מחנה לוי/בבא קמא/כב/א
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
חידושי מחנה לוי - בבא קמא - דף כ"ב ע"א
בסוגיא דאשו משום חציו
בתוספות בד"ה בגדי דחד וכו'. ותירץ הר"ר יצחק בר מרדכי דכל רודף וכו'. ור"ת מפרש דבכל מקום וכו' וקצת קשה לר"י מה חידוש יש בגדי דחד וכו'. לכאורה אין ענין סמיכות קושיא זו לפירוש הר"ת דוקא וכן דקדק בספר לחם אבירים:
ונראה לענ"ד ליישב דהנה לפי מה שהביאו התוס' בד"ה והיה גדי כפות לו וכו' בשם הרשב"ם דגדי נמי היה לו לברוח וההיא דסוף פירקין עבדו כגופו שורו כממונו איירי בעבד ושור כפות והבעלים עומדים אצלם וכשהניח הגחלת על לב עבדו פטור שמחשב בלבו שהאדון יסירנה וכו':
ובחידושי הרשב"א לקמן סוף פירקין[השלם מקור] כתב שם דלפי שיטה זו אפילו אם המית העבד פטור ממיתה בכה"ג שהבעלים עומדים אצלו כיון שמחשב בלבו שהאדון יסירנה ע"ש:
א"כ יש לומר דודאי לפי תירוץ הר"ר יצחק בר מרדכי דדוקא גבי רודף ס"ל לרבא דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור והיינו משום דבעל התשלומין עצמו חייב להרגו להציל הנרדף וה"ל מיתה ותשלומין לאחד:
וע"כ הא דקתני הכא דבעבד כפות פטור על הגדי היינו משום דהכא ג"כ הוא רודף להרוג את העבד. וכן כתב בספר פני יהושע ובספר שיטה מקובצת ע"ש: א"כ אי אפשר לאוקמא בגדי ועבדא דחד, דבכה"ג י"ל דבאמת חייב על הגדי דה"ל מיתה לזה ותשלומין לזה, דהיינו מיתה בשביל העבד וממון בשביל בעל הגדי דבזה לא שייך לומר דה"ל מיתה ותשלומין לאחד מטעם דבעל הגדי עצמו חייב להרגו להציל הנרדף, דזה אינו כיון שבעל הגדי הוא בעצמו אדון של העבד וא"כ לא משכחת אצלו שיהרוג את המדליק, דהא אם האדון עומד בעצמו בשעה שהדליק אין המדליק בעל חיוב מיתה כלל אף שעבד כפות, כפי סברת הרשב"א בחידושיו הנ"ל בשיטת הרשב"א. ולכך הוכרח הש"ס לאוקמי בגדי דחד ועבדא דחד דהשתא בעל הגדי עצמו יכול להצילו בנפשו וה"ל מיתה ותשלומין לאחד ולכך פטור על הגדי. משא"כ לפי תירוץ הר"ת דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין, יפה הקשו התוס' דמה חידוש יש בגדי דחד וכו' ודו"ק:
ובזה ניחא דמיושב נמי קושית התוספת בד"ה והיה גדי כפות לו וכו' דלפי' הקונטרס דנקט גדי משום דמסקינן בגדי דחד ועבדא דחד וסתמא העבד לבעל הגדיש וכו' דלפירושו צ"ל הא דפריך מאי למימרא המ"ל ולטעמיך תקשה לר' יוחנן אמאי נקט גדי: ולמ"ש י"ל שיטת רש"י, דודאי לפי הס"ד הי"ל כשיטת הרשב"ם דנקט גדי לאשמועינן דבעינן דוקא גדי כפות: אלא דקשה ליה לרש"י ז"ל דמדמשני בגדי דחד ועבדא דחד ע"כ מוכח דלא כפי' הרשב"ם דאל"ה קשה קושית התוספות דמה חידוש יש בגדי דחד וכו'. ואין לומר כתירוצם דמ"מ נראה לו חידוש יותר, דאדרבא בגדי ועבדא דחד הוי חידוש יותר דאף דלא ניתן להצילו בנפשו ע"י בעל הגדי עצמו כיון שהוא בעצמו אדון של העבד ואינו בר חיוב מיתה כלל כשהוא עומד אצלו, וכמו שמוכרח לפי' רשב"ם מהך דסוף פירקין עבדו כגופו שורו כממונו, וה"ל מיתה לזה ותשלומין לזה אפ"ה פטור דס"ל לרש"י כשיטת הר"ת דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור: ומדמוקי בגדי דחד ועבדא דחד ע"כ דלא קאי בשיטת הרשב"ם וקשה דלמה נקט גדי. לזה כתב רש"י ז"ל דודאי להך שינויא דמוקי בגדי דחד ועבדא (בחד) [דחד] בל"ז א"ש בפשיטות דנקט גדי משום דסתמא העבד לבעל הגדיש ודו"ק:
ובזה ניחא דמיושב נמי קושיא עצומה לפמ"ש רש"י ז"ל לקמן בד"ה דכלו לו חציו וכו' דלמ"ד משום חציו עיקר החיוב הוא על שעת הדלקה ולאח"כ כבר כלו חציו א"כ קשה למ"ד אשו משום חציו אמאי קתני במתניתן עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרפו עמו פטור לישמעינן רבותא טפי דאפילו לא נשרף העבד אלא הגדי לבד פטור על הגדי כיון דבתחלת הדלקתו להגדיש היה ניתן להצילו בנפשו ע"י הדלקה זו כיון שהעבד כפות לו ובאותו שעה לא היה בר חיוב ממון דקים ליה בדרבא מיניה א"כ אף דלאח"כ ניצל העבד ולא נשרף אפ"ה כבר כלו לו חציו ופטור על הגדי, לפי הס"ד הכא דמ"ד משום חציו לית ליה משום ממונו. ולפמ"ש א"ש די"ל דאי לא הוה נקט רק בשריפת הגדי לבד ה"א דדוקא בגדי דחד ועבדא דחד דה"ל מיתה ותשלומין לא' שבעל הגדי בעצמו חייב להרגו להציל הנרדף משא"כ בגדי ועבדא דחד שבעל הגדי הוא האדום דהוא עצמו אינו יכול להצילו בנפשו לדעת הרשב"א בשיטת הרשב"ם הנ"ל, הוי ס"ד דחייב לכך אשמועי' מתני' דאף שנשרף העבד פטור אף מדמי עבד אע"ג דלעניין דמי עבד דבעל תשלומין הוא האדון דה"ל מיתה לזה ותשלומין לזה אפ"ה פטור וכשיטת הר"ת דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה פטור ודו"ק:
ועפ"ז יש להבין סוגיא דלקמן דף מ"ג ע"ב דקאמר דמנ"ל לרבא דאשו שלא בכוונה אינו משלם דמים אילימא מדתנן היה גדי כפות וכו' פירש"י ז"ל שם בד"ה עבד כפות וכו' וקסבר רבא האי פטור >>>