אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/שופטים

יום א' - רבי יעקב אריה ניימן

לעשות כל דבר כי כך ה' אמר

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז יח)

חז"ל במסכת סנהדרין (טז.) דורשים: מנין שמעמידים שופטים לישראל? תלמוד לומר, 'שופטים תתן'. ומנין שמעמידים שוטרים? תלמוד לומר, 'שוטרים תתן'.

בספר תורה תמימה הקשה, וזה לשונו: לא נתבאר לי מה חידשו חז"ל בזה על המפרוש בפסוק. ואולי החידוש הוא דאין מצוות העמדת שופטים ושוטרים מעכבות זו את זו, אלא דשתיהן מצוות מיוחדות, ואפילו בזמן שאין שוטרים מעמידים שופטים וכן להיפך. ומפרשים כמו דהלשון 'תתן' כתוב אצל כל אחד ביחוד. וזה מדוייק בלשון הבריתא, ת"ל 'שופטים תתן' ת"ל 'שוטרים תתן', עכ"ל.

ויש ליישב עיקר הקושיא באופן אחר, והוא, שחז"ל מלמדים אותנו בזה דבר גדול. כי אפילו דברים שמבינים בשכל, כמו שופטים ושוטרים, באשר מדינה לא יכולה להתקיים בלי שופטים ושוטרים, וכל אומות העולם יש להם שופטים ושוטרים. אבל אתה, בן ישראל, לא תמנה שופטים ושוטרים מפני שהשכל מחייב אותך, אלא מפני שהתורה הקדושה אמרה שנעמיד שופטים ושוטרים.

לכן אומרים חז"ל: מנין שמעמדים שופטים לישראל, תלמוד לומר שופטים תתן - מפני שכתוב בתורה. יהודי צריך לעשות הכל מפני שהקב"ה צוה לעשות, וכמו שאומרים חז"ל: לא תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי אבל הקב"ה גזר לא לאכול חזיר, וזוהי מלכות שמים שלמה. (דרכי מוסר).

יום א' - רבי נח נפתלי פולייר מקאברין

לשפוט בפתחי הגוף מה לצד הקדושה ולהפך

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז יח)

אצל האדם יש שערים פתוחים, שער הראיה דרך העיניים, שער השמיעה דרך האזניים, הפה מוציא הדיבור ומכניס האכילה והשתיה, כמו שער החצר שדרכו מוציאים ומביאים.

והנה בכל שער יש מצוות ה' השייכות לאותו שער, ולהפך ח"ו. והאדם צריך יישוב הדעת והבחנה בשכלו, לשפוט האם המעשה שלפניו הוא מצדה הטוב או ח"ו להיפך.

וזה נרמז בלשון הכתוב "שופטים ושוטרים תתן לך" - היינו שתפשוט בכל דבר שבא לפניך, "בכל שעריך" בראיה, שמיעה או דיבור. "ושפטו את העם משפט צדק" - שתשפוט בשכלך לעשות את כל אשר הוא לצד הצדק, ולהרחיק את כל מה שהוא להיפך. (ברכות לעד, מאמרים טהורים)

יום ג' - רבי נפתלי צבי יהודה ברלין - הנצי"ב

= פישרה של פשרה

"צדק צדק תרדוף" (דברים טז כ)

הגמרא במסכת סנהדרין (לב:) דורשת: אחד לדין ואחד לפשרה. ופירש רש"י: צדק פשרה שלך לפי ראות עיניך, ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו, ע"כ.

ולכאורה אינו מובן, הרי אין כופין את בעלי הדין לעשות פשרה, ומאחר ששניהם מתרצים, הרי מסתמא יודעים ובטוחים שהדיינים נוחים לפני שניהם ולא תהיה דעתם נוטה לאחד יותר מחבירו. ואם לא חשו לזה, הרי על כל פנים התרצו לזאת והם שהפסידו לעצמים, ומה שייך לצוות על זה שלא יטו בפשרה לצד אחד.

ויבואר הדבר עפ"י מה שאמרו בסוף הברייתא שם: הא כיצד, שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזהב... אחת טעונה ואחת שאינה טעונה, תידחה שאינה טעונה מפני טעונה, ע"כ. וקשה, מה שאלת הברייתא 'כיצד', וכי לא יודעים אנו מהי 'פשרה'. אלא שאכן במקום שאין כופים על בעלי הדין לעשות פשרה אינו שייך ציווי זה כפי שהתבאר, וכל קיומו של ציווי זה הוא רק במקום שבית דין כופים לעשות פשרה, כיון שאין אפשרות להניח לבעלי הדין להגיע לעומק הדין.

ועל זה מביאה הברייתא אופן זה של ספינה טעונה ושאינה טעונה, שהרי מצד עומק הדין אין לנו במה לכוף את הספינה שאינה טעונה ללכת לאיבוד, ומעיקר הדין היה שיהיה 'כל דאלים גבר', רק כיון שאין זה משפט 'ישר' לכן כופים לעשות פשרה. ועל אופן זה שייך להזהיר 'צדק צדק תרדוף' שאף בעת עשיית פשרה - בעל כרחם של בעלי הדין - לא תרדוף את האחד יותר מחבירו. (העמק דבר).

= פיגול - במחשבה או בדיבור

"לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע" וגו' (דברים יז א)

פירש רש"י: אזהרה למפגל בקדשים על ידי דיבור רע. וכתב המזרחי: הא דקאמר על ידי דיבור רע, לאו דוקא, אלא אפילו על ידי מחשבה רעה, כדנפקא לן (זבחים כט.) מ'לא יחשב' (ויקרא ז יח).

ובצידה לדרך כתב על דברי הרא"ם: ואינו מוכרח, שיכול להיות שרש"י סבירא ליה כמו שכתבו התוספות בסוף פרק המפקיד (ב"מ מג: ד"ה החושב) דמחשבה הנזכר גבי שליחת יד בפקדון וגבי קדשים פיגול הוי בדיבור ולא בלב... וכן כתב הסמ"ג (לאוין סוס"י שלז) וזה לשונו: ומחשבת הקדשים היא דיבור, כמחשבה דשליחת יד וכו' עכ"ל הצידה לדרך.

ובאמת בדברי רש"י סתירות בין פירושו על התורה בפרשתנו ובין פירושו לגמרא במסכת בבא מציעא (שם) ובמסכת קידושין ועוד, כשפעמים תולה רש"י את האיסור במחשבה גרידא ופעמים בדיבור.

ונראה לומר שאכן לכל אחד מאיסורים אלו יש שתי בחינות, הא' חיוב בידי שמים, הב' חיוב בידי אדם כגון לענוש במקלות את האוכל פיגול. ואם כן מה שכתב רש"י שהחיוב הוא כשמדבר - היינו לגבי חיוב בידי אדם שהוא רק באופן שאמר, והרי לשון הפסוק הוא 'כל דבר רע' ולכן הזכיר רש"י את החיוב הבא מכח הדיבור - היינו חיוב בידי אדם. אבל באמת כלפי שמיא אפילו אם חשב בלבד הרי הוא בכלל האיסור כפי שרשו מהפסוק 'לא יחשב'. (שו"ת דבר שמואל שאלה שג)

יום ב' - רבי משה מרדכי שולזניגר

ההורג את האשה האם חייב מיתה?

"והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא... וסקלתם באבנים ומתו" (דברים יז ה)

על הפסוק "מכה איש ומת מות יומת" כתב ההפלאה להעיר שמוכח שההורג את האשה חייב, מזה שבכמה מקומות חייבו אשה מיתה, כמו 'והוציאו את הנערה', 'מכשפה לא תחיה', 'מות יומת הנואף והנואפת' ועוד, ואילו אין חייבים מיתה על הריגת אשה, אם כן הרי עדות על הריגה זו תהיה 'עדות שאי אפשר להזימה', שהרי ודאי שלא נמית עד שזמם להרוג אשה אם אפילו על הריגתה בידיים ממש אינו חייב מיתה.

ולכאורה אפשר היה להעמיד את הפסוקים הללו בראוה בית דין באופן שלא היה צריך הגדת עדות ודין הזמה, אבל אין הכי נמי אם יבואו עדים ויעידו עליה שעברה עבירה, אולי באמת לא תיהרג עפ"י עדים, כיון שאי אפשר להזימם - שהרי לא נחייבם מיתה על זמימת הריגתה, בכ"ש מהריגתה בידיים, וכדברי ההפלאה.

אמנם יש לקיים את קושיית ההפלאה מהפסוק בפרשתנו, העוסק בעובד עבודה זרה, והרי מפורש בפרשה "על פי שני עדים... יומת המת", ואם כן מדובר באופן שלא היתה ראיית בית דין, אלא עדים באו והעידו על הדבר בפני בית דין, ועל זה נאמר שסוקלים גם את האשה - ושפיר הקשה ההפלאה שהרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה. (משמר הלוי תמורה סימן ה אות ב).

שבת - רבי אליעזר הגר

רמז לדרכי התשובה בחודש אלול

"תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה' אלקיך והיה לנוס שמה כל רוצח" (דברים יט ג)

רמז רמז לנו הכתוב, בקריאתנו בפרשה זו בימי חודש אלול. ה'דרך' היא חודש אלול, כמו שמובא בספרים הקדושים על הפסוק (ישעיה מג טז) "הנותן בים דרך", ומורה הפסוק 'תכין לך הדרך' - על האדם להכין עצמו בעבודת האלול היא עבודת התשובה.

וזהו גם ביאור המשך הפסוק "ושלשת את גבולך ארצך" - דהיינו שישלש עצמו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד - כי התורה היא המועילה ביותר לתשובה, שהמאור שבה מחזירו למוטב.

"אשר ינחילך ה' אלקיך" - שהרי לולא שהקב"ה עוזרו, אין יכול לו.

"לנוס שמה כל רוצח" - היינו העבירות שהם רוצחות את האדם, הם ינוסו ויתהפכו לזכויות. (צמח צדיק).

יום ה' - רבי דוד צבי זמאן

'ערבות' בכהנים ונשים

"כפר לעמך ישראל" (דברים כא ח)

בדגול מרבבה (או"ח סימן רעא על מג"א סק"ב) הסתפק האם אנשים ערבים בעד נשים. ובמוצל מאש (ח"א סימן יב) הסיק שאנשים אינם ערבים בעד נשים. וכ"כ גם הצל"ח (ברכות כ: בתוד"ה נשים).

והוסיף עוד הצל"ח שם שאף כהנים ולוים אינם בכלל הערבות, וכתב טעם לדבר שהרי הערבות התחיל בערבות מואב שאז הכניסם משה בברית ובשבועת האלה והודיע לענוש את הרבים בשביל חטא היחיד, ונגמר הערבות בהר גריזים ובהר עיבל כמבואר ברש"י. ולפי זה כהנים ולוים שעמדו באמונתם ולא הפרו את הברית שקבלו בחורב, כמבואר בפרשת מעשה העגל, לא הוצרכו להיכנס בשבועת האלה, וממילא אינם בכלל ה'ערבות'. ולפי זה עלה בידינו טעם נוסף שאין הנשים בכלל הערבות, שהרי אף הנשים לא חטאו בחטא העגל, כמבואר בפדר"א (פמ"ד) שלא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן ולכן קיבלו שכרן בשימור ראש חודש יותר מהאנשים.

אמנם יעויין בריטב"א בקידושין (כז:) שכתב בטעם הדבר שיכול הכהן לגלגל שבועה על הסוטה, משום שהוא 'בעל דבר' מדין ערבות. הרי שהכהן 'ערב' בעד האשה, הפך דברי הצל"ח.

וכן מוכח גם מדברי הבעל הטורים בפרשתנו, שכתב על הפסוק 'כפר לעמך ישראל' שהוא מטעם ערבות. ועל זה הוסיף: 'אשר פדית' - זה כהנים. הרי מבואר שהכהנים אף הם בכלל הערבות. (מנחת סולת מצוה לא אות ו).

שפתותיו דובבות

לך לך מארצך

...נתגדלתי בקהילה קדושה המפוארה ק"ק פוזנן יע"א, לדבק בטובים קצינים גדולים... ועשיתי לי שרים ושירות, בניתי בתים ברום המעלות ולא חסרתי מכל דבר, וגם להיות מורה הוראה. ולא זכרתי בעו"ה להחיות נשמת הגאון אדוני מורי זקני ז"ל שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. ועיקר, שניטלו ממני מחמדי עיני בנים המוסלאים בפז, בפרט בני יניק וחכים המנוח מהר"ר מרדכי ז"ל... ופשפשתי במעשי ואמרתי דין גרמי מעשיראי ביר - שאין לי מכל בני כי אם בת אחת... ובני יחידי הבחורה החשוב כמר משה יצ"ו - ואמרתי, אין זה בודאי יסורין של אהבה, ומצאתי שבודי תולה הכל בעו"ה בביטול תורה - שכבשתי את הנבואה ולא הייתי מזכה העולם במיני תרגימא, פירות גינוסר, הספרים האלה.

ואף גם לא היה בי כח וחיל לאסוף סך מה להוצאות הדפוס, עד שימי שנותי מיעוט ורעים ביגון ואנחה והרפתקאות דעדו עלי, שהיה לי כמה פעמים הזיקות לאלפים. ובפרטות הצרות של ימי הדבר ל"ע שפרחתי וברחתי, נלינה בכפרים סמוך לשני שנים.

עד שנראה אלי להנות מאורו אור הגדול אדוני מורי זקני הגאון ז"ל [- בעל מגיני שלמה], בשכבי על מטתי על לחיי בכמה מיני צער בליל שבת קודש. ואמר אלי אדמו"ז ז"ל, בני הנחמד, מה לך נרדם, לי נאה להושיעך ולידי תתרבה חסדיך. לך לך מארצך וממולדתך ולך אל נדיבי קציני גבורי אשכנזים החרדים לדבר ה', המה יסייעו לך להדפיס ספרים שלי, ויצא לך מזה טובות הרבה. חדא לזכות הרבים, ועוד מצוה גוררת מצוה, אולי אבנה אנכי ממנה גם כן לישב אחר כך בשלווה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורת ה', ולגלות המסתורים מה שהיה מטמונים כמוס באוצרות כמה שנים - כי האבות עטרה לבנים, דברי ערבים וחביבים כדרכמונים... (הקדמת נכד המחבר להוצאת ספר מגיני שלמה, לרבי יהושע בן יוסף מקראקא, נלב"ע כ"ז אב תח).