מנחה חריבה/סוטה/ו/א

מנחה חריבה סוטה ו א

דף ו' ע"א

רש"י ד"ה מי קא רמינן עליה וכו' אבל הכא אסור למימר ליה וממילא אשמעינן קרא דאסור ליבמה דלא שייך בה יבום והוי כאשת אח שלא במקום מצוה ע"כ משמע מזה מבואר דבאיסור אשת אח קאי כשיבמה ועיין ק"א. וראיה מכאן למש"כ העמק יהושע סי' ד' דבספק סוטה אמרינן אהדריה קרא לאיסורא קמא ומחייב עליה כרת יע"ש וכבר כתב כן המנחת אהרן לסנהדרין בסוגיא דזקן ממרא יע"ש כן לפי זכרוני. והנה עיקר חידושו של: העמ"י הנ"ל נאמר לתרץ דברי הרמב"ם המוקשים שכתב בפ"ד מהל' ממרים ה"ג דאם נחלקו בהשקאת סוטה אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה ה"ז חייב שהרי לדברי האומר צריכה אם מת הבעל קודם שתשתה ה"ו אסורה ליבמה ולדברי האומר אינה צריכה מתיבמת. פ"כ והקשה הכ"מ דהרי אין איסור הסוטה על היבם להתחייב עליה כרת יע"ש ובלח"מ. וכתב ע"ז המרכבת המשנה שבחנם הוקשה לו דברי רבינו דתיפוק לי' דה"ל חייבי לאווין ליבם דה"ל בכלל דיני מכות דמקרי דבר שמביא לידי זדונו כרת וכמו שכתב הרמב"ם שאם נחלקו בדיני מכות אם חייב זה מלקות או לא וכו' (דהו"ל זקן ממרא בזה) והוא תמוה דהא על סוטה ספק אינו חייב מלקות דהא ילפינן בפ"ק דסוטה מאחר ולא ליבם וא"כ הו"ל לאו הבא מכלל עשה ואע"ג שכתבו התוס' בפ"ק דיבמות (י"א ע"ב) דלחומרא עשה הכתוב ספק כוודאי ואם בעלה בדרך לוקה. אך בסוטה דף כ"ח כתבו דליכא מלקות ועוד דלדעת הרמב"ם אפי' בסוטה וודאי נמי אינו לוקה כמו שכתב המ"מ ברמב"ם ספ"א מהל' איסורי ביאה הל' כ"ב יע"ש פ"כ נ"ל שהרמב"ם סובר דמכיון דאימעוט ספק סוטה מחליצה ויבום [לשון זה הוא אשיגרא דלישנא מסוטה וודאית. דהא ספק סוטה תנן חולצת ובוודאי ט"ס הוא] א"כ אהדריה לאיסורא קמא וחייב עליו כרת כמו שנסתפק המל"מ דכה"ג שנשא אלמנה מן הנשואין דמדין תורה אינו מיבם דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאפשר לומר דאהדרי' לאיסורא קמא ומחייב כרת וכו' והשתא ניחא שפיר מה שכתב הרמב"ם דאם נחלקו בהשקאת סוטה וכו' ה"ז חייב משום דאהדרי' לאיסורא קמא את"ד העמק"י. והנה על דברי המ"מ דפ"א מא"ב כבר הקשה עליו הכ"מ מהא שכתב רבינו בפי"א מהל' גירושין דין י"ד ועיי"ש בכ"מ ולח"מ אבל גבי ספק סוטה שפתי הרמב"ם ברור מללו שכתב שם בהל' גירושין לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה ע"י קינו וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט ע"כ ועיי"ש במ"מ שהביא דעת הרשב"א דאינו כן אלא כדעת התוס' יבמות (י"א) דבא עלי' בדרך לוקה ממש ולא מכת מרדות. עיי"ש וא"כ קשה ההיא דהל' ממרים וע"כ המציא העמק"י דבר זה כנ"ל. אבל אכתי לא הועיל כלל דמ"מ אף אי נימא כן בסוטה וודאית דאהדרי' קרא לחיוב כרת אבל בסוטה ספק וודאי לא מחייבינן אותו מספק ואם דלחומרא עשה הכתוב ספק כוודאי. הלא דעת הרמב"ם אינו כן לענין הבעל אם בא עלי' ללקות. ומכש"כ לחיובי' להיבם כרת ולא על שגגתו וודאי חטאת. ושוב מצאתי בספר עמודי אור בסי' צ"ז שהביא דברי העמק"י הנ"ל ודחה אותם כנ"ל עיין היטב. ובדברי הרמב"ם ז"ל בהל' ממרים פירש דאם תתיבם יוצא מזה איסור כרת דלדעת הסוברים שלא היתה צריכה שתיה ותתיבם א"א גמורה היא עתה ולא תפסי קדושין באחותה וגם בה אע"ג דיבמה לשוק גם בלא"ה מספקא לן אי תפסי קדושין. מ"מ נ"מ אם יחלוץ לה אחר שנשאה דאי אשתו היא לא מהני בה חליצה כלל והוי המקדשה אח"כ כמקדש א"א ואם היתה בת שתיה לא אהנו בה ביאה כלל ונפקא בחליצה ומשתריא לעלמא וכמה נפ"מ איכא בהא אם קונה אותה קנין אישות או לא עכ"ל ואולי דלגבי היבם הוי וודאי הא דא"ע ליבום וא"כ חייב כרת בודאי כמו בא"א שלא במקום מצוה. וכן נראה מדברי רש"י שהבאתי לעיל. והראיה שהביא העמק"י לדבר זה דאמרינן אהדרי' לאיסורא קמא מיבמות (דף נ"ו) דקאמר אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה וכו' מתיב ר' זירא והיא לא נתפשה אסורה וכו' ואיזה זו אשת כהן ולאו הבא מכלל עשה עשה אמר רבה הכל היתה בכלל זונה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא ע"כ אלמא דאמרינן אהדרי' קרא לאיסורא קמא. ואינו יודע להבין דאדרבה מכאן ראיה דלא אמרינן אהדרי' קרא לאיסורא קמא. דאל"ה ל"ל דאשת כהן כדקיימא קיימא. אלא לימא דאף דהוי לאו הבא מכלל עשה מהיא לא נתפשה מ"מ אהדרי' לאיסורא קמא. דזונה. א"ו דלא אמרינן. ובחפשי מצאתי „דברי אמת" בקונטרס שישי דף ח"ן ע"א. אחר שהביא דעת הראשונים דאמרינן גבי גיעולי עכו"ם אהדרי' קרא לא"ק כתב ותמיהני על התוס' והרשב"א והר"ן אמאי לא הקשו ג"כ ממ"ש פרק הבא על יבמתו דף נ"ו גבי והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ולפי מש"כ התוס' בחולין דף צ"ט במסקנת דבריהם ניחא דהכי נמי אשת ישראל התרתי ולא אשת כהן עכ"ל ודבריו סתומים וצא ולמד כוונתו. וכנראה כוונתו אמאי לא הקשו על שיטת הר"ר יוסף שכתב דגעולי עכו"ם הוי רק לאו הבא מכלל עשה. והלא כאן אמרינן דאהדרי' לא"ק מדלוקה עלי' וכתב די"ל דאשת ישראל התרתי ולא אשת כהן ואין זה ענין לאהדרי' לאיסורא קמא וכמו שכתבתי לעיל. ועכ"פ דברי העמוק"י נראים ונידחים עוד כתב בדברי אמת שם אלא שקשה לי ממ"ש ביבמות דף נ"ד ונ"ה ושם אמרו ודילמא לאחר מיתת בעלה אין בחיי בעלה לא ולאו הבא מ"ע עשה ובדף נ"ה אמרו ודילמא אין לה בנים אין יש לה בנים לא ולאו הבא מכ"ע עשה ואמאי לא אמרינן אהדריה קרא לאיסורא קמא. והביא דברי התוס' ביצה דף י"ב ועפ"י חיזק קושיתו ושוב הביא דברי התוס' חולין הנ"ל ותירץ קושיתו וז"ל ומתוך דבריהם ז"ל יצא לי תירוץ לההיא דיבמות דהכי נמי אילו היה אומר הכתוב ונותן רשות ליבם לקחת את אשת אחיו ולא היה מחייבו מצות יבום אלא רשות בלבד כמו תזבח פהמ"ק אז היתי אומר לאחר מיתת בעלה התירה וכו' וכן באין לה בנים התירה ביש לה בנים באיסורא קמייתא אבל הכתוב בא לחייב ולהצריך מצות יבום ולפיכך אמרו באין לה בנים חיוב דמצות יבום וביש לה בנים לאו הבא מכ"ע לאחר מיתת בעלה בעשה דיבום בחיי בעלה בלאו הבא מכלל עשה עכ"ל. וא"כ גם בנ"ד נמי כן וכל לגבי יבום כן הוא דלא שייך לומר אהדרי' לאיסורא קמא אלא דאינו מחיוב במצות יבום ולאו הבא מכ"ע עשה. והנה הדברי אמת שם הביא חקירת הפר"ד לענין והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן. ולא הביא לחקירה זו שחקר אי כה"ג באלמנה כשיבמה אי חייב כרת משום כיון דמד"ת אין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש אבל בחייבי לאווין פשיטא ליה יע"ש ועיין בשעה"מ פ"ו מהל' יבום. ובאבני מילואים סי' קע"ב עיין שם באריכות:

אמנם יש להעיר על זה ולהוכיח דאין בספק סוטה ספק כרת. או כמש"כ הע"א דאם בא עליה לא קנה כלל וצריכה חליצה. דלקמן במכילתין דף י"ח ע"ב דבעי ר' ירמי' מהו שיתנה אדם על נשואין הראשונים על נשואי אחיו מהו ח"ש זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה הא אסירא ה"נ דמתנה ש"מ. ופרש"י דבזנות נשואי אחיו כדאמר פ"ק ואם מת חולצת ולא מתיבמת ע"כ ומעתה יש לתמוה מאי גילגול שייך כאן דממנ"פ תאמר לו אם זניתי תחת אחיך הריני עליך בכרת דאשת אח וביאה דיבם ומאמר לא תלי כלל ולא תוכל כלל להשקות כי אין אתה בעלי כלל ובעינן והביא האיש ומה לו להשקות ולגלגל. ועיין תוס' יבמות (נח ע"א) ד"ה ונקה ובקידושין דף כ"ז דהא דמגלגל עליה אמן מאירוסין אע"ג דלפ"ז לא הוי מנוקה מעון ואין המים בודקין את אשתו. משום דכיון דלא נודע ונקה קרינן ביה עיי"ש וה"נ אף דלא שייך כאן לומר אין מנוקה מעון כנ"ל מ"מ קשה כנ"ל דע"י זנות שתחת אחיו נפקעה לגמרי היבום ולא קנאה כלל והאיך יכול להשקות ולגלגל ודו"ק א"ו דלא כהעמק"י והע"א וצ"ע עוד בזה אך אכתי דברי הרמב"ם דהלכות ממרים הנ"ל צריך פירוש. ונראה די"ל עפ"י דרכו של הע"א בכה"ג דהזקן ממרא אמר שצריכה לשתות וא"כ בטל דין יבום וא"כ אם בא עליה בע"כ לא קנה מדין יבום ואינה בכרת לכ"ע דלא הוי א"א כלל. או יאמר כמו שנסתפק המ"ל בהל' יבום פ"ב דין ד' אי ביאת יבמה צריכה עדים כמו קדושין יע"ש ובש"ע אהע"ז סי' קס"ו ברמ"א ובפ"ת שם ובשעה"מ ובשו"ת נוב"י מהד"ת חאהע"ז סי' קמ"ח ובשו"ת רעק"א סי' רכ"ב וסי' צ"ד ועוד. ומכולם נעלם שו"ת הרשב"א ח"ג ואכ"מ להעתיק. ועיין בח"ס חחו"מ סי' כ"א יע"ש וצ"ע מתוס' יבמות נ"ח ע"ב ד"ה דהא וא"כ ה"נ למ"ד דצריכה לשתות. אם בא עליה בלא עדים לא קנה משום יבום ואינה כלל א"א וליכא חיוב כרת ולמ"ד דאינה צריכה לשתות ונופלת לפני יבום הוי א"א גמורה ע"י ביאה כהאי דבע"כ או בלא עדים כלל. ועוד יש להעיר בכל מה שכתבתי אכן אכמ"ל עוד בזה ועיין בכתונת פסים על הנמוק"י יבמות דף י"א שם מה שהאריך בשמעתתות הדין והרגיש ג"כ בסברא דאהדרי' לאיסורא קמא כמו גבי פהמ"ק יע"ש דברים נכונים:

גמרא אלא אשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל לא תתיבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כש"כ. עיין בתוס' רעק"א ז"ל מ' א' אות ה' שהביא חקירת הנמוק"י יבמות דף ב' ע"ב אההיא דצרת סוטה אי באשת כהן שנאנסה צ"ע אם צריכה חליצה והב"ש סי' קע"ג סק"י תמה דוודאי אונם בכהן נמי הוי טומאה כדאיתא ביבמות דנ"ה וא"צ. חליצה והגאון ז"ל תמה עליהם הא בשמעתתין אמרינן אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל לא תתיבם ולהב"ש הא באמת אף מחליצה פטורה דהוי כאשת ישראל מרצון עכ"ל וא"ל דמיירי בספק נאנסה וככולה שמעתתין. וכבר קדמו בזה המל"מ הל' יבום (פ"ו דין י"ט) שהשיג על הנמוק"י דמהכא מוכח דההיא דרב דטומאה כתוב בה כעריות לא שייך גבי אשת כהן. דאי הוי שייך פשיטא דאף לאח חלל לא רמיה קמי' משום דטומאה כתיב ביה כעריות יע"ש ועיין בזה בב"ח אהע"ז סי' קע"ג ועיי"ש בבאה"ט ודו"ק ועיין בעמודי אור סי' צ"ז אות ה' שהרגיש מכאן על הנמוק"י וכתב דלא שייך לומר לאסור מק"ו זה אלא באופן ששייך היבם באיסור כמו אחיו כגון א"י שזינתה ברצון שהיבם ג"כ שייך באיסור סוטה עלי' וכן אשת כהן שנאנסה ויש לו אח כהן כשר. גם הוא כאחיו באיסור טומאה דשייך באשת כהן אבל כשנופלת לפני חלל כיון דאילו בדידי' הוי שנאנסה אשתו שרי' לי' השתא נמי שנופלת לו מאחיו שריא ליה ע"כ. והוא כתירץ הגמ' כאן אבל רבינו הגרעק"א השכיל להקשות מהס"ד דפריך ולא ידע מסברא זו לחלק וא"כ אף מחליצה פטורה. ועיין תפא"י ז"ל שכוונתו לתרץ כמו שכתוב בפ"א הנ"ל. ועיין בספר כתונת פסים על הנמוק"י ביבמות שם שהביא ג"כ דברי המל"מ ושבספר עטרת פז על הרא"ש כתב דראיות המ"ל מסוגיא דסוטה הוא ראיה שאין עליו תשובה. והוא ז"ל חילק כמו שנתבאר לעיל בשם הע"א והתפא"י. ושם הוא יותר מבואר. ועיין קרבן נתנאל יבמות פ"ק סי' ט' דהוציא בעצמו הדין משם יבמות נ"ה דא"כ שנאנסה פטורה אף מן החליצה וא"כ מאי פריך בסוטה לא תתיבם. הא לרב באמת לא תתיבם אע"כ דרבא אזיל לשנויא להנך מ"ד דפליגי עלי' דרב ומש"ה פריך שפיר ול"ל דקאי התם אספק שנאנסה (כמש"כ אני לעיל) מ"מ לרב לא תתיבם דהא ספק ערוה היא דלא דמי לספק סוטה דטומאה דכתיב ביה בלשון עשה. אבל באשת כהן טומאה דידה בלשון לאו כתיב ביה דהא לא נתקו לעשה ע"כ. ולא כן משמע מהל"מ הנ"ל דין י"ט שכתב ומ"מ בעיקר הדין אני תמיה דגבי אשת כהן אסורא אף באונס א"כ טומאה דידה הוי אף באונס וא"כ אמאי מתיבמת ואולי דס"ל דלא אמרינן טומאה כתיב ביה כעריות אלא בטומאה דכתיב גביה לאו וכו' יע"ש אך המל"מ מסיק דלאו איכא גביה האי טומאה. אבל דברי הק"נ מצד עצמו אינם מובנים. ועיין הגהות הר"ד לוריא זצ"ל כאן. ועיין בעמודי אור שהקשה בריש יבמות דפריך הש"ס לרב אמאי לא חשוב רבי במשנה סוטה שפוטרת צרתה ומשני לפי שאינה בצרת צרה דהא על כל האחים היא אסורה עיין ברש"י שם באורך ולפי מש"כ הא משכחת לה באשת כהן שנאנסה ומת בלא בנים ונפלה היא וצרתה ליבום ויש לו אח חלל ואח כשר דהשתא להכשר תרווייהו כערוה נינהו דטומאה כתיב בה. והצרה נתייבמה להחלל ואח"כ נפלה לפני הכשר היא וצרתה מהחלל שמת בלא בנים דהוי צרת צרה שאסורה לו משום דהראשונה הויא לגביה אשת אח מאחיו הראשון ודו"ק ואמאי לא תני בכה"ג ואע"ג דהויא חללה שנבעלה לחלל הא רמיא לחליצה גם משכחת לה דהצרה לא נבעלה כלל יע"ש:

עיין בנוב"י (מהד"ת חאהע"ז סוף סימן ק"נ) שרצה לחדש במה שאמר רב צרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות וכיון דטומאה דכתיב גבי לאו היינו מה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכו' אחרי אשר הוטמאה דקאי לרבנן על סוטה שנבעלה הנה אף דעקרוה רבנן מפשוטה ואוקמוה על סוטה מ"מ לענין זה לא עקרינן דקאי עכ"פ על תחלת המקרא והיתה לאיש אחר היינו אם נבעלה למי שיש בו תורת קדושין. אבל אם נבעלה לכותי לא מיירי קרא ואף דאסורה לבעלה מונטמאה וכו' אבל להיות בה טומאה כעריות ליתא בביאת כותי וכו' וידעתי שיש להשיב ע"ז מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בשילהי מס' גיטין דף צ' ע"א בד"ה מה להלן וכו' אך דברי הירושלמי ההם בלא"ה צריכין פירוש עכ"ל. ויש להעיר קצת משמעתין דקתני ואם מת חולצת ולא מתיבמת ומתניתן סתמא קתני אף אם קינא לה מעכו"ם ונסתרה דקיי"ל לקמן דמקנין מעכו"ם. וגם מאי פריך ביבמות שם מהאי מתניתין דקתני ואם מת חולצת ולא מתיבמת לרב לימא דמיירי דקינא לה מעכו"ם ונסתרה עמו דליכא טומאה גבי ביאת עכו"ם ולכך חולצת. ולמה צריך לחלק בין ספק לוודאי. ע"ש א"ו דלא כהנוב"י ועוד צ"ע בזה:

עיין בפ"ת (אהע"ז סימן ס"ח ס"ז ס"ק ה') בהא דקיי"ל באומר פ"פ מצאתי נאמין לאוסרה עליו אם הוא כהן והביא בשם הפנ"י בכתובות שם שכתב דפשוט דהיא מותרת לכהן אחר דרק על עצמו שוויא חד"א וכו' הביא בשם שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן קנ"ו) שנסתפק אם היא מותרת ליבם עפ"י מה דאיתא בסוטה דף ה' ע"ב הטעם דסוטה אסורה ליבם מי נימא כיון שהיתה אסורה לאחיו אסורה גם ליבם שבא מחמתו או דילמא יש לחלק בין סוטה דאסורה לבעל מדאורייתא לשוויא אנפשי' חד"א אע"ג דהוא נמי מדאורייתא מ"מ אחרי שהיא מותרת לכהן אחר אפשר דמותרת אף ליבם דיכול לומר מה לי ולטענתו ע"ש ע"כ. ובוודאי מסתבר כהצד האחרון מכמה טעמים ואכמ"ל בזה. וכן בזה אי שוויא אנפשיה חד"א הוא מדין נדר או מדין הודאה כידוע וקצת סמוכין יש להביא לדין זה דהתשובה מאהבה מתוס' כאן דף ו' ד"ה אשת כהן וכו' אבל יש לתמוה אמאי לא פריך הכא ישראל שנשא כשרה ונעשה פ"ד ויש לו אח כשר דדמי למתניתן מאי הו"ל לתרוצי ע"כ ובתוס' יבמות (פ"ד ע"ב) ד"ה שייר תירצו להאי קושיא משום דלא מתסרא בהכי ליבם שאין פ"ד ולא אמרינן במותר לה נאסרה וכו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרה בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו דפ"ק עכ"ל והמובן מדבריהם דלא שייך האי ק"ו אלא „כשנעשה באשה שום מעשה" או שהיא מסייעת לאסור על הבעל ואף שעדיין צריכין תבלין לחילוק זה וא"כ גם בנ"ד נמי דכל ההעכבה והאיסור הוא רק ממנו לא שייך האי ק"ו. וכמובן יש לחלק אמנם הבאתי רק סמוכין לזה. ועיין מנל"מ פ"ה מהל' עדות דין ד' שכתב נסתפקתי במי שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש אחד וכגון ההיא דאמרי' בס"פ נערה (בכתובות ד' מ"ו ע"א) נפ"מ לאורעי סהדי והעיד זה העד עם עדים אחרים אי אמרינן בזה כל העדות בטלה ועיין בתשובת המבי"ט ח"א סי' א' ודו"ק עכ"ל ודו"ק לנ"ד. (ויש להסתייע לדינא דהפ"י הנ"ל מהא דמבואר בגיטין דף צ' ע"א דב"ש ס"ל דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר דילפי דבר דבר ממון ובתוס' ד"ה מה בשם הירושלמי הקשו דלב"ש אמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה וכו' ת"ל דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו וכו' יע"ש. ובאחרונים הקשו (עיין מהר"מ שיף שם) דקשה נמי אמאי איצטריך קרא למיסר גרושה לכהן הא בלא"ה אסורה עליה משום זונה לב"ש יע"ש ונראה דנהי דב"ש סברי דבעינן ערוה. מ"מ מצינו בכה"ג בכתובות דף ט' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך הגמרא שם והאמר ר' אלעזר אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינו וסתירה וכו' קינו וסתירה אין פ"פ לא ומשני ולטעמיך קינו וסתירה אין עדים לא אלא ה"ק אין אשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינו וסתירה אפילו בע"א נמי ופתח פתוח כשני עדים דמי ע"כ חזינן ומצינן מידי דדמי לשני עדים לאוסרה עליו. וא"כ י"ל נמי דלב"ש נמי הוי כשני עדים דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ומצי מגרש לה. ועיין בירושלמי דכתובות שם דקאמר בלשון זה דאסורה עליו משום ספק סוטה עיי"ש. ועיין בתוס' דשמעתתא קמייתא דף ג' ע"א בשם הירושלמי דאמר רבי מנא קיימת כאן בעדים וכאן שלא בעדים עיי"ש דבעדים אפי' ראו דבר מכוער ביותר מצי לגרש לה אף לב"ש יע"ש ובמפרשי הירושלמי שם ובסוף גיטין מה שכתבו בזה. וא"כ כש"כ בכה"ג דפ"פ מצאתי דנאמן לאוסרה עליו ובכה"ג מצי לגרשה. וא"כ י"ל דגרושה משכחת לה דגירשה הבעל ע"י טענת פ"פ דהוי לגביה כשני עדים אבל לגבי כהן אחר לא הוי רק לאו דגרושה ולא לאו דזונה וכדפסק הפ"י שם בכתובות ופשוט הוא משום דגבי אחר הוי רק כעד אחד. אבל התוס' שפיר מקשה שם דלמ"ל קרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה משום דגבי דידי' שוויא נפשיה חד"א והוי מחזיר סוטתו. ואשה שאמרה טמאה אני בעלה לוקה עליה משום נדה. וז"פ וראיתי דהפ"י בעצמו הקשה קושיא הנ"ל בסוף גיטין יע"ש גם יהי' ניחא בזה שכתבתי קושית המהר"מ ברבי המפורסמת דלדברי ב"ש האיך יצוייר הקרא דואשה גרושה וכו' ושבה אל בית אבי' מלחם אבי' תאכל הא זונה אסורה בתרומה עיין ח"ס חאהע"ז ולפי הנ"ל ניחא דנראה לפי דין דהפ"י הנ"ל דכמו דמותרה לכהן אחר. ה"נ שבה אל בית אבי' לאכול תרומה. ועוד האריכו בזה אחרונים והדברים עתיקים ולא באתי בזה אלא בשביל דבר שנתחדש. ועיין גם בח"ס חאהע"ז ח"א סימן ק"נ קנ"א וסימן קנ"ב תשובת הגאון ר' עקיבא איגר והיא נדפסה גם בשו"ת רעק"א ז"ל מהד"ת סימן ס"ה עיי"ש. ויעוין בנוב"י מהד"ת סימן קכ"ט מחאהע"ז בהגהת בנו ז"ל עיי"ש. ושם בשאלה כ' מש"כ בזה ובהגהת בן המחבר יש ט"ס במש"כ בסימן ק"כ וצ"ל קכ"ט כנ"ל. גם ראיתי שם ממני נכתב על הגליון בזה"ל יש לעיין בתוס' סוטה (ג' ע"א) בשם הירושלמי יעש"ה וצ"ע על הגהמ"ח ז"ל ע"כ. (ואגב ראיתי שם בנוב"י סי' כ' דברים שלא בדיקדוק שכתב שם „משא"כ כאן שאילו היתה מכחשת העד לגמרי לא היתה מחויבת שבועה כלל דלא משכחת שבועה בזנות רק בסוטה ע"י קינו וסתירה כתיב והשביע את האשה בשבועת האלה" וצריך דקדוק דמאי ענין שבועת סוטה לכאן דהתם לא משום בירור על הזנות רק לאיים עליה שתודה. והראיה שמשקין אותה אחר השבועה וכמו שכתב בנו הגאון שם שאלה ע"ו יע"ש בשם הרמ"א חו"מ סי' פ"ז ומה שתמה על הש"ך. וכמו שהזכרתי לעיל בחידושי ד' ג' ע"ב. ואולי זה כוונת הנוב"י כאן (וכן אתי שפיר במש"כ לישב מה שראיתי מקשים לפי שיטת ב"ש למה הוצרך שמעון בן שטח לתקן הכתובה. והאריכו בזה ולפמש"כ א"ש באומר פ"פ דנאמן לאוסורה אבל לא להפסידה כתובתה עיי"ש ברש"י ותוס' לדעת ר"א יע"ש) עיין במאירי בשמעתין שדבריו אינם מדוקדקין במה שכתב ומכל מקום אין הטעם מצד קל וחומר לומר וכו' יע"ש. דבאמת הרי קאי האי ק"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ:

עוד כתב בתוס' רעק"א ולגבי בועל אם אחיו נשא אותה ולו אשה אחרת לחד תירוצא יבמות (דף ג' ב') ד"ה וכי אמרנו לגבי בועל נמי טומאה כתיב בה כעריות והיא וצרתה פטורים מן החליצה וכו' ולחד תירוצא שם לגבי בועל לא אמרינן טומאה כתיב כעריות כיון דנכתב רק עשה וחולצת ולא מתיבמת ע"כ. גם בזה נעלם ממנו כל אריכת הדברים שנאמרו בזה מהתנא בעל משל"מ ז"ל בפ"ו מהל' יבום ד"ה ונסתפקתי ולהלן שם יע"ש וינעם. ועיין בשירי קרבן ירושלמי כאן ד"ה יכול כשם וכו' עיי"ש.

שם תוס' ד"ה אשת כהן שנאנסה וכו' אבל יש לתמוה אמאי לא פריך הכא ישראל שנשא כשירה ונעשה פ"ד ויש לו אח כשר דדמי למתניתין מאי הוי ליה לתרוצי. ע"כ ורשמו הגרי"ב והגרעק"א ז"ל שהתוס' יבמות פ"ד ע"ב ד"ה שייר כתבו ישוב לזה. וז"ל התוס' שם אפילו נפצע לאחר שנשאה לא מתסרא בהכי ליבם שאין פ"ד ולא אמרינן במותר לה נאסרה וכו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרה בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו דפ"ק ע"כ ועיין ירושלמי כאן בהלכה ב' דקאמר לתרומה מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת בתרומה וכו' לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת לאכל בתרומה ועיין בשירי קרבן שהקשה והרי אשת פ"ד וכרות שפכה לאחר שנבעלה בכשרות שאסורה לביתה ומותרת בתרומה כדתנן בפ' הערל. וי"ל דה"ק לא מצינו שאסורה לביתה מחמת פסיל שיש בה ומותרת בתרומה ובהכי ניחא הא דכתבו התוס' בפרקין ד"ו ע"א ד"ה אשת כהן וכו' אבל יש לתמוה וכו' ע"ש שלא תירצו כלום ולפמ"ש ה"ק רבא התם אם נאסרה מחמת פסול שיש בה במותר לה באסור לה כ"ש דתהני לה לפסול שבא לאסרה ע"כ ונעלם ממנו התוס' יבמות הנ"ל שכך כתבו. ומסיק שם בירושלמי אמר רבי אבין איתאמרת אחת לבעל ואחת לבועל ואחת ליבם אמר ר' יוסי בי רבי בון מתניתא אמרה כן ואם מת חולצת ולא מתיבמת ע"כ מבואר מהירושלמי שאף דקאי ונטמאה ליבם והוי טומאה גם גבי ספק סוטה ואפ"ה אמרינן דחולצת ולא מתיבמת. וע"כ טעמא כדקאמר בבלי דאילו איתיה לבעל וכו' וא"כ י"ל דה"נ בסוטה וודאית דפטורה מטעם טומאה. נמי חולצת. וסעייתא מכאן לשיטת הראב"ד שהזכרתי לעיל כ"פ דס"ל דאף בסוטה וודאית צריכה חליצה אף שטומאה כתיב בה כעריות מ"מ משום האי סברא דאילו איתיה לבעל וכו' צריכה חליצה. וחזינן זה מכאן דאף גבי ספק סוטה דאמרינן דקאי בה ונטמאה גבי יבם ואפ"ה חולצת. ודלא כשיטת הש"ם דילן יבמות י"א. וקאמר עוד שם תנא ר' יעקב בר אידי קומי רבי יהונתן ואת כי שטית תחת אישך פרט לאונסין מה את שמע מינה אמר ליה מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון ע"כ עיין דברי הפ"מ וק"ע והדוחק מפולש. ואולי יש להוסיף עוד פירש דחוק. דקאי על הא דקאמר דונטמאה קאי ליבם. ופ"ז קאמר תחת אישך פרט לאונסין. היינו דאם היה באונסין אף באשת כהן דאסורה לבעלה מטעם אונסין ואפ"ה לא קאי על זה ונטמאה גבי יבם וכספיקת הנמוק"י ודברי המל"מ פ"ו מהל' יבום שהבאתי לעיל בארוכה וספק סוטה כי האי גם מתיבמת. ודו"ק:

שם במשנה ואלו אסורות מלאכול בתרומה וכו' והאומרת איני שותה ושבעלה איני רוצה להשקותה. הנה הא דפרט במשנה דאלו אסורות בתרומה. הא וודאי ה"ה בכל שאר הדינים דאסורה לבעל ולבועל וליבם. אלא דלענין כתובה יש חילוקים באם העכבה מצדו דמחויב ליתן כתובה עיין לקמן (כ"ד ע"א) אלא דעיקר בא להשמיענו דגם באמר אינו רוצה להשקותה ג"כ אסורה בתרומה וה"ה לבועל ודלא כהח"מ (סי' י"א) שתמה על הטור במ"ש דאף אם לא רצה בעל להשקותה שאסורה לבועל דדבר זה צריך ראיה אם היא עומדת וצוחת טהורה אני ורוצה לשתות והוא אינו רוצה להשקותה וכו' וצריך ליתן לה כתובה אינו יכול לאוסרה על הנחשד מהם שהם טוענים ברי שלא זינו והיא רוצה לשתות מנ"ל להרמב"ם שהיא אסורה לנחשד ע"כ. לכך אשמיענן הכא דאסורה לאכול בתרומה ואף בתרומת בית אביה ושוב מצאתי להמל"מ ז"ל פ"ב מהל' סוטה דין י"ב שהביא דברי הח"מ וסתר דבריו והביא ממשנה זו לראיה והביא גם הא דאמרינן בהאשה רבה דף צ"ה דאמרינן בא עליה בעל אסרה עלה דבועל ופריך מאי ארי' בא עליה אפי' נתן לה גט ואפי' אמר איני משקה הרי לך מבואר כדברי רבינו דמכי אמר איני רוצה להשקותה נאסרה לבועל וכן הב"ש השיג על הח"מ ע"כ יע"ש ואולי י"ל קצת דברי הח"מ דהיכי דהם טוענים ברי לנו שלא נטמאנו וכיון דרק ספק סוטה היא. אולי יש בידם לטעון ברי לי וכמו דאמרינן בכתובות כ"ב ע"ב וידוע דברי הפ"י בשם הרשב"א דאף נגד חזקה יכול אדם לטעון ברי לי ואכ"מ וא"כ ה"נ כן אבל דא בוכרא וכבר טעה טעות זה הגאון מהר"מ ז"ל אב"ד דאובן ישן בשו"ת ח"ס אהע"ז ח"א סי' ק"נ ועיי"ש בסי' קנ"ב תשובת הגרע"א והיא נדפסה ג"כ בתשובת הגרע"א מהד"ת סי' ס"ה דמדחה ליה באמת מכח דברי הב"ש והמנל"מ הנ"ל וכתב אף להח"מ משמע רק כיון דאומרת איני שותה והבעל מעכב וכו' יע"ש ועכ"פ מהגמרות ערוכות שהביא המנל"מ ליכא לאקשיי כ"כ דסברת הח"מ הוא בצירוף טענת ברי דידה. אלא דמכח הסברא הבריא הוא דכל שקינא ונסתרה נאסרה לבעל ולבועל ולתרומה אלא שאם שתתה הותרה ואם לא שתתה נשארה באיסורא ומאחר דקיי"ל אין משקין בע"כ של בעל פשיטא דאסורא בכל כמש"כ המשנ"ל. והא דתנן במשנה ואלו אסורות מלאכול וכו' הלא כבר אסורה וקיימא אחר קינוי וסתירה. כבר פירש הר"ע ברטנורה במתק לשונו בד"ה ואלו וכו' דאלו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות. אבל אלו אסורות לעולם יע"ש. וא"כ נשמע נמי מזה דבאמר איני רוצה להשקותה ג"כ אסורה לעולם ואיני תלוי עוד בשתיה לומר דיכול לחזור. אלא דאינו יכול לחזור. וכדכתב המנל"מ שם על הב"ש ככתב וז"ל ואפשר דהב"ד יכולים לכופו שישקה אותה כדי לברר הספק ע"כ ונראה שדין זה ליתא דליכא כפיה בזה ובמק"א נאריך בזה ומההיא דפרק האשה רבה שכתבתי לעיל יתבאר לך ביטול דברי החכם בעל ב"ש ומשם יתבאר לך דאפילו אם הוא רוצה לחזור ולהשקותה אינו יכול להשקותה עוד ודו"ק בתוס' שם עכ"ל. ולעיל בסוף דין א' ד"ה ודע הביא כל לשונו של התוס' עיי"ש דהוכיחו זה מהמשנה דמנחותהן נשרפות. ולפמש"כ מוכח נמי ממשנה זו דאסורות לאכול בתרומה לעולם וכן ראיתי שכך פסק המאירי בשמעתתין וז"ל האומרת איני שותה וכו' שאף זו אין כופין אותה וכו' וכן אם היא רוצה לשתות ובעלה אינו רוצה להשקותה שאין כופין אותו אלא שאסורה עליו עכ"ל וה"ה דא"י לחזור כנ"ל. אך זאת קשה דמאי הקשו התוס' בד"ה האומרת טמאה אני מהא דפליגי רבה ור"ש באומרת טמאה אני לך דר"ש אמר אוכלת בתרומה וכו' ותירצו דהכא מיירי אחר קינו וסתירה דרגלים לדבר אפילו ר"ש מודה. יע"ש דמאי צריך לפירוקא דת"ל דבלא"ה משעה שנאסרה בקינו וסתירה אסורה לתרומה וא"כ כיון שאמרה טמאה אני דאיני שותה הרי באיסורה קיימה וצ"ע ואחר החיפוש מצאתי למרן המל"מ בפ"ח מהל' תרומות דין ט"ו שכבר עמד על דברי התוס' והירושלמי וברוך שכוונתי והנה ז"ל ולדידי למשנה ראשונה וכן לרבה דאית ליה דאף למשנה אחרונה אינה אוכלת קשה דמאי אתי לאשמעינן פשיטא דהא אפילו שלא קדם קינו וסתירה אסורה בתרומה כ"ש זו שקדמה לה קינו וסתירה ואם לומר דמתניתן אתא לאשמיענן דאין הבעל יכול לכופה לשתות וכו' ע"כ נראה לי דוודאי מתניתין לא אתא לאשמיענן דאם אחר קינו וסתירה אמרה שהיא טמאה שהיא אסורה בתרומה דזה דבר פשוט דזונה היא אלא הכא מיירי בשכבר שתתה וכאידך דבאו עדים שהיא טמאה דאוקמה ר"ש אחר שתיה הכא נמי מיירי אחר שתיה ואשמיענן דאע"ג דכבר שתתה ויצאת נקיה אם אמרה טמאה אני נאסרת בתרומה ולא אמרינן מדלא בדקוה המים שקרנית היא משום דאיכא למימר או שתלתה לה זכות או שהיו עדים בטומאה או שהבעל לא הוה מנוקה מעון ועל זה הקשו בירושלמי דא"כ דמיירי אחר שתיה א"כ אתיי כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה דנהי דליכא הוכחה דמשקרת מדלא בדקוה מ"מ אמאי נאמין אותה ולזה תרצו דמאחר שקדם קינו וסתירה אף שלא בדקוה מ"מ רגלים לדבר שנטמאת ואנן מאמינים אותה ואנו תולין מה שלא בדקוה המים בסיבה אחרת והוא דרך נכון בעיני וכו' עכ"ל עיי"ש ואף שדבר חכמה הוא. מ"מ קשה לי לומר דנאמין לה אחר שתיה לומר שנטמאת וק"ו מעד אחד שאם בא אחר שתיה והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה כמו שפסק הרמב"ם פ"ד דין כ"ג (עיין תוס' ד"ה ושבאו) וכש"כ היא עצמה שאינה נאמנת נגד בדיקת המים ולא תלינן בכל אלה. ויש לפרש דבריו באופן זה שאמרה דטמאה אני מקודם ולא מאיש זה ששתתה עליו וכיון שכבר קינא ונסתרה רגלים לדבר דפרוצה היא ונאמנת ועיין רמ"א אהע"ז סי' קט"ו וקע"ח ואחרונים ואכ"מ. ועיין שם עוד במל"מ מש"כ על דברי התוס' דכאן ועיין בתוס' שאנץ דמשמע דעיקר קושיתו הוא מדקאמר לקמן אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת פיי"ש ולפי דברי המל"מ יהי' מיושב קצת הדקדוק מה דקתני הא' באומרת טמאה אני. והב' האומרת איני שותה. דלכאורה מאי קמ"ל בזה ומאי חידוש יש בין שניהם. ועיין לקמן י"ט ע"ב וכ' ע"א דאמרינן דאומרת איני שותה כמאן דאמרה טמאה אני יע"ש ולפי אוקמתת המל"מ א"ש דבאומרת טמאה אני הוא בשאמרה כן אחר שתיה. אלא דעדיין יש לדקדק כן בהמשניות דלקמן בפ"ו ובפ"ד דתני כן בהא לישנא:

והנה יש לפרש עוד כוונת קושית הירושלמי כי הוא זה לפי שיטת הראשונים דמשנה ראשונה דאמרה דנאמנת לא דינא קתני דמדינא וודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה מילתא תקינו במשנה ראשונה להאמינוה וכו' ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש שמא תהא נותנת עין באחר אוקמי' אדינא ע"כ לשון הר"ן סוף נדרים (צ' ע"ב) וא"כ מדאורייתא אין האשה נאמנת להפקיע שיעבודה. והדברים עתיקים. ומעתה הקשה הירושלמי שפיר דכאן אמרינן דמדינא נאמנת לומר טמאה אני ונאמנת להפקיע שיעבודה דבעל. וקאמר דמתניתין כמשנה ראשו' דמדרבנן נאמנת. ור' אבין אמר אפילו תאמר כמשנה אחרונה דאוקמי' אדינא דאינה נאמנת. מ"מ יש רגלים לדבר ולכך מדינא נאמנת להפקיע שעבודה. וגם השעבוד הוא רק ספק דאחר סתירה הלא נאסרת עליו ולכך נאמנת. וליכא למימר דבאמת הא דנאמנת לומר טמאה אני. הוא משים דין עדות וכמי דע"א נאמן בסוטה וה"ה נשים. וגם בע"ד נאמן. דהלא אין אדם מע"ר. והלא משום כך אין הבועל נאמן עיין בשו"ת הרשב"א ורק משים פלגינן דיברו. וטרחו בזה אחרונים. וצריך תלמוד איכות נאמנותה של הנחשדת. ובחפשי מצאתי במנ"ח מ' שס"ה שהעיר בזה דהא דנאמנת בעצמה לומר טמאה אני הוא מדין עדות. והעיר נמי מה שהערותי אני לעיל דהיכי נאמנת לשיטת הראשונים דא"י להפקיע שעבודה דבעל וכתב דאפשר לומר כיון דע"י קיני וסתירה נאסרה שוב איני משועבדת לבעל ואך מ"מ טעמא בעי כיון דהוא רוצה להשקותה ואפשר תהי' מותרת לו א"כ לא נפקא השעבוד אך החילוק וכו' דכאן התורה האמינה ע"א אפי' אשה והיא נאמנת בתורת עד ולא מתורת שווי' אנפשיה חד"א וע"א במקום שנאמן נאמן בכמ"ק וז"פ את"ד יע"ש ולענ"ד צ"ע דין זה דלהווי נאמנותה כשרה מדין עדות. ולענין קושיתו כבר פרשתי כן בשיטת הירושלמ' שתפס כן למוחלט כיון דהוי רגלים לדבר נאמנת מדינא להפקיע שעבודו. וגם מטעם דעכ"פ הוי ספק בחיוב ושעבודו עליה. ולכך נאמנת להפקיע שעבוד כי האי וכנ"ל ונעלם הירושלמי מעיני המנ"ח ז"ל. דמהירושלמי מוכח עכ"פ דהא דאומרת טמאה אני לאו מדין עדות דא"כ לא הוי מקשה מידי וכן מוכח מדברי התוס' כאן מה שהקשו מר"ש דס"ל דאוכלת בתרומה עיי"ש ומאי הקשו הלא כאן מדין ע"א נאמנת ובוודאי אין אחר עדות כלום. א"ו כולם הבינו דהכא לאו מדין עדות רק מתורת נאמנות על עצמה דשווי' חד"א. וז"פ, וגם לדבריו דמדין עדות הוא. יהי' נפ"מ לאחר שתי' אם אמרה דטמאה אני אם נאמנת כמו שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם דפסק דפ"א אינו נאמן והא דכתב המ"ל דנאמנת היינו מדין שווי' אנפשי' חד"א. ולשיטת התוס' כאן יהי' נאמנת גם אחר שתיה וזה דבר שאי אפשר לשמוע ועוד צריך תלמיד בזה. ואי"ה כשאפנה אשנה דין זה. וגם זאת קשה על המנ"ח דא"כ לשיטת התוס' דע"א אם ידע מעכב בדיקת המים ולדברי המנ"ח הלא תמיד היא יודעת ומעכבת בדיקת המים וי"ל דטמאה היא ולא בדקי לה משים דהוא מתורת ע"א ידעי בה בעצמה. ועיין בהגהות מלא הרועים בתוס' ד"ה שבאו מה שתמה על הבועל וכמו שרמזתי לעיל:

שם גמרא רב ששת סבר בין לרבי ובין לרבנן הויא מתנוונה ופרש"י לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא שסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד וכו'. והרמב"ם בחיבורו פ"ג העתיק דברי רבי וכתב התיו"ט לקמן פ"ג מ' ה' דאפשר שסובר דתנא קמא ורבי לא פליגי כלל ורבי לא אתי אלא לפרושי דברי ת"ק ולתרוצי לקושיתו של ר"ש עכ"ל. ואני רואה שנעלם ממנו דברי התוס' דשמעתתין ד"ה אם אתה אומר. דהתיו"ט כתב דרבי אתא לתרוצי קושיתו של ר"ש דמדחה אתה כח המים. ומשני רבי משום דמתנונה. דהלא התוס' הקשו זה לר"ש דבין לרבי ובין לרבנן מתנונה א"כ אהיכי קאי ר"ש דאמר מדחה אתה והלא יראו דמתנוונת וכו' יש לומר הנשים העומדות משום ייסור וכו' אי נמי לא יתלו נוונאה במים המרים וכו' אלא בחולי אחר ע"כ. א"כ ל"ל דרבי אתי לתרוצי קושית ר"ש דעדיין לא מתרצתא מידי. וע"כ דאתא לפלוגי בזה דמתה לבסוף לשיטת ר"ש. ומעתה מן התימה. שבתוס' רעק"א ז"ל שם כתב שכן דעת התוס' דף כ' ע"ב ד"ה ה"מ ר"ע וכו' שכתבו ועוד איכא למ"ד פ"ק דבמתנוונה פליגי עכ"ל ואי איתא דס"ל כפרש"י גם לאידך מ"ד דס"ל דלכ"ע מתנוונה א"א לאוקמי' כרבי דהא לרבי סופה מתה באותה מיתה. וחכמים דהכא לא ס"ל כן. אלא ע"כ דס"ל להך מ"ד רבנן ורבי לא פליגי כלל ודו"ק עכ"ל דהרי מהתוס' דשמעתתין מוכח דרבי אתא לפלוגי ולא לתרץ קושית רבי שמעון ועל הרמב"ם נתרץ כתירוץ השני שכתב התוס' יו"ט יע"ש ועיין ירושלמי פ"ג הל' ה' דתני ר"ש בן אלעזר אומר אפילו טהורה ששתת סופה שהיא מתה בתחלואים רעים מפני שהכניסה עצמה לספק הזה המרובה ע"כ עיי"ש:

שם רש"י ד"ה סוטה שיש לה עדים במדינת הים שראו שנטמאה מזה. עיין במנל"מ פ"א הל' י"ד אריכות גדולה בזה אי בעינן דוקא שיעידו מטומאה זו או אף מטומאה אחרת יע"ש ה ועיין במאירי שכתב ואע"פ שביארנו שאם באו עדים לאחר ששתת אין המים בודקין אותה אחר כן מכל מקום כל שלא באו העדים המים בודקין אותה אע"פ שיש בעולם עדים היודעים ולכשיבואו מיהא אין אומרים האיך לא בדקוה שמא זכות היה תולה לה וכו' ע"ש ואיני יודע לפרש היטב לשונו שכתב מתחילה „שאם באו עדים לאחר ששתתה אין המים בודקין אותה אחר כן" מה זו אחר כן שאמר ואם כוונתו לומר דאין המים בודקין אותה למפרע משום שזכות תלה לה. הרי זה פירש באר היטב אחר זה וצ"ע לפרש. ועם דברי המל"מ שם ד"ה ואני הייתי וכו' היה מקום לפלפל קצת אך אין דבריו סובלים כלל וכלל וצריך ישוב. ועיין כאן בקרן אורה ואין כעת לפני במהד"ב:

שם ברש"י ד"ה לאכול בתרומה „אם הוא כהן" עיין הגהות מהר"ב רנשבורג ז"ל ועיין במנ"ל פ"ב מסוטה בהלכה י"א שהבאתי לעיל במשנה יעש"ה וא"ש:

שם גמרא אמר ליה רב יוסף לעולם אימא לך מים בודקין אותה והא אימור זכות תולה לה. משמע דלכך משבאו לה עדים אסורה משום שאמרינן זכות תלי לה ולא הוי סהדי שקרי אבל מקודם היתה מיתרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה ואף שחיישינן לזכות תולה לה. וסייעתא גם מכאן לדברי התוס' לקמן בפ"ב ד"ה וטהורה דבעלה מותר בה לאלתר וכמו שהביאו בשם הירושלמי ג"כ ועיי"ש במפרשי הירושלמי בפ"ג הלכה ה' ועיין ברמב"ם פ"ג הלכה ט"ו אם טהורה היא וכו' והרי היא מותרת לבעלה וכו'. ובהלכה כ"א סוטה ששתתה ולא מתה מיד הרי היא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן וכו' ומשמע דמותרת מיד:

שם גמרא לרבי שמעון קאמרת לר' שמעון מדזכות לא תליא עדים נמי לא תלו. וקשה דא"כ מאי פריך בתר הכי רבא ממשנה דואלו מנחותיהן נשרפות וכו' דמוכח מינה דמים בודקין אותה. דילמא אתיא כר"ש דס"ל הכי דעדים לא תלו בדיקת וסגולת המים. והיה מקום לפלפל קצת בקושיא זו ולומר עם מה שכתב המנ"ל פ"ב דסוטה הלכה ח' ד"ה אך דהקשה לשיטת רבינו הגדול ז"ל מהא דאמר ר"ש אין זכות תולה במים המרים וכו' ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו והן אומרות טמאות היו אלא שתולה להן זכות ואם איתא דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה הול"ל א"כ אתה מוציא לעז על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלי בעילת איסור וכה"ג מקשה בגמ' פ"ק לרב ששת וכו' ובסוף הסוגיא כתבו התוס' דה"ה בא עליה בעלה בדרך לא שכיח וכו' אבל אי אמרינן דכל ביאה באיסור מונעת השתיה פשיטא דזה שכיח וכו'. וא"כ הדרא קושיאן לדוכתא דלר"ש א"כ אתה מוציא לעז על הטהורות וכמו שכתבנו הן אמת דעדיין היה אפשר ליישב זה שהרי מדברי רש"י ביבמות פ"ו דף נ"ח נראה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר (דרש"י) הכי ס"ל (וט"ס דרש"י וצ"ל דר"ש) ומש"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות ומה שהקשו בגמרא לר"ש מהיו לה עדים במדינת הים הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשה זו דטהורה ולא שיש לה עדים במ"ה כל זה היה אפשר לדחוק וליישב דעת רבינו את"ד המל"מ ומעתה מוכרח לנו דר"ש לית ליה כלל האי דרשה דאין הבעל מנוקה מעון. ומעתה א"ש קושיתי דליכא לאוקמי' הך מתניתין כר"ש דהרי תנא הכא ושבעלה בא עליה בדרך. והוא מטעם דאינו מנוקה מעון. וכ"ז לית ליה לר"ש א"ו דלא אתיא כר"ש. כן יש מקום לומר בזה. אך ראיתי גם בתוס' שאנץ בד"ה תיגלאי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו. הק' הר"מ מפונטייזה לר"ת לעולם אימא לך דלאו שקרי נינהו והאי דלא בדקי לה מיא משום דשמא בעלה בא עליה בדרך דאין המים בודקין אותה והשיב לו ר"ת תשובתך בצדך דמשני רב יוסף דאימר זכות תלה לה וה"ה דבא עליה בדרך דתולה ואפילו לר"ש וכו' ליכא למיחש שמא בא עליה בדרך דל"מ לרבנן דאמרי מחסרין לה שני ת"ח וכו' אלא אפילו לר"י דאמר בעלה נאמן עליה ליכא למיחש דאטו בשופטני מסקינן וכו' (והמל"מ זכה לכוון לדברים אלו עיי"ש. אך יש להעיר דלמא לא ידע שיש איסור עיין במנ"ל שם ד"ה אחר וכו') ותדע דא"כ לרבי שמעון אתה מוציא לעז על הטהורות ששתו שיאמרו דבעליהן באו עליהן בדרך דל"ל דר"ש סבר דכמו דבזכות לא תלינן ועדות נמי לא תלינן דהא כיון דמקרא נפקא לן דאין המים בודקין אשתו כשבא עליה בדרך תלינן דלא פליג רבי שמעון אקרא וכו' ע"כ וא"כ לדבריו דכ"ע סברי להאי דרשא. וכן מוכח מתוס' ד"ה יש לה עדים הנ"ל. וא"כ הדרא קושיתו לדוכתא דילמא אתיא כר"ש דמים בודקין כשיש לה עדים. ואכתי לא ידע למסקנא דנפקא לן מקרא טהורה ולא שיש עדים וצע"ק בזה. ובזה תמוה נמי פסק המאירי דמים בודקין את אשתו בשיש לה עדים דהרי מסקינן דטהורה ולא שיש לה עדים במדה"י דהכל מודים דאין המים בודקין כרב ששת:

שם בתוס' ד"ה האומרת וכו' אי קשיא בשלהי מס' נדרים וכו' דרב ששת אומר אוכלת בתרומה וכו' תריץ דהכא מיירי אחר קינו וסתירה דרגלים לדבר אפילו ר"ש מודה והכי מפרש לה בירושלמי ע"כ. עיין בתוס' שאנץ ז"ל שדבריו מעורבין בקושית הירושלמי הן מכתיבה ממשנה דלקמן דשוברות כתובתה והן מאיסור אכילת תרומה יע"ש. ועוד תירץ דהא דקאמר התם דמותרת לאכול בתרומה היינו לרב ששת משום דמיירי באונסין. דאשת כהן דלא שכיחי אבל הכא מיירי ברצון דכיון שקינא לה ונסתרה א"כ נבעלת ברצון ומ"ה אמרינן דאסורה לאכול בתרומה, ע"כ. נשמע מדבריו דבטוענת ברצון זינתה יותר נאמנת לומר טמאה אני לך וכמ"ש התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל וכו' כתבו דהיכי דנוטלות כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצאה בלא כתובה אם טוענת מאיס עלי) לא נאמנת ולא אמרינן דעיניה נהנה באחר יע"ש במה שהקשו מסוף נדרים וא"כ ה"נ באומרת ברצון דמפסדת כתובתה נאמנת לומר טמאה אני לך. ומהתוס' דכאן לא משמע כן וצע"ק. ומדברי התוס' שאנץ דכתב דכיון שקינא לה ונסתרה א"כ נבעלת ברצון' נוכל גם לפרש כן תירוץ הירושלמי דרגלים לדבר. היינו שזינתה ברצון ומפסדת כתובתה אבל עיקר חסר מן הספר. אבל יש לומר דכיון דגם בלא אמירתה הרי ג"כ כבר כתובתה בספק ואם היה כל העכבה ממנה הרי לא נוטלת כתובתה כלקמן נ"ד ע"א. א"כ אפשר דלא מהני אמירתה שזינתה ברצון. אבל בעלמא לא ואינה מפסדת כתובתה ברצון. אבל מגמרא דנדרים שם דף צ"א מוכח דלמשנה אחרונה גם ברצון אינה נאמנת ועיניה נתנה באחר. דקאמר התם ואמרית ליה מתני' היא האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אלימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה וכו'. משמע דלולי זה הוא דמשנה מיירי באשת ישראל וברצון ואפ"ה למשנה אחרונה אינה נאמנת ולמשנה ראשונה נאמנת וכמבואר מהירושלמי כאן שהקשו דע"כ אתייא משנה דהכא כמשנה ראשונה ולא כמשנה אחרונה דאינה נאמנת והכא הרי איירי ברצין וא"כ אפילו כמשנה ראשונה לא אתיי' וע"כ דנאמנת למשנה ראשונה. ולמשנה אחרינה אינה נאמנת אפילו ברצון משום דעיניה נתנה באחר. אם לא היכי דאיכא רגלים לדבר כמו שמשני בירושלמי בתוס' כאן. ועיין בתוס' שם בכתובות דמסקי על ההיא דסוף נדרים דלא מיירי באומרת טמאה אני לך ואיתתא שריא דקאמר היינו לבועל וכו' וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוי מירכס כיון דשוויה נפשיה חתיכא דאיסורא. ע"כ והקשה במהרש"א הא אמרינן למשנה אחרונה דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דעיניה נתנה באחר ולא אמרינן דשווי' נפשיה חתיכה דאיסורא ואין סברא לחלק בזה בין אשת כהן לאשת ישראל עכ"ל והנה הסברא לחלק הוא משום מה שכתבו שם התוס' מקודם דהיכי דמפסדת כתובתה נאמנת. וא"כ באשת ישראל נאמנת. וזה כוונת התוס' ולק"מ. אבל מגמ' שהבאתי לעיל דאמרינן אי באשת ישראל וכו'. מזה קשה לחלק בין אשת ישראל לאשת כהן. אך יש לומר כוונת התוס' דשווי' חד"א משום דמצורף לזה הוי גם רגלים לדבר בכה"ג נאמנת וכמש"כ התוס' הכא. ועיין בית שמואל אהע"ז סי' קט"ו שכ"כ בביאור דבריהם עיי"ש ועיין ר"ן שם סוף נדרים ואין להאריך כאן:

ועל דברי התוס' שאנץ שכתב דכיון דקינא לה ונסתרה א"כ נבעלת ברצון וכו'. צע"ק דא"כ שוגגת דקרא דמיירי לאחר קינו וסתירה דקאמר רחמנא והיא לא נתפשה אבל אם נחפשה מותרת היכי משכחת לה והרי נסתרה עמו ובוודאי, נבעלת ברצון ואפשר דמיירי שהעידו עדים שהיתה אנוסה או שוגגת שסברה שבעלה הוי ואף שנבעלה מותרת וצע"ק. גם משכחת לה ע"י כשפים כמו דאיתא בירושלמי נזיר פ' שני נזירים הלכה א' וז"ל כההיא דאמר רשב"ל נאנסתי מפני כשפים שעשת לי ע"ש ומבואר דחשיב אונס ועיין הוריות דף י' ע"א ע"ש ודברי תוס' שאנץ הוא עפ"י רוב דלא מיירי בהכי:

שם ד"ה ושבאו לה עדים ואמרו שנטמאה מספקא לרבי אי דוקא נקט עדים שנים וכו' ורב ששת דאמר בגמרא סוטה שיש לה עדים במדינת הים דאין המים בודקין אותה דוקא עדים נקט. ולא עד אחד וכו'. הנה דכרינא כד הווינא טליא בלמדי בישיבת סלאנים יע"א בדק לן מורי הגאון מהרא"צ קאפילאוויץ שליט"א לפשוט ספק זה של התוס' דכאן מתוס' שבועות ונתכוונתי תיכף לדבריהם שם בשבועות דף ל"ב הכל מודים בעד סוטה שחייב וכתבו התוס' דאין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עדות קינו וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים הזכות תולה וכו' ואם איתא הרי המים אין בודקין כלל היכי דאיכא ידיעת ע"א ולא מצי למטען כלל דע"י עדי קינו וסתירה תשתה ותמות. א"ו דדוקא בשני עדים קאמר רב ששת דאין בודקין בידיעתם ומש"ה הוי טענת העד טענה לולי מה שיש לומר דהרבה פעמים זכות תולה לה. וכשבאתי והרצתי הדברים לפני אאמו"ר הגאון רבי ישעי' שליט"א אמר דאין ראיה כלל משם דכיון דכפר בב"ד העד מקודם א"כ שוב אינו ראוי להעיד והוי כמו שלא היה עד כלל והמים בודקין לה שפיר ותשתה ותמות ע"כ ושימד"נ. וכשנתגדלתי בין הסופרים והספרים מצאתי שכבר הדבר פרוש כשמלה ברבותינו האחרונים ז"ל. שבראהיתי נתכוונתי תודה לאל לדברי המל"מ פ"ג מהל' סוטה הלכה כ"ג. ופירכת אאמו"ר שיחי' מבואר באבני מילואים סימן קע"ח ובשו"ת נוב"ת חלק אהע"ז סי' קס"א ביותר אריכות יע"ש שהקשו כן על המל"מ הנ"ל. ומסיק באב"מ דאע"ג דעד אחד בסוטה אפי' שפחה ועבד נאמנת א"כ לא בעי נמי ב"ד מכ"מ שבועות העדות אינו נוהג אלא בב"ד משום דבעינן אם לא יגיד במקום ב"ד דשוב אינו חוזר ומגיד ובשאר איסורין דע"א נאמן אפילו הכי חוזר ומגיד אבל אחר שהעיד בב"ד שוב אינו חוזר ומגיד וכו' יע"ש ויש להוסיף דאע"ג דקיי"ל עבד ושפחה נאמנים וכן כל פסולי עדות א"כ אף פד זה יכול לחזור ולהגיד אף שפסול הוא. י"ל כמו שהביא שם האב"מ דברי הר"ן בשבועות דהא דאין יכולין לחזור ולהודות משום דלא מצי משווי נפשייהו רשיעי משום שהרי כפרו בב"ד אחר שהשביען עיין שם. וא"כ רשע הוא ופסול אף לעדות סוטה. ועיין היטב בדורש צליון דרוש י"ג בסופו. ובנוב"ת סי' ע"ב וע"ד. ועיין במלא הרועים שהקשה דלפ"ז היכי משכחת לה דליכא עד דהא קיי"ל דהבועל בעצמו באומר אשתך זינתה עמי פלגינן דיבוריה ומהימן ועיין בתשובת רשב"א סי' אלף רל"ז שמחלק בין אשתך זנתה עמי ואני זניתי עם אשתך הובא בסמ"ע סי' ל"ד וא"כ הא איכא עד הבועל גופי' ואיך משכחת שיהי' המים בודקין אותה הרי בועל בעצמו עד וכתב די"ל כיון דהבועל אינו נאמן רק מטעם דפלגינן דיבורו ואינו נאמן שזינתה עמו רק שזינתה עם אחר א"כ הסתירה הלזו שנסתרה עמו לבד אינו נאמן שהוה בה זנות רק שזינתה פעם אחרת ובכה"ג לכ"ע ע"א אינו נאמן דדוקא על סתירה זו נאמן ע"א דים רגלים לדבר וכו' יע"ש והנה נעלם ממנו חבל הנביאים המתנבאים בזה המל"מ והח"צ והנוב"י קמא ותנינא ובדורש לציון דרוש הנ"ל ותשובת הרשב"א השני' שהובא במל"מ שם. מסימן תקנ"ב שפסק דאם הודה החשוד דנאמן דפלגינן דיבוריה ולא תשתה וטל זה הקשה המל"מ דמאי אהני לן דפלגינן דיבורי' כיון דאמרינן שהוא לא טימאה אלא אחר טמאה א"כ אמאי אינו שותה הא לד"ה בעינן שעד של טומאה יעיד שנטמאה מאותו שקינא לה וכאן נמצא שהעיד פ"א שנטמאת עם איש אחר וכו' וסבור היתי לומר דהכא מיירי בשקינא לה מראובן ושמעון ובא ראובן והודה. וגם בזה לא העלינו ארוכה דאכתי ראובן שהודה אי פלגינן דיבורי' לא העיד על שמעון שום דבר וא"כ דברי ראובן לא מעלין ולא מרידין וכו' וכי תימא דהרשב"א חולק בסברת רבינו שכתבנו מ"מ היה לו להביא דברי רבינו ורש"י ולחלוק עליהם לא לכתוב הדין בסתם עוד יש לתמוה דאמאי לא חקר הרב בחשיד זה באיזה לשון העיד אם אמר אשת פ' זנתה עמי או אם אמר אני זניתי עם אשתו של פ' שיש חילוק בזה לענין פלגינן דיבורי' וכמש"פ בסי' אלף רל"ו וגם זה צל"ע. את"ד וכהחזיון הזה הוא בשו"ת הח"צ סי' ק"נ ובספר בני דוד שהביא הנוב"ק סי' ע"ב בסתירת היתר הב' ועיין מש"כ הוא ז"ל בכוונת הרשב"א ז"ל דפשיט ליה לקולא ולא לחומרא יע"ש. וליישב סתירת דברי הרשב"א היה י"ל עם מש"כ שם הנוב"י בהגהה לחלוק כשאמר בלה"ק או בלשון אשכנז עי"ש אלא שמסיק הנוב"י ואפשר דבלשון של הרשב"א שהיא לשון ספרד או פרובינצה יש להם הבנה כמו בלשין הקודש והיה משכחת בלשונו האי דינא עיי"ש. ועיין נוב"ת חאהע"ז סוף סימן ע"ז ובדורש לציון דרוש י"ג הקשה קושית המלא הרועים שבכאן דלא משכחת לה כלל שתית המים דלעולם הבועל הוא עד אחד לפי שיטת הרשב"א דפלגינן דיבורו ונאמן לא להשקנה. אלא א"כ היה רשע מקודם לזה מדבר אחר דפסיל לעדות סוטה יע"ש ולי היה נראה קצת לומר ליישב קושית המל"מ על הרשב"א דהרי לפי עדותי נמצא דלא קינא לה כלל לגבי האי שנטמא כנ"ל. י"ל דלא פלגינן דיבורו אלא לגבי' דלא נאמר שהוא משים עצמו רשע בזה אבל לגבי האשה דעליה תפסינן עדותו שזינתה עמו שקינא לה ממנו ואסרינן לה על ידו ומ"מ לגבי עצמו שיהי' נעשה רשע ע"י עדותו ויפסל לעדות לא מהני עדותו כלל. ועיין בנוב"י הנ"ל שהביא שם דברי פיה"מ להרמב"ם סוף נדרים שכתב וז"ל לפי שהעיקר אצלינו ומוסכם הוא בכל התורה דפלגינן דיבורו ר"ל שנאמינהו הדבר בעצמו לאיזה ענין שיהי' ולא נאמינהו לענין אחר וכו' יע"ש וא"כ אין תימא לומר דלזה נמי פלגינן דיבורו דלדידה נאמן שזינתה עמו שקינא לה על ידו וא"כ שפיר מהימן ודו"ק בזה. ומה שהקשו א"כ האיך משכחת לה שתית המים דליהווי הבועל כעד אחד דמעכב בשתית המים לדעת התוס'. נראה לי דכיון לענין שתית המים הוי הבועל בעצמו החתיכה שאנו דנים עליה דהרי גם הבועל נבדק בשתית המים וא"כ לא שייך לומר דליהווי נאמן בתורת עד דהרי הוא עצמו נתברר בשתית המים וכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו. והוי ידיעתו כידיעת הבע"ד בעצמו. אלא דאם אמר והודה מכח פלגינן דיבורו אמרינן דנאמן דהוי דין מחודש ומסלקינן אותו מתורת בע"ד ודו"ק כי א"א לי להטעם בקולמוס. ואף דמשמע בכריתות (כ"ו ע"א) דלא כהאי סברא דקאמר התם אלא מעתה ספק סוטה שעבר עליה יוכ"פ לא תייתי דהא כיפר עלי' יוכ"פ דחטא שאיני מכיר בו אלא המקום אמר רבי הושעיה לכל חטאתם ולא לכל טומאתם אביי אמר בועל מכיר בו רבא אמר וכו'. משמע דמה שהבועל מכיר מהני דלא הוי כחטא שאיני מכיר בו אלא המקום ולשיטת הרשב"א אתי שפיר מאד דהבועל הרי הוי כמו עד אם הודה על טומאתו דפ"ד. אבל בפשטות שם הכוונה שהוא מכיר אם נטמאת או לאו בעצם מציאות המעשה ולא נדון מזה על נאמנות לגבי אחרים. ומצאתי שם בפי' רבינו גרשום מאוה"ג (בש"ס ווילנא) דכתב אמר אביי משום הכי לא מכפר דבועל מכיר שחטא עמה וסוטה מכרת לא קאמר משום דאיהי הוי חתיכא דאיסורא איכא דאמר אידי ואידי מכירין וחדא מינייהו נקיט והלכך לא מכפר וכו'. הרי מפורש דגם מה שמכרת הסוטה מהני והיינו ידיעתה במעשה זה. ואף לפי סברתו הראשונה דהיא הוי החתיכא דאיסורא. היינו לענין הבאת הקרבן דעלי' פריך הגמ' דליהווי יוכ"פ מכפר. ולק"מ על סברתי הנ"ל ודברים שאין להם שחר ראיתי עוד ברבינו גרשום ז"ל שם שכתב ספק סוטה. שאין לה שום עד שנסתרה ע"כ. והרי קיי"ל דבעינן עדים ואף לרב"א דמשקה עפ"י עצמו מאי שייטיה לפרושי הכי כאן וצ"ט) וכמו שמשני שם בגמרא על הא דקאמר אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עלי' יוכ"פ וכו' אמר אביי הורג מכיר וכו'. הלא הכא בוודאי איני בתורת עד ואפ"ה מעכב כפרת יוכ"פ וז"פ. ובמנ"ח מצוה שס"ה הביא קושית הגדולים הנ"ל וכתב בזה"ל ואני בעניי תמה אני על גדולי ישראל שהרעישו העולם בקושיא זו דלע"ד היא בפשיטות דבוודאי מה דמבואר בתורה דע"י קינו וסתירה נאסרת ושותה איני מבואר דוקא דהקינוי יהי' על איש פרטי ובוודאי אם היא חשודה בעיניו ומקנא לה עפ"י עדים אל תסתרי עם איש מכל באי עולם דהאיסור יחוד הוא עם כל איש מבאי עולם אפי' צדיק גמור וכו' ואח"ז באו עדים שנסתרה עם איש אחד אפי' אינם מכירים את האיש כיון דנסתרה אחר התראה בוודאי אסורה לבעלה ושותה המים וכו' וזה אצלי דבר פשוט וכו' א"כ משכחת לה דין דהרשב"א בפשיטות דעיקר שאלתו ותשובתו אם אדם נאמן על עצמו או פ"ד א"כ משכחת לה שקינא לה בפ"ע עם כל באי עולם ואח"ז באו עדי סתירה שנסתרה עם איש ואין מכירין כלל את האיש רק שראו שנסתרה עם איש בוודאי שותה ובא אחד ואמר שהוא נסתר עמה וטימא אותה אם נאמר דאאמע"ר איני נאמן כלל ושותה או אמרינן דפ"ד ומאמינים לו היא זנתה ולא עמו וגם אין מאמינים לו על הסתירה כלל רק אמרינן דמעיד על אחר שזינתה ולא עמו ובוודאי כיון שיש עידי סתירה ובא אחד ואמר שראה שזנתה אף שאיני יודע מי הוא איני שותה כיון שקינא לה מכל ב"ע יהי' איזה שיהי' ה"ל עדותו מאותו שקינא ה"נ אמרינן פ"ד ואמרינן שאחר היה והאחר הוא ג"כ מאותו שקינא לה ע"כ נאמן ואיני שותה וכו' ואיני בוש בזה לומר שגדולים הללו היו מעלימים עין מדבר פשוט כזה וכו' ע"כ ת"ד ואני אומר אין כאן קול ענות גבורה. דבעיקר דינו שחידש שיש לקנאות מכל באי עולם אף בלא הזכרת שם פרטי. כבר נתווכחתי עמו בזה לעיל דף ה' (מדפי הספר) והבאתי גם דעת הפוסק האחרון הדרישה ז"ל שכתב מפורש דאם איני מזכיר לה שום איש מיוחד אלא שמקנא לה שלא תסתרי עם שום איש לא הוי קינוי יע"ש בשם הפ"ת. וגם עוד במה שכתב המנ"ח דקינא לה בפ"פ. איני מדויק כלל דהלכה היא דמקנא לה עפ"י שנים. ועוד הלא כבר הרגישו בזה המ"ל והח"צ שיש לאוקמי' לדברי הרשב"א שקינא לה משנים מראובן ושמעון ובא ראובן והודה. והרגיש המ"ל בעצמו בחולשת דבר זה דאכתי ראובן שהודה אי פלגינן דיבורי' לא העיד על שמעון שום דבר וא"כ דברי ראובן לא מעלין ולא אורידין עכ"ל וכן הרגיש הנוב"י על הח"צ ומשום דמי ימר לן דהאי אחר הוא הוא השני שקינא לה ג"כ ממנו שמא אינש דעלמא פיי"ש בסי' פ"ב שהבאתי כ"ז לעיל. והמנ"ח לא העיר רק דקינא לה מכ"ע דעל זה לא שייך פירכת המל"מ והנוב"י. מ"מ אכתי יקשה מנ"ל לומר במאי דפלגי' דבורו לומר שזינת' מאחר הוא מאותה סתירה שבאו העדי' על זה דילמא זינת' בלא עדי סתירה שבכגון זה ג"כ אינו נאמן עד אחד וכמש"כ רש"י ז"ל כ"פ שהבאתי לעיל דף ב' בשם המשנ"ל הנ"ל שהזכיר שם המנ"ח. ואם נפשך לו' שפליג הרשב"א על רש"י ז"ל על זה. אין רחוק לומר שגם על האי דינא דבעינן שיעיד שזינתה מאותו שקינא לה ג"כ פליג הרשב"א וכאשר רצה בזה לומר כבר המשל"מ ז"ל שם. וכן עלתה לי במחשבה ותעוף עיני לראות במנ"ח שהרגיש קצת בזה שכתב דאמרינן פ"ד ונטמאה מאחר מאותה הסתירה של אחר לפרש"י דבעינן מאותו הסתירה כן הוא ברור. עכ"ל ואיניני מבין. הלא מה שפ"ד לומר דהוא לא נסתרה עמה אלא אחר נסתר ממה ונטמאה ממנו. מ"מ הלא לא מוכרח לומר שזה הוא המעשה של הסתירה שבאו עליה העדים. רק אחר נסתר עמה ונטמאה ממנו ובלא עדי הסתירה. רק על פיו לבד ובזה אינו נאמן ע"א במקום שליכא על הסתירה שני עדים וז"פ. גם כל עיקר דבריו דחוקים בכוונת הרשב"א כאשר יראה המעיין ואין עוד להאריך ועיין לעיל דף ה' מה שפרשתי בירושלמי פ"א בהא דקאמר ר"י ברבי בון אמר לה אל תכנסי בבה"כ יע"ש דבעינן דוקא שקינא לה ממיוחדים שפרט שמותיהם. אבל לא בסתם. וכדעת הפרישה ואין להקשות אם קינא לה ממאה בני אדם ונסתרה עמהם דאמרינן דיכול להשקותה. הלא קיי"ל בשמעתין דסוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה וא"כ אם נסתרה עם רבים לאיזה דבר ישקנה דהרי גם אם זינתה עם אחד מהם הרי אין המים בודקין אותה דהנותרים הם עדים על זנותה והם כשרים לעדות דהא לא עברו כלל על יחוד וכמו שמבואר בירושלמי שהבאתי לעיל בחדושי דאף גם היא לא מקרי עוברת על דת משום זה. רק שאני הכא לענין קינו דבקפידא דבעל תליא מילתא. וא"כ אם יש לה עדים אין המים בודקין אותה. ונאמנים לומר שזינתה עם אחד מהם. די"ל דאם קינא לה ממאה בנ"א א"כ נאסרת על כולם משום ספק סוטה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ועיין במנ"ח בריש הסימן שם שרצה לומר דבקינא לה משנים ולא שהתה כדי טומאה רק עם אחד מהם. דאף דעל הבעל היא אסורה מטעם ספק סוטה והתורה עשה כוודאי. מ"מ לגבי הנחשדים הוי רק איסור מספק דלא עשאה התור' ספק כוודאי היכי שיכול להיות דאחד בוודאי טהור יע"ש וכתב דנפ"מ אם נשא אותה הבועל ואמר שטהורה היא דנאמן ואם נישאת לא תצא יע"ש מ"מ לכתחילה אסורה על שניהם וא"כ אם יעידו השאר שזינתה רק עם זה הוי נוגעים בעדותן שתהי' מותרת להם וא"כ פסולין לעדות הם. ואף דקיי"ל דקרובים ופסולים נאמנים לעדות סוטה מ"מ נוגע בעדות אינו נאמן וכמו שנסתפקו האחרונים לענין עדות אשה אי נוגע כשר. וכן המנ"ח כאן רצה לומר דנוגע פסול לעדות סוטה עיי"ש וא"כ לק"מ ומצאתי לבעל עמודי אור סי' צ"ו אות ל"ו שהעיר על דרך זה שהערותי לעיל במה דמבואר בירושלמי דמקנים לה ממאה ומשמע נמי שלא נסתרה עמהם רק כדי אחת והא התם איכא שני עדים כשרים ואמאי לא שיילינן לכולהו דהא בשלשה ומשלשה ולמעלה יש כאן ב' כשרים אע"כ דלא מהני כה"ג כיון דאין מתברר לנו מי הוא העד ואין תוצאות עדותו לנו אלא בצירוף חביריו שאו ידענו דתרי מינהו וודאי כשרים נינהו אין שם עדות על זה וכו' וזה מוכרח לדון ולפרש כן דעת הרמב"ם דהא עכ"פ לטומאה הי' להועיל אם יודו שאחד מהן טמא אותה וסוף סוף אמאי לא הזקיק הרמב"ם לשאול מהם אע"כ כמש"נ דלאו שם עדים עליהם כלל כיון דאיניהו גופייהו בחשד זה וכמש"ל ודו"ק עכ"ל. והנה לא הרגיש מהא דאין המים בודקין אותן. וגם לא הרגיש מהא דהוי נוגפים בעדותן. אלא סברתו נכונה למאד שכיון שכולם בחשד זה לא הוי שם עדות עליהו כלל. וכאשר כתבתי אני לעיל לענין הבועל דלא מהני עדותו משים שהוא החתיכא דאסורא שאנו דנין עליהו. לא מעכב ידיעתו כלל וה"נ יש לומר דלא מעכבי עדותן בזה כלל דעל כולן החשד הזה וברוך שמצאתי לי רב בזה, ומה שהבאתי לעיל להקשות לשיטת הרשב"א א"כ לא משכחת לה כלל שתית המים דהבועל בעצמו הוא עד אחד אם נימא דע"א מעכב בדיקת המים ראיתי במנ"ח שם באות י"ד שהביא המנ"ל והאב"מ שהבאתי לעיל וכתב דדברי המנ"ל מוכרחים מהתוס' עצמם דאם נימא דנאמנים ע"א לאחר שתיה. ה"ה הבועל או האשה באים לאחר שתיה ואומר אחד מהם שנטמאה בוודאי אסורה לבעל וכו' ואפי' אם נימא דהאשה אינה נאמנת כיון דמביאין אותה לב"ד קודם שתיה ואומרת טהורה אינה חוזרת ומגדת עכ"פ הבועל לו אין שואלין כלל וא"כ נאמן הוא לומר שטמאה וא"כ אם נאמר שפ"א ידיעתו מעכבת בדיקת המים והבועל תמיד יודע והאיך משכחת לה בשום פעם בדיקת המים בסוטה אלא ע"כ התוס' מודים וכו' וצ"ע על הגאונים שהעלימו עין מזה את"ד שהאריך בדברים פשוטים. הנה כבר הראיתי שעמדו על זה הגאונים שעינם הוא עין הבדולח. אבל לא כאשר כתב הוא בפשיטות. דהלא לפי נוסחתו לא קשה מידי דאין הבועל נאמן משום דאאמע"ר א"ו מכח דברי הרשב"א הנ"ל צריכין להקשות דהבועל נאמן מטעם דפלגינן דיבורו ועל התוס' לק"מ די"ל דס"ל דאינו נאמן כלל, או מכח קושית הגאונים על הרשב"א דהע"א אינו מעיד שזינתה עם אותו שקינא לה וכנ"ל. ובעצמו כתב המנ"ח בשני דפים הקודמים בזה"ל והמנ"ל מפלפל שם דגם התוס' מודים לזה דהמים בודקין אם ע"א יודע ואף אם נאמר דגם בע"א יודע אין המים בודקין מ"מ אם הנחשד יודע בוודאי המים בודקין כי הוא יודע תמיד והאיך משכחת לה שיבדקו המים ע"כ בודקים המים וכו' עכ"ל:

והנה מצאתי בדברי המנ"ח עצמו לענין מש"כ אני לעיל בדף ו' אודות הנאמנות בהאשה הנחשדת שאומרת טמאה אני לך שהעיר דהוי חוזרת ומגדת ולא מטעם שאינה בתורת עדות כלל. ונעלם ממנו דברי המל"מ מהל' תרומות שהבאתי שם דאחר שתיה אינה נאמנת רק מתורת שוויא חד"א. ולא מתורת נאמנות עד. וגם קשה על דבריו שכתב דאינה נאמנת מטעם חוזרת ומגדת. והלא לאחר המחיקה מאיימין עליה שתודע שנטמאת ולא אמרינן דאינה נאמנת משום שאמרה מקודם טהורה אני. וע"כ דליתא בזה דין עדות דפוסלת בה חוזר ומגיד אלא מדין שוויא אנפשה חד"א. וכן השקפתי הלאה במנ"ח דלתות אחדים ומצאתי שבעצמו חזר בו וברוך שכוונתי לדעת זקנותו שכ"ז שמזקינן דעתן מתוספת עליהן וז"ל לעיל הבאתי דהאשה האומרת טמאה אני אחר קו"ס נאמנת בתורת עד ולא מטעם שוויא חד"א ולא מט' הודאת בע"ד כי משועבדת לו רק בתורת עד ע"ש ונתיישבתי דבתורת עד אינה נאמנת באשת ישראל דאינה נאסרת אלא ברצון ואין אדם מע"ר ואי דעבדה תשובה שלא תדור עם בעלה בלא"ה לאחר קו"ס ולא תרצה לשתות אין משקין אותה ואסורה לבעל ולבועל אלא ע"כ הנאמנות שלה היא מטעם הודאת בע"ד וכו' ולא שייך משועבדת דנפקא השעבוד אחר קו"ס והא ראיה דהתורה נתנה לה רשות דאם אינה רוצית אינה שותה ומפקעת עצמה מיד בעלה נראה דהתורה הפקיע השעבוד ובאתי רק לרמוז עכ"ל ועכ"פ נעלם ממנו דברי התוס' והעתקתם דברי הירושלמי. והרי הוא כמבואר:

שם בתוס' ד"ה אם אתה אומר וכו' י"ל וכו' יוציאו שם רע דהבועל יגיד להם שקלקל עמה ולא ידעי שזו מתנוונת וכו'. ול"ז להבין למה צריכי כלל לכותבו דהבועל יגיד להם דלמה לו להגיד. וגם אם הגיד שקלקל עמה נאמן לדעת הרשב"א עיין בדבור הקדום מה שהבאתי בזה. ונראה מכאן שהתוס' לא ס"ל כהרשב"א אך נעלם פשטות ונחיצות דבריהם הק':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף