כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) ויקרא נט

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

סדר אחרי מות ראשון

יבאר שעם היות מעשה המצות קשה על האדם לקיימן כי יצר לב אדם וטבעו רע מנעוהו ומחשבות לבו רק רע כל היום, עכ"ז בהרגיל עצמו לישא עול תורה ומצוות מעט מעט ההרגל הזה יהיה לו לטבע שני, וטוב לגבר כי ישא עול בנעוריו גם ממרום יערו עליו רוח טהרה רוח דעת ויראת ה' לסייעו.

(מסכת אבות פרק ג') רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, שנאמר ובמושב לצים לא ישב (תהלים א, א). אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו (מלאכי ג, טז). אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר, שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו (איכה ג, כח). עכל״ה.

אם אם ההרגל טבע שני יחוייב שעם היות מעשה המצוה קשה על האדם מצד טבעו ורוע מזגו, עכ"ז בהרגילו מעט מעט מדי יום ביומו והתחנכו במצוה מן המצות, ההרגל יקל מעליו טורח הענין כי ימצא נעזר לעשות רצון קונו, כי ההרגל במצוה גוררת מצוה, לא זו בלבד כי אם גם יערה עליו ה' רוח ממרום, רוח דעת ויראת ה׳ כי הבא ליטהר מסייעין אותו, כמו שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים. ועל זה נ"ל שנאמר כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור (ש"א כ, כו). אשר קשה שהפסוק כפול בלתי טהור הוא כי לא טהור, אבל הכוונה כמ"ש חז"ל, אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי טומאה בלילה. ז"ש מקרה הוא שראה קרי, ואין הקרי מצד עמל ויגיעה והשבעה דברים שבודקי' הזב במשא וקפיצה וכו', אלא מהרהור רע, ז"ש בלתי טהור הוא, וזה נמשך לו מצד כי לא טהור שלא היה טהור הרעיונים ביום, זה גרם לו להיות בלתי טהור ומקרה לילה, ואף זה מן השנאה אשר שנאו שלא דנו לכף זכות אלא אמר מקרה מצד הרהור עבירה, ולזה צותה התורה אותנו בתקון המאכל הנאות, ומנעה המאכלות האסורות כנבלה ושקצים ורמשים ומיני דגים טמאים מצד היות המאכלים ההם מולידים תכונות רעות באדם, כמו שאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כי וכו' (ויקרא יא, מג). או יאמר ולא תטמאו בבחינת הנפש הקדושה ואפילו הגוף החומרי עם היותו עכור הנה הוא מטמטם, ז"ש ונטמתם בם על הגוף, ובזה נבין שני כתובים הבאים כאחד לתת טעם לאיסור המאכלים, והיינו כי אני ה' אלהיכם וכו' (שם מד), כי אני ה' המעלה אתכם וכו' (שם מה). אשר ראוי להבין הכפל וקצת שינויים, הכתוב הראשון הוא אומר כי אני ה' אלהיכם, נראה שכבר הוא אלהיכם, ואחר כך אומר להיות לכם לאלהים וכו', שעדין אינו אלהיהם, ואם הפשט מובן שפסוק ראשון דבר הכתוב בהווה כבר, דהיינו בעת ובעונה הזו אשר כבר קבלו התורה שהוא אלהינו כבר ואנחנו עמו, ובפסוק השני דבר במה שעבר בעת יציאת מצרים, שתכלית היציאה ההעלאה משם היתה להיות להם לאלהים, אבל עכ"ז קושית הכפלים מוהייתם קדושים כי קדוש אני במקומה עומדת.

הביאור הוא כי כמו שהמאכל הדק והקל בבישול נאה ומתקבל באצטומכא והגון לבריאות האדם, ככה הוא ית' אשר ברא נפשותינו והאציל נשמותינו ידע הדברים המזיקים אל הנפש מהיותם מולידים תכונות רעות בגוף, אשר התכונה רעה תגרום רוע לנפש ולגוף, וכאומרו אוי לרשע ואוי לשכנו, והוא מה שאמר כי אני ה' אלהיכם, ר"ל בבחינת נפשותיכם כבר אני ה׳ אלהיכם מאז ומקדם אשר נעשו חלק מחלקי ועצם מעצמותי הם, והנפשות לי הם משועבדות, ולזה יתחייב לקדש עצמכם להיותכם קדושים כי כמוני כמוכם, והייתם כאלהים מצד הנפשות כי קדוש אני, והיינו דקאמר ולא תטמאו את נפשותיכם כי אני ה׳ אלהיכם היודע ומבחין הדבר המזיק לנפשות, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. ועוד טענה שנית והיא בחינת הגוף, שאף על פי שאין נמשך לו כ"כ נזק כמו לנפש, עכ"ז נמשך כיעור ועכירות חומר, והיינו דקאמר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, שהגוף המכוער הזה יקבל אלהותי וישתעבד לי, ולכן אנו רוצה להבדילכם בכל כדי שכל רואיכם יכירו כי אתם זרע בירך ה׳, והגוף שלכם ראוי ומחוייב שתהיו קדושים בגופכם כי קדוש אני, וזהו טעם כפל והייתם קדושים, כי בקדושה ראשונה נאמר בבחינת הנפשות, ולכן נאמר כי אני ה׳ אלהיכם מעת הוייתם. והשנית בבחינת הגופים, וקרא מוכח דבפסוק הראשון נאמר ולא תטמאו את נפשותיכם. אמנם בפסוק השני נאמר המעלה אתכם מארץ מצרים. שהכוונה אני הוא שרציתי לעשות אתכם מעולין נאים ומשובחים, והיינו המעלה לשון מעלה וגדולה, וכן תמצא בדברי חז"ל שפירשו תיבת המעלה, הנה שהקדושה לקדש הגוף מסייעת לקדושת הנפש, עאכ"ו שקדושת וטהרת הרעיונים שבשכל תגרום להמשיך בנפש קדושה ממנו ית' ולהדבק בו, כמו שנאמר את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד וכו'. כי המורא מהנפש להתבודדה ובשננה רעיונה בעוז חביונה ליירא מפניו ית' ועל ידי זה ואותו תעבוד, על ידי הגוף לעובדו כעבד מקנת כסף באמצעות שתים אלה, ובו תדבק שעל ידי שתיהן יושג הדבקות האלהי, והנה שע"ה ביאר כל זה, חכמות בחוץ תרונה וכו' (משלי א, כ). אשר ראוי להבין חילוף אלו המקומות ארבעה, חוץ, רחובות, ראש הומיות, פתחי שערים בעיר (שם כא), מה צורך בקריאה בארבעתן כי תספיק באחד או בשנים מהם. גם צריך להבין מה טעם פתח לנוכח תאהבו פתי, וסיים שלא לנוכח כמדבר על נסתרים, שכן כתיב לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת. והיל"ל חמדתם לכם תשנאו דעת, וחזר לדבר לנוכח ואמר תשובו וכו'. והנה שמעתי מפי החכם השלם הרב כמהר"ר ישראל (די קוריאל) זלה"ה נ״ע שתירץ לקושיא זו במה שאחז"ל (סנהדרין ק"ג.) על כת לצים שאינם רואות פני שכינה, ולזה נאמר כאן ולצים לצון חמדו להם, להיות שאינם זוכות לראות פני שכינה ולהוכיחם נוכח פניהם, ונכון הוא. גם כי קשה קצת מוכסילים ישנאו דעת שהוא שלא לנוכח. והנלע"ד כי החכמה האלהית אלהים היא מקרבת ולא מרחקת, ולכן כפי ההתרחקות שהאדם רחוק ממנו ית' ומעבודתו ככה הוא ית' מקרב ומפייסו, כי כיון שהוא דחוי קל לידחות עוד, ולז״א כי בני אדם העומדים בחוץ דהיינו שיצאו מהכלל וכפרו בעיקר, הנה החכמה האלהית תרונה בקול רנה ותודה כדי להחזיר אותם למוטב וז"ש תרונה. וכנגד כת הלצים היושבים בקרנות ורחובות, יושבים ובטלים, כי כיון שאין ביניהם דברי תורה מושבם מושב לצים, ולכן תכריז ברחובות תתן קולה, קול ערב ואינו כמו הקודם שהיה ברנה, כי כיון שאינם כ"כ רשעים לזה אינם צריכים רנה אבל צריכים קול. אמנם בכת השלישית היותר כשרים מהקודמים, דהיינו העוסקים במשא ומתן ודחופים ומבוהלים הומים כהמון ימים רבים והמיון, עליהם אמר בראש הומיות שם תקרא קריאה בעלמא ולא תתן קולה. ואצל הכת הרביעית והם העומדים בשערים המצויינין בהלכה, והם הם הת"ח אשר אינם צריכים פיוס וריצוי כי לכן בפתחי שערים אמריה תאמר, בלי הקדמות רנה ובלי הקדמת קריאה וקול כי הקרוב אליו ית' אינו צריך פיוס לקרבו כי כבר הוא מקורב, באופן שמצינו חוטא נשכר, שמצד היותו חוטא צריך פיוס יותר ויותר כפי רשעותו יגדל פיוסו, והקריאה היא עד מתי פתיים וכו' (משלי א, כב), הנה באו שלשה לשונות כנגד שלש כתות הנזכרי' בחוץ ורחובות והומיות שצריכים מוסר השכל, כי הפתחי שערים אינם צריכים תוכחות, ולכן שלש בכל הכתובים, עד מתי פתאים כת אחת, ולצים כת שנית, וכסילים ישנאו דעת שלישית. תשובו לתוכחתי כנגד הראשונה הנה אביעה לכם רוחי כנגד השנית, אודיעה דברי אתכם כנגד השלישית. הנה נתרעמה בקריאתה עד מתי פתאים וכו', כי הפתאים והם החטאים בנפשותם העומדים בחוץ, להם אמר כי עד מתי יהיה המוקש הזה שיאהבו פתי, גורמים רעה לנפשם ולזולתם, כי באמצעות מעשיהם הלצים לצון חמדו להם, שאומרים הנה אנחנו כשרים בערך הפתאים וחומדים ליצנותם, וכן הכסילים והם העומדים בראש הומיות, ישנאו דעת ובחרו בדרכם ועלילותם בערך פתיות הפתאים, באופן שלזה דבר לנוכח עם הפתאים בתוכחת מגולה לאמר עד מתי פתאים תאהבו פתי, כי אתם גרמא בנזקי הלצים שלצון חמדו להם, וכסילים ישנאו דעת, תשובו לתוכחתי, הנה אביעה לכם רוחי וכו'. אמר כי מעט מעט יגרשנו האדם ליצר הרע ויתדבק בשם ית', והיינו דקאמר תשוכו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי, שיתנוצת הקדושה והטהרה בכם, וזה יהיה מצד התשובה, ואחר כך אודיעה בפי' דברי אתכם, ואמר כי אופן ההתנוצצות יהיה שהוא יתברך כאשר רוח בני האדם עולה היא למעלה מידי ליל בלילו, שמהרהר תשובה ביום אז מביע לה רוח טהרה וקדושה, והיינו דקאמר אביעה לכם ולא אתכם, אלא לכם יגיעו הדברים ע"י המבוע הקדושה שאני מביעה לכם ע"י רוחי אשר בקרבכם, אמנם אח"כ תזכו למדרגה יותר מעולה להודיע דברי בבירור ותהי' ההודעה אתכם ואת גופיכם, כי זריזות יביאכם לטהרה ולדקות רוח הקדש שאודיע אתכם ממש דברי, ועיקר התשובה היא שיודו שהתוכחות ויסורין הם בהשגחתו יתברך, והיינו דקאמר לתוכחתי כלומר צריך שתשובו להודות שהתוכחת תוכחתי ומידי היתה זאת לכם ולא תלכו עמי בקרי, כי יען קראתי ותמאנו לשמוע בקריאה הוכרחתי לנטות ידי במקל ורצועה לרדות אתכם, ז"ש נטיתי ידי, ועכ"ז לא שוה לי כי עודכם מחזיקים בתרמית שאין מקשיב לדעת שמידי היתה זאת להם, אלא ביטלתם כל עצתי שיעצתי להביא לכם היסורין לאט לאט, והיינו קראתי תחלה שהיא יסורי' קלים כעין קריאה, ונטיתי ידי הם יסורי' יותר כבדי׳, ולא שוה לי בכל מועצותי כדת נתונות ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם. ר"ל לא אביתם להודות שהתוכחת תוכחתי ומידי, והיינו דקאמר ותוכחתי לא אביתם, לא אביתם להודות שהתוכחת תוכחתי הוא אלא קרי הוא, לעומת זה גם אני אלך עמכם בחמת קרי, ז"ש גם אני אסתיר פני מכם ובאידכם אשחק (משלי א, כו), אידכם ולא איד שלי, כי מכיון שלא נתתם לב אל הקריאה הראשונה שקראתי אתכם כשבא האיד והצרה וצוקה, בא לכם פתאום מצד חוסר השגת ידיעתכם שלא ידעתי ההתראות שהתרתי בכם, ז"ש בבוא כשואה וכו' ואידכם כסופה יאתה. דהיינו פתאום והצרה וצוקה תבוא עליכם ממש, כי מהיות הוא ית' בעל הרחמים איננו נפרע מבעל הנפשות אלא תחלה בממונו ואחר כך בגופו. אמנם אתם כשקראתי, דהיינו מה שהבאתי יסורים על הדברים החיצונים מכם, שלא נתתם אליהם לב אלא אמרתם מקרה היא, לכך כשבאו אחר כך היסורים עליכם בבוא הצרה וצוקה עליכם ממש היו תהיו משתוממים איך בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה בהביאו עליכם צרה וצוקה, מי גרם לכם זו, קוצר רוח בינה, להבין הקריאה הראשונה וההתראות הקודמות, שאלו נתתם לב אליהם ידעתם שבעל הרחמים נפרע משאר הדברים החיצונים לעורר האדם לשוב קודם שתבוא עליו ממש צרה וצוקה, ולפי שנאמר אם תלכו עמי קרי אף אני אלך עמכם בחמת קרי. דהיינו לע"ד שאם תאמרו שהדברים שהגיעו אליכם היו ע"ד מקרה ולא בהשגחתי, הנה אמדוד לכם במדה זו ואניח אתכם למקרה ופגע בסילוק השגחתי מכם ואבוד תאבדו מהר, ז"ש אם תלכו עמי קרי אף אני אלך עמכם ואנהיג אתכם בחמת קרי, ר"ל בחמת חימה עזה להניח אתכם לקרי והזדמן, כי היא מדה כנגד מדה, כי זולתי מהחימות המשפטים שהוא ית' כועס, ואת אשר יאהב ה׳ יוכיח הוא הוא בעצמו ולא יניחם למקרה הזמן, והיינו מאי דכתיב אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני (ישעיה יב, א). אמר כי עליו להודות לה' כי אנף בו והוא הוכיחו כאב את בן ירצה, כי בעוד היותך משגיח כי גם ההשגחה תהי׳ להוכיחני, טובה תוכחתך כי תשוב אפך ותנחמני כאיש אשר אמו תנחמנו, לא כן אם לא אנפת בי בעצמך, אלו היית מסלק השגחתך ממני לא היתה לי תקומה, נמצא שאין חמת היסורי' שמוכיח הוא ית' בחמת קרי, דהיינו להניח את האדם למקרה, ונכון הוא. ז"ש פה אז יקראונני וכו' ולא ימצאונני (משלי א, כח). כי כמו שהלכו עמי קרי הלכתי עמם בחמת קרי, והיינו ממש פרי דרכם שהלכו עמי בקרי, ז"ש ויאכלו מפרי דרכם וכו'. ר"ל זה שאמרתי אז יקראונני וכו'. הוא פרי דרכם שלא אבו להודות שהוא תוכחתי. או יאמר ויאכלו מפרי דרכם. שאף על פי שהעבירה אינה עושה פירות, מ"מ עבירת הפתיים עושה פירות שהחטיאו את הלצים ואת הכסילים הנזכרי' לעיל בפסוק עד מתי פתיים וכו', והמחטיא את זולתו חטאו תלוי בו, ז"ש ויאכלו מפרי דרכם וכו'. או קרא עיקר לעבירות והפרי הוא המשובה שהחזיקו בתרמית מאנו לשוב, כי הפרי הזה רע ומר וקשה מן הראשונות, זהו שאמר ויאכלו מפרי דרכם דהיינו המשובה, שעבירה היא בידם שמנעו התשובה, והיא מצות עשה מן התורה, ועל השבע יביא פרעון גוף העבירה וממועצותיהם הם שיעצו רע לזולתם ישבעו, ופירש הכתוב בעצמו הפרי מהו ואמר כי משובת פתיים תהרגם, זהו הפרי שנולד מחטאתם, און ותרפים הפצר, ומשובה ג"כ שלות כסילים תאבדם לאלו הנזכרי' שממועצותיהם שתאבד את פתיים שלות הכסילים, שחטא הכסילים תלוי בקולר צוארם של פתיים המחטיאים, אמנם השומע לי מתחלה כשקראתי לא ימאן כאשר עשו אלא יהיה שומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, כי התשובה שישוב תכף תהיה לו כתריס לפני הפורענות, הנה עלה בידינו מאלו הכתובים שחוטא א׳ יוסיף עוד טומאה ומשובה על חטאיו ויאכל מפריה, ואם היה שומע אליו ית' לשוב לתוכחתו הנה יגיע עליו רוח טהרה ויודיע לו דבריו במשפט, הבא ליטהר מסייעין אותו מלמעלה בהערות עליו רוח קדוש ממרום, והנה צריך האדם להחזיק תמיד בחוט חסד הקדושה הזו הנשפעת עליו מאתו ית' לבלתי תפסק ממנו אפילו רגע קטן, וזה יושג באמצעות עסק התורה תמיד לא יחשה, שעליה אמר זה התנא במשנה, שנים שיושבים ואין ביניהם וכו'. אשר ראוי לדקדק מהיכן מוכיח מהכתוב של ובמושב לצים לא ישב, דמושב לצים מתקרי כשאין ביניהם דברי תורה, איברא דהראשונים פירשו דמסמיכות קרא דסמיך ליה דקאמר כי אם בתורת ה' חפצו וכו', יליף דלבלתי היות מושב לצים צריך היות בתורת ה׳ חפצו, דהא אם אין ביניהם דברי תורה, דהיינו בודאי שאין בתורה ה' חפצו זה ראוי ליקרא מושב לצים, דהוא ההפכי לכי אם בתורת ה' חפצו, אלא שקשה דלפי זה היה ראוי שיביא התנא רישיא דקרא דכי אם בתורת ה' חפצו דמיניה עיקר הילפותא. ועוד קשה יתור לשונו שאומר אבל שנים שיושבין ויש ביניהם וכו'. היה די שיאמר אבל אם יש ביניהם דברי תורה וכו'. וצריך להבין מהיכן יליף שכינה שרויה, דקרא לא קאמר אלא שהקשיב ה' ושמע דבריהם. ועוד קשה אומרו אין לי אלא שנים שהוא מיותר שמספיק שיאמר ענין אפילו אחד וכו'. ועוד קשה אומרו מנין אפילו אחד וכו', וכי תעלה על דעתך שאחד לא יהיה לו שכר, והלא הוא ית' אינו מקפח שכר שום בריה עד שהוצרך לראיה.

הביאור הוא כי האדם ש(ה)מחשיב לימוד תורה ומתן שכרה לא יהיה יושב ובטל בהיות לאל ידו ללמוד ולזכות, ולזה כשיושבים שנים ונועדו יחדיו במקום אחד, ולפחות אין איש א׳ מהם מתעורר להחזיק בו ית׳ ללמוד תורה וחבירו ישמע, הנה זה ראוי ליקרא מושב לצים, שאף על פי שהם כשרי׳ המושב ההוא גרוע ומעין לצים הוא, כמתלוצצים על שכר התורה כיון שאין ביניהם ד"ת, והיינו טעמא דלא קאמר ואינם לומדים תורה או ואינם עוסקים בתורה, שאז היה משמע שאפילו שהאחד לומד או עוסק יחשב מושב לצים כיון שאין שניהם עוסקים יחד, לזה דקדק לשונו ואמר ואין ביניהם דברי תורה, כי בהיות ביניהם ד"ת לבד מספיק, ואפילו שהאחד לומד לבד הרי דברי תורה ביניהם ובין שניהם, ועל ידי זה יצאו מכלל מושב לצים האחד בלימוד והשני בשמיעה, ודייק לה מקרא דלא קאמר ועם לצים לא ישב או ועם לצים לא לץ, אבל אמר שצריך להשיג האושר ע״י שלא יהא יושב ובטל באופן ומעין מושב הלצים, כאלו כתיב ומושב לצים בלא בי"ת שהכוונה שלא ישב מושב מעין מושבם של לצים, כי במתלוצץ לא דבר הכתוב במתים, והחמיר באומרו אבל שנים שיושבים ויש ביניהם ד"ת, לומר שלא יספיק כשיהיה ביניהם דברי תורה בסוף לתקן על ההתחלה אם היו יושבים שעה אחת ואין ביניהם ד"ת, כי אותה הישיבה כבר דמתה לישיבת לצים באשר הוא שם, והמעוות לא יוכל לתקון, ולז"א אבל שנים שיושבים וכו', ר"ל צריך שמשעה שהם יושבים ויש ביניהם ד"ת אז יצאו מידי מושב לצים מתחלה ועד סוף, ושכינה שרוי ביניהם שנאמר ויקשב ה' וישמע וגו'. הנה דקדקו בפסוק שהיל"ל אז דברו מאי נדברו, גם דקדקו שהיל"ל איש ורעהו מאי איש אל רעהו, לכך אמרו שאומרו נדברו פי' שכל מה שדברו היה מדברי תורה ויראת ה'. זהו שאמר אז נדברו יראי ה', ר"ל בכל מה שנדברו איש אל רעהו יראת השם שלא די בשגמר הדיבור היה מיראת ה' ובתחלה דברו דברים בטלים אם היו יושבים ואין ביניהם ד"ת, אלא צריך שנדברו תמיד תורה ויראת ה' מעת שנראו איש אל רעהו אל דמי להם, וקרא דייק הכי שפיר באומרו איש אל רעהו, כלומר מעת שנועדו איש אל רעהו. עוד אפשר שדקדק באומרו איש אל רעהו, למה שאמרנו גבי ביניהם שאפילו האחד ידבר והאחד שומע מספיק, ז"ש איש אל רעהו, שהאחד מדבר אל רעהו והוא שומע ואז הב"ה שרוי ביניהם, ודייק מקרא דויקשב ה' דשכינה שרויה, שכל הקשבה מקרוב היא ולא מרחוק כמו שפי' בספר חבצלת השרון בפסוק ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה. שקודם הסליחה אומר לשון שמיעה כיון שלא סלח לו מרחוק ה' יראה אליו ושמע, אמנם אחרי שה' סלחה אז קרוב ה' לכל קוראיו, וז"ש ה' הקשיבה והיינו ויקשב ה' הנאמר כאן שהוא קרוב להם, ולזה אמר שהשכינה שרויה ביניהם. ודקדק ג"כ התנא בפסוק ויקשב ה' וישמע, מה טעם בכפל הקשבה ושמיעה. ועוד מאי שנא דהקדים ההקשבה לשמיעה. ועוד דקדק ההפסקה בשם ה' בין ויקשב לוישמע כי היל"ל ויקשב וישמע ה', אמנם במה שביארתי מובן כי השנים שיש ביניהם ד"ת, האחד מעולה מחבירו כי הוא המדבר ד״ת, לעומת זה נאמר בו ויקשב ה' כי עיקר גילוי שכינה על ידו, ויקשב ה' אל המדבר כי קרוב הוא אליו מאד בפיו, אל השומע כיון שאינו כ"כ חשוב נאמר בו וישמע, כי ג"כ את טוב לבו ואוזנו שומעת שמע ה׳, והכתוב מכוון ודבר דבור על אופניו, ויקשב ה' וישמע. ואם התנא כיוון לכל זה מה טוב ומה נעים, ואם לאו הענין נכון בעצמו בהבנת הפסוק, ואמר אין לי אלא שנים מנין אפילו א׳ וכו', הכוונה ביתור לשונו שאמר אין לו אלא שנים לומר מה שדקדקנו שהשנים הנזכרים שיש ביניהם דברי תורה לפי האמת אחד הוא, כי פיו המדבר ובעודו שומע לז"א אין לי אלא שנים ר"ל סוף סוף שנים הם, וטובים השנים מצד היותם שנים אע"פ שאין כאן בחינה, כי אם היותם שנים מספיק לפירכא כל דהו ולומר דאין לי אלא שנים מנין אפילו א׳ שיושב ועוסק וכו'. ועוד מה שרצה ללמוד בא' שיושב ועוסק בתורה לא רצה ללמוד שיש לו שכר דפשיטא שיש לו שכר, אבל רצה ללמוד שהשכר יהיה נקבע כעת בפרטות לאיש כזה אשר מעת ישיבתו התחיל לעסוק בתורה ז"ש מנין שאפילו א' שיושב ועוסק בתורה, ר"ל שמעת שיושב עוסק בתורה שאז הב"ה קובע לו, דייקא לו שכר, קובע לו בפרטות שהוא קרוב לשכינה שרויה כיון שפנה הב"ה אליו וקבע לו שכרו, יליף לה מפסוק ישב בדד וידום, ר"ל משעה שישב ידום, ר"ל מלשון דממה דקה כי נטל עליו, ר"ל מה שנטל איננו שכר כללי אלא נטל שכר עליו ר"ל ביחוד שהב"ה קבע לו שכר פרטי ומיוחד לו, כיון שמעת שישב, דמדם בתורה באופן שהיחיד שישב בתחלה יושב ובטל ואחר כך קרא ושנה יש לו שכר הקבוע על הקריאה מהמצוה עצמה, וכמו שפי' הראשונים במשנה ששכר מצוה מצוה, אבל לא שכר פרטי קבוע לו ביחוד. עלה בידינו היות העוסק בתורה ובמצות מתדבק בו ית', וכן בדוד הוא אומר במזמור רחש לבי דבר טוב וכו'. אמר כי הרוחש וחושב דבר טוב דהיינו החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הב"ה כאלו עשאה, והיינו דקאמר רחש לבי דבר טוב, או' אני שהם מעשי, וכאלו כבר עשיתים, כך אני אומר למלך מלכי המלכים הב"ה, ולשונו מדברת וגוזרת או' שעט סופר מהיר אשר במרום לכתוב מעשה איש ואיש, יהי נא מהיר לכתוב כן כאשר אמרתי מעשי למלך, ומשיב רוח הקדש ואומרת יפיפית משאר בני אדם, ר"ל אע"פ שאין אתה יפה כ"כ רק בערך שאר בני אדם ובערכם אתה יפה, ע"ד צדיק היה בדורותיו, ע"פ הדורשים אותו לגנאי באופן שכיון שאתה יפה בערך דורך, הנה הב"ה אז יערה עליך רוח ממרום רוח קדוש, והיינו הוצק חן בשפתותיך שיצק חן אשר כל שומע לך שפתים ישק: או אמר הוצק חן בלשון עבר ולא אמר יוצק חן לומר שכיון שהאדם יש בו קדושה ולבו רוחש טוב, הנה מה שהוא או' מעשיו למלך ולשונו תגזר לעט סופר שיהיה מהיר, הנה כיון שהוא יפה משאר בני אדם ע"י זה הוצק חן בשפתותיו שהב"ה קיים דבריו, ועל כן ברכך אלהי' לעולם, מעתה חגור חרבך על ירך גבור, לא ליעזר ממנו מהחרב אלא להודך והדרך בעלמא וליופי, כי כל מאמצי כחך הנה הוא מה שברכך אלהים לעולם ולא בחרב, ועיקר הדרך הוא שתצליח בו הוא רכב על דבר אמת כו', כי ע"י זה חציך יהיו שנונים כי לא בחיל החיצים תליא מילתא אלא בשנינותם הנמשך ממה שנעזרת מדבר אמת, באופן שאתה תנצל ואתן עמים תחתיך וכפרתך, ז"ש עמים תחתך יפלו ר"ל תחתיך וכפרתך יפלו העמים ואתה לא תוזק, אבל תגיע החצים בלב אויבי המלך מלכו של עולם, עד הנה דברי רוח הקדש המבשר לשלם בשורות טובות שיאבדו אויבי המלך, והשלם החסיד עונה אמריו ואומר רבש"ע המה אויבי המלך יאבדו ואתה תעמוד וכסאך, ז"ש כסאך אלהי' לעולם

. < הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף