מלבי"ם/במדבר/לה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מלבי"ם במדבר לה

ה

ומדותם כבר פי' חז"ל שהיו שני מגרשים, שמגרש בכלל נקרא מקום הפנוי סביב העיר, והיה מגרש של אלף אמה סביב העיר לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם היינו כל צרכיהם לצורך חיותם כמו לכביסה וכדומה כמ"ש בנדרים (דף פא) ולא לבית הקברות כמ"ש במכות (דף יב), ומגרש השני היה סביב המגרש הראשון, שעז"א ומדותם וגו' אלפים באמה ולפרש"י סך הכל אלפים, ולפי' הרמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל) המגרש השני היה אלפים חוץ ממגרש הראשון, וממ"ש בפ' בהר ושדה מגרש עריהם לא ימכר מבואר שהמגרש הראשון נקרא ביחוד בשם שדה שהיה מיוחד לשדות וכרמים כמ"ש בסוטה (דף כח), וממ"ש שלא ימכר היינו שלא ישונה כמ"ש בפ' בהר (סי' פט) מבואר שבין השדה בין המגרש בין העיר לא ישונה כמ"ש בערכין (דף לג ע"ב) אין עושין שדה מגרש מגרש שדה עיר מגרש וכו', ואמרו שם בב"ב (דף כד ע"ב) דהנ"מ בזרעים אבל באילנות עבדינן מגרש שדה. והוא עפמ"ש בהתו"ה קדושים (הי' י"ג) ששם שדה בדיוק בא רק על שדה זרע רק בצד ההרחבה יכלול לפעמים גם מקום אילנות, וע"כ במ"ש ושדה מגרש לא ימכר אמרינן שבא בדיוק ואינו כולל אילנות:

ו

ואת הערים אשר תחנו באר עוד שגם שש ערי מקלט היו ערי הלוים והם היו עיקר ועליהם הוסיפו ארבעים ושתים עיר שהיו קולטות ג"כ כמו ערי המקלט:

ח

מאת הרב תרבו זה התבאר בפרטות בפי' יהושע (סי' כ"א):

י

דבר אל בני ישראל וגו' והלא ציה על זה בפ' שופטים, ולמה צוהו ביחוד פה, וא"ל שצוהו פה מפני שחלה עליהם המצוה תכף כשעברו את הירדן שהלא שם ממאר כי יכרית ה' את הגוים וירשתם וישבת בעריהם, הרי שלא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה, רק הטעם הוא כמו שכתבנו למעלה בשם הרי"א שמשה היה חפץ מאד לקיים מצוה זו וכמו שהקדים א"ע להפריש שלש ערים בעבר הירדן הגם שלא קלטו עד שהופרשו השלשה השנ ים שבא"י ומלא הקב"ה רצונו במה שהוא צוה זאת ביחוד ליהושע והיה כאלו הפרישן בעצמו, וז"ש אין לי אלא שהפריש בעבר הירדן מנין שצוה וכו' ר"ל והיה זה ג"כ כאלו הפריש בעצמו:

כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען משמע שהירדן בעצמו שייך לגבול המזרחי, ורשב"י דייק ממ"ש ירדן ירחו משמע שהירדן שייך לירחו ועי' בגיטין (דף ח') אמר רנב"י בנהרות דא"י כ"ע לא פליגי דכא"י דמי, וצ"ע:

יא

והקריתם לכם ערים הראב"ע מפרש שהוא פעל משם קריה ומשמע שצריך שיהיו ערים בצורות שזה המבדיל בין עיר ובין קריה אך לפ"ז לא יצדק הלשון מ"ש ערי מקלט, שכלל הוא ששם הנאמר בסמיכות לציין מהות השם יציינהו במה שהוא עיקר ענינו, וערים שי"ל חומה יכונו תמיד בשם ערי מבצר ערים בצורות, כי זה עיקר תוכן בנינם שנעשו להשגב בו מפני אויב, והגם שהם קולטות ג"כ לא יקראו בשם ערי מקלט רק בשם ערי מבצר, ומזה מבואר שמ"ש והקריתם לכם ערים אין הפי' שימצא שם קירוי וחומה בפועל, רק שיהיו מזומנים לכך דהיינו שלא יהיו ערים קטנות וכפרים שאין ראוים לקירוי וחומה, רק והקריתם לכם ערים שיהיו ערים המזומנים לקירוי וחומה, ועז"א אין הקריה אלא הזמנה, ר"ל שיהיו מזומנים להיות קריה בצורה אם ירצו, ובכ"ז צריך שלא יבט חומותיהם רק יהיו מזומנים לבנין חומה, וכמ"ש במכות (דף יו"ד):

ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה הנה מ"ש מכה נפש בשגגה מוציא המזיד, אף במקום שאין ב"ד ממיתין אותו כגון שלא היו שם עדים והתראה אינו גולה, אמנם מ"ש רוצח הוא מיותר, ופי' שממעט מכה אביו ואמו, ומפרש במכות (דף ח' ע"ב) שלר"ש דס"ל חנק חמור מסייף ממעט הורג אביו ואמו, ר"ל רק רוצח מכה נפש היינו מי שדינו כרוצח בסייף לא מי שדינו בחנק, ולרבנן דסייף חמור והורג אביו ואמו דינו בסייף וגולה, ממעט בעשה חבורה באביו ואמו ר"ל רק מכה נפש שהוא רוצח, לא מכה שאינו רוצח:

יב

ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט ר"ל אף ביד גואל הדם שיכול להרגו גם בשוגג כשמצאו חוץ לעיר מקלטו וכן בשוגג קרוב לזדון (כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' רוצח ה"ד), אינו יכול להרגו קודם שעמד לפני הב"ד:

יג

והערים אשר תתנו שש ערי מקלט ולבל נטעה שיפרישו בעבר הירדן שש ערים, מפרש ששלשה יהיו בעבר הירדן ושלש בארץ כנען, והטעם שלקחו משני שבטים ומחצה שבעבר הירדן בשוה עם ט' שבטים משום שרוב שופכי דמים בארץ גלעד, והרבה שופכי דמים בלא עדים והתראה שנתחייבו מיתה וה' מזמין שם שיהרגו בשוגג ע"י איש שנתחייב גלות כמ"ש על והאלהים אנה לידו, כי יש שנתתייבו גלות מחמת עבירות אחרות שמ"ש על והאלהים אנה לידו שאחד הרג שוגג ואחד מזיד זה לדוגמא כי יש מחויבי גלות לשמים על כמה אופנים, וכ"ז מובא במכות (דף ט' יו"ד):

ערי מקלט תהיינה לכם וכו' ערי מקלט תהיינה מפני שממ"ש תהיינה לכם י"ל רק לאלה שבא"י שמהם מדבר כמ"ש כי אתם עוברים את הירדן, לכן אמר שנית תהיינה בסתם אף לישראל שבח"ל:

טו

לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם ר"ל לישראל שהרג ישראל ולגר תושב שהרג גר תושב, ועי' במכות (דף ח' ע"ב) וברמב"ם (פ"ה מה' רוצח הלכה ג' ד'):

תהיינה שש הערים האלה למקלט כבר אמר ערי מקלט תהיינה, רק שמלמד שאין אחת מהם קולטת עד שהופרשו כולן וכמ"ש במשנה דמכות (דף ע"ב):

טז

ואם בכלי ברזל הכהו זה לא קשה שא"צ לכתוב כלי ברזל שהוא כ"ש מאבן ועץ דאין עונשין מן הדין, אבל מדוע בכלי אבן ובכלי עץ אמר באבן יד אשר ימות בה, ולא הזכיר כן גבי ברזל, אמרו חז"ל (מובא בסנהדרין דף עו) מפני שהברזל ממית בכ"ש כגון מחט הנוקב, ומ"ש רוצח הוא מות יומת הרוצח מרבה אם השליך עליו גולמים וחתיכות של ברזל, בל תדייק דוקא כלי ברזל לא גולמים, ודוקא הכהו לא השליך, דהא גם באופן זה הלא רוצח הוא ויומת:

יז

ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו כבר אמר בפ' משפטים וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולמד פה שמ"ש באבן הוא דוקא אם יש בו כדי להמית, וכן התבאר ממ"ש (דברים י״ט:י״א) וקם עליו והכהו נפש היינו שהכהו במקום שיש בו כדי להמית ועז"א שם או באגרוף כמ"ש במכלתא משפטים (סי' ע"א), וכבר באר הרמב"ם (פ"ג מה' רוצח), שאומדין דבר שהכהו בו ומקום ההכאה וכח ההכאה ומשערין המכה עצמה וכח ההורג וכח הנהרג, ועז"א ואם באבן יד שמשערין כח היד, ולמען נדע שגם אם גלגל עליו אבנים חייב אמר רוצח הוא וכו' כנ"ל בסי' הקודם:

יח

או בכלי עץ כבר באר במכלתא משפטים (סי' פ') שאמר זה לבל נטעה ממש"ש וכי יכה איש את עבדו בשבט שבעץ חייב אף בשבט שאין בו כדי להמית לכן אמר שגם בכלי עץ צריך דוקא אשר ימות בה, וכן צריך במקום שיש בו כדי להמית, ולבל נאמר דוקא כלי עץ לא קורות שאינם כלים, ודוקא הכהו לא אם השליך עליו, לכן אמר רוצח הוא שבכל אופן שהוא רוצח מות יומת:

יט

גואל הדם הוא ימית את הרוצח למה חזר עוד הפעם שם הרוצח שכבר אמר כ"פ, הי"ל גואל הדם הוא ימיתנו ופי' חז"ל שבא לומר שבכל אופן שרצח אותו ויש בו כדי להמיתו, כי העץ והאבן והברזל כל אחד י"ל ענין מיוחד הברזל בחדודו והאבן בכבדו והעץ בגודל כמותו, ויצויר שהכהו בגוש של מלח או בפלח של דבלה או הפיל עליו סל מלא עפר או צרורות כמ"ש בספרי זוטא:

כ

ואם בשנאה יהדפנו מוסיף שגם אם מת ע"י שדחפו ממקומו, ויש הבדל בין הדף ובין דחה שהדוחה יהיה לפעמים ע"י דבורו כמו בחלק שפתיה תדיחנו (משלי ז׳:כ״א), ופה חלק יעשה מדחה (שם כו), אבל הדף הוא בגופו, ומציין שדחפו ממקומו שלא ישוב עוד אל מקום זה, ר"ל שדחפו מן הגג או דחפו לתוך האש או המים עד שלא יוכל לצאת משם, אבל אם יוכל לצאת משם זה נקרא דוחה לא הודף כמו דחה דחיתני לנפול וה' עזרני, ובזה האופן מדבר בספרי וכן פי' בסנהדרין (דף עז) וברמב"ם (פ"ג מה' רוצח הל' ט' י' י"א):

או השליך עליו בצדיה מענין מארב כתרגומו, ומ"ש או באיבה הכהו בידו לראות בכל אופן שיכהו בידו, כגון אם חנקו או בעטו, וזה גלוי יותר מן הדוחפו מן הגג ששם אמר בשנאה ופה אמר באיבה, שהאיבה גלויה יותר מן השנאה:

כא

גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו כבר אמר זה בפסוק י"ט, ומבואר אצלי באילת השחר (פרק טו) שדבר הבא כפול בא להוסיף על הראשון שתחלה כוון בשם גואל הדם על הקרוב שהוא הגואל בעצם ועז"א אמר שם הוא ימיתנו, הוא ולא זולתו, כי בו עיקר המצוה, ושם גואל הדם דפה בא בהרחבה שכל מי שנוקם בו הוא גואל הדם, שכל מי שב"ד ממנים אותו לפגוע בו הוא גואל הדם וכמ"ש בסנהדרין (דף נה ע"ב):

כב

ואם בפתע בלא איבה הדפו לאפוקי אם יש לו איבה עליו, וכמ"ש במכות (דף ט' ע"ב), (כן גריס בכת"י מובא בז"א להוציא את השונא), ובלא צדיה פי' בלא מארב וכונה, ובמ"ש בלא ראות ס"ל לת"ק שהוא ר' מאיר שכבר נכלל במ"ש בבלי דעת, וע"כ שמלמד אף שאינו יכול לראות ולדעת כלל כגון סומא או בלילה, ור"י ס"ל שהם ענינים מפורדים בלי דעת הוא שלילת הכוונה, ובלי ראות הוא שלילת הראיה, וא"כ מדבר במי שיכול לראות ולא ראה, לא בסומא שא"י לראות, ועז"א איסי שחומרו קולו וקולו חומרו, ובמ"ש תבין דברי הגמ' במכות (שם):

כג

והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו חזר זאת שנית [שכבר אמר ואם בפתע בלא איבה דהיינו לא אויב לו, ואמר בלא צדיה דהיינו לא מבקש רעתו] לדייק היטב שכל שהוא אויב לו הוא חשוד שהיה מזיד, וללמד שהאויב חשוד להרע לאויבו עד נפש, ומזה נלמד שהאויב פסול לדון אחר שלמדה תורה כי לבבו יחרוש און להפילו בפח יקוש, וזכר לדבר שסמך זה אל ושפטו העדה, שכן גם השופטים לא יהיו אויבים להנדון ולא זל"ז שאל"כ אין דעתם נכונה וכ"ש שהעדים לא יהיו אויבים, וממ"ש שישפטו בין המכה ובין גואל הדם מבואר שהגואל הדם הוא בעל דינו של המכה ומוכן לעשות נגדו שלא כמשפט וצריך שהסנהדרין יעשו משפטם, מזה מבואר שהקרוב הוא נוגע וחשוד ג"כ לעשות עול וצריכים השופטים להשגיח ע"ז, ומזה ידעינן שה"ה שהשופטים לא יהיו קרובים וכ"ש העדים, כי הקרובים הם כהבעל דבר עצמו, ובפרט שאמר ושפטו והצילו והקרובים אינם שופטים לחייב והשונאים אינם מצילים. וזה שסמך מ"ש והוא לא אויב לו אל מ"ש ושפטו העדה ועי' בסנהדרין (דף כ"ט), וממ"ש בסוף פ' אמור משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה. למד שם שמשפט אחד לדיני ממונות ודיני נפשות, ושהגר שוה במשפטיו לאזרח (וכמש"ש סימן רנ"א):

כד

ושפטו העדה בין המכה וגו' והצילו העדה כבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) שאין דרך הלשון לכפול שם הנושא, וא' מדרכי דרושיהם הוא שבמקום שהזכיר את השם שנית מורה שהוא אם אחר זולת השם הראשון, וע"כ למדו שצריך שימצא בסנהדרין עדה שופטת (ר"ל מחייבת) ועדה אחרת מצלת, ומזה למדו שסנהדרי קטנה כ"ג, כי ממ"ש לא תהיה אחרי רבים לרעות למדו (במכלתא משפטים סי' קצ"ח ובריש סנהדרין) שההטיה לרעה צריך שיהיו שנים יותר על המזכים בענין שיצא החיוב על ידי שניה כמו שבעדים יוצא החיוב על ידי שנים, ולכן צריך עשרים ושלש כי אין ב"ד שקול וכמ"ש בסנהדרין (דף ב') ופרטי הלמוד הזה בארתי בפי' המכלתא שם עיי"ש, ודורשי רשומות חושבים גם מ"ש והשיבו אותו העדה:

כה

והשיבו אותו העדה מבואר שכבר היה בעיר מקלט ומשם לקחוהו לשפטו, כי כל רוצח צריך לברוח לערי המקלט ואח"כ נידון בב"ד, ויש לפרש שרמז ג' חלוקות הנז' בספרי במ"ש ושפטו העדה למי שנתחייב מיתה, והצילו העדה למי שלא נתחייב, והשיבו אותו העדה למי שנתחייב גלות, וברייתא זו מובא במכות (דף יו"ד ע"ב):

עד מות הכהן הגדול שהוא בא להשרות שמנה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה ולקצר ימי החיים אינו כדאי שיהא לפני כ"ג, רש"י בפירושו:

כו

ואם יצא יצא הרוצח את גבול יש הבדל בין יצא מן ובין יצא את כשאומר יצא את העיר היינו קרוב לעיר, כמו הם יצאו את העיר לא הרחיקו (בראשית מ״ד:ד׳) כצאתי את העיר אפרוש את כפי (שמות ט׳:כ״ט) וכן יצא את גבול, הוא אפי' פסיעה אחת וכ"ש במדת הטובה שמרובה:

כז

ורצח גואל הדם למה חזר שנית שם גואל הדם וכבר בארנו (סי' י"ח) שכ"מ שכפל השם שנית מורה שהוא שם אחר זולת השם הראשון, כי שם גואל הדם בדיוק בא על הקרוב והוא עושה מצוה ולא שייך בו לשון רציחה, ושם גואל הדם הנשנה בא בהרחבה שמי שהורג אותו הוא רוצה לגאול דמו של הנרצח, ונקרא מצד זה בשם גואל הדם (כנ"ל סי' ט"ו) רק הוא אינו עושה מצוה והוא רשות [ואתיא כריה"ג מכות דף י"א ע"ב] לכן אמר ורצח:

כח

כי בעיר מקלטו ישב. כבר אמר זה רק שמלמד שבכל אופן ישב שם אף שהרג נפש בשגגה גם שם אינו יוצא רק גולה לשכונה אחרת, ותחלה אמר והשיבו אותו אל עיר מקלטו בא הכנוי מקלטו על שכבר נס לשם וקלטתו עד שעמד בב"ד, ופה אמר מקלטו עיר שקלטתו כבר כמ"ש במכות (דף י"ב) שקלטתו להיות שם תמיד עד מות הכ"ג, ובן לוי גולה לעיר אחרת כי עיר שיושב בה לא נקראת עיר מקלטו רק עירו, או עיר מגורו, עיר מושבו:

ישוב אל ארץ אחוזתו פלוגתא זו הוא גם בספרא בהר על ושבתם איש אל אחוזתו ועל ושב אל משפחתו ומובא במכות (דף י"ג) ובפי' התו"ה בהר (סי' כ"ב) בארתי טעם פלוגתתן עיי"ש:

כט

לדורותיכם שינהג לדורות ובארתי זה בפ' אמור (סי' ס"ו), ובכל מושבותיכם היינו גם בח"ל, ורש"י פי' שהוא רק בזמן שהיו סמוכים בא"י, ועי' רמב"ן מ"ש ע"ז:

ל

כל מכה נפש לפי עדים. זה א"צ להשמיענו שצריך עדים שכבר אמר זה בכ"מ, ופי' שבא ללמד עוד דבר, כי ביתר מיתות ב"ד צריך שיהרג ע"י העדים ונקטעה יד העדים פטור כמ"ש בסנהדרין (דף מ"ד), אולם ברוצח גלתה תורה מות יומת שיומת ע"י כל אדם כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מה' סנהדרין) ובכ"ז זה דוקא בדיעבד אם אי אפשר להמיתו עפ"י עדים אבל לכתחלה לפי עדים ירצח את הרוצח ישתתפו העדים במיתתו, ובזה השוו ר' יאשיה ור' יונתן, רק שר' יאשיה ס"ל שבא נגד גואל הדם שהגם שכתוב גואל הדם הוא ימיתנו לא יהרגנו בינו לבין עצמו רק במעמד העדים, ור' יונתן ס"ל שבא נגד הב"ד, נגד מ"ש ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט צריך שהעדים ישתתפו שם במיתתו ועז"א מגיד שאין הורגו אלא בב"ד ובעדים:

ועד אחד לא יענה בנפש למות. שהעד לא ילמד חובה אבל מלמד זכות כר' יוסי בר' יהודה בסנהדרין (דף ל"ד), וממ"ש לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת למדו שקם הוא לשבועה, וממ"ש מספר אחד למדו (בסוטה דף ב', ודף ל"א וסנהדרין ל') דסתם עד הוא שנים, ר"ל עדות, עד שיפרוט הכתוב אחד:

לא

ולא תקחו כפר לנפש רוצח. ר"ל שלא נלמד ממ"ש אם כפר יושת עליו כמו שנותנים כפר למומתין בידי שמים כן למומתים בידי אדם, ועפ"ז משנגמר דינו דינו כמת, ופי' ר' יאשיה שפטורים על חבלתו, ור' יונתן פי' שפטורים על הריגתו, רק באר שזה רק אם הוא רשע למות שהוא משנגמר דינו לא קודם לכן, ואם חבלו בו או הרגוהו קודם לכן אף שאח"כ נגמר דינו חייבים, ועמ"ש בפ' משפטים (סי' ק"ט):

לב

ולא תקחו כפר לנוס פרש"י למי שנס אל עיר מקלט שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון, לפי זה היה גרסתו כפי שהגיה הגר"א, ומה שנתקשה רש"י במ"ש לשוב לשבת תקן הרמב"ן שלא היה מן הצורך לאמר שלא יקחו ממנו שוחד שלא ינוס שם כלל, כי כל הורג נפש יפחד מן גואל הדם ובודאי ינוס לעיר מקלט, אך יתן כפר שינוס אל עיר מקלט לפי שעה עד תשוב חמת גואל הדם ואח"כ ישוב לשבת בארץ, וכן מבואר בכתובות (דף ל"ז ע"ב):

לג

ולא חחניפו את הארץ החנף הוא מי שאין תוכו כברו, נגלהו כצדיק והוא רשע באמת והונח על הארץ, כשאין תוכה כברה. נראית ארץ טובה ופירותיה זרים ורעים, וזה בא ע"י חנופה מדה כנגד מדה, ועז"א והארץ חנפה תחת יושביה (ישעיהו כ״ד:ד׳-ה׳), וגם בא לעונש על ש"ד כמ"ש ותחנף הארץ בדמים, וז"ש אל תגרמו אל הארץ שתהיה מחנפת לכם, ולפ"ז הוא שלילה וגם ר"ל שע"י שתהיו חנפים תחניפו את הארץ, וא"כ הוא אזהרה על החנופה, ור' יאשיה דריש ששרש חנף חן אף חנה אף ובארתי דבר זה בארך בפי' התו"ה ויקרא (סי' קנ"ב) עיי"ש:

ולארץ לא יכופר ר"ל הגם שיש כפרה ע"י עגלה ערופה, זה מכפר על העם כ"ז שלא נמצא ההורג אבל אינו מכפר על הארץ רק בדם שופכו, כן פי' חז"ל (כתובות דף ל"ז סוטה דף מ"ב):

לד

ולא תטמא את הארץ הם ג' טעמים: [א] שתטמא את הארץ, [ב] מצד שאתם יושבים בה וע"י ש"ד תגלו ממנה ויחרב המקדש, [ג] מצד שאני שוכן בתוכה וע"י ש"ד שכינה מסתלקת מן הארץ, וע"ז מביא המעשה של שני כהנים איך היה ש"ד דבר קל בעיניהם שטומאת הסכין היה קשה בעיניהם יותר מש"ד, ועי"כ חרב מקדש ראשון ע"י חטא מנשה, ומקדש שני ג"כ, ובכ"ז אומר כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל שאף שתסתלק שכינה מן הארץ לא תסתלק מן בני ישראל, שה' ישכון ביניהם תמיד, וע"ז מביא מ"ש השוכן אתם בתוך טומאותם, וע"ז אמר ר' נתן שחביבים. ישראל יותר מן הארץ כי מן הארץ תסתלק השכינה לפעמים לא כן מב"י, ומוסיף עוד שלא לבד שלא תסתלק השכינה מישראל בעודם בארץ שאף כשגלו אעפ"י שהיו בארץ העמים שבלתי ראויה להשראת השכינה בכ"ז היתה שכינה עמהם ועתיד לחזור עמהם מן הגליות, עד שיאמר לעבדיו משרתיו עושי רצונו שאם יבקשוהו ידעו שהוא אצל בניו להשגיח עליהם בהשגחתו המיוחדת ועז"א כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.