קרן אורה/סוטה/ו/א

קרן אורה סוטה ו א

דף ו' ע"א

רש"י בד"ה מי קא רמינן כו' וממילא שמעינן דאסור ליבמה והוי כאשת אח שלא במקום מצוה. נראה מדבריו ז"ל דביבום כזה איכא איסור אשת אח וביבמות הארכתי בזה בכל הני דחולצות ולא מתייבמות ד"ת אי איכא גבייהו איסור אשת אח וכש"כ בכה"ג דמתניתין דהא דלא מתייבמת הוא רק מסברא בעלמא דלא לסתריה לביתיה פשיטא די"ל דאם עבר ויבם דקנה ולפי הנך שינויי מסתברא דצרתה שפיר מתייבמת כיון דליכא בהדה גופא איסור מפורש וממילא דלכולהו שינויי צרתה מותרת וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וגם בזה כתבתי ביבמות בחי':

בד"ה סוטה שיש לה עדים אין המים בודקין עדים שראו שנטמאה מזה עכ"ל מדבריו משמע דוקא שיש עדים על טומאה זו שמשקה אותה וכפשטא דקרא והיא נטמאה ועד אין בה היינו על טומאה זו שאחר הסתירה לזה באו המים לבדוק אותה ואם יש עדים על טומאה זו אין צורך למים לבודקה כי יכול להתברר על ידי העדים אבל עדים על טומאה אחרת אין מבטלין בדיקת המים שעל סתירה זו וא"כ הא דתנן במתניתין שבאו לה עדים שהיא טמאה היינו ג"כ מסתירה זו וקמ"ל דלא אמרינן סהדי שיקרי הם אבל אם באו עדים על טומאה אחרת ע"כ סהדי שיקרי הם דאל"ה אמאי לא בדקוה מיא על טומאה ראשונה דהא מגלגל עליו מאיש אחר ג"כ. ואי משום דאיכא עדים על טומאה ראשונה הא לד' רש"י ז"ל אפ"ה בדקו לה מיא וזו שלא נבדקה וודאי סהדי שיקרי הם אלא די"ל דע"כ לא כתב רש"י ז"ל דבעינן עדים שנטמאה מזה דאי ליכא עדים בטומאה זו אע"ג דאיכא עדים בטומאה אחרת שפיר בדקו לה מיא אם נטמאה בסתירה זו אבל אם טהורה היא בסתירה זו ואין המים בודקים אותה אלא בטומאה ראשונה בזה ג"כ איתא להאי דינא דאם יש עדים על טומאה ראשונה אין המים בודקים וכללא דמילתא לא נאמר בדיקת המים אלא על טומאה דליכא דידע בה ואע"ג דאיכא עדים במדינת הים על טומאה אחרת בדקי לה מיא על טומאה דליכא דידע בה וא"כ אפי' באו עדים שהיא טמאה מאחר אסורה לאכול בתרומה ולאו סהדי שיקרי הם ושפיר דייק רב ששת ממתניתין דאין המים בודקין דאי בדקו לה מיא אפי' בטומאה דאיכא עדים סהדי שיקרי הם אלא ש"מ דלא בדקו לה מיא וראיתי במל"מ ז"ל פ"א מהל' סוטה שהאריך בזה ונראה מדבריו דס"ל בד' רש"י ז"ל דעל טומאה אחרת בדקו לה מיא אפי' איכא עדים עליו ואפ"ה כתב דשבאו עליו דמתניתין היינו אפי' טומאה אחרת ולא תיקשי הא וודאי סהדי שיקרי הם מדלא בדקו לה מיא משום דאיכא למימר דמש"ה לא בדקו לה מיא דאיכא עדים במדינת הים על טומאה זו שהוא משקה אותה ולא תלינן בסהדי שיקרי ע"ש שהאריך בזה ולענ"ד דחוק הוא דאי לא חיישינן לסהדי שיקרי משום דתלינן בעדים שמא יש עדים א"כ איכא למיפרך אעיקר הוכחה דר"ש דילמא לעולם בדקו לה מיא ומה שלא נבדקה היינו משום דהוא אינו מנוקה מעון דהא עדים במדינת הים נמי מילתא דלא שכיחא היא ואפ"ה תלינן בזה ולא מחזקינן בסהדי שיקרי ה"נ איכא למיתלי באינו מנוקה מעון אלא וודאי במילתא דלא שכיחא לא תלינן:

וראיתי בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' סוטה הלכה כ"ג שכ' דאם באו עדי טומאה אחר ששהתה אסורה לבעלה ואפי' לא בדקוה המים שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולכאורה הוא נגד ד' הש"ס ז"ל דא"כ מה הוכיח רב ששת ממתני' דאין המים בודקין מדלא מחזקינן להו בסהדי שיקרי אפילו אם המים בודקין לאו סהדי שיקרי הם דשמא הוא אינו מנוקה מעון וגם זה מצאתי בד' המל"מ ז"ל בפ"ב מהל' סוטה שהקשה כן על דברי הרמב"ם ז"ל ע"ש באריכות ונראה כיון דליכא נפ"מ לדינא בהך מילתא אי המים בודקין אי לא אע"ג דמד' ר"ש נראה דס"ל בפשיטות דאין המים בודקין לא חש להאי והרמב"ם ז"ל אתי לאשמעינן עיקר הדין דעדים נאמנים אחר השתיה ג"כ אי משום דאין המים בודקין או משום דאיכא למיתלי באינו מנוקה מעון. ועיקר מימרא דרב ששת ג"כ ע"כ הא אתי לאשמעינן דאין המים בודקין אם יש עדים במדינת הים ומש"ה כי באו אח"כ נאמנים ולאו סהדי שיקרי הם ורב יוסף נמי מודה בזה מסברא בעלמא דלא מחזקינן להו בסהדי שיקרי משום דתלינן בזכות ולרב ששת איצטריך קרא להכי לאשמעינן דאין המים בודקין והעדים נאמנים ולרב יוסף מסברא בעלמא נאמנים וליכא נפ"מ לדינא בינייהו והרמב"ם ז"ל כתב ג"כ מסברא להאי דינא והוסיף טעם דשמא אינו מנוקה מעון אלא דקשה לפי המסקנא דיליף מטהורה היא ולא שיש לה עדים במדינת הים ולמאי איצטריך קרא להכי פשיטא דאם יבואו העדים נאמנים כיון דאיכא למיתלי באינו מנוקה מעון ובשלמא לסברא דרב יוסף דנאמנים משום דאיכא למיתלי בזכות. מ"מ י"ל דאיצטריך קרא דאין המים בודקין ונפ"מ לענין מנחתה דתצא לחולין דהוי הקדש טעות כיון דלא חזיא לשתיה כלל אבל לסברת הרמב"ם ז"ל דתלינן שהוא אינו מנוקה מעון ממילא ג"כ איגלאי מילתא למפרע דהקדש בטעות הוא ועיין תוס' לקמן דף כ"ב שכ' דלאו הקדש טעות הוא ולמה לי קרא להאי וראיתי בירושלמי פ"ג דמייתי התם להך דרשא דטהורה היא ולא שבאו לה עדים שהיא טמאה אמר ר' יצחק כן אנן קיימין כששתתה ולא בדקו אותה המים שלא תאמר עדי שקר הם אתא מימר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה הרי דעיקר קרא אתי לאשמעינן דהעדים נאמנים ולא אמרינן עדי שקר הם אמר ר' יודא ואתיא כמ"ד הזנות תולה וניכרת להכי איצטריך לאשמועינן דלאו עדי שקר הם אע"ג דלא הוכרה כלל ברם כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת ולמה לא הוכרה מפני שתלה לה זכות ופשיטא דעדים נאמנים ולא איצטריך קרא להכי כן נראה להגיה בדברי הירושלמי ע"ש ומבואר הדבר דעיקר צריכותא דקרא הוא לאשמעינן דלאו עדי שקר הם וא"כ לדברי הרמב"ם ז"ל דתלינן באינו מנוקה מעון למה לי קרא להכי ויתבאר עוד בזה לקמן בס"ד ועי' בד' הר"מ ובדברי הרע"ב ז"ל שכתב לדרשא דר"ש:

ושבעלה בא עליה בדרך עי' בירושלמי דפריך עליה מהא דתני דהמים בודקין אותה על כל ביאה שבא עליה הבעל אחר הבועל אלמא דהמים בודקין אפילו בא עליה בעלה. ומשני כאן ביודע כאן באינו יודע דאם הבעל לא ידע שנסתרה בשעה שבא עליה המים בודקין אותה ועי' מל"מ ז"ל שם בפ"ב שהאריך בזה אי ביאת שוגג חשיב מנוקה מעון וגם זה יבואר לקמן אי"ה וכל הני דתנן במתניתין דאסורות בתרומה אם אכלה אינו לוקה כיון דאינה אסורה אלא מספק אבל באו עדים שהיא טמאה אם אכלה לוקה דזונה היא:

תוס' בד"ה ושבאו לה עדים כו' ונסתפקו אי דוקא נקט עדים שנים אבל ע"א לא מהימן לאחר שתיה ורב ששת נמי דקאמר דאין המים בודקין אותה היינו אם יש שני עדים אבל בע"א שפיר בדקי לה מיא כיון דלא מהימן אחר שתיה עדותו לאו כלום היא או דילמא ע"א נמי מהימן אפילו אחר שתיה ולא בדקי לה מיא וכ' דמסתברא דה"ה עד אחד כדעולא כו' פי' דאתי לישובי לישנא דמתניתין דתנן עדים דמשמע שנים לזה כתבו דל"ד עדים ולהכי נקיט עדים משום דכ"מ שהאמינה כו' הרי כאן שנים ומש"ה נקיט לה בלשון עדים:

אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' סוטה כ' דדווקא ב' עדים הוא דנאמנים אחר שתיה אבל ע"א לא מהימן אחר שתיה שיצתה בכשרות וחזרה לחזקתה ונהי דיש לומר דאין כאן חזקה בשתייתה כיון דלא בדקילה מיא אם יש עד והרי היא כאילו לא שתתה כלל מ"מ כי היכי דלרב יוסף דס"ל דנאמנות העדים אחר שתיה הוא משום דתלינן בזכות ודאי נראה דדווקא ב' עדים בעינן אבל ע"א לא מהימן לאורועי חזקתה שיצתה טהורה בשתייתה ה"נ לרב ששת דווקא עדים וראיתי במל"מ ז"ל שם שביאר טעמו של הרמב"ם ז"ל משום דנאמנות העד לא מהני אלא למנוע השתיה וממילא אסורה מפני שלא שתתה לא מפני העד ולא ידענא מי הכריחו לזה וגם מבואר הדבר להיפך בד' הרמב"ם ז"ל שכ' דע"י ע"א בסוטה מוחזקה היא כזונה גמורה וכהן לוקה עליה הרי דאסורה משום נאמנות העד ולא מפני מניעת השתיה אלא דאפ"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דאחר שתיה שיצתה בחזקת טהורה אין ע"א נאמן וכש"כ לפי מה שלא כתב בפשיטות הא דאין המים בודקין אותה אלא צירוף עוד טעם דשמא אינו מנוקה והיינו דווקא בב' עדים דאחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן אבל ע"א דמה שנאמן קודם שתיה גזה"כ הוא מפני שרגלים לדבר והיינו דווקא קודם שתיה אבל לא לאחר שתיה:

אבל התוס' ז"ל ס"ל כיון דאין המים בודקין אם יש עד ממילא לא בטל עדיין הרגלים לדבר ואפילו לאחר שתיה ע"א מהימן ג"כ וגם בעד אחד אין צורך למים לבודקה כיון דע"י עדותו יתברר ג"כ דע"א בסוטה הוי כשני עדים בעלמא והמל"מ ז"ל שם כתב גם לד' התוס' ז"ל דהא דאמר ר"ש דאין המים בודקין היינו דוקא אם יש ב' עדים אלא דמהאי טעמא ע"א נאמן ג"כ ולא מחזקינן ליה בשקרא דלא בדקו המים משום דאיכא למיתלי דיש לה עדים במדינת הים וגם בזה לא הבנתי דבריו ז"ל הא מסקינן דעדים במדינת הים לא שכיחי וא"כ מנ"ל להאמין ע"א מפני חשש זו דשמא יש עדים במדינת הים וגם אין שום הכרח לזה דמה שדקדק מנ"ל לרב ששת דבע"א ג"כ אין המים בודקין כבר כתבתי דקרא קמ"ל היכא דאיכא עדים בדבר וסופו להתברר ע"י עדים אין המים בודקין ונאמנות העדים במקומה עומדת ולא מחזקינן להו בשקרי מפני מניעת הבדיקה וא"כ ממילא שמעינן כיון דע"א גם כן נאמן אין המים בודקין ואין שום סברא לחלק בזה בין ע"א לב' עדים ומה שהביא ראיה לדבריו מדברי התוס' ז"ל בשבועות בהא דאמרינן התם הכל מודים בעד טומאה אע"ג דיכול העד לומר בלא עדות ג"כ תפסיד הכתובה ע"י שתשקנה ותמות משום דיש זכות תולה ואי נימא דבע"א ג"כ אין המים בודקין אותה א"כ בלא"ה אין העד יכול לומר כן דהמים לא בדקוה גם זה יפלא בעיני דע"כ לא אמרינן דאין המים בודקין אלא היכא דסוף יכול להתברר ע"י העדות אבל עד הזה שכפר ונשבע כבר בטלה עדותו ואינו יכול להעיד עוד פשיטא דחזרה בדיקת המים למקומה כיון דהשתא ליכא עדות כמו אם מת העד שראה הטומאה קודם שתיה דודאי נראה דהמים בודקין אותה כיון דהשתא ליכא דידע בה ועיקר בעינן דבשעת השקאה יהיה עדים והדברים ברורים:

ומיהו בלא"ה נראה דלא נחתי התוס' ז"ל התם לדבריהם דהכא דלדבריהם הכא מצינן למימר דהכל מודים בעד טומאה היינו לאחר שתיה דהוא ג"כ נאמן וי"ל דמשמע דעד טומאה חייב בכל גוונא אפי' קודם שתיה להכי הוצרכו לזה דזכות תולה ואדרבה לדברי המשל"מ ז"ל קשה דלדבריו הא דהכל מודים בעד טומאה צ"ל דוקא קודם שתיה אבל לאחר שתיה פטור העד כיון דע"כ איכא עדים אחרים מדלא בדקוה המים והיכא דאיכא עדים אחרים הראשון פטור וכדאמרי' בשבועות דף ל"ג שם' הא קיימא שניה ואפי' למאי דאיתותב רבה התם והיכא דכפר במלוה שיש עליה עדים וליתנהו קמן חייב היינו משום דעבידי דמייתי כדאמרינן התם אבל הכא דלא בדקוה המים בשביל זה ודאי סופן לבא ולהעיד ואע"פ שאין דברים אלו מוכרחים כ"כ מ"מ נראה עיקר כמ"ש בדעת התוס' ז"ל דאפי' ע"י עד אחד אין המים בודקין אותה:

ובאותו ענין אכתוב מה שיש להוכיח משמעתא דשבועות דאמר אביי התם הכל מודים בעד טומאה דחייב דרחמנא הימניה מקרא דועד אין בה הרי מוכח דלאביי ג"כ איצטריך קרא דועד אין בה אפי' אם אין הבעל מכחישו וזה דלא כמ"ש התוס' ז"ל לעיל דף ג' ע"ב בד"ה ת"ל דלאביי לא איצטריך קרא אלא היכא דמכחישו הבעל ועיין מש"כ שם:

ועיין מל"מ ז"ל בפ"ח מהל' תרומות שחקר שם באומרת טמאה אני לך אחר שתיה אי מהימנא ורצה לבאר בזה דברי התוס' ז"ל לעיל בד"ה האומרת טמאה אני לך ולענ"ד פשוט דאינה נאמנת כיון דלא בדקוה המים ועדים במדינת הים לא שכיחי ואפי' למשנה ראשונה לא היתה נאמנת ודברי התוס' ז"ל לעיל א"ש כפשטן דלמשנה אחרונה שביטלו דבריה אי אומרת טמאה אני לך ה"נ הוי ס"ד דאין דבריה כלום וישקנה ואם לא נבדקה תהיה מותרת בתרומה ולבעלה ומש"כ שם דלא מסתבר לכופה לשתות באומרת טמאה אני לך יותר מאומרת איני שותה אינו מוכרח דהא תנן איני שותה לחוד וטמאה אני לך לחוד ומיירי אפי' רוצה לשתות כיון שאמרה טמאה אני לך תו אין צריך להשקותה ולהכי בעי לאוקמי כמשנה ראשונה דוקא ומסיק כיון דאיכא רגלים לדבר אפי' למשנה אחרונה מהימנא ואין משקין אותה אפי' אם היא רוצה ועי' מש"כ שם בסוף נדרים בזה:

גמ' אלא אי אמרת אין המים בודקין תיגלי מילתא למפרע כו' לכאורה היה נראה דה"נ מיירי שבאו עדים אחר השקאה. וכהאי תנא דמשקה ואח"כ מקריב ואפי' קידוש כלי אחר השקאה הוא לפי סידרא דמתני' לקמן וא"ש בזה דלא מוקי לה בע"א לדברי הרמב"ם ז"ל דבע"א המים בודקין משום דאחר השקאה ע"א לא מהימן ואפי' נימא דקידוש כלי הוא קודם השקאה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל מ"מ ביאת עדים ע"כ אחר השקאה הוא דאל"ה מאי קמ"ל הא שמעינן מכ"ש מאומרת טמאה אני וא"ש נמי הא דלא מוקי לה שבאו עדים שנטמאה מאחר דבשביל זה ראויה היא להשקאה על סתירה זו ומנחה שפיר איקדיש משום דעדים אלו עדי שקר הם מדלא בדקוה המים על טומאה זו אבל מדתנן שבעלה בא עליה בדרך ואמרה איני שותה אלמא דמיירי שקידוש כלי היה קודם השקאה ומש"כ דבאו עדים ע"כ מיירי לאחר השקאה דאל"ה מאי קמ"ל ג"כ אינו מוכרח דהא למאי דמשני רב יהודה ורב אשי שזינתה אחר קידוש כלי ג"כ לאו רבותא היא וי"ל דקמ"ל בזה אע"ג דבשעת קידוש ראויה היתה למנחה דהא טהורה היתה. ה"א דיקריב מנחתה קמ"ל דכל שנאסרה לבעלה אפי' מכאן ולהבא מנחתה נשרפת והמל"מ ז"ל האריך בזה ע"ש שכתב לד' רש"י ז"ל דאם באו עדים על טומאה אחרת דמקריב את מנחתה. והא דמוקי לה שזינתה בעזרה היינו ממי שקינא לה הדבר פלאי דהא מוקי לה מפרחי כהונה המלוין אותה ולא ממי שקינא לה ועוד דעזרה לאו מקום סתירה היא ומה לי אם זינתה מזה או מאחר כל שאסורה לבעלה אין מקריבין מנחתה דלא באת אלא להזכיר עון וזו כבר נזכר ונתגלה עונה ואין הדברים ברורים עדיין וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף