הפלאה/כתובות/סז/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
ע"א לכבודו הוא דעבד. כתב מהרש"א ז"ל אף שאמרו חז"ל ע"מ שיחיו בני הוי צדיק גמור. מ"מ לכבודו גרע. ולכאורה קשה ע"ז דהא אמרינן בנזיר דף כ"ג ע"ב דלעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמן. ופי' התוס' אפילו ע"מ להתגדר ולקנות לו שם הרי אף לכבודו מעליותא הוא אך נראה דלא דמי דהתם אינו מתגאה בשעה שעוסק בתורה ובמצות. אלא שהוא עושה כדי שיבא הכבוד אח"כ בזה אמרינן דלא יבא לידי זה שבתוך כך יבא שישכיל ללמוד לשמה אבל המתגאה בעשותו מצוה או בעסקו בתורה הרי אמרינן בעירובין בפסוק ומנחליאל במות ומבמות הגיא אף שפסקו לו גדולה לדורי דורות אם מתגאה הקב"ה משפילו. (ובזה נלענ"ד דיש לתרץ קושי' התוס' שם דאמרינן בעלמא דכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא דיש לומר דהתם מיירי במתגאה בשעת למודו שבזה אמרינן ודאשתמש בתגא חלף ואפשר שהוא בכלל מ"ש התוס' שם דמיירי בעל מנת לקנטר) ותו דאיך אפשר שיהיה זה בכלל מצוה שלא לשמה. הא אמרו חז"ל במתגאה דה"ל כעובד ע"ז א"כ הוא מצוה הבא בעבירה. ועוד אמרו במתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ורבים טועים בזה בעו"ה. ויש לפרש בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים ק"ז יורדי הים באניות וגו' דקאי על יורדי ים התלמוד ומשוטטים בה המה ראו מעשה ה' ונפלאותיו במצולות עומקה של הלכה ואומר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו ר"ל כשאמר בפני רבים ויעמד רוח סערה שהוא היצה"ר ותרומם גליו שמתגאה וסובר כי יעלה שמים ובאמת הוא יורד תהומות כמ"ש משפטיך תהום רבה ונפשו ברעה תתמוגג שחכמתו מסתלקת עד כי יחוגו וינועו כשכור בידים סופקים ורגלים דופקים ובאמת כל חכמתם תתבלע. וראוי להם לזעוק אל ה' ולהתפלל על זה כמו שמצינו בחז"ל שהתפללו על זה. ואומר יקם סערה לדממה וגו' יש לומר ע"ד שאחז"ל בריש ברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר וכו' יעסוק בתורה. ואי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר רגזו ואל תחטאו וגו' ודומו סלה ופי' עניינו שבעסק התורה הוא בודאי רפואה מספקת שאם אבן הוא נמוח. אלא הא דקאמר ואי לא היינו שאם יסיתיהו להתגאות בעת לימוד התורה ע"ז מועיל יום המיתה להכניע שלא יתגאה בלימודו וז,ש יקם סערה לדממה שיחשוב יום המיתה כמ"ש ודומו סלה ואז יחשו גליהם. וז"ש כאן לכבודו הוא דעביד שנתגאה בשעת הצדקה. ולכך אפילו פסקו לו גדולה לדורי דורות אם מתגאה הקב"ה משפילו. ויש לנו אריכות רב בזה ואין כאן מקום להאריך ומיהו נראה דא"צ לזה דאפילו אם הוא צדיק גמור. מ"מ כיון דדרך גלגל החוזר בעולם לבא לידי מדה זו. אלא דאם עושה לשמה הוא עולה למעלה מן מערכת הגלגלים כמ"ש בכה"ג אין מזל לישראל. אבל שלא לשמה אף דמצוה הוא. אבל אינו יוצא מן הטבע כדמשמע מהא דאמר רבי חייא לדבתהו אקדים ריפתא לעניא כי היכי דלקדמי לבנך. אלמא אע"פ שנותנת צדקה אפ"ה הוא גלגל החוזר. ויש לפרש בזה הפסוק ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' וע"ז הפסוק אמרו חז"ל גלגל החוזר בעולם דהיינו שאם ירע לבבך בתתך לו. אף שתתן לו כיון שאין המחשבה כראוי ממילא בגלל הדבר הזה כי גלגל החוזר בעולם הוא. א"כ ממילא כיון דלכבודו עביד לא יצא מדרך הטבע. ואפשר עוד לפרש דהקושיא היה כיון דעביד מילתא יתירא בכלי מילת אלו פשיטא שפיזר שאר צדקות הרבה לעניים. ע"ז משני שזה עשה לכבודו. ואפשר ששאר צדקות לא נתן. וק"ל:
שם קראתי עליה מקרא זה אם לא תדעי וגו'. נראה לפרש המשך הפסוקים ע"ד דרש זה מפני שאמר שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה. ענינו כמ"ש חז"ל יאה עניותא לישראל וכו' כי כמו שבהיות מקדשינו על מכונו היה יפה לנו העושר והכבוד כיריעות שלמה. כן בחורבנו יאות לנו העוני והקלון כמ"ש חז"ל דיו לעבד שיהא כרבו. וז"ש כאהלי קדר כיריעות שלמה בשני כף הדמיון לומר כזה כן זה כפירש"י בכמה מקומות. ואומר אל תראני שאני שחרחרת ששזפתני השמש. ע"פ מ"ש לעיל בדף ח' וכמ"ש חז"ל השמחין ביסורין עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כי השמש שיוציא הקב"ה מנרתיקה. אף שהוא דבר אחד. כל אחד מקבל כפי הראוי לו צדיקים מתעדנים ורשעים נדונים. ע"ז אמר כי הוא נאה לנו וזו השמש עצמו שהאירה לנו בתחלה הוא השמש ששזפתני כעת. כי כפי מעשי כן ראוי לי לטובתי. ואמנם מי שטח עיניו ומתלונן וקורא תגר ואומר כיון שהשי"ת אוהב את ישראל איך ישליכם מעל פניו בין העמים הוא מריע לנפשו ונאמר בו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. שבאמת יקר ויאה לנו כפי פעלינו ומעמדינו. וז"ש הגידה לי שאהבה נפשי וגו' איכה תרעה וגו'. ושלמה אהיה כעוטיה. ע"ז בא הכתוב ואומר אם לא תדעי לך היפה בנשים כיון שאין אתה יודע שהוא יופי ויקר לך. ע"כ צאי לך בעקבי הצאן כדרש ר"א בן צדוק דהירידה למטה מבחינת אדם ונמשל כבהמות. ואין להאריך יותר כאן:
תוס' ד"ה זהב ה"ה כשויו פי' ר"ח וכו'. הנה מה שפיר"ח זהב כלי זהב טעמו משום דלא ידע מדהבא פריכא עד למסקנא. אך הא דלא ניחא ליה למסקנא דדהבא פריכא הוא ככלים של כסף. כסברת המקשה ולא הוי צריך לתירוצים דלעיל דרשב"ג אסיפא קאי אלא כפירש"י צ"ל משום דמשמע ליה דסתם לשון ככלים היינו של זהב עצמו דאיירי ביה. וע"כ צ"ל דהא דמקשה בתחלה ככליו מבעיא. אע"ג דסתם משמע כן. היינו משום דאין כל כך הפרש בין נזמים לקערות שידמה אותן זה לזה. אלא ה"ל למימר שהוא עומד בחשיבתו ובכלותיו. ולולי דבריהם היה נלענ"ד דלפמ"ש לעיל דא"צ לזה שנדחקו התוס' לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה תנא שומא רבא וכו' ולא איצטריך למתני וכו'. והוא דיש לומר דלפי' הר"ח לעיל וכשהחתן פוסק היינו שמיחד לה כלים משלו. אף דבשומא דידה איכא תרי טעמי משום עילוי השומא ומשום דפחתי. היינו דהנועדים מעלין השומא כדי לחבבה על בעלה. אבל בדידיה ליכא רק טעמא דפחתי. דלא כמ"ש התוס' לעיל ד"ה וכשהחתן וכו' ולפ"ז יש לומר דר' יוחנן דאמר הכניסה לו זהב הרי הוא כשוין. היינו משום דס"ל דעיקר הטעם אף דכלים שהיא מכנסת באמת הוא רק משום פחת משא"כ בזהב. ועל זה מקשה מאי לאו ככלים של כסף דפחתי. והכי פירושו כמו בכלים של כסף דפוחתים ה"נ בשל זהב משום טעמא דעילוי שומת הנועדים וכדמשני לא ככלים של זהב. שפיר מקשה דכיון דאין הפרש כל כך בין זה לזה כמ"ש לעיל דבשניהם יש לומר משום עילוי שומא. יותר ה"ל לומר ככליו ר"ל ככליו של בעל דלא שייך ביה עילוי כנ"ל. וק"ל:
פירש"י ד"ה פורנא ריוח שליש ובד"ה פורנא לזה שמעתי כתובה וכו'. כדי להבין דבריו שלא פירש כולן בע"א ולשון לזה שמעתי. ובתחלה נלע"ד לתרץ מ"ש התוס' ד"ה גמלים וכו' ואינו נראה לר"ת וכו'. ולכאורה יש ליישב דהא קי"ל בח"מ סימן קי"ג דאפילו בשיעבוד מטלטלין אגב מקרקעי אם לא כתב לו דאקני אז צריך להביא ראיה שהיו אלו המטלטלין בידו בשעת הלואה וא"כ יש לומר כיון דזה לא שכיחא לברר שהיו אותן המטלטלין בידו בשעת הלואה או בשעת נשואין. וכמ"ש הטור וסמ"ע שם בריש סימן הנ"ל א"כ ליכא בזה ביטול תקנת השוק כיון דלא שכיחא לברר אבל ביתמי דקי"ל דאקני קנה והוריש משתעבד שפיר גובה מהם ואפשר דלא ניחא ליה להר"ת בכך דאכתי ליכא תקנת השוק שמא יברר. ולפמ"ש היה אפשר לפרש דלכן פירש"י לזה שמעתי וכו' גבי ארנקי משום דבמעות לא שייך שתברר שזה המעות עצמן היו בשעת נשואין דאין בהן סימן וליכא ביטול תקנת השוק. משא"כ בהך דלעיל א"א לפרש לענין גביית כתובה. אך יותר נלע"ד בדעת הר"ת דבל"ז צריך להבין דמאי קשיא ליה א"כ אם מכר הבעל תוציא אשתו הא מצידה תברא דילמא משום זה הטעם בעצמו אינה טורפת מלקוחות ותו ליכא משום תקנות השוק ושפיר גובה מיתמי וכה"ג קי"ל בעשה שורו אפותיקי דגובה מיתמי ולא מלקוחות וכן כתב הרא"ש בשמעתין בכתב לה מטלטלי וקרקעות דגובה מיתמי ולא מלקוחות ועיין בח"מ סימן ס' דלדידן אפילו בשיעבד מטלטלין אגב מקרקעי גובה מיורשים ולא מלקוחות ונלע"ד דעיקר קושיתו דהא קאמר בשמעתין טעמא משום דאסמכתייהו עלייהו ועל זה קשיא ליה מהו זו סמיכה הא יכול להבריחם ולמוכרם בשלמא בעשה שורו אפותיקי אנו רואים שסמך עלייהו וה"ה מ"ש הרר"ש בכותב לה מטלטלי ומקרקעי או לדידן בשיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי ע"כ סמיכתו עליהן שהרי כתביה בשטר אבל הכא דקאמר דמסתמא סמך דעתיה עלייהו אם נאמר דא"י לגבות מלקוחות משום תקנות השוק או משום דאקני כנ"ל תו ל"ל דאסמכתייהו עלייהו. מיהו לפ"ז קשה הדבר לומר בארנקי דמחוזא דלדעת הר"ת צ"ל דבאמת היה גובה אפילו מלקוחות דהא לפי מה שפירש"י דאסמכתייהו עלייהו לפי שבעלי סחורה הן א"כ איך שייך לגבות מלקוחות דמסתמא לא היו אלו המעותעצמן שהיו בשעת נשואין וגם כיון שהיו מחליפים בכל פעם המעות בסחורה איך שייך שתגב' מכל המעות שנכנסו ויצאו כ"ז היותה תחתיו והעיקר בזה נראה דכיון שבכל פעם מחליפים המעות אמרינן דעיקר אסמכתייהו על זה המעות שנשארו בשעת גביית כתובה בחליפי מעות הראשונים ובזה מיושב יותר מה שפירש"י דוקא בארנקי דמחוזא לענין כתובה דבהנך דלעיל לא שייך לומר דאסמכתייהו עלייהו כיון שיכול להבריחם על ידי מכירה אבל בארנקי הסמיכה על אותן שיהיו בידו אך לפ"ז קשה לי על הרא"ש שכתב בפ"ק דב"ק דבזמן הזה גובין מטלטלי דיתמי מדינא דה"ל כגמלא דערביא ובקידושין פרק האומר כתב בפירוש דאף לאחר תקנת הגאונים לא גביא ממקבל מתנה וכ"ש מלקוחות וקשה עליו קושיות הר"ת דלא שייך דאסמכתייהו עלייהו שהרי יכול למוכרם. ועיין בש"ך ריש סימן קי"ב. מיהו יש לומר דס"ל להרא"ש דדמי להא דאמר בקידושין דף י"ד דמע"פ גובה מיורשים משום דשיעבודא דאורייתא ולא מלקוחות דל"ל קלא. וכן קי"ל בקרקעות היכא דלא כתב לו דאקני וקנה דגובה מיורשים ואינו גובה מלקוחות ולא אמרינן דלאו אסמכתייהו עלייהו משום שיכול למכרו ודוק:
עוד נראה ליישב דברי רש"י ז"ל באופן אחר דלכאורה הוי אפשר לומר בפשטות לפמ"ש הר"ן והריטב"א לקמן דף פ"א ע"ב דלר"מ דאמר מטלטלי משתעבד לכתובה היינו אפילו מיתמי ולפי המשמע מדברי התוס' לעיל דף י' דטעמא דר' מאיר הוא משום דס"ל דכתובה דאורייתא א"כ יש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דלר' יוחנן דס"ל בכל מקום הלכה כרשב"ג במשנתינו ושמעינן לרשב"ג דס"ל כתובה דאורייתא כדאיתא לעיל דף י' ה"נ גבי מטלטלי דיתמי משא"כ לרבא דס"ל לעיל ריש דף י' דכתובה דרבנן ממילא דלא גביא מטלטלין והיינו דכתב רש"י ז"ל לזה שמעתי מימרא דרבא. אלא דהא קשיא לי מה שפירש"י מנכסי יתומים הא לרבנן דר' מאיר אף מיניה דבעל לא גביא מטלטלין כמ"ש התוס' לקמן דף פ"א ע"ב וה"ל לפרש לענין מיניה וכ"ש לפמ"ש דרבא ס"ל כרבנן דר' מאיר דאפילו מיניה אין גובה מטלטלין ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל כיון דהבעל כותב מעות בכתובה משמע דאם יש לו מעות בודאי צריך לשלם לה מעות. אלא במטלטלין אחרינא לא וכן משמע בכל מקום דקאמר בתולה גובה מאתים. ומלשון הירושלמי לעיל הביאו התוס' דף י' דנותן לה מטבע היוצא וכן משמע ממתניתין דלעיל. ולכך גבי ארנקי דה"ל מעות בעין צריך לפרש מיתמי. אך נראה דיש לפרש דברי רש"י ז"ל עוד באופן אחר והוא דיש לדקדק עוד בלשון רש"י פורנא ריוח שליש. דמה לשון גובה שייך בזה. ותו קושית התוס' דהל"ל ה"ה בכספים. לכך נראה דכוונת רש"י ז"ל גם כן לענין דגובה מהם בשעת גביה כתובתה אלא דלשון פורנא לא שייך אלא בכתובה שנותן הבעל משלו או בהוספת שליש שנותן משלו אבל בנדוניא דהכניסה לו לא שייך לשון פורנא שהוא לשון ריוח ומפרש גובה מהבעל עצמו לר' יוחנן דכיון דס"ל לרבי יוחנן דכתובה דאורייתא א"כ מיניה אפילו מטלטלי. והנה בנכסי צאן ברזל כבר כתבו הפוסקים דדינו כשאר חוב בעלמא במה שקיבל ממנה ופשיטה דמיניה דינא דגביא מטלטלין כשאר החובות רק בהספת שליש כמה פוסקים דדינו לאו כנכסי צאן ברזל כיון דמדידיה מוסיף לה וגם לאו דאורייתא הוא כעיקר הכתובה יש לומר דמודה ר"מ דלא גביא מטלטלי אפילו מיניה וזה שפירש"י בדר' יוחנן דגמלים דערביא אשה גובה פורנא ריוח שליש ר"ל דאותו הוספת שליש אף דאין הדין לגבות מטלטליה אף מיניה מ"מ גובה מגמלים דערביא אבל גבי ארנקי דכתבנו לעיל דאם יש לו מעות לעולם גביא מיניה במעות. ותו דרבא ס"ל כתובה דרבנן ע"כ פורנא לאו דוקא ומיירי באמת מיתמי דמינה היכא דאית לו מעות צריך לשלם המעות והיינו שפירש"י ז"ל בזו שמעתי לענין כתובה מנכסי יתומים ודוק:
מתניתין המשיא וכו'. הנה הרמב"ם כתב בפרק כ' מהלכות אשות לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני וכו' ' אך מדברי אביי לא משמע כן דא"כ למה הוצרך להוכיח לעיל דף ס"ה ע"ב גבי כסות והכא כיון דתרווייהו חד טעמא הוא בשיעור הכסות בעני. והנה בספר פני יהושע נתן טעם לשבח למתניתין דלא יפחות מחמשים זוז שהוא שיעור כדי שיוכל להתפרנס ממנו כמו שאמרו מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן עמהם לא יטול מן הצדקה והוא דלא כדברי הרמב"ם דמפרש בכסות. ויותר נלע"ד מלשון הרמב"ם וטוש"ע בהלכות מתנות עניים ובי"ד בהלכות צדקה שלא פירשו ביתומה דמתניתין לענין כסות וסתמא הוא לענין נדוניא ומ"ש בפרק כ' מהלכות אשות היינו ברישא דמתניתין דוקא ואף דקתני במתניתין וכן. היינו לענין שיעור הסך אבל בסיפא לא מיירי מכסות אלא בנדוניא וכפי הטעם שכתב בספר פני יהושע ונראה דטעמיה מדאמר אביי ואם יש בכיס כמה יהבינן. ובודאי בכסות לבת טובים צריך הרבה יותר ותו דאפילו לא יש בכיס ואפילו לא ניסת צריך לכסותה לפי כבודה וע"כ לענין נדוניא מיירי. מיהו אכתי לא מתרצא בהא דלמה לאביי להוכיח התם והכא כיון דסיפא בזוזי מדינה קתני וכן ע"כ דרישא נמי בזוזי מדינה הרי נשמע שיעור כסות עני וצ"ל דאין ללמוד כסות עני דאב לבתו מכסות עני לאשתו וכן להיפך. והנה קשה על סברת פני יהושע מנ"ל דהתם בפאה במי שיש לו חמישים זוז דזוזי מדינה וכן קשה על התי"ט בפירושו לעיל ס"פ אע"פ דקאמר אביי עני חמישים זוז מנ"ל משום דמי שיש לו מאתים זוז לא יטול הוא מנה מדינה וקשה עליו גם כן מנ"ל ונראה דיש לדקדק עוד דה"ל לאביי להוכיח הכא נמי מרישא דמתניתין דמיירי ע"כ בעני שבישראל דבעשיר צריך ליתן עישור נכסי וכ"כ בש"ע סימן נ"ח בד"א בעני שבישראל ואי בזוזי צורי עני מי אית ליה כדקאמר אביי לעיל ס"פ אע"פ. ונראה דמתורץ הכל דבאמת הוכחת אביי דעני חמישים זוזי צורי מי אית ליה היינו ע"כ כמ"ש התי"ט דמי שיש לו מאתים זוז מדינה לא יטול ונפקא ליה דמתניתין דפאה היינו זוזי מדינה משום דפשיטא ליה דטעמא דמתניתין דידן דלא יפחתו ליתומה מחמישים זוז היינו כמ"ש בספר פני יהושע דחמישים זוז הוא שיעור שיכול להתפרנס בנושא ונותן עמהם ומוכח ממילא מהכא דחמישים זוז דקאמר בפאה היינו נמי מדינה כמתניתין דהכא דמוכח מדקאמר אם יש בכיס כמה יהבינן וה"ה מאתים זוז דקאמר שם באותו משנה דאפילו אינו נותן ונושא עמהם ע"כ דמיירי נמי בזוזי מדינה וממילא מוכח דחמשים זוז דס"פ דלעיל היינו בזוזי מדינה אבל בלא הוכחת אביי מהכא לא הוי מצי להוכיח דעני חמישים זוז מי אית ליה דלא הוי ידעינן דמתניתין דפאה מיירי בזוזי מדינה. ודוק:
תוס' ד"ה אמר אביי וכו'. וא"ת אמאי איצטריך וכו'. מה שהקשו כאן ולא הקשו לעיל דף ס"ה ע"ב על אביי שם כבר כתבו המפרשים דהיינו מדפשיט הכא מרחבא דהוא אמורא יותר ה"ל למיפשט מדר' יהודה אך מה שתירצו עוד כיון דלעיל כסות עיקרי דאורייתא לא נהירא דהא פשיט מזה בריש פרק שור שנגח בתוקע לחבירו דהוא סלע מדינה אף דבושת עיקרו דאורייתא רק השיעור מדרבנן וק"ל:
בגמרא ת"ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס. פירש"י מזונות והרשב"א פי' כסות וכדתנן בסוף מסכת הוריות האשה קודמת לאיש לכסות. אבל במזונות היתום קודם ליתומה כדתנן התם האיש קודם להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך אחיך קודם לאחותיך וצריך להבין דעת רש"י ז"ל דהא הוא פי' ג"כ לעיל דף מ"ח מפרנסין כסות. וכ"כ התוס' ר"פ מי שמת דלשון פרנסה היינו כסות. ונראה דס"ל כיון דקאמר הכא טעמא שהאיש דרכו לחזור על הפתחים זה הטעם שייך אף במזונות. ומדנקט במתניתין דהוריות לכסות דוקא היינו מטעם אחרינא שכתב הר"ע ברטנורא שבושתה של אשה מרובה משל איש. ונ"מ במקום שאין אנשים. או בענין אחר שא"א להחזיר על הפתחים. אז האיש קודם למזונות אבל בכסות מפני שבושתה של אשה מרובה לעולם היא קודמת והיינו דפי' הכא דוקא מזונות אבל מדברי הרמב"ם וש"ע בי"ד סימן רנ"א לא נראה כן. וכן הוא לשון הטור שם דהאשה קודמת לאיש בין להאכיל בין לכסות. שהאיש דרכו לחזור על הפתחים משמע דס"ל דכולה חד טעמא. ובמקום שא"א לחזור על הפתחים האיש קודם אפילו לכסות. ואפשר דס"ל דהוא בכלל להחיותו דהא אמרינן בנדרים דף פ' דאפילו כביסה הוא חיותו דאמר קרא ולכל חייתם. ופי' הרא"ש שם דהוא בכלל וחי אחיך עמך. א"כ אחיך קודם לאחותיך כמ"ש הרשב"א כנ"ל וכ"ש כסות עצמו. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. הרי דנקט קרא לאדם תחלה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |