דמי למלוה דכיון דמחמת מכר נינהו הוי לי' כאלו לא נתתייב לו מעולם במעות וכאלו החליפו עכשיו זה עם זה דכיון שמשך האחד נקנה השאר בכל מקום שהוא ועיין לקמן בפ"ב הלכה ה' בד"ה ובקרקעות מ"ש שם בס"ד:
 
Halakhah 7
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
למוהלו ביום השמיני ימול בשר ערלתו בבבלי דף כ"ט למול מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כו' אותו ולא אותה אשכחן מיד לדורות מנא לן תנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות כו' והא דלא נפקא לי' לדורות מביום השמיני איכא למימר משום דהתם לא מפורש בהדיא הציווי על האב דוקא ולא על האם והלכך דריש מקראי דאברהם דהציווי מיד ולדורות על האב והאי תלמודא ס"ל דלא איצטריך למעט אותה דתיפוק לי' שמצות עשה שהזמן גרמא היא כקושית התוס' שם וע"ש דתירוצם לאו אליבא דהלכתא היא והריטב"א ז"ל תירץ דהיכא אמרי' דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצוה דתליא בגופא ואינה אלא לזמן ידוע אבל מצוה דלא תליא בגופא כגון למול את בנה נהי דקבוע הזמן לבן הנימול מ"מ האב שציוהו הבורא להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן שבין ביום ובין בלילה יטריח ויכין צרכי מילת בנו ע"כ וכעין זה כתב הר"ן ז"ל דה"א דבמצוה דאיהי לא שייכא בה ליחייבא מידי דהוי אב"ד דמיחייבי קמ"ל ולסוגיא דהאי ש"ס דלא נחית כלל למעוטי אשה מדרש הכתוב בכל אלו המצות המוטלות על האב צ"ל דלא ס"ל לחלק כן ועיין לקמן:
<b>ובחרת בחיים זו אומנות.</b> בבבלי דריש מדכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כו'. וניחא לי' למילף מדברי קבלה משום דקרא דהכא לא מפורש בהדיא דעל אב קאי. וכן להשיאו אשה לא מפיק לי' התם מוהודעתם דמשמעות המקרא לא איירי בהא אלא מדכתיב וקחו לבניכם נשים. א"נ דאיצטריך לדרשא דלקמן כל המלמד בן בנו תורה כו' ודרשא דהכא אסמכתא בעלמא היא. משל זקן. והכי מסיק בבבלי דף ל"ב דמשל אב והתם נמי פריך מההיא דהשלך את הארנקי ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מיני' ומשני בראוי ליורשו ונראה דהכא נמי גרסי' בההיא דלית לי' חורנין שאין לו בן אחר אלא הוא וראוי ליורשו. ובעושה הנחת רוח מילתא אחריתא היא דמיירי בענין שיש לו קורת רוח מזה כגון שזרקו לים למירמא אימתא אאינשי ביתיה כדכתבו התוס' שם בד"ה רב יהודה דאי לאו הכי רשע הוא דעובר בבל תשתית ואינו מחויב לשמוע לו ועיין לקמן בד"ה הלואי:
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
<b>ישפה של בנימן.</b> ובבבלי גריס בקשו אבנים לאפוד והתוס' בפ"ב דע"ז דף כ"ד כתבו דשיטת הבבלי ג"כ מיתפרשא על אבני חשן כדקאמר הכא דכיון שחשן מחובר לאפוד קרי לי' אפוד וע"ש שהוכיחו מדפריך התם והא ואבני מלואים כתיב דהדר ערביה ויש ליישב קושיתם לפי' רש"י ז"ל דה"ק והא ואבני מלואים כתיב וכי היכי דאבני מלואים קאי אויקחו ה"נ אבני שהם דהדר ערביה דהא אבני אפוד ואבני חשן דין אחד להם כמו דמצינו דדריש בשלהי סוטה מבמלואתם דכתיב באבני חשן שהיו כותבין עליהם בדיו ומראה להן שמיר כו' ואשכחן דבאבני אפוד נמי היו צריכין לשמיר כדאיתא בפ' מי שאחזו איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד וסוגית הבבלי משמע נמי דעל אבני האפוד ממש קאמר ולא כגי' דהכא דקאמר בקשו אבנים לאפוד לשון רבים:
 
Segment 7
 
 
 
Segment 8
 
 
 
Segment 9
 
 
 
Segment 10
 
 
 
Segment 11
 
 
 
Segment 12
 
 
 
Segment 13
 
<b>גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו.</b> משמע לכאורה דסוגיא דהכא אזלא כמ"ד כיבוד משל בן דהא קאמר אפי' את מסבב על הפתחים אבל הרא"ש ז"ל כתב דהא דקאמר ואפי' מחזר על הפתחים לא שיכבדהו משלו ויחזור הוא על הפתחים דהא קי"ל משל אב אלא בגופו מכבדו ובטל ממלאכתו ומתוך כך צריך לחזור על הפתחים ועיין לקמן:
 
Segment 14
 
 
 
Segment 15
 
<b>הלואי הוין כל שמועתי בריין לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב.</b> כתב הרא"ש בשם שאלתות דרב אחא והיכא דרויחא הבן והאב לית לי' כייפינן לי' לבן ושקלינן מיני' בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כו' וכן הביא ר"ח ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי מעובדא דר' יונתן שכפה את הבן לזון את האב ואין כ"כ ראיה משם דהתם בכותב נכסיו לבניו איירי ואהכי מייתי לה בפרק נערה שנתפתתה עכ"ל ולישנא דהאי תלמודא לא משמע כן דהא קאמר הלואי הויין כל שמועתי כו' משמע דלעולם כופין היכא דלית לי' לאב אלא ודאי בתורת צדקה קאמר והאי עובדא דבבלי פרק נערה דף מ"ט עובדא אחריתא הוה ומיהו דוקא בשיש לו אבל א"צ לחזור על הפתחים כדכתב הוא ז"ל שם וכמ"ש דבריו לעיל דלא אמרו הכא אלא לענין בטול מלאכה וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' ממרים הל' ג' שכתב ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שיכול:
 
Segment 16
 
<b>שהרי כסות לילה פטור מן הציצית.</b> הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות כתב ללמוד מכאן דבמיוחד תליא מילתא מדתלי טעמא דהזמן גרמא בכסות לילה משמע הא כסות יום חייב אף בלילה וכ"כ התוס' בפרקין דף ל"ד ד"ה תפילין וציצית דהכי אמרינן בירושלמי כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית ולא נתכוונו אלא להאי דיוקא ואליבא דר"ש דהלכתא כוותיה ולענ"ד אין כ"כ ראיה מוכרחת דאיכא למימר דלא קאמר כסות לילה בדוקא אלא להא לפוטרו אפי' לבשו ביום ולא למימר דכסות יום ליתחייב אפי' בלילה והטור א"ח סי' י"ח כתב לדעת הרמב"ם דס"ל בלבישה תליא מילתא מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא כסות יום ומה שלובש ביום חייב אפילו הוא כסות לילה וחלק עליו ע"ש ונהי דהחלוקה השניה לא משמע הכי מסוגיא דהאי ש"ס מ"מ חלוקה הראשונה מישתמע שפיר כדאמרן. וכבר כתב הב"ח שם שאינו מוכרח לפרש דברי הרמב"ם כן אלא דאיהו נמי מפרש כר"ת בהא דאמרי' פ' ב"מ דף כ"ח גזירה משום כסות לילה ממש הוא ולא כפי רש"י שמא יתכסה בלילה ועיין בתוס' פ' התכלת דף מ':
 
Segment 17
 
 
 
Segment 18
 
<b>איש פרט לקטן.</b> התוס' בפ' האשה דף צ"א הקשו תימא אמאי איצטריך דהיכן מצינו שחייב קטן במצות וי"ל דאיצטריך לקטן שהגדיל בין ב' פסחים דס"ד דחייב לעשות פסח שני קמ"ל דשני תשלומין דראשון הוא ולדעת הרמב"ם דפסק בפ"ה מהל' קרבן פסח הלכה ז' דחייב לעשות פסח שני וכרבי בפרק מי שהיה דס"ל שני לאו תשלומין דראשון הוא צ"ל דס"ל דדרשא דאיש למעוטי אשה מפסח שני מחובה הוא דאתא. וכרבי יהודה דס"ל התם כן דבהא שיטתו כר' יהודה אתיא כמ"ש הכ"מ בהל' ח' וע"ש וכבר כתבתי מזה ביבמות פרק ב"ש וע"ש הלכה ב' ד"ה מהו שיביא קרבן פסח:
 
Halakhah 8
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלוין בארץ.</b> ובבבלי יליף לה ממה שאמור בענין שהיא ע"ז דכתיב אבד תאבדון וגו' מה ע"ז שהיא חובת הגוף כו' ואפשר דהאי תלמודא ס"ל דלא מצינן למילף מהתם דהא חובת הגוף שלא לעבוד ע"ז לא כתיבא שם בהאי ענינא שאין הכתוב מדבר אלא לעקור ע"ז ולשרש אחריה וההיא ודאי אינה אלא בארץ וכמה שהקשה הרמב"ן ז"ל מביאו הריטב"א ותירץ שם בשמו לשיטת הבבלי דאפשר שאנו למדין ממה שאמור בפרש' לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם אל המקום ויש בכלל זה איסור במות בחוצה לארץ:
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
<b>מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות.</b> עיין בפ' אלמנה לכ"ג דף י"ז ד"ה כמ"ד מה שכתבתי מזה:
 
Segment 6
 
<b>ולמה לא תנינן אף החלה.</b> התוס' בדף ל"ו ד"ה כל מצות הוכיתו מכאן דחדש נוהג בשל נכרים כדמשמע משינוייא דר' יוסי וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ"כ המרדכי בפרקין והב"ח בי"ד סי' רצ"ג כתב ע"ז ותימה מאי ראיה מביא מהירושלמי דהא ודאי הוא דהא דפריך אמאי לא תנה חלה לאו אדברי ר"א דאמר אף החדש פריך אלא את"ק דקאמר חוץ מן הערלה ומן הכלאים פריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה נוהגת בשל נכרים כמו הערלה והכלאים דנוהגים ואף בשל גוים והשתא איכא למימר דלר"א חדש אינו נוהג אלא בשל ישראל והא דלא תני ר"א חלה כדתני חדש היינו משום דבחלה לא פליג את"ק דת"ק נמי מודה דנוהג בשל ישראל אלא דחדש דס"ל לת"ק דאינו נוהג בח"ל אפי' בשל ישראל קאמר ר"א דאף החדש אסור בשל ישראל והא דקאמר ר"א אף החדש לאו למימרא שדין זה שוה כזה לגמרי אלא לומר שיש איסור בחדש כמו בערלה וכלאים ולאפוקי מת"ק שמתירו ועוד האריך בזה ע"ש והברכת הזבח כתב עליו וז"ל אי כדברי הרב הב"ח דאת"ק קאי הקושיא א"כ קשה מנ"ל לר"א לחלוק את"ק דילמא גם הת"ק ס"ל דנוהג חדש בח"ל והא דלא חשיב ליה משום דאינו נוהג בשל גוים כמו חלה דלא חשיב הת"ק מהאי טעמא לדעת הב"ח אלא בע"כ דס"ל בפשיטות דחדש כל היכא דנהיג נהיג אף בשל גוים ואפ"ה לא חשיב הת"ק ש"מ דס"ל דלא נהיג כלל בח"ל לכך ראה ר"א לפלוג את"ק וס"ל דגם חדש נוהג בח"ל וא"כ הקשה בירושלמי את"ק ואר"א אמאי לא חשיבי חלה ומשני לפי שאינה נוהגת בגוים וזה ברור ועוד ראיה ברורה דחדש נוהג אף בשל גוים מהא דאמרינן. בדף ל"ח תניא ר"ש בן יוחי אמר שלש מצות נצטוו ישראל כו' וה"ה לערלה בשתים ואם איתא דחדש אינו נוהג בשל גוים הוה ליה למימר וה"ה לערלה בשלש דערלה נוהגת בשל גוים וכן כלאים אלא ש"מ דאין חילוק ביניהם וכדעת התוספות עכ"ל ואיכא למידק על ראייתו שהביא מהאי ברייתא דרשב"י דמאי פסיקא ליה דרשב"י סבר דערלה וכלאים נוהגין אף בשל גוים דהא אנן לא ידעינן דנוהגין אף בשל נכרים אלא מהאי סוגיא דהכא וכמה שלמדו כל הפוסקים מכאן ודילמא רשב"י פליג עליה דהאי מתני' תדע דע"כ רשב"י פליג עלה דהא להאי מתני' חדש מן התורה אסור בכ"מ וערלה וכלאים אינן אלא מדרבנן וכר"א דנקטינן כוותיה וכסתמא דמתני' דסוף ערלה ולר' שמעון ב"י ערלה וכלאים נמי מדאורייתא אסירי בח"ל כדאיתא התם וכן אין ללמוד מהאי ברייתא דסוף יבמות דף קכ"ב נכרי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן כו' אלמא אי לאו משום להשביח מקחו אסירי דילמא מטעמא דהיינו חוששין שמא ישראל מכרם לו וכנראה מפירש"י שם ועוד דהאי ברייתא אליבא דר"א דהאי מתני' אתיא ומנ"ל דרשב"י סבר דנוהגין אף בשל גוים וכן יש לדקדק על עיקר קושייתו על הב"ח דמנא לי' לר"א דת"ק לא ס"ל דחדש אינו נוהג בח"ל כו' דהא ליתא דלא דמי דבשלמא חלה מדרבנן היא בח"ל וכמו ערלה וכלאי הכרם ניחא דאיכא למימר הא דלא חשיב לה הת"ק משום דאינה נוהגת בשל נכרים אבל חדש אם איתא דס"ל לת"ק דנוהג בח"ל הוי ליה למתני בהדיא כי היכי דלא נטעי ולומר דדמי לערלה וכלאי הכרם שאינן אלא מדרבנן הלכך בא ר"א לחלוק וכלומר ואי דקושטא הוא דס"ל לת"ק הכי ע"ז פליג ואמר חדש אסור מן התורה בכל מקום ודיוקא דאף לק"מ דבמסקנא התם מוחק תיבת אף ותני חדש וכדכתבו התוס' בדף ל"ט ד"ה תני כיון דכלאים דרבנן וחדש מן התורה לא שייך למיתני אף ואפילו בערלה דהלכה למשה מסיני היא עכ"פ לא דמי ועוד דאיכא למימר דר"א סבר כמ"ד שם מאי הלכה מהלכות מדינה. ועוד יש לי כמה מהני מילי מעלייתא בהאי עניינא ובמה שיש לדקדק בסוגיא דר"ה דף י"ג מהיכן אקריב עומר כו' ואין כאן מקום להאריך יותר ובמקום אחר הארכתי בזה בס"ד:
 
Halakhah 9
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>אלא כן אנן קיימין במחיצה.</b> וה"ק אם עשה מצות אחת יתירה מטיבין לו ואם לא עשה מצוה אחת ונשאר מחוצה אין מטיבין לו והשתא ל"ק דיוקי דמתני' אהדדי כמו דקשה לפי הרמב"ם והר"ב דפרישית במתני' והא דכתב התי"ט שהכריחו לפרש כן ממה דאמרינן בפ"ק דר"ה בבינונים בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד כו' ע"ש במה שחילק ולא הוצרך לכל זה דכבר תירצו המפרשים דהתם לעולם הבא מיירי ומתני' דהכא בעוה"ז וכדקאמר הכא בהדיא לקמן:
<b>תמן תנינן הא כל היושב כו'.</b> וליכא לאוקמי הברייתא נמי במחוצה כדשנינן המתני' דא"כ קשיא דיוקי אהדדי דברישא קאמר דוקא עשה מצות אחת יתירה מטיבין לו ובסיפא קאמר העובר עבירה אחת המכרעת אותו לחובה הוא דאין מטיבין לו ולא דמיא למתני' דשפיר מיתרצא כדאמרן וה"ה דבלאו הכי הוי מצי למירמי דיוקי דהאי ברייתא אהדדי אלא דניחא ליה למקשי מהא מתני' דקתני בהדיא יושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה:
הדרן עלך האשה נקנית
 
Chapter 2
 
 
 
Halakhah 1
 
 
 
Segment 1
 
<b>האיש מקדש בו ובשלוחו.</b> מניין ששלוחו של אדם כמותו. מסקנת הבבלי דשליחות בכל התורה ילפינן מבינייא דקדשים וגירושין דכתיב ביה ושלחה דמקדשים לחוד לא נפקא לן שכן רוב מעשיהם ע"י שליח שהן הכהנים ומגירושין לחוד לא נפקא לן שכן ישנה בע"כ והלכך איתנהו נמי ע"י שליחות ואפילו למאי דאיתרבו קידושין לשליחות מהיקישא דיצאה והיתה מה להנך שכן חול אצל תרומה ולפיכך ילפינן מבינייא דקדשים וגירושין לתרומה וכ"ש לשאר מילי שהן חול גמור וקרא דאתם גם אתם דתרומה דדריש לרבות השליח איצטריך למעוטי עכו"ם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ומינה ילפינן לכל התורה דאין שליחות לעכו"ם. ושליחות לקדשים גופייהו יליף התם ר' יהושע בן קרחה כדיליף ר"א הכא מושחטו ופריך שם לרבי יונתן דס"ל דהאי קרא איצטריך ללמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד דס"ל אין אכילת פסחים מעכב שליחות בקדשים מנא לן דילמא התם משום דאית להו שותפות בגוייהו ומשני אליבא דר' יונתן דנפקא ליה מקרא דויקחו דליכא למימר משום שותפות דתרי קראי בשותפות למה לי וס"ל אין שוחטין פסח על היחיד וכי איצטריך קרא לשליחות הוא דאיצטריך. והשתא למה דקיי"ל דשוחטין את הפסח על היחיד כר' יוסי בפ' האשה דף צ"א דיליף לה מאיש לפי אכלו וקרא דויקחו וגו' איצטריך ללמד שאין הקטן זוכה כדמשמע מסוגיא דפרקין א"נ למעוטי אשה כדאמר התם א"כ ע"כ שליחות בקדשים מקרא דושחטו נפקא לן ולמאי דאמר הכא קשיא דהא מושחטו לית לן למילף דשאני שחיטה שא"צ דעת בעליה וי"ל למאי דאמר בפ' האשה דמקרא דאיש לפי אכלו ש"מ תרתי א"כ שפיר נפקא לן שליחות מקרא דויקחו לכ"ע ועיין בתוס' פרק האשה שם ד"ה אי נימא:
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
<b>אמר רבי יוסי מכיון שהאמינתו התורה כו'.</b> התוס' כתבו בדף מ"ג ד"ה וכן בדיני ממונות תימא דאמר בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת ע"כ ולפי דבריהם הא דר' יוסי קשיא ומלאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב עלה דהכא וז"ל וטעם דברי רבי יוסי לא הבנתי ושמא להצריכה גט קאמר שהיא מקודשת דבר תורה אע"פ שהוא נוגע בעדותו מן התקנה עכ"ל ומשמע מדבריו ז"ל שם דאפילו במודה שקבלתן הוו ספק קידושין וכן הביא הה"מ ז"ל בשמו בפ"ג מהל' אישות בהל' י"ו אבל הר"ן ז"ל כתב בפשיטות דאפי' במודה אינה מקודשת דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הוי לי' כמקדש שלא בעדים דאפילו שניהם מודים אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר' יוסי המוזכרים בירושלמי חוששת וצריכה גט עכ"ל ולדבריהם ז"ל הא דקאמר ר' בא אתא עובדא קמי רב ועשה שליח. עד אפשר ג"כ לענין חוששת מיתפרשא דמסתמא בקדושי כסף איירי דאי בקדושי שטר מאי אשמועינן בהא פשיטא דהלכה כב"ה. והכ"מ כתב שם לתרץ דברי הרמב"ם דסתם וכתב השליח נעשה עד ולא חילק בין קידושי שטר לקידושי כסף משום דאדברי ר' בא דהכא סמיך שהכריע הלכה כר' יוסי ולמאי דפרישית אין הכרע כ"כ בזה דאיכא לומר הכל לבתר תקנה לענין חשש איתמר להצריכה גט כדברי ר' יוסי וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל שכתב ההיא דכתף דלקמן מיירי נמי שפטרו משבועה לזה הכתף דאל"ה נוגע בעדותו הוי ומ"ש שם ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דאף בקידושי כסף קאמר דאל"כ לא הוי שתיק גמרא מלאפלוגי בינייהו וכ"כ בב"י בסי' ל"ה ואין זה ראיה מוכרחת דקידושי כסף כל היכא דאיכא הכתשה בכלל דיני ממונות דאיתמר התם הוא דחד טעמא אית להו בתר דתקון רבנן שבועת היסת. ואפשר נמי לומר לדעת הרמב"ם כן דסמיך אמ"ש בפ"א מהל' שלוחין הלכה ז' גבי דיני ממונות ולפ"ז לדעתו ז"ל דוקא בדאיכא הכחשה בקידושי כסף ומטעמא דמיקרו נוגעין בעדותן כדכתב שם גבי מלוה וע"ש:
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
<b>אמר רבי יוחנן הכל מודין בקידושין שאביה מקדשה לא היא.</b> עיין בפ' התקבל הלכה ב' ד"ה הכל מודים מ"ש שם בס"ד ובישוב דברי הרי"ף ז"ל:
 
Segment 6
 
<b>אין כר' שמעון בן לקיש נישואי תורה הן.</b> ואע"ג דמוקמינן בפ' התקבל דלא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא בנערה כדפירש"י שם ובקטנה לד"ה קדושיה לאו כלום הן איכא למימר דהיינו טעמא דנקט הכא בשתי שערות שהביאה ב' שערות אח"כ ומכיון דשתק האב ולא מיחה עד שנתגדלה ולעשות נערה הוי כמו שנתקדשה בנערות ולר"ל אליבא דרבנן קדושי תורה הן דנערה יכולה לקדש את עצמה. א"נ יש לפרש הא דקאמר הכא קטנה שקדשה את עצמה בשתי שערות בנערה קמיירי שכבר הביאה ב' שערות בשעת קדושיה וקרי לה קטנה שעדיין לא נתבגרה וכמו דאמר לעיל פתר לה בגדולה ובבוגרת מיירי כדפרישית בגיטין ע"ש וכן משמע מדברי הרשב"א ז"ל שפירש להא דקאמר בבבלי בדף מ"ו קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה הא דנקט קטנה ה"ה לנערה וכתב דיש נוסחאות דגרסי התם נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה וא"ת אי בנערה מיאון מאי עבידתי' הא משהביאה ב' שערות אינה יכולה למאן איכא למימר דבנערה דלא אפשר לא אפשר ובגיטא משתרי מידי דהוי אכל ספיקי קידושין דצריכה גט מספק אע"פ שאינה יכולה למאן ורב אחא גאון כתב דאף היא ממאנין אותה שכן כתב בפ' ואלה המשפטים אבל לא מצינו מיאון בנערה במקום אחר עכ"ל וזהו למסקנת הפוסקי' דפסקו כרב התם דאמר בין היא בין אביה יכולין לעכב וסוגיא דהכא אזלא אליבא דרב אסי דס"ל אביה דוקא יכול לעכב ומ"מ משמע מהכא דכל זמן שלא עיכב חיישינן שמא נתרצה האב כדמסיק אליבא דר' יוחנן. ופלוגתת הפוסקים היא אפי' שמענו שנתרצה האב כמבואר באה"ע בסי' ל"ז והמרדכי בפ"ב דמכילתין כתב בשם י"א דאם שמע האב ושתק ולא מיתה מיד הוי כאלו נתרצה והביאו הד"מ שם וזהו עולה כפי משמעות הסוגיא דהכא אליבא דר' יוחנן שאביה צריך למאן:
 
Segment 7
 
 
 
Segment 8
 
<b>טעמא דרב שכן משנה ראשונה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה.</b> ושמואל ס"ל כיון דאצרכוה רבנן חופה וזו אין חופתה חופה גמורה שמא יבא אביה וימחה אינה אוכלת כדכתבו התוס' בדף מ"ה ד"ה ונמצאת זרה לרב אסי התם דס"ל כשמואל דהכא ופסק הרמב"ם בפ"ת מהל' תרומות הלכה י"ז כוותי' משום דאמר שם הוה עובדא וחש לה רב להא דרבי אסי והרשב"א ז"ל כתב על תירוץ התוס' וקשיא לי דהא חופה דתקינו לה לאו דוקא שתעכב חופתה באכילתה שהרי במוחל אוכלת היא ואפי' לא נכנסה לחופה וכדאמרי' לעיל פ"ק לעולא דאמר טעמא דמשנה אחרונה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאמה ולאחיה ולאידך טעמא דקאמר התם משום סימפון ואיכא בינייהו קבל מסר והלך דבשקבל עליו הבעל לית ביה משום סימפון ובמסר לבעל ליכא משום דעולא וצ"ע עכ"ל ולדעת הרמב"ם ז"ל לק"מ דאיהו ס"ל חופה דוקא אמרו כדכתב בהל' תרומות שם לא תאכל עד שתכנס לחופה שמא תאכיל לבית אביה ומשמע אפי' מסר לבעל דלא פלוג רבנן בין ארוסה לארוסה והא דקאמר איכא בינייהו כו' ומשמע דלטעמא דעולא דפסק הרמב"ם כוותיה אוכלת במסר לבעל איכא למימר דהוא ז"ל מפרש דלאו למימרא דאיכא בינייהו למסקנא דדינא אלא דה"ק דלעולא בהא פליגי משנה האמצעית דקאמר בפ' אע"פ הגיע הזמן כו' דס"ל דהאי חששא מסתלקת בהגיע הזמן ובי"ד שלאחריהם ס"ל דבחופה דוקא ולאידך טעמא פליגי בחששא דסימפון ומ"מ לכ"ע עד שתכנס לחופה וקרוב לזה מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכ"כ בעצמו בפ"ק ע"ש:
 
Segment 9
 
 
 
Segment 10
 
התקדשי לי בסלע זו לאחר שלשים אוכלת בתוך שלשים יום ה"ז מקודשת בספרי הדפיס כתוב כאן אוכלת בתרומה וט"ס הוא. ופשוט הוא דהאי דינא הוא מה דאמרי רב ושמואל בבבלי ריש פ"ג אמתני' התם הרי את מקודשת לאחר ל' יום מקודשת לאחר ל' יום אע"פ שנתאכלו המעות וכך מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל. והאי תלמודא ס"ד דהאי דינא דמתני' דמי להא דנתאכלו המעות והלכך פריך עלה ממתני' ומשני דלא דמי משום דבמתני' לא גמר דבורו קודם שנתאכלו והלכך בעינן שיהא באחת מהן שוה פרוטה והיינו באחרונה דצריך שישתייר שוה פרוטה כדמוקי לה כרשב"א. וזהו כר' אמי בבבלי דף מ"ו דמפרש לה נמי היתה אוכלת אסיפא קאי ובאחת באחרונה היא אבל לא כטעמיה דר' אמי מפרש התם אליבא דכ"ע ואליבא דהלכתא המקדש במלוה אינה מקודשת וכפי שיטת הבבלי דלקמן דף מ"ז דמתיק להגי' דברייתא דלקמיה הא דקתני ובמלוה אפילו לא נשתייר כו' ומסיק התם דכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ובמילתא אחריתא פליגי ולפיכך קאמר צריך שיהא באחרונה שוה פרוטה משום מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה אבל האי תלמודא מפרש לפי הגי' דברייתא שלפנינו וכמו שהיא בתוספתא פ"ב ומפרש לה כפשטה דת"ק סבר המקדש במלוה מקודשת ואפי' לא נשתייר שוה פרוטה מטעמא דמלוה להוצאה ניתנה ומסתמא לא קדשה אלא בהנאת מחילת המלוה כדפרישית לק' ורשב"א סבר במלוה נמי בעינן שנשתייר שוה פרוטה ולהכי מוקי לה אליבי' ועד שיהא באחרונה שוה פרוטה:
<b>מה בינה למלוה מלוה לא ניתנה לשם קידושין.</b> מדמחלק הכי לרשב"א משמע דלת"ק דס"ל דבמלוה לא בעינן שנשתייר ואע"ג דלא ניתנה לשם קדושין מעיקרא משום דאמרינן מסתמא דעתו היה לקדש בההיא הנאה דמחיל לה גבה מכיון שידע דלהוצאה ניתנה ובודאי ליתא גבה כלום והכי מוכח מדלקמן דקאמר מה בינו למלוה כו' וזהו דלא כמשמע מפירושא דשיטת הבבלי בהך דמלוה להוצאה ניתנה וזה מסתייע להו לדעת הסוברים שהמקדש בהנאת מחילה מלוה מקודשת וכמ"ש בפ"ק הלכה ב' ד"ה במלוה שיש לי בידך וע"ש:
אית תניי תני מקדשין בגזילה בגזל דידה מיירי כדמשמע מהסוגיא לפי הך קושיא שהקשה לעיל עיין לקמן הל' ו' ד"ה ומקדשין בגזילה:
 
Segment 11
 
 
 
Segment 12
 
<b>התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכה לים.</b> ובתוספתא פ"ב גריס משנטלת מידו הטילתו לים וכן הוא בבבלי פ"ק דף ח' נטלתו וזרקתו לים ואפשר לפרש הכא נמי כעין דקאמר התם ולים דקאמר לרבותא הוא דהואיל שעל פיה זרקה לאיבוד וה"א דקדשה נפשה והא דעבדה הכי סברה אבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא קמ"ל דאינה מקודשת ומכ"ש אם צותה להשליכו במקום שאינו אבוד:
<b>תניהו לעני הרי זו מקודשת.</b> בבבלי פ"ק שס התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת אפילו עני הסמוך עליה מ"ט אמרה לי' כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת בי' את וכתב הרשב"א ז"ל דאפשר דהך דהכא לא פליגא דשאני סלע שהיא מתנה מרובה ואי אפשר לומר בו כי היכי דמחייבנא כו' לפי שאינו מחוייב במתנה מרובה כסלע בפעס אחת וסיים שם והנכון דהאי דהכא מיירי בשאמרה ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב כדאמ' רבא התם תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ולפי"ז ר' אבהו ורבי פנחס פליגי דרבי אבהו דוקא עני קאמר ולא ס"ל הך דרבא דמהך טעמא אפי' לעשיר נמי ורבי פנחס קאמר אפי' לעשיר נמי כדמפרש טעמא לקמן הוא זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו וכדרבא שהלוה בקבלתו מיד המלוה זוכה להתחייב בו וחוזר וזוכה לעצמו ועיין לקמן:
 
Segment 13
 
<b>הילך דינר זה כו'.</b> בבבלי ע"ז דף ס"ג מסיק טעמא דסיפא דמיירי שהקדים בעה"ב דינר לחנוני והלכך מדבעל הבית קאכלי ואיסורא דידיה הוא ומשמע מסוגיא דהתם דלא דמי להך דרבא מדין ערב ואם כן טעמא דהכא כרבי אבהו ועני דוקא וסלע שאני שמתנה מרובה הוא וכדלעיל:
 
Segment 14
 
 
 
Segment 15
 
 
 
Segment 16
 
 
 
Segment 17
 
חטף הסלע מידה כו' בבבלי פ"ק דף י"ג מוקי להך ברייתא בדשדיך שדיבר עמה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו וכי קבלה ושתקה ניחא הוא לה דהשתא לא תירמי אהך ברייתא דלקמן הילך סלע זו שאני חייב לך כו' דדוקא דקאמרה אין הא שתקה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דהתם בדלא שדיך מעיקרא מיירי ושמעינן מהא דבגזל דידה דוקא בדשדיך א"נ דקאמר' אין אע"ג דלא שדיך ונראה דסוגיא דהכא נמי בשקדשה סתם מיירי ולא שדיך מעיקרא והיינו דפריך עלה ר' יוסי וכי סלע דרכה להתחלף ובמה קדשה ואזלא הא דר' יוסי כפי שיטת הבבלי ואע"ג דקאמר אלו' איתמר כלי יאות ובבבלי משמע דלא מחלק גבי האי עובדא דההוא גברא דחטף וורשכא כו' ה"ק בכלי היה מן הסברא לומר כן אבל באמת כל היכא דמקדשה בדבר שלה ולא שדיך מעיקרא ולא קאמרה אין לא הוו קדושין. ובפרקין דף נ"ב דמייתי לה נמי גבי גזל דידה בדשדיך ופי' רש"י ז"ל ונתרצה להתקדש לו דכי קבילתיה לגזל דידה בשם קידושין אחילתיה וכתב הר"ן ז"ל ולפי זה נראה שנתקבלה קדושיה נתקבלה גזילתה אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודשת ויהא חייב לה סלע עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בפרקין על פי' רש"י ואינו מחוור דנהי די"ל כיון דשדיך ניחא לה שתתקדשה בו והוא שישלם לה מצד אחר דמחילת גזילה אין כאן ומביא ראיה מדהכא ע"ש ולפי מה שכתבתי נראה לע"ד דאין מכאן קושיא על רש"י ז"ל דהכא במקדשה סתם מיירי דלא שייך אחילתיה כיון שלא נתרצה מקודם ולהכי קאמר ר' פדת ויהא חייב לה סלע וכ"כ הרשב"א ז"ל בעצמו בפ"ק לחד פירושא דבשקדשה סתם מיירי הא דהכא ע"ש:
 
Segment 18
 
<b>רבי לעזר אומר מקודשת בראשון והשאר על תנאי.</b> נראה דרבי אלעזר לאו אמנה זו קאי דלא פליג על התוספתא אלא במנה סתם מיירי ונתן לה דינר הראשון מקודשת והוא משלים כדאמר רבי אלעזר גופיה בבבלי פ"ק שם וכמסקנת הפוסקים דבמנה זו שניהם יכולים לחזור בהן עד שישלים ובמנה סתם מקודשת מעכשיו בדינר ראשון והוא שישלים תנאו. והא דקאמר הכא לקמן בכל ערבונו כו' לאו משכון קאמר אלא כלומר מקצת דמים שקיבל וכן פירש"י ז"ל בפ' הזהב דף מ"ח גבי הא דקאמר ר' יוחנן נמי התם ערבון כנגד כולו הוא קונה מקצת המעות שנתן על פיסוק מרובה ובמטלטלין לענין מי שפרע והיינו דקאמר ואין אשה דרכה להקנות לחציין וקנה אותה במקצת הדמים שנתן לה וכר"א דחזר בו רבי יוחנן לגביה דאי בנתן לה משכון על קידושי' אינה מקודשת לכ"ע וכדאמ' רבא בדף ח' מנה אין כאן משכון אין כאן ובפרק הכסף נשתנית הנוסחא במקצת ולחד מ"ד התם ערבון ממש הוי וכדקאמר הכא ערבונא יהיב כו' וע"ש:
 
Halakhah 2
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Halakhah 3
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Halakhah 4
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Halakhah 5
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>בקדושי מלוה לחומרין.</b> נראה דבמקדש במלוה ובעל מיירי דתוששין לחומרא וצריכה גט מספק דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והיינו דנקט ליה הכא דדמי למקדש בחצי פרוטה ובעל דחוששין לחומרא כדמדמי לה בבבלי כתובות דף ע"ד דאי בקדושי מלוה לתוך הא קאמר לעיל בפשיטות דאינה מקודשת ועיין בהלכה א' ד"ה מה בינה למלוה:
<b>ובקרקעות לא קנה כו'.</b> כתב הרשב"א ז"ל על סוגיא דהכא ונראה לפי זה דמה שאמרו במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע דוקא בשחזר בו הלוקח אבל בשחזר בו המוכר א"א לחזור בו ומלוה עדיפא מנתינת מעות דלקנות במלוה מלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן וכעין זה כתבתי גבי יש דמים שהן כחליפין אלא שעדיין יש להתיישב בפירוש הירושלמי דהיאך אפשר שאין מוסרין את הלוקח אפי' למי שפרע ויהא המוכר חייב להעמיד לו המקח עכ"ל ואפשר לומר דהכא במלוה שמחמת המכר איירי כדפשיט לה ממתני' דפרק הזהב שהיה חייב לו חטין ושאני חוב הבא מחמת מכר ממלוה דעלמא כמ"ש בפ"ק הלכה ו' ד"ה סבר ר' בא בשם הה"מ ז"ל בפ"ה מהל' מכירה שכתב לחלק כן לדעת הרמב"ם ז"ל והוא העיקר וטעמא כיון דמחמת מכר נינהו הוי לי' כאלו מעולם לא נתחייב לו במעות וכאלו החליפו עכשיו זה עם זה כו' כעין דאמרי' בההיא דיש דמים שהן כחליפין ע"ש ולפ"ז דוקא במוכר שהוא הלוה אמרו כן דהוי ליה כאלו משך עכשיו החטים שהוא חייב לו ונקנה לו היין בכל מקום שהוא אבל בלוקח והוא המלוה לא שייכא הא והיינו טעמא דמחלק האי תלמודא בין לוקח להמוכר ולפ"ז אתיא כסוגית הבבלי בהא דקאמר ד' מ"ז ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה דמשמע התם דבמלוה לד"ה במכר לא קנה והתם בסתם מלוה איירי ושניהם יכולין לחזור בהן ויש כאן מקום עיון בדברי הר"ן ז"ל בפ"ק במ"ש בהאי ענינא ובסוגיא דפרקין שם ואין כאן מקום להאריך:
 
Halakhah 6
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>ומקדשין בגזילה.</b> למאי דפרישית בפנים דהאי תלמודא דייק איפכא מהבבלי כדפרישית במתני' ולפ"ז הא דקאמר במתני' ושל שביעית היתה לאשמועינן דאפילו לכתחילה מקדשין בהן ופליג אהא דאמר ר' יוסי בהאי תלמודא בפרק ח' דשביעית שאסור לכתתילה ליקח אשה מדמי שביעית ופליג נמי בזה אשיטת הבבלי דקאמר רב בדף נ"ב וש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת דמשמע דוקא בדיעבד קאמר וכדכתבו התוס' שם. ואפשר נמי לפרש דהכי מדייק האי ש"ס וכולא אגזל דידה מיתפרשא מדקתני שלהן ושל שביעית דמשמע אע"פ ששלהן היתה מ"מ לא מיתקדשא אלא משום דשביעית היתה ואחר יאוש הוה הא לפני יאוש אפי' בגזל דידה לא ואזלא כסוגית הבבלי בכולה והא דקאמר מקדשין בפירות עבירה לאו לכתחילה קאמר אלא לומר שהקדושין נתפסין בהן ודמי למקדשין בגזילה דקאמר דאין מקדשין לכתחילה אלא שהקידושין בדיעבד קדושין הן ועיין לקמן סוף פרקין וכמ"ד לעיל דדוקא לאחר יאוש מקדשין בגזילה והיינו אפילו בגזל דידה כדמשמע התם ומכאן סתירה לדברי הרמ"ה מביאו הטור בסי' כח שכתב דבגזל דידה לא מהני יאוש וע"ש והב"ח כתב לדייק כן מהאי סוגיא דפ"ק ההוא גברא דחטף וורשכא כו' ואין כאן מקום להאריך:
 
Segment 3
 
<b>שתיהן אסורות באכילה.</b> אפשר לומר דנלמד זה מהא דאמר בפ"ק דמעילה דמועלין בשתיהן כל זמן שלא נזרק דמן נזרק דמה של אחת מהן פוטר את תברתה מן המעילה ואע"פ שאינה ראויה לאכילה דנעשית אידך מותר חטאת כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג דמעילה הלכה ו'. ובהא דקאמר לקמיה אבל שחט הראשון לשמו כו' קשה דהא מכיון ששחט הראשון לשמו השניה מותר חטאת היא ולא מצאתי דין זה במקום אחר:
 
Halakhah 7
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
<b>במקדש בחיים ובראוי ליפול לו לאחר שחיטה.</b> וקשה לפ"ז מאי קא מתמה לקמן ואשה נכנסת היא לעזרה דילמא מחיים איירי ובחלקו הראוי לו ליפול מקדשה ונראה דלא קאמר הכא אלא לדיחויא בעלמא וממתני' נמי דיקא דלא איירי מחיים דאלת"ה קשיא הא דקתני בין בקדשים קלים תינח כהן אלא בעלים הא מחיים דידהי הוו לר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא ומהאי דיוקא מוקי לה נמי בבבלי דאפילו כר"י הגלילי מתני' אתיא מדקתני בתלקן ועוד דהא בכור לכ"ע מקדשין בו מחיים ואמאי קתני קדשים קלים סתמא אלא ע"כ חלקו ממש קאמר ולאחר שחיטה מיירי (והיינו נמי הא דגרסי' בבבלי דף לב דחק סומכוס ונכנס ואמר כך שנה לי ר"מ המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת כעס ר' יהודה כו' וכי אשה בעזרה מניין דלכאורה קדשים קלים לאו בדוקא קאמר דעיקר הכונה להשמיענו רבותא דקדשי קדשים כדמשני ר' יוסי התם אלא דמקדשי קדשים לחוד לא הוי קשה דאיכא למימר מחיים איירי ולכך סיים בין קדשים קלים וע"ז כעס ר' יהודה דא"כ ע"כ לאחר שחיטה מיירי וקשה מקדשי קדשים וכי אשה בעזרה מנין) וכ"כ הרשב"א ז"ל דהאי דיוקא למסקנא היא ומש"ה קתני במתני' בחלקו דמילתא דפסיקתא ניחא ליה למיתני דהיינו לאחר שחיטה דבין כהנים בין בעלים שוין בו משא"כ מחיים דבעלים מקדשין בו דממונם הוא ע"כ:
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
<b>מקדשין בפרוטה של מעשר שני.</b> כתב הריטב"א ז"ל הא דאמרינן בירושלמי מקדשין בפרוטה של מעשר שני מיירי שהוא כל כך שיש בו שוה פרוטה למי שיעלנו ויאכלנו בירושלים הא לאו הכי לא הוו אלא קדושי ספק ע"כ וזה עולה כפי פי' השני שפי' רש"י ז"ל בדף נ"ג על הא דאמר התם איהו לא ניחא ליה נישום אונסא דאורחא דלא ניחא ליה דלא ליתניס דלא תהיי לה תרעומות עליה דאי לפי' הראשון שפי' שם דעל כרחו אונסא דאורחא חל עליה שהמעשר אין בו שוה פרוטה כאן שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים קשה דמי לא עסקינן שקדשה במעשר הרבה כל כך שאי אפשר שלא תמצא מי שתמכרנו לו בזול על מנת לאכלו בירושלים ויהיו הדמים בידה תולין ועיין בתוס' שם ד"ה איהו שהכריעו נמי כפי' השני מכח קושיא אחריתא. ולדברי הריטב"א צ"ל דהא דאמר שמואל בריש מכלתין דף יב קידשה בתמרה מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומסיק התם דלקדושי ספק קאמר והיינו אפילו ידעינן ודאי שהוא שוה פרוטה במדי אינם אלא קידושי ספק דאין לך בכסף אלא מקומו ושעתו ושמואל רבותא קאמר דאפי' בסתמא חיישינן דהא אפילו במעשר שהוא ודאי ש"פ בירושלים קאמר הכא דקידושי ספק הן וזהו כדעת הרמב"ן ז"ל בהאי דשמואל מביאו הרשב"א והר"ן ז"ל אבל כבר הכריע הרשב"א ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דאם ידעינן בודאי שהוא שוה פרוטה באיזה מקום יש כאן קדושי תורה מדקמשני שם על דמקשה לשמואל ממתני' בפרוטה ובשוה פרוטה הא לקדושי ודאי הא לקדושי ספק ולא קאמר כיון בקידושי תורה כאן לקדושי דרבנן וכמו שנראה מדבריו בפרק ד' מהל' אישות הל' י"ט וע"ש שחילק בין דבר המתקיים עד שיגיע למקום אחר ובין דבר הנפסד וע"ש בהה"מ שכתב דלשון רבינו מורה כדעת הרמב"ן וכן נראה מדברי התוס' ע"כ ויש לתמוה דהא לפי פי' התוס' שהביא הרשב"א ז"ל בשמם דהטעם הוא משום גזירת הרואין שמא יש כאן א' מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין להם אף הוא במקומו לא יחיש להם ולפ"ז מצינו חומרא לדבריהם דאפי' בדבר הנפסד חוששין מה"ט וקולא דאפילו ידעינן בודאי שהוא שוה פרוטה במדי אינם אלא קדושי ספק דגזירה דרבנן בעלמא היא והרי הדברים האלו הם ב' הפכים מדברי הרמב"ם וכן כתב הרשב"א ז"ל דדעת הרמב"ם אינו כן אלא כדאמרן. ובמה שכתבתי לעיל בשם הריטב"א לא אתייא הא דהכא אליבא דהלכתא דהלכה כר' מאיר במעשר ובין בשוגג בין במזיד לא קדש כדמסיק בבבלי ולמאי דפרישית בפנים איכא למימר דס"ל להאי תלמודא לחלק אפי' אליבא דהלכתא:
 
Segment 7
 
 
 
Segment 8
 
 
 
Segment 9
 
<b>וקשיא יש חטאת קריבה עולה.</b> כך היא גירסת הרשב"א ז"ל וצ"ל כדפרישית בפנים. ובבבלי דף נה מסיק דימתין לה עד שתומם ומביא שתי בהמות ומתנה עליהם וצ"ל לפי שיטת הבבלי דלא יליף לה ממותרות דשאני התם דמדרש קרא הוא דדריש לה יהוידע הכהן כדאמר בשקלים התם:
 
Halakhah 8
 
 
 
Segment 1
 
<b>ופטר חמור.</b> כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות בכורים הלכה ד' פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכי מאסורי הנאה שתופסין את דמיהן הוא זה וכתב הכ"מ ואיני יודע מה קשה לו על דברי רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא הם כדאמר בפ"ק דבכורות דף יב דפליגי ר"י ור"ש במחיים בין בהנאת דמיו בין בהנאת גופו ואפשר שאינו תמה אלא על הגמרא עכ"ל ולפענ"ד דעיקר השגת הראב"ד דע"כ הך אוקמתא התם לדחויא בעלמא איתמר שהרי משנה ערוכה כאן מכרן וקדש בדמיהם מקודשת ואפשר ליישב לדעת הרמב"ם למאי דקאמר בפרקין וכן התם דמתני' לאחר עריפה מיירי ודברי הכל ובהא הוא דקתני שאין תופס דמיו וטעמא דלאחר עריפה לא למדנו אלא מג"ש דעגלה ערופה דלא תימא עריפתו תחת פדיונו הוא כמבואר בסוגיא וא"כ בכולא מילתא לעגלה ערופה מדמינן ליה שאינו תופס דמיו כעגלה ערופה שאינה תופסת דמיה אבל מחיים אפילו דמיו אסורין לר' יהודה כדמוקי התם פלוגתייהו:
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
<b>זאת אומרת שמקדשין בגזילה.</b> כך היא גי' הרשב"א והרא"ש ז"ל וכתבו דר' חנינא ס"ל כר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא ואנן דלא קי"ל כר' שמעון מוקמינן לה במוכר לעכו"ם וא"נ לישראל כיון דלהוצאה נתנו לו לאו גזל מיקרי שהרי בתורת מקח בא לידו ואע"ג דמקחו בטל כי אתי למיהדר משלם מביתו ע"כ וכמ"ד לעיל הלכה א' דמקדשין בגזילה ואפילו בגזל דעלמא ולולי גירסתם ודבריהם ז"ל היה אפשר לפרש לפי גי' הספר דאלכתחילה קאי מדקאמר מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ש"מ דלכתחילה אין מקדשין בגזילה:
הדרן עלך פרק האיש מקדש
 
Chapter 3
 
 
 
Halakhah 1
 
 
 
Segment 1
 
<b>האומר לחבירו.</b> לא הוחזק השליח בעדים כו'. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' אישות הל' י"ח וכמו דמפרש שם לא הוחזק היינו שלא עשאו בעדים דלטעמי' אזיל דס"ל בפ"ג מהל' הנזכר דשליחות הקדושין א"צ להיות בעדים והראב"ד ז"ל מפרש שלא היה מפורסם שליחותו במקום האשה אלא הוא בעצמו אמר פ' עשאנו שליח בעדים והוא ג"כ לטעמיה אזיל שהשיג בפ"ג שם וכתב דמינוי השליחות צריך להיות בעדים כן פי' הר"ן ז"ל ובעיקרא דדינא דסוגיא דהכא שניהם שוין בה והרא"ש ז"ל בפרקין כתב על דברי הרמב"ם וז"ל ובירושלמי בריש פרקין מצאתי דברים הללו ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים האיך תתקדש לראשוו הרי הוא עומד וצווח אף על פי שמנני שליח בפני עדים חזרתי בי משליחותי ולעצמי קדשתיה וברישא נמי למה מותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו לשלימ וגם האשה אומרת שנתקדשה לו ומאי נפקא מינה במה שלא הוחזק בעדים הרי הודה שעשאו שלית עכ"ל וקושיא השניה כבר מתורצת היא בדברי הראב"ד ז"ל שכיון שהשליחות לא היה מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאומר לא קדשתיך שהשליח מוחה על ידו וזהו לשיטתו וכן לשיטת הרמב"ם כיון שלא עשאו בעדים בקל יכול הוא לבטל השליחות אבל קושיא הראשונה קשה על הסיפא שהרי עומד וצווח שחזר משליחותו לכך נראה כפי' השני שפי' הר"ן ז"ל דהכא מיירי באומר לעצמי קדשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקדושין ואינם זוכרים למי נתקדשה עכ"ל וכלומר שנולד הספק לאחר מכאן אם הוא כדבריו שחזר משליחותו או לא והלכך בהוחזק בעדים תליא מילתא דבהא אמרינן מסתמא עשה שליח שליחותו אלא שעכשיו הוא חוזר בו ואומר כן ואין בדבריו כלום אלא לענין זה לאסור הוא ג"כ בקרובותיה דשוי' אנפשיה חתיכא דאיסורא:
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
<b>לפיכך אם מת השני בתוך שלשים או גירשה חלו עליה קדושי ראשון.</b> כן פסק הרמב"ן ז"ל והקשה הרשב"א ז"ל הא כיון שקבלה קדושין מהשני נתבטלו קדושי הראשון לגמרי וכן בבבלי דף כ"ט לא פליגי ר"י ור"ל אלא אם חזרה בה בתוך ל' יום דר' יוחנן סבר חוזרת דדיבור מבטל דיבור ור"ל סבר אינה חוזרת אבל לכ"ע מעשה מבטל דיבור וממתני' לא דייקינן מידי דכיון דקתני מקודשת לשני ממילא אינה מקודשת לראשון וכן תמה הרא"ש ז"ל בריש פרקין על הא דהכא וכתב וראיתי בירושלמי שלי וראיתי משובש עכ"ד. וכבר פירשתי בס"ד כל הסוגיא דכאן בפנים מסבירות על נכון לפענ"ד ואין לשבש בה כלום מלבד הא דכתוב רבי אבהו בשם ר' יוחנן דטעות הוא או בקמייתא או בבתרייתא דהא הני תרי לישני פליגי ויש לגרוס בחדא מינייהו ר' בא בשם רבי יוחנן. ובעיקר קושיתם אפשר לומר דיש לחלק דשאני התם שהחזרה היתה ממנו מבלתי תלוי בדבר כלל אבל הכא שחזרה ממנו מחמת שנתקדשה לשני וכיון שמת השני או גרשה בטל הדבר ובטלה החזרה ולאחר שלשים גמרי קידושי ראשון וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' אישות שפסק כהך דהכא כמ"ש הה"מ ז"ל שם הל' י"א וכן דעת הר"ן ז"ל שכתב דאין להקל נגד הירושלמי וראוי לחוש ולהצריכה גט. וכן הריטב"א ז"ל הביא סייעתא לסוגיא דהכא מדקאמר התם בדף הנזכר גבי פלוגתא דרב ושמואל מקודשת לשני כו' יתיב רב חסדא וקא קשיא ליה קדושי שני במאי פקעי כו' ומדלא פריך קדושי ראשון במאי גמרי ש"מ דכל היכא דפקעי קדושי שני תוך ל' יום כגון שמת או שגרשה דינן דגמרי קדושי ראשון:
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
<b>הרי זו גיטה שלשים יום אין זה גט כריתות.</b> בבבלי פ' המגרש דף פ"ג בעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו כו' מסתברא כיון דפסקה פסקה ופי' רש"י ז"ל דמגורשת ושוב אינה אשתו עד שיחזור ויקדשנה וכן פי' הרא"ש ז"ל ועל מאי דקאמר התם דף פ"ה אתקין רבא בגיטי כו' ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן דאמר היום אי את אשתי כו' ופירשו ז"ל דאע"ג דפשט ליה כיון דפסקה פסקה אפי' הכי תיקן דלא ליעבד הכי שלא להוציא לעז על הגט אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן שכתב בפ"ח מהל' גירושין הל' ט התנה עליה ואמר היום אין את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת ואע"פ שכתב בינו לבינה היום לפיכך כותבין בגיטין מן היום הזה ולעולם והוא ז"ל מפרש דהא דקאמר לאפוקי מדבעא רבא מרב נחמן לומר שאין אומרים כיון דפסקה פסקה אלא שאינה מגורשת כל זמן שאמר בפירוש ולמחר את אשתי הלכך צריך לומר מן התקנה ולעלם כדכתב שם הה"מ ז"ל. וסוגיא דהכא מסייע ליה להרמב"ם ז"ל. ודעת הר"ן בפרק המגרש שם דספק מגורשת מיהת הואי אלא שיש לתמוה על מה שכתב הר"ן ז"ל בפרקין אחר שהביא הא דהכא וז"ל וכבר כתבתי בפ' המגרש דקי"ל כיון דפסקה פסקה ולפ"ז אף בקדושי שטר מקודשת לעולם ובירושלמי סברי דאינה מגורשת דלא כפשטין אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאינה מגורשת כמו שכתבתי שם אף בקדושין אינה מקודשת כלל עכ"ל ותימא רבתי איכא הכא דהא בקדושין אמרי' בפ"ג דנדרים דף כ"ט ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט ואפילו אם נפרש דבריו לדעת הרמב"ם דבקידושי שטר קאמר דילפינן לה מגירושין כדמשמע הכא הא מדקאמר התם בפשיטות כן ש"מ דהכי הלכתא ואין חילוק בין קדושי כסף לקדושי שטר לטעמא דאמר התם קדושת הגוף לא פקעה בכדי ואפילו למ"ד התם קדושת הגוף פקעה בכדי מודה באשה ובהא ליכא מאן דפליג וכ"כ הרשב"א ז"ל שם וכן הר"ן ז"ל בעצמו שם לא חילק בין קדושי כסף לקדושי שטר מנא לן לומר לדעת הרמב"ם ז"ל כן מה דלא מצינו בדבריו בהדיא והוא נגד ש"ס ערוך כדאמרן:
 
Segment 7
 
 
 
Segment 8
 
<b>זה וזה אינו ביום וביומיים.</b> כר' אליעזר בפ' החובל דף צ' דבעינן כספו המיוחד לו ומה"ט חציו עבד וחציו ב"ח וכן עבד של שני שותפין אינו בדין יום או יומיים כדפסק הרמב"ם ז"ל בסוף פרק ב' מהל' רוצח:
 
Segment 9
 
 
 
Segment 10
 
<b>אפילו קדושי מאה תופסין בה.</b> עיין בפ' ד' אחין שכתבתי שם לדעת הרמב"ם דס"ל לכולן מקודשת בספק ואינה צריכה גט אלא מדבריהם ולדעת הר"ן ז"ל תופסין בה תפיסה גמורה וצריכה גט מן התורה מכלן ועוד כתבתי שם נ"מ לדינא אליבייהו ע"ש דמשמע מהסוגיא כדברי הר"ן ז"ל ושיטתא דהכא נמי מוכחת כדבריו דקאמר אפי' קדשה השני קדושין גמורין לא פקעי קדושי הראשון ומהאי טעמא אמר נמי לקמן אפי' השני כהן לא תאכל בתרומה וכלומר אפי' קדשה השני קדושין גמורין לא פקעי קדושי הראשון הישראל:
 
Segment 11
 
 
 
Segment 12
 
<b>ולא אשת שני מתים.</b> והתם מסיק לה דזיקת ב' יבמין לא הוי אלא מדרבנן משום גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתייבמות והלכך צריכה חליצה וכדאמר נמי בבבלי פרק ד' אחין דף ל"א וקשה דהא לר' יוחנן דאורייתא נמי משכחת לה כדקאמר הכא וע"ש בתוס' והרשב"א ז"ל תירץ דאפי' לר' יוחנן לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם בבת אחת וכר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם דאלו מת אחד מהן ראשוו בלאו הכי אינה מתייבמת דהא אינה נופלת לפני היבם אלא במקצת והויא לה כצרת ערוה דפטורה מן היבום כדמסיק הכא והלבך לא משכחת לה אלא כר' יוסי הגלילי ולא קי"ל כוותיה ע"כ ולדעת הרמב"ם ז"ל שכתבתי לעיל בלא"ה לק"מ דהרי אינה מקודשת לכלן אלא מספק וסוף סוף צריכה חליצה דלא הוי אלא מדרבנן:
 
Halakhah 2
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>נותנן לאביו ולאחיו.</b> עיין לעיל פ' מי שאחזו שם בד"ה תינתן לאביו מ"ש שם בס"ד:
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
<b>הגיע הזמן הוא אומר נתתי.</b> כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל במכחישין זה את זה בקידושין היא נאמנת ובגרושין הוא נאמן שהמע"ה ע"כ וכ"כ הב"י בסוף סי' ל"ח בשם ר"י ע"ש ומבואר הוא בסוגיא דהכא. ואם נשאת אם מחוייב לקיים התנאי לא כתב מזה כלום והטור שם כתב בשם הרמ"ה לרב נרבוני אם כנסה אחלה לתנאה ומהכא משמע שכופין אותו לקיים התנאי בדבר שהוא בינו לבינה וכן דעת הריטב"א והר"ן ז"ל ואין להאריך:
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
<b>קבל חגיי.</b> יש לפרש דקבל דבריו קאמר וציית ליה דאינש סבורא הוא אלא דלפ"ז צ"ל דרבי חגיי מייתי סייעתא לסתור דבריו וכר' חנינא:
 
Halakhah 3
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
<b>חומר הוא בעריות.</b> כתב הר"ן ז"ל ולענין הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה ואלו התנאין כלן אין צריכין אלא בגיטין וקדישין שהן איסורא ע"כ ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל בריש פ"ו מהל' אישות שכתב בכל תנאי שבעולם אפי' בדיני ממון צריך להיות בתנאי ד' דברים שיהא כפול כו'. ואין להביא ראיה מכאן לדעת הרי"ף ז"ל וסייעתו דהא ליתא דהרי מוכח הכא דאפי' בעל מנת צריך לר' מאיר שיהא התנאי כפול וכבר כתב הרשב"א ז"ל בפ' מי שאחזו בשם הרי"ף ז"ל בתשובה דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי בין באיסורא בין בממונא ואין צריך לכל דיני התנאי האלו וזהו כדעת הרמב"ם והגאונים ז"ל בזה כמבואר בפ' הנזכר וכרבנן דברייתא דהכא לעיל אלא ודאי דדעת הרי"ף ז"ל דאין הלכה כר"מ אלא שבגיטין וקדושין חששו לחומרא ואם לא אמר על מנת הצריכו לכל חלקי התנאים כמ"ש הר"ן ז"ל לדעתו. ועוד דבשיטת הבבלי לא מסיק הכי אליבא דר"מ אלא דאית ליה תנאי כפול בין בממונא בין באיסורא דאית ביה ממונא ובאיסורא גרידא לית ליה כדאמרי' בסוף פ' שבועת העדות. ובענין אם צריך נמי שיהיה דבר שיכול להתקיים ע"י השליח כדמשמע בפ' המדיר דקדק הכ"מ שם דלדעת הרמב"ם ז"ל א"צ ולא כמ"ש הה"מ שם וכן מצאתי להריב"ש בתשובה סי' קע"ה שכתב לדעת הרמב"ם כן שאין צריך וכן נמי א"צ שיהיה התנאי בדבר אחד והמעשה בדבר אחר וע"ש:
 
Halakhah 4
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>מקודשת אפי' בעדים.</b> היותר נראה דגרסי' להא קודם הלכה ד' ואהלכה דלעיל קאי מקודשת ויש לו וקאמר אפי' בעדים דאמרי שיש לי ולדיוקא אצטריך דאם אין עדים שיש לו אינה מקודשת לגמרי ולא חיישינן שמא יש לו כדפרישית במתני' דלעיל ור' שמואל פליג אם אין עדים שיש לו וס"ל מקודשת לחומרין:
 
Halakhah 5
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
 
 
Segment 7
 
<b>בת יומה מתקדשת בכסף.</b> משמע דוקא בת יומה כדקאמר לקמן מפני שאינה בעולם ולא גרים הכא במתני' היתה אשת תבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין כדאיתא בנוסחת הבבלי וזה כדעת הראב"ד ז"ל בהשגות פרק ז' מאישות הלכה ט"ז שכתב הוכר עוברה דקתני כראב"י אתיא דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא קיי"ל כוותיה:
 
Halakhah 6
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>כההיא דתנינן תמן כל הנעשה דמים באחר.</b> ואע"ג דאין מטבע נעשה חליפין שאני הכא דכיון שהוא בא מחמת חוב שכר פעולתו נקנה ודמי להא דאמרינן יש דמים שהן. כחליפין וטעמא דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן כדפרישית בפ"ק וה"נ מילתא דלא שכיחא היא כך נלע"ד והרשב"א ז"ל כתב בזה וז"ל ופלוגתא דמטבע אם נעשה חליפין אם לאו דאיפליגו בה רב ולוי בפ' הזהב שמא רב הוא דאמר נעשה חליפין כדמוכח הכא בירושלמי עכ"ל וממה דאמר הכא בפ"ק הלכה ז' רב הונא בשם רב אפי' צבור בציבורין משמע דרב נמי מפרש למתני' דכל הנעשה דמים כל הנישום קאמר כדפרישית שם וא"כ ס"ל דאין מטבע לעשה חליפין וע"ש. וסוגיא דהבבלי בפי' משנתינו פליגא אדהכא כדפרישית במתני' חזר ר' ינאי ופתר מתניתא. בבבלי דף ס"ג מוקי לה רבי ינאי למתני' נמי בתרי טעמי וקאמר התם רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כך היא גי' הר"ן ז"ל ורב יוסף מוקי התם בחד טעמרא ובשקבע הזמן למחאתו כדפרישית במתני' וכתב הרא"ש ז"ל וי"א דהל' כרב יוסף דאוקי מתני' בחד טעמא אבל הרמב"ם ז"ל כתב כאוקמתא דרבי ינאי וכן מסתבר דמתני' סתמא קתני בלא קביעות זמן עכ"ל ובפי' שמועה זו רבו השיטות והפירושים ואין להאריך במבואר בהר"ן והמפרשים בארוכה. ומה שנראה לע"ד דהרמב"ם ז"ל גריס נמי כגי' הר"ן אבל לא כפירושו אלא רישא ומציעתא בתר טעמא עד שיאמר בפירוש אין והיינו דכתב בריש פ"ז מאישות על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. דמשמע ע"מ שירצה ע"מ שיאמר אין קאמר כמו דפי' הרשב"א ז"ל בזה וכמ"ש הה"מ שם. אבל בסיפא על מנת שלא ימחה אין דעתו כדעת הרשב"א ז"ל בזה שהוא מפרש דכל זמן שהוא מותה קאמר ואפילו נתרצה בשעת שמיעה וכן עולה משיטת רש"י ז"ל בסיפא וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם מפרש ע"מ שלא ימחה בשעת שמועה ואם שמע ולא מיחה שוב אין יכול למחות ולפיכך כתב שם בעל מנת שלא ימחה לא מיחה או שמת ה"ז מקודשת מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין האב שיאמר איני רוצה. דמשמע דמחאה דוקא בשעת שמיעה היא והר"ן ז"ל הקשה על דברי הרמב"ם בריש דבריו וז"ל ואני תמה במה שכתב לא רצה או ששתק קודם שישמע הדבר אינה מקודשת ולא ה"ל לערב לא רצה או שתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא עכ"ל והכ"מ תירץ דדעת הרמב"ם לפרש ברישא ע"מ שירצה אבא והיינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהוא בע"מ שישתוק דע"כ בשעת שמיעה הדבר תלוי וכן כתב בב"י וע"ש וקשה שהרי הרמב"ם כתב ברישא או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת ומשמע הא אם מת האב אחר ששמע מקודשת ואע"ג דלא קאמר אין בשעת שמיעה אלא הנראה דדעת הרמב"ם ז"ל ברישא כדעת הרשב"א ובע"מ שירצה לאו בשמיעה הדבר תלוי אלא שאם מת אחר ששמע מקודשת מספק דחיישינן שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו והכי איתא בתוספתא פ"ג בהדיא מת האב מקודשת שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו והיינו נמי חיישינן לחומרא ולא שמותרת לינשא ובזה מסולקת תמיהת הר"ן ז"ל. וכדמשמע מסוגיא דהכא מת האב הרי זה מקודשת כמאן דאמר דחיישינן שמא לא הספיק לומר הדבר עד שמת. ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך דשיטתא דהכא עולה כפי דעת הרשב"א ז"ל בפי' סוגית הבבלי בין ברישא בין בסיפא דלאו בשעת שמיעה הדבר תלוי וכנראה מהסוגיא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כמאן דאמר כלומר דהוי כמו שאמר בתתלה בשעת שמיעה:
 
Halakhah 7
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Halakhah 8
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>נתקדשה בתי אפילו קטנות אינן בכלל.</b> ובתוספתא לא גריס אפי' אלא הקטנות אינן בכלל והוא הנכון שהרי קטנות אין בידן לקדש עצמן. ואפשר שאפילו על הגדולות אינו נאמן הואיל ואין בידו לקדשה ואינו נאמן לומר קדשתיה כדקתני במתני' אינו נאמן נמי לומר שנתקדשה ולא מצאתיו מבואר:
 
Segment 3
 
<b>רב אמר מאחר שבידו לגרש נאמן.</b> משמע דעל יש לי בנים קאי כדפרישית וקמ"ל דאע"ג דמוחזק לן באח מ"מ נאמן במיגו והכי קאמר בבבלי פ' יש נוחלין דף קל"ד ע"ש:
 
Segment 4
 
<b>והא מתניתא פליגא.</b> הכא לא משני מידי ובבבלי דף ס"ה מסיק דלא קשיא והכא במאי עסקינן שאומר קידשתיך בפני פ' ופ' והלכו להן למדינת הים אבל אם הודו שהיו הקדושין בלא שני עדים אין כאן קדושין כלל. וכתב רש"י ז"ל שם דטעמא דילפינן דבר דבר מממון כתיב בעריות כי מצא בה ערות דבר וכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר ועיקרא דמילתא בשלהי גיטין וע"ש מ"ש בזה:
<b>והבא על ארוסתו בבית חמיו.</b> ובבבלי ריש מכלתין דף י"ב לא קחשיב לה והרמב"ם בריש פ"י מהל' אישות כתב הבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות ולא כתב שם עד שתצא נפשו ובפ"ו מה' חמץ ומצה כתב האוכל מצה בע"פ מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו והא בהאי תלמודא בפ' ע"פ מדמי להו דקאמר התם כהבא על ארוסתו כו' ואפשר דאדהתם סמיך ולדעתו מכת מרדות בכל מקום עד שתצא נפשו הוא ועיין בפ"ד דנזיר הלכה ג' ד"ה מנת מרדות מ"ש שם בזה:
 
Halakhah 9
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>תריי מן תריי.</b> ממה דפרישית בפנים יתבאר דמה שפי' רש"י ז"ל במתני' שנשא שניה לאחר מיתת הראשונה טעמו דאי משתי נשים בחייהן לא פסיקא לן לומר דכל כת הראשונה גדולות לגבי שניה הן:
 
Halakhah 10
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Halakhah 11
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>מפתין אותו ליתן גט וכפין אותו ליתן קנס.</b> בבבלי שם מבקשין ממנו ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה וכתב הרשב"א ז"ל שכבר הודה שקדשה והכא נמי כתובה קאמר וקרי לה קנס שאינה נגבית ממנו אלא מחמת שנתן גט וכהודה דמי. וכתב עוד שם ומסתברא דאם חכם הוא ויודע שהיא אסורה לעלמא ונתן גט מעצמו ופירש שעל דעת כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראין הדברים שכופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ולא חלקו בין חכם יודע שהוא ראוי ליתן גט לשאינו יודע עכ"ל ומדבריו ז"ל נראה לפרש האי דהכא כן ותרי בעיות הן הגע עצמך שהיה חבר והיה יודע. כלומר שהיה יודע שראוי ליתן גט אם חייב קנס וקאמר שחייב גט וקנס כלומר שאפי' הכי חייב בשניהם דלא חלקו. והלך ונשא אחותה. בעיא אחריתא היא אם הלך ונשא אחותה מקודם מהו ופשיט לה מוציאין את הודאי מפני הספק בלשון תמיה כלומר מאי תיבעי לך דהשתא ודאי אין מפתיס אותו לית גט בשבילה ולאסור עליו נשואי אחותה שהן ודאי כנ"ל:
 
Halakhah 12
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>רבי אבין שמע לה מן דבתרה.</b> נראה דה"ט דלא דייק כר"ל מרישא וכדדייק בבבלי משום דאיכא למימר דלא מיתני ברישא. אלא היכא דליכא בהו פגום כלל באפי נפשייהו ועוד דלא מני למיתני ברישא בהדי הנך דהיכי ניתני כהנת לויה וישראלית ממזרת שנשאו כו' ולגר דממזרת לאינך לא חזיא וכגוונא דמפרק בבבלי בחללה והלכך דייק מהסיפא והיינו נמי דפריך ויתיביניה הרי חלל כו' והולד הולך אחר הפגום ולא מיקשי לה ארישא הא הולד הולך אחר הזכר הוא ועוד י"ל דס"ל להאי ש"ס דהא דהולד חלל לאו משום דהולך אחר הזכר לחודיה אלא משום דאמו ג"כ עכשיו פגומה היא שהחלל פוסלה בביאתו וכעין דמקשו התוס' בדף ס"ד ד"ה והרי חלל ע"ש והלכך לא קרי ליה הכא הולד אחר הזכר אלא אחר הפגום ובבבלי לא דייק מידי ממחזיר גרושתו כדדייק הכא משום דלאו פגומה מיקריא דהא לא מיתסרא אלא לבעלה הראשוו ולא דמיא לפסולי כהונה דלכל הכהנים אסורה היא:
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
 
 
Segment 7
 
<b>הרי יבמה שזינת הרי אין לה כו' והולד כשר.</b> משמע אפילו למ"ד אין קדושין תופסין ביבמה הולד כשר דלא תלינן ממזר בקדושין וכמו דשמעינן לר' יהושע דס"ל אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד ולא מחייבי כריתות ואע"פ שאין הקדושין תופסין בהן לכ"ע ועיין בפרק החולץ דף י"ב ד"ה שנייא היא מ"ש שם מזה ובענינא דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד פגום לכהונה דדוקא בנקבה קאמר כדעת רש"י ז"ל ע"ש:
 
Segment 8
 
 
 
Segment 9
 
 
 
Segment 10
 
<b>רבי יהושע אומר אף הטבילה מעכבת.</b> בבבלי פ' החולץ דף מ"ו גריס טבל ולא מל ר' יהושע אומר ה"ז גר ומסיק התם לפלוגתייהו דבטבל ולא מל כ"ע ל"פ דמתני דילפינן מאימהות שכשיצאו ישראל ממצרים במה נכנסו הן תחת כנפי השכינה אם לא בטבילה. פליגי במל ולא טבל ר"א יליף מאבות ורבי יהושע סבר באבות טבילה נמי הוה. ולגי' דהכא דמשמע לרבי יהושע תרווייהו בעינן כדברי חכמים דהתם ופריך אדר' יהושע בן לוי מר' יהושע דהלכתא כוותיה ומשני קסבר כבר קפרא דמי לא טבל לקירויו והיינו בדיעבד ולהכשיר זרעו דהא דגר צריך שלשה לכתחילה הוא כדכתבו התוס' שם דף מ"ה ולא נהגינן ביה מנהג גר להשיאו בבת ישראל עד דטביל בפני שלשה וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. מי שיש לו עבד ושפחה והוליד בן שיחרר את השפחה כו'. בבבלי יבמות דף צ"ט יש מוכר את אביו להגבות אמו כתובתה כיצד ישראל לקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן כו' ופי' רש"י ז"ל ולא קנה את הבן ע"כ ולא ידעתי כונתו דמה בכך אם הבן גם כן עבדו הוא הא קי"ל הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין וכשכותב לו כל נכסיו גם אביו בכלל כו' כדפרישית בפנים והא דקאמר התם ולהם בן לאו דוקא הוא אלא אפילו הולידו אחר כך כדקאמר הכא וכן הוא בתוספתא בהדיא:
 
Halakhah 13
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
<b>אין הלכה כר' יוסי לעתיד לבא.</b> ובבבלי דף ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי וכתב הרמב"ן ז"ל והא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב היינו משום פסולי עבדות וחללות אבל פסולי ממזרות ונתינות הא איפסיקא הלכתא כרבי יוסי דאמר שהן טהורין לעתיד לבא ומשמע אפי' בידועין דאלו אותן שנטמעו השתא נמי טהורין הן ואפילו היודעים בהם אינן מעידין בהן לפי שהן טהורין מן התורה וכן משמע כל הסוגיא דר"מ ורבי יוסי לאו במשפחה שנטמעה פליגי אלא משפחה שנטמעה נטמעה דברי הכל ופלוגתייהו דר' מאיר ורבי יוסי בידועין הוא ע"כ והקשה הר"ן ז"ל עליו דהא מצות לא יבא בודאי תנהוג לימות המשית כדרך שהיא נוהגת עכשיו כו' ע"ש שהאריך והעלה דבמשפחה שנטמעה נטמעה פליגי שאין אליהו עתיד לגלותן ולר' יוסי נמי אינו רשאי עכשיו לגלותן אפי' היודעין בספקן והרשב"א ז"ל תירץ לקושית הר"ן אליבא דהרמב"ן דהוראת שעה תהיה לאותן שהיו בדורות קודם ביאת אליהו שאליהו בא ומטהרן אבל אותן שיהיו בימי המשיח אף הם יהיו פסולין דמצות לא יבא נוהגת לעולם ע"כ. ונראה דנ"מ איכא לדינא בין הרמב"ן והר"ן ז"ל למאי דהקשו על מה שפוסק הרמב"ם ז"ל דהא דאמרי' בכל ספקות דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן כדכתב בהל' א"ב ובהרבה מקומות וכמ"ש לעיל בפרק שמיני דנזיר הלכה א' ד"ה ציבור שנטמא ע"ש והביא הרשב"א ז"ל בשמו שכתב בתשובת שאלה דדקדק מדאמרו בגמרא דף ע"ג ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא והוא ז"ל הקשה על זה דאדרבה דוק מינה טעמא דגלי קרא הא לא גלי אפו' ספק ממזר בלא יבא וממנה לכל ספקי איסור דאורייתא וכן הקשה הר"ן ז"ל בסוף פ"ק דמכלתין ע"ש והר"י מטראני תירץ בספר שני שלו די"ל דקרא אתי להורות שאסור לגלות לספיקן שנטמעו אפילו להיודעים בהן ע"ש וזהו כדעת הרמב"ן ז"ל לעיל דמדאורייתא הוא אסור לגלות משפחות עכשיו ולעתיד לבא אפילו ודאין טהורין הן ולדעת הר"ן ז"ל אי מדאורייתא היא לא אצטריך ליה לרבי יוסי לתלות בהא דטהורין לעתיד לבא הן והיינו נמי טעמי' דהר"ן שפסק בסוף פ"ק דכל ספיקי איסורי דאורייתא לחומרא ד"ת ה' וכפי שיטתיה דהכא ואין להאריך כאן:
הדרן עלך האומר לחבירו
 
Chapter 4
 
 
 
Halakhah 1
 
 
 
Segment 1
 
<b>(שם במתני') עשרה יוחסין עלו מבבל.</b> גדולה היא החזקה. למאי דמסיק הכא דתרומות ומעשרות בבית שני מדרבנן הוא צריך לומר הא דקאמר גדולה חזקה דלאחר שקבלו עליהן חשוב הוא כאלו הוי מדאורייתא כדאמר לעיל סוף פ"ק והוי אמינא דלא ליכול דילמא אתו לאסקינהו ליוחסין דמתרומה דאורייתא מסקינן ליוחסין קמ"ל גדולה היא החזקה ולא חיישינן אבל בבבלי ריש פרקין קאמר דבתרומה דרבנן הוא דאכול והיינו תרומת פירות וירק ומפרש גדולה חזקה דקאמר אע"ג דמעיקרא נמי בתרומה דרבנן הוא דאכול משום דהשתא איכא למיגזר דלא ליכול בתרומה דאורייתא וקמ"ל דגדולה חזקה וסמכו עליה ולא גזרו וזה אתייא אליבא דמ"ד בפ"ק דתרומות ומעשרות בבית שני מדאורייתא היו וכר' יוסי בן חנינא וזו היא שיטת הראב"ד ז"ל ועיין לעיל פרק אלמנה לכ"ג הלכה ג' ד"ה כמ"ד ובפ"ד דגיטין הלכה ג' ד"ה אימתי פסקו היובלת מ"ש שם מזה בס"ד:
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
<b>מכיון שהיא אוזרת וטובלת לשם קדושת ישראל כו'.</b> קשיא דא"כ היכי משכחת לה לר"ש גיורת פתותה מבת ג' דכשרה לכהונה וי"ל שהטבילוה על דעת ב"ד וטבילה קמייתא לשם גירות הויא וכדאמר רב הונא בבבלי כתובות פ"ק דף י"א ומשמע דאפילו בקטן שאין בו דעת מיירי דסתמא קאמר מפני שזכות היא לו וכן נראה מסתימת דברי הרמב"ם בפ' י"ג מהל' א"ב הלכה ז' גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכות הוא לו וזה דלא כדעת התוספות בפ"ק נערה דף מ"ד ד"ה הגיורת שנתגיירה בתה עמה שכתבו דבדוקא קתני נתגיירה עם אמה דאין מטבילין גר קטן על דעת בית דין אלא א"כ הוא תובע להתגייר וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע ועייו בתי"ט סוף פרקין דלעיל שכתב להכריח כדעת התוס' ואינו מוכרח ובלא"ה יש לתמוה עליו שהרי התוס' לא כתבו אלא בקטן שאין בו דעת לתבוע כפחותה כו' שאין מטבילין אותו על דעת בית דין אבל על דעת אמו מטבילין וה"נ אכתי בידו לגיירו הוא דמאי שנא דעת אביו מדעת אמו וא"כ אזדא הוכחא דיליה ע"ש וכ"ת הא קי"ל אם הגדילו יכולין למחות ושמא ימחה הא ליתא דתקנתא מיהא איכא לישא נכרית ולגייר הבן ויתרצה בזה כשיגדיל ואם ימחה ימחה ועוד דמשמע מהתם דלא איתמר הגדילו יכולין למחות אלא אם הטבילוהו על דעת ב"ד:
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
 
 
Segment 7
 
 
 
Segment 8
 
<b>אמר דוד הריני מעבירין לפני המזבח.</b> בבבלי פ' הערל דף ע"ט קאמר העבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה כל שאין ארון קולטו לחיים ובקש רחמים על מפיבשת שלא יקלטנו הארון ושמא דשניהם אמת שהתפלל שלא יקלטנו הארון אלא המזבח שהמזבח קולט לחיים:
<b>כתיב קציר שעורים כו'.</b> נראה דיתורא דקרא קדייק דכתיב ותקח רצפה בה איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם וגו' והא כבר כתיב בקרא קמא המה הומתו וגו' תחילת קציר שעורים ולא ה"ל למיכתב אלא ותטהו לה אל הצור עד נתך וגו' והלכך דריש ותטהו הדבר אל הצור שצדקה עליה את הדין וזהו נמי בכלל צידוק הדין שהיו תלוין מתחילת הקציר כו' שנשתנית עליהם מדת הדין כו' מפני קדוש השם:
 
Segment 9
 
<b>אפילו תימא יהושע ריחקן כלום ריתקן אלא פסולי משפחה.</b> האי תלמודא לשיטתיה אזיל דס"ל קרא דלא תתחתן בגיותן נאמר אבל בגירותן לא אסירי מדאורייתא והלכך שייך שפיר שיהושע הוסיף וגזר עליהן להתחתן אפי' בגירותן דאי מדאוריי' אסירי א"כ מה הוסיף יהושע וא"כ לפ"ז חלקו של מזבח לא שייכא מידי אבל בבבלי פ' הערל שם דקאמר הכי בימי ר' בקשו להתיר נתינים כו' חלק מזבח מי יתיר משום דס"ל כמסקנא דרבא שם דף ע"ו דלא תתחתן בגירותן מדאורייתא הוא וא"כ ע"כ יהושע פסול עבדות גזר עליהן וכן למזבח ועיין ריש פ"ק אלו נערות מ"ש שם מזה בס"ד:
 
Segment 10
 
 
 
Segment 11
 
 
 
Segment 12
 
 
 
Segment 13
 
 
 
Segment 14
 
 
 
Segment 15
 
 
 
Segment 16
 
<b>שלשה קהילות הן.</b> צ"ל דלא חשיב אלא הני תלתא לא יבא דכתיבי ברישיה דקרא ופליגי רבנן אדר' יהודה נמי בהא דחשיבי גם לא יבא דפצוע דכא אע"ג דפסולי הגוף הן ובבבלי דף ע"ג קאמר לר' יוסי דהוא רבנין דר' יהודה חמשה קהלי כתיבי וכו' וחד למישרי ממזר כשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל ולשיטתא דהאי תלמודא איכא למימר דס"ל דלא איצטריך קרא למישרי ספק ממזר דכל ספק דאוריייתא אינו אלא מדרבנן לחומרא ועיין בזה בסוף הפ' דלעיל מ"ש בזה:
 
Halakhah 2
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
<b>תינוק כל זמן שהוא מושלך כו'.</b> ובבבלי שם אביו ואמו נאמנין עליו ופירשו הר"ן והה"מ דאו אביו או אמו קאמר כדקאמר הכא וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מא"ב הלכ' ל' ולפ"ז הא דכתב שם בנאסף מן השוק ובאו אביו ואמו אח"כ ואמרו בנינו הוא אינן נאמנין נמי או אביו או אמו קאמר הא שניהם נאמנים כדקתני הכא והמפרשים סתמו דבריהם בזה וכן לא חילק שם בין תינוק מרגיע לשאינו מרגיע. ומדברי הרשב"א ז"ל נראה דמפרש לסוגיא דהכא ודבבלי דמיירי בעיר שיש בה מחצה על מחצה כשרין ופסולין דספק הוי או אפי' רוב כשרין ומיעוט פסולין ספק הוא ליוחסין כדקאמר בבבלי סוף פ"ק דכתובות וכן בהאי תלמודא סוף פ"ק שם דקאמר רוב כשרים מזנים ופסולין משליכין דמשמע דאפילו במיעוט חיישינן כדמוכח התם וע"ש וכתב אבל כל היכא דאיכא רוב פסולין כממזר ודאי משוי לה דרובא דאורייתא אא"כ בדקו את אמו ואמרה לכשר נבעלתי נאמנת כר"ג וכאבא שאול עכ"ל ועיין בפ"ק דכתובות הלכה ט' ד"ה נאמנת מ"ש שם בס"ד:
 
Segment 4
 
<b>חיה ותקח המילדת וגו'.</b> בבבלי שם לא הביא המקרא דאיכא למימר שאני התם שקשרה החוט לסימן וכן צריך לומר להאי תלמודא דאסמכתא בעלמא היא אלא דעיקר טעמא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי כדכתב הר"ן ז"ל והלכך כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת:
 
Halakhah 3
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Halakhah 4
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
<b>לוים וישראלים מוסיפין עליהן עוד אחת.</b> כתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שזו נוסתא המדוייקת והכי גרסינן במתני' ולא לויה וישראלית ומפרש המתני' דרישא מיירי בכהן הנושא כדפרישית בפנים וכן פי' התוס' שהוא צריך לחוש לפסולי כהונה ובודק ד' אמהות ובהכי סגי אבל לוים וישראלים שבדיקתן משום פסולי קהל צריך שיבדקו עוד אחת וכן מביא נוסחא זו הר"ן ז"ל:
 
Halakhah 5
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>אלא מן הברורין שבאחיך.</b> ומשמע דאפי' בכל מקום קפיד על המיוחסין אבל בבבלי דף ע"ו לא דריש אלא כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך והיינו לאפוקי גר כדמשמע התם והיינו נמי דפריך התם הא תנן הכל כשרין לדון דיני ממונות ואפילו ממזר ומשני דבירושלים קאמר דשם נהגו עצמן סילסול בזה:
 
Halakhah 6
 
 
 
Segment 1
 
<b>כשירה לכהונה.</b> פי' רש"י ז"ל בפ' הבא על יבמתו דף ס' לא מחזיקינן לה כזונה ולפ"ז לרבנן דפסלי משום דכזונה היא אע"פ שאינה ראויה לביאה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהל' א"ב הל' ג' שכתב הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת ג' ויום אחד הואיל ואינה בת ישראל ה"ז זונה ואסורה לכהן והקשו עליו הראב"ד והשב"א ז"ל דלפ"ד איסורא דרבנן הויא דמחשבינן לה כזונה והא משמע מהסוגיא דממשמעות הכתוב נפקא לן בתולות מזרע בית ישראל ואע"ג דדברי קבלה הוא מכל מקום דאורייתא כדאמרי' בעלמא דאורייתא ואתא יחזקאל ופירש עכ"ד וכבר כתבתי בפרק הערל הלכה ב' דסוגיא דהכא מסייע להו כדדריש לקמן בתולה מעמיו יקח אשה ולא גיורת ואסורה בעשה לכהן אבל דעת הרמב"ם דכל גיורת לכהן לא הויא אלא מדברי קבלה וכפי סוגית הבבלי דדריש מעמיו להביא בתולה הבאה מב' עממין ועיין עוד שם בד"ה כמה דאמר תמן מ"ש מזה בס"ד:
 
Halakhah 7
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>היה עומד בצד המוכסין.</b> ברייתא הובאה בבבלי פרק יש נוחלין דף קכ"ז. ומשמע מסוגיא דהכא דאף לר' יהודה דקי"ל כוותיה אינו נאמן להפסידו מחלק ירושתו כדקאמר דילמא על רבי יהודה איתאמרת כו' אבל לא משמע כן מסוגית הבבלי יש נוחלין שם אלא דלעולם הוא נאמן ואע"פ שמוחזק שהוא בנו נאמן לומר אינו בני ולא יירשנו כדכתב הרמב"ם בריש פ"ד מהל' נחלות ובהא דקאמר הכא לקמן נאמן על הגדול כו' בבבלי פ' החולץ דף מ"ז גריס אינו נאמן על בנו הגדול ביש לו בנים ולמאי דפרישית בפנים אתיא שפיר כשיטתא דהתם:
 
Halakhah 8
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>שמע לה מן דבתרה.</b> נראה דבהא פליגי דלישנא קמא דמתני לה ארישא דמשום חומרא דעריות בעינן לכתתילה עד שיעשה מעשה או שיבטל השליחות בפירוש אבל בסיפא ס"ל דהאשה יכולה לחזור בה אפילו שלא באמירתה בפני השליח בפירוש אלא שגילתה דעתה שאין רצונה בשליחותו וכגון שחזרה ועשתה שליח שני לקדשה כבר ביטלה שליחותו של הראשון וטעמא דברישא שהאב עושה שליח בשביל בתו לא איכפת ליה כ"כ וסבר דתיקדש כל היכא דתיקדש אי מקמא אי מבתרא אבל האשה בשביל עצמה דייקא טפי ואמרי' ידעה בהאי בתרא דקים ליה טפי ביוחסין וחזרה מקמא ור' יוסי בר' בון ס"ל דאפילו בסיפא בעינן עד שתעשה מעשה או עד שתבטל השליחות בפירוש ויש לי להביא ראיה לדברי מסוגית הבבלי ריש פרק האומר דף נ"ט דקאמר התם רב זביד מתני להא שמעתתא אהא וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה כו' לא קדשה את עצמה וחזרה בה ר' יוחנן אומר חוזרת כו' וכתבו התוס' שם נראה לפרש וחזרה בה בלא אמירתה לשליח דאי אמרה לשליח אי רצוני שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה לו תיהוי לי שליח לקדשני לא מצי חוזרי ע"כ ומדלא נקט פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל התם ארישא בהאב שנתן רשות לשליח כו' ש"מ דגבי הא בעינן לכתתילה עד שיבטל השליחות בפירוש אבל בגילוי דעת וכגוונא דלעיל לא וזהו כלישנא קמא דהכא (ועיין בהרא"ש שנתן שם טעם על פלוגתא קמייתא דקתני התם גבי לא בא אחר וקדשה וחזרה בה כו' הא דלא נקט בדידיה משום דמתני' איירי בדידה שבא אחר וקדשה כו' והאי טעמא לא שייכא אדיוקא דדייקינן בלישנא דרב זביד). ועוד ראיה מדכתב הטור בסי' ל"ז גבי האב שנתן רשות כו' וז"ל וכתב הרמ"ה אי שוי שליח אחרינא לקדושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש ואזל כל חד מינייה וקדש דבתרא הוו קדושין ולא דקמא דכיון דשויה שליח לבתרא בטליה לקמא וסיום דבריו הדין הוא סברא דילן ומיהו לענין מעשה לא מורינן הלכה למעשה אלא בעיא גט מתרוייהו ע"כ וכתב הב"ח ואין להקשות אמאי לא כתב הרמ"ה דין זה גבי אשה שנתנה רשות לשליח לקדשה דפשיטא דהוא הדין גבי אשה אלא שהרמ"ה כתב דינו ארישא דמשנתינו וה"ה גבי אשה דתני לה בסיפא עכ"ל ולדעתי הקלושה ודאי ריש דבריו שייך נמי גבי אשה ומכ"ש הוא אלא מה דנקט הרמ"ה דינו באיש משום סיום דבריו שהחמיר להצריך גט משניהם וגבי אשה אמרי' דודאי בטלה לשליחותא דקמא דלא גרע מחזרה שלא בפני השליח כדמשמע מהסוגיא בפי' התוס' וכפי הטעם שכתבתי ומכל מקום לדינא יש לחלק בין חזרה שלא בפני השליח ואמרה אין רצוני בשליחותי ובין עשתה שליח שני דאיכא למימר דלא בטלה לשליחותיה אלא דסברה דילמא לא משכח קמא וצריכה גט משניהם בדעת הב"ח ועיין בריש פרק השולח מה שכתבתי שם בס"ד:
 
Halakhah 9
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
איש ואשתו עשו אותן כשני עדים לפי סוגיא דהכא אפי' בשאין השנים כרוכין אחריה מיירי וכדמוכח מדלקמן והיינו נמי דקאמר ר' אבון שמע לה מן דבתרא כלומר דלא תימא דוקא ברישא שמוחזקין אנו שהיא אשתו והלכך עדיפא חזקה זו ועשו אותן כשני עדים שיהו נאמנין על בניהם אבל בסיפא אשה נשאתי במדה"י דאין כאן חזקה שהיא אשתו כ"א על פיו שהרי אינו מביא ראיה אלא שהיא מיוחסת וה"א דאין נאמנין על בניהם קמ"ל. אבל בבבלי דף ע"ט מוקי לרישא וסיפא דמתני' בכרוכים אחריה ועיין בהה"מ בפ"כ מא"ב הלכה י' שכתב שם בשם המפרשים שהקשו מסוגיא דכתובות דקאמר התם לרבי דקי"ל כותיה דהאב נאמן להאכילו בתרומה ובפרקין משמע דדוקא בכרוכין אחריה אפילו לתרומה ותירץ שם דלא קאמר ר' יוחנן אלא ליוחסין דוקא בכרוכין כו' וזה עולה כפי סוגיא דהכא ולענין תרומה מיירי ואפי' בשאין כרוכין נאמן:
 
Halakhah 10
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>שדרך תינוק לטפח בעיסה.</b> מכאן סייעתא לפי ר"ת בתוס' פ' ד"ה שדרכו של תינוק. דמיירי שהתינוק ודאי טמא והספק אם נטל הבצק מן העיסה וטימא את העיסה או אדם טהור נתנו בידו:
 
Segment 3
 
<b>תני הביא ראיה על הגדולים יביא ראיה על הקטנים.</b> ובבבלי ת"ר אשה נשאתי כו' ומביא ראיה על הגדולים וא"צ להביא ראיה על הקטנים וזהו לפי שיטת הש"ס דהתם דמוקי למתני' בכרוכים אחריה ומביא ראיה עם הגדולים שאינן כרוכיה אחריה אבל אין צריך להביא ראיה על הקטנים לפי שהם כרוכים אחריה כדפי' רש"י ז"ל ע"ש והברייתא לא פלוגא אמתני' דהא דקתני במתני' אין צריך להביא ראיה על הבנים בקטנים וכרוכים מיירי. אבל לשיטת האי ש"ס דלא מוקי לה בכרוכים כדלעיל א"כ אין חילוק בין גדולים לקטנים וצריך להביא ראיה על כלן כדמפרש טעמא חיישינן שמא נתגרשה בנתיים:
 
Halakhah 11
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
 
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
 
 
Segment 7
 
 
 
Segment 8
 
 
 
Segment 9
 
<b>הכל לפי זכות האדם.</b> כבר נתקשו בה הרבה מפרשי הראשונים דהא אמרי' בשלהי מ"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא והעיקר לפי פשוטו כדתירצו התוס' שס וכן בסוף שבת דמכל מקום לפעמים על ידי זכות גדול משתנה המזל ומר"ח בן דוסא ור"א בן פדת ל"ק דכבר תירצו המפרשים דהתם הן בעצמן לא רצו שישתנה עליהם המזל וינוכה להן מזכיותיהן. ויש לי ראיה גדולה לזה ממה דאמרי' בפ"ז דיומא כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינם של חיים אמר ר' אלעזר אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה כדפרש"י ז"ל מי שהיה עני בילדותו ונעשה עשיר לעת זקנותו דומה לו כאלו עכשיו נעשה חי מתוך מיתה. והתם על זכות התורה והמצוה קאי כדכתיב לעיל מיניה בני תורתי על חשכה ומצותי יצר לבך כי ארך ימים ושנות חיים וגו' שזכות אלה יגרמו לך להשתנות מזלך ולהתהפך שנותיך מרעה לטובה. שנות חיים ושלום יוסיפו לך עוד לנוב בשיבה. כן יזכנו השם באהבה. ולהיות חלקנו מהזוכים בזה ובבא. אמן וכי"ר:
<b>הדרן עלך פרק עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין וכולא סדרא דנשים.</b>

גרסה אחרונה מ־21:08, 5 ביולי 2023

תחילתדףכאן ראש השנה/א/א ארבעה ראשי שנים הן. התם בגמרא דף ז' ע"ב פריך באחד באלול וכו'. מני ר"מ ולרגלים מני ר"ש אימא סיפא ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי וכו' ורבא משני ארבעה לד"ה לר"מ ארבעה דל רגלים לר"ש ארבעה דל מעשר בהמה ומותיב לרבא מהברייתא י"ו בניסן ר"ה לעומר וכו' ליתני ששה ומשני רב פפא כי קא חשיב מידי דחיילי מאורתא וכו' והרי יובלות ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה היא וכו' ורב אשי משני דמתני' ארבעה ר"ה הן שהן בארבעה ר"ח וכו' כמו שהבאתי בפנים. נראה דטעמיה דרב אשי דלא בעי לפרושי מתני' אליבא דחד תנא ולאוקמי כר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ולא תיקשי דהא ע"כ לא אתיא אלא כוותיה מדקתני באחד בתשרי ר"ה ליובלות וכדפריך לקמן דף ח ע"ב יובלות בעשרה בתשרי היא וכו' ומשני הא מני ר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב היא וכו' משום דאפשר למידחי ולומר דה"ק רגל שבו ר"ה ליובלות וכדמתרץ רב חסדא בדף ד להא דקתני באחד בניסן ר"ה לרגלים. ובהכי מתורץ קושית התוס' בדף ח' בד"ה והרי יובלות. תימא מאי סלקא דעתך הא לא מיתוקמא כלל אלא לר"י בנו של ר"י ב"ב לקמן משום דאפשר לאוקמי נמי כרבנן ורגל שבו קאמר והתוס' שם ע"ב כתבו ד"ה בעשרה בתשרי היא לרב אשי פריך וכו' ומשמע מדבריהם ג"כ כאן דאליביה דרב אשי לא מצינו לשנויי הכי אבל אינו מוכרח דהרי רש"י ז"ל כתב בהאי דרב אשי האי דלא חשיב במתני' אלא ארבעה לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בראשי חדשים ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרינן רגל שבו ולהכי לא תני נמי ר"ה דעומר ושתי הלחם עכ"ל. והשתא שפיר נמי מצי לשנויי הכי ביובלות דרגל שבו קאמר ואין יובלות מן המנין אלא לשנים ולאינך דשייכי בר"ח ממש והשתא למאי שאמרנו הכל ניחא דלפי הס"ד קסבור באמת הכי דמדקתני באחד בתשרי ר"ה וקחשיב נמי יובלות לא הוה קשה מידי דמצינן לשנויי כהאי דרב חסדא ברגלים אלא דאכתי הוה קשה לשנוייא דרב פפא. והרי יובלות דלא חיילא מאורתא ולשנוייא דרב שישא בריה דרב אידי והרי יובלות דתלי במעשה הוא וקתני וע"כ דאתינן להאי אוקמתא דכר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב היא. אבל כל זה אליבא דפירושא דרבא היא ולשינוייא דהני אמוראי. אבל לרב אשי ולפירושו דבלאו הכי ניחא הא דלא קחשיב ר"ה דעומר ושתי הלחם וא"כ לקושטא דמילתא אמרינן הכי דגבי יובלות ל"ק הא דקחשיב בא' בתשרי ר"ה משום דרגל שבו קאמר ולא איצטריך לן לאוקי מתני' אליבא דחד תנא דוקא אלא ככ"ע אתיא והא דקחשיב ארבעה ר"ה ותו לא ה"ק ארבעה ר"ה שהן בד' ראשי חדשים וכו' וזה פשוט וברור. נקטינן מיהת השתא מה דאיכא נ"מ בין פירושא ואוקמתא דרבא במתני' ובין פירושא ואוקמתא דרב אשי דלרבא ע"כ דאתינן לאוקי מתני' כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא ושנת יובל מתקדשת והולכת מתחלתה כדאית ליה ולרב אשי לא איצטריך ליה לאוקי כהאי תנא אלא כדאמרן. ונשאר דאיכא עוד נ"מ רבתא לדינא ומתוך כך יתבאר לנו דעת הרמב"ם ז"ל במילתא ברירא וקושטא דמילתא והאי קושטא קאי דהתוס' בדף ט' ע"א כתבו בד"ה ולאפוקי מדר' יהודה אומר ר"י אפ"ה הלכה כר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן וכו' ועוד דסתם דמתני' דהכא אוקמא כר' ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי על דר' יהודה ועוד דלר' ישמעאל מקדשין חדשים ואנן קיי"ל בכולא הש"ס שמקדשין חדשים ור' יוסי נימוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דמ"ק דאית ליה דיובל משמט בתחלתו וכו' והנה מה שהביאו מע"ז ומערכין כבר דברו המפרשים בזה והביא הכ"מ בשם הר"י קורקוס בריש פ"י מהל' שמטה ויובל ע"ש. ונדבר במה שנשאר לנו לבאר מענין אוקמתא דמתני' דהכא ובמה דנראה מסוגית הש"ס דהתם בזה. דהרמב"ם בפ"י הנזכר בהל' ז' כתב שנת היובל אינה עולה ממנין שני השבוע אלא שנת מ"ט שמיטה ושנת חמשים יובל ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל. וכרבנן דר' יהודה ולקמן בהל' י"ד פסק כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה שכתב מר"ה ועד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהם וכו'. א"כ מתקדשת שנת היובל מתחלתה והנה לכאורה הני פיסקי סתרי אהדדי דאם כר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב א"כ היאך פסק לעיל כרבנן ודלא כר' יהודה וכהוכחת התוס' אבל האמת יורה דרכו דודאי בענין שהיובל משמט ומתקדש מתחלתו דברי ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב אמת הן דהכי תני בת"כ בלי שום חולק ורבי יוסי דמ"ק קאי כוותיה כדכתבו התוס' בזה אלא מה שכתבו להוכיח מדאוקי הכא לסתמא דמתני' כוותיה זה אינו אלא לפי אוקמתא ופירושא דרבא אבל לרב אשי דהוא בתראה וכמבואר בדברינו לעיל לא איצטריך לן לאוקי מתני' כוותיה ואדרבה איפכא מוכחא דלא בעי רב אשי לאוקי סתמא דמתני' אליבא דחד תנא וכדלעיל. ומצינו ג"כ דלענין שמקדשין חדשים דהכי קיי"ל נמי כוותיה דר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב פסק וזה מבואר ממתני' ומהסוגיא דפ"ב דר"ה ולא כרבנן דקאמר הש"ס כאן לפי ברייתא קדמייתא דמייתי. ובמה דנראה מהברייתא בתרייתא דמייתי תניא אידך יובל היא וכו' דלר' ישמעאל הוא דאיצטריך היא למעוטי שאינה מתקדשת בסופה אבל לרבנן דלא סבירא להו שמתקדשת מתחלתה לא איצטריך היא למעוטי אלא דדרשי שנת חמשים שנה אתה מונה וכו' ולאפוקי מדר' יהודה וזה היה קשה לכאורה דאם פסק כר' ישמעאל דמתקדשת מתחלתה א"כ ע"כ אתינן לדרשא דידיה דיכול כשם שמתקדש והולכת מתחלתה וכו' ושפיר איצטריך לן למעוטי שאינה מתקדשת בסופה ואם נאמר דיתירא דהוא לא קשיא לן דאיצטריך לדרשא לעכב וכדלקמן שם ע"ב גבי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי יובל היא אע"פ שלא שמטו וכו' ת"ל היא וכחכמים דשלשתן מעכבות וכו' והכי קי"ל ואיצטריך היא מ"מ היא גופה קשיא דהשתא מנא לן דאינה מתקדשת בסופה כמו שמתקדשת בתחלתה וכרבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב דכוותיה קיי"ל בהא אבל כי דייקינן שפיר לק"מ דהא מסיים בהאי תניא אידך יכול כשם וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקדש וכו' ולבתר הכי אמרינן ודמוסיפין מחול על הקדש מנא לן דתניא בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר וכו' ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו' ולר' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה נפקא ליה מדתניא ועניתם וכו' והיינו למילף בעלמא דמוסיפין מחול על הקדש בכניסה וביציאה אבל לשביעית עצמה ודאי דלית ליה לר' ישמעאל שום תוספות מקרא והכי אמרינן בהדיא בריש מ"ק דר"ג וב"ד דביטלו שני פרקים הראשונים דשביעית כר' ישמעאל בר פלוגתיה דר"ע ס"ל דלית ליה תוספת שביעית מקרא אלא הלכתא היא ובזמן המקדש דוקא וא"כ ודאי לדידיה לא איצטריך לן למעוטי גבי יובל בסופה דהא אליביה לא אשכחן תוספת דכוותה אלא מעט תוספת ביוה"כ ובשבתות וביו"ט וזה דלא כדברי התוס' דכאן שכתבו בד"ה כל מקום שנאמר שבות ואתא לרבות שביעית. דזה אינו דאין לנו ללמד תוס' שביעית שהיא כל כך מתוס' שבת ויו"ט שאינה אלא מעט וזהו דעת הרמב"ם והשתא ממילא רוותא לן שמעתתא. דהרמב"ם פסק כר' ישמעאל ודלא כר"ע וכמבואר בהדיא בריש הל' שמטה ויובל וכן בפ"ז דתמידין דפסק קצירת העומר דוחה שבת וכבר זכרנו מזה בריש מס' שביעית ובכמה מקומות ותו לא איצטריך לן שום מיעוטא גבי הוספה דיובל בסופה וכל האי סוגיא לתניא אידך וכו' אליבא דר"ע היא דאזלא ובזה נתבאר לנו הכל. וע' עוד בסוף פרקין מענין קצירת העומר שדוחה שבת במה שיתבאר בס"ד:

באדר בניסן ראש השנה למלכים. אמרינן התם למאי הלכתא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין ופי רש"י ז"ל ואם לא קבעו יום לתחלת שנות המלך אלא כל מלך ומלך מיום שעמד אין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר וכו'. והתוס' הקשו על פירושו דמשמע דמספק היו חושבין אותו מוקדם וכו' ומיהו עיקר פירושו תימא גדולה שעשו תקנה פן ישכחו כל העולם מתי עמד המלך וכן סופר שכותב כל היום שטרות ישכח וכו' ופירשו דנראה דנ"מ לשטרי חוב המוקדמין היינו כגון אם עמד המלך באחד בניסן כשיגיע אחד בניסן אחר ישכח הסופר ויסבור דאשתקד עמד המלך בשנים בניסן דעביד אינש דטעי בחד יומא ויכתוב באחד בניסן בשנה ראשונה למלך ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה שהיא שנה שנייה וכתוב ראשונה ונמצא ב"ד טורפין מן הלקוחות של שנה זו שלא כדין אבל עכשיו שקבעו ניסן ר"ה תו לא אתי לידי תקלה שאפי' עמד אשתקד בשנים בניסן כשמגיע ניסן אחר מתחילין למנות לו שנה אחרת וא"ת אכתי אתי לידי תקלה דאם עמד בכ"ט באדר כשיגיע כ"ט אדר אחר יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד באחד ויכתוב עכשיו בכ"ט באדר בשנה ראשונה למלך ונמצא מוקדם שנה שלימה לאו פירכא היא דכשעמד בכ"ט באדר מיד שיגיע לאחד בניסן מתתיל למנות שנה שנייה ויודע הסופר שכל השנה כתב בכל השטרות שנה שנייה הילכך לא טעי עכ"ד בזה ולפי פירושם צריך לומר דבאחד בניסן עצמו של שנה שלישית למלך זה שעמד בכ"ט באדר לא חיישינן שמא יטעה הסופר ויכתוב בשנה שנייה כמו שהיה רגיל לכתוב כל השנה ונמצא זה מוקדם שנה שלימה שהרי שלישית היא להא לא חיישינן דמיד כשהגיע אחד בניסן יודע הוא שמתחיל שנה אחרת אבל אין כן דעת הר"ן ז"ל שלאחר שפלפל על פי' רש"י והקשה כעין קושיית התוס' על רש"י כתב לפיכך נראה לי דברים כפשטן דהכא למאי הלכתא קאמרינן ולא בעי טעמא אלא כי היכי דאמרינן גבי ר"ה לרגלים דנ"מ לנודר וכו' דנפקותא הוא דאמרינן וטעמא לא שיילינן ה"נ אמרינן הכא בהאי ר"ה למלכים למאי הלכתא ולמאי נפקא לן מינה ומהדרינן דנ"מ לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמים פסולין הלכך מלך שעמד באדר וכתב לו סופר בניסן שלאחר י"ב ניסן של שנה שנייה וכו' כדפרישית בפנים והן הן דברי הר"ן ונמשך גם הר"ב אחריו ופי' כן וכלומר שזה הסופר יטעה ויכתוב על אחד בניסן של שנה שלישית אחד בניסן בשנה שנייה דהא ודאי לא חיישינן שיכתוב כך בכוונה דלרשיעי לא חיישינן כדאמרינן בעלמא אלא שישכת ויסבור דאכתי עומד היא בשנה שנייה וסובר הר"ן דאף באחד בניסן עצמו שכיח הוא למטעי וישכח שהיום מתחילין למנות שנה אחרת לאחד בניסן קמא שלאחר אדר שעמד המלך לא חיישינן שמא יכתוב עליו שנה הראשונה. ובאמת היא שנה שנייה והוי ליה שטר מוקדם דהא ליתא וכדכתב התיו"ט דבכה"ג ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שבכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן לפני זה הניסן ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יכול לטרוף שום לקוחות אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך ולאותן כדין הוא טורף. אמנם ראיתי לבעל המאור ז"ל שכתב כן וז"ל שאם עמד באדר וכשהגיע ניסן הי' לו למנות שנה שנייה ומנה לו בניסן שנה ראשונה הוה ליה שטר מוקדם ופסול כדתנן ש"ח המוקדמין פסולין עכ"ל. ולכאורה קשה דהאיך משכחת לה שיטרוף הלקוחות שלא כדין באותן שלקחו בשנה זו ונראה ליישב לפי' בעל המאור דודאי אם שטר הלואה היה כתוב בא' בניסן בשנה ראשונה למלך פלוני ליכא למיחש בשום צד למיטרף הלקוחות שלקחו אחר הניסן שלא כדין וכדאמרן אלא דמשכחת לה שאנחנו חוששין להלקוחות שלקחו אח"כ ואף בניסן עצמו והיה קודם ההלואה ולפי הטעות של השטר הלואה יסברו שלקחו אחר זמן הלואה וכגון שהן לקחו בעשרה בניסן שלאחר כ"ט אדר שעמד בו המלך וכתוב בשטר מכירה בעשרה בניסן שנה שנייה למלך פלוני וכפי המנין למלכים והלואה היתה אח"כ בט"ו או בעשרים בניסן ובזה השטר יטעה הסופר ויכתוב בט"ו בניסן בשנה הראשונה למלך פלוני דעביד דטעי בחד יומא ויסבור שבאחד בניסן עמד המלך ולאחר זמן כשמוציא המלוה שטרו יסברו שהוא קודם זמן המכירה שישכחו מתי עמד המלך ונמצא ההלואה קודמת ויכול לטרוף להלקוחות האלו ובאמת ההלואה היתה אחר המכירה וטורף שלא כדין והיינו שכתב הוא ז"ל וכשהגיע ניסן היה לו למנות שנה שנייה וכו' כלומר לא באחד בניסן עצמו היה הטעות אלא מאחד בניסן ואילך שהיה לו למנות לכל השטרות שנה שניה והוא מנה לו להמלוה בניסן עצמו שנה ראשונה שאז הוא שטעה והו"ל מוקדם וסיימו התוס' ויש שיטה אחרת בירושלמי בין מ"ד מניסן מנינן וכו' ומלתא אחריתא היא ולא אתי לפרושי מ"ט קבעו ניסן ר"ה ר"ל בזה דאף דפשוט הוא דאין כוונת הש"ס דהכא לפרש כאן להטעם לקביעות ר"ה אלא דמפרש מה נ"מ אי אמרינן דגם למלכי א"ה מניסן מנינן או מתשרי מנינן וכדפרישית לקמן מ"מ יש לנו לבאר מפני מה לא נפרש בכה"ג גם לשיטת הבבלי דבהא איכא נ"מ אם מנינן מניסן או מאיזה זמן אחר וכעין שאמרו כאן הלכך כתבו ויש שיטה אחרת בירושלמי שאי אפשר לפרש לגמרין ולכוין כפי שיטתא דהכא שהרי רב חסדא קאמר לשטרות דתנן שט"ח המוקדמים פסולין וא"כ אין לנו לפרש דנ"מ לידע אם המכירה קדמה או הלואה קדמה דמאי שיטתא דשט"ח המוקדמים הכא אלא דמשמע דאיכא נ"מ אם שטר הזה מוקדם הוא מחמת זמן שכתוב בו ופסול ולפי שיטתא דהכא אין כאן שום פסול מוקדם כלל. ומה שכתב עוד בעל המאור ז"ל ובירושלמי גרסינן מי מודיע וכו' זה הירושלמי הוא במקומו בפ' בתרא דשביעית על המתני' שט"ח המוקדמין פסולין וע"ש בהלכה ה' ד"ה מי מודיע מה שזכרתי מזה בסייעתא דשמיא:

אין תימר כבר שמו יאות אמר חיפה וכו'. מבואר בפנים לפני הנראה מהמקראות שהבאתי והכוונה דר' יונה כך היא שאם אתה היה יכול לפרשו שכבר שמו היה אתה יכול לומר כדאמר חיפה. אבל מכיון דכתיב מטרם שום אבן משמע שאמר להם שימו לבבכם מה שהיה עד לא שמו אבן א"כ אמור מעתה לא אמר חיפה כלום והדרינן דמוכח מהני קראי דלעיל בששי בשנת שתים לדריוש וכו' דאף למלכי א"ה מניסן מנינן והיינו כמה דמתיב רב יוסף בבבלי דף ג' ע"ב דאי איתא דמתשרי מנינן בשביעי בשנת שלש מיבעי ליה ומשני ר' אבהו שם כורש מלך כשר היה וכו' ובהא דמייתי התם להני קראי בששי וכו' פירש"י ז"ל שניהם בנבואת חגי נבדק במקרא ולא נמצא כתוב בפסוק שני בשנת שתים. אך י"ל שלפסוק שלמעלה הימנו קאי שכתוב בו בשנת שתים. וזהו לפי הגי' דהתם דגריס בפסוק השני בשביעי בשנת שתים וזה באמת לא נמצא כתוב בנבואת חגי וצריך לדחוק כפירושו ולגי' דהכא בהשני בשמיני בשנת שתים והוא בריש נבואת זכריה שאחר נבואת חגי לפי הסדר ניחא וכדפרישית בפנים:

ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין. התוס' שם ד"ה למניינא אחרינא וכו' הביאו לזה ועיין במהרש"א במה שרצה לפרש כאן ודברים קשים להולמן הן וביותר במ"ש בהא דקאמר תיפתר כר' אליעזר וכו' ומשני תיפתר הך דתני שנת המבול אינה עולה מן המנין כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובו מתחיל שנת המבול והשנים מניסן מנינן דהשתא תשרי שאחר המבול לא היה רק שנת תר"א וכו' ע"ש וזה קשה הרבה וכי ס"ד לומר למ"ד בתשרי נברא העולם שאעפ"כ השנים מניסן מנינן ואיפכא הוא דאשכחן דאף למ"ד בניסן נברא העולם י"ל דהשנים מתשרי מנינן וכדכתב רש"י ז"ל בנימוקי חומש בריש פרשת כי תשא ובדף י"א דלקמן ג"כ מוכח דלמ"ד בתשרי א"כ הכל מתשרי מנינו ולמ"ד מניסן הכל מניסן מנינן. ועיין בתוס' שם דף י' ע"ב ד"ה מכלל דתרווייהו וכו' שכתבו ונראה דלעולם גריס ליה וכו' ועמד המבול שנה וחצי וכו' ור"ל דאף שאמרו משפט דור המבול י"ב חודש כדתנינן סוף פ"ב דעדיות מ"מ לא חרבו המים עד ששה חדשים שלאחר המשפט שזה היה י"ב חודש ובענין פירושא דהכא תמצא בפנים פי' הברור ובהא דקאמר תפתר כר"א ואף דאליבא דר' יהושע נמי מיתוקמא שפיר לפי האי פירושא דאינה עולה מן המנין כלל וכלל ולא חשבינן ליה כסדר השנים מ"מ הואיל דס"ד דדברי ר' חנינה לא קיימין אלא לר' יהושע כלפי הס"ד זה קאמר תיפתר כר"א כלומר אף כר"א מיתוקמא וכמבואר הכל בפנים:

הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינון קשיין. ונשאר בתיובתא ומסקינן דלמלכי א"ה מתשרי מנינן וכדאסיק רב חסדא התם:

בין כמ"ד מניסן מונין וכו'. עיין לעיל סוף ד"ה באחד בניסן ר"ה למלכים מה שהוזכר מזה בס"ד:

כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח וכו'. גרסינן להא בפ"ג דהוריות וע"ש מה שנתבאר מזה בס"ד:

רבי אלעזר בר"ש אמר ובלבד חג המצות אחרון. והתם דף ד' גריס לר"א בר"ש כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר וכך הוא בתוספתא ולפי גיר' דהכא מדייק מדפתח בו הכתוב שהרי לפי סדר הרגלים בשנה היה צריך לפתוח בחג הסוכות אלא לומר שהוא הגורם וכמבואר בפנים:

פסחים בזמנן מהו שיעבור. ומסיק דבמותר הפסח הוא דקא מיבעי' ליה והתם בדף ה' קאמר ס"ד אמינא הואיל ומחמת פסח קאתי כפסח דמי קמ"ל:

תמן אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח. התוס' דף ו' ע"ב ד"ה שנה בלא רגלים וכו' מביאין לזה וכתבו ולקמן אין משמע כן דאמרינן אין מונין שנה לבכור אלא משעה שהוא ראוי להרצאה. ואי משום הא לא איריא דזהו למסקנת הבבלי אבל הכא קאמר בסוף הלכה משעת לידתו את מונה לו שנה אלא דדחי לה הכא מטעמא דהראוי למקצת הפסח ראוי לכולו ומוקי לה כדהתם דמשכחת לה כדתני רב שמעיה עצרת פעמים חמשה וכו' ומיהו בזה נמי פליג אדהתם דמשמע מהסוגיא שם דכולי רגל בעי כדכתבו התוספת שם:

כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. התוס' בפ"ק דזבחים דף י"ב מדייקי מדקאמר התם לילה לקדושה יום להרצאה משמע קודם לכן לא ובדף קי"ד ד"ה היתר במה וכו' מפלפלין בזה ורוצין לחלק בין לכתחלה לדיעבד וע"ש וכ"כ עוד בפ"ג דתמורה דף יט ע"ב אהא דקאמר התם אליבא דר"ש דאמר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר דיליף ליה מבכור שקדיש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו והקשו שם דהא בפ"ג דבכורות דף כ"א ע"ב קאמר בפשיטות ונילף מקדשים דלא קדושי משמע דקדשים אינם קדושים במחוסר זמן. ועוד דאמר בזבחים שם לילה לקדושה יום להרצאה משמע דליל שמיני דוקא קדוש אבל מקמי הכי לא ותירצו דהני מילי לכתחלה אסור להקדישו למחוסר זמן מיהו אם עבר והקדישו קדיש דילפינן ליה מבכור. וכל זה לדעת התוס' אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל וכדמוכרח מדבריו שבפ"ג מהל' איסורי מזבח שביאר שם דין מחוסר זמן וכתב בהל' י' וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה כמו שביארנו. הרי שלא כתב אלא שאינו לוקה ודומה למקדיש בעל מום עובר א"כ לא חיילא קדושה עליה כמו דלא חיילא קדושה על בעל מום עובר שהרי הוא כבעל מום קבוע כל זמן דלא עביר מום דיליה וכמו שביאר שם לעיל בפ"ק דאין הפרש ביניהם אלא לענין הולדות וכו' וכמו שכתב שם בהל' י"א ע"ש וטעמיה דבכל מקום בהש"ס שתמצא דמשמע דקדושה חיילא על מחוסר זמן היינו אליבא דר"ש דס"ל נמי בפ' בתרא דזבחים שעובר עליו משום שחוטי חוץ הואיל וראוי לבוא לאחר זמן וא"כ לת"ק דר"ש שם שאין חייבין עליו משום שאין ראוי להתקבל בפנים ואי בדיעבד קדוש היא אם כן ראוי הוא להתקבל וזה פשוט אליבא דת"ק דהלכתא כוותיה וכך נראה מסתמא דהש"ס דבכורות כנזכר דלא קדשי כלל וכמו דמבואר בהדיא בת"כ פ' אמור והביא שם רש"י ז"ל ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' אין לי אלא לאשה מנין אף להקדיש ת"ל לקרבן א"כ אינו לרצון כלל אפי' בדיעבד. והכא דקאמר בפשיטות כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן י"ל דכר"ש הוא דאתיא א"נ יש לחלק בין מחוסר זמן דאיירי הכא ובין מחוסר זמן בעלמא וכמו דמחלקין התוס' בכמה מקומות. ובבכורות שם רוצין לחלק אף אליבא דר"ש בין מעשר בהמה לבין שאר קדשים ע"ש ומיהת נקטינן לדעת הרמב"ם דאין קדושה חיילא כלל על מחוסר זמן ואפי' בלילה שלפני שמיני דהא דר' אפוטרקי דזבחים דף י"ב דלעיל לא הביא כלל ומשום דלא איתמר אלא אליבא דרב פפא דקאמר התם לילה אין מחוסר זמן ורב פפא גופיה ס"ל בריש מנחות יש מחוסר זמן לבו ביום והביאו התוס' שם וכתבו וצריך לחלק בין מחוסר זמן דהכא לדהתם ע"ש ואין להאריך. תמן תנינן ר"מ אומר באחד באלול וכו'. עיין בריש פ"ג דשקלים מה שנתבאר שם מזה בס"ד: תחילתדףכאן ראש השנה/א/ב התיבון והכתיב והעברת שופר תרועה וכו' כדי שיהו כל חדשי השנה שוין וכו'. זהו כשינויא דמשני התם בדף ח' ע"ב דמוקי לה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא והאי דמותיב והתנינן באחד בשבט וכו' כעין דמותיב לרב אשי שם בא' בשבט כב"ש ומשני התם ה"ק שלשה לד"ה וכו' וכבר ביארתי לעיל בריש פרקין דלרב אשי לא איצטריך לאוקי דמתני' כר"י בנו של ר' יוחנן ב"ב הוא דמיתניא אלא כד"ה וכן נתבאר שם מהנ"מ לדינא בין שינויא דרבא ובין שינויא דרב אשי שהרמב"ם פסק כרב אשי דהוא בתראה. והיוצא עוד מזה תמצא מבואר הכל בס"ד:

איתא חמי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין. כך היא הגי' בפ"ב דשבועות והיא עקרית וכך העתיק הראב"ד בהשגות בפ"ט מנטע רבעי בהל' י"א וכוונת ההשגה שם כך היא דאף שכתב דבר זה הוציא מתוך הירושלמי וכו'. וכפי הגי' הנכונה דשביעית ופירושה מ"מ משיג הוא ז"ל על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם נטען בי"ו באב וכו' ולמה היה לו זה לא היה צריך לומר אלא סתם ואם נטען פחות מל' יום לפני ר"ה לא עלתה לו השנה והרי הוא ערלה שנת הי"א והי"ב והי"ג וכו' ולא יותר וזהו שסיים הראב"ד עתה לזה הטעם דווקא בשנטען ל' יום לפני ר"ה מוסיפין לו עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום אלא מראש תשרי לראש תשרי. ור"ל דאף אם נטעו מתחלת אלול ובכמה ימים בו כל שיש ג' שנים שלימות מר"ה עד ר"ה חוץ מימי קליטתה אין מוסיפין לה כלום. ולדעת הרמב"ם שכתב כן יש לומר דאגב השמיענו עוד דין אחד דימי הקליטה והן י"ד יום צריכין שיהו שלימין מלבד אלו השלשים יום ומלבד יום הנטיעה ולא אמרינן יום אחד עולה לכאן ולכאן דהא דאמרו התם בפרקין דף י' יום שלשים עולה לכאן ולכאן זהו אליבא דר"מ בדווקא הוא דאמרו אבל לא קיי"ל הכי ולפיכך כתב הרמב"ם אם נטע בט"ז באב הוא דמשכחת לה דעלתה לו שנה דאיכא ל' יום שלימין וימי הקליטה שלימין אבל לא בנטע בט"ז באב ומיהו לענין הדין דהיכא דאיכא ג' שנים שלימות מלבד ימי הקליטה בין הרמב"ם ובין הראב"ד שוין בזה שאין מוסיפין לה עד ט"ו בשבט וכדדייק נמי מדקתני בברייתא ופירות נטיעה זו דמשמע נטיעה זו דווקא. והבאתי שם לדעת בעל המאור דכאן ולפירושו שכתב יש שטועין בפי' שמועה זו וכו' ולדעתי כך הוא הדין לעולם וכו' והאי דקאמר ופירות נטיעה זו כלומר שהנטיעה גורמת לה לאיסור ערלה וכו'. ובמכ"ת כמה וכמה דחוק ומוטעה פירושו זה ולא עוד אלא שכתב וכן נראין הדברים מתוך התלמוד ירושלמי כפירושינו וכו' וסמך עצמו על מה שראה הגי' משובשת דכאן ולא ראה הגי' הנכונה הכתובה בשביעית וכן מה שכתב עוד בהא דלקמן ואין כיני וכו' גי' מוטעת מאוד היתה לפניו ולא נמצא לא כאן ולא בשביעיתי כדבריו הללו בזה. והר"ן כתב כאן ופלוגתא היא בירושלמי וכו' ולפי מה שנתבאר לנו בפי' זה וכפי הגי' הנכונה דשביעית אין כאן פלוגתא כלל וכלל אלא הדין ברור הוא ומתבאר יפה בס"ד:

וכבר רובה של תקופה מבחוץ. התם בדף י"ד גריס ועדיין רוב התקופה מבחוץ. ופי' רש"י עדיין רוב התקופה לבא. מאי קאמר ה"ק אע"פ שרוב התקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ולפי גי' דהכא וכבר וכו' א"א לתקן ולפרש כך אלא דהאי רוב דקאמר לאו דווקא היא. ועוד דאפשר דסוגיא דהכא אזלא לדעת שהתקופה האמיתית היא קודמת לחשבון האמצעי שאנחנו חושבין וכידוע מתקופת דרב אדא ודשמואל וההפרש שביניהן ועם כל זה צ"ל דרובה לאו דווקא הוא:

מה עשה קרא שם על מעשר שבו וכו'. התוס' שם ד"ה שני עשורין כתבו אם שני עשורין ממש הפריש לא היה מתוקן. וכתוב בהגה"ה. דהמרבה במעשרות הן מקולקלין אלא מפרש בירושלמי שהפריש מעשר אחד למעשר שני ופדאו וחלקו לעניים. ואין זה במשמע לא מהכא ולא מדהתם דמה שהקשו דהמרבה במעשרות פירותיו מקולקלין כמדומה שלא נמצא זה בהש"ס לומר על המרבה במיני מעשרות כן אלא שהוא מרבה להפריש מעשר מרובה יותר מן הראוי על זה אמרו פירותיו מקולקלין משום דהיותר מן הראוי אינו מתוקן הוא אבל אם רוצה להרבות במיני מעשר מה קלקול יש בזה שאינו חייב במעשר עני לפי שנה זו ואע"פ כן רוצה הוא להוסיף מעשר אחד אחר שהפריש מעשר שני כהוגן וכתיקונו וליתן לעני אלא דהקושיא כך היא מה עשה במעשר עני הזה שהפרישו אם נתנו לעני בתורת מעשר עני והלא יאכלנו חוץ לירושלים ושמא הוא זה מעשר שני וכדין הוא דאפשר דר"ג ס"ל הכי וכדפרישית בפנים ואסור לאוכלו חוץ לירושלים בלא פדיון וקאמר דקרא שם מעשר שני אף להמעשר עני שהפריש ופדאו ונתנו לעני דהשתא אין כאן בית מיחוש כלל דהמעשר שני שהפרישו יעלהו לירושלים או יפדהו ג"כ והמעשר עני ג"כ פדאו וחלקו לעניים: תחילתדףכאן ראש השנה/א/ג תבואה שלקח בערב הפסח מאיזה דין לוקה וכו'. הכא עיקר התמיה וכי היאך אפשר שנידונה לשעבר וכל השנה לא אירע בה שום מקרה עד סוף השנה דווקא ונשאר בתמיה והתם מדייק כל הני ארפתקאי דעברו עלה כל השנה אימת איתדון וכו' עד למימרא דתרי דיני מיתדיינא. ולענין תמיה דהכא י"ל ג"כ כעין זה דלשעבר נידונית כך שלא תלקה אלא בסוף ואל דעות ה' וגו':

ומגלחין זקנם. כלומר מתקנין אותן. ויש לפותרו דגרסינן בכריתות דף ה' גבי שמן המשחה כשתי טיפות של מרגליות היו תלוין בזקנו של אהרן וכשהוא מספר עולות ויושבות בעיקרי זקנו וכתב רש"י ז"ל שם ל"א וכשהוא מסתפר דשקל למזייה וה"נ מתקן השערות ארוכות וליפות זקנו: תחילתדףכאן ראש השנה/א/ה מפני שהן מ' זוג וכו'. ע"כ כדפרישית בפנים דאל"כ מאי האי דקאמר אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ויש לכוין זה לכוונת רש"י ז"ל שפי' במתני' ארבעים זוג. זוג אחר זוג. והיינו כדאמרן שאחר שהעיד זוג הראשון ונתקבל עדותן בב"ד עברו אח"כ זוג אחר זוג עד ארבעים זוג ועיכבו אבל אם היו כולן באים כאחד לא היה מעכב לשום זוג מהן: תחילתדףכאן ראש השנה/א/ז ואתיא דר' יוסי כרבנן ודר"מ כר"א. והכי איפסיקא הלכתא בבבלי פ' זה בורר דף כ"ח כר"מ הואיל וסתם לן תנא הכא כוותיה. וכבר זכרתי מזה פ' זה בורר שם: תחילתדףכאן ראש השנה/א/ח רבי שמעון בן לקיש בעי קצירת העומר מהו שתדחה את השבת ביום. מדקא מיבעי' ליה ביום ש"מ דמיפשט פשיטא ליה דבלילה קצירתו דוחה שבת ומשום דעיקר מצותו לקצרו בלילה וכדאמרינן במנחות דף ס"ז קצירה וספירה בלילה דשבע שבתות תמימות בעינן וא"כ מתני' דסוף פרק ר' ישמעאל דמייתי לקמן מצותו לקצור בלילה וכו' הוה מפרש לה נקצר ביום איום שלפניו קאי וביום המחרת הוא דקמיבעיא ליה שאם הוא שבת ולא קצרו בלילה שלפניו שזהו עיקר מצותו מהו שתדחה את השבת וטעמא דמספקא ליה בהא משום דאיכא למימר מכיון דעבר זמן עיקר מצות קצירתו שלא נקצר בלילה ושוב אין אתה יכול לקיימו להכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה שהרי אי אפשר לספור אלא לאחר הקצירה כדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור וגו' א"כ לא דחי שבת ביום או דילמא אפ"ה לא מאחרינן לקצירתו עד לאחר השבת וכל מה דאפשר לאקדומיה מקדמינן ליה כי היכי דלכל הפחות שבע שבתות מיהת ליהוי ואף שאינן תמימות עם הלילה שלפניהם והיינו הוא דקא מיבעי' ליה והלכך נמי כדהותיב ליה ר' אביי מהאי מתני' דקתני נקצר ביום כשר לא קיבלה מיניה משום דס"ד לפרש נקצר ביום דקתני היינו ביום שלפניו וכדפרישית בפנים דודאי אין לומר דס"ד לפרש דהא דקתני דוחה את השבת היינו להקרבה אבל לא לקצירה וכדבעי התם בדף ע"ב לפרושי הכי אליבא דרבי דקאמר שם לעיל דקסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת ופריך ולא והתנן וחכמים אומרים אחד שבת וכו' דלא כרבי וכן מוקי להא דקתני אבתריה וחכמים אומרים וכו' דלא כרבי וכן להא דקתני ובשבת אומר להן וכו' דלא כרבי ובתר הכי פריך ממתני' דסוף הפרק נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מאן שמעת ליה דאמר נקצר ביום כשר רבי. דאלו לר"א בר"ש ס"ל שם לעיל נקצר שלא כמצותו פסול. וקתני ודוחה את השבת מאי לאו לקצירה לא להקרבה. זה ודאי אין לפרש כלל לשיטתא דהכא דא"כ הוה ליה לר"ל למיבעי אם דוחה את השבת בלילה. וכן להאי דבעי למיפשט ליה מהאי מתני' קשיא דילמא דוחה את השבת להקרבה קתני ואין קצירת העומר דוחה שבת כלל וכדרבי ואין לומר דלמאי דמיבעי ליה לר"ל פשיט ליה דמדקאמר מהו שתדחה שבת ביום א"כ מיפשט פשיטא לך דבלילה מיהת דחי תפשוט לך דנמי ביום דחי כדקתני במתני' אבל לדידי ס"ל כהאי דאמר התם לרבי דלהקרבה קאמר ולא לקצירה דהא ודאי ליתא דאי הכי הו"ל לאתובי לר"ל עדיפא טפי דמנא לך הא דבלילה מיהת דוחה דילמא מתני' להקרבה קתני אלא ודאי דהכא לכ"ע אית להו דמיהת קצירתו בלילה דוחה שבת וביום הוא דשקלי וטרי הכא ומעיקרא לא קיבלה מיניה ר"ל למיפשט מהאי מתני משום דאיכא לדחויי דנקצר ביום איום שלפניו קאי ולבתר הדר ביה ר"ל ופשיט ליה מהני מתני' דתני והדר קתני לאשמועינן דקצירת העומר דוחה שבת ולמה לי כל הני אלא אם אינו ענין ללילה תנהו ענין ליום והיינו ביום שלמחרת ולא כדקס"ד מעיקרא והשתא מיתוקמא שפיר כל הני מתני' ודלא כרבי ול"ק נמי הא ע"כ הא דקתני נקצר ביום כשר כרבי הוא דאתיא דה"ל נקצר שלא כמצותו כשר כדמייתי לה התם מדקאמר רבי גבי היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת אומרים לו הבא אחרת תחתיה וכו' וא"כ נקצר שלא כמצותו כשר וכרבי והדר קתני ודוחה את השבת וזהו דלא כרבי וכר"א בר"ש לא מצית לאוקמי הך סיפא דא"כ רישא דהאי בבא כרבי וסיפא כר"א בר"ש בתמיה וע"כ דאתינן לפרושי כדמפרש התם דדוחה את השבת להקרבה קאמר דאי משום הא לא אריא דאי תיקשי הך סיפא דמתני' אמאן תרמייה אמינא לך אנא כר' ישמעאל בר פלוגתיה דר"ע הוא דאתא דדריש מבחריש ובקציר תשבות וכו' דקצירת העומר דחי שבת והיינו בין בלילה ובין ביום אם לא קצר בלילה ול"ק מהכלל דר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש וכו' וכדאמר התם להכריח אליבא דר"א בר"ש דנקצר כמצותו פסול ולא אשכחן דר' ישמעאל פליג אדר"ע בהאי כללא דאמינא לך אין ה"נ דמודי ליה בהא מיהו דווקא במכשירי מצוה כמו דקאמרינן במכשירי מילה ומכשירי דפסח וכה"ג אבל לא בהמצוה גופה דכי גלי קרא דדוחה שבת דחיא לעולם ואפי' היה יכול לקיים מקודם מ"מ מצוה בזמנה עדיפא לכתחלה אלא דאם לא קצרה בלילה קוצר אף ביום ובשבת מדגלי קרא דדחיא שבת זו היא סברא דהאי תלמודא וכפי אשר נתבאר דע"כ בין ר"ל ובין ר' אביי דאותביה ומשום כך הדר ביה ר"ל ומכח הני מתני' כדאמרן כ"ע מודים בה. והשתא הדרינן למאי דאיתמר התם דלבסוף מוקי לה בהך סיפא דמתני' כרבי ולהקרבה קאמר התנא דדחיא שבת ולא לקצירה וקשיא הא לא אתיא כר' ישמעאל דמסקינן כוותיה בכמה מקומות בהש"ס דקצירת העומר דוחה שבת ודלא כר"ע וזה מוסכם ועיקר הטעם דר"ג וב"ד בריש מ"ק כוותיה דר' ישמעאל הוא דס"ל וכן פסק הרמב"ם כוותיה בענין תוספת שביעית ודלא כר"ע כאשר ביארתי זה בריש מסכת שביעית ובכמה מקומות המצויינין שם וחזינן השתא דסוגיא דמנחות שם ומאי דמוקי לה הסיפא כרבי וכל היוצא מזה שמה דלא כהלכתא היא בענין שאין קצירת העומר דוחה שבת אלא כמסקנא דהכא וכמסקנת הבבלי בריש מ"ק דקיי"ל כר"ג וכ"ד וכר' ישמעאל דשביעית דקצירת העומר דוחה שבת ואפי' ביום י"ו אם לא נקצר בלילה וסיפא דמתני' וכל הני מתני' דלעיל כולה מיתוקמי כר' ישמעאל. ובהיות מבואר לך כל הדברים שזכרנו תראה עין בעין טעמיה דהרמב"ם ז"ל שפסק כן בפ"ז מהל' תמידין ומוספין בהל' ו' וכתב ומצותו להקצר בלילה בליל י"ו בין בחול ובין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר. וכמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין להבין דבריו דלכאורה זהו נגד המסקנא דמנחות שם וכדמפרש שם אליבא דרבי אבל למה שביררתי ובארתי לפניך דההיא סוגיא דלא כהלכתא ולא סמיך עלה אלא כהמסקנא דהתם בריש מ"ק וכר' ישמעאל דהלכתא כוותיה בעיקרא דמילתא בענין דחיית שסת בקצירת העומר וכדמוכחא נמי ממסקנת סוגיא דהכא והכל ניחא בס"ד:

הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים

תחילתדףכאן ראש השנה/ב/א אם אינן מכירין אותו. לקושטא דמילתא יש לפרש דמאי אותו אחד מעידי החודש הוא דאינן מכירין אבל לחבירו מכירין וכן פירשתי בפנים וזהו לשיטתא דהאי תלמודא אלא דמסוגית הבבלי משמע דלא בעי הש"ס לפרש הכי והתוס' מקשין ולמה לא נפרש הכי וא"כ אזלא לה הוכחה דהש"ס דהתם ועיין בדבור דלקמן ותמצא ההפרש בין סוגיא דהכא לדהתם בב' אופנים אחד לקולא ואחד לחומרא והיוצא עוד לדינא ביניהם מלבד מה דמבואר בתחלת הסוגיא ובזה מסולקת תמיהת התוס' דכל חד ותד לשיטתיה הוא דאזיל כמבואר בדבור הסמוך בסייעתא דשמיא:

ועד אחד נאמן משלך נתנו לך וכו'. משמע ממסקנא דהכא דבאמת אין צריך כ"א עד אחד להעיד עליו הואיל דעדות זה מדרבנן בעלמא הוא והם אמרו והם אמרו אבל בבבלי ריש פרקין קאמר מאי אחר חד וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו עמו להעיד עליו. ופי' רש"י ז"ל מעשה שבא העד לפני ב"ד בשבת להעיד על החודש. האמת שכך הוא בתוספתא פ"ק בהדיא אם אינן מכירין אותו משלחין עדיו עמו אפי' בשבת מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושא והעיד עליו. ורש"י הוצרך לפרש כן בלאו הכי אף למה שהובא התם סתם דל"ת דילמא מעשה שהיה כך היה הלכך קאמר בשבת דהשתא ע"כ דצריך ב' עדים בדוקא וכמו עדות החודש בעצמו דאל"כ לא היה לו להשני לחלל את השבת אם אינן צריכין אלא לאחד להעיד עליו. וקאמר רב פפא התם מאי אחר זוג אחר ה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי אם אינן מכירין אותו מאי אותו אילימא אותו חד וחד מי מהימן משפט כתיב ביה אלא מאי אותו אותו זוג ה"נ מאי אחר זוג אחר וכתבו התוס' ד"ה אלא מאי אותו וכו' תימא מאי קאמר אני יכול לומר אחד מאותו הזוג. ולכאורה קושיא אלימתא היא מבלי תירוץ דהשתא אזלא לה הוכחה דאחר זוג אחר קאמר דילמא להעיד עליו לא בעינן אלא חד ואחר כמשמעו הוא וכדעת שיטה דהאי תלמודא דמכיון דמדרבנן בעלמא הוא לא בעינן אלא חד ומתני' פליגא על התוספתא וממעשה דר' נהוראי נמי אין במשמע אלא דחד הוא דבעינן וכדבאמת פריך התם וחד לא מהימן וכו' ושני ליה בדוחק ר' נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה וכו' ואמנם כי דייקינן שפיר תראה דלק"מ לקושית התוס' והסוגיות אזלי כל חדא וחדא לשיטתייהו במה דמחולקין הן עוד לדינא כדחזינן מההיא דכתובות ומייתי לה הכא דלפי האי דבעי עד אחד מהו שיהא נאמן כשנים (וכבר הסברתי בפנים בזה דלא תיקשי הא לשיטתא דהאי תלמודא לא בעינן שנים ובחד סגי) ומייתי עלה למיפשט מההיא דכתובות ומסיק דאפי' בכה"ג דהכל מכירין לחתימות ידיה דהאי סהדא דאיתיה קמן ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה אפ"ה אמרינן דאינו כאחד מן השוק להעיד עליו ומשום דא"כ נמצאת כל העדות והיינו רוב העדות מתקיימת בעד אחד ובהא האי ש"ס לחומרא ושיטת הבבלי שם לקולא דסובר דבכה"ג לא הויא כדנפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד סהדא ומשום דלא צריכין לסהדותא דידיה וכדגרסינן שם דף כ"א בהדיא בהא דאמר רב יהודה אמר רב שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו וכו' ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי ליכתוב חתימות ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומחזקי ליה בי דינא ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך וא"כ ה"ה בנידון שלפנינו שאם הכל מכירין חתימת ידיה ולא צריך איהו לאסהודי אדידיה דבהא כל היכא דצריך שנים אף מדינא הוא ואחד מן השוק מעידין על חבירו זה השני וזה דווקא בדבר דבעינן שנים כהאי דהתם והשתא נימא דבענין עדות דמיירי כאן להעיד על העד של עדות החודש דחזינן דהאי ש"ס מחמיר גם כאן בענין זה כדקאמר והכא נמצאת כל העדות מתקיימת בעד אחד זהו נמי לשיטתיה דלא מחלק בין אם צריך לעדות דידיה או לא כגון בגוונא דאיירינן שהכל מכירין אותו אלא חבירו אינן מכירין כ"א הוא מכיר חבירו והיינו דמסתמא מכיר חברו שהוא אדם נאמן דאי לאו הכי היכי אזיל לאסהודי אעדות חדש בהדי דידיה ולשיטתא דהאי ש"ס הוא דמחמרינן דלא מצטרף עם אחר להעיד על חבירו בגוונא דבעינן שנים ואף להאי דמיקל הש"ס בעדות דהכא דבתחלה בחד סגי היכא דמשלחין עמו מ"מ בגוונא דבאו מאליהן לב"ד הגדול מחמיר הוא וכמבואר זה בפנים וא"כ בכה"ג אינו יכול להצטרף עם אחר להעיד על חבירו דא"כ נמצאת כל העדות וכו' ומכ"ש בשאין כאן אחר להעיד עליו שאין יכול הוא לבדו להעיד על חבירו דלא מהני מידי דא"כ כל העדות מתקיימת בעד אחד וכל זה לשיטתא דהאי ש"ס אבל לפי שיטת הבבלי דמיקל בגוונא דלא צריכין לסהדותא דידיה דלא אמרינן דזהו כאלו רוב העדות מתקיימת בעד אחד כמוזכר א"כ איפכא הוא כאן דאי איתא דלא הוה בעינן אלא חד סהדא להעיד על שאינן מכירין אותיו פשיטא ופשיטא דהוה מהני סהדותא דזה שהכל מכירין אותו להעיד על זה שאינן מכירין אותו שהרי אין אנחנו צריכין לסהדותא דידיה אדנפשיה ולא הוה שייך כאן כלל וכלל לומר דרוב העדות מתקיימת בעד אחד וזה נלמד מק"ו לשיטת הבבלי דמה התם עדות ממון הוא וצריך ב' עדים אמרינן דאי לא צריך לסהדותא דידיה אדנפשיה הרי הוא כאחד מן השוק ובדבר דצריך שנים וכגון התם מצטרף הוא עם א' מן השוק להעיד על אידך מכ"ש כאן דעיקר עדות על אותן עידי החודש אינו אלא משום חשש דרבנן בעלמא וכדתקינו זה משום דקלקול דזמנא חדא פשיטא ופשיטא שיכול להעיד זה על חבירו לפי שהכל מכירין אותו ואין צריך לעד אחר עליו כלל ומעיד הוא על חבירו שאינן מכירין אותו שהרי ודאי הוא מכיר אותו וכדלעיל ולא היו צריכין לשלח אחר עמו כלל אי איתא דסגי בעד אחד להעיד על עד החודש אלא מדבאמת צריך ב' עדים אפי' בעדות זה כפי שיטת הבבלי הלכך צריך לשלח עמו אתר ומאי אחר זוג אחר וכדמסיק וכל זה ברור היא לפי שיטת הבבלי דהכא ודכתובות כמו שהוא לפניך ובהיות כן ממילא מתורצת תמיהת התוס' שתמהו מאי קאמר להוכיח מאי אחר זוג אחר מדקתני אותו ומאי אותו הזוג דאני יכול לומר א' מאותו זוג וכלומר דהשתא ממאי דאחר זוג אחר דילמא אחר חד הוא כדברישא אותו א' מן הזוג דהא ליתא דא"כ הוה קשה למה משלחין עמו אחר כלל הרי יש כאן אחד מהזוג של עדי חדש שהכל מכירין אותו דהא קאמרת אותו היינו אחד מאותו הזוג וא"כ אחד מהן הוא שאינן מכירין אותו והשני מכירין אותו ולמה לנו אחר הרי הוא בעצמו יכול להעיד על חבירו אלא ודאי מאי אותו אותו הזוג שלשניהם אינן מכירין אותן והשתא נמי מאי אחר זוג אחר. הרי הכל ניחא בס"ד והארכתי קצת ואף שלענין תירוץ קושית התוס' א"צ לאריכות כאלה כ"א בידיעת לההיא דכתובות אליבא דשיטת הבבלי שם סגי דזה הכלל כל מקום שא"צ לעדות עצמו על הדבר יכול הוא להצטרף עם אחר ולהעיד בדבר שצריך שני עדים וממילא נשמע דאי ס"ד דכאן א"צ כ"א עדות אחד אין ספק שזה שמכירין אותו יכול הוא להעיד על חברו שאין מכירין אותו מכיון שהוא מכיר אותו וע"כ לומר כן שמכיר הוא אותו וא"כ לא היה צריך כאן לשלח אחר עמו אלא דעל כרחך שצריך שנים גם לעדות זו וזה מבואר ומה שהארכתי הוא כדי להבין הסוגיות דהכא ודהתם ולידע ההפרש ביניהן ומה היוצא מהן לדינא בהני גווני דאמרן וכמבואר הכל בס"ד:

והתיר רוצח. על כרחך דלענין שליחות קאמר דרבי ביטל משואות והתקין שיהו שלוחין יוצאין והתיר ג"כ רוצח לכך שאינו אלא גילוי מלתא בעלמא ולמדנו מכאן דבכה"ג שאינו אלא גילוי מלתא בעלמא אף פסולי עדות מדאורייתא נאמנים הן: תחילתדףכאן ראש השנה/ב/ד תני בר קפרא תרתי וכו'. כדי להבין זה צריכין אנחנו להביא כאן לדברי בעל המאור ז"ל מ"ש בענין זה על מה דאיתמר התם היינו לפני החמה היינו לצפונה היינו לאחר החמה היינו לדרומה וז"ל פי' מפני שישוב העולם וגלגל המישור נוטה מעל נוכח ראשיהם כלפי דרום לפיכך החמה נראית להם לעולם כאילו היא הולכת כלפי דרום עד חצות היום ומחצות היום ולמעלה כאלו היא פונה ללכת מדרום לצפון וזהו שאמרו במקום אחר הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה סובב סובב הולך הרוח אלו פני המזרח ופני המערב שפעמים מסבבתן ופעמים מהלכתן. וכיון שהחמה נראית בשקיעתה כאלו היא מהלכת מדרום לצפון לכך נקרא רוח צפון פני החמה ורוח דרום אחר החמה כאדם המהלך אל נכח פניו. כי במהלכם מן המזרח למערב אין אדם שאינו יודע שהלבנה בחידושה אחר החמה היא ואין צריך בדיקה בזה לכך שאלו בגמרא היינו לפני החמה היינו לצפונה וכו' כלומר למה לי למיתנייה תרין בבי ובחדא מנייהו סגי ופירש אביי כי זה ששנינו לפני החמה ולאחר החמה על פגימתה היא שאין הכל בקיאין בדבר ולעולם שתי שאלות הן עכ"ל בזה. ומזה מובן הא דבר קפרא הכא דתני תרתיי לפני החמה וכו' כלומר דלצפונה או לדרומה שזהו כלפני החמה וכו' ממש זהו שאלה אחת ומה דכפלו לומר עוד לשניהן לא תטעה דהכוונה אחת היא דא"כ בחדא מינייהו הוה סגיא אלא ודאי ב' שאלות הן ולפיכך אמרו עוד לצפונה או לדרומה כדי לרמז להם דמה שאמרי בתחלה לפני החמה וכו' לאו על ממש קאי דא"כ למה לנו למיהדר ולשאול לצפונה וכו' אלא דעל פגימתה קאי ומכפל הדברים בעצמן הבינו ששתי שאלות שאלו להם וכדי להשיב על שתיהן:

אית תניי תני לצפונה דבריו קיימין וכו'. זה לשון בעל המאור ז"ל שם בתר הא דלעיל. ובפסקא דמתני' דתנן כמה גבוה ולאין היה נוטה הואיל דתנינן עלה במתני' אם אמר לפני החמה לא אמר כלום הוזקקנו כמו כן לחקור גם על הבדיקה הראשונה של צפונה ושל דרומה ומאי דלא פירש במתני' פירש בברייתא דתני חדא לצפונה דבריו קיימין לדרומה לא אמר כלום ותניא איפכא ופרשינהו אביי כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ופירשוהו בירושלמי מתקופת תמוז ועד תקופת טבת לדרומה דבריו קיימין ונקראו ימות החמה מפני ששתי תקופות של תמוז ושל תשרי הם תקופות היובש ומתקופת טבת ועד תקופת תמוז לצפונה דבריו קיימין ונקראו ימות הגשמים לפי שתקופת טבת וניסן שכיחי גשמים ושכיחי קטרי. ועל זו הדרך מסכימים חכמי המזלות בראיית הלבנה בחידושה וה"ר שלמה ז"ל לא פירש כן עכ"ל וזהו נוטה שאמרו וכפירושו שהבאתי בדבור דלעיל ושבברייתא פירשו לצפונה ולדרומה ששאלו והיינו לפני החמה ולאחר החמה ממש אימתי דבריהם קיימים אם אמרו לצפונה שזהו לפני החמה ממש וזהו בימות הגשמים ולדרומה שזהו לאחר החמה זהו בימות החמה ומבואר הוא לפי דעת חכמי המזלות:

כמה היה גבוה וכו'. זהו דלא כדאיתמר התם דף כ"ד בענין זה דגריס אחד אומר ב' מרדעות ואחד אומר ג' דבריהם קיימין אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטילה דלעולם באחת עבידי דטעי ולא בשתים והא דנקט ג' וה' ולא נקט ב' וד' דחדא טעמא אית להו היינו משום דהואיל דנקט בריש' ג' קתני נמי כסיפא ג' וה' ובאמת ה"ה בב' וד' או בא' וג' דהכלל היא שלא יהא ביניהם אלא אחת וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב בהל' קידוש החודש בסוף הלכ' ה. ודוגמא זו גבי עדים בסנהדרין פ"ה א' אומר בשנים בחודש וכן' וא' אומר בשתי שעות ביום וכו' והתם טעמא איכא דלא פתח בא' לפי שזה לא שכיח דטעה בר"ח עצמו לפי הטעם שאמרו שם שעדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וכו' ואגב קתני הכא בסיפא שתי שעות וכו' וג' וה' דנקט שם כמו דמפרשינן כאן הוא והא דנקט הכא לקמן כשעורה וכו' יש לפרש נמי דכשעורה ממש קאמר והיינו לפי דקות ניראותה לעין: תחילתדףכאן ראש השנה/ב/ו פעמים מהלך בקצרה וכו' התיו"ט פירש כאן ג"כ אפס קצהו וצייר ציורים ומובן הוא להיודע בחכמת התכונה ולמד בקידוש החודש בדברי הרמב"ם ז"ל ורואה שם בריש פרק יא וי"ד ובפ' י"ז גבי' קיצי הראיה ודברים פשוטים הם למי שטעם בפיו טעם מתוק בחכמה זו והוספתי קצת ביאור בפנים: תחילתדףכאן ראש השנה/ב/ח עד שיהא כולו מן החדש וכו'. הא כהאי דאמר בבבלי פ"ק דף כ' כי סליק ר' זירא שלח להו צריך שיהא לילה ויום מן החדש וזו שאמר אבא אבוה דר' שמלאי מחשבין את תולדתו וכו' שמועות הללו באמת קשין הן מאוד להבין וביותר מה שפירש"י ז"ל בזה וכמה שהקשו התוס' שם ד"ה חצות לילה וכו' בקושיא השניה ועוד משהלבנה מתחלת להתחסר לעולם לא תראה עוד בתחלת הלילה עד שתתחדש וכו' שהיא קושיא עצומה ולית נגר ובר נגר דיפרק לה והנה ראיתי כמה קונטריסין מתפשטין לפרש עניינים האלה ואין נוח בהם כ"א מתורתו של בעל המאור ז"ל למדנו פירוש נכון ואמתי בשמועות האלו והאריך בהם וראיתי להביא תוכן דבריו בשמה שאפשר בקצרה וז"ל כי סליק ר"ז וכו' יש בכאן ג' שמועות עמוקות וקשות בפירושיהן והם סתומות ונעלמות מלב רוב החכמים עד שדנו לפי דעתם שאינן כהלכה וזה דבר של תימא איך יהיו כל הדברים האמורים בתלמוד בסוד העיבור שלא כהלכה ואיך נסמוך על הקונטריסין המחוברים בסוד העיבור ונניח תלמוד הערוך לפנינו וע"כ אני אומר כי כל השמועות הללו כהלכה הן אמורות וכל דבריהם הם יסוד לסוד העיבור המסור בידינו אבל הפירוש הוא רחוק מי ידענו ועמוק עמוק מי ימצאנו וכו' ונשאני לבי לכתוב דעתי בפי' שמועות הללו וראיתי להקדים לך הקדמות שהן לך כיסודות והעמודים לסמוך בהם הסודות הרמוזים בדרכי החכמה בשמועות הללו. דע לך כי אין היום והלילה שוים בזמנם כאחת בכל מקומות הישוב ולא בכל הארץ כולה כי כל כ"ד שעות מן היום ומן הלילה כל שעה ושעה מהן היא ערב במקום אחד ובקר במקום אחר על פני אורך הארץ כולה והיא כהקפת הגלגל עליה המקיף ממזרח למערב וזהו הפי' ויהי ערב ויהי בקר האמור בימי בראשית והקו המקיף את אורך הארץ על פני הפלך הרביעי משבעת הפלכים והוא האמצעי בהישוב יש לו ד' נקודות כנגד ד' רבעי היום שהם תחלת היום ותחלת הלילה וחצי היום וחצי הלילה וגם אלה ד' רבעי היום במזג מן הלח והיבש ומן הקר והחם כנגד ד' תקופות השנה. והד' נקודות אשר בקו הסובב את אורך הארץ הראשונה היא קצה המזרח והנקודה השנית היא שכנגדה והיא קצה המערב ויושביהם הם השוכנים על שפת ים האוקיאנוס מזה ומזה והנקודה השלישית היא האמצעית בין שתי נקודות הראשונות האלה והיא נקראת טבור הארץ מלמעלה על הארץ ויושביה הם יושבי ירושלים וכל ארץ ישראל והנקודה הרביעית שכנגדה מתחת לארץ וגם היא האמצעית בין שתי הנקודות הראשונות והיא נקראת טבור הים או לב הים או נקודת התהום ויש בין כל נקודה ונקודה מהראשונות מרחק מהלך י"ב שעות באורך הארץ כפי הקפת הגלגל עליהם ומכל נקודה אל נקודה הסמוכה לה מהלך שש שעות באורך הארץ מהקפת הגלגל עליהם והמשל על זה כי כשיהיה בקר לשוכני מזרח לא יהיה בקר לשוכני ירושלים עד שש שעות לאחר מכאן ועל הדרך הזה אתה מחשב בכל שעה ושעה המרחק מכל נקודה מארבע הנקודות אל הנקודה הסמוכה לה וזהו מהלך החמה בהקפת הגלגל בכ"ד שעות על ארבע נקודות חלה ודע כי חשבון הימים הנמנים מימי השבוע תחלתו מן הנקודה השלישית שהיא טבור הארץ והיא ארץ ישראל והמשל על זה כי כשמתחיל יום ראשון מימי השבוע לשוכני ירושלים וא"י נא יתחיל לשוכני קצה המערב עד שש שעות לאחר מכאן ובטבור הים שלמטה מן הארץ והיא נקודת התהום לא יתחיל עד שתים עשרה שעות לאחר מכאן ולשוכני קצה המזרח לא יתחיל עד שמנה עשר שעות לאחר מכאן וכן בכל יום ויום מימי השבוע וכן בכל שעה ושעה מן היום ומן הלילה כך הוא הדרך לעולם. ונתברר לך מזה כי יש הקדמת י"ח שעות במנין ימי השבוע ושעותיהם בין שוכני ירושלים לשוכני קנה המזרח שהן מקדימין על שוכני קצה המזרח ואע"פ שאין המרחק ביניהם כפי מהלך הגלגל הגדול אלא שש שעות כשאתה מתחיל למנות מקצה המזרח אבל במנין ימי השבוע ושעותיהם כך הוא הסדר להן וזהו הסדר שנסדר להן מששת ימי בראשית. ודע כי סוד העיבור המסור בידינו יסודתו בהררי קודש והם שתי הנקודות מן הארבע הנזכרות האחת ארץ ישראל והיא אדמת הקודש אשר בה עיר הקודש והיא המקום אשר בתר בו ד' כדכתיב לשכנו תדרשו וגו' והשני קנה המזרח שהוא תחלת הישוב וכמאמר הנביא והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים וגו' והארץ האירה מכבודו ופי' הענין הזה כי חשבון המולד שאנו אומרים שהוא ביום פלוני בכך וכך שעות מן היום או מן הלינה היא כנגד ירושלים ומה שאנו דנין על ראיית הלבנה מתוך חשבון המולד כפי מה שאמר אבוה דר' שמלאי הוא על ראיית הלבנה בקצה המזרח ויתבאר עוד מזה לקמן בתוך פי' השמועה. ודע כי אין אור ללבנה מעצמה כ"א אור הנאצל על פניה מאור החמה ומולד הלבנה היא דיבוק הלבנה בחלק אחד כנגד גלגליהם והדיבוק הוא כהרף עין ולאלתר נפרדות זו מזו והלבנה הולכת ומתרחקת מן החמה לפאת מזרח ואור החמה הולך ופושט על הלבנה על פניה שכנגד הארץ כפי המרחק קו לקו זעיר שם זעיר שם ואין כח העין שולט עליו עד שיגיע המרחק לי"ב מעלות ממעלות הרקיע שהם ש"ס מעלות ברקיע כולו וזהו יתרון מהלך הלבנה על החמה בכ"ד שעות ובכן האור פושט על פניה עד שכח העין שולט עליו לראותו קודם שקיעת אור החמה וזהו תחלת דקות הלבנה בחידושה והיא הנראה בפאת מערב וכנגד זה בלבנה הישנה הנראית בפאת מזרח בתכלית דקותה עם הנץ החמה והיא כשיעור המרחק הנזכר שהוא י"ב מעלות ולאלתר היא הולכת ומתקרבת אל החמה ומסתתרת תחת אורה עד שהיא חוזרת להדבק בה כבתחלה ועל הסדר הזה חוזרת חלילה. ואחר הקדמות הללו שהן כיסודות לפירוש שלש שמועות הרצופות בכאן זה אחר זה נתחיל בפירוש השמועה הראשונה בעזרת המלמד לאדם דעת. כי סליק ר' זירא שלח אמר צריך שיהא לילה ויום מן החדש כלו' אין אנו קובעים היום ר"ת אלא א"כ היה בו המולד מתחלת הלילה במקום אחד ממקומות הישוב ואע"פ שאין המולד נתקן אלא עד י"ח שעות ואין לנו מן החדש אלא שש שעות אנו מוצאין במקום אחר שיש בו לילה ויום מן החדש ולבאר הענין הזה אני נותן לך משל ודמיון באחד מן הימים שאנו קובעים בו ר"ה שהוא ר"ח תשרי שכשאנו קובעין אותו ביום השבת אין אנו קובעין אותו עד שיהא המולד בירושלים יום שבת קודם חצות ואותה השעה שהיא המולד היא בקצה המזרח תחלת ליני שבת כמו שבארנו לך כי שוכני א"י מקדימין בסדר מנין ימי השבוע ושעותיהם לבני שוכני קצה המזרח י"ח שעות. ואחר שתלך הלבנה ברקיע השמים ך"ד שעות אחר המולד היא תחלת דקותה והיא שיעור החדש הנראה נמצאת הלבנה נראית בחידושה ליושבי קצה המזרח בסוף יום השבת לפני שקיעת אור החמה ולפיכך היה יום השבת יום ראוי לקבעו ר"ח בכל מקום מפני הלבנה שנראית ביום שבת בערב בקצה המזרח קודם שקיעת אור החמה ולא נמלט היום מראיית הלבנה במקום אחד ממקומות הארץ ושם היה להם הלילה מן החדש כולו אחר המולד ואע"פ שלבני א"י לא נראתה הלבנה ביום שבת מפני שהיתה שעת תחלת דקות הלבנה והיא שיעור לחידוש הנראה להם בחצי יום ראשון מימי השבוע אלא שאור החמה התוקף עליה מכהה את אורה ומונעו מהראותו עד הערב שהוא סוף יום ראשון ותחלת יום שני זהו פי' צריך שיהא לילה ויום מן החדש וגם היא פי' הברייתא השנויה בסוד העיבור הסמוכה לזו השמועה לפי שדברי שתיהן שוין ולכך אמר זה שאמר אבוה דר' שמלאי מחשבין את תולדתו נולד קודם חצות כלומר אם נולד בירושלים ביום שבת קודם חצות ובאותה שעה היא תחלת לילי שבת בקצה המזרח בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה ביום שבת לשוכני קצה המזרח ולא נמלט היום ההוא מראיית הלבנה ולפיכך ראוי הוא היום ההוא לקבעו ר"ח בכל מקום והוא הדין לשאר הימים נולד אחר חצות בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה ביום שבת בשום מקום בעולם כי כשנראה לשוכני קצה המזרח כבר שקע כל אור החמה ויוצא אור השבת ולפיכך נדחה יום ההיא מלקבעו ר"ח בכל מקום וזהו סוד העיבור בדחיית מולד זקן שהוא לאחר יז שעות תתרע"ט חלקים שהוא נדחה בכל ראשי שנים לעולם ואין לנו בימים הראוים לקביעת ראש השנה שהם ימי בגה"ז כ"א שתי דחיות אחרות והם בשנים הפשוטות הדחיה האחת בט"ו תקפ"ט לאחר מעוברת והשנית ג"ט ר"ד בכל שנה פשוטה והמולד הזקן ההוא נדחה לעולם ושורש דחייתו מן ההלכה הזאת יהוא מסור בידינו ע"פ חשבון בסוד העיבור מימי הלל בן יהודה בן רבינו הקדוש שהנהיג לקדש ע"פ החשבון ועל פי הראייה מדוחק הגלות שלא היו עדים מצויין ללכת להעיד ולא השלוחים להודיע קידוש ב"ד מחמת שבוש דרכים אבל בדורות הראשונים שהיו מקדשין ע"פ הראייה לא היו נוהגין בסוד הזה שאנו נוהגין בו לסמוך עליו וע"כ שאלו בגמרא למאי נ"מ כלומר מה איכפת להם לדורות הראשונים להיות מחשבין תולדת הלבנה תדיר והלא הם לא היה מקדשים אלא ע"פ הראייה ובאה התשובה על השאלה הזאת נפקא מינה לאכחושי סהדי כי מחשבון המולד אתה יכול לדעת שעת הראוייה ולידע אם דברי העדים אמת או מוכחשים הם והרי השלמנו פי' שתי השמועות הקשות והם קשורות ותלויות זו בזו. ונשאר לנו לפרש השמועה השלישית והיא אמר ר' זירא אמר רב נחמן כ"ד שעי מיכסי סיהרא וכו' גם בזה ראיתי להוסיף ולהקדים לך הקדמות שיפתחו לבך לפרושי כבר ידעתי כי כל לדידן האמור בתלמוד הוא לביני בבל ונקראו מדינחאי וכל לדידהו הוא לבני א"י ונקראו מערבאי ובעלי המחקר חקרו על אורך הנמצא בין בבל ובין ירושלים ולא מצאו בו שתי שעות שלימות ואי אפשר שימצא ביניהם ההפרש הגדול הנאמר בשמועה זו בכל סיהרא חדתא ועתיקא ע"כ הוצרכנו לומר כי המקום הרמוז כאן על לשון לדידן הוא קצה המזרח שהגיעה שם מלכות בבל בימי שבור מלכא שהיה מלך גדול בבבל בימי רבותינו ז"ל ועוד הוצרכנו לומר שהסהר האמור כאן אינו משעת הדיבוק עד שעת הדיבוק אבל מתחלת הדקות בחדשה ועד תכלית הדקות בישנה וזהו זמן בכל סהר שכח העין שולט עליו לולא שהוא נמנע ומתכסה במקום אחד זולתי במקום אחר מפני המונע אותו והמכסה כמו שאנו עתידים לפרש והרי אנו מתחילים בפירוש השמועה כבר נתברר לך ממה שפירשנו למעלה כי כשנראית הלבנה בתחלת דקותה שהיא בחידושה לשוכני קצה המזרח בסוף יום השבת בפאת מערב עם שקיעת החמה היא עומדת באותה שעה ברקיע על ראשי שוכני א"י והוא להם חצות יום ראשון לפי שהן מקדימין ח"י שעות ואין הלבנה נראית להם מחצות זו שהגיע להם שיעור המראה עד הערב שהוא ליל שני ולא מפני מיעוט הלבנה ודקותה מן השיעור הנראה שהרי נראתה כבר לשוכני קצה המזרח אלא מפני אור החמה התוקף עליה וזה היא הלבנה החדשה הנכסית לשוכני א"י שש שעות אחר שהגיעו לשיעור הנראה שנראתה בו בקצה המזרח והוא היה תחלת הדקות. ואם הגיעה הלבנה הישנה לתכלית הדקות לשוכני קצה המזרח שחרית יום שבת בפאת מזרח עם הנץ החמה והיא עומדת באותה שעה כנגד נקודה הרביעית שהוא טבור הים אוקיאנוס ואותה שעה היא לשוכני א"י חצות ליל יום הראשון לפי שהם מקדימין י"ח שעות והם לא ראו הנבנה מאחרי שחרית יום שבת מפני אור החמה התוקף עליה כל יום השבת ומפני הסתירה תחת הארץ מתחלת מוצאי שבת עד חצות ואע"פ שלא הגיע עד כאן לתכלית דקותה שהרי נראתה בשעה זו לשוכני קצה המזרח. ומשם ואילך היא נכסית ונסתרת מכל העולם כולו כאחד זו היא הלבנה הישנה שנכסית משוכני א"י י"ח שעות קודם שתגיע לתכלית דקותה וזהו פירוש לדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא. וכנגד זה הוא פי' לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא שאם הגיע הלבנה הישנה לתכלית הדקות לשוכני א"י שחרית יום שבת עם הנץ החמה והיא עומדת באותה שעה ברקיע על ראש שוכני קצה המזרח והוא להם חצות יום ששי לפי שהם מתאחרים י"ח שעות והם לא ראו הלבנה מאחרי שחרית יום ששי ולא מפני שהגיעה לתכלית דקותה אלא מפני אור החמה התוקף עליה מיום ששי שחרית עד חצי היום שהגיעה לתכלית דקותה ואז נכסית מהם ומכל העולם כאחת וזו היא הלבנה הנכסית לשוכני קצה המזרח שש שעות קודם שהגיעה לתכלית דקותה ואם תחלת הדקות שהוא בחדוש הלבנה היתה לשוכני א"י בסוף יום שבת עם שקיעת החמה והיא עומדת באותה שעה על ראשי שוכני קצה המערב והוא חצות ליל שבת לשוכני קצה המזרח לפי שהם מתאחרי' משוכני א"י י"ח שעות והם אינם יכולים לראות הלבנה כל הלילה מפני שהיא מסתתרת תחת הארץ ואף בכל יום השבת אינם יכולים לראותה מפני שהיא הולכת אחר החמה ואור החמה תוקף עליה ומונעת מלהראות עד סוף יום השבת עם שקיעת החמה אע"פ שכבר עברו מתחלת דקותה י"ח שעות זו היא הלבנה החדשה הנכסית לשוכני קצה המזרח י"ח שעות מאחר שהגיעה לשיעור המראה שנראתה בו לשוכני א"י והוא היה תחלת הדקות וזהו פירוש לדידן שית מעתיקתא ותמני סרי מחדתא ולדידהו וכו' כדלעיל ובזה נשלם פי' שלש שמועות קשות בעזרת השם הנותן חכמה וכתב עוד מוסיף אני לך לפרש מה שאמרו על זה צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנא לן ר' יוחנן אמר וכו' עד רבא אמר חצות לילה א"ב דלר' יוחנן דאמר מערב עד ערב כשם שהשביתה בכל י"ט מתחלת לילה נמנית עד תחלת לילה האחרת לפיכך צריך שיהא כל הלילה עם היום מחדש ולר"ל דאמר עד יום וגו' בערב ס"ל מדכתיב בערב ולא כתיב עד הערב לומר לך שאף ערב הבא לאחר יום כ"א הוא נמנה בחשבון ימי החדש והוא עד חצות ליל יום כ"ב ולא לענין אכילת מצה וחמץ אלא שעד כאן הוא סוף ימי החדש שעברו וכלומר שסוף ימי החדש תלוי בערב ומזה אתה למד כשם שסופן בחצי הלילה כך תחלתן בחצי הלילה וכו' וליתא לדר"ל שאם היה כדבריו לא היה מולד זקן נדחה אלא שמי שדחה אזן וחקר ותיקן כר' יוחנן. ע"כ דבריו ז"ל. ומזה נבין גם השמועות מהענין הזה דאיתמר בהאי תלמודא בפרק הזה וכן בפלוגתא דר' יוחנן ודר"ל דהכא והיוצא מביניהם אלא שמחליף דברי ר"י לדר"ל ודר"ל לר' יוחנן כדרך הש"ס הזה בחליפין. ומיהו למאי דמסיק הכא דצריכא לתרווייהו קראי דמייתי א"כ מסתברא דגם ר"י והוא ר"ל דהתם מודה דצריך שיהא לילה ויום מן החדש והכל ניחא לפי משמעות דהני קראי דמייתי הכא וכמבואר בס"ד:

הדרן עלך פרק אם אינן מכירין

תחילתדףכאן ראש השנה/ג/א ראוהו בית דין. כיני מתניתא או ב"ד או כל ישראל. ביארתי בפנים מה דהכריחו להש"ס דהכא לפרש כן משום דהוה קשיא ליה ליתני ראוהו כל ישראל בלבד וא"כ ב"ד בכלל אלא דבכל חדא וחדא מילתא באנפי נפשה קמ"ל דבראוהו ב"ד אשמעינן דלא תימא ליהוי ראייה דידהו כהעדאת העדים בפניהם ומכיון שראוהו ביום דהא בהכי איירי האי רישא דמתני' דקתני ולא הספיקו וכו' משמע שראו קודם שחשיכה אלא שלא הספיקו לקדשו עד שחשיכה ה"א ליקדשי ליה בלילה דהוי כגמר דין קמ"ל דלא ומשום דמשפט כתיב ביה ובראוהו כל ישראל קמ"ל דלא תימא הא איפרסמא מילתא ונראית לכל היום והיאך ליעברוהו קמ"ל דלאו בראייה תליא אלא עד שיאמרו ב"ד מקודש היא דתליא מילתא. ולפי שיטת הבבלי דלא מפרש דאו או קתני אלא דמשמע מסוגיא דהתם דמפרש דראוהו ב"ד וגם כל ישראל קתני כדקאמר התם סד"א הואיל וראוהו ב"ד וכל ישראל וכו' צ"ל דטעמא דלא דייק נמי התם וליתני ראוהו כל ישראל בלחוד. וא"כ ב"ד בכלל משום דאי הוה תני הכי ה"א דטעמא הויא משום דלא ראוהו ב"ד וכדידהו תליא מילתא ואיפכא הוי דייקינן דלהכי קתני כל ישראל לאשמעינן דטעמא דלא ראוהו אלא כל ישראל ולא הב"ד הא אם ראוהו גם הב"ד ראייה דידהו כהעדאת עדים דמיא הלכך איצטריך למיתני ראוהו ב"ד וכל ישראל ומשום דלא תימא איפרסמא וכו' והיינו נמי דהדר מדייק וקאמר וכיון דתני ליה ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים למה לי והו"ל למימר בקצרה נחקרו העדים למה לי אלא דעיקר דיוקא דכיון דתני להו לתרווייהו ותו ליכא למטעי נתקרו העדים למה לי ומשני דעוד איכא למיטעי בהא דסד"א דחקירת עדים דעדיפא תהוי כתחלת דין וכו'. נקטינן מיהת לפירושא דמתני' לפי המסקנא דהתם דבכל חדא וחדא מהני בבא דמתני' מילתא באנפי נפשה קמ"ל כדפרישית במתני' וזה פשוט ומבואר אלא דאכתי איכא למידק דהשתא דקתני סיפא דמתני' ראוהו שלשה והן ב"ד וכו' א"כ הך מציעתא ראוהו ב"ד בלבד דמיירי בב"ד של כ"ג כדכתבו התוס' ומוכרח היא וכדפרישי' למה לי דהא מסיפא הכל שמעינן שהרי ע"כ דמוקמינן נמי להאי סיפא שראוהו בלילה דאל"כ לא תהא שמיעה גדולה מראיה אלא ודאי דג"כ בראוהו בלילה מיירי ושמעינן דאין מקדשין ביום ע"פ ראיית ב"ד שבלילה בלא העדאת עדים וכדכתבו התוס' ד"ה כגון שראוהו בלילה וכו' ובהא דקתני ויושיבו מחביריהם אצל היחיד וכו'. שמעינן נמי דיחיד מומחה לא מהני בקידוש החודש והשתא הבבא מציעתא מיותר הוא ויש ליישב ואין להאריך:

ב"ד שראו את ההורג וכו'. פלוגתא דר"ט ור"מ עיקרה בבבלי פ' החובל דף צו ועיין בתוס' שם וכבר זכרתי מזה בפ"ק דסנהדרין שם דמ"ש התוס' כאן ובכמה מקומות דיש ג' חלוקים בענין אין עד נעשה דיין דבעדות החודש דווקא עד המעיד אין נעשה דיין אבל עד הרואה נעשה דיין ובקיום שטרות דרבנן אפי' עד המעיד נעשה דיין ובדיני נפשות אפי' עד הרואה אין נעשה דיין ואין דעת הרמב"ם ז"ל כן בד"נ שהרי כתב בפ"ה מהל' עדות בהל' ח' כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה הנהרג. וא"כ עד הרואה נעשה דיין ועיין בכ"מ שם ובאמת נלמד הוא מההיא דפ"ק דמכות מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. ומסוגיא דהכא דמדמי לה לעדות החודש ובהדיא מוכח ממתני' דידן דעד הרואה נעשה דיין משמע נמי כן וע"ש ובמה שציינתי בענין עדות שאי אתה יכול להזימה בענין הטעמים המוזכרים בתוס' פ' החובל שם דתליא נמי בהאי עניינא כמה שביארתי פ' זה בורר וע"ש: תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ב שניא היא שאין קטיגור וכו'. הכא משמע דהך טעמא הוא העיקר והתם מפרש חדא ועוד קאמר והארכתי בזה בחיבורי פני המנורה בנר הד' במוצק ה' ואין כאן מקומו: תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ג רבי אבא בר זמיל בשם ר"ז אפי' אחת אין בידו וכו'. והתם בדף כ"ז על הא דמדייק מהמתני' למימרא דשמע סוף תקיעה וכו' יצא פריך מההיא מתני' רקע בראשונה וכו' אמאי תיסלק ליה בתרתי פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן משמע דקמה המסקנא דאחת מיהת עלתה בידו. וכתב הרא"ש ז"ל לקמן בפ"ד אמתני' דסדר תקיעות דלפי' שהביא שם לעיל מהאי תלמודא דצ"ל דגמרא דידן פליג אהאי דירושלמי ונראה לפרש גמרא דידן כמו הירושלמי וה"פ וניסלק ליה בתרתי תחלתה לסוף מלכיות וסופה לתחלת לזכרונות ומשני פסוקי תקיעתא מהדדי לא שבקינן וכיון דאי אפשר לחלק לשני' גם בחדא נמי לא סלקא כדמפרש טעמא בירושלמי כיון שהיה בדעתו שהן שתי תקיעות וזה אי אפשר דפסוקי תקיעתא מהדדי. לא פסקינן גם חדא נמי לא סלקא שמצטרפין יחד הראש והסוף והראש לפי כוונתו הוא לשם מלכיות וסופה שיהא לשם זכרונות אינה מצטרכת עמה הלכך אין לראשונה סוף ואין לשניה ראש עכ"ל בזה וא"כ היינו צריכין לפרש להמתני' דקתני אין בידו אלא אחת ומשמע דמיהת אחת עלתה לו דזה קאי על תקיעה ראשונה וכי היכא דלא ליפלוג ר' אבא בר זמינא אמתני' וכמו שהביא הוא ז"ל שם לעיל להאי פירושא לההיא מתני' ולהכי קתני תקע בראשונה אלא דדחה שם להאי פירושא דאי הכי ה"ל למיתני הכי האריך ותקע בשנייה כשנים אין בידו כלום ולא היה צריך למיתני תקע בראשונה כדי לסיים אין בידו אלא אחת אלא ודאי הא דנקט תקע בראשונה משום דמינה ידעינן דהאריך בשנייה כשנים מכיון דהאריך בה יותר מבראשונה אלו דבריו ז"ל שם לעיל ומסיים כמו שהבאתי. והדרן לקושיין דהיכי פליג ר' אבא בר זמינא אמתני'. ובשם הרמב"ן ז"ל הביא שפירש להך דהכא בענין אחר שכתב דהירושלמי לא על הדא מילתא איתמר אלא ההיא דשופר מאריך וכו' דגרסינן התם א"ר יוסי הדא אמרה וכו' וה"פ הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק שלא כיון לשם מצוה ובא חברו ואמר לו אכוין ותקע לי להשלים את התקיעה ולשם מצוה והאריך בהשלמה כשיעור תקיעה יצא ומייתי ראיה מהא דתנן משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת וכיון דאין בידו אלא אחת נמצא דמה שהאריך יותר מכדי תקיעה אינו אלא כמתעסק ואפ"ה עולה מקצתה לאחת ואתי ר' בא לפלוגי דזה ששמע פשוטה מן המתעסק אפי' אחת אין בידו כיון דבתחלת התקיעה הוה מתעסק נמצא דרישא לית לה סופא וכו' ולא דמי למשך בשנייה כשנים דהתם מיהת מתחלתו ועד סופו היתה כוונתו לשם מצוה והוה ליה למימר לר' אבא בר זמינא לא יצא אלא דאגב דאמר משך בשנייה כשנים אין בידו אלא אחת נקט נמי גבי מתעסק אפי' אחת אין בידו אע"ג דלא שייך גבי מתעסק האי לישנא עכ"ל והר"ן ז"ל בפ"ד תמה עליו בהאי פירושי' ע"ש ולא רציתי להאריך ולמאי דפרישית בפנים להא דר' אבא היינו דמקשה ליה היכי דמפרשת לטעמא דמתני' בהאי גוונא דקאמרת ומדמית לה להאי דמתעסק דא"כ בדין היה דאפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וכו' אלא דממתני' אין ראיה לדבריך דאיכא למימר דהאי אין בידי אלא אחת דקאמר משום דפסוקי תקיעתא לא פסקינן וזה שנתכוין לפסקן לפיכך לא עלתה בידו אלא אחת והיינו דקאמר לא ראשה אית לה סוף וכו' כלומר אם לפי טעמך כך היה בדין אלא ודאי טעמא אחרינא איכא הכא וכדאמרן ואחת מיהת עלתה בידו ואין ראה מכאן למתעסק דלא דמיא לדינא דמתני' ולפ"ז הוי ממש כהאי דהתם והאי דר' אבא לאו אמתעסק קאי אלא אההיא דומיא דבעי לדמות ההיא מתני' לדינא דמתעסק וא"צ לשום דוחק: תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ד ויתפללו לפניו כ"ד לפי גי' זו דרך קושיא היא אמאי לא מזכיר אלא מתקיעות שתקעו לפניו בת"צ ולמה לא התפללו ג"כ עשרים וארבע ברכות כהדא וכו' דבתענית צבור ליכא מאן דפליג שצריך כ"ד ברכות ויותר נכון לגרוס והתפללו לפניו עשרים וארבע כהדא ר' יוחנן וכו' דמשמע דכך היו נוהגין בתענית צבור אף בימיהם כמו בימי חכמי המשנה: תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ה טעמיה דר' יהודה כדי ליתן את המצוי על המצוי וכו'. ולפ"ז גם בתעניות תוקעין בשל יעלים פשוטין ולא משמע כן מהאי תלמודא דלקמן במסכת תענית והרחבתי הדבור בזה בחיבורי פני המנורה בנר הד' ע"ש: תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ו למי נצרכה לר' נתן וכו'. בשמועה זו רבו המפרשים ופירשתי בפנים על דרך דברי הרא"ש ז"ל שהן נוחין ומסכימים ג"כ לפירש"י ז"ל בענין שפי' במתני' ודבקו בדבק הענין מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בזה דהוי ליה שלא במינו ומאי איריא נסדק אפי' ניקב נמי פסול ופי' ודבקו היינו מעצמו שחממו באור ונפשר ונדבק כתב עליו ולא מיסתברא לי שאי אפשר שידבק יחד ע"י חימום ולא מיקרי בור ע"י דבק שלא במינו אלא דוקא בשניקב וסתם הנקב בחתיכה אחרת. אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים עכ"ל בזה ועולה פי' הסוגיא שבפנים נמי על דרך זה וכן הא דלקמן נמי כפי הנראה מדברי התוס' והרא"ש שהביאו לזה ועם מה שהוספתי קצת ביאור להבין הכל ובספר המלחמות ראיתי שלאחר שהביא דברי בעל המאור ז"ל שכתב שדברי הרי"ף ז"ל נראה לו לפסק הלכה למנקט לחומרא כלישנא קמא דרבי יוחנן בהסוגיא שם. אח"כ מצאתי תלמוד ירושלמי וכו' וכן הראב"ד ז"ל בהשגות פ"א מהל' שופר בהל' ה' כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כדברי הרי"ף להלכה ולחומרא וכמו שהבאתי להמסקנא בפנים בפי' המשנה. וז"ל לא הסכים לירושלמי. וה"ג כיני מתניתא היה מעכב את התקיעה פסול פי' אע"פ שתיקנו מפני שקול הסתימה הוא זה ואם סתמו במינו מיהת כשר. בענין פירושו בזה לא משמע הכי מלישנא דתלמודא אלא אלפני הסתימה קאי וכן פירשו התוס' והרא"ש לזה והכי משמע נמי מנוסחת המשנה דכאן אם עיכב את התקיעה וכו' וכמבואר בפנים וכו בענין ההשגה האחרת בסוף דבריו שכתב ושם פירשו שאם לא סתמו והניחו פגום כשר שכל הקולות כשרים בשופר. וכלומר מפני מה סתם הרמב"ם דבריו ולא הביא כלל לזה. וי"ל לדברי הרמב"ם שרמז לזה בדבריו שכתב ניקב אם סתמו שלא במינו פסול וכי' וכך היה לו לומר ניקב וסתמו אם שלא במינו וכו' שכן דרכו בכל מקום להביא כלשון הגמרא או כלשון המשנה אם הדין מפורש הכל במשנה אלא שבא לרמז אם סתמו וכו' כך הוא הדין וממילא אם לא סתמו והניחו כך כשר וכמו שביאר ענין בזה לקמן בהל' ז' היה קולו עב וכו' שכל הקולות כשרים בשופר נחזור לעיקר השגה שנראה לדעת הראב"ד הוא כדעת בעל המאור שכתב שהיו רגילין לפרש כי מחלוקת ר' נתן וחכמים בשאינו מעכבין את התקיעה וכן פי' הר"ר שלמה ז"ל גם דברי הר"י מוכיחין כן אח"כ מצאתי תלמוד ירושלמי שנראה ממנו כי מחלוקת ר' נתן ותחכמים בשמעכב את התקיעה וכו' ור"ל בזה דעכשיו לפי דעת רוב הפוסקים שהסכימו להלכה כר' נתן מדמפרש ר' יוחנן אליביה ועוד דהאי תלמודא מוקי לסתמא דמתני' כר' נתן א"כ אם סתמו במינו לעולם כשר הוא וזה דלא כדעת הרי"ף והרמב"ם שכתבו דווקא אם נשתייר רובו וכו' וכהמסקנא שהבאתי במתני שתפסו לעיקר ללישנא קמא דר' יוחנן ולחומרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר ודעת המשיגים לפסוק כלישנא בתרא דר' יוחנן ולקולא שסוברים בכל מקום לישנא בתרא עיקר וכמי שהביא הרא"ש לדעתם ובענין זה כתב שם הרמב"ן ז"ל לפרש סוגיא זו דהכא וז"ל ופירוש הירושלמי כך הוא שופר שנסדק ידבקו פסול למאן נצרכה לר' נתן דאלו לרבנן מאי איריא נסדק כולו לאורכו אפי' ניקב נמי ואעפ"י שאינו מעכב את התקיעה כדפי' שם לעיל אבל לר' נתן סד"א מדנקב וסתמו במינו כשר אף נסדק לארכו ודבקו בעצמו כשר צריכא וכן דיבק שברי שופרות. ניקב וסתמה ר' חייה בשם ר' יוחנן אם דר' נתן הוא דתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר וכך הגי' בכל הנוסחאות ופירושה שר' חייה בר אבא בא לפרש הברייתא לקיים דבריו שהעמיד משנתנו כר' נתן ואמר דהכי קתני אם היה מעכב את התקיעה מתחלה קודם סתימה ובהא פליגי ת"ק ור' נתן דלת"ק לעולם פסול אעפ"י שעכשיו אינו מעכב ולדברי ר' נתן במינו כשר נמצאת משנתנו שמכשרת אם אין מעכב את התקיעה לאחר סתימה ר' נתן היא ותפתר בשסתמו במינו ובמעכב עכשיו את התקיעה אפי' ר' נתן מודה דפסול לעולם והיינו דלא קתני בגמרא דילן בברייתא אם היה מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה שאם מתחלה אין הנקב מעכב את החקיעה כלל אינו נקב ואין סתימתו פוסלת לפי שאינה מסייעת בקולו של שופר כלל ועוד שאינו בכלל ניקב וסתמו ובירושלמי שנו פירשו זהו פירושה של שמועה כדברי הראשונים ז"ל וירושלמי מוכיח שהוא מתרץ כלשון הברייתא היה כמו שכתוב בכל הנסחאות וכתבתי זה לברר דברי רבינו הגדול שפסק כר' נתן שעל כרחינו סתם מתני' כר' נתן ולא כרבנן ועוד מדקא מתרץ ר' יוחנן אליביה ש"מ הלכתא כוותיה כדאמרינן במסכת שבת וכו' עכ"ל רמב"ן שם בפי' השמועה. והנך רואה שלענין הכוונה בפלוגתא דר' נתן ורבנן הסכמתי לפירושו ז"ל והוספתי בביאור ולהכריח דע"כ הוא דלא פליג ר' נתן באם מעכב את התקיעה לאחר הסתימה שהוא פסול. אלא במה דפי' בהאי דקאמר למאן נצרכה לר' נתן לשיטתו הוא דפי' וכענין שהבאתי בשמו שחולק על רש"י בפי' ודבקו. ולפי המבואר בפנים הכל ניחא ועולה כפי מסקנת רוב הפוסקים וגדולי הראשונים ז"ל ובלי שום דוחק לפי הכתוב לפנינו כמו שהוא לפניך בס"ד: תחילתדףכאן ראש השנה/ג/ט רבי יודן גוזריא בשם ר' אחא נשיכת כלב שאינו ממינו וראה וכו'. נראה דודאי ל"פ ר' יודא ורבנן דיש הפרש בין נשיכת כלב לבין נשיכת נחש בענין הרפואה כנודע אלא דכל חד וחד מפרש ההפרש לענין העונש ובענין גרם החטא שידוע הוא מההפרש של החטא והחוטא וכד"א יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו שאצל הרשע הפועל החטא לפי דרכו אמר ג"כ יעזוב דרכו ואיש און זהו שאין בו בפועל כ"א בכח כענין שהוא מחשב כך וכך לעשות או תחבולות רשע לו להסית אחרים שיעשו כך וכך והיא נקרא איש און זה יעזוב מחשבותיו וכך היה באותו הדור שיש שחטאו בפועל ידברו לה"ר שלהם בפרסום לעיני משה וכל ישראל ויש שבהסתר מחשבותיהם ובהסתה לחבירו על מה אתה שותק או דוגמתו ולכת הא' להם מגיע נשיכת הנחש כנודע מדרש חז"ל מפסוק מה יתרון לנחש וכו' ולכת הב' נשיכת הכלב להם מגיע ולפיכך נמי היה ההפרש ברפואתם אלו וראה ואלי והביע כל זה לדברי ר' יודא ורבנן מוסיפין הם בזה וכלומר נהי שכדבריך כן הוא דהכל ניתן במדה כנגד מדה אלא שאתה צריך להוסיף ולומר דהכת הב' שאמרנו אשר להם ראוי הוא נשיכת הכלב זהו אמת לענין העונש אבל עיקר הטעם לא פירשת בביאור הטיב שכך הוא הדבר בענין הרפואה ולפי החטא שלהם שזה של כלב אינו מחלחל הארס שלו בתוך החלל של הגוף ולפיכך וראה היתה רפואתו ומפני שהחטא שלו לא היה נכנס באוזן השומע ולא נכנס לתוכיות גופו שיצטער בשביל כך וכך רפואתו לפי פגמו וארם הנחש מחלחל הארם שלו בתוך חלל הגוף וכך היה החטא שלו כת הא' שביותר מצטער השומע חרפתו מהמחרף והעולב אותו ונכנס לתוכיות גופו לפיכך רפואתו צריך לו הביט אל נחש הנחושת ואז וחי:

הדרן עלך פרק ראוהו בית דין

תחילתדףכאן ראש השנה/ד/א יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. נראה דדקדק התנא למנקט יו"ט של ראש השנה ולא נקט בקצרה לומר ר"ה שחל להיות בשבת אלא דאגב בא להשמיעני מילתא אחריתא בהאי לישנא יתרה שאף יום שני של ר"ה שחל להיות בשבת וכפי שהיו נוהגין לעשות ב' ימים לאתר התקנה שלא יהו מקבלין עדים אלא עד המנחה כדלקמן במתני' בהלכה ד' ושיהא השופר דוחה שבת גם ביום השני במקדש וקמ"ל ג"כ בזה שבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה לא היו משגיחין על הדחיות כי היכי דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי וכמו הסימן של הקביעות לא אד"ו רא"ש וכו' וזהו כדעת רש"י ז"ל פ' תמיד נשחט דף נח ע"ב והתוס' שם חולקין וכתבו בשם הר"י שאע"פ שהיו מקדשים ע"פ הראייה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדדי דאמרינן בהדיא בפ"ק דר"ה מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו וכו'. ואין דבריהם מוכרחין וראי' זו לאו ראיה היא שהרי אין זו הלכה פסוקה ודעות מחולקות שם בזה בדף כ' והרמב"ם ז"ל ג"כ לא כתב בענין זה כ"א כמסתפק כמ"ש בפ"ג מקידוש החודש בהל' י"ז ואם הוצרכו ב"ד להניח חודש זה מעובר וכו' וזה הוא שאמרו מעברין את החודש לצורך ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואומר לעולם אין מעברין את החודש לצורך הואיל ובאו העדים מקדשין ואין מאיימין עליהם והוסיף עוד שם וכתב יראה לי שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החדשים וכו' אבל אם באו העדים בניסן ותשרי וכו' מקבלין עדותן וכו' שאין מאיימין על עדים שהעידו על חדש שראוהו בזמנו כדי לעברו. הרי שאין זו דעת מוחלטת והלכה פסוקה לעבר החודש מפני הצורך וא"כ לא נהגו הדחיות בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה וכדעת רש"י ז"ל ומה שזכר הרמב"ם עוד מהדחיות לקמן בפ"ז שם בהל' ז' ומפני מה אין קובעין חשבון זה בימי אד"ו לפי שהחשבון הזה הוא לקיבוץ הירח והשמש בהלוכם האמצעי לא במקום האמתי וכו' זהו לפי הענין חכמת האצטגנינות ואין זה ענין למה שאמרו מפני הצורך דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי וכן מורין הדברים מהאי תלמודא דהך מילתא דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי לא היתה זה בידם לכלל קבוע לעולם כדאמר בפ"ק דע"ז סוף הלכה א' על דאמר שם על הכתוב בנחמיה וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל וכו' אין נימר דהוה בשובתא לית יכול דאת מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא ודחי לה וקאמר ומה בה ולית ר' חוניא מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה ע"ש הרי דבתקנת האי תלמודא כמ"ד אין מעברין מפני הצורך אלא הי' מקדשין בזמנו וכפי העדים שהעידו ע"פ הראייה ולפעמים היו עושין ב' ימים ר"ה וזהו לאחר התקנה דלקמן וכנזכר וזהו דאשמעינן התנא כאן ונקט יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דוק ותשכח דבמקום דמיירי בזמן שהי' נוהגין לעשות ב' ימים ר"ה קאמר התנא יו"ט של ר"ה וכדנשנה בסוף פ"ג דעירובין ר' דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה אומר וכו' ולמחר הוא אומר וכו' ולעיל שם דמיירי בחד יומא נקט בלישניה ר"ה בלחוד ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר וכו' וכן בכמה מקומות בכיוצא בזה:

במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה. רש"י ז"ל פי' לא בירושלים ולא בגבולין וכ"כ התום וסיימו והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וכבר הרגיש המהרש"א בזה דהא רש"י גופיה פי' בהא דקתני ועוד זאת היתה ירושלים וכו' בעודה בבניינה ומה שרצה לתרץ דלאחר חורבן דקאמרי היינו לאחר שגלתה סנהדרין וכו' זהו דוחק גדול ואין במשמעות כלל לפרש כן והלח"מ בפ"ב מהל' שופר הניח דברי רש"י הללו בצ"ע דסותר לדברי עצמו ואני כתבתי בחיבורי פני המנורה בנר הד' ובמוצק הד' ליישב דברי רש"י. וכוונתו נוטה לקו האמת ודלא כדברי התוס'. ובתחלה ראוי להבין על שכתב לא בירושלים והרי למאי דמסיק רבא מדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזור ביה וכדרבי וכו' והרי ירושלים כרמלית הואי כדאמרינן בעירובין דף ו ובכמה מקומות אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלים בלילה חייבין עליה משום ר"ה וכדפירש"י שם דנעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית ולא מחייבי עלה וה"נ אמרינן בפ' בתרא דירושלים כרמלית היא. וא"כ מה שייך למיגזר גזירה דרבה בכרמלית והא רבא גופיה ס"ל בפ"ק דשבת דף יא דלא גזרינן גזירה לגזירה בהוצאה ועיין בתוס' שם אלא למאי דאמרינן בפ' בתרא דעירובין דף קא ניחא דתנינן שם לא יעמוד אדם ברה"י ויפתח בר"ה וכו' אמרו לו מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים וכו' ופריך התם ורבנן אמר ר"מ ר"ה ומהדרי אינהו כרמלית דאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא וכו' ופירש"י וכיון דכרמלית היא לית לן למגזר אמר רב פפא כאן קודם שנפרצו בה פרצות כאן לאחר שנפרצו בה פרצות. וכה"ג מתרצי התוס' בפסחים בריש פ"ו גבי האי מעשה דהלל וב"ב. וזהו שנתכוין רש"י נמי כאן במתני' ועוד זאת היתה ירושלים יתרה. בעודה בבניינה. ר"ל קודם שנפרצו בה פרצות בחומה דלא הואי אלא כרמלית ואז היו תוקעין בה בשבת ומה שפירש ברישא לא בירושלים היינו לאחר שנפרצו בה פרצות ור"ה הויא ועדיין היה בה"מ קיים ולעולם קודם החורבן איירי במתני' זהו הנכון לדעת רש"י ז"ל. ודעת הרמב"ם לפרש דירושלים ג"כ קרוי מקדש וכמ"ש ג"כ בחבורו בהל' שופר שם הל' ח' ומדינה נאמר על שאר העיירות שבכל א"י דהוא ז"ל מיירי בכל מקום בחיבורו בענין כיוצא בזה לדבר כמו שהיה בזמן הקודם ועתיד ג"כ להיות כמו כך וזהו כדקאמר ר' יוחנן וכדמשני התם ולא הזכיר זמן שנפרצו בה פרצות כלל ושכן דרכו. ועוד הוספתי בראיות חזקות שם בחיבורי הנזכר ובכללים ודינים היוצאים מזה ואין כאן מקומו להאריך:

רבי יוחנן ור"ש בן לקיש הוון יתיבון מקשיי אמרין תנינן וכו'. המאמר הזה ג"כ במ"ר פ' אמור וניתן לדרוש הוא והרבה דקדקתי בו והארכתי בזה בחיבורי פני המנורה בנר הד' שם והרחבתי הדבור ג"כ בענין קושיית התוס' בריש פרקין וא"ת ומאי שנא מלולב וכו' וב' התירוצים שכתבי בזה ובעל המאור ז"ל בסוכה תירץ בזה בענין אחר וכן הרשב"א ז"ל הביא עוד ב' תרוצים אחרים אחד בשם רבו ואחד בשם התוס' אשר היה לפניו ז"ל וכתבתי שמה דלכולהו שינויי אית להו פירכא לבר מתירוץ אחד של הרשב"א בשם התוס' דבזמן המקדש ליכא חששא שמא ישתכח מצות שופר שהרי במקדש היו תוקעין ולא נתבטלה המצוה לגמרי בשנה זו וכו' וזהו עיקרא מכללא דהאי מילתא וכמו שזכרתי מזה לעיל ריש פ' החליל וביארתי שמה כמה וכמה סוגיות דר"ה ודסוכה והרבה עניינים מענין לענין היוצאים מזה ובמה שהיו ר"י ור"ל מפלפלין זה עם זה במאי דקמפלגי במקום אחר השייך לענין סוגיא דשמעתתא זו והיינו דקאמר יתיבין מקשיי אמרין וכו' שהי' מקשין זה לזה מכח מה דתנינן יו"ט של ר"ה וכו'. ודווקא לר' כהנא הוא דשאלו וכגי' המדרש אמרין הא מרה דשמועתא וכו' ואם יזכני המקום ברוב רחמיו ורב חסדיו להוציא גם החיבור הנזכר לתורה ויראו וישישו הלומדים בו ומבינים על קו האמת ומודים אחר העיין בדבר כי שם ימצאו דברי חריפות בהלכה ודברים מתוקים בדברי אגדה וחרוזים זה לזה בס"ד: תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ב רואה ואינה שומעת וכו'. ושומעת ואינה רואה ההר מפסיק. והתם דף ל' גריס רואה פרט ליושבת בנחל וכו' ואין הפרש בין הסוגיות לענין כוונה דמילתא וכמבואר בפנים אלא דהתם נחל הוא מקום נמוך וכדפירש"י בריש מגילה והכא נחל פירושו נהר כעין לשון המקרא נחל איתן ולפי הפי' שפירשו על מים העזים והארכתי בענין זה בחיבורי על סדר נשים במס' סוטה במקומו. ובהא דמפרש הכא אינו רואה ההר מפסיק יש ליישב להא דגרסינן בבבלי פ"ק דמגילה דף ג' אמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך תנא סמוך אע"פ שאינו נראה נראה אע"פ שאינו סמוך בשלמא נראה אע"פ שאינו סמוך משכתת לה כגון דיתבא בראש ההר אלא סמוך אע"פ שאינו נראה היכי משכחת לה א"ר ירמיה שיושבת בנחל. ומדקדקים כאן וכי לא ידע המקשה ההיפוך מהרישא דמיירי שיושבת במקום הגבוה א"כ סיפא מיירי שיושבת במקום נמוך עד שבא ר' ירמיה ולימד זה ולמאי דלמדנו מכאן ניחא דבזה הי' מפלפלין דהא לכאורה משכחת לה כגון שההר מפסיק ביניהם ואינו נראה וכדקאמר הכא דזהו נקרא אינו רואה לענין האמור כאן אלא דלהמקשה ספוקי מספקא ליה אם זה נקרא סמוך לכרך שיהא נידון עמו דמכיון דגובה ההר מפסיק והמהלך מכאן לכאן צריך שילך בגובה ובשיפוע ההר עד שהוא מגיע לשם או צריך שיקיף את ההר ואם כן אינו סמוך הוא וזהו דקאמר היכי משכחת לה וכלומר מי נימא דמשכחת לה בהפסק ההר ביניהם ואין גובה ההר נחשב לשלא יהא נקרא סמוך וא"כ שפיר נקרא סמוך אע"פ שאינו נראה או דילמא דזה לא נקרא סמוך כלל מכיון דצריך להלך או בגובה ושיפוע או בהיקף ההר ופשיט ליה ר' ירמיה דאין ה"נ דזה לא מיקרי סמוך ולא משכחת לה סמוך אע"פ שאינו נראה אלא ביושבת בנחל: תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ד לא נמצאו אומרין שיר וכופלין אותו. למאי דבארתי בפנים כדמשמע בהדיא מהכא דזהו הקלקול בשיר שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים וכדקאמר ר' זירא התם בדף ל ע"ב ואיכא למימר דהאי מילתא קיימא כדאמר ליה ר"ז לאהבה בריה פוק תני להו התקינו וכו' כדי שיהא שהות ביום להקריב תמידין ומוספין ונסכיהם וכו' ואע"ג דדחו לה האי ראיה וכן להא דלקמן א"א בשלמא וכו' ודחי שאני התם וכו' היינו דמהכא אין ראיה לדברי ר"ז דמצינא לשנויי לך הכי אבל באמת דברי הברייתא עיקר וכדר' זירא וכדמסיק הכא. ואיכא נמי למימר דאידך פירושא הוא עיקר כדקאמר שם הכא תרגימו שלא אמרו שירה כל עיקר וכהני שינויי הוא דקאי א"כ נשאר הדבר בספק במה היה הקלקול ולמדנו עוד מברייתא זו דקתני להקריב תמידין ומוספין וכו' א"כ היה עוד קילקול ג"כ במוספין שלא ידעו מה לעשות. והתוס' מקשין כאן וגם בריש פ"ק דביצה אמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר"ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם וכו' וי"ל דיכולין להקריב מוסף דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכו'. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מקידוש החודש בהל' ה' בראשונה היו מקבלין עדות החודש בכל יום שלשים פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערבים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבואו העדים ואי אפשר שיקריבו מובף היום אחר תמיד של בין הערבים עמדו ב"ד והתקינו שלא יהו מקבלים עדות התודש אלא עד המנחה כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם. ולכאורה נראה מדבריו ז"ל שלא היה הקלקול אלא בענין המוסף וזה שלא כמפורש במשנה ובגמרא והתיו"ט הניח קושיא זו בצ"ע. ולענ"ד נראה הדברים כפשטן דהוא ז"ל מרמז לנו ב' דברים במה שכתב ונתקלקלו במקדש ולא ידעו וכו' דלכאורה שפת יתר הוא לא היה לו לומר אלא ולא ידעו וכו' לפיכך נראה דתרי מילי דהקלקול קחשיב. ונתקלקלו במקדש ור"ל בשיר כדתנינן ומפני שלא רצה להכריע בדבריו במה היה הקלקול אם לא אמרו כל עיקר כדתרגימו הכא או כהאי דר"ז וכדנראה מכאן וכדאמרן דאין הכרע לזה מהש"ס דהתם לפיכך סתם דבריו בזה וכתב ונתקלקלו במקדש ולא ידעו וכו'. מילתא אחריתא היא שר"ל שג"כ לא ידעו מה לעשות במוסף היום. ונראה ג"כ מדבריו ז"ל דלא ס"ל כדעת התוס' דאתי עשה דרבים וכו' וטעמו דשאני ההיא דתמיד נשחט גבי מחוסר כפורים דא"א בענין אחר דאם לא יקריב אינו יכול לאכול הפסח אבל הכא אם יבואו עדים מן המנחה ולמעלה יקריבו מוסף למתר כדכתב שם אחר זה בסמוך:

רבי יוחנן מפקד וכו'. הגי' דלקמן בפ"ד דתענית בזה היא עיקר דגריס סבון ומיעל עד דהוא יממא וכו' ולענין סעודת ר"ח איתמר התם שהיו נוהגין לעשות סעודה בעת קדוש החודש וצוה ר' יוחנן שיהו נוטלין ונכנסין לעשות הסעודה בעוד יום. ובענין ב' ימים דר"ח איירי התם כדבעינן לפרש בהגיעי שם ברחמי ובסייעתא דשמיא: תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ה כיני מתניתא למקום הוועד של חדש. כדפרישית והרי זה כדמהדר ליה אמימר לרב אשי התם בדף ל"א ע"ב דא"ל הני מילי לענין עדות החודש דא"כ נמצאת מכשילן לעתיד לבוא אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה: תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ו אמר רשב"ג מה מצינו בכל מקום אומרה אמצעית וכו'. כך היא הגי' בבבלי דף ל"ב והיא נכונה וד כגי' התוספתא והת"כ שהבאתי בפנים: תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ח מיגו דאינון חמי לון ראיי שמע וכו'. לפי טעמא דהכא פשוט הוא דהמנהג נשאר כך שרא שנוהגין אנחנו כך לפי הדת של תורה וכ"כ התוס' בדף הנזכר דלפי' הירושלמי ניחא טפי: תחילתדףכאן ראש השנה/ד/ט אמר רבי אלעזר מתניתא בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. לכשתתבונן במה פרישית בפנים וביארתי התוספתא שהובאה כאן והעתקתי אותה כמו שכתובה שם תראה עין בעין לדברי הרמב"ם ז"ל בענין זה כמ"ש בהל' שופר בהל' ז' התינוקות שלא הגיעו לחינוך וכו' שהמה מדוקדקים והמה נלקחים מכאן ומהתוספתא כפירושו למה דמשני התם לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך וכו' ודלא כפירש"י שפי' בהגיע לחינוך מתעסקין בהן וכו' אלא איפכא הוא וכן התוס' בדף ל"ג ד"ה תניא נמי הכי וכו' הקשו על פירש"י וכתבו ודבר תימה הוא היאך יכול לומר שקטן שהגיע לחינוך מתעסקים ואפי' בשבת הלא אין מצות היום בשופר וכו' ולדעת הרמב"ם הכל ניחא ושיעור הצעת דבריו באלו החלוקות שביאר שם כך הם. התינוקות שלא הגיעו לחינוך וכו' בשבת שאינה ביו"ט של ר"ה כדי שילמדו כלומר אפי' בשבת דעלמא ומכ"ש בשבת שחל ר"ה בו. וכפי' הכ"מ בזה. ודלא כדברי הה"מ שכתב דלכך אמר בשבת שאינה ביו"ט וכו' לפי שביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ודאי מעכבין אותן שלא יאמרו שתוקעין ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וסיים שם. וכן נראה מן הירושלמי. ולא כן הוא דהא בהדיא אמרו הכא בהיפך מדבריו. אלא דצריך ביאור מהיכן הוציא הרמב"ם זה דאף בשבת דעלמא אמרו כן ומכ"ש בר"ה שחל בשבת ולפי התוספתא שהבאתי מוכרח הוא דע"כ רישא מתלמדין לתקוע בשבת היינו בשבת דעלמא וסיפא ואין מעכבין וכו' דהדר נקט בשבת היינו ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. ומיירי התם בשלא הגיעו לחינוך דדומיא דנשים קתני וכדפרישית בפנים. וסיים שם הרמב"ם בחלוקה זו ומותר לגדול להתעסק וכו' וזהו בריתא דהתוספתא וכדהובאה כאן. ואח"כ כתב ביו"ט בין קטן שהגיע לחינוך וכו' כלומר וביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת והיינו במקום שתוקעין בשבת וכתקנת ריב"ז בזה אין חילוק שאף בהגיע לחינוך אין מעכבין ומתעסקין עמהן שאע"פ שכבר תקעו בב"ד ועבר זמן ב"ד אפ"ה הואיל שהתקיעה אינה אסורה אלא משום שבות לא גזרו בקטן ואפי' הגיע לחינוך וכדי להתלמד והנה נכון ואמת הדבר ואזדא לה השגת הראב"ד שם וא"צ לבאר יותר בזה: תחילתדףכאן ראש השנה/ד/י רבי חנניה חשש להדא דר' מנא ולהדא דידן. הרי מכאן ראיה לנהוג במשך התרועה וכדנראה שלמד הרמב"ם ז"ל מכאן במ"ש בפ"ג בהל' ד' שיעור תרועה כשתי תקיעות. והיינו כדתנינן בדין המשנה שיעור תקיעה כדי שלש תרועות ואלו שלש תרועות הן תלת דקיקין האמור כאן ומפורש לדברי ר' מנא. וזהו כשיעור תקיעה אחת. ומדחשש ר' חנניה להלכה למעשה ועביד נמי להדא דידן והיינו עוד כהדין טרומיטה וזהו עוד כשיעור תקיעה אחת שהטרומיטה ותלת דקיקין חדא שיעורא הוא. ואין להאריך בזה בשכבר מבואר מענינים אלו בדברי האחרונים. מלבד מזה נזכיר דהנמצא כתוב בדבריהם מענין הנשימה אחת אין שורש לדבר זה ואיפכא מוכרח מכאן דקאמר אשכחת תני אמרן בנפיחה אחת יצא ודברי הברייתא עיקר וא"כ אין למנהג הזה שום סמך לעשות לכתחלה כן:

רבי אבא בר זמינא וכו'. לא שייך כאן לזה אלא אגב הובאה כדרך הש"ש הזה. ועיקר דברי ר' אבא לעיל בפ"ג שם הוא דשייך וביארתי שם היטב וא"צ למה שמצאתי לגדולי האחרונים מה שפירשו בזה וע"ש:

במקום אחד תוקעין וכו'. הרי לפניך הסוגיא זו מבוארת ומדוקדקת במה דנקט בהאי ברייתא יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דוקא כמבואר בפנים. ופלוני אלמוני אחד שיבש עצמו בכאן כמו בכל מקום דרכו כן ופי' ע"י עירוב ועשה חמר גמל ושכח עצמו ולא זכר דביו"ט בלא שבת צריך ג"כ עירוב. ודי בזה שיצאתי חוץ לגדרי שלא לזכור כלל מאלו ומכיוצא בהם. ודע דהב"י בסי' תקצ"ה לא הביא אלא ריש הסוגיא דכאן עד נשמעינה מן הדא ודימו דהמסקנא הכי הוא דהויא ואינו כן אלא דהמסקנא הכא דהני תנאי פליגי וכל חד וחד לפי סברתו כמבואר הכל בפנים והאי תנא קמייתא כפי המשמעת משיטת הבבלי הוא דס"ל דלעולם תקיעה עדיפא וכדבעינן למימר לקמן. מדברי הרמב"ם ז"ל למדין אנו מדסתם דבריו בסוף פ"ג מהל' שופר ולא הביא כ"א כפי דברי הבבלי בדף ל"ד ע"ב שתי עיירות וכו' ל"צ דאע"ג דהא ודאי והא ספק. ובאמת דדבר זה צריך תלמוד אם מצד הסברא שאם יש שהות ביום כדי לקיים שתיהן למה לא יעשה כן ועוד דמוזכר בהאי תלמודא לסברא זו ונהי דלא קיימא המסקנא לומר דכ"ע סברי הכי מ"מ למה לא הזכיר הוא ז"ל במה שאין שיטת הגמ' דילן מנגד להא דהכא ודרכו בכל מקום להזכיר בכענין זה מסברת הש"ס דהכא ולפסוק כן אלא דנראה דדעתו ז"ל מדקאמר הש"ס הכא להמסקנא הדא אמרה פליגין משמע דכל חד וחד פליג אדחבריה ותנא קמייתא כפי שיטת הבבלי הוא דס"ל ולא ניחא ליה להאי סברא ולומר ביש שהות וכו' וראיה לדבר זה כדכתב הר"ן ז"ל בסוכה פ"ב גבי שלוחי מצוה וכו' ופלפל על דברי התוס' שם ודעתו כיון דפטור הוא ממצוה אחרת אפי' יכול לקיים שתיהן פטור הואי דחיישינן שמא מתוך טרדתו יתבטל מזו וכו' וע"ש. וא"כ ק"ו כאן דתקיעה דאורייתא היא וחיישינן שאם יחזור לקיים גם מצוה דרבנן שהיא הברכה שמא מתוך טרדתו יתבטל מהעיקר המצוה דאורייתא. ועוד אוסיף לומר דמדברי הש"ס הבבלי בסוגיא זו יש ללמוד נמי כן דהא לכאורה איכא למידק על דפריך פשיטא הא דאורייתא וכו' ל"צ וכו' דמנא לן למידק הכי דילמא לעולם אין ודאי דרבנן נדחה מפני הספק דמדאורייתא והא דאיצטריך ליה למימר הולכין למקום שתוקעין דמהו דתימא הואיל והכל יודעין לתקוע ואין הכל יודעין לברך וכן אין חבירו יכול להוציאו בברכה אבל בתקיעה מוציאו כהאי דקאמר הכא לאידך תנא דס"ל ברכה עדיפא והכי קאמר נמי התם בהאי ברייתא גופה דמייתי יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו סד"א דמהאי טעמא מקום ברכה עדיפא שאם לא ילך למקום שיש שם המוציאו בברכה והוא הש"צ שוב אין יכול לצאת ידי חובתו אבל בתקיעה יש לומר שימצא אח"כ הרבה מהיודעין לתקוע הלכך קמ"ל דאפי' כן מקום התקיעה עדיף ואכתי מנ"ל דאע"ג דהא ודאי והא ספק. וכן המקשה דפריך פשיטא דילמא לאפוקי מאידך תנא הוא דקאמר ואיצטריך לאשמעינן וכדאמרן אלא דע"כ נראה מסתמא דהש"ס דילן דס"ל בפשיטות להכריח מדקתני בהאי ברייתא הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין דאשמעינן בהאי לישנא יתירא דלעולם תקיעה עדיפא ואפי' יש שהות ביום ומטעמא דהואיל והברכות מדרבנן לא הטריחוהו חכמים כלל לזה כשהוא הולך לקיים המצוה מדאורייתא דשמא יטרד וכו' וכעין סברת הר"ן גבי העוסק במצוה וכו הנזכר ועוד דהכא איכא טעמא אחרינא ועדיפא מדהתם דהיאך יסמוך על כך שימצא אח"כ אחד שיתקע לו דשמא לא ימצא בין כך ובין כך יעבור הזמן מתוך שהולך למקום הברכה וזה פשוט הוא ולפיכך נמי פריך בפשיטות דלא איצטריך לא בעינן לזה דהא דאורייתא והא דרבנן ומהיכי תיתי נימא שיניח למדאורייתא משום האי מדרבנן ועל סמך שיוכל אח"כ לקיים גם להתקיעה מדאורייתא דשמא לא יהא סיפוק בידו ויעבור הזמן ומאי קמ"ל התנא בהא והלכך הוא דלמד לשנויי רי ל"צ דאע"ג דהא ודאי והא ספק והא קמ"ל דודאי דרבנן נדחה מפני הספק דאורייתא נקטינן מיהת השתא דמוכרח הוא משיטת הבבלי דאע"ג דיש שהות ביום לקיים שתיהן הולך הוא למקום שתוקעין וא"צ לילך כלל למקום שמברכין כדנשמע מכל הלין דאמרן וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר כלל מסברא זו הנזכרת כאן כנ"ל:

אליו כוונית נפקית ידי חובתי. משמע דעל תפלתו שבתחלה שהתפלל בפני עצמו קאמר ור"ל שאני שא"צ לשמוע מהש"צ ודאי הייתי יוצא ידי חובתו אלו כוונתי בתחלה אלא מפני שלא כוונתי בתחלה שומע אני עכשיו מהש"צ והוא מוציא י"ח וכדברי ר"ג כשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך היא מוציא את הבקי והלכתא כוותיה בברכות של ר"ה כדקאמר נמי התם ובסוף פ"ד דברכות איתמר בהדיא כן דהנוסחא שמה הא אלו כוונות הווינא נפיק ידי חובתי וא"כ הכוונה על התפלה שהתפלל בתחלה וכך משמע נמי מדהשיב לר"ז דקאמר ולא כבר צלינן וא"ל מצלינא וחזר ומצלי וכו' ומשום דהתפלה שבתחלה לא היתה בכוונה ועכשיו אני חוזר להתפלל עם הצבור והש"צ מוציאני וכר"ג והרמב"ן ז"ל הביא לזה בס' המלחמות בשלהי מכלתין והנוסחא הכתובה בפ"ד דברכות הוינא נפיק ידי חובתי ועם כל זה פי' דה"ק רב חסדא דדווקא במכוין לצאת הא אם לא נתכוין לצאת אע"פ ששמע מש"צ לא יצא ובא רב אדא והוסיף והוא שיהיה שם מראש התפלה כלומר מתחלת אבות וכו' ומכל הענין הזה נלמוד שצריך היחיד להתפלל שבע שהם חובת היום ואפי את"ל שש"צ מוציא ופוטרן מכולן בר"ה וכו' וכ"כ הר"ן ז"ל ללמוד מכאן שבמלכיות זכרונות ושופרות בלבד הוא שש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן. ואיך שיהיה נראה דבבענין דאמר רב חסדא הא אלו כוונית נפקי ידי חובתי הפי' שפירשתי יותר נוח הוא כמבואר בס"ד:

הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה