הכתב והקבלה/במדבר/לה

הכתב והקבלה במדבר לה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

אלף אמה. ואח"ז אמר אלפים באמה ? דעת הרמב"ם (פי"ג משמטה) שמגרשי הערים הם שלשת אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה, אלף הראשונים מגרש, והאלפים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים, וכ"ד הרא"ה בס' החינוך מצוה שמ"ב, כבמתני' רפ"ה דסוטה, אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים, וביאור לשון המקרא לדעה זו נ"ל כי בימים הקדמונים היה להם לפני העיר סמוך לשער שתי מקומות רחבות פנויות, ונקראים רחוב וחוץ (כבירמי' א') שוטטו בחוצות ירושלים ובקשו ברחובותי', (ובמשלי ז׳:י״ב) פעם בחוץ פעם ברחובות, יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים, חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה, וכ' שם הגר"א שהמרחב הפנוי הסמוך לשער העיר נקרא רחוב, ששם נמכרים צרכי העיר ושם מתקבצים לסחורה, (ולכן הזקנים והשופטים היו יושבים בשער העיר סמוך לרחוב לשפוט בין איש לרעהו בעניני הדברים הנעשים ברחוב), וכמ"ש (בד"ה ל"ב) ויקבצם אל רחוב שער העיר, (נחמי' ב') אל הרחוב אשר לפני השער, ומקום הרחוק מן העיר יותר סמוך לרחוב הוא הנקרא חוץ, והיא כמו שער הסוסים (ירמיהו ל״א:מ׳), ואלו שני המרחבי' אשר לפני העיר נקראי' בלשון רז"ל (שבת ו') סרטיא ופלטיא, הנה על המקום הפנוי הסמוך לשער העיר הנקרא רחוב אמר כאן מקיר העיר וחוצה אלף אמה, ר"ל המקום הפנוי המתחיל מן קיר העיר ומתרחב ויוצא עד התחלת המקום הנקרא חוץ יהיה אלף אמה, ואח"כ אמר ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה. ירצה ממקום הנקרא חוץ לעיר והוא סוף הרחוב משם יתחילו למדוד אלפים אמה, ולפי"ז אין לשון מחוץ לעיר דומה ללשון מקיר העיר וחוצה, אבל הם נבדלים זה מזה הבדל רב, כי מקיר העיר וחוצה הוא מקום הפנוי הנקרא רחוב, ומסוף הרחוב ואילך הוא הנקרא מחוץ לעיר. אמנם לרש"י ורשב"ם אין נותנין למגרש רק אלפים אמה לכל רוח, הפנימיים למגרש והחיצוניים לשדות וכרמים, וכפ"י הרלב"ג והרב"ח, והוא לפי הגרסא (בעירובין נ"ו) תחום ערי הלוים אלפים אמה צא מהן אלף אמה מגרש, ולדעתם אלף אמה שמקיר העיר וחוצה דקרא קמא נכללים באלפים האמה דקרא בתרא, ולשון מחוץ לעיר הוא בעצמו לשון מקיר העיר וחוצה. וקרוב לומר לדעתם כי אלף דקרא קמא איננו מספר קצוב, כמו. דבר צוה לאלף דור (תהלים קמ"ה), דתרגומו לאלפי דרין, וכן שומר הברית לאלף (בואתחנן) תיב"ע לאלפי דרין וכ"ה במקצת נוסחאות ת"א שם וכמ"ש (שם ה' יו"ד) ועושה חסד לאלפים, וכפ"י ראב"ע שם לאלף דור בא מספר קצוב תחת בלתי קצוב, וכן כאן אמר תחלה שסביבות הערים יתנו אלף אמה (טויזענד עללען), ר"ל כמה אלפים בלתי קצוב. ואח"כ ביאר באיזה אופן יתחלקו אותן האלפים סביבות העיר, וי"ו ומדותם הוא לביאור משפט הקודם. אמנם מדכתב קרא לשון הכולל מספר הקצוב ושאינו קצוב שתי כוונות מתחלפות לכן דרשו עליו רז"ל (בעירובין נ"ז, ובסוטה כ"ח). והרמב"ן אמר בפשט המקראות האלו וז"ל תחלה אמר שיתנו למגרש אלף אמה סביבות העיר כנגדה שיהיו לה לארכה אלף אמה ת"ק לרוח אחד ות"ק לרוח השני, וכן לרחבה ת"ק לכל רוח, ואח"כ אמר שיעשו רבוע של אלפים על אלפים ותהיה העיר באמצע הרבוע, ולא הוסיף בזה הפסוק על המגרש שכנגד העיר, כי העיר היא אלף על אלף ולכל צד ת"ק הרי אלפים, אבל הוסיף ליתן מגרש כנגד הקרנות, שאמר לעשות ריבוע של אלפים על אלפים כדי למלאות הקרנות, ונמצאת העיר חלק רביע במה שנותנין ללויים, וכן משמע לשון ומדותם את פאת קדמה אלפים באמה, שאם היה אומר למדוד מן העיר אל החוץ אלפים אמה לכל רוח, היה אומר ומדותם מחוץ לפאת לעיר קדמה, אבל ומדותם את פאת קדמה היא מדידת הצד ההוא, וכל הצד קרוי פאה כמו מאה באמה אורך לפאה האחד, שפי' לעבר כולו, והנכון שיהיו האלף שסביב העיר כנגדם למגרש שלא יזרע, והאלף שבקרנות לשדות ולכרמים. (כך העתיק הטור בפי' לתורה את לשון הרמב"ן ז"ל, אמנם בפירושי הרמב"ן שלפנינו הלשון מגומגם מאד); האמת דלפירושו החשבון מכוון, ואני בער ולא אדע דלפי' קרא משתעי דוקא בעיר שהיא אלף על אלף, והיכן מצא הרמב"ן שיעור זה, ואף שאמרו סוף ערכין שערי הלויים לא היו כרכים גדולים אלא ערים בינונים, מ"מ לא נתצמצם מקום תחנותם אלף על אלף דוקא, ועוד דלפי' הרמב"ן אלף אמה דקרא אינו אלא בצירוף שני הרוחות וזה אינו במשמע, גם לדבריו אלפים אמה אינו מכנגד העיר ולהלן רק לצד הרבוע, א"כ ריה"ג ור"ע דפליגי התם רפ"ה דסוטה הם מהפך להפך, דלר"ע אלפים אמה הם מכנגד העיר ולהלן כתחומי שבת, ולריה"ג רק מצד הרבוע, לכן נ"ל יותר כדעת הרמב"ם; ודע דגם להרמב"ם ולרש"י אין המכוון מדידת אלפים אמה לארבע רוחות כנגד העיר לבד, והקרנות לא תהיה להם, כי נאה להם לערים שתהיה להם אחוזה מרובעת, והוא הנכלל לדעתי במלה סביב שאה"כ, כי אף שישמש לשון סביב גם על הסביבה החלקיית הסובב ומתפשט רק על רובו של דבר או חלק גדל ממנו, מ"מ על הרוב יורה שם סבב על ההיקף השלם עד שיהא נעוץ ראשו בסופו, כי להיותו מונח בעצם על הקו החיצון המקיף בגשם לא ימנע הענין משיהיה מקיף את הגשם כולו, אחר שהניקף הוא בעל תכלית בעצמו מכל סביביו, ויש לו למקיף מקום להתפשט ע"פ כולו, כמו זר זהב סביב, מסגרת סביב, שענינם שיהיה מסובב בשלמות שלא תהיה שם נקודה בלתי נכללת בהיקף, ודומה לזה רבי המספר במקראות שיורה סביב על הסביבה הכללית, ומזה הענין לשון סביב שאמר כאן, שיהיה המגרש מסבב את העיר סביבה כללית בלי הפסק קרנות בינתים, אבל יהא נעוץ סופו בתחלתו, וזה א"א רק כשגם הקרנות מגרש והוא המרובע:

ו

ועליהם תתנו. לרבותינו (מכות יו"ד) מ"ב עיר אלו ג"כ קולטות את הרוצח, אפשר לפרש כוונה זה במלת ועליהם, דמצאנו מלת על ישמש על ההשתוות, כמ"ש הר"ש פרחן על שדה הארץ יחשב (בהר כ"ה) פי' כשדה הארץ; ושית על עפר בצר (איוב כ״ב:כ״ד) פי' כעפר על פי אשר תשיג יד הנודר (בחקותי כ"ז) על פי השנים הנותרות (שם י"ח) תרגמם יב"ע כמיסת דתדביק כמסת שנייא. וכן על העולה (ויקרא ג' ה') פירושו כמו העולה, כמש"ש. כן ועליהם טעמו כמוהם, להשוות המ"ב לשש להיות כמוהם לקליטה. ומוכרע קצת לפרש כן, כי אם יהיה מלת ועליהם כפשוטו דחוץ משש יוסיפו מ"ב (אויסער) איך יקרא תוספת לדבר שאינו שוה לעיקרו, שהעיקר קולט והתוספת לא, ועוד דלעולם העיקר מרובה על התוספת, וכאן יהיה התוספת מרובה במספרו על העיקר שבע פעמים, אלא ודאי דמהשתוות אלו לאלו קרא משתעי דכולה קולטות, ולא כלל את כולם יחד בנתינה אחת, לפי שאין להם השתוות מוחלטת, דהשש קולטות אף שבא הרוצח לשם שלא לדעת, והמ"ב רק כשבא להם לדעת, ולסבה זו לא תפש קרא לשון כמוהם, דאז היה משמעותו השתוות גמורה:

יז

ואם באבן יד. ת"א באבנא דמתנסבא בידא, ולשון רש"י בשם ספרי שיש בה מלא יד, ומשמעותם מלא אחיזה דבעי' שיעורא (ערש"י סנהדרין ע"ז ב'), כבר התעורר רא"ם בזה למה נכתב, והלא כבר כתיב אשר ימות בה שפי' שיהא בה שיעור כדי להמית, וכשיש בה מלא יד אם היא ממיתה הרי הוא בכלל אשר ימות בה, ואם איננה ממיתה אינו בכלל אשר ימות ופטור; והרמב"ם (פ"ג מרוצח) כ' כשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או לא כך אומדין כח ההכאה, שנאמר באבן יד מכאן שמשערין את היד, אינו דומה זורק אבן בחברו ברחוק שתי אמות לזורק בה בריחוק עשר לזורק בריחוק מאה, שבריחוק המקום ביותר יתמעט כח ההכאה, עכ"ד. לפי"ז באבן יד בא להורות שיהא בו כדי להמית בזריקה, דלפעמים יש בו כדי להמית במכה ואין בה כדי להמית בזריקה (ערא"ם) לפי"ז יש לבאר מלת יד לשון זריקה, מן וידו אבן בי, ופי' באבן יד שהכהו באבן ע"י זריקה (שליידערשטיין), וכן בכלי עץ יד, שהכהו בכלי עץ ע"י זריקה (איין האֶלצערנעס שליידער), ומ"ש אחריו אשר ימות בה בא להורות שיש בו כדי להמית, בין באבן ובכלי בעצמותו שהכה בו, בין באבר שהוכה עליו, בין בכח הזריקה, בכולם אינו חייב עד שיהא בו כדי להמית. ונראה דלדעת רמב"ם הא דאמר בספרי לשון שיש בו מלא יד, ענינו דוגמת לשון מלא עיניו שאמרו (בברכות כ"ה) בהרחקת צואה שלפניו, שמכוונו רחוק כ"כ כל שכח העין שולטת במקום לראותו, ככה מלא יד המכוון כל שכח היד שולטת בדבר לזרקו, ומזה למד הרמב"ם דינו שאם זרק עליו בריחוק מקום כ"כ שאנו משערין בו שאין בכח היד לזריקה כזו פטור. ובכ"מ לא הראה מקור דברי הרמב"ם בזה, ולפי המבואר היא מלשון הספרי, והוא פשטי' דקרא:

יט

בפגעו בו הוא ימיתנו. הראוי בקמ"ץ הפ"א כדין המקור בכנויו, ובא בחיר"ק כמו בבגדו בה (שמות כ"א), כמו בשברי לכם (ויקרא כ"ו), ונ"ל שזרות זה בא להורות שאין לבאר מלת בפגעו לשון ויפגע במקום, ופגע בדבשת (טרעפפען), ובכל מקום שיקרה הגואל את הרוצח ימיתנו, דלא יתכן שהתורה לא תחוס על כבוד נפש אדם ותרשה להמיתו באמצע הרחוב או בדרך ויתנוול כפחותי הברואים הממותים באשפתות, וכדומן ע"פ האדמה יהיה מושלך, ועוד דא"כ היה ראוי לחבר אליו מלת אותו, כמו כי תפגע את שור אויבך, ויפגעו את משה, והיה גם כאן ראוי לומר בפגעו אותו, גם אם מלת בפגעו חוזר על הגואל ור"ל כשיפגע הגואל את הרוצח ימיתנו, מלת הוא מיותר לגמרי, לכן הנראה לומר שמלת בפגעו ענינו כמו ופגע בכהנים (ש"א כ"ב), ופגע בנו (שופטים ח') ופגע בו וקברתו (מ"א ב' ל"א) ולשון המשנה (סנהדרין פ"ט קנאין פוגעין בו וכמהו הרבה, שכל לשון פגיעה המחובר לבי"ת ענינו חריצת המשפט (פאָללציהונג דער שטראפע), וטעם המקרא בזמן שיוחרץ עליו משפט מות הוא הגואל ימיתנו, ולכן ת"א כד אתחייב לי' מן דינא הוא יקטליני', וכ"א רז"ל בספרי אינו הורגו אלא בב"ד ובעדים, וכדא"ק (דברים י"ט) ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. אמנם להיות שהרוצח בעצמו יש בידו להפוך בזכות עצמו כדברי רז"ל, אמור בפגעו בוי"ו יתירה, להורות על הרוצח, כאלו אמר בזמן שימצא הרוצח א"ע מחוייב אל קיום משפט מותו:

כא

או באיבה הכהו בידו. לרבותינו (סנהדרין ע"ו ב') מרבה בזה את המצמצם כגון שכבש עליו לתוך המים, שאחז בראשו של חברו ותקפו במים ומצמצמו שם שלא יוכל לקום ולהרים ראשו, ויתכן דלא ניחא להו לפרש הכאה זו בהרמת ידו על חברו להכותו (שלאגען) דא"כ לא היה לו לומר בידו רק באגרופו, והיינו בקיבוץ אצבעות בתוך הכף (פויסט) וכדאמר בפרשת משפטים והכה את רעהו באבן או באגרוף, וכדאיתא עלה במכילתא שם מקיש אבן לאגרוף מה אבן שיש בו כדי להמית אף אגרוף שיהיה בו כדי להמית, ואמר קרא להכות באגרוף רשע, ומדאמר בידו לכן פירשוהו בכבש עליו בידו בעודו בתוך המים עד שמנעו מלהרים ראשו למעלה מן המים, לפי"ז יש לפרש הכהו מן בעצלתים ימך המקרה (קהלת יו"ד) שטעמו התקרה נדחקת למטה מן המשא שעלי' כשמונע מלתת מסעד לתקרה, וכן וימכו בעונם (תהילים ק״ו:מ״ג) שהעונות מכבידות ודוחקות עליהם להשפילם, ונקרא העני מך (ואם מך הוא מערכך) לחיותו חיי הדוחק, וטעם הכהו בידו כבש ודחק עליו בידו (ניעדערגעדריקט). עמ"ש בכי תבא בארור מכה רעהו בסתר:

כג

והוא לא אויב לו. ממקרא זה למדונו רבותינו שהשונא לבעל דין לא ידון אותו (דלא מצי לאפוכיה בזכותיה) וכן שני דיינים ששונאים זא"ז פסולים לדון (דמפני שנאה שביניהם דעת כל אחד לסתור דברי חברו ויצא משפט מעוקל) אמרו (סנהדרין כ"ט) והוא לא אויב לו ידוננו, ולא מבקש רעתו, מכאן לשני ת"ח ששונאים זא"ז אין יושבין בדין כאחד, בהשקפה ראשונה יפלא דהא קרא ברוצח ונרצח משתעי לא בדיין, ורש"י שכתב שם דאי ברוצח הא כבר כתיב (ואתחנן ד' מ"ב) והוא לא שונא לו, לכן דרשוהו אדיינים דסמוך ליה ושפטו העדה, וזה לחוד לא יספיק להוציא עי"ז קרא מפשטי', ונ"ל דמלישנא דקרא עצמו מוכח דלא ברוצח ונרצח ידבר, דא"כ היה לו לומר ולא בקש רעתו בפעל עבר שהרציחה כבר עברה, ועוד דאי והוא לא אויב לו על הרוצח קאי, היה לו להקדימו למאמר ויפל עליו וימות כבמקראות הקודמים שיקדים תכונת נפש הרוצח לפעל רציחה. אם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות, או באיבה הכהו וימות, בפתע בלא איבה בלא צדיה בלא ראות. הנה כל זה יורה שאינו מוסב על הרוצח, ולרבותינו ניחא מאד, דכולה פרשה מדברת בשעה שהרוצח עומד לפני הדיינים, כאמרו [פי"ב] ולא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט, והולך ומבאר אח"ז איזהו מזיד ואיזהו שוגג, ובמה שאמר ויפל עליו וימות נגמר ענין השוגג, ועתה יתחיל לדבר מאיכיות השופטים שהרוצח עומד לפניהם למשפט דממנו קרא משתעי, וכמו שאמר גם אח"ז והשיבו אותו העדה) ע"ז אמר והוא לא אויב לו, לא יהיה אחד מן השופטים אויב לו לרוצח, והזהיר עוד שלא יהיה באחד מן השופטים שום חששא שממנו יסובב רעה לרוצח, כי אף שאין בלבו שום טינא עליו לחייבו, מכל מקום יוכל להיות סבה לחייבו, כגון שאין השתוות דעת דיין זה עם דעת דיין אחר היושב עמו בדין, ומצד שלילת אהבה לא ניחה דעתיה בדעת חברו, ולבו נוטה לסתור דבריו ובזה יצא משפט מעוקל ויצמח רעה לנדון לחייבו, ע"ז אמר ולא מבקש רעתו, לשון מבקש ישמש גם על ההשתדלות בהשגת דבר על ידי סבות ומסובבים, כענין ויבקשו לשלוח יד, מלת והוא מוסב על אחד מן העדה שהנדון עומד לפניהם, ואף שעדה לשון נקבה יאמר והוא לשון זכר, כמו שאמר אח"ז ושפטו העדה ולא אמר ושפטה, כי אישי העדה זכרים הם ואמר שם בלשון רבים כי המשפט יוצא מבין כלם, אמנם בהרחקת השנאה ובקשת הרע, שהיא אזהרה לכל אחד מהם אמר והוא לשון יחיד:

כה

עד מות הכה"ג. דלפי שעניני חיובי הגלות אין ספק שיהיו המקריים משתנים מזה לזה, שכל אחד לפי הכוונה ולפי המקרה יתחייב הגלות, ואפי' בדת הנמוסית יחייבו לאחד גלות שנה אחת, לשני שלשה, ולשלישי עשר שנים כפי הענין, וכבר ארז"ל שענין השוגג הוא, ששנים נמצאים בפונדק אחד זה חייב מיתה וזה חייב גלות, בא זה והרג א"ז, באופן שזה נהרג וזה גולה, וכמ"ש והאלהי' אנה לידו, והיודע הנסתרות ב"ה יודע כמה שנים זה חייב גלות, והוא ב"ה יודע חיי הכה"ג עד כמה, באופן שלא יאונה לזה להיות הורג וגולה טרם מות הכהן רק כפי השנים שהוא חייב גלות, ואם היתה התורה קובעת זמן קבוע לגולה שוה לכולם היה משפט מעוקל, כי יש מי שחייב גלות שנים הרבה ויש שאינו חייב רק מעט (רא"ש), ונכון הוא:

כז

ורצח. הרשות ביד גואל הדם להרגו:

אין לו דם. שאר כל אדם אף שאינו רשאי לכתחלה להרגו, מ"מ אם עבר והרגו אינו חייב עליו (כר"ע מכות י"א לפי הגי' הנכונה, כמ"ש הריטב"א שם, ודלא כרש"ל שמחק מלת אין, וע"ש בהגהת מהרי"פ), אין לו דם מוסב על הרוצח, כלומר שהוא חשוב כמת שאין לו דם, או אין בשבילו עונש שפיכת דם. והמפרש ורצח למאמר תנאי, ואין לו דם לתשובת התנאי, כלומר אם ירצחנו הגואל אין לו להגואל הזה משפט שפיכת דם, אינו לא כריה"ג ולא כר"ע:

כט

בכל מושבותיכם. ערש"י, לרבותינו (יבמות ו') פירוש בכל מושבותיכם, בכל בתי דינים (געריכטסזיטצונג) ומבואר ר"פ ויקהל לא תבערו אש בכל מושבותיכם:

ל

ועד אחד לא יענה בנפש למות. כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה אלא יעיד וישתוק כ"כ הרמב"ם ספ"ה מעדות, והוא כרבנן דפליגי אר"י בר"י סנהדרין ל"ד. והנה לסוגית התלמוד שם מלת אחד נפרד ממלת עד, דמשתי ענינים משתעי קרא, ומלת למות אינו מוסב על עד רק על אחד, ע"ש והרמב"ם יישב לשון המקרא ע"ד הפשט יעו"ש בכ"מ (עיין בהר"ן בחידושיו שם לסנהדרין שכתב דהא עיקר טעמייהו דאין מלמדים זכות הוא משום דמחזי כנוגע בעדות דהוא סברה בלחוד, דמקרא לא אתי כפום פשטי אלא שלא יענה לחובה כדכתיב למות, ומפרש לה לקרא דלמות לא קאי אעד אלא אאחד וכו', ע"ש) ומ"מ לפירוש הרמב"ם אין מקום למלת אחד, כיון דלא בא המקרא רק להזהיר שלא ידבר העד בדבר ולא יטעון בו דבר נוסף על עדותו, מה לי אחד או שנים. לכן נ"ל למה דאמרי' התם טעמא דרבנן דאפי' לזכות לא יענה משום דמחזי כנוגע בעדותו, שהעד מתחרט ודואג שמא יוגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימם, לפי"ז היכי דליתי' להאי חששא, כגון דאיכא תרי סהדי חוץ מעד זה דמסהדי אהך גברא בדבר המחייבו מיתה, וזה השלישי נטפל עמהם בעדותם כי גם הוא ראה אותו הדבר, אלא שהוא עד מיוחד, שהשנים ראו את המחוייב מחלון אחד, והעד האחד ראה אותו מחלון אחר רחוק מן השנים בכדי שאינו יכול לראות אותן השנים, שמצד הדין אינו מצטרף עם השנים לענין הזמה (כבמכות ו' ע"ב) הנה העד הזה לא נקרא עד המעיד אלא עד הרואה, ואינו מצטרף עם השנים לענין העדות, ועל זה אמר קרא ועד אחד לא יענה בנפש למות, כלומר עד המיוחד בעדותו, שאינו נוגע בדבר כיון דלא שייך בי' הזמה, לא יענה למות, אבל לזכות יענה. (עיין בחדושי ר"ן בסנהדרין ל"ד ב' שכתב בשם הרמב"ן דלרבנן דאוקמי ביום הנחילו את בניו לתחלת דין, עד לא נעשה דיין. ע"ש ובתוס' ב"ק צ' ע"ב ד"ה כגון, דלר"ע אפי' עד הרואה אינו נעשה דיין בדיני נפשות, ע"ש. ואפשר שהטעם כיון דחזי' דקטל נפשא לא מצי חזי לי' זכותא, כבר"ה כ"ו א'. ודומה לזקן וסריס ומי שאין לו בנים שאין מושיבין אותו בסנהדרין מפני שאינם רחמנים כבסנהדרין ל"ו ב') ומסייענא בהך פירושא מן הספרי, דאיתא התם, ועד לא יענה בנפש למות, עונה הוא בו לזכות. ועד אחד זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הוא בכלל שנים עד שיפרט לך הכתוב עד אחד, ע"כ. מבואר מדבריהם אחד אינו נפרד ממלת עד, ולמות חוזר על ועד אחד, ולחוב הוא דלא יענה אבל לזכות עונה, והיינו כשאינו נוגע בעדות מיוחדת. ומרווחינן בזה שאין אנו צריכים לדברי בעל זרע אברהם לומר דהספרי אתי' כר"י בר"י אלא כרבנן אתי'. (עמ"ש בכי תצא י"ז ו' לא יומת ע"פ עד אחד) הנה מיושב לשון המקרא על פשטי' ואליבא דהלכתא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.