אורים/חושן משפט/צז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אורים ‏ חושן משפט צז

(א) מצות עשה. עיין תומים מ"ש טעם למה אין מברכין על מצות מתנות לאביונים והלוואת דלים ע"ש:

(ב) והוא מצוה גדולה וכו'. כי צדקה כבר נצטרך לשאול ולא מתבייש כלל אבל זה שעדיין לא הגיע לידי כך יותר מצוה בו:

(ג) וקרובו עני. דכתיב מאחד אחיך משמע מי שהוא יותר קרוב באחוה וכן עשיר מדממעט גוי משמע בישראל אין הבדל סמ"ע:

(ד) אסור לנגוש וכו'. דכתיב לא תהיה לו כנושה וכו':

(ה) ולאבדה. פי' הוצאה שלא לצורך הוי כמאבד ממון חבירו בידים סמ"ע:

(ו) ולא יאמרו פלוני עני. דכתיב כקטן כגדול תשמעון וקטן היינו עני:

(ז) עובר בלאו. דכתיב לא תבוא אל ביתו דביתו לאו דוקא רק רשותו דאין לו ליקח בחזקה מיד הלוה והתי"ט פי' דלא תעשה דבר שיגרום שתכנס לתוך ביתו דאם תקח בשוק סוף לבוא לתוך ביתו ועיין תומים דכתבתי דנראים דברי הסמ"ע וישבתי דברי הגמ' לשיטתו וזהו דעת הטור ורמב"ם אבל התוס' ונ"י וכן נר' דעת רש"י חולקים וס"ל דאין אסור אלא מדרבנן גזרה שמא יכנס לבית עיין תומים:

(ח) להכנס לבית הלוה. דעל הכניסה הקפידה התורה דכתב לא תבוא וכו' רשב"א:

(ט) ליקח וכו'. בזרוע ואם אין רוצה להניח לשליח ב"ד ליקחו מידו רשות ביד שליח ב"ד להכותו ואי חבל בו שליח ב"ד פטור אבל בעה"ב אסור ואם כבר המשכון ביד המלוה והלה רוצה לחטפו ממנו עיין לעיל סימן ד' בעביד אינש דינא כו':

(י) שלא בשעת הלואה. פי' שהגיע זמן פרעון והלה דוחה אורו לפורעו ולכך ממשכנו בב"ד אבל בזמן הלואה שנותן לו הלוה המשכון מרצונו וה"ה לאח"כ כל שנותן לו הלוה המשכון לרצונו אפי' כלי אוכל נפש מותר ולאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דכלי אוכל נפש אפילו בעת הלואה ומרצון הלוה אסור ועיין תומים מ"ש בישוב דברי הרמב"ם:

(יא) דבר שעושים וכו'. עיין תומים הארכתי מנליה לטור דין זה דלשליח בית דין אסור בחוץ כלים שעושים בו אוכל נפש דהא לא תחבול על מלוה קאי ולעבור בשני לאוין:

(יב) כמו רחים וכו'. דכתיב כי נפש הוא חובל וכל כלים שעושים בו אוכל נפש בכלל ולא נאמר רחים ורכב אלא לדוגמא בעלמא כמו כלים הללו שהם מטלטלין ונעשה בהם אוכל נפש גופיה:

(יג) הרי הם כקרקע. ולמ"ד לעיל תלוש ולבסוף חברו דינו כמטלטלין צריך לומר בזה טעם אחר כמ"ש הרמב"ן שם בבעה"ת דהם אין לוקחם רק סוגר הדלת לבל יוכל לטחון בו וזה אינו בכלל לא יחבול דחבלה הוא שנוטלם. ולכך באמת אם תלשן ונטלם חייב. והטור דס"ל דהוי כמחובר נקט הך לישנא דהוי כמחובר אבל כאן באמת א"צ לזה:

(יד) שאין ב"ד ממשכנים. פי' שישלחו ב"ד לסגור הדלת בעד רחי' שלא יטחון עד שיפרע זה אין על הב"ד לעשות כמו שאין להם לעכב הלוה שלא יחרוש בשדהו עד שיפרע ואף זהו כמוהו כ"כ הרמב"ן בבעה"ת שער א' ע"ש:

(טו) אם המלוה נכנס. היינו דעבר דאסור לעשות כן נ"י:

(טז) רחי' עליונה. ה"ה תחתונה רק דא"א לעשות כן דמחובר לקרקע וקשה להפרידו אבל אם אפשר הדין שוה כמו בעליונה ובחנם דחק הגי"ת ע"ש:

(יז) ומחזיר אותן בעת מלאכה. עיין מ"ש בס"ק שאח"ז:

(יח) כלים וכו'. עיין תומים אם מותר ליקח כלי אוכל נפש שלא בשעת הצורך מלאכה ורחי' בשעה שאין טוחנים בזו נחלקו רבוותא ודעת המ"מ והרבה מחברים וכן משמע ממ"ש המחבר וטור בסעיף הקודם ומחזיר אותן בעת מלאכה דמותר לחבול ודעת התו' ובעה"ת נראה דאסור ויש להחמיר בשל תורה. אף דמירושלמי נראה להתיר:

(יט) ואם חבל וכו'. העלה הסמ"ע דאין מחויב להחזיר רק בצורך מלאכה ואח"כ נוטלו הימנו וכן מחזירו תמיד ועיין תומים כי האמת אתו בפי' דברי הרמב"ם אמנם לדינא מידי ספיקא איסורא דאורייתא לא נפקא וחייב להחזירו תיכף ואין לו ליקח הימנו עוד כי כך דעת תוספות:

(כ) פרות החורשות. ומכ"ש מחרישה אין לו דין כלי אוכל נפש ועיין תומים דיש להחמיר באיסור של תורה ואף לזה דין כלי אוכל נפש ופרות המרפסת בתבואה לכ"ע דין כלי אוכל נפש ואסור:

(כא) ואפילו ב' כלים וכו'. כעין רחי' ורכב דכתיב בקרא דג"כ הם מחוברים ומכל מקום משמע מקרא מדכתיב רחי' ורכב ולא כתי' רחי' לחודא דחייב על שניהם:

(כב) חייב להחזיר. היינו בעת הצורך דלעולם אין חיוב עליו להחזיר רק בעת הצורך דבזה אף דעבר אמילתא דרחמנא אי עביד מהני:

(כג) גזבר. דכתיב ולך תהיה צדקה ואלו א"צ צדקה גמ':

(כד) שאר דברים וכו'. עיין תומים מ"ש בזה ואם בשעה שהיה ממשכן היה עשיר ואח"כ נעשה עני מחויב להחזיר דעל כל פנים עכשיו צריך למשכון ועיין תומים:

(כה) אם מדעתו וכו'. זהו לאפוקי הרמב"ם דס"ל כלי אוכל נפש אפילו בשעת הלואה אסור וקמ"ל דלא דכתיב יחבול ואין חבלה אלא נתוח שלא בשעת הלואה ועיין תומים:

(כו) אלמנה. וכתב הסמ"ע ה"ה גרושה והט"ז כתב ה"ה פנויה ועיין תומים כי ח"ו להוסיף ולשנות קוצו של יו"ד מהתורה דוקא אלמנה ולא אחרת זולתה:

(כז) שלא בשעת הלואה. לאפוקי מדעת הרמב"ם דסבירא ליה דאף בעת הלואה אין ליקח ממנה משכון קמ"ל דלא דכל חבלה הכתוב בקרא היינו שלא בשעת הלואה ועיין תומים מ"ש בדברי הרמב"ם:

(כח) ואם וכו'. בע"כ היינו בעת הצורך להחזיר ולא תיכף כמש"ל:

(כט) אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע. הקשה סמ"ע בממ"נ אם לית ליה עדים דלקחו ועדי ראה למה נאמנת בשבועה הא יש לו מגו דלהד"ם כדאמרי' להדיא בגמרא גבי חובל כלי אוכל נפש דאף דמחויב להחזיר מ"מ יש לו מגו דלהד"ם או החזרתי ואי איירי דאיכא עדי ראה ג"כ פשיטא דהיא נאמנת והש"ך הביא בשם ריב"ש תי' דה"א אלמנה הואיל וחס רחמנא עליה מבלי למשכנה א"כ ה"ה לכופה לתשלומין לא ומכ"ש שלא להטיל עליה שבועה בכפירתה קמ"ל דשוה דינה בשאר דברים לשאר בני אדם וצריכה לשלם וכופים אותה וכן אם נתחייבה שבועה אין הבדל והבעה"ת וגי"ת לא ס"ל פי' זה ברמב"ם ועיין תומים דכתבתי פי' רבים. ולדינא כולם אפשר ישרים וברורים ובפרט במ"ש בחובל אלמנה עשירה דאינו מחויב להחזיר לה דאינו נאמן דהחזיר דמהכי תיתי יחזיר כיון שאין עליו חיוב החזרה. וגם כתבתי דהוי ליה חשוד ואינו יכול לטעון טענת כך חייב לי במגו דהא צריך לישבע שבועת המשנה עיין שם כי הכל ברור לדינא ולא רציתי להעתיקו פעמיים:

(ל) אבד המשכון או נשרף וכו'. לוקה ומחשב דמי משכון ששוה בחובו אפילו נאבד באונס הואיל וחבל שלא ברשות קנאו ונתחייב בו באונסין וכן הדין בחבל כלי אוכל נפש או כל אלמנה לדידן דאין אסור אלא שלא בעת הלואה ועיין תומים דכתבתי דאם אבדו או שרפו בידים נראה לומר דחייב ליקח כלי בדמיו וליתן למלוה לקיים העשה דהשבה ועיין שם מ"ש בישוב דברי הרמב"ם כי רבים חולקים וס"ל דאין כאן מלקות ולא נ"מ לדידן דלית לן מלקות בעו"ה וחשוד נעשה אפילו לית ביה מלקות דהא לאו דחמס הוא ופסול כנ"ל בסימן ל"ד ע"ש:

(לא) אבל לערב. דכתיב לביתו ולא לבית ערב גמ' וברמב"ם נתן טעם דכתיב לקח בגדיו כי ערב זר והיינו משום דבקרא יש לומר לביתו למעט שכר שכיר וכדומה שלא היה הלואה מעולם אבל בערב דיש כאן הלואה אסור לכך עשו לו סמך מדברי קבלה לקח בגדיו וכו' וכיון דמוכח דקרא איירי בערב א"כ כ"ש בשכר שכיר כמ"ש דליכא כאן שום הלואה בעולם. והג"ת הניח הרמב"ם בצ"ע:

(לב) וי"א מ"מ וכו'. דזהו לאו בפ"ע ואין בו מיעוט לערב ולפי דבריו ה"ה בחובל כלי אלמנה אם היא נעשית ערב דמ"ש דגם הוא לאו בפ"ע ועיין תומים שכתבתי דנראה דס"ל דבערב לית ביה מצות השבת עבוט דקרא השב תשיבם לא קאי עליה ומ"מ א"צ להחזיר תיכף אם חבל כלי אוכל נפש ולא אמרינן גביה אם עבד לא מהני ע"ש:

(לג) שלא למשכן כלי וכו'. ועיין תומים דכתבתי דה"ה גזבר להקדש ולעניים הנזכר לעיל סעיף י"ב אף דליתא בהחזרה מ"מ א"י למשכן כלי אוכל נפש או כלי אלמנה רק אם חבלו אין צריך להחזיר כלל. ולכן יש להתבונן במה שנהגו בכמה קהלות ליטול משכנות בגין המס ונכנסים לבתי' וזהו אפשר דמותר דה"ל כמו גזבר או לביתו של ערב אבל במה דחובלים כלי אוכל נפש וכלי אלמנה יש לשים אל לב מי התיר להם זאת דאסור לכל. ודוחק דהם באין בשליחות של מלך לגבות מס המלך ודינו של מלכו חבול הכל וכמו שכתב הרא"ש בתשובה דנהיגי לתפוס גוף הלוה בשביל מס וג"כ הטעם משום דינא דמלכותא כו' צ"ע דלאו כל המסים לצורך המלך וגם אין לדמות האיסורים זה לזה דמי התיר זה בלי ראיה מוכרחת מש"ס ופוסקים. ובעו"ה הדבר נמסר לפרנסי הדור שהם על הרוב בני בלי בעלי תורה שאינם שואלים עצת בעלי הוראה וע"כ תצא בעו"ה משפט מעוקל וה' ירחם עמו להשיב שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחלה:

(לד) מותר למשכנו. וכן אם גזלה שלו ביד חבירו אפילו אין הגזלה בעין רק שלא זקפו בהלואה מותר לכנס לבית חבירו למשכנו דהוי כמו שכר שכיר:

(לה) ואם זקף עליו השכר. דאז נעשית מלוה ועיין לעיל סימן ס"ז מהו נקרא זקיפה ע"ש סעיף י"ד ומ"ש שם:

(לו) במשכנו להיות בטוח. דאיירי בתוך זמנו ורואים שמבזבז שלו או בהגיע זמן ואין רוצה להתפרע מטעם שיש לו רק רוצה למשכנו לבטחון סמ"ע:

(לז) אבל אין כופין אותו להשכיר. דדוקא בנמכר בגניבתו שריא התורה למוכרו כעבד אבל לא בהלואה דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ואם כתוב בשטר חוב ששעבד עצמו להשכיר ולשלם עיין בא"ע סימן ס"ג אם מחויב להשכיר עצמו לזון אשתי דלמ"ד דחייב הואיל וכתב אנא אפלח וכו' ה"ה הכא ועיין ברא"ש הביאו הטור ס"ס צ"ט דמדמי להדדי ע"ש:

(לח) את הכר וכו'. אבל המלוה אין רשאי להשתמש בו כלל כל זמן שהוא בידו רמב"ן ור"ן:

(לט) ואת המחרישה. אע"פ שלפי דמבואר לעיל ס"ח אין מחרישה כלי אוכל נפש מ"מ הואיל והלוה צריך לו חייב בהשבתו:

(מ) ולא יעשה מטלטלין. דבעלמא מדינא דגמרא אין מטלטלין דיתמי משתעבדי לב"ח אבל אלו הם משועבדים לו ועיין תומים דנסתפקתי אם הלוה מכרן אלו משכנות שהחזירן לו אי המלוה מוציא מיד לקוחות ע"ש:

(מא) אלא יפרע וכו'. רצה לומר אפילו לאחר מותו דבעלמא לא משתעבד והכא משתעבד ומכ"ש בחיי הלוה דבלא"ה יש לו לגבות מכל מטלטלין:

(מב) אינו חייב להחזיר. וכתב הסמ"ע דאם יש בידו דבר הצורך ללוה כגון כר וכסת אסור למוכרו ועיין תומים ס"ק ט"ו דלא נראה כן ואין צריך להמתין רק שלשים יום כמו בכל משכון:

(מג) שמתן שכרה כתוב בצדה. דכתיב למען יברכך כו' עיין תומים דנראה דאם חבל בזרוע או כלי אוכל נפש או כלי אלמנה וא"כ כל כמה דלא מחיים עשה עובר בלאו נראה דב"ד כופין ודלא כסמ"ע וע"ש:

(מד) אבל אם רוצים. עיין מש"ל בסימן ק"ז מזה ע"ש:

(מה) דברים שא"א. זהו דעת הרמב"ם דאע"פ שאין מסדרן כשלוקח שליח ב"ד למשכון מ"מ דברים שכמעט א"א ללוה להיות זולתם כמו מטה לישב עליו בעת אכילה כפי שהיה מנהג בימים ההם ובמדינות ההם אין שליח ב"ד נוטל כלל אבל כר אף שיש בו מהחזרה מ"מ כיון שאפשר להיות זולתו נוטל השליח ב"ד ע"ש:

(מו) היה לו ב' כלים. פי' כסות יום וכסות לילה נוטל של יום בלילה ושל לילה ביום גמ':

(מז) שומטו וכו'. דלא נעשה אצלם מטלטלין דיתמי וגם אינו מחויב בהחזרה ליתומים:

(מח) ואינו מחזיר. ואם מת המלוה ודאי דעל בניו היורשים ג"כ מוטל מצות השבת העבוט כמו על מורישם דצדקה דרמיא רחמנא עליה ופשוט:

(מט) או פרעתי במגו דהחזרתי. במלוה ע"פ איירי והא דבעינן מגו לטעון פרעתי דהואיל דכבר משכנו והחזיר לו את המשכון בעדים הוי ליה כאלו משכון ברשות המלוה ולכך אין נאמן לומר פרעתי רק במגו דהחזרתי סמ"ע וכ"כ בבעה"ת ודעת הפרישה אפילו במלוה בשטר נאמן פרעתי במגו זו דהחזיר ועיין תומים דכתבתי דלא נראה כן לדינא ע"ש:

(נ) ובלבד שלא יהיה וכו'. עיין תומים דהעליתי אם החזיר כסות יום ביום ובפנות היום תבעו המלוה והוא אומר שהיה מחזירו לו בעוד היום דאינו נאמן דה"ל תוך זמנו ג"כ וע"ש דהבאתי ראיה מדברי תוס' ע"ש:

(נא) תוך זמנו. פי' המפורשים תוך זמן של הלואה והש"ך השיג וכתב כיון דקי"ל לעיל סימן ע"ח דאמרינן מגו במקום חזקה זו דאין אדם פורע ת"ז אף כאן הלוה נאמן במגו והסמ"ע דחק דכאן הוי מלוה במקצת מוחזק וזהו אי נימא מגו במקום חזקה איבעיא דלא אפשטא. וזהו דוחק ולא ה"ל רבינו ב"י לחשבהו לדבר פשוט אבל עיין תומים שכתבתי תי' הגון דכל היכי דאין נאמן פרעתי רק במגו וחזקה יש נגדו אינו נאמן ע"ש והדין אמת וצדק:

(נב) ומחזיר לו הכר וכו'. פי' א"צ לומר בפי' שמחזירו שאין רוצה למשכנו עוד רק כשמחזיר הכר ומשכון ראוי היה לו להחזיקו בזה ניכרים הדברים שאין רוצה להחזיקו עוד בתורת משכון ולכך באי' הדברים לידי גוביינא סמ"ע ונראה אם בתוך כך מת הלוה הרי נעשים מטלטלין אצל בניו דהא בטלו תורת משכון דכל זמן שהוא בתורת משכון אין בו גוביינא וכשמחזירו שלא למשכן תו לאו ברשותו קאי ואין נעשה עוד פקדון שלו:

(נג) מהכל מזון ל' יום. פי' בנמצא מזון נותן לו מזונות ואם לא נמצא מוכרים מטלטלין כדי מזון ל' יום:

(נד) אע"פ שאכל תחלה כעני. כי מתחלה צמצם עצמו שיהיה המותר לבני ביתו משא"כ עכשיו דאין לב"ב כלום וגם י"ל אין דומה מי שיש לו פת בסלו דהיה יכול לאכול ביותר משא"כ בזה דאין לו כלום. ואם אכל מתחלה כעשיר מ"מ אין לו רק כבינוני ומש"כ הרמב"ם נותנים לו מזון כדרכו היינו דרך הראוי לתפוס מדה ממוצעת סמ"ע:

(נה) ואין לוקחים וכו'. פי' למלאת שני מינים מכל מין דיש לו פתחון פה לומר עד עכשיו אף שלא היה לי רק מגרה אחת לעומת זה היה לי ג' מצעדים והשאלתי אחד לאחר והוא השאיל לי למולו מגרה אחת. אבל עכשיו שלא נשאר לי רק ב' מצעדים מאין אקח עוד מגרה קמ"ל דלא דא"צ למלאות לו החסרון כיון שאין נמצא בידו שנים:

(נו) אין מניחין לו ספריו. והא דמניחין לו תפלין שהוא מצוה חובת גברא והוא דרך מלבוש והוא בכלל מלבושיו:

(נז) ואפילו ס"ת. וכתב הב"ח בזה"ז שמי שיש לו ס"ת מניחו בבה"כ לזכרון בהיכל ה' ידי כל אדם מסולק הימנו ואין ב"ח גובים הימנו והש"ך כתב דלא נהוג כן. אם לא שהקדישו לצדקה דאז לכ"ע אין ב"ח גובה אפילו כת' מא"ק לב"ח שלו לא ראיתי מגבים אף דקשה לומר תקנת שוק בהקדש:

(נח) וה"ה למקומות בה"כ. ומכ"ש שמוציאין אותו מביתו למכור:

(נט) אלא אפי' תפסה וכו'. פי' לא מבעיא שלא תטול מן נכסי בעלה אם אין לה בידה אלא אפילו שכבר תפס' כזה מ"מ אין לה ליטול מנכסים על מזונות דלהבא ואפילו שהם מטלטלין ולב"ח לא נשתעבד מטלטלין א"ק מ"מ ב"ח קודם למזונות דלהבא. אבל במזונות דשלעבר אם תפסה אין מוציאין מידה כן העליתי בתומים. ואפשר אם יש לב"ח שעבוד מא"ק אף מה שתפסה מוציא דאין זה בכלל תקנת שוק האמור בסימן ס' ע"ש ואין צריך להיות מוקדם לה אם הב"ח בשטר. ועל זה אולי נתכוון הסמ"ע דפי' על מזונות לעבר לא מהני ג"כ תפיסה:

(ס) עד שיפרע המלוה. הסמ"ע האריך בדברים שאינן מובנים ועיין תומים דכתבתי לדידן דקי"ל מזונות דאורייתא וגם קי"ל מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר בגביות בני חורין ומכ"ש למלוה ע"פ מאוחר צריך לומר דמספקא לן אי הך מזונות יש בו מהתורה שעבוד נכסים וא"כ לה משפט קדימה או אין למזונת שעבוד נכסים דאקרקפתא לבד מונח החיוב משא"כ מלוה ע"פ דיש לו שעבוד ויש למלוה קדימה ולכך הדבר מוטל בספק חולקין וכל זה נגד מלוה ע"פ אבל מלוה בשטר בלא"ה אין נגבים מזונ' דה"ל תקון עולם שלא להוציא מזונת מנכסים משעובדים ושטר ה"ל משועבדים ע"ש וכל זה בקרקע אבל במטלטלין כיון דהיא בא לגבות מזונות העבר דהיא לותה על אכילת ניסן אייר סיון ובתמוז לוה מאחרים ובזה מיירי כל הסעיף הזה דחיוב מזונות מעבר קודמים למלוה ובמטלטלין אין דין קדימה ולא שייך בהו תקון עולם א"כ אף בשטר יחלוקו אם לא שיש לבעל שטר מא"ק ובסמ"ע כתב דאקני והשמיט מא"ק וז"א דמה מועיל דאקני ואולי הוא השמטה בעלמא עכ"פ לדינא כמ"ש:

(סא) עד שיפרע בעל השטר. כי היא אין לה על בעלה תוקף מלוה בשטר ואם כי היא לותה בשטר מה נ"מ לא עדיף המלוה ההוא מאשה עצמה:

(סב) יכולים לתפוס למזונתה. היינו מזונת דלהבא וא"כ אפילו תפסה ככר זהב דאין קץ למזונ' דלהבא מיהו אם יש לה נ"מ הרבה דהפירות מספיקים למזונות שלה א"י לתפסם בשביל מזונ' כי אם לכתובה יכולה לתפוס כמ"ש בסכ"ו ע"ש וכן אם יש קרקעות כאן וא"י לתפוס מטלטלין לכתובה דבטוחה בכתובה בשעבוד קרקעות שיש לה יכולה לתפוס בשביל מזונות ואם יש שניהם לטיבותא צריכים ליתנם לב"ח מה שתפסה עיין תומים:

(סג) הדין עם המלוה. עיין תומים דכתבתי ודאי אם חוב ישראלים קודמים לחוב גוים עד שבדין ישראל היה להם דין קדימה פשיטא דאף דבדא"ה הפסידו מחמת נמוסם מ"מ גובין מהאשה ול"ל אי שתקת אבל אם יש לגוי' אף בדין ישראל דין קדימה למה לא תוכל האשה לטעון אי שתקת. ועיין לקמן סימן קי"ח בזה:

(סד) לא נתנה לגבות מחיים. ואפילו כתב לה מא"ק והיא צועקת אם תפרע לב"ח מאוחר למחר שיגיע זמן גבי' כתובה כבר תהיה המטלטלין נאבדים וא"כ מבקשת להעמיד ערב על כך או להתפיסן ביד שליש מבואר בבעה"ת שער ששי בח"א דין ג' דאין משגיחין בכך ונותנים ליד ב"ח ומכ"ש באין לה מטלטלין א"ק וא"כ כשיבא לב"ח לא תוכל תו להוציא ממנו מ"מ לא משגיחין בה ומגבין לב"ח של הבעל ואם תפסיד תפסיד ואפילו תפסה האשה מוציאין מידה ונותנים לב"ח ע"ש בהכרעת בעה"ת נגד הר"י ברצלוני:

(סה) מכסות אשתו וכו'. דהוי כמכר לאשתו ואין ב"ח גובה מטלטלין מלקוחות מיהו אם כתב לב"ח מא"ק ודאקני מדינא דגמ' גובה ממנה דמה בכך שלקחה הוא טורף משעבדי אבל עכשיו דיש תקנת שוק כמש"ל סימן סמ"ך אף זהו בכלל התקנה ולכך השמיטו הש"ע סמ"ע וב"ח:

(סו) שצבען לשמן. כי בהך אף דלקוחים ועומדים מ"מ בשינוי ההוא קנאם:

(סז) ולא מספרים וכו'. והיינו דכבר זכו בהם בניו וה"ל כלקח ומכרן דאין ב"ח טורף אותם אבל אם לא זכו בהם רק למדו מתוכו אפילו מספרים שהוא לומד אותם ב"ח טורף מכ"ש מספרים שלומדים מתוכו בניו:

(סח) אבל בגדי שבת וכו'. דאין דעתו להקנות להם לחלוטין רק שיהיה ברשותו ליתן להם להלבישם אבל הם שלו וב"ח גובה ונראה אם הבעל אומר שנתן להם במתנה גמורה נאמן דהא מגו דנותן להם עכשיו במתנה גמורה והא תו א"י ב"ח לגבות הימנו אם לא אם יש לב"ח מא"ק דאפשר אם נותן בזמן הסידור לאחר למתנה לא שייך תקנת שוק ולכ"ע ב"ח גובה ולית ליה מגו וצ"ע אבל זולת זה ודאי יש לו מגו דכל כמה דלא הגבהו לב"ח יכול ליתן מתנה ואין ב"ח מוציא ממנו. מיהו במרדכי פרק נערה שנתפתת' משמע דצריך שבועה וצ"ע הא יש לו מגו ואולי הוא למ"ד לא אמרינן מגו לפטור משבועה:

(סט) אם היה טבעות וכו'. ובזה אף י"ח מודים דאין דרך להקנות במתנה אבל אם ידוע שנתן להם מתנה אפילו מטבעת אין לב"ח כלום ועיין בס"ק הקדום אם הבעל נאמן במגו:

(ע) היא נאמנת. בטור כתב בשבועה דס"ל דהואיל דהם בחזקת הבעל הוי כנוטלת ולכך צריך שבוע' או די"ל דנשבעת היסת דמיירי דהבעל מכחיש דאל"כ בלא"ה נאמן במגו כמש"ל וא"כ ה"ל טענת ברי ע"פ הבעל:

(עא) אם עדיין הנדוניא וכו'. עיין תומים שדין זה צ"ע ומיירי דוקא אם אין לה מזונות כלל ע"ש:

(עב) ואפילו נשבה וכו'. אבל אם בידו יכול לפדות עצמו ואין האשה יכול' לעכב שמאבד כתוב' ונדוניא שלה ועיין תומים:

(עג) איצטלא בת ק'. לאו דוקא רק הרצון בגד חשוב יותר ממה שדרך הבינונים ללבוש:

(עד) שאין מסדרין וכו'. וה"ה להך דיעה ליכא גביה מצות השבת עבוט וכתב הג"ת דה"ה במס הקהל ג"כ הך דינא דהוי כמו ערב:

(עה) אם נשבע וכו'. עיין תומים כי דין זה במחלוקת שנויה ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.