אומר מיהודא/ביצה
דף ב
אמר רב נחמן מאן דאי' להו מוקצה וכו' ע"ש. ואיתא לקמן בסו' ת"ר אילו הן מדבריות וכו' ופריך הגמ' מי אי' לי' לר' מוקצה וכו' ע"ש. וקשה לי מאי פריך הגמרא דלמא הא דאמר רבי התם לר"ש אין מוקצה לר"ש היינו בשבת דחמיר דהך דינ' דפצעילי תמרה איירי בשבת אבל הכא אין משקין איירי בי"ט וי"ט קיל אי' לי' לר"ש מוקצה כמו דמחלק הגמ' כאן י"ט דקיל סתם לן כר"י וכו'. ואף דרש"י פי' הכא פצעילי תמרי איירי בי"ט מכל מקום קשה מנ"ל למקשן להקשות.
ונראה לי לתרץ דהך חילוק בין שבת ליום טוב הוא דוקא לר"נ דאליביה היה קשה מי אמר רב נחמן הכי וכו' וצ"ל אמר לך ר"נ וכו' וקשה אליבי' מ"ש בשבת סתם כר"ש ומ"ש גבי י"ט כר"י וצריך לחלק בין י"ט לשבת, י"ט דקיל כו', אבל אליבי' דשאר אמוראי לא צריך לחלק בין י"ט לשבת ולא קשה אליבם קושי' דגמ' מ"ש גבי שבת וכו', די"ל אליבם כקושי' תוס' ד"ה גבי שבת דסתם כו' דהוי סתם ואח"כ מחלוקת דהא פליג ר' יהודא במתני' ואמר אם לא נתנבלה בערב שבת אסור ואין הלכה כסתם וכו'. ונמצא נוכל לומר דהך סתמא דשבת לאו סתמא היא ולא צריכן לבוא לחילוק זה בין י"ט לשבת י"ט דקיל וכו'. וקרוב לזה כתב הרא"ש סוף מס' ע"ש.
ובזה יובן די"ל דכאן סוף המסכתא פריך הגמרא אליבא דשאר אמוראי דלעיל דהיינו ר' יוחנן ור' יוסף ור"י ואליבם לא צריכנא לחלק בין שבת לי"ט כנזכר לעיל ושפיר פריך הגמרא אליבם ומי אית ליה לרבי מוקצה וכו', וק"ל:
ולפ"ז מתורץ נמי עוד שני קושיות דהנה קשה לי על ר"נ לעיל למה לי לר"פ לומר מאן דאי' לי' מוקצה וכו' וא"כ קשה על ר"נ קושית הגמ' לפלגי בתרוויהו. לתרץ ר"נ דבנולד לבד פליגי וטעמייהו דב"ה משום נולד אבל מוקצה לית לי' לב"ה וכ"ש לי' להו אפי' נולד וא"כ לא יהיה קשה לפלגי בתרווייהו דתרנגולת לא הוי אלא מוקצה ובמוקצה מודה ב"ה דמותרת והא דסתם תנא אין מבקעין עצים וכו' אתא נמי שפיר כב"ה דטעמא משום נולד.
ועוד קשה דלעיל קאמר הגמרא כולהו כר"נ לא אמרי כי קושי' לפלגי בתרווייהו. וקשה נמי כנ"ל אמאי לא תירצו הנך אמוראי דטעמא דמתני' הוא משום נולד כנ"ל ולא יהיה קשה לפלגי בתרווייהו.
ונ"ל דהנה הרא"ש סוף מסכת' מביא ראייה דהלכה כר' יהודא בי"ט דמוקצה אסור בהן סתמא דסו' מסכתא אין משקין וכו' משום מוקצה וכמו שמפרש הבריי' ואף דר' פליג אין הלכה כר' אלא כסתם מתני' וברייתא דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו עיי"ש.
ולפי דברינו הנ"ל לא הקשה הגמרא אליביה דר"נ מי אי' לי' לרבי מוקצה דאליביה נוכל לחלק בין י"ט לשבת כנ"ל ונמצא נוכל לומר אליביה דר"נ דגבי י"ט דקיל אית לי' לר' מוקצה. ולפי זה מתורץ קושייתנו דאי הוי אמר ר' נחמן לעיל דפליגי בנולד וטעמא דב"ה הוא משום נולד אבל מוקצה מותר לב"ה היה קשה הלכתא אהלכתא דכאן הלכה כב"ה דמוקצה מותר ובסו' מסכתא סתמא ס"ל מוקצה אסור והלכתא כסתמא. ומשום כך הוכרח ר"נ לתרץ דבמוקצה נמי פליגי. וס"ל לב"ה מוקצה אסור ולפ"ז מתורץ נמי קושי' שנייה דהנך אמוראי ר"י ור' יצחק ור' יוסי לא אמרי כר"נ בי קושיין ואי קשה כנ"ל לוקמי טעמא דמתני משום נולד זה אינו כנ"ל דהא לפי דברינו הנ"ל מקשה הגמרא ומי אית לי' לר' מוקצה אליבי דהנך אמוראי ואליבם תירצה הגמ' לדבריו דר"ש קאמר ולי' לא ס"ל אלא רבי סבר מוקצה אסור ולאידך תירוצם דגמרא ג"כ הלכה כסתם מתניתן דאין שוחטין ומשקין משום מוקצה כסברת הרא"ש הנ"ל והי' קשה הילכתא אהלכתא. ומשום כך לא אמרי דפליגי בנולד בלבד כנ"ל ודוק היטב:
ולפי זה מתורץ נמי הרמב"ם דפסק בשבת כר"ש מוקצה מותר ובי"ט כר"י ומקשי' עליו מנ"ל לחלק דהא לאינך אמוראים ל"צ לחלק ולדבריהם יוכ' רה' דפסק בשבת כר"ש הוא כר' יוחנן כמ' שבת ד' קנ"ז דקאמר הגמרא ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ב"ש אומרים מגביהן וכו' ואמר ר"י אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש ע"ש והילכתא כרבי יוחנן ושפיר פסק בשבת כר"ש והא דפסק בי"ט כר"י נמי שפיר דהיה קשה להרמב"ם קושיתנו הנ"ל אמאי לא מתרצים הנך אמוראים דלעיל דפליגי בנולד לבד. וצריך לומר בתירוצינו הנ"ל דא"כ היה קשה הילכתא אהלכתא כנזכר לעיל דהא כאן סו' מסכת משמע דהילכתא דמוקצה אסור בי"ט כר"י ונמצא ממילא מוכח דכולהו אמוראי סברי בי"ט מוקצה אסור ומשום כך פסק בי"ט כר"י ודוק:
דף ד' ע"א
תניא[1] אחרים אומרים ביצה תאכל היא ואמה וכו'. מקשה הגמ' במאי עסקינן אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכו' ופירש רש"י ז"ל דשמעינן דאית ליה מוקצה דתני בפי המביא (לקמן לד.) ר"א אומר עומד אדם על המוקצה וכו' אלמא בעי הכנה. והקשה מהר"ם/ביצהמהר"ם לובלין הא רש"י פירש התם דסתם מוקצה גרוגרות וצימוקים ודלתא דקא בגרוגרות וצמוקים אית ליה מוקצה ובמוקצה כזה אפילו ר"ש מודה ומאי פריך הגמרא פשיטא דהיא ואמה אסורה ע"ש.
ונ"ל דרש"י כתב בסוף פרקין בד"ה אין מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקים וז"ל שהם מתחילה ראויין לאכול והוא דחה אותן בידים להעלותן ליבשן ושוב אינן ראויין עד שיבשו ע"ש. ולפ"ז הסברא נותנת מידי דלאו דידיה לא מצי למדחי בידים כדי לאוסרו על בעליו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולפ"ז שפיר כתב רש"י מהא דעומד אדם על המוקצה מוכר דר"א אית ליה מוקצה דהא התם איירי בשביעית דהוי הכל הפקר לאו דידיה הוא ואין רשות בעלים עליו ואם כן אין כח ביד הבעלים לדחות בידים ולאוסרו לכל אדם שהרי רשות כל אדם עליו ובמוקצה כזה דוקא לרבי יהודא אסור אבל לא לרבי שמעון כיון דלא דחיה בידים ואפ"ה סבר ר' אליעזר דבעי הכנה, ע"כ מוכח דסבר ר"א כר"י. ופריך הגמרא פשיטא דהיא ואמה אסורה משום מוקצה דהא מוכח דסבר ר"א כר"י, ודו"ק:
דף כ"א ע"א
אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי וכו' עיי"ש עד סוף הסוגי'. ומקשה המהרש"א וז"ל מאי פריך הגמרא והא חזי לכלבים ויל"ד דהאיך קס"ד למימר דליכא מאן דאוסר לכלבים והאיכא משנה שלימה שנויה במסכת חלה דמייתינן בסמוך עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה אופין בי"ט ובסיפא בנוסחאות שלפנינו קתני בה בהדיא אבל אין רועים אוכלים ממנה אין אופין אותה בי"ט והניח בקושיה וע"ש.
ונ"ל דהא עוד יל"ד אמאי צריך הגמ' להאריך ולהביא מה ראית לרבות את הכלבים וכו' הוי לי' להגמ' לתרץ בקוצר תנאי היא וסבר כהך תנא לכם ולא לכלבים. אלא וודאי נ"ל דהמקשן הי' סבר דמלכ' לא נוכל לרבות אלא או לכם ולא לכלבים או לכם ולא לנכרים. ואי ממעטינן מלכם כלבים מותר לבשל בעד נכרים ואי' ממעטינן מלכם נכרים מותר לבשל לפני כלבים. ולפ"ז מקשה ממ"נ והא חזי לכלבים ואין לומר דאסור לכלבים כהך משנה דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלי' כקושית מהרש"א קשה להמקשין דאם ממעטינן מלכם ולא לכלבים ממילא מותר לבשל לנכרים וקשה אמאי אמר תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים הא לנכרי מותר, וקשה ממ"נ כנ"ל. ועל זה משני הגמ' תנאי היא וכו' ומה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את הנכרים מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך ומוציא אני את הכותים שאין מזונותן עליך וא"כ למ"ד דלכם ממעט כלבים אעפ"י שמזונתן עליך מכ"ש שממועט נמי נכרי דאין מזונתן עליך וסבר ריב"ב כהך תנא דלכם ולא לכלבים ומכ"ש לא לנכרים ושפיר קאמר תמה אני וכו' ומתור' קושי' מהרש"א דהמקשן שפיר ידע מהך מתני' דעיסת כלבים וכו' רק דמקשה ממ"נ כנ"ל דהמקשן לא ידע הך סברא מזונתן עליך ולא יכול מלכם למעט אלא או כלבים או נכרים כנ"ל והתרצן השיב לו מכ' מה ראית מוכח הך סברא דמזונתן עליך ואי ממעט כלבים מכ"ש ממועט נכרים כנ"ל, ודו"ק היטב:
בדף הנ"ל
אמר רב חסדא עיסה חציה של נכרי אסור לאפותה ביום טוב וכו' עי"ש. והקשה תוס' ד"ה עיסה וכו' הא לעיל אמרינן פת נאפה יפה וכו' עיין מה שתירצו, ותירוצם דחוק כמו שהקשה מהר"ם שיף דלפי תירוצם לא מקשה גמ' מידי מעיסת כלבים דלמא היינו טעמא דמותר לאפות בי"ט משום דהפת נאפה יפה אבל בחציה של נכרי לא שייך האי טעמא כמו שכתב תוס'.
ונ"ל קושי' תוס' דהנה לעיל כתב הרא"ש דמשום הכי אמר רשב"א ממלא אשה ולא קאמר ממלא נחתום דבהאי קמיירי הת"ק אלא דוקא באשה שייך נאפה יפה לפי שהתנור קטן ונתמעט החום אבל בנחתום לא שייך נאפה יפה עיין ברא"ש שכתב באריכות, ולפ"ז מתורץ קושי' תוס' דרשב"א מיירי באשה שייך נאפה יפה אבל ר' חסדא מיירי בנחתום ובנחתום לא שייך נאפה יפה, וק"ל:
דף כ"א
אך[2] אשר יאכל לכל נפש וכו' ממשמע שנא' לכל נפש וכו' ת"ל לכם ולא לכלבים דברי ר"י הגלילי רע"א אפילו נפש בהמה במשמע ומה ת"ל לכם לכם ולא לנכרים וכו' ע"ש ופסק הרי"ף כריה"ג שאסור לבשל לצורך בהמה בי"ט. ומקשי' עליו הא נקטינין האי כללא הלכה כר"ע מחבירו ולמה פסק כרי"ג.
הגם שתוס' תירצו הואיל ואשכחן סתמא דמתני' כוותיה והיא במסכת חלה ומייתינן לעיל עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלי' ממנה נאפית בי"ט משמע דוקא אם הרועים אוכלין ממנה הא לאו הכי לא והכי איתא בספרי בהדיא ע"ש. מ"מ הקשה הר"ז הלוי מהא דתנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים ואפילו בשבת וצדין חיה ועוף מן הביברין בי"ט ונותנין לפניהם מזונות ומודד אדם קב או קביים ונותנו לפני בהמתו ואינו חושש ומתירין פקיעי עמיר ועוד משניות טובא דלא כריה"ג והאיך אפשר לדחות כל אלו מפני יחידאי דעיסת כלבים שנשנית כריה"ג אגב גררא דעירוב ושיתוף וברכה וזימ' וחלה ומצה, ועיין ברא"ש.
ונ"ל לתרץ דהנה המגיד משנה כתב בהלכות י"ט [פ"א] דלמה לא כתב אך אשר יאכל לכל נפש בשאר י"ט אלא בפסח ותי' משום דבשאר י"ט כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו וא"כ ממילא משמע דוקא מלאכת עבודה אבל אוכל נפש מותר דלאו עבודה היא אבל בפסח כתיב כל מלאכה לא יעשה בה והו"א אפי' אוכל נפש לכך הוצרך לכתוב אך אשר יאכל לכל נפש וכו'. והקשה הלח"מ הוי ליה למימר גם בפסח כל מלאכת עבודה ויהיה נשמע דוקא עבודה אבל אוכל נפש מותר ול"ל אך אשר יאכל לכל נפש.
ונ"ל קוש' הלח"מ דאיתא במסכת כתובות דף ח. לדידך דאמרת מתוך וכו' א"כ מוגמר לישתרי משום מתוך א"ל עליך אמר קרא לכל נפש דבר [השוה] לכל נפש עיין שם, ולפ"ז אי לא הוי כתיב לכל נפש ה"א דמוגמר מותר, ואיתא בפסחים ש"מ מדר"ע תלת וכו' ש"מ דלא אמרינין מתוך, א"כ לר"ע ממילא מוגמר אסור וקשה למה לי לכל נפש, וצריך לומר דכל נפש אתי להורות דאפי' נפש בהמה במשמע. אבל אליבא דב"ה דסברי דאמרינן מתוך צריך לכל נפש להורות דמוגמר אסור דלאו דבר השוה לכל נפש הוא ולא אתי להורות דאפילו נפש בהמה במשמע וממילא אמרינין לכם ולא לכלבים.
ולפי זה ריה"ג סבר כב"ה דאמרינן מתוך ואתי נפש להורות דמוגמר אסור ומשום כך סבר לכם ולא לכלבים. אבל ר"ע סבר לא אמרינין מתוך כנ"ל ולא צריך נפש למיגמר וצריך נפש דאפילו נפש בהמה במשמע ומשום כך סבר ר"ע אפילו נפש בהמה במשמע ולפי זה מוכח דגם ב"ה סבר כריה"ג וכן איתא בהדיא לעיל דב"ה סבר לכם ולא לכלבים והלכה כב"ה. ושפיר פסק הרי"ף כהילכתא ודו"ק:
[מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך]
הרמב"ם[3] פסק דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ולא בשאר מלאכות, וראייתו הוא דאל"כ קשה קושית תוס' דף י"ב (ע"א) ד"ה ה"ג רש"י וכו' דאמרינן בפסחים (דף מו:) האופה מי"ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך במלאכת אפייה, ותי' של תוס' לא נהירא ליה להרמב"ם[4].
ומקש' עליו מהא דתניא השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ומוקי לה כב"ש דס"ל דלא אמרינן מתוך ואי כדעת הרמב"ם קשה הא כב"ה נמי אתיא. וכן קשה מהא דאמרינן בדף י"ב (ע"א) אהא דמבשל גיד חנשה בחלב ביו"ט וכו' ע"ש, ולפי דעת הרמב"ם דבבישול ב"ה מודו דלא אמרינן מתוך קשה הא כב"ה נמי מצי אתיא הך ברייתא דהמבשל גיד הנשה וכו'.
ונראה לי דוודאי פלוגת' דב"ש וב"ה הוא בכל המלאכות דב"ה ס"ל דבכל המלאכות אמרינן מתוך. רק דס"ל להרמב"ם דהנהו שני ברייתות דסתמו בהשוחט עולת נדבה דהמבשל גיד הנשה בי"ט דלא אמרינן מתוך בכל המלאכות, הילכתא נינהו וקיימ"ל כוותיהו ומשום כך פסק בשאר מלאכות כב"ש דלא אמרינן מתוך אבל גבי הוצאה והבערה דמלאכות גרועות הן[5] דגבי הוצאה כתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת משמע דווקא בשבת אסור הוצאה ולא ביו"ט, וגבי הבערה נמי כתיב לא תבערו אש ביום השבת משמע דוקא בשבת אסור אבל לא ביו"ט, ואם כן משמע בהדיא דאמרינן גבי הוצאה והבערה מתוך ולא מצינו דסתמו כב"ש, משום הכי פסק בהוצאה והבערה מתוך.
וא"ק א"ה מנא ליה להש"ס למימר דהשוחט עולת נדבה והמבשל גיד הנשה כב"ש דלמא ב"ה נמי מודה בשאר מלאכות דל"א מתוך כיון דאנו קיי"ל הכי וגם לא מצינן דפליגי ב"ה בשאר מלאכות רק בהוצאה י"ל דבשלמא השתא אליבא דאמת אמרינן דב"ה אית להו מתוך אפילו בשאר מלאכ' שפיר הא דלא נקיט מתניתין רק חדא מינייהו דהיינו הוצאה אין מוציאין את הקטן וכו' דאטו תנא כי רוכלא ליחשוב כל המלאכות שנחלקו ב"ש וב"ה משא"כ אי לא הוי פליגי רק בהוצאה והבערה קשה הוי לתנא למנקט נמי הבערה בהדי הוצאה כיון דלא נחלקו אלא בהנך שתים אלא ודאי דהאמת כן הוא דפליגי בכל המלאכות ומתני' חדא מינהו נקט וא"כ שפיר קאמר הגמ' דהנהו ברייתות כב"ש דאי ב"ה הא סברי מתוך בכל המלאכות.
אך על זה קשה כיון דהכרעת הנהו ברייתות הילכתא נינהו אמאי פסק הרמב"ם גבי הבערה מתוך והא בהך ברייתא דהמבשל גיד קתני נמי הבערה דחייב עליהו ולא אמרינן מתוך. ונ"ל דהא איתא בהדיא בפסחים על הך ברייתא אפיק הבערה ועייל עצי הקדש ושפיר פסק הרמב"ם, ודוק:
- ↑ נדפס אחרי פירוש רבינו לדעת הרמב"ם בדין מתוך שהותרה, יעויין להלן.
- ↑ נדפס אחרי חידושי בבא מציעא.
- ↑ הלכות יו"ט (פ"א).
- ↑ התוס' שם נקטו דלא אמרינן מתוך שלא לצורך כלל, אלא בעינן צורך קצת, אולם הרמב"ם ג"כ ס"ל כרש"י דמתוך מותר גם שלא לצורך כלל.
- ↑ עיין תוס' שבת (ב. ד"ה פשט) לגבי הוצאה, וע"ע בספר המפתח שם.