מראי מקומות/בבא קמא/יז/א
מראי מקומות
בבא קמא יז א
במשנה כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה וכו' היתה מבעטת וכו' למדנו ממשנתינו דמהות רגל אינו בדבר הנעשה ברגל אלא כל שהוא דרך הילוכה, ומה"ט היתה מבעטת אין זה תולדה דרגל וכדמקשי לעיל ב:, משום דאין זה דרך הילוכה ואין היזקו מצוי, [וברש"ש פי' דע"כ קתני במשנה דמבעטת משלמת חצי נזק, דאתא לאפוקי שאינה תולדה דרגל].
והחילוק בין קרן לרגל, דקרן הוא משונה ורגל אינו משונה, ואע"ג דבריש מכילתין קאמר דקרן כוונתו להזיק ורגל אין כוונתו להזיק, מ"מ הדבר מבואר בכמה דוכתי דכל דהוא משונה ה"ז קרן כדאיתא לעיל טו: בכלבא דאכל אימרי, ולקמן יח: בתרנגול שהושיט ראשו לכלי זכוכית [ראי' זו הביא השיטה מקובצת בדף יט: ד"ה או] ולקמן יט: בחיה שאכלה פת או בשר צלוי או בפתורא עי"ש, וכן בדף כ. בקופצת, ובדף כא. באכלה מצידי הרחבה, ובמחזרת כדלקמן כא. לפירש"י עי"ש, ואע"ג דבכל הנך אין כוונתו להזיק ולהנאתה עושה כן מ"מ הוא קרן, וכבר כ' הנמוקי יוסף בפ"ק (ו. מדפי הרי"ף) וז"ל מכאן שמענו דכל מילי דלאו היינו אורחי' אע"ג דיש הנאה להיזקה תולדה דקרן הוי לכל מילי עכ"ד, [ובפלפולא חריפתא בריש מכילתין אות ש' כתב דילפינן להו מהצד השוה]. ולמ"ד פלגא נזקא ממונא פטור בכ"ז וכמבואר בחזון איש סימן י"א ס"ק ב' עפ"ד תוס' לעיל טו: ד"ה והשתא, שכתבו דכלבא דאכל אימרי פטור, וה"ה בכל הנך, ועי"ש שהביא עוד גמ' דאיתא דחייב, וכמו"כ להיפוך בכוונתו להזיק ואורחי' שיטת תוס' לעיל טז. ד"ה והנחש דהוא תולדה דרגל, ודעת השיטה מקובצת לעיל טז. בשם הר"ש והר"מ פ"א מנ"מ ה"ו (עי"ש במ"מ) דהוא תולדה דקרן, דרגל היינו אורחי' ואין כוונתו להזיק, [ובחזו"י פ"א ה"ג כתב לבאר כוונת תוס' דהוא קרן ומ"מ כיון דאורחי' פטור ברה"ר וכסב' הרי"ף, ועי"ש בהלכה ד' שכתב כיו"ב על אש דאורחי' שיפטר ברה"ר, והדברים מחודשים, וכבר העירו מגמ' לעיל ג: אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרה ברה"ר, מבואר דמדין רגל פטור ברה"ר, ולא מדין אורחי', וע"ע אמרי משה סימן ל"ו אות ג' מש"כ בכ"ז], ובעזה"י יתבאר בזה עוד לקמן כו. ברגל שדרסה ע"ג תינוק.
במשנה ועל האחרון משלם ח"נ ברש"ש דייק מדקתני על האחרון ולא על השני אלמא דכח כחו ג"כ משלם ח"נ עי"ש.
במשנה היה דליל קשור ברגליו וכו' משלם ח"נ ופירש"י דדליל היינו צרורות, וברשב"א בע"ב (ד"ה עגלה) כ' בשם הראב"ד דדליל חשוב כגופו וטעמא משום דלאו אורחייהו ע"כ משלם חצי נזק, [וק' א"כ מ"ט תנא לי' במתני', ועי' בתוד"ה היתה וברשב"א שם וצ"ע] ובנמוקי יוסף (ז. מדפי הרי"ף) כתב כדברי רש"י דהוא תולדה דרגל אלא הוא צרורות, וביאר ואע"ג דלאו אדעתא דבעל התרנגול נקשר הדליל [אלא מאליו] מ"מ אורחי' הוא בכך וכו' עי"ש, נראה מדבריו דאם לא הי' אורחי' שיקשר הדליל שלא מדעת בעלים לא הוה רגל, ואע"ג דעצם מעשה הנזק הוא אורחי', מ"מ כל שתחילתו הוא שלא ע"י אורחי' אינו רגל והוא מחודש מאד, ואף לדברי רש"י לקמן כג. דבהמה שנכנסה בשינוי לחצר הניזק והזיקה הו"ל משונה התם הוא מעשה הבהמה, אבל הכא מעשה הבהמה הוא כדרכה, ושמא יש לדחוק שאין כוונתו לכ"ז ועי', וע"ע משנ"ת לקמן ע"ב. – וע"ע ברע"ב ובתפא"י דמיירי שהדליל הזיק ע"י צרורות, והיינו דס"ל כהראב"ד דדליל הוא גופו, והכא מיירי ע"י צרורות, וכ"ה בב"ח סימן ש"צ דבזריקתו נתלש מגופו והזיק וע"כ חייב.
ברש"י ד"ה לשבר בכך היא מועדת שמשברת דרך הילוכה מדברי רש"י נראה דהיא מועדת על עצם השבירה ולא על ההליכה בלחוד, וק' דבודאי אינה מועדת לזה, ובפרט כמה היזיקות דתניא לקמן ע"ב אינה מועדת לכך, אלא היא מועדת להלך, וממילא כל שנשבר דרך הילוכה ה"ז רגל. – ועמש"כ לקמן יט. בבעיא דראב"מ עי"ש.
בתוד"ה הבהמה עמהר"ם בביאו"ד.
בד"ה היתה אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא מקשים דאיכא כמה חילוקי דינים דצרורות מגופו ופטור ברה"ר ומבעטת משלם מעלי' וחייב ברה"ר, ועפנ"י. – ע"ע רש"ש במשנה שפי' באופ"א ונתבאר שם. – וע"ע רשב"א נמוקי יוסף ומהרמ"ש משכ"ב.
בד"ה דרסה ומסתמא להזיק נתכוונה צ"ב לפמשנ"ת במשנה בראיות גדולות דאע"פ שאין כוונה להזיק ה"ז קרן כל שהוא משונה, ומדוע כ' תוס' דכוונתה להזיק, וראיתי ליישב בפשיטות דכל הצד לומר שדרסה בחוזק הוא כדי להזיק, דאל"כ מדוע נימא דדרסה בחוזק ולא בדרך הילוכה. – הקשה ההפלאה דהכלי הי' נשבר גם אם לא היתה דורסת בחוזק, וא"כ קא נגעא בבעיא דראב"מ לקמן יט. בהיתה מהלכת במקום שא"א לה אא"כ מנתזת עי"ש.