מנחה חריבה/סוטה/כו/ב

מנחה חריבה סוטה כו ב

דף כ"ו ע"ב

גמ' אבל הא הואיל ואסורה וקיימא אמאי לא קמ"ל ובתוס' ד"ה אבל וכו' תימא הא שמעינן לה וכו', ועיין באבני מילואים סי' י"א ס"ק ב' מה שכתב ליישב עיי"ש ודבריו דהאטומאה הוי איסור מוסיף לגבי הבעל כמש"כ לעיל ועיין בב"מ אהע"ז סי' קע"ח ס"ק י"ט, ועיין בק"נ על הרא"ש פ"ק דכתובות ובת"ש שם, ועפ"י דרך ודברי האב"מ הנ"ל יל"ק קושית התוס' בזה האופן דבאלמנה לכה"ג הו"א דהתם שפיר קרינן ונטמאה אף דבלא"ה אסורה לו מ"מ משכחת שיהי' היתר לאיסורא באם יסתלק הכה"ג עפ"י המלך ואחיו הכהנים וכמש"כ התוס' יומא (די"ב ע"ב) ד"ה כה"ג דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה וכיון שמסתלק מעיקרו בוודאי מותר באלמנה ובעולה, ומש"ה בעי קרא דאינו שותה, אבל בעריות שאין היתר לעולם לאיסורם ולא קרינן בי' כלל ונטמאה וה"א דאין מקנין על ידם קמ"ל ועיין פ"ת סי' קע"ח ס"ק ל"א, ובחידושי לסנהדרין שם הארכתי עוד בזה בדברי הר"א ששון והשבות יעקב ועיין כאן הגהות חרח"ל גם יש לחלק דהמהר"א ששון לא נסתפק אלא בעידי קו"ס דהיא טמאה רק מספק אבל בעידי טומאה וודאים פשיטא דנאסרה לבועל שני ע"י זנות.

שם איש אמר רחמנא ולא קטן, ידוע מחלוקת הרמב"ם והתוס' בפירושא דהאי דינא דקטן וזמנו של זה לא כזמנו של זה, דהרמב"ם פ"א דין ו' כתב שהוא הקטן פחות מבן ט' ואין אוסרים אותה עליו, משמע דבבן ט' איש מקרי לגבי שכיבה ואוסרה עליו, אבל רבעהתו"ס כתבו כאן ד"ה אבל דדוקא משתיה ממעט לה קרא אבל נאסרה ע"י ב"ט אע"פ שאינו איש וכו', וכמו שכתב המל"מ פ"א דין ג' ועיין בהרע"ב כאן מ"ד ובתוס' רעק"א שם וכבר השיגו עליו שהביא ממרחק לחמו מתוס' יבמות נ"ח ע"ב בד"ה ע"י גלגול, ועיין פ"ת אהע"ז סי' קע"ח ס"ק ד', ומזה הוכיח המל"מ שם דדין קינו שייך אפילו במקום דליכא איסור דיחוד דאל"כ למ"ל קרא ת"ל דאיסור יחוד לא שייך בפחות מב"ט שנים כמש"כ בפכ"ב מהל' א"ב דין י' עיי"ש, ובא' דין הנ"ל הוא ג"כ מה"ט שלא גזרו על היחוד אלא באיש הראוי לביאה והוא חד בחד עם האי דינא דושכב איש אותה ממעט פחות מב"ט, גם מלשון הרמב"ם „שלא גזרו אלא על יחוד” וכו' משמע דוקא בהני שיחודן אסור מטעם גזירה, אבל בהני שיחודן אסור מדאורייתא גם בקטן כי האי אסור וצ"ע, גם י"ל דבקטן פרוץ וחצוף אף בהאי שיעורא אסור כיון שחזינן שיודע הוא טעם ובוזה דרכיו וכמעשה נורא שאירע בשו"ת חות יאיר סי' ע"ב עיי"ש בוודאי אסור אלא שאינו אוסר על בעלה ולכך ממעט לו מושכב איש, ועיי"ש במלמ"ל מה שהעיר עוד דהא למ"ל קרא למעט קטן פחות מבן ט' ת"ל דכיון דאינה נאסרת אין כאן קינו עייש"ה, ועיין בהתורה והמצוה פ' נשא סי' ל"ח שכתב לישב דעת התוס' משום דפה כתוב ש"ז ופחות מבן י"ג אינו מזריע ומוליד כמ"ש בסנהדרין (נ"ז) וכו' ויש מקום לדברי התוס' שממעט גם יותר מב"ט שלענין שכיבה של ש"ז אינו איש ופה אין ריבוי לרבות יותר מב"ט, את"ד, וצ"ע עליו דהרי אמרינן הכא דשחוף מקנין על ידו ופריך פשיטא ומשני מד"ת ושכב איש אותה ש"ז א"ר והא לאו בר הכי הוא קמ"ל ע"כ וא"כ חזינן דלא מקפדינן על ביאת דש"ז שיהא ראוי להוליד ונדחה דברי המלבי"ם מט"ז אלא שבאמת צ"ע על הגמ' ואימא אין ה"נ וכמו שקאמרו התוס' לעיל בע"א ד"ה וזו עיי"ש, וכמו שדרשינן לקמן ואלא ש"ז למ"ל וכו' פרט לד"א וכו', ועיין במדר' ובילקוט בפסוק ויתן איש בך את שכבתו להביא את הסריס וכו' ועיין בתוס' ד"ה שחוף וכו' ולא נקט סרים וכו' עיי"ש ויל"ע, ובילקוט שם בשם ספרי זוטי הביא תחת אישך לרבות בת ט' שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו ע"כ והנה כפי נוסחא זו הוא מקור נפתח להרמב"ם שפסק בפ"ב דקטנה מקנין לה לאוסרה על בעלה וס"ל להספרי זוטי יותר מזה דאף משקין אותה ולא ס"ל המיעוט דאשה פרט לקטנה, אבל קשה מאד לעשות מחלוקת בזה, ועוד הדבר תמוה לדונה לקטנה בד"נ כזה וגם שבועתה אינה שבועה וכמו שהעיר המנ"ח כה"ג, וע"כ נ"ל לגרוס תחת אישך לרבות בן ט' שנים שיקנו לה וישקו אותה, וראיה מכאן לשיטת הרמב"ם דהמיעוט הוא דוקא לפחות מב"ט אבל יותר מב"ט מקנין ומשקין על ידו, וכן משמע הלשון של הספרי דקא מסיים וישקו אותה „מתחת ידו” דאי קאי על קטנה למה מסיים באלו השתי תיבות „מתחת ידו” שאין פתרון להם, אבל אי קאי על קטן א"ש במשקין את האשה מתחת ידו על ידי סתירתו של זה וצ"ע בזה ואין בידי הזית רענן לראות מה הוא מפרש על זה הספרי זוטי:

ועיין בתו' קדו' כ"ז ע"ב ד"ה ה"ג וכו' וי"ל דס' רב מאיש אחר דקאמר הי' אפי' מקטן שאין מקנאין על ידו דלא שייך בו שב' ואפ"ה מגל' ועולא לית ליה האי סבר' ע"כ ועי"ש במצפה איתן ביאר היטב הטעם דתליא בפלוגתא דהתוס' ורמב"ם דידן ועולא ס"ל כהרמב"ם ולפ"ז לא יכול לגלגל דזה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו לא היה מתנה עמה וכו' עייש"ה, ועיין כאן בהמאירי שכתב ויש חולקין לומר כן אף בב"ט דהכא מעטה קרא ואין הדברים נראין עכ"ל, שוב ראיתי בנחל איתן פ"א מסוטה דין ו' שנעלם ממנו הרבה הערות של המל"מ כמש"כ לעיל כן מש"כ שם בהגה"ה הוא כמש"כ במצפה איתן הנ"ל, וכן הביא הילקוט הנ"ל שת"ל אני זכיתי בה תחילה ג"כ והביא הגירסא בנוסח זה תחת אישך לרבות בן ט' שנים ויום א' שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו הרי מצינו בפירוש דמרבה בן ט' לקינוי עכ"ל, ולא העיר שלפ"ז גם משקין אותה על ידו, וזה דין חדש כן הביא בשם המד"ר דג"כ מרבינן ליה מכי נטמאת לרבות בן ט' שנים שמקנא לה ע"כ, וכן הערה הרש"ש בחידושיו לרמב"ם דפוס ווילנא ועיין הגהות פורת יוסף ליבמות שבסוף מס' נדה שם שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה וכו', המעיין יעיין בק"א במנ"ק ובתוהק"נ בענין דשחוף עייש"ה ולעיל במנחת פתים מש"כ וצע"ק על הא דפריך גמ' פשיטא, דמהיכי פשיטא ליה ד"ז שיקנאו על ידו ושיפסול מתרומה באב"מ אם אין שום עונש עליו, וראיה מזה לפירוש ר"ח ולהיש"ש פ"ו דיבמות דשחוף משמש באב"ח אלא דא"י להזריע כדפר"ח יעו"ש ולפ"ז שפיר פריך פשיטא, שו"מ בזה במנ"ח מ"ע רס"ו ובמנ"ק כאן, – ובשו"ת נחפה בכסף ח"ב סימן י"ט מאהע"ז מעשה שהיה שב"ת אחד שמוחזק שאין לו גב"א כלל ונשען על ביתו ולא יעמיד ויהי היום ונתפס האיש שחו"נ ערוה אחת והמנהג לענש ניכסין על הקריבות והוא אמוד וכשרצו להענישו טען שלגבי דידי' אין זה איס' וטעמו שמד' הר"מ נראה שעיקר איסור הקריבות היא מפני הרגל עבירה ובדידיה אפילו אם יבוא ליכא שום איסור תורה וכו' יעו"ש והוכיח המחבר כדברי הב"ת מדברי הרמב"ם ז"ל דכל שאנו מובטחים שלא יבוא לידי הרגל עבירה או באופן דידיה ליכא איסור תורה על קרובות אבל איסורי דרבנן מיהא איכא דכיון דחזינן דסוגיא דידן ורמב"ם וטור ומרן בש"ע סימן קע"ח דמ' דבביא' שחוף שהוא משמש באב"מ נאס' אשה על בעלה דאל"כ לא היה קינוי וכמו שהק' שם אביי לרבא שאמר פרט לשקינא לה דרך איברים וז"ל א"ל פריצותא בעלמא הוא ופריצותא מי אסר רחמנא שאסור ופרש"י פריצותא מי קאמר רחמנא אשה על בעלה מש"ה וכיון דלא מתסרא עליה בהם פשיטא דלאו קינוי הוא עכ"ל ועיין לה' מגילת אסתר שדחה ראית ס' זוהר הרקיע מסוגיא זו לס' הרמב"ן על פרש"י הנז' יעש"ב שהדין עמו ופשוט וא"כ נמצינו למודין מסוגיא זו דלאיסור אשה על בעלה ולפוסלה מה"ת כדין זונה היא נאסרת אפי' בביאת שחוף שהוא משמש באב"מ וכ"כ הב"ש בסי' כ' סק"ה ודוקא לענין כרת ומיתה הוא מש"כ הר"מ פ"א מה' א"ב דין י"א דאיני חייב שאין זו ביאה וכן סיים וז"ל אבל פוסל מן התרומה וב"ד מכין את שניהם מ"מ וה"ה הביא שם סוגיא דשבועות וסוטה וסיים בזה"ל ומ"ש מ"מ הוא מפני שזה פטור אבל אסור הוא וכבר ביארתי כיוב"ז פ"א מהל' שבת עיי"ש וא"כ נמצא אתה למד דבביאה זו ג"כ יש איסור תורה אלא שהוא פטור ממיתה ועונש וכיון שכן ראוי לעשות גדר וסייג מדרבנן בקריבה זו יעוש"ה באורך במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן זל"ה, והנה בסברתו זאת י"ל קושית השעה"מ הל' איס"ב שהקשה לדברי הרמב"ם דיש איסור קריבה בלאו דלא תקרבו א"כ תקשה מאי ס"ד דגמ' בריש יבמות דפריך וליתי עשה ולידחי ל"ת דח"כ הא לא הוי בעידנא דבנשיקה עבר על לאו דלא תקרבו ומצות יבום לא הוי עד העראה לפחות עיי"ש שהניח בצ"ע, ולפי הנ"ל א"ש דהקריבה אינו אסור רק במקום דהביאה בעצמה אסור' אבל אי הביאה בעצמה מותר משום דאתי עושה ודחי ל"ת אין התחלת איסור על הקריבה כלל, וכדומה שכ"כ הבית הלוי ח"א ליישב קושית השעה"מ הנ"ל בסברא הנ"ל וכן מצאתי אח"ז שהקדימו בזה כבר החמד"ש חאור"ח סי' י"ח יעו"ש ואכמ"ל, וכמו כן ראיתי בשו"ת זית רענן חאהע"ז סי' א' בזקן אחד שנתבטל כל כוחותיו וכו' אם מותר ביחוד ורצה לדמות זה לקטן פחות מב"ט שמותר ביחוד, ושוב הביא ראיה משחוף דידן והשתא אם נאמר דשחוף מותר ביחוד א"כ ליכא צד פשיטות לאיסור וקמ"ל שמואל דלא תלי זב"ז א"ו אף בשחוף איכא איסור יחוד וכו' יע"ש ותימה עליו שלא סתר זה מהא דאמר איש למעוטי קטן ולרמב"ם מיירי בפחות מב"ט דליכא איסור יחוד כלל כמו שהזכיר בעצמו מקודם וגם לדברי הנחב"כ הנ"ל בוודאי איסור ביחוד זקן ושחוף ולא דמי לקטן:

ועיין בשעה"מ סוף פ"א מהל' אישות אם בא באב"מ לשם אישות אי קנאה אי לא יעוש"ה ודו"ק ובמנ"ק הביא קצת ראיה דאשה אינה נאסרת לבעלה באב"מ דלא כהב"ש אהע"ז סי' כ' שהחליט בפשיטות דנאסרת על בעלה מהא דפריך בסנהדרין (דמ"א) אלא עדי נערה המאורסה דמיקטלה היכי משכחת לה הא יכולין לומר לאסרה לבעלה באנו יעו"ש והא ע"כ הב"ד מחויבין לשאול לעדים אם בא עליה באב"מ או באב"ח דהא אם בא באב"מ אינו חיוב מיתה וא"כ שפיר נהרגין כשאמרו שבא עליה באב"ח דאי לאוסרה על בעלה לחוד באו היה להם לומר שבאב"מ בא עליה את"ד, ולדעתי לא דק במחכ"ת ואפילו קצת ראיה אינו דהא אי אפשר להם להעדים לראות כמכחול בשפופרת אלא משיראו כדרך המנאפים סגי להורגם וא"כ מהיכן יכולים לידע אי באב"ח או לא ואי לשיטת הבה"ג כבר הקשו על זה בנוב"י ועוד מגמ' דסנהדרין הנ"ל, ובוודאי אין הב"ד מחויבים לשאול לעדים אם בא עליה באב"ח דרובא וחזקה הוא שרובם אינם סריסים וכדומה אלא דלמ"ד דחיישי למעוטי, יש להעיר לומר דהב"ד מחויבין לשאול אם היה באב"ח ויש לעיין עפ"י זה במכות שם דף ז' ע"א ובתו' שם וקצרתי אבל להלכה אין שום מקום לשאלה זו ודו"ק ומש"כ ברצ"ח כאן דשחוף מקנין ע"י דוקא להפסידה כתובתה לא דק כמבואר ברמב"ם ריש הל' סוטה שמשקין אותה על ידו וכן משמע בכל הראשונים, ועיין בלשון המאירי שכתב ומאחר שמקנין אף ע"י שחוף ר"ל שכל שנסתרה עמו אחר הקינוי ביאתו חשובה ביאה ליבדק עליה צריך לברר וכו' עכ"ל מבואר דבודקין אותה:

שם ברש"י ד"ה ופוסל בתרומה וכו' כגון עכו"ם וכו', עיין במאירי שכ' ב"ט פוסלה מן התרומה וכו' ואפי' היה שחוף וכו' עיי"ש והנה מבואר שם ביבמות דדוקא בני ט' ואפילו ספק ב"ט או לא פוסלין יעוש"ה, ונתעוררתי במק"א לפמש"כ הרמב"ם דלא ניתנו שיעורים לב"נ ואף פחות מב"ט אם הוא חריף נענש כידוע, וא"כ עכו"ם פחות מב"ט מדוע אינו פוסל ונתעורר אצלי ספק זה בעובדא שאירע בתו"ח חאהע"ז סי' י"ט עיי"ש, וצ"ל דבמה שנוגע אצלינו לפסול בת ישראל אזלינן בתר שיעורי' ישראל שצריך להיות דוקא ב"ט ודו"ק ועוד י"ל באופן אחר וקצרתי ורק לעורר באתי:

שם בתוס' ד"ה למעוטי בהמה וכו' תימה וכו' א"כ רבא דאמר בפ' הבא על יבמתו דיש זנית לבהמה וכו', כבר עמדו המפרשים מהיכן הוציאו ד"ז דלרבא יש זנות לבהמה וכו' ועיין רש"ש שכ' דהוא מדאמר שם (נ"ד) להטיח בבהמה וכו' דהא קמכוון לשם ביאה בעולם יעו"ש, וכן כתב בקרן אורה ועי"ש עוד מה שהעיר בזה דלמ"ל הש"ס למימר דאין זנות לבהמה דשפיר אימעט מאיש ולא בהמה יעו"ש וכבר עמד בזה המהר"ם מלובלין בשו"ת שלו סי' קט"ז ואמר ואף אתה אמור לו דלהכי יליף לה מאתנן זונה דלא ליתסר לכהן משום זונה דאי הוי יליף לה מאיש דכתיב גבי סוטה, הו"א משום איסור דא"א אינה נאסרת, אבל מ"מ, אסור לכהן משום איסור זונה לכך יליף לה מדכתיב אתנן זונה וגומר דאפילו משום זונה אינה נאסרת יעו"ש ובזה מישב נמי קושית התוס' הנ"ל אליבה דרבא וכו' יעוש"ה, וקבלתי מכתב חד"ת בע"ז בזה"ל:

ב"ה ר"ח כסליו תרפ"ג בירושלים ת"ו

שוכטו"ס לידי"נ הרב הגאון מו"ה פנחס עפשטיין נ"י הנני לקיים מוצא שפתי ואכתוב לו איזה הערות על הקונטרס' הנדפסים למס' סוטה, אשר בה בחר למשקל ולמטרי טובא ובה העמיק הרחיב בפלפולא חריפתא ויעזרהו ה' לברך על המוגמר גמרה של תורה במס' זו עד גמירא וכו'.

ואגב אורחין אכתוב בד' התוס' סוטה כ"ו ע"ב ד"ה למעוטי וכו' ורבים שואלים אפוא נמצא זה בד' רבא וכו' ורחוק בעיני לומר שכוונת התוס' לד' רבא ביבמות נ"ד להטיח וכו' דאכתי מנ"ל כן דילמא אף שאין זנות בבהמה אבל עכ"פ לשום ביאה מכוון כפרש"י שם, (א"ה כבר קדמו בזה הגרש"ש כמו שרמזתי לעיל) ולכן לבי אומר לי שכוונת התוס' לד' רבא ביבמות נ"ד עמוד ב' אם א"ע להעראה דכ' גבי אחות אב תנהו ענין להעראה אה דבהמה משמע דס"ל יש זנות לבהמה, דאל"כ אין שייך דנלמד העראה דילה מהעראה דכ' גבי ערוה דכאן שאין זנות לבהמה אין לה שייכות לעריות כמש"כ תוס' יבמות ב' בד"ה דא"כ וכן משמע דבאעו"ע בעינן שיהי' שווים ממאי דפריך שם בגמ' מיד אח"ז מכדי בהמה חייבי מיתות ב"ד מ"ט כתיב להעראה דידה גבי ח"כ לכתוב גבי מיתות ב"ד ומשני איידי דכולי' קרא לדרשא וכו' וזה התי' מספיק רק אם יש לה עכ"פ שווי בדמיון להם דהיינו שגם היא בכלל עריות, אבל אי אין זנות לבהמה לא דמי להו כלל וא"כ מ"ט כתב לה קרא גבי עריות כלל, וע"ז לא יועיל שינויא דאיידי וכו' דמשום איידי אין ראוי לכתוב אלא דבר הדומה אליו כמובן, (א"ה יש לפקפק בזה אלא שקצרתי):

ומתשוב' מהר"מ מלובלין סי' קט"ז נראה שהבין דראיית התוס' מד' רבא דאמר מנא הא מילתא דאמרי רבנן וכו' יעו"ש ותמה דלפי"ז לא הוי צריך תוס' להביא מפ' הבע"י דדברי רבא אלו הם גם בסוגיין עכ"ד, ובעיקרא דהאי דינא המוזר שבמהר"ם לובלין הנ"ל מצאתי כתוב אצלי מיום ד' יתרו תרע"ג בזה"ל בשו"ת מהרמ"ל סי' קט"ז שהובא בב"ש אהע"ז סי' ו' ס"ק י"ז ובט"ז שם כתב אבל נראה לי דגם בשביל זה אין בו שום בית מיחוש משום דכיון דהוכחנו דברוח ושד אין בו איסור דא"א א"כ מהיכי תיתי לן לומר דאקרי זונה דהא לא איקרי זונה אלא הנבעלת ביאת אסור וברוח ושד לא אשכחן איסור בקרא דבשלמא גבי בהמה דיש בה דין סקילה הוי סל"ד לומר דיש זנות לבהמה לכך איצטריך לן למילף מקרא דאתנן זונה וכו' דאין זנות לבהמה אבל שד ורוח מה"ת לן לומר דיש זנות ברוח וכו' יעוש"ה ונראה לי להביא קצת ראיה לנידון כזה מירושלמי שבת פ"ק הל' ג' וז"ל מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ושונה אל תאמין בעצמך עד יום זקנותך כגון אני, אתת חדא רוחא ונסיתו' ושרי תהי בה אמרה ליה לא תצוק רוח אנא אזיל ואישתוי לחבירך ע"כ ומשמע דבזה נח דעתו הלא אם רוח היתה ג"ך אסורה משום זנות א"ו דמותר, אלא דיש"ל דקעבר משום שז"ל, ונראה דכבר קודם המעשה כבר התחיל להתחרט ועיין מפרשים שם, וכמדומה שבשו"ת חיים שאל מהגאון חיד"א ז"ל נמצא ג"כ תשובה בזה הענין של המהר"מ ז"ל ומדבר בזה הרבה ואין בידי כעת, כן ראיתי אח"כ בשו"ת ר"ח כהן ז"ל שחולק על המהר"ם וכתב דאפשר דשד גרע מבהמה דאיתא בסנהדרין דף נ"ח ע"א והיה לבשר אחד מי שנעשה בשר אחד יצאו בהמה וחיה שאין נעשית בשר אחד שאין יולדים מן האדם עכ"ל רש"י שם, אבל גבי שד מצינו בר"פ המוכר את הספינה גבי הורמין בר לילית דאמר התם שמעו בי מלכא פ' רשב"ם וז"ל וא"ד מלכא קיסר שהיה ירא שלא יטול המלכות ממנו שהיה אותו שד מאדם הבא על השידה עכ"ל ולפ"ז אע"ג דבהמה אימעטא היינו משום דא"י מאדם אבל שידה דיולדת מאדם שפיר נאסר משום זונה עכ"ל אבל י"ל דדוקא שידה יולדת מאדם, אבל אשה אינה יולדת משד וכדדייק הרשב"ם בלישני' מאדם הבא על השידה, גם יש לעיין ברא"מ פ' בראשית על הפ' ומכל החי אפילו שדים כתב וז"ל דאל"כ לא ליכתוב קרא אלא מכל בשר דקאמר קץ כל בשר לשחת כל בשר וכ' אלא להודיעך שאפי' אותן שאין להם בשר גויה אלא החיות לבד שהן השדים הביא אל התיבה להחיות שלא ימותו במבול שגם הם מתים כבנ"א כדאיתא בחגיגה עכ"ל, ועיין רמב"ן ע"פ ע"כ יעזוב וכו' ובמזרחי שם, ועל הטעם שכתב המהר"מ דרוח ושד לא נקרא איש השיג עליו הגר"ח כהן מגמ' דמגילה דפריך ע"פ והנה איש עומד לנגדי ודילמא שד הוי יעוש"ה ושמעתי שכבר השיגו על זה דלפי האמת שהיה שם מלאך שפיר כתב הקרא והנה האיש עומד לנגדו, וי"ל ועיין מדרש רות סי' מ"ח וז"ל אמר לה מי את רוח או אשה אמר' אשה הרי שרוח לא נקראת אשה וי"ל כמובן וז"פ, גם י"ל בזה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, כדאמרינן בעלמא, כן יש להעיר לדעת מהרמ"ל דא"כ מאי הקשו התוס' דלרבא מתניתין למעוטי מאי הא י"ל למעוטי רוח ושד, אבל זה לא מידי דמתניתין ל"ל הכי דקאי על קינו הבעל וזה א"א שהבעל יקנא אותה מרוח ושד דזה אינה בידם וא"א לעדים לידע כלל מזה ומש"ה לא מקמו נמי הגמרא דש"ז למעוטי ש"ז דרו"ש אלא כנ"ל וז"פ וא"ר להאריך בזה:

שם פרט לשקינא לה שלכ"ד וכו' ובעל הא קא קפיד, קמ"ל ופרש"י אל תסתרי עמו להבעל שלכד"ר עכ"ל, ובהמאירי לא פירש כן אלא שקינא לה סתם ובא עליה שלכ"ד וכו' וכו' הא לא בא אלא למעט את הנשיקה שאינה אלא מגע בעלמא כנגיעת שאר אברים וכל שקינא לה סתם ובא עליה זה דרך איברים אע"פ ששותה מצד הסתירה מ"מ אין המים בודקין אותה וע"ז נאמר ש"ז כלומר שבביאת אברים אין המי' בודקין אותה שאין זה אלא פריצותא בעלמא ולא אסרה תורה את האשה על בעלה בכך וה"ה לביאת אונס ושגגה את"ד ודבריו צע"ג אצלי בפירוש השמעתתא דקאמר קמ"ל ועכ"פ י"ל דלרש"י דמיירי שאמר לה בהדיא אל תסתרי עמו להבעל שלכ"ד וכו', דבכה"ג אינה שותת כלל ולדברי המאירי שקינא לה סתם בכה"ג שותת אלא שאין המים בודקין וצ"ע, שו"ר שדבריו מבוארין ברמב"ם פ"ג מהל' סוטה דין כ"ד ועיין במנ"ל שם שעמד על דבריו והביא דברי התוס' ביבמות בזה יעו"ש ויש להאריך עוד בזה בכמה הערות וקצרתי:

גם יש להעיר דמתבאר משמעתין מפורש דבסוטה גם בשלא כד"ר מיירי קרא ואסורה לבעלה, וא"כ יש להעיר מגמ' דמעילה י"ח ע"ב דמבואר שם בגמ' ורש"י ותוס' ד"ה ואומר וכו' ובד"ה יכול דבסוטה הוי נהנית ולא פגם יעוש"ה, והא כיון דבסוטה מיירי נמי בשלכד"ר ומבואר הוא בכמ"ק דבשלכ"ד אינה נהנית כלל ויש לה צער, ועיין קדושין ויומא וסנהדרין ובשעה"מ סוף פ"א מהל' אישות ודו"ק וא"כ בסוטה נמי הוי לא נהנית ולא פגם ויל"ע בזה, וכיוב"ז כתבו בתוס' קדושין נ"ג ע"ב ד"ה אף להביא ראיה דתמעול מעל הוי במזיד דכתיב גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל והתם ע"כ במזיד קאמר דודאי כשמזנה מזידה היא וכו' עיי"ש ועיין בשו"ת מהרי"ק שורש:

ומה שהקשה הק"א דמכאן ק"ק לדברי הרמב"ם שכ' דעל קריבת של עריות עובר בלאו דלא תקרבו וכי' יעו"ש כבר קדמו בזה הזוהר הרקיע שחיזק בזה סברת הרמב"ן והובא במג"א לספר המצות מל"ת שנ"ג יעו"ש שמדחה זה עם פרש"י דהכא כמו שמתרץ נמי הק"א ואכמ"ל בזה כן הקשה הק"א על דברת המהרש"א שכתב דלענין שפחה חרופה אין חילוק בין כדרכה לשלכ"ד דזה נגד שמעתא דכריתות עיי"ש, עיין גם להרש"ש והגהות בעל מצפה אותן עיי"ש, בשם הרשב"א, – ועיין בת"ה מה שמיישב הערת הק"א על התוס' גבי קטן יעו"ש ע"פ דברי התורה ומצוה דממעט קטן משום דכתיב ש"ז וכו' יעו"ש כבר הבאתי ב"ה לעיל דברי התו"ה והקשיתי עליו מסוגיאן דכאן גבי שחוף דקאמר שמואל איפכא דליכא למדרש הכי וכנ"ל וחידוש על הת"ה שלא הרגיש בזה, וערבך ערבא צריך, כן מה שהביא הת"ה לעיל בד"ה אבל בשם הבנין יחזקאל במאנס בתולה שהיא אחות אשתו דולו תהי' לאשה חל עליו בעת העינוי וממילא באחות אשתו לא חל עליו כלל ואח"כ כשמתה אשתו אינו מחויב לישאנה ע"ש והעיר עליו מכאן דונטמאה לבועל וכו' וה"נ תחול המצוה עליו אחר כן אם אין דיחוי אלל מצות יע"ש, והנה ל"ד לכאן אף כי עוכל' לדנא, דהתם מחמת האיסור נפקע מהמצוה והחיוב דקום ועשה אבל הכא ה„איסור” אינו חל מפני האיסור הקדום, אבל כי מצא מקום שפיר חייל וז"פ לחלק בין חיוב לשלילה אלא שבאמת גם שם תלי בדין זה דדיחוי אצל מצות עיין במנ"ח מצות אנוסה בזה, והוא ירושלמי ערוך פ"ב דכתובות היה נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר ופי' דאע"פ שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלכונסה ועיין עמק יהושע סי' כ"ב ואכמ"ל בזה, ומה שהעיר שם בן המחבר על שיטת ר"ת כאן בתוס' שאנ"ץ, ועיין בהגהות היעב"ץ כאן ובשו"ע שלו וט"ס כאן בתוס' שאנן וצ"ל כמו שאיתא בתוס' הרא"ש דמכאן מביא ר"ת ראיה דגוי אוסר אשת ישראל בביאתו ומעשה היה לפניו וכו' עיי"ש:

ובמאי דממעטינן קטן מאיש, יש לספק אם גם חרש ושוטה דינא הכי ואם הם אוסרים אשה על בעלה ועיין בשו"ת מהרי"ל ובאמרי בינה חאור"ח שפשיטא ליה ששוטה שבא על א"א הולד ממזר כמו שהבאתי כ"פ ובכמ"ק ממעטינן מאיש גם חו"ש, ועיין בירושלמי תרומות ריש פ"א על הפסוק מכל איש אשר ידבנו לבו, הובא בתוס' חולין (י"ג ע"א) והמנ"ח במ"ע שס"ה לא נתעורר בזה ויל"ע וקצרתי גם אם לא כן, הוה יכול לומר דשאיני איש למעיטי שוטה דלא מקרי איש, גם יש לעיין באנדריגנוס וכחו שממעטינן אשת אנדרוגונוס שאינה שותה משום שאינו איש, כנ"ל ושאינו איש למעוטי אנדריגנום ועיין וה"נ י"ל בסוף שו"ת רמ"ע מפאנו בפירושו לפר' אנדריגנוס דנשוא ולא נושא יעו"ש מ"ג, וברמב"ם סוף הל' א"ב ובש"ע סי' כ"ב ולמיעוט בקיאותי לא אדע כעת דבר ברור ומצאתי במנ"ח מ"ע ל"ה שכתב ואנדריגנוס לדעת הסוברים דהוא זכר וודאי חייב על א"א, אבל להר"מ דהו"ל ספק א"א דלמא הוא אשה עכ"ל:

ובהא דא"ל רבא שלכד"ר משכבי אשה כתוב וכו', בספרי פ' נשא מרבי לה בזה"ל ואת כי שטית אין לי אלא כדרכה שלכד"ר מניין ת"ל וכי נטמאת עיי"ש סי' ס"ב, ועיי"ש בהתוה"מ, מבאר שם גם בהא דמרבי מויתן איש בך את שכבתו להביא את הסרים דלשון שכיבה מציין שכיבה שא"ר להוליד ובזה מיישב קושית השער אפרים הנז"ל, ומשום דבהשקאה משביע ויתן וכו' שכבתו שכולל שכיבת הסרים ולהכי לא אמר ביבמות דש"ז דכתיב גבי סוטה ממעט אב"מ וא שבסוטה משביע גם על הסריס ואב"מ נמי נכלל במש"כ את שכבתו ומביא גם מנדה מ"ג יעו"ש גם בזה אינו מביא באר היטב מאי דאמר שמואל לעיל דמד"ת ושכב איש אותה ש"ז אמ"ר והאי לאו בר הכי הוא קמ"ל וע"ז פריך הגמ' ואלא ש"ז ל"ל וכו' ומשני דקאי על דרך איברים, א"כ קושיתו מבואר בגמ' ועיין מש"כ לעיל ע"ד:

עיין במ"ל פ"ד מהל' סוטה דין כ"ד דלפי"ז דאשמיענן דבעינן שיהי' הקינוי בדבר האוסרה, נ"ל דה"ה אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני שמא יאנוס אותך דלא חשיב קינוי, ואם נסתרה אינה אסורה ואע"ג דקרא דש"ז לא כתיב גבי קינוי אלא גבי טומאה, מ"מ ע"כ לומר דלקינוי איצטריך דגבי טומאה למאי איצטריך את"ד ויל"ע לפ"ז בכהן שקינא לאשתו כך אם נאסרת כיון שנאסרת לו באונס ועיין לעיל אשת כהן שותה ומאי דפריך שם עיי"ש ודו"ק די"ל דקינא לה באופן זה, אך י"ל דאין קינוי אלא שלא תמעל מעל דהיינו זנות מזיד דמועלה בו משא"כ באונס דרק מכח קדושתו הוא אין כאן מעילה, ויש לסמוך לזה מלשון התוס' קדושין נ"ג ע"ב ד"ה אף וכו' וראיה דמעילה הוי במזיד דכתי' גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל והתם ע"כ במזיד קאמר דוודאי כשמזנה מזידה היא וכו' עיי"ש וי"ל וקצרתי:

שם ושאינו איש וכו' אר"פ למעוטי בהמה וכו', היטב אשר פירש בזה בתפארת ישראל בפירושו למשנה זו אות כ"א דלהכי לא נקט ומבהמה, היינו אליבא דר' יוסי (בכלאים פ"ח מ"ת) דקאמר דאדני שדה מטמא באוהל כאדם והיינו לפי הירושל' שם בר נש דטור והוא מין קוף גדיל בקומת אדם ולהכי איצטריך הכי לאפוקי דאע"ג דלר"י איני בהמה אעפ"כ איני איש, עכ"ל, וכה"ג כתב הגאון יעב"ץ זצ"ל בלחם שמים למס' ביכורים ליישב המשנה דביכורים פ"ב מ"ו דתנן דם מהלכי שתים והצריך עיון התויו"ט דמדוע לא תני דם האדם עכ"ל יעו"ש ותירץ הוא ז"ל דמתניתין אתיא כר"י דנימוקו עמו דס"ל בשלהי כלאים אדני השדה מטמאות באהל כאדם, אע"ג דלאו אדם נינהו וה"ה לענין דמן שמכשיר עכ"ל וממשנה דכלאים שם משמע דאדני השדה איני קוף, דהרי שם במשנה ו' קחשיב עוד הפיל והקוף מין חיה, ומצאתי כתיב אצלי בגליון משניות שלי על משנה זו יל"ע מאדני השדה דלעיל, ועיין במס' ידים לענין נט"י ואו"ח סי' קנ"ט ולענין שחיטה ס' ו' ובבה"ט ובפ"ת ובח' הגרע"א שם ובסוף מס' מעילה, ולענין עירובין וקצרתי עכ"ל, ועל דברי היעב"ץ הנ"ל ג"כ יש לעיין ואכמ"ל בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף