ב"ח/אבן העזר/ע
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
חייב במזונותיה כיצד וכו' עד שהרי ברשותו הוא ליתן לה מזונות והיא תאכל לבדה כל זמן שירצה דתנן וכו' פי' הא דאמרינן אלא נותן לה מזונותיה לבדה דאלמא דרשאי בכך לא יקשה עליך והלא שנינו ר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה דמשמע דאינו רשאי בכך לזה אמר דליתא אלא לעולם ברשותו הוא וכו' וכדתנן המשרה אשתו ע"י שליש וכו' אלא צריך לומר דהדירה שאני דכיון דאיכא לשם איסור הנאה אינו רשאי אבל בלא הדירה ברשותו הוא כו' דתנן כו' עד אבל בעשירים הכל לפי כבודם אח"כ אמר רבי' ובירושל' משמע שאין יכול לפרנסה ע"י פרנס וכו' כלומר דאפילו בלא הדירה נמי אין ברשותו לפרנסה ע"י פרנס ושכך היא מסקנת הרא"ש וא"כ הך דהמשרה אשתו עע"י שליש אינו אלא לדעתה שמתרצה בכך א"כ הדין הראשון דאם אינה אוכלת עמו וכו' מיירי נמי כגון שהאשה מתרצה עמו שיתן לה מזונותיה לבדה ואז צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה אבל בע"כ לא וז"ל הרא"ש פ' המדיר ואי תקשי לך דהכא אמר דאינו יכול להעמיד פרנס אלא עד ל' יום ובפרקין דלעיל תנן המשרה אשתו ע"י שליש אלמא דיכול לפרנסה ע"י שליש כ"ז שירצה וי"ל דהדירה שאני ובירושל' פריך ויעמיד פרנס רשות ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן כשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה ואפילו יום אחד לא יעמיד. מגלגלת עמו ל' יום שמא ימצא פתח לנדרה עכ"ל משמע דמסקנתו כהירושלמי דבלא הדירה אינה רשאי לפרנסה ע"י פרנס כלל שלא מרצונה אפילו יום אחד ובמדיר את אשתו דוקא הוא דמגלגלת עמו ל' יום וכו' מיהו הרב המגיד בפי"ב דאישות כתב ע"ש הרשב"א דהראב"ד פי' דעד ל' יום יכול להעמיד פרנס שלא מרצונה כמו גבי מדיר וטעמא דביתר מל' יום שמעי ביה אינשי וזילא בה מילתא ומביאו ב"י בסמוך:
לשון הרמב"ם וכו' הביא לשונו מפני שלומדין מדבריו כמה דברים שאינן מפורשין בשאר הפוסקים וזה שכתב ופוסקין לה ג' סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום פי' ג' סעודות לחם וגם בשר וכו' וצריך להגיה וי"ו על מלת בשר וכן הוא ברמב"ם ואעפ"י דמן הצדקה אין מפרנסין אלא י"ד סעודות לשבת מ"מ אשתו דבעל מפרנסה מודו כ"ע דיהיב לה נמי סעודה שלישית בשבת והשתא אית לה ט"ו סעודות לשבת ועיין ס"פ אעפ"י ופרק כל כתבי:
ומ"ש דאם אינו יכול ליתן לה אפילו לחם כופין אותה להוציאה כתב המגיד ע"ש הרשב"א דבהא אף האלפסי ור"ח שפוסקין כשמואל דאמר עד שאתה כופה אותו להוציא כופה אותו לזון מודו הכא כיון שאינו יכול לזון כופין אותו להוציא אבל ה"ר ירוחם ע"ש ר"ת בתשובה כתב דאין כופין ויתבאר בסמוך ועל מ"ש דהרשות ביד הבעל ליתן לה מזונות והיא תאכל לעצמה כבר מתבאר למעלה בדברי רבינו דמסקנת הרא"ש אינו כן אלא כדאיתא בירושלמי דשלא ברצונה אינו רשאי והיא דעת הרמב"ן והר"ש בן הר"ש ב"צ והכי נקטינן:
כתב ר' אליהו חייב אדם להשכיר וכו' ור"ת היה אומר שאין צריך וכו' כ"כ התוס' והרא"ש בפרק אעפ"י (דף ס"ג) וזה לשון המרדכי פרק המדיר כתב ראבי"ה ראיתי תשובת ר"ת שאם אין לו לבעל אין ליטול עליו למוכרו כע"ע או להשכיר עצמו כדי לזונה ולפרנסה וה"ג פרק אעפ"י מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ר"י בר חנינא אמר ממלאכה תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למ"ד ממלאכה מלאכה מי משועבד לה ומשני באומר איני זן ואיני מפרנס פי' ר"ת איני טורח לעשות מלאכה לזונה ולפרנסה הלכך מוסיפין על כתובתה ומיהו אין יכולין לכופו לעבוד ולפרנסה ופריך והא אמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומשני לאו לאמלוכי בעי שבה תלוי הדבר אבל רש"י פי' באומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו תחת מלאכה דהיא משועבדת לו מ"מ מדברי שניהם נלמוד דאו יטרח לפרנסה או יוציא ויתן כתובה והילכתא כר"י בר חנינא דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ע"כ ואני איני מבין מ"ש מדברי שניהם נלמוד דאו יטרח וכו' אדרבא מדברי שניהם נלמוד דלא כייפינן וראיתי תשובה והנה היא בפרק אעפ"י דבין לפרש"י ובין לפר"ת אין כופין אלא דבהא פליגי דלפר"ת יש לו כופין אותו לפרנסה כשאר ב"ח שכופין אותו לפרוע והיכא דאין לו אין כופין אותו ללוות ולהתעסק באומנות אבל מוסיף על כתובתה שלשה טרפעיקין ולפרש"י בין יש לו ובין אין לו אין כופין רק מוסיפין שלשה טרפעיקין ואמנם כתב ר"ת אם יראה בעיני הדיינים לקונסו לפנים משור' הדין טוב הדבר עכ"ל והדבר פשוט דלראבי"ה נמי בהא פליגי דלר"ת יש לו כופין לפרנסה אין לו אין כופין לעבוד ולפרנסה אלא יוציא ויתן כתובה ולפרש"י אפילו יש לו אין כופין לפרנסה אלא יוציא ויתן כתובה והיינו דכתב ראבי"ה מדברי שניהם נלמוד דאו יטרח וכו' דס"ל כרב דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולאפוקי מבעל הלכות דפסק כרבא דאמר עד שיכפוהו להוציא נכפוהו לזון דלפי זה כשאין לו דאין יכולין לכופו לזון וגם אינו משועבד לעבוד ולפרנסה להוציא ג"כ אין כופין אותו דה"ל כשאר ב"ח שאין לו לשלם אבל דר"ת ורש"י כל היכא דלא מצי לזון אותה כייפינן ליה להוציא כך הבין ראבי"ה מדברי שניהם וכתב ראבי"ה אח"כ דהילכתא כרבי יוסי בר חנינא וכו' וחולק הוא ארי"ף ור"ח והרמב"ם והרא"ש דפסקו כרב הונא דמורד מתשמיש הוי מורד וכך הוא בהגהות מיימונית פי"ד דאישות דראבי"ה הוא דפסק כר"י ב"ח משום דדיינא הוא אבל המרדכי לא התיישב לו מ"ש ראבי"ה מדברי שניהם נלמוד והדבר ברור הוא כדפרישי' ומ"מ מ"ש דראה תשובה דבין לפירש"י ובין לפר"ת אין כופין נראה דר"ל דאין כופין אותו להוציא ודלא כמה שפירש ראבי"ה וכך כתב גם רבינו ירוחם ע"ש ר"ת בתשובה דאין כופין אותו להוציא והכי נקטינן ועיין בתשובת ר"ת בסגנון אחר קצת בהגה"ת מיימוני' פי"ב דאישות:
מי שהלך למ"ה וכו' ר"פ בתרא דכתובות וכתב במרדכי בשם ר"ב לאו דוקא למ"ה אלא בהווה נקט דומיא דסיפא מי שהלך למ"ה ואבדה דרך שדהו עכ"ל אבל בב"י ע"ש הריטב"א כתב דנקט למ"ה דוקא דביוצא לדעת נחלקו רב אמר פוסקין דהא משועבד לה ושמואל אמר אין פוסקין מ"ט רב זביד אמר אימר צררי אתפסא רב פפא אמר חיישי' שמא אמר צאי מעש' ידיך למזונותיך אבל אם נודע ודאי שיצא למקום קרוב לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שמה וכיוצא בו דכ"ע פוסקין ואפילו תוך שלשה חדשים וכן הורו רבותי עכ"ל ומ"ש אפילו לא שמעו בו שמת פי' ל"מ בשמעו בו שמת דפשיטא דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבותה ותשבע שלא עכבה משלו כלום ואי לשמא א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה וכו' כך פי' רש"י והתוס' פי' בע"א ע"ש:
ומ"ש אפילו שבועה אינה צריכה נמי בכל ענין קאמר ל"מ בשמעו בו שמת דסופה לישבע כשתגבה כתובתה כי אז תשבע שלא עכבה משל בעלה כלום ופשיטא דאין להשביעה עכשיו שלא לצורך אלא אפילו לא שמעו בו שמת דאיכא למימר שמא תמות בחייו ולא תבא לעולם לידי גיבוי כתובה וא"כ תשבע עכשיו כשנוטלת מזונות אפ"ה אינה צריכה שבועה אבל במרדכי כתב דדוקא בשמעו בו שמת קאמר חנן שאינה צריכה שבועה אבל לא שמעו בו שמת צריכה שבועה עכשיו כשנוטלת מזונות ואין כן דעת שאר פוסקים אלא כדברי רבינו דאפילו לא שמעו בו שמת אינה צריכה שבועה כשנוטלת מזונות: כתב במרדכי שאם הלך בעלה ממנה מתוך קטטה ונתכוון לעגנה היא נאמנת ליטול מזונות לאלתר אפילו תוך שלשה חדשים דהא טעמא הוי משום חזקה דאין אדם מניח את ביתו ריקן ובקטטה אנן סהדי דמבריח הכל ממנה מיהו כתב דבלא שמעו בו שמת אינה נוטלת אלא בשבועה כדפרישית ואע"ג דנקטינן כשאר פוסקים דאינה צריכה שבועה מ"מ בהא דגביא אפילו תוך שלשה חדשים לא גביא אלא בשבועה בלא שמעו בו שמת:
ויש מהגאונים וכו' וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל בפרק בתרא דכתובות הביא הרא"ש דברי הרמב"ם בפי"ב דאישות דמחלק בין הלך למ"ה כיון דאשתו ניזונת מן התורה פוסקין לה מזונות אפילו אין שטר כתובתה בידה ובין אלמנה דאין נותנין לה מזונות אא"כ שטר כתובתה בידה דהא אינה ניזונית אלא בתקנת חכמים והרא"ש השיג עליו ואמר דאפילו בחייו אינה ניזונית אלא מתקנת חכמים הלכך שוין הם ותרוייהו ניזונין אפילו אין שטר כתובתה בידם וכאן בדין מי שהלך למ"ה כתב רבינו שהרא"ש הסכים לדעת הרמב"ם דלא כיש גאונים ולקמן בסימן צ"ג גבי אלמנה כתבה רבינו שהרא"ש נחלק על הרמב"ם:
ומ"ש רבינו וכן אמר א"א הרא"ש כתב ב"י דלפי שלא כתב כך בפירוש אלא דמשמע הכי מדבריו לכך כתב וכן אמר הרא"ש כלומר אעפ"י שלא כתב כן בפירוש מ"מ כך א"ל בע"פ שזה היה דעתו עכ"ל אכן כבר ראיתי נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל וכך ראיתי בקיצור פסקי הרא"ש לאחר שהביא דברי הרמב"ם כתב עליו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא בשניהם יש לה מזונות אפילו לא תראה כתובתה עכ"ל:
כתב הרמב"ם שם ומ"ש ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו וכו' שם איפסיקא הלכתא כחנן דאמר לא תשבע אלא בסוף ופירש הרמב"ם דהאי בסוף ה"פ בסוף כשיבא הבעל ויטעון או בסוף כשתגבה כתובתה אחרי מותו וכת' ע"ז בהגהת מיימוני וכ"פ ראבי"ה שצריכה שבועה היכא שהבעל טוען שנתן לה או שטוען טענת ברי שלקחה לו עכ"ל משמע אבל כשבעלה עדיין במ"ה אינה צריכה שבועה וכהרמב"ם וקשיא לי דבמרדכי לשם כתב ע"ש אביאסף דאפילו בעלה עדיין במ"ה צריכה שבועה בלא שמעו בו שמת ואפשר דמ"ש במרדכי לא אמר אלא שכך נראה בעיניו להלכה אבל למעשה פסק כהרמב"ם א"נ מ"ש במרדכי הוא דעת רבינו משולם ע"ש: כתב עוד בהגהת מיימונית וכן נראה למהר"ם דתשבע לבסוף היא כשמת בעלה אבל קודם שמת צריכה שבועה אעפ"י שהתוספות לא פסקו כך מספיקא לא מפקינן ממונא בפלוגתא דרבואתא אלא בשבועה עכ"ל. משמע דס"ל למהר"ם דאפילו בעודו במ"ה אין מוציאין למזונות אלא בשבועה דלא כהרמב"ם אלא כמו שכתב במרדכי אלא דלישנא דקאמר וכן נראה לא מתיישב שפיר לפ"ז וצ"ע:
ואם עמד אחר ופרנסה וכו' שם איפסקא הילכתא כחנן:
ומ"ש ופר"י כו' כתב בהגהות מיימונית פי"ב דאישות ובמרדכי דלא אמר ר"י אלא דוקא היכא דאיהו טען הכי ואמר אילו לא הלוו לה היתה מצמצמת ומתפרנסת ממעשה ידיה בדוחק אע"ג דלא ספקא וכ"כ התוספות לשון זה ועיין בתשובת ר"י שבמרדכי ועוד שם בתשובת מהר"ם בשם ר"י וז"ש רבינו בשמו אם ירצה לא ישלם כי יאמר וכו' דמשמע דאנן לא טענינן ליה אלא איהו צריך לומר ה"ל להתפרנס ממעשה ידיה והרא"ש חולק בתלתא חדא דבלותה בעדים אף בלא ב"ד חייב לפרוע דלא כפר"י אידך דאם בא ואמר צאי וכו' אבל ב"ד אין פותחין לו בטענה זו וכו' וכפר"י אידך אפילו יטעון בעצמו דוקא בדספקא לדברים גדולים וכו' ודלא כפר"י וע"ש בהגהת מיימוני: כתוב במרדכי וז"ל ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ובדספקא אבל בדלא ספקא לא והכי מוכח להדיא בפ"ק דגיטין וכו' ואח"כ כתב כלשון התוספות דאפי' בדלא ספקא ותימה שכתב שני פסקים דסתרי אהדדי ונ"ל ליישב דלענין דינא לא סתרי אהדדי אלא לענין פירוש דשמעתתא דלדעת התוספות הא דתניא ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך ה"פ עכשיו הוא אומר היה לך לעשות למזונותיך ויכול לומר כך אף על גב דלא ספקא ואפילו איהו לא טען אנן טענינן ליה. אבל מה שכתב המרדכי תחלה בדספקא היינו דמפרש לברייתא דכשבא אמר דכשיצאתי אמרתי אליה צאי מעשה ידיך במזונותיך והשתא צריך לומר דדוקא בדספקא התם הוא דרשאי לומר לה כך לכתחילה וכדאיתא פ"ק דגיטין דמיירי התם במכאן ולהבא ואם היינו מפרשים דהמרדכי ס"ל דכשבא ואמר צאי מעשה ידיך שעשית לשעבר או היה לך לעשות במזונותיך נמי דוקא בדספקא לא ה"ל שום ראיה לזה מפ"ק דגיטין. אלא ודאי כדפירש' דמפרש לברייתא דכשבא אמר דכבר בצאתו א"ל לכתחילה צאי מעשה ידיך במזונותיך והתם דוקא לא מצי אמר אלא בדספקא אבל אם אמר עכשיו צאי מעשה ידיך למזונותיך מה שעשית לשעבר רשאי אפילו בדלא ספקא וכו' כנ"ל ליישב דברי המרדכי וס"ל כפר"י שהביא רבינו דהיא דעת התוספות וכתב בהגהת מיימונית דרבינו שמשון פסק כפר"י גם בספר המצות כתב שנוהגין להצריך שתלוה בב"ד והמרדכי הביאו וכתב עליו אבל במיימוני לא משמע הכי דמדכתב הרמב"ם בסתם דבלותה ואכלה חייב לשלם אלמא משמע דאפילו לותה בעדים בלא בית דין וכדברי הרא"ש והכי נקטינן: כתוב במרדכי ע"ש ראבי"ה פי' ה"ר משה בשם ריב"א דצריך לומר לשם הלואה ובפני עדים מלוה לה וראבי"ה כתב דאף על פי כן אין לו דין ודברים עם הבעל אלא עם האשה והיא תובעת את בעלה כיון שהיא חייבת לפרוע לו ומדר"נ אי אפשר לתובעו דלא אתברר אי הלכה כר"נ ויש פוסקין דלא כר"נ ונ"מ שאם מתה האשה שאינו יכול להוציאה ואנן נקטינן כר"נ כמבואר בח"מ סי' פ"ו אלא דמ"מ נפקא מינה במאי דאין לו דין ודברים עם הבעל אלא עם האשה לענין זה דאם מחלה האשה לבעל אין למלוה כלום על הבעל וכמ"ש המרדכי להדיא סוף פרק יש נוחלין וכ"כ הר"ן סוף כתובות ע"ש פירש"י דאין לבעל חוב על הבעל כלום אלא על האשה וכו' וב"י הביאו ועיין במ"ש ב"י ע"ש בעל התרומה דבלותה בפני עדים בסתם אעפ"י שלא אמר המלוה למזונותיה אני מלוה לה ה"ז נפרע ממנה עכ"ל:
ואם בא הבעל וכו' ברייתא סוף כתובות ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופרש"י נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד והתוספות פי' דנאמן להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה ואכלה דאל"ה לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד וכו' ורבינו כתב תחלה פר"י ואח"כ פירש"י לפי שמסקנת הרא"ש כפרש"י
ומ"ש ע"ש הרמב"ם אם פסקו לה ב"ד ומכרו ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה נאמן להשביעה ה"פ דכיון דשעמדה בדין ופסקו לה ב"ד שוב אין חילוק בין מכרו ב"ד ונתנו לה או שמכרה היא בעצמה דאין לאחר מעשה ב"ד כלום אבל אם לא עמדה בדין ומכרה בעצמה היינו כמו לותה דנאמן הוא ונשבע היסת ונפטר דקרקע בחזקת בעלה עומדת והמעות בהלוא' הן אצלה וכן נראה מדברי ה' המגיד שם:
ומ"ש וא"א הסכים לדעת רש"י וכן יראה דעת רב אלפס שכתב בתשובה וכו' איכא לתמוה דלא ה"ל להביא תשובת רב אלפס כיון דבפסקיו נמי כתב דנאמן ובשבועה וכ"כ הרא"ש וז"ל הלכך נראה כפירש"י וכן פירש הרי"ף נאמן בשבועה עכ"ל ותו קשה דשמא רב אלפס דכתב בתשובה זו דישבע שבועת היסת ונפטר אינו אלא היכא שלא עמדה בדין ולותה אבל אם עמדה בדין ופסקו לה ב"ד ולותה אה"נ דאינו נאמן בשבועה דאין לאחר מעשה ב"ד כלום וכהרמב"ם ולא כפרש"י ונראה דרבינו למד מתשובה זו דמדהאריך רב אלפס וכתב ואם יש בו כדי סיפוקה כשיעור שפסקו לה חכמים וכו' דהא פשיטא היא דאין נותנין לה אלא כשיעור הראוי לה ולא יותר אלא שבא להורות דאין נותנין לה אא"כ עמדה בדין ופסקו לה ב"ד כשיעור הראוי לה על הדרך וכו' ואפ"ה אם האשה אינה מודה בחשבון ישבע היסת ונפטר והיינו כפירש"י אבל בפסקיו אינו מפורש כל כך דנאמן להוציא אפילו פסקו לה בית דין ודו"ק:
ואם בא ואמר קודם שהלכתי וכו' כתב ב"י זה לא מצאתי מבואר וכו' ולפעד"נ דרבינו כתב זה ע"פ גירסת הרמב"ם שכתב הרב המגיד שהיה גורס בברייתא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך נאמן שפירושה דאם טען שכבר אמר בצאתו אמרתי אליה צאי מעשה ידיך במזונותיך אין לה כלום דהוא נאמן והיינו נאמן בשבועה כמ"ש לעיל בטוען הנחתי לה מזונות ואע"ג דלעיל כתב רבינו ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית וכו' דמשמע דעכשיו א"ל צאי מעשה ידיך וכו' והגירסא היא ואמר צאי מעשה ידיה במזונותיה רשאי וכגירסת הרא"ש ופירושה מ"מ ס"ל דשני הגירסאות הילכתא נינהו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |