מפתח/נדה/סג/ב

מפתח נדה סג ב

סג:

בשופעת דם טמא מתוך דם טהור.

יל"פ דשופעת מתוך דם לבן או ירוק דטהור. מאירי בע"א ד"ה ומעתה.

הטעם שהשמיטו די"ז, הרמב"ם והטושו"ע. סד"ט סי' קפ"ט סקכ"ה, [אך יעו"ש דלהפנ"י דלהלן אכתי קשה]. ועי' נאות יעקב סי' כ"ה סק"א.

הטעם לזה, משום דבזה"ז מחזקי' כל דם בטמא. סד"ט שם, ועי' נאות יעקב סי' כ"ה סק"א, להק' דהא בזה"ז איכא דם לבן וירוק דטהור, כמבו' בשו"ע יו"ד סי' קפ"ח ס"א, וכמש"כ המאירי הנ"ל.

הטעם משום דכל הנפ"מ בוסה"ג להרמב"ם [דס"ל דוסה"ג מוגבל לימים] הוא לענין טהרות, וא"כ למ"ד מקור מקומו טמא, [וכ"פ הרמב"ם], לעולם טמאה לטהרות. נאות יעקב שם. ובעיקר הענין, אי כ"ה דעת הרמב"ם דוסה"ג מוגבל לימים, כ"נ במ"מ איסו"ב פ"ח ה"ב, ובב"י סי' קפ"ט ד"ה ודע, אמנם עי' מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז, דפליג. ובעיקר המו"מ בזה, עי' משנ"ת לעיל בע"א בד"ה ואלו הן הוסתות. ובעיקר הענין, הנה תי' הנאו"י אינו מספיק לטעם השמטת הטושו"ע דלא ס"ל כהרמב"ם הנ"ל.

בכלל ד' הגמ', כשרואה בתחילה כעין מוגלא, ואח"כ דם טמא. שו"ת פנ"י יו"ד סי' א'. ועי' סד"ט שם.

אשה שראשה כבד עליה ואבריה כבדים עליה.

משמעות מהראשונים דהם ב' מיחושים שונים. כ"מ ברמב"ם הל' מו"מ פ"ג ה"ו. רז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' אות ט"ז. ועי' כתבי קה"י החדשים ח"א סי' ט"ז דכן צ"ל בשל' השו"ע יו"ד סי' קפ"ט סי"ט.

אי יש חילוק בין כאב חזק לכאב חלש. עי' כתבי קה"י שם דאין חילוק, אך יעו"ש בשם הגר"מ פיינשטיין, דבכאב חלש אי"ז וסה"ג, מאחר שהרגשות אלו רגילים בכל אשה ול"ש לחשבו בכלל וסה"ג. וע"ע מאירי ס"ג: ד"ה זה שביארנו, [דמש' קצת דלא כהקה"י].

רותתת.

י"ג רותחת. כן העתיק הב"י יו"ד סי' קפ"ט ד"ה גרסינן, ויעו"ש דזהו גיר' הרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ב, שכ' שיחם בשרה. וע"ע משנ"ת ברד"ה גוסה.

הטעם שהשמיט הטור, רותתת. ב"י שם, [יעו"ש דלהטור רותתת היינו פיהוק]. ועי' ב"ח שם סק"ל לפ' באופ"א.

הרי אמרו וכו'.

[ועי' להלן דהיינו ד' חכמים], דעה זו היא דעת רבי דס"ל [ביבמות ס"ד:] דחזקה בתרי, ולפי"ז גם הדין דוסה"ג נקבע באחת, הוא ג"כ לרבי, ומה ששנינו במשנה דוסה"ג בג"פ היינו לרשב"ג דחזקה בג', וגם ס"ל דאין חילוק בין וסה"ג לשאר וסתות. כ"כ בתוד"ה לימים [ועי' מה שצויין שם], ובראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' סכ"ו. רמב"ן ד"ה הא. רשב"א ד"ה אמר, ובתוה"ב ב"ז ש"ג. וע"ע משנ"ת בתוד"ה לימים.

לימים שתים לוסתות אחת.

ק' להרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ב דוסה"ג מוגבל לימים. ערול"נ ד"ה לוסתות. מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז. נאות יעקב סי' כ"ה. בית מאיר שם סי"ט. ובעיקר הענין, אי כ"ה דעת הרמב"ם, כ"נ במ"מ שם, ובב"י סי' קפ"ט ד"ה ודע, אמנם עי' מרכה"מ איסו"ב פ"ו פתח ט"ז, דפליג. ובעיקר המו"מ בזה, עי' משנ"ת לעיל בע"א בד"ה ואלו הן הוסתות.

י"ל דוסת הימים נקבע בב"פ, אבל וסת הימים המורכבת עם וסה"ג נקבע בפעם אחת. ערול"נ שם.

עוד ביאור ומו"מ לפי"ז. ערול"נ שם.

א"ל אביי מאי קמ"ל מתני' היא.

ק' דקמ"ל שהרי לחכמים כל הוסתות נקבעות בב"פ ווסה"ג בפ"א, ואילו וסת זו בג"פ. לחו"ש סי' קפ"ט סקמ"ג. רש"ש סוד"ה זו. מי נדה ד"ה אמר אביי. הגהות ר"ש מדעסוי.

יש למחוק תיבות מאי קמ"ל. הגהות הר"ש מדעסוי שם עיי"ש.

פי' קו' הגמ' באופ"א, ישוב לפי"ז. לחו"ש שם.

הטעם שנקטו חכמים שלא כסדר, קודם הנקבעות בב"פ ואח"כ בפ"א ואח"כ בג"פ. לחו"ש שם. ערול"נ ד"ה לוסתות.

עו"ק דלעיל בע"א נקט וסה"ג ואח"כ וסתות הימים, והכא מהפך הסדר. לחו"ש שם.

עוד מו"מ בכל הנ"ל. לחו"ש שם.

אכלה שום וראתה ואכלה בצלים וכו'.

אכלה ג' מינים שונים של דברים חריפים קבעה וסת. ב"י יו"ד סי' קפ"ט ד"ה אבל הרא"ש, ויעו"ש דכ"נ מד' הרא"ש, פ"ט, וממרדכי שבועות פ"ב, ורבינו ירוחם. וכ"מ הרמ"א שם סכ"ג. ועי' ב"ח שם סק"ל, דהטור נסתפק בזה, ומשו"ה השמיט די"ז. וכן פקפק בדי"ז בביאור הגר"א שם סקל"ד, ויעו"ש דמד' אינו מוכח, ומד' מרדכי מש' מש' לא כן, ושכ"נ מד' הרשב"א בתוה"א, ויעו"ש שכ"נ מלש' הרמב"ן בהל' נדה פ"ו הי"ג. ועי' לחו"ש שם לחם סקס"ט שהבי' ד' הגר"א להלכה. ועי' סוגה בשושנים סי' ח' סק"ו, דמהרמב"ן הל' פ"ו הי"ב מוכח דלא כהב"י והרמ"א. ועי' מי נדה בקו"א מהדו"ק ד"ה בהגה, [אם קבעה וסת זו בהרכבת ימים יש להחמיר, אבל בקבעה וסת זו לבדה, לא]. ועי' חי' רע"א. וע"ע לעיל בע"א ד"ה וחוששת, לענין פיהקה ג' מיני פיהוק, אי מיצטרפין לקביעות וסת.

אף דקבעה בכה"ג וסת לכל, מ"מ אם תאכל משאר המינים ג"פ ולא תראה לא ייעקר וסתה, הוכחה לזה מהסוברים דבנגח מין אחד נעשה מועד לכל, מ"מ אינו נעקר עד שיראה את המין שהוחזק בו בב"ק ל"ז. וי"ח. חוו"ד שם סקכ"ט. אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט וסת ט' אות ו', שנחלק. ועי' ערוה"ש שם ס"ע.

לעקירת וסת זו, סגי שתאכל מין אחד ממה שנתחזקה בו ג"פ ולא תראה בו. חוו"ד שם.

הטעם שהטור השמיט וסת אכילת דברים חריפים. ב"ח שם. ב"י שם ד"ה ומיהו על הרשב"א, [דטעם ההשמטה, משום דאין הלכה כשמואל עיי"ש].

היאך הדין באכלה מין אחד ג"פ וראתה, אי קבעה וסת לכל אכילת דברים חריפים, או רק למין זה לבדו. רע"א על השו"ע שם, [ויעו"ש דהסברא כצד ב', וכמו בשור המועד דבב"ק ל"ז.]. וכ"מ במי נדה בקו"א מהדו"ק ד"ה בהגה. אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט וסת ט' אות ד' דלהב"י בכה"ג קבעה וסת לכל, ועיי"ש באות ה' דהרמ"א פליג ע"ז.

היאך הדין באכלה ב"פ שום וראתה, ושוב אכלה בצל פעם אחת וראתה, אי קובעת וסת או לא. עי' רע"א שם, דלא קבעה, [דהוי כנגח ב' שוורים ואח"כ נגח חמור דאינו מועד]. וכ"מ בסוגה בשושנים סי' ו' סוסק"ט. וכ"ד החוו"ד סי' קפ"ז סק"ג ד"ה ויש לסמוך. אולם עי' שיטמ"ק ב"ק ל"ז: בשם רא"ה, דבכה"ג נעשה מועד, וכ"מ בתוס' ר"פ ב"ק ב: ד"ה ומועד. וכ"ה באבן האזל הל' נזק"מ פ"ו ה"י ד"ה ועתה, בדעת הרמב"ם שם. וכ"ה בשו"ת אבנ"ז סי' רכ"ט אות כ"ו. וע"ע בדי השלחן סי' קפ"ט סכ"ג, ביאורים ד"ה אכלה. וע"ע בית אהרן ב"ק ל"ז. מלבושי יו"ט יו"ד סי' כ"ד. רש"ש ב"ק ל"ז. וע"ע גמ' עירובין צ"ז. ושו"ע או"ח סי' ל"ט ס"ט.

לרבי דבב' פעמים הוי חזקה, אם אכלה ג' מינים בב' פעמים קבעה וסת, [וה"ה לענין נגיחות]. יין מישרים. ולענין נגיחות, כ"מ בטו"א חגיגה ד. ד"ה כי הוי הדר. שאג"א הוספה ב' צ"ג-א. חי' ר' שלמה ב"ק ל"ז. אפיקי ים ח"ג סי' כ"ה.

היאך הדין באכלה שום וראתה ואח"כ אכלה מין אחר ולא ראתה ואח"כ אכלה פלפלין וראתה וכן כך ג"פ, אי לא קבעה וסת כלל כיון שהפסיקה ביניהם, או"ד דשמא שום ובצל ושום שנמנו בגמ' הם דברים חמים שבעולם, וא"כ קבעה וסת להם. ערוה"ש שם ס"ע.

אכלה ג"פ שום וראתה ובינתיים אכלה בצל ולא ראתה, קבעה וסת לשום בלבד. ערוה"ש שם.

בתחלת הוסתות וכו'.

מכאן מוכח דבוסה"ג של פיהוק היינו שמפהקת הרבה או עכ"פ כמה פעמים, ולא פעם אחת בלבד, וכדמצינו הכא דאיכא תחילה וסוף. תוס' בע"א ד"ה מעטשת. רא"ש סי' א' הב'. ועי' תויו"ט ד"ה ואלו. וע"ע בפרדס רימונים סי' קפ"ח סקנ"ד, מש"כ לדקדק מסתימת הרא"ש והטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט סי"ט. וע"ע מה שצויין בתוס' שם.

שעשתה בתוך הוסתות טמאות.

דחיישי' שיצאו לבית החיצון כבר בפיהוק הראשון, וכותלי בית הרחם העמידוהו. תפארת ישראל יכין אות ו'. משנ"א. יין מישרים ד"ה כל הטהרות.

בסוף הוסתות וכו' טהורות.

מוכח מדטהורות, דמפהקת אינה חוששת אלא בשעת וסתה, [ודלא כהרז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' אות ו']. רשב"א בע"א ד"ה ועוד, תוה"ב ב"ז ש"ג. ר"ן בע"א ד"ה מתני'. מאירי בע"א ד"ה וכל. ובעיקר הענין, הנה כן ס"ל גם להראב"ד בבעה"נ שם ה"ז, ויעו"ש דאף שבעלמא חוששת רק לעונה ראשונה של וסת, הכא שהמשך ראייתה באותה עונה כל העונה אסורה, וע"ע ב"י שם תוספת ביאור בזה אליבא דהרשב"א. רשב"א ד"ה ועוד, תוה"ב ב"ז ש"ג. מאירי שם. וכ"פ בטושו"ע יו"ד סי' קפ"ט סכ"ד. ועי' ב"י יו"ד סי' קפ"ט ד"ה במה דברים, לבאר ד' הראב"ד, דשיעור תחילת הראייה הוא כל העונה. ועי' ב"ח שם סקל"ד לבאר באופ"א, עפימש"כ הראשנים וכ"פ בטושו"ע יו"ד ס' קפ"ד ס"ה דאשה הרואה ראייה מרובה המתחלת בלילה ונמשכת ביום שאחריו ואח"כ אינה רואה, דאסורה גם בלילה וגם ביום כזמן השיעור שנמשך וסתה, וה"ה הכא. ועי' ש"ך שם סקס"ב לדחות הב"ח, דהרשב"א בתוה"ב שם ט"ו. פליג ע"ז, ועוד דגם שם אינה אסורה רק עד אותה שעה שראתה, ולא עד סוף העונה. ועי' חוו"ד שם סקל"א לבאר דאחר שראתה גם אחר הפיהוק מוכח דהוא חלק מהוסה"ג, דקודם הפיהוק רק לא ידענו שיום זה הוא הגורם לראייה, ולפי"ז בכה"ג שרגילה לראות רק אחר הפיהוק, ודאי דאסורה כל העונה, ויעו"ש בסי' קפ"ז סוסק"א דהרז"ה נמי מודה בכה"ג, [אמנם עי' מאירי דמבו' דלא כהחוו"ד דברגילה לראות אחר הפיהוק, אסורה רק לאחר הפיהוק ולא בתחילתם]. וע"ע משנ"ת בזה לעיל בע"א, בד"ה ואלו הן הוסתות המהפקות וכו'.

בסוף הוסתות.

היינו שרגילה לפהק במשך שעה אחת, ומתחלת לראות לאחר שכלו פיהוקיה ועיטושיה. מאירי בע"א ד"ה וכל. ועי' יין מישרים, דצ"ב כוונתו, דאי כוונתו דבתוך הפיהוקים אין לחלק בין ראתה בתחילה לסוף, הא בתוספתא פ"ט ה"א מבו' דרואה באמצע פיהוק אין אסורה אלא מאמצע הפיהוק ולא מסופם.

מש' מהמאירי דדוקא בכה"ג שמתחלת ראייה אחר המיחוש אינה חוששת לתחילתו, אבל אם מתחלת הראייה כשעדיין חשה המיחוש חוששת מתחילת המיחוש, אמנם בש"ר וטושו"ע קפ"ט סכ"ד מבו' לא כן. שו"ת שבה"ל ח"ג סי' קי"ז. ובעיקר הענין אי ברגילה לראות בסוף הוסת באופן שלא המשיכה הראייה אח"כ, אי חוששת מתחילת הוסת או רק מסופו, עי' טושו"ע שם סכ"ד, ומקו"ד מהרשב"א שם, עי' תוה"ב הקצר, ומהרא"ש סי' א' הב' בשם הראב"ד, דברגילה לראות רק בסוף הפיהוק, חוששת רק לסופו. ועי' חוו"ד סי' קפ"ט סק"ל, ועייש"ע בסקל"ד דהטעם שבסוף הוסת אינה אסורה אלא בסופו, דהוי כוסת אי"ק דחוששת רק לשעה זו, אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט ח"ב וסת ז' אות א', ובסוגה בשושנים סי' ז' סקכ"ט שכ' דהטעם בזה דכיון שהוחזקה שלא לראות עד אחר שעה, נמצא שאי"ז וסתה עיי"ש, וכ"כ הרועה בשושנים שם אות מ"ב. ועי' סוגה בשושנים סי' ז' סקכ"ט, לבאר כעי"ז באופ"א, [ויעו"ש דשמא זהו כוונת החוו"ד], דברגילה לראות בתחילתו היינו שרואה אפי' ע"י פיהוק ראשון, אבל מ"מ ודאי דגם ע"י פיהוק שני תחוש עיי"ש, וכעי"ז בפרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט הוסת הז' אות א'. וע"ע בחוו"ד שם סקל"ד, [לבאר עפי"ז הרז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות אות ה', דברגילה בתחילת פיהוק אסורה שמא תפהק בשעת תשמיש ולא תספיק לפרוש, משא"כ ברגילה בסופו, וע"ע להלן משנ"ת]. וע"ע שו"ע הרב שם סקצ"ז.

מש' מהמאירי דברגילה לראות אחר הפיהוק אינה אסורה אלא לאחר הפיהוק, ודלא כמ"ש החוו"ד קפ"ט סקל"א דאסורה מתחילת הפיהוק, ואינו חלוק מראתה מאמצע הפיהוק והמשיכה הראייה לאחר הפיהוק, ועייש"ע בסי' קפ"ז סוסק"א דאף להחולקים וס"ל דבנמשכת הראייה לאחר הפיהוק אינה אסורה כל העונה, מ"מ בהתחילה הראייה לאחר הפיהוק אסורה מתחילת העונה. עי' שו"ת שבה"ל שם. ועי' יין מישרים. וע"ע שו"ע הרב יו"ד סי' קפ"ט סקצ"ז סמך דלא כהחוו"ד, ועייש"ע בשו"ע הרב בסי' קפ"ד סקמ"ה. וע"ע משנ"ת לעיל בע"א בד"ה אלו הן הוסתות.

ר"י אומר אף ימים ושעות וסתות.

לענין וסה"ג מודה ר' יהודה דאסורה רק בשעת הוסת, דקדוק לזה ממתני'. ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות פ"א ס"ו. רשב"א בע"א ד"ה והפרש. אמנם נחלקו בזה הראשונים אי דווקא בוסה"ג שאינו מורכב, או גם בוסה"ג המורכב מודה ר' יהודה, ועי' משנת"ב לעיל בע"א בד"ה אלו הן הוסתות.

אי מודה ר' יוסי באופן שראתה ג"פ באותה עונה אך בשעה אחרת דאסורה כל העונה, או דאדרבא הויא כאשה שאין לה וסת, דלי"ל כלל דין עונה. עי' מאירי בע"א ד"ה ומעתה הוא חוזר כצד א', אולם עי' חזו"א יו"ד סי' פ"ה סק"ע במסקנתו כצד ב', [ועיי"ש בס"ק ס"ה שצידד באופ"א, ועייש"ע בסק"ב להסתפק אי לר' יוסי כשעוד לא קבעה את השעה ג"פ, חוששת לכל העונה].

אי ת"ק מודה בוסתות דימים, ועוד מו"מ בזה. שו"ע הרב יו"ד הל' נדה קו"א סי' קפ"ו.

עם הנץ החמה.

הטעם דשאני משאר דיני תורה, דהיום מתחיל מעלוה"ש, משום דגורם וסת הנדה תלוי מהלך החמה. חוו"ד סי' קפ"ד סק"ה. פלתי שם סק"ד, והו"ד בשו"ע הרב שם סק"ז. חכמ"א סי' ק"ח ס"ד. פרי דעה בפתיחה שער ז', וע"ע בדבריו בסי' קפ"ד טורי כסף סק"ב ד"ה והנה. וע"ע שו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"צ, [יעו"ש דוסת הנדה תלוי בסיבוב הגלגל ולהכי תלי בהנץ החמה]. ועי' משמרת הטהרה פ"ב הע' 10, [בגדר הנץ החמה ושקיע"ח]. וע"ע סד"ט סי' קפ"ד סק"ג ד"ה ולענ"ד.

לפי"ז אפשר דהלילה לענין וסתות מתחיל משקיעת החמה ולא מצאה"כ, מו"מ ופלוגתא בזה. חוו"ד סי' קפ"ד סק"ה, אולם עי' פרדס רימונים שם שפ"ח סקי"ג, דצאה"כ הוא סוף שקיע"ח וכמ"ש התוס' בזבחים נ"ו. ד"ה מנין, ולהכי ודאי דבעי' צאה"כ. וע"ע ש"ך שם סקי"ג [שדן לענין רואה בביה"ש, ועיי"ש בחוו"ד, ובפרד"ר שנחלקו בביאור דבריו].

לפי' זה, אפי' לר"ת דאחר שקיע"ח עדיין יום לכ"ד עד שיעור ג' מילין ורביע, מ"מ לענין וסתות מודה שמיד בשקיעה הראשונה חשיב לילה. שיעורי שבה"ל שם ס"ד סק"ב. שבט הקהתי ח"א סי' רל"ד.

לפי' זה, אין מקום לשי' האביאסף, דשיעור הוא י"ב שעות. כרו"פ סי' קפ"ד סק"ד. פרי דעה שם טורי כסף סק"ב ד"ה והנה.

ביאור אחר, דלענין וסתות היום מתחיל מהנץ החמה, משום תקנ"ח כיון שאין הכל בקיאין בשעת עלה"ש, ואף למ"ד וסתות דאו', י"ל דכיון שלא נאמר בפירוש בתורה שעת הפרישה, מסרה הכתוב לחכמים, וקבעו דהוא מהנץ. סד"ט סי' קפ"ד סק"ג ד"ה ולענ"ד, בשם שו"ת חוט השני סי' כ"ד, ויעו"ש בסד"ט דדבריו דחוקים.

אם ראתה בלילה אסורה עד הנץ החמה משום דאין בקיאין בזמן עלוה"ש, אך ראתה ביום אסורה מעלוה"ש, ואם ידוע לה שראתה אחר עלוה"ש קודם הנץ החמה אסורה בלילה ומותרת ביום. חוט השני שם.

עוד ביאור בזה. סד"ט שם.

מו"מ לענין הלכה אי וסת היום מתחילה מהנץ החמה. עי' חוו"ד שם חידושים סקי"ב וביאורים סק"ה דמתחלת מהנץ החמה. וכ"כ בכרו"פ שם סק"ד, ובשו"ע הרב שם סק"ז, ופרי דעה בפתיחה שער ז', ובחכמ"א כלל ק"ח ס"ד, לחו"ש שם שמלה סק"ה. וכן דקדק הרע"א בגליון על הרמב"ם איסו"ב פ"ד הי"ב מלש' הרמב"ם שם הי"ג, וכ"ה לש' הרא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ב, ולש' הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"ג. אולם עי' בס' האשכול הל' נדה סי' ל"ב, דהוא מעלוה"ש. וכ"מ בס' חסידים סי' תק"ט. וכן דקדק בדרישה שם אות ב', מלש' הרי"ו. וכ"כ בסד"ט שם סק"ג. וכ"כ בערוה"ש יו"ד סי' קפ"ד סכ"ז, וכ"מ בדרישה שם, ובסוגה בשושנים סי' ב'. ועי' בפרדס רימונים שם שפ"ח סק"ג לחוש לשי' אלו. וע"ע חזקת טהרה דרך ישרה שם סק"ג, [מש"כ די"ל דנידו"ז תלי' בהפלוגתא אי זמן קרי"ש ותפלה ושאר דברים התלויים בשעות אם נמנים מעלוה"ש עד צאה"כ, כדעת המג"א או"ח סי' נ"ח סק"א ועוד וסייעתו, או מנץ החמה עד שקיע"ח כד' הלבוש שם רס"ז ס"ב, והגר"א סי' תנ"ט ס"ב, ושו"ע הרב סי' תמ"ג ס"ד וסייעתם, ועי' חיי אדם כלל כ"א ס"ג, כהמג"א, ובחכמ"א כלל ק"ח ס"ד נקט דהוסת מתחלת מנץ החמה]. ועי' שושנים לדוד שם סק"ל.

אי עונה יום או לילה היינו דווקא בתקופת ניסן או תשרי שהיום והלילה שוים, אבל בתקופת טבת או תמוז, צריך לפרוש או דלא שנא. עי' ראב"ן סי' שי"ח, יעו"ש כצד' א', וכ"ה בהגמ"י איסו"ב פ"ד הי"ב בשם אביאסף (ראבי"ה) וסיים: ותימה, והובא בב"י, ועי' להלן בזה. ועי' ב"ח שם שמקורו מסוגית הגמ' נדה סה ב, שלענין נדה נחשב עונה לי"ב שעות, וכ"כ במעדני יום טוב על הרא"ש ריש נדה, ובש"ך ס"ק ז הסכים לדבריהם. ועי' בר"ח שבועות י"ח: כד' האביאסף, והו"ד ברשב"א במשמרת הבית ב"ז ש"ב, ובחידושים לעיל נ"ד. ד"ה האי, ועי' ש"ך שם סק"ז דכ"כ הראב"ן סי' שי"ח, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קע"ט, דהראב"ן החמיר גם כאביאסף וגם כאו"ז, ועייש"ע דחומרת או"ז היינו משום ד' האביאסף. ומ"ש שיש לחשב שעות זמניות כמו לענין ק"ש ולענין חמץ בע"פ, עי' שו"ע הרב שם בקו"א ס"ק ג שתמה והשאיר בצ"ע, וכן תמה בחי' רעק"א שם, ובסדרי טהרה שם נדחק ליישב. ועי' לחם שמים ברכות פ"א מ"ב במש"כ ע"ד הש"ך.

לשי' האביאסף שיעור הפרישה סמוך לוסת הוא י"ב שעות כשיעור חצי יום וחצי לילה. ב"י שם. דרישה שם אות א'. ועי' נקוה"כ שם.

לשי' זו, מחלקים את היום לב' חלקים, ואם ראתה בי"ב שעות הראשונים, הרי"ז עונת לילה ואם ראתה בי"ב השעות האחרונות הרי"ז עונת יום. ב"י שם ד"ה כתבו.

יל"פ לשי' זו, שמחשבים כאילו ביום יש י"ב שעות וכן בלילה, כגון בראתה בטבת שהיום הוא ט' שעות, לחודש הבא אסורה י"ב שעות, דאסורה שעה וחצי בלילה הקודם ליום וט' שעות ביום ושעה וחצי בלילה שאחריו, שמחשבי' כאילו לוה הלילה הקודם מתחילת היום שעה וחצי, והלילה שאחריו ג"כ, וה"ה להיפך. דרישה שם אות ב' בדרך הא', [ויעו"ש דלש' האביאסף חצי יום וחצי לילה אינו מובן לפי"ז]. ש"ך בנקוה"ק שם סק"א.

היאך הדין לפי"ז, בראתה בשעה וחצי האחרונים של הלילה הקודם, אי לחודש הבא אסורה בעונת יום. ועי' סד"ט שם סק"ג ד"ה ולענ"ד, שנקט כן, אולם עי' שו"ת ערוגות הבושם ח"ב סי' קמ"א.

יל"פ דבתמוז וטבת שאין היום ולילה שוים, יום מתחיל החצות היום ונגמר בחצות הלילה, ביאור ומו"מ בזה. דרישה שם בדרך הב'. אולם עי' ש"ך שם דאין לו רגלים כלל.

יל"פ דלשי' אביאסף, בכל שעה שתראה מחשבים ו' שעות לפניה וו' לאחריה, והן שעת וסתה. ט"ז שם סוסק"ב, אך יעו"ש דפליג ע"ז.

יל"פ באופ"א, דבכל שעה שראתה, אסורה י"ב שעות קודם ראייתה. שו"ת חת"ס יו"ד סי' קע"ט, ד"ה והנה רואה. ועי' ט"ז שם שכ"כ בתחילת דבריו. ועי' הגהות אבן שלמה על הראב"ן, שר"ל בכוונת הראב"ן על העונה שלפני עונת הוסת.

לענין הלכה. עי' הגהמ"י שם, שכ' ע"ד האביאסף דדבריו תימה. ועי' ב"י שם, דאין לחוש לדברי האביאסף. וכ"ה בט"ז שם סק"ב. וכ"נ בכרו"פ סי' קפ"ד סק"ד, ובשו"ע הרב שם סקי"ב, ובסד"ט שם סק"ג, ועי' תורת השלמים שם סק"ו שכ"ה משמעות הש"ס וכל הפוסקים. אולם עי' ש"ך שם סק"ז, כדעת האביאסף, ויעו"ש דכעי"ז מצינו לענין קרי"ש, ועי' להלן בזה. וע"ע ב"ח שם סק"ג, כהאביאסף. וכ"ה בחכמ"א כלל ק"ח ס"ב, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' קע"ט, ובלחו"ש סי' קפ"ד סק"ה, ועי' שיעורי שבה"ל עמ' כ"ד, דלא נתקבלה חומרא זו.

כעין ד' האביאסף, מצינו לענין קרי"ש ואיסוה"נ בחמץ בפסח, שזמנו עד ד' שעות, שמחשבים לפי שעות שוות. ש"ך שם, ועי' שו"ע הרב בקו"א סק"ג, להק' דאדרבא משום ראיה איפכא, שמחשבין ג' שעות זמניות שהוא רבע היום, וכה"ק ברע"א בשו"ע שם סק"ב, [ועיי"ש ברע"א שהק' רק לענין קרי"ש, ולא מחמץ בפסח, ועי' רמ"א או"ח תמ"ג ס"א בשם תרוה"ד דבחמץ מחשבי' לפי שעות שוות, ועי' מג"א שם סק"ג]. ועי' סד"ט שם סק"ב ד"ה מ"ש בש"ך, ובפרדס רימונים שם שפ"ח סק"ז, לבאר הש"ך עיי"ש. וע"ע פנ"י ברכות ג. ד"ה בפיסקא, וע"ע יעב"ץ בפירוש לחם שמים ברכות פ"א מ"א, וע"ע שלחן הטהור [קאמרנא] סי' ל"ח.

הוכחה כהאביאסף, מלק' ס"ד: דמסקי' דעונה היינו י"ב שעות, מו"מ בזה. ב"ח שם. וכ"ה בר"ח שבועות י"ח: וכ"ה במעדני יו"ט על הרא"ש פ"א סי' ב' אות ל'. אמנם עי' ט"ז שם לתמוה דהתם מיירי לענין דם בתולים, שנותנים לה זמן קבוע עיי"ש. ועי' בשו"ת גאוני בתראי, שאלה ל"ד, שהק' כן החלקת מחוקק לב"ח, והשיב לו הב"ח בשו"ת הב"ח החדשות סי' ל"ט עיי"ש.

מקור שי' האביאסף. סד"ט סי' קפ"ד סק"ג ד"ה ולענ"ד, עיי"ש היטב.

לפימש"כ האחרונים דהטעם שמחשבי' עונת הוסתות מנץ החמה, משום שטבע הוסתות תלוי בזריחת החמה, אין מקום לש'י אביאסף. כרו"פ שם. פרי דעה שם טורי כסף סק"ב ד"ה והנה.

ד' האביאסף נאמרו רק לחומרא. תפארת למשה סי' קפ"ד בט"ז סק"ב.

ר' יהודה אומר כל היום שלה.

ר' יהודה מודה שיש משמעות לשעה, ורק דס"ל דקביעות היום עוקרת את קביעות השעה. ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"י.

לשי' זו, באופן שקבעה שעה ולא קבעה עונה, כגון שראתה בג' תאריכים שונים באותה שעה, מודה ר' יהודה דקבעה וסת לשעה זו. ראב"ד שם. וכ"פ בשו"ע סי' קפ"ט ס"ג, [ויעו"ש דוסת זו היא בגדר וסת שא"ק, ועי' להלן בזה].

וסת זו נאמרה להקל על האשה, שבלא הוסת היתה חוששת לכל היום, [אבל אחר שנקבע הוסת ה"ה אסורה כל העונה, שקביעות היום עוקרת קביעות השעה]. כ"מ בבעה"נ שם. וכ"מ מלש' השו"ע שם. וכ"פ בחוו"ד שם סק"א, ובלחו"ש שם לחם סקי"ב, ובערוה"ש שם ס"י, ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד, להוכיח זה. ועי' שיעורי שבה"ל שם סק"ב ד"ה והפוסקים, דכ"מ במאירי ס"ג: ד"ה ומעתה, שפי' כן ד' הראב"ד, אלא שהמאירי חלק עליו שם. ועי' בדי השלחן שם ביאורים ד"ה אם, משה"ק בשם חי' הפלאה, על פי' זה.

הוכחה לזה, מלק' ס"ו. דטיהר ריו"ח ברגילה לראות אחר הטבילה קודם כניסתה לעיר, והיינו משום דקבעה וסת לשעה, וקודם לכן מותרת. ראב"ד שם, [ועי' סד"ט סי' קפ"ט סק"א, דהתם מיירי שנכנסת לעיר בשעה מסויימת, וכ"מ בביאור הגר"א יו"ד סי' קפ"ט אות ה', אולם עי' חזו"א יו"ד סי' פ"ו סק"ב, שביאר באופ"א, דכניסתה לעיר הוי כמו שעה קבועה]. ועי' רז"ה שם, להק' על ראייה זו, דהתם מבו' דהראייה היתה מחמת קנאת בנות העיר, והוי כמו וסת אכילת דברים חריפים, דקודם לכן מותרת, ועי' סד"ט שם, לבאר דדעת הראב"ד שקנאת בנות העיר ל"ח וסת, ואין לה לחוש לפעם אחרת, [יעו"ש בסד"ט שביאר הטעם לזה, משום דמבו' שם בגמ' דקנאת בנות העיר הוא ספק אם הוא הגורם לראייה]. וכעי"ז כ' בחזו"א שם, [ויעו"ש דכ"מ ברמב"ן לק' ס"ו. ד"ה הא דאמר עיי"ש היטב ברמב"ן ב' פירושים]. ובחוו"ד קפ"ט סק"א. וע"ע שו"ע הרב שם סק"י מש"כ ליישב השגת הרז"ה. וע"ע בסוגה בשושנים סי' ד' סק"ד ד"ה ובהיות, מה שביאר בדבריו. וע"ע להלן בזה.

ק' דהא מ"מ קבעה וסת ליום טבילתה, ואסורה כל העונה, וצ"ל דהוי כוסת הקפיצות כיון שבא ע"י מעשה מסויים, וקיי"ל בוסת הקפיצות דחוששת לזה רק כוסת שא"ק, שאינה חוששת רק לאותה שעה. כרו"פ סי' קפ"ט סכ"א. סד"ט שם סק"א. חוו"ד שם סק"א. חזו"א שם. וע"ע שו"ע שם סי"ז דבוסת הקפיצות חוששת רק כדין וסת שא"ק.

מו"מ בכה"ג שראתה כבר ב"פ ביום זה, אמאי חוששת בפעם הג' רק לשעה הקבועה לה, הא אם תקבע וסת ליום זה, נמצא שיש לה יום קבוע ונעקר קביעות השעה. סוגה בשושנים סי' ו' סקי"ד.

מו"מ בכוונת הראב"ד [בכה"ג שקבעה וסת לשעות שראתה בג' תאריכים שונים], אי חוששת לאותה שעה רק כדין וסת שא"ק, או אפי' כדין וסת קבוע. עי' רז"ה בהשגות לבעה"נ שם, כצד ב', [ויעו"ש להק' לפי"ז, דא"כ אשה זו תהא אסורה כל ימיה באותה שעה, ולא מצינו בתלמוד כיו"ב, ועי' חזו"א דלהלן שהק' דהא לר' יוסי נמי קשה כן, אלא ודאי דכוונתו דאסורה באותה שעה רק ביום וסתה, וא"כ זהו ג"כ כוונת הראב"ד, אמנם עי' חכמ"א כלל קי"ב סי"ז שג"כ הבין כהרז"ה ופסק דאסורה באותה שעה בכל יום, כ"ה בסד"ט שם בתחיל"ד, ובהגהות מקור מים חיים לשו"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"ג, וע"ע להלן משנת"ב]. אולם עי' חוו"ד סי' קפ"ט סק"א, כצד' א'. וכ"כ בחזו"א יו"ד סי' פ"ו סק"ב. ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד, [שכ' לפרש ד' הראב"ד דאסורה מדין אשה שאין לה וסת כלל, והכרחו הוא מהקו' דלהלן].

ק' להמפרשים דאסורה בכל יום שאותה שעה, שא"כ הרי כ"ז יום מתוך ימי החודש לא ראתה ואמאי תחוש טפי לג' ימים, ועוד מאי נ"מ בוסת זו, הא וסת זו נעקרת בפעם אחת וא"כ כבר נעקרה בתוך ז"נ, ועוד דבשו"ע שם, מש' דאינה נאסרת כלל יום באותה שעה. ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד.

יל"פ ד' הראב"ד באופ"א, דמיירי שקבעה וסת להפלגה של שעות, כגון שראתה ד"פ בהפלגת תפ"ו שעות [שהם כ' יום וו' שעות], ובזה חידש הראב"ד דחוששת לשעה זו בלבד. הפלאה בהגהות לשו"ע סי' קפ"ט ס"ג. ס' לשון הזהב [להגר"ד טעבלי]. ועי' בדי השלחן סי' קפ"ט סקל"א, [דלדינא ק' להורות כן].

יל"פ ד' הגמ' באופ"א, דר' יהודה מודה לר"י דשעת הוסת היא העיקר, ורק דס"ל שיש לפרוש קודם שעת הוסת, כמבו' לק' אזהרה לבנ"י שיפרשו וכו', ולפי"ז לענין בדיקה אינה בודקת רק בשעת וסתה. חוו"ד סי' קפ"ד סק"ט.

הוכחה לזה מדמהני בדיקה שבודקת פעם או פעמיים לטהרה בעבר הוס"ק, והא כיון שמא תראה אחר הבדיקה כיון דאכתי עונת הוסת הוא. חוו"ד שם, [ויעו"ש דל"ש לומר דבעיא מוך דחוק, ויעו"ש דלפי"ז מי שלא קבעה וסת לשעה אלא לעונה, תיצטרך מוך דחוק כל העונה בשביל לטהרה]. ועי' יין מישרים, [להק' דאכתי תיצטרך לשים מוך דחוק כל אותה שעה, ועי' רש"ש דבקבעה רגע מסויים חוששת רק לרגע זה].

הוכחה להנ"ל, מיש לה וס"ק שאין מטמאה מעל"ע [לעיל ב.], וק' דאכתי תיטמא מתחילת העונה, וע"כ שקבעה שעה מסויימת, מו"מ ופלוגתא בהוכחה זו. חוו"ד שם. ובעיקר הענין דכל אשה שי"ל וסת ד"ש ואינה טמאה עכ"פ מתחילת העונה, עי' בית מאיר סי' קפ"ט סקי"ט. חזו"א יו"ד סי' פ' סק"ח, [לפרש דכל היכא של"ש לטמאות כל המעל"ע לא גזרו דתיטמא למפרע כלל, ועייש"ע מו"מ בזה]. נאות יעקב סי' כ"ה. ועי' יין מישרים, [די"ל דר' יהודה מודה דקובעת וסת לשעות מדרבנן, רק לענין דתהא ד"ש, דבזה סגי בהסברא דאינה עלולה לראות].

ק' לפי' זה, שא"כ אשה שי"ל וס"ק בשעה קבועה ובפעם אחרת ראתה באותה עונה בשעה אחרת, תעקור וסתה, וודאי אי"ז כן. חזו"א יו"ד סי' פ' סקי"ח, ועייש"ע בסקכ"ב. ועי' יין מישרים, דמבו' שם, דאה"נ תעקור וסתה של אותה שעה, אבל לא של אותה עונה, ויל"ע בזה.

וסת לשעות, נעקרת בפעם אחת, ואף אם לא בדקה, מו"מ בזה. ראב"ד שם, [וכדין וסת שא"ק שנעקר בלא בדיקה]. ועי' סד"ט סי' קפ"ט סוסק"א, [דמצינו כעי"ז בוסת הקפיצות דנעקרת בפעם אחת, לפי"ז שאי"ז וסת מוחלט]. ועי' חוו"ד שם סק"א, לבאר באופ"א, דכוונת הראב"ד דיום הוסת שא"ק נעקרת בפעם אחת, אבל השעה לא נעקרה עיי"ש.

נ"מ בוסת זו, באשה שאין לה וס"ק, שאי"צ בדיקה רק בשעה זו. סוגה בשושנים שם. ועי' חוו"ד סי' קפ"ד סק"ט.

אי מי שיש לה וסת השעות אי צריכה בדיקה בכל העונה ביום הוסת הקבוע, או דוקא באותה שעה. עי' חוו"ד שם, דאי"צ אלא באותה שעה, ויעו"ש דאף לר"י דאסורה כל העונה היינו לענין פרישה, ולא לענין בדיקה]. אמנם עי' חזו"א סי' פ' סקי"ח דפליג. ועי' פרדס שמחה סי' קפ"ד סקכ"ז להחמיר. ועי' לעיל משנ"ת בשם האו"ז.

עוד מו"מ וביאור בוסת השעות. ט"ז שם סק"ד. חוו"ד שם סק"א. סד"ט שם סק"א, פרי דעה שם. פרדס רימונים שם מ"ז סק"ד. סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד, ושם סי' ו' סק"ד.

יל"פ דין וסת השעות, היינו כגון שרגילה לראות אחר טבילתה, ודינה כאשה שי"ל וסת הקפיצות שלעולם דינו כוסת שא"ק, ומשו"ה חשיב שאין לה וסת קבוע לימים אלא לשעות. ט"ז שם, [ומקורו מד' הראב"ד שהוכיח מלק' ס"ו. עי' לעיל]. וכ"פ בחוו"ד שם סק"א, וכ"מ בסד"ט שם סק"א, אמנם עי' פרי דעה שם ט"כ סק"ד לפר' ד' הט"ז באופ"א. וע"ע בחוו"ד שם מה שפי' בד' הט"ז, וכדבריו כ' גם בפרדס רימונים שם מ"ז סק"ד. ובסוגה בשושנים סי' ד' סק"ד.

יל"פ כעי"ז [בד' הט"ז] דדין וסת השעות, נאמר במי שי"ל וסת לראות אחר טבילתה וכיו"ב, ובזה נסתלקה השגת הרז"ה. שו"ע הרב שם סק"י. ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד ד"ה ובהיות, מש"כ לבאר כוונתו, ועי' להלן.

לפי' זה, הרואה בכל פעם בשעה קבועה ביום אחר, אי"ז בזה קביעות לשעות, ורק באופן שהיה מעשה הגורם, כגון טבילה. סוגה בשושנים הנ"ל, [ויעו"ש להשיג ע"ז, דבראב"ד לא מש' כן]. וע"ע ברועה בשושנים אות י"ז מש"כ בזה.

עוד מו"מ בוסת השעות הנובע מקפיצה או טבילה. סוגה בשושנים שם. וע"ע פלתי שם סקכ"א, ופת"ש שם סקי"ט.

ק' להמפרשים דהט"ז דוסת מחמת טבילה הוא וסת שא"ק כוסת הקפיצות, משו"ע קפ"ז ס"י דבראתה פעם אחת בליל טבילה צריכה לפרוש בליל טבילה שנית. פרי דעה שם ט"כ סק"ד, ועייש"ע בזה.

יל"פ דאם ראתה ג"פ אחר טבילה דינו כוס"ק, והכא מיירי שראתה ג"פ אחר טבילה בשעה ידועה, ואח"כ עברה ושימשה כמה פעמים בליל טבילה בשעה אחרת ולא ראתה, דנתברר שאין הטבילה גורמת אלא בצירוף השעה. פרי דעה שם.

יל"פ דין וסת השעות, בקבעה וסת שרואה רק בשעה ידועה, ואין לה וסת לראות ביום קבוע, ה"ה חוששת כל ימיה בשעה זו, [ומשו"ה השיג הרז"ה דלא מצינו כיו"ב בתלמוד]. סד"ט שם סק"א. מקור מים חיים שם. חכמ"א כלל קי"ב. ועי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ד ד"ה שוב ראיתי, מש"כ לבאר בדעתם דמה שאסורה הוא מדין אשה שאין לה וסת.

עוד ביאור בזה. חי' הפלאה בהגהות לשו"ע סי' קפ"ט ס"ג, הו' לעיל.

עו"ב בוסת השעות. עי' מקור חיים שם סק"ו דאין חוששת רק באותה שעה. וכ"כ בדרכי תשובה שם סקכ"ב לדקדק מהחוו"ד שם סק"א. אולם עי' משמרת הטהרה פ"ז הע' 93, דלהפלתי שם סקט"ו, חוששת לעו"ב כל המעל"ע, כיון דחשש זה אינו מה שקבעה אלא כדרך רוב הנשים. וכ"מ בחוו"ד סי' קפ"ד חידושים סקכ"ג. ועי' שאילת משה שיעור ל"ט פ"ג.

אם רואה תמיד בתחילת השעה או תמיד בסופה, אינה אסורה אלא באותו רגע שרגילה, פלוגתא בזה. רש"ש בתוד"ה וחוששת. וכ"מ בחוו"ד סי' קפ"ד סק"ט. אולם עי' חזו"א סי' פ"ה סקע"ד דלר' יוסי אפי' בכה"ג אסורה כל השעה. וכ"מ במאירי ד"ה ומעתה, [יעו"ש דאין מדקדקין וכו']. וע"ע משנ"ת בזה ברד"ה וחוששת.

אי שעה זו היא שעה זמנית, או שעות שוות. עי' חזו"א שם, כצד א', וכ"נ באמרי אברהם סי' ח'. אמנם עי' שיעורי שבה"ל סי' קפ"ט סק"א, דאין חילוק אם קבעה וסת לשעות זמניות או לשעות שוות, ובתרווייהו י"ל וסת השעות. ועי' בס' שאילת משה הל' טהרה ח"א שיעור ל"ו ל"ז.

עקירת וסת השעות, היא בשעת אחת ואפי' בלא בדיקה, מו"מ בזה. שו"ע סי' קפ"ט ס"ג. ועי' פלתי שם סק"ג לתמוה דמ"ש מוס"ק, כיון שי"ל שעה קבועה. ועי' חוו"ד שם סק"א.

אי לעקירת וסת השעות בעי' ג"פ כדין וס"ק. עי' חוו"ד שם, דמש' דבעי' ג"פ. אולם עי' סוגה בשושנים סי' ד' סק"ה, שנטה דסגי בפ"א. ועי' לחו"ש שם סק"ח, דוסת השעות נעקר בפ"א, ועיי"ש נ"מ בזה. ועי' סד"ט שם סוסק"א. ועי' אמרי אברהם סי' ח' ד"ה ולענ"ד.

עוד נ"מ בעקירת וסת השעות, לענין חיוב בדיקה קודם תשמיש. לחו"ש שם. סוגה בשושנים שם. ועי' רועה בשושנים סי' ד' אות כ"ג.

כל היום שלה.

היאך הדין אם ראייתה נמשכה כמה ימים, אי אסורה בפעם הבאה רק בעונה הראשונה, או דאסורה כל הימים שנמשכה ראייתה, מו"מ ופלוגתא בזה. עי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"כ, דאסורה כל ימי הראייה, וכ"ה בשמו בתוה"א וברא"ש וטור דלהלן. וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הכ"ג, ובס' האשכול ח"א סי' ל"ב בשם איכא מרבוואתא והסכים להם, [אמנם יעו"ש בראב"ד שהביא בזה ג' שיטות, א' דחוששת לעונה ראשונה כוס"ק, ולשאר הימים כוסת שא"ק, ב' דאין חוששת כלל להמשך הראייה, ג' דחוששת לכל ימי ראייתה, כדין וס"ק, ועי' סד"ט סי' קפ"ד ד"ה ונחזור, דהדעה הג', היא דעת הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הכ"ב, אולם עי' פרדס רימונים סי' קפ"ד שפ"ח סקט"ז, דאי"ז כוונת הרמב"ן]. ועי' רא"ש סי' ג', דחוששת רק לעונה ראשונה. וכ"ה הרז"ה בהשגות לבעה"נ שם אות י"א, וברשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ג, ובחידושים לעיל י"א. ד"ה הניחא, ועי' מה שצויין שם בהוצ' מכון עטרת התורה, וכ"ה הטור שם בשם הרז"ה. וכ"ה הריטב"א ובחי' הר"ן לעיל י"א. וברי"ו נכ"ו ח"א בשם רוב הםוסקים, ועי' ב"י שם דכן פשט המנהג, ועי' שו"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"ו שפ' דחוששת רק לעונה א'. ועי' חוו"ד שם סק"ז, [ועייש"ע בחדושים סקט"ו ובאורים סק"ז דה"ה כשרואה כמה ימים בהפסקות אין חוששת אלא לעונה ראשונה, אולם עי' שו"ע הרב שם סקכ"א שחוששת גם לשאר הימים, להסוברים דקובעת וסת בימי נדתה], וסד"ט שם סק"ט, להק' ממש"כ הטור יו"ד סי' קפ"ט בשם הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הט"ז, דבזה"ז אשה קובעת וסת בימי נדה וזיבה, שאין אנו בקיאים בחשבון הימים, ולחלק בין דם טהור לטמא, וא"כ נחוש לכל ימי הראייה, ועי' סד"ט שם שהניח בצ"ע, ועי' להלן בשם הראב"ד ליישב בזה דהוא סד"ר דדינו לקולא. וע"ע להלן מו"מ בהשי' הנ"ל. ולענין הלכה, עי' לחו"ש סי' קפ"ד לחם סקכ"א, לחוש לד' הראב"ד והרמב"ן, וכ"ה בבן איש חי פר' צו אות ד', אך שא"פ לא הביאו שי' זו, ועי' שיעורי שבה"ל שם סק"ג ד"ה ולדינא נתבאר, דמ"מ יש ליזהר בתשמיש עונה אחת אחר זמן הוסת.

יש שכתבו דאפי' אם נעקר היום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם, שכל יום הוא וסת בפנ"ע. רמב"ן שם, והו' בטור שם.

להסוברים דחוששת לכל ימי ראייתה, אף דקיי"ל דאין קובעת וסת בימי נדותה, דדמים יתירים הם, מ"מ כיון דבזה"ז מחמרי' בכל הנשים דטועות ואין יודעות אי עומדות בימי נדה או זיבה, ועוד דלא בקיאי' במראה הדמים בין דם טמא לטהור, ואפשר שתחילת הראייה היה דם טהור. ראב"ד שם, [אמנם יעו"ש דאף דס"ל להלכה להחמיר לכל ימי ראייתה, מ"מ פליג על הטעמים הנ"ל, כיון דוסתות דרבנן, וסד"ר לקולא, ועוד דרוב דמים טמאים באשה, ועי' להלן]. וע"ע מה שהו' לעיל בשם חוו"ד וסד"ט.

יל"פ טעם אחר, כיון דדרך הנשים לשנות וסתן להקדים, אפשר שבאחד החדשים קבעה וסת לאחד מהמשך ימי הראייה ועדיין לא נעקרה. ראב"ד שם. וע"ע רשב"א בתוה"ב שם, בתחיל"ד שכ"כ, ועיי"ש מה שהוסיף].

טעם הסוברים דחוששת רק לעונה א', משום דהיא עיקר ראייתה, והשאר תוספת דמים. רא"ש שם.

ק' להסוברים דחוששת לכל ימי הראייה, מלעיל י"א. דמק' לריו"ח דס"ל דקובעת וסת בימי נדותה, אמאי אי"צ בדיקה כל ימי נדותה, וילה"ק לר"ל נמי דתיבעי בדיקה, כיון דחוששת לכל ימי הראייה. רא"ש שם. וכ"ה הרז"ה שם. ורשב"א תוה"ב שם, ובחידושים שם.

י"ל עפ"י לש' הרשב"א [בתוה"ב שם] דעיקר החשש הוא שמא עיקר הוסת הוא באמצעיתו או בסופו, וכ"ז בוסת שא"ק, אבל בוס"ק ודאי הוא עיקר תחילת הוסת, והשאר תוספת דמים, ובכה"ג מיירי במשנה דלעיל י"א. חוו"ד סי' קפ"ט סקט"ז.

ק' עמש"פ בשו"ע [עי' לעיל] ממש"כ הטור יו"ד סי' קפ"ט בשם הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הט"ז, דבזה"ז אשה קובעת וסת בימי נדה וזיבה, שאין אנו בקיאים בחשבון הימים, ולחלק בין דם טהור לטמא, וא"כ נחוש לכל ימי הראייה. חוו"ד שם. סד"ט שם, [יעו"ש שהניח זה בצ"ע]. ועי' ראב"ד לעיל מש"כ דהוא סד"ר לקולא.

י"ל לחלק בין פוסקת לשופעת, דבשופעת חיישי' רק לתחילת הראייה, ובפוסקת חיישי' לאותו יום ששבה לראות, ובכה"ג פ' הטור דחיישי' לראייה שבימי נדה לקביעת וסת. חוו"ד שם, [ועיי"ש משה"ק ע"ז, ועי' להלן בזה]. וכעי"ז כ' בשו"ע הרב שם סקכ"א, [אך יעו"ש דפוסקת היינו שפסקה יום שלם, ושוב ראתה]. וע"ע פרדס רימונים שם שפ"ח סקט"ז מש"כ בענין זה אי פוסקת היינו יום שלם, וע"ע בדבריו בסי' קפ"ט סקל"ו, ועייש"ע בשפ"ח סקט"ז להעיר מהרשב"א לעיל י"א. ד"ה הניחא, דאין חוששת להמשך הראייה אפי' בפוסקת, וכ"כ בסד"ט שם לדחות תי' החוו"ד מד' הרשב"א הנ"ל, ועייש"ע בזה. וע"ע ב"ח שם ס"ז, שהעמיד ד' הטור בפוסקתת, משום דא"א שתראה ראייה אחת ארוכה כמה ימים ותחיה כמבו' לעיל י: וזהו שלא כהחוו"ד. ועי' ט"ז יו"ד סי' ק"צ סק"ה דפליג על הב"ח, דאפשר שתראה ב' וג' ימים בלי הפסק.

ק' לתי' הנ"ל, דלמעשה אין נוהגין כן, להחמיר בכל אשה שתחוש לכל ימי ראייתה ביום שפסקה בו ושבה לראות, ישוב לזה. חוו"ד שם, שו"ע הרב שם.

נמשכה ראייתה מקודם הנץ עד אחר הנץ, אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך בו, מו"מ וג' שיטות בזה. ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"ה, [ויעו"ש שהביא פלוגתת הראשונים בזה]. ועיי"ש בראב"ד די"א דאסורה בלילה וביום, וכ"ה ברא"ש, וכ"ה המאירי עמ' 272 סוד"ה כבר ביארנו, בשם י"א, והכריע כמותם, [ויש שציינו דכן הכריע הראב"ד, אמנם אינו מבואר בראב"ד שהכריע כן]. ועי' בס' האשכול שנסתפק בדבר, ועיי"ש בנחל אשכול. שו"ע סי' קפ"ד ס"ה. וע"ע בטור יו"ד סי' קפ"ט, ובב"י שם ד"ה ואיכא למידק, ג' שיטות בזה, א' דאסורה רק בלילה, וכ"ה הרמב"ן בהל' פ"ה הכ"ג בשם יש שהורה, ודחה, מאירי שם בשם יש נוטים לומר, ועי' ב"י שם דזוהי הדעה הב' שבראב"ד שם, וכ"כ הרשב"א בתוה"א ב"ז סוש"ג, וכ"כ גם בשם הרז"ה, ועי' בהשגות הרז"ה שם סק"ו, ב' שי' הראב"ד הנ"ל, דאסורה בלילה ויום אסורה כשיעור הנמשך בו, וכ"ה הרא"ש בשם הראב"ד, וכ"ה בס' האשכול שם, ובשו"ע שם. והטעם לזה, עי' שו"ע הרב שם סק"כ דכיון שהוא שעת הוסת עצמו אסורה בו אע"פ שהוא עונה שניה, ועי' פרדס רימונים שם מקשה זהב סק"ח, הטעם דמ"מ אינה נאסרת כל היום, ג' דלר' יהודה אסורה בלילה, ולר' יוסי אסורה גם ביום כשיעור הנמשך בו.

נידון הנ"ל, הוא גם באופן שהיתה למודה לראות קודם הלילה עד הלילה. ש"ך ס"ק טו. ועי' מאירי שם: או בהפך, וכונתו כנ"ל. והיינו אע"פ שלילה הולך אחר היום, עי' פרדס רמונים שם. ובש"ך שם הוסיף שלדעת המחמירים לפרוש גם בעונה שלפני הוסת, עי' לעיל, אף כאן אסורה גם בעונה שלפני כן. ועי' תפארת למשה וסדרי טהרה ס"ק ח ופרדס רמונים בשפתי חכמה ס"ק טו שעמדו ע"ז ממש"כ הש"ך עצמו לעיל שרק כשאין לה וסת לשעות אסורה בעונה שלפניה וכאן הרי קבעה וסת בשעה קבועה.

צ"ב לשי' הראב"ד והשו"ע מ"ש ממה דקיי"ל דאין אסורה אלא עונה הראשונה של הוסת. ב"ח קפ"ד סק"ז, דרישה שם אות ה'. ט"ז שם.

י"ל דחלוק הכא שהיא ראייה אחת, משא"כ ברואה כמה ימים בהכרח שהפסיקה בינתיים, ומשו"ה ל"ח רק לתחילת הראייה. ב"ח שם.

י"ל באופ"א, דחלוק ראייה אחת הנמשכת זמן קצר, לראייה ארוכה הנמשכת כמה ימים שאין חוששין רק לתחלת הראייה. דרישה שם. ט"ז שם בשם מתרצים רבים. ועי' ש"ך שם סקט"ז דתי' זה, הוא תי' שונה מתי' הב"ח. ועי' מחצית השקל שם. ועי' מעדני יו"ט על הרא"ש סופ"ט.

ראתה בנץ עצמו או ספק קודם הנץ ספק אחריו, אי אסורה כל היום וכל הלילה, או דסד"ר לקולא, או טעם אחר, מו"מ וביאור בזה. עי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"ד, יעו"ש ב' השיטות, ויעו"ש דמסתבר דוסתות דרבנן וספיקם לקולא, ואסורה רק ביום שהוא זמן נדתה, [וכ"ה בהשגות הרז"ה שם וברא"ש וטור דעה זו בשם הראב"ד, וכ"ה המאירי שם גדולי המפרשים, והיינו הראב"ד, ולפנינו בראב"ד אינו, וכ"ה בס' האשכול סי' ל"ב, וכ"ה בשו"ע שם ס"ד, ועי' ב"ח שם, שאע"פ שהלכה כד' המקילים מ"מ באיסור כרת ראוי להחמיר, וכ"כ הש"ך ס"ק י"ד וציין לדעת הסוברים שתמיד אסורה יום ולילה, עי' לעיל, ונראה מדבריו שלד"ה אין לאסרה כאן יותר מיום ולילה, וע"ע להלן בזה]. ועי' רז"ה בהשגות שם סק"ג דפליג, וס"ל דמותרת בין ביום ובין בלילה, משום דאין קביעות וסת מספק, ועוד דסד"ר לקולא ויש להתירה בין ביום ובין בלילה. ועי' שו"ע יו"ד סי' קפ"ד ס"ד, שפ' כהראב"ד. ועי' רא"ש ובטור שם בשם י"א שהביא הראב"ד דאסורה ביום ובלילה, וכ"ה המאירי בעמ' 272 בשם י"א.

אי די"ז הוא ברגילה לראות בנץ החמה, או אפי' באירע לה כן בפ"א. חזקת טהרה דרך קצרה סקכ"ד, ועיי"ש במורה דרך.

ביאור דעת הסוברים דמותרת בלילה ואסורה ביום. עי' ש"ך שם סקי"ג לבאר דכיון דביום ראתה ודאי, והספק אם התחילה ראייתה קודם לכן, אסורה רק ביום. ועי' ט"ז שם סק"ז, לבאר דתלי' דכיון שביום ודאי ראתה, תלי' תחילת הקלקלה ג"כ ביום. ועי' פרי דעה שם בטורי כסף על הט"ז סק"ז, שביאר כוונתו דהוא מדין תליית הקלקלה במקולקל, וכעי"ז הביא בכרו"פ שם סק"ו בשם הט"ז, וע"ע בהגהות לנפש תדרשנו שם אות סק"ג, מש"כ מקור לסברא זו. ועייש"ע בכרו"פ וכ"ה משמו בגליון מהרש"א שם סק"ה, שפי' באופ"א, שבחודש הבא אסורה ביום, משום דכיון שלא ראתה בלילה, זה מוכיח שבחודש הקודם לא ראתה בלילה. וכ"כ בסד"ט שם סק"ז, ועי' פרדס רמונים שם מקשה זהב סק"ז, שביאר ד' הכרו"פ הנ"ל. אמנם ביאור זה לכאו' אינו נכנס בד' הראב"ד. ולענין הלכה עי' ב"ח שם ס"ה להחמיר דאסורה בין ביום ובין בלילה, וכ"כ בש"ך שם סקי"ד ובשו"ע הרב שם סקי"ט, ובתורת השלמים שם סקי"ז, וכ"מ בלש' הראב"ד שם. ועי' בהגהות לנפש תדרשנו שם אות ד'. ועי' רא"ש סי' ב' שהעתיק ד' הראב"ד, [אמנם יעו"ש שהשמיט מש"כ הראב"ד שם דמיהו מיבעי לאיניש למיחש בהאי גוונא דלא ליתי לידי איסור נדה]. וע"ע כעי"ז בחוו"ד שם סק"ו. ובסד"ט שם סק"ח. ועי' שו"ע הרב שם. אמנם עי' ערוה"ש שם סכ"ו דכיון שוסתות דרבנן, אין להחמיר. וכ"מ בביאור הגר"א שם סקי"א. וכ"כ בשו"ת שבה"ל ח"ה סי' ק"ג, אות ז'. ועי' שו"ת אגרו"מ יו"ד ח"ד סי' ט"ו להחמיר.

הוכחה לדעת האוסרים, ממד"ר ויקרא ד' ג' לענין וסת שרגיל לבוא עם הנץ החמה, דאסור לשמש קודם הנצהמ"ח, וע"ז נאמר ואץ ברגלים חוטא. פרי דעה שם ש"ל סקי"ד, האחרונים דחו זה, דיל"פ דהתם מיירי בראתה בסוף הלילה קודם הנץ. ועי' סוגה בשושנים שם בפתיחה אות ט"ז.

ביאור דעת האוסרים בלילה וביום, משום דא"א להקל בב' העונות, דממ"נ אחת מהן היא עונת הוסת, והוי כאיסור שנפל לב' קדירות של היתר, [עי' שו"ע סי' קי"א]. לחו"ש שם שמלה סק"ו. ועי' להלן מש"ה להק' בשם החוו"ד, ולביאורים הנ"ל לק"מ.

ביאור אחר, דספק זה הוא חסרון ידיעה. פלתי שם סק"ו.

הוא הדין אם היתה למודה לראות בין השמשות ולא ברור לה אם קודם הלילה או לאחריו. ש"ך ס"ק יג. ועי' חוו"ד באורים ס"ק ה שהכונה שמסופקת אם קודם שקיעה או לאחר שקיעה, שבין השמשות ממש שהוא לאחר השקיעה נחשב לילה לענין וסתות, ועי' פרדס רמונים שם ש"ח סקי"ג שחולק, ועי' שושנים לדוד שם סקל"א, משה"ק על הפרד"ר. ובעיקר דינו של הש"ך בראתה ביה"ש, עי' פרדס רמונים בשפתי חכם ס"ק יג שלטעם הפליתי והסד"ט הנ"ל בספק של בהשמ"ש לא שייך סברתם שאין הספק מתי ראתה אלא על הזמן אם הוא יום או לילה. ועי' חוט שני שם סקי"א מה שנסתפק לשי' ר"ת. וע"ע משמרת הטהרה פ"ו הע' 10.

היאך הדין ברגילה לראות בסוף יום ל' עם שקיע"ח, אי נימא דאסורה בלילה, או"ד שאני בכה"ג כיון שהוא עו"ב. סוגה בשושנים בפתיחה שם אות ט"ז.

יש שכתבו דה"ה אם היא ישנה ובבוקר מצאה דם וסתה ולא ידעה אם ראתה בלילה או ביום, אינה אסורה אלא בעונת היום, שהיתה בה ודאי נדה. ס' האשכול ח"א סי' ל"ב, ויעו"ש פלוגתת הראשונים בזה. אמנם עי' חוט שני שם סקי"א דחוששת רק לעונת היום בלבד. ועי' סוגה בשושנים סי' ב' סקכ"ג. ועי' משמרת הטהרה פ"ו הע' 15 מש"כ בשם הגריש"א. ועי' בשיעורי שבה"ל סי' קפ"ט סי"ג סק"ג.

ק' היאך נימא הכא סד"ר לקולא, הא הוי תערובת חד בחד באיתחזק איסורא, דלהפר"ח יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ל"א בזה סד"ר לקולא. חוו"ד סי' קפ"ד סק"ו. ועי' חת"ס שם, מש"כ לדעת הסוברים דפרישה בעונת הוסת מדאו', א"כ הכא יש להחמיר משום דהוי סד"א לחומרא. ועי' לעיל בשם הלחו"ש ופלתי משנ"ת. ובעיקר הענין אי חיוב פרישה בעונת הוסת הוא מדאו', עי' משנ"ת להלן בד"ה והזרתם.

היאך הדין בראתה ב"פ בעונת לילה, ובפעם הג' בנץ החמה. סוגה בשושנים בפתיחה שם אות ט"ז.

דין אשה ששכחה מתי וסתה הקבוע, אי מותרת משום דוסתות דרבנן, או"ד לא, כיון שחיוב הפרישה סמוך לוסת הוא מדאו' [כד' הנוב"י והר"נ אדלר]. עי' חוו"ד שם סק"ד ד"ה ותמוהין, דמותרת. וכ"פ בשו"ת מהרי"א סי' ק"צ. פתחא זוטא סי' קפ"ט מהדו"ת א'. מנחת פתים סי' קפ"ד א'. אולם עי' שו"ת חת"ס סי' קס"ו להחמיר. וכ"פ בסוגה בשושנים סי' ב' סקכ"ו, ועייש"ע בסקכ"ז. וכ"כ בחזו"א סי' פ"ז סוסק"ג, וכ"נ בלבושי עז שם סק"א. ועי' שו"ת הר צבי סי' ק"נ להקל בזה. וכ"נ בשו"ת שבה"ל ח"ה סי' ק"ג. וע"ע משמרת הטהרה פ"ו הע' 2. ועי' שיעורי שבה"ל שם אות ב' דשמא אי"ז פלוגתא. וע"ע לבנון נטע שם סק"ו. ועי' קנה בושם בירורי השיטות סי' ג' אות ג'.

אי חלוק נידון זה בין וס"ק לוסת שא"ק. עי' חת"ס שם שכ' דבריו בוס"ק. אולם עי' סוגה בשושנים שם להחמיר אפי' בוסת שא"ק. וכ"מ בחזו"א סי' פ"ז סק"ג. וע"ע חוו"ד שם סוסק"ז שבכל ספק וסת שא"ק יש להקל, דחשיב כס"ס.

להמתירין, צ"ב מ"ש לענין אינו יודע מתי שבת אין מותר משום רוב כיון דהוא קבוע, כמבו' במג"א או"ח שד"מ סק"א. עי' לבושי עז שם סק"א.

והזרתם וכו' שיפרשו וכו'.

למ"ד וסתות דרבנן [לעיל ט"ז.] אי"ז אלא אסמכתא בעלמא. ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ס"א. תוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ב דף ד' ע"א, ובחידושיו שבועות י"ז: ד"ה מתני', ויעו"ש במשמרת הבית דכ"ה שי' הרז"ה, [אמנם עי' להלן בשם הרז"ה בס' המאור שבועות פ"ב ד', וכן בשם הרמב"ן והריטב"א]. ריטב"א לעיל ט"ו. ד"ה אלא, מאירי לעיל ט"ז. ד"ה כבר ביארנו. מ"מ איסו"ב פ"ד הי"ב. שו"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"ד, ושם ס"י. וכ"מ בשאילתות דרב אחאי שאילתא פ"ט, וברמב"ן בהל' נדה פ"ה ה"י. סמ"ג לאוין קי"א בשם רבינו שמשון איש ירושלים, ופסקי הרי"ד יבמות ס"ב: ד"ה אמר, תורא"ש הוריות ח: ד"ה מתני', ורא"ש פ"ט סי' ב', [ועי' להלן סתירה ברא"ש]. וכ"מ במאירי ס"ג. ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קס"ג.

לשי' אלו, צ"ל דמהך קרא, דרשי' ציון קברות, כדאמרי' במו"ק ה. שו"ת מהר"ב רנשבורג סי' ה'.

י"ח וס"ל דאף למ"ד וסתות דרבנן, מ"מ חיוב הפרישה הוא מדאו'. רש"י הוריות ח: ד"ה ופרוש, [וכן דקדק הרשב"א בשבועות י"ז: ד"ה מתני' איזו היא מד' רש"י, ועי' רמב"ן שבועות י"ז: ד"ה ודאמרי', ובדף י"ח. ד"ה ורש"י, דכד' רש"י מבו' בירושלמי הוריות פ"ב ה"ה]. תוס' ישנים יבמות ס"ב: ד"ה חייב, [כ"פ הנובי"ק יו"ד סי' נ"ה בתשו' לבית מאיר, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' קמ"ב, ועי' בית מאיר בשו"ת צלעות הבית סי' י"ג, ובשו"ת עמודי אש סי' ט"ז אות י"ז, דבתוס' מפורש בסו"ד דלמ"ד וסתות דרבנן אף פרישה סמוך לוסת דרבנן, וכה"ק הפרי דעה סי' קפ"ד סק"ג, ועי' שו"ת יד יצחק ח"ג סי' ס"ד אות ג', ליישב הנוב"י, וע"ע תרוה"ד סי' ר"נ להוכיח מהתוס' ביבמות שם, דלמ"ג וסתות דרבנן אף פריישה סמוך לוסת דרבנן, ויש שפירשו כוונת התוס' ביבמות שם באופ"א, ועי' פרדס רמונים בפתחי נדה ד"ה עתה נבאר דיני הוסתות], ובתוס' בפסחים ע"ב: ד"ה סמוך, [ועי' בינ"א שער בית הנשים סי' א' שפי' ד' התוס' על שעת הוסת ולא על כל העונה], וכ"פ בתועפות ראם בדעת היראים [עי' ס' יראים השלם עמ' עריות סי' כ"ו]. וע"ע בכללי חזקה מהמגיני שלמה בס' ראש אפרים ח"ג בד' התוס' לעיל ט"ו. ד"ה אפי', דדין פרישה סמוך לוסת דאו'. סי' הישר לר"ת סי' ט', ובהוצ' שלזינגר חלק החידושים סי' מ"ה. ס' התרומה סי' צ"ג. או"ז סי' שנ"ח. רא"ש יבמות פ"ו סי' י', בשם ר"ת, או"ז ח"א סי' שנ"א, בשמו, וע"ע רא"ש ריש מסכתין, ובאו"ז סי' שנ"ה, שפ' דוסתות דרבנן, ומש' דס"ל דפרישה סמוך לוסת דאו'. רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ב דף ד., וכ"ה משמעו' הרמב"ם איסו"ב פ"ד הי"ב, [כ"כ בדעתו הנוב"י יו"ד סי' נ"ה נ"ו, ובחי' רח"ה שם, ובערוה"ש סי' קפ"ד ס"ז, אמנם עי' מ"מ שם בד' הרמב"ם דהוא מדרבנן, וכ"כ בפתחי נדה לעיל ט"ז. ד"ה א"ר זירא, ויעו"ש דהרמב"ם סמך עמש"פ בהל' איסו"ב פ"ח הי"ד, ובהל' מו"מ פ"ג ה"ט, דוסתות דרבנן], וכ"כ המאירי לעיל ט"ז. ד"ה כבר. וכ"נ הנוב"י שם. ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"ע, סי' קע"ט, [ועייש"ע שכן קיבל ממורו הגאון ז"ל לחלק בכך, וכתב שהנו"ב כיוון סברא זו מדעתו והיא קדומה בבדה"ב להרא"ה, אמנם לפי המבואר שיטת הרא"ה היא אחרת]. וחי' ר' חיים הלוי איסו"ב פ"ד הי"ב. וע"ע ברא"ש פ"ט סי' ב', דמבו' דפרישה סמוך לוסת מדרבנן, [דיעו"ש לגבי ספק קודם הנץ דאמרי' סד"ר לקולא], וכ"מ בתורא"ש הוריות ח: ד"ה מתני', [ועי' שו"ת אמרי אש יו"ד סי' ס"ה, שהעיר בזה מד' הראש הנ"ל, וע"ע להלן משנ"ת ישוב לסתירה בד' הרא"ש]. ועי' יראים שם, שכ' דפרישה סמוך לוסת זו תולדה מה"ת עיי"ש, ועי' תועפות ראם שם.

ישוב הסתירה בד' הרא"ש ממש"כ ביבמות דסמוך לוסתה דאו'. ב"י סי' קפ"ד ד"ה ובשעת, [יעו"ש דמש"כ הרא"ש ביבמות דהוא דאו', לאו דוקא אלא שיש לו סמך דאו']. ועי' כרו"פ קפ"ד סק"ג ליישב באופ"א. וע"ע פרדס רימונים בפתחי נדה בענין וסתות דאו' או דרבנן אות ה'.

ק' דהתוס' לעיל ט"ז. ד"ה ור"נ פס' כמ"ד וסתות דרבנן, והיאך כ' בפסחים שם דהחיוב פרישה מדאו', [וכן ק' להרא"ש דבפ"א סי' א' וכן באו"ז סי' שנ"ה והרמב"ם איסו"ב פ"ד הי"ג, ופ"ח הי"ד פ' כמ"ד וסתות דרבנן]. ב"י סי' קפ"ד ד"ה ובשעות וסתה. כרו"פ סי' קפ"ד סק"ג, וערוה"ש סי' קפ"ד ס"ט.

י"ל דאף למ"ד וסתות דרבנן מ"מ דין פרישה סמוך לוסת דאו', ביאור בזה. נובי"ק יו"ד סי' נ"ה, בתשו' לבית מאיר. שו"ת חת"ס יו"ד סי' קמ"ב, קס"ד, קס"ו, ק"ע, בשם הגר"נ אדלר, וכן בחידושיו על השו"ע סי' קפ"ד.

ביאור בזה, דטעם מ"ד וסתות דרבנן, משום דכנגד חזקת הוסת איכא חזקת טהרה, משא"כ שמא תראה דהוי כשמא ימות דגיטין כ"ח: נוב"י שם. חת"ס שם ועי' בשו"ת צלעות הבית שם, שהק' דהא איכא בזה פלוגתת התוס' בקידושין מ"ה: ד"ה ובפירוש, בשם ר"ת ור' מנחם מיונ"י אי זהו נחשב שמא ימות, ובשו"ע אה"ע סי' ל"ז סי"ד פ' כר"ת דאי"ז חשיב כלהבא, ועי' בחי' מהר"י שפירא לעיל ט"ו. בתוד"ה אפילו, שהסכים לד' הצלעות הבית, וכ"כ בשו"ת נפש חיה יו"ד סי' ס"ד אות ט"ז, ועיי"ש עוד משה"ק הבית מאיר, וע"ע נובי"ק יו"ד סי' נ"ו מש"כ לתרץ. וע"ע בשו"ת בנין עולם יו"ד סי' ל"ו ובשו"ת אגרו"מ יו"ד ח"ב סי' מ"ח משה"ק על הנוב"י. וע"ע בשו"ת גור אריה יהודה יו"ד סי' פ"ד שהביא קו' השואל דהנוב"י סותר עצמו ממ"כ שם קמ"א יו"ד סי' מ"ג, ויעו"ש ליישב. וע"ע חי' מהר"י שפירא ס"ג: ד"ה כדתניא והזרתם, שהביא סיוע לנוב"י, מד' הרמב"ן לעיל ל"ו: ד"ה אמר רב, ומר"ן שם ד"ה ור"י אמר. ועי' בינ"א שם, כעין ד' הנוב"י, דחזקת טהרה היא חזקה העשוייה להשתנות. וע"ע שו"ת אמרי אש יו"ד סי' ס"ה, משה"ק על הנוב"י, ומש"ה מתוס' לעיל ט"ו. ד"ה אפילו, ורא"ש פ"א סי' א'. ובעיקר הענין אי חשש שמא ימות הוא חשש דאו' או דרבנן, עי' אחרונים הנ"ל, ועי' חי' מהר"י שפירא מה שהביא מהרמב"ן והר"ן, ועי' ברא"ש קידושי פ"ב סי' ח' דמבו' בדבריו דהוא מדאו', וכן דקדק החקרי לב או"ח סי' ק"ג, מפי' הרא"ש בנדרים ג: ד"ה לא אפטר, אמנם דעת הרשב"א בנדרים שם ד"ה ה"ג אמר רבא, והמאירי גיטין כ"ח. ד"ה מי שאמר, דחשש זה הוא מדרבנן, וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק אה"ע סי' א', ויו"ד סי' קע"ו, וע"ע שדי חחמד בפאת השדה מער' ח' כלל ב'. ובעיקר הטעם דמ"ד וסתות דרבנן, הנה מצינו בזה הרבה דרכים באחרונים, וע"ע להלן משנ"ת החידוד הלכות, ואכמ"ל.

ביאור אחר, דאף למ"ד וסתות דרבנן, חיוב הפרישה הוא מדאו', משום דחיישי' שמא ע"י חימום התשמיש תראה דם, וחשש זה הוא מדאו'. מצפה איתן לעיל ט"ו. בתוד"ה אפילו. כרו"פ בתפא"י סי' קפ"ד סקי"ג. וכ"מ בד' הרא"ה בבדה"ב שם, [שכ' דדרכו של דם לבא בהרגל התשמיש], וכ"כ הריטב"א שבועות שם, וכ"כ המאירי לעיל ט"ז. ד"ה כבר ביארנו, וביבמות שם בשם י"מ, וע"ע שו"ת הרדב"ז ח"א סי' קס"ג שכ"כ ויעו"ש דלפי"ז אסור דוקא בתשמיש. ועי' העמק שאלה שאילתא פ"ט. ועי' ערוה"ש סי' קפ"ד סקי"ב, בביאור שי' זו. ועי' חכמת אדם כלל ק"ח בבינת אדם ס"ק א שחידש מעצמו ששעת הוסת ממש הוא מה"ת לד"ה ודייק כן מפסחים עב ב שסמוך לוסת אין מצות עונה לענין טועה בדבר מצוה. ועי' פרדס רמונים בפתיחה שדחה ראיתו. וע"ע חי' רבינו מאיר שמחה שבועות י"ז. ד"ה שם, שחקר בזה. ועי' להלן בזה, מה שהו' מהר"י מיגאש וריטב"א בשבועות. וע"ע להלן בד"ה הו"א הנ"מ לטהרות, מה שהו' מהתוס' לק' ס"ד. ד"ה מיחש, דאיכא חיוב פרישה מטהרות בעונת הוסת, ומוכח דאי"ז משום התשמיש, דא"כ אי"ז שייך בטהרות, ועי' בשו"ת נאות יעקב סוס"י כ"ה, שנקט דנידון זה תלי אי וסתות דרבנן או דאו', דאי דרבנן הטעם דשמא תקדים לראות מחמת תשמיש, והנה כד' התוס' שם, כן נקטו החוו"ד סי' קפ"ד סק"ט, ובחי' חת"ס יו"ד סי' קפ"ד סק"ד סק"ה.

ביאור אחר, דלמ"ד וסתות דרבנן היינו דוקא משום דהורעה חזקת הוסת מדלא ארגשה. חידוד הלכות לעיל ט"ו. בתוד"ה אפילו. מלא הרועים ערך וסתות אות י"ד. משכנות יעקב יו"ד סי' ל"ז. ספר יהושע פו"כ אות רי"ז.

ביאור אחר, דטעם המ"ד וסתות דרבנן, היינו משום דאף אם ראתה היה בלא הרגשה, משא"כ בשעת תשמיש שאין יכולה להבחין בהרגשה, וכדלעיל נ"ז: כרו"פ בתפא"י סי' קפ"ד סק"ג.

ביאור אחר, דדין פרישה סמוך לוסת דאו', דהתורה אסרה על הספק שמא תראה. כללי חזקה מהמגיני שלמה בס' ראש אפרים ח"ג.

ביאור אחר, דלמ"ד וסתות דרבנן היינו אחר שבדקה ומצאה טהורה, משא"כ בפרישה. לחו"ש סי' קפ"ד שמלה סק"א, עפ"י הר"ן שבועות י"ח. ד"ה ומהכא, ועייש"ע מו"מ בזה.

מו"מ בגדר החיוב פרישה, אי חו"נ בכלל זה, אי נידון זה תלי' אי החיוב פרישה הוא מדאו' מדרבנן. עי' רשב"א בתוה"א ב"ז ש"ב, "וסתות מדבריהם לפיכך הקילו" וכו', וכן ברמב"ן שם שאין כאן אלא חשש דבריהם, עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' קס"ג, יעו"ש דכיון שפרישה סמוך לוסת מדרבנן, לא אסרו אלא תשמיש בלבד, ועייש"ע, וכעי"ז מבו' בב"י שם, ויעו"ש דכ"מ ממשמעות הפוסקים, ועי' ב"ח שם, ועי' בש"ך סק"ו, ועי' ט"ז שם סק"ג. אולם עי' תרוה"ד סי' ר"נ, שכ' דאפי' אי וסתות דרבנן, מ"מ לא התירו אלא שאר פרישות כגון שלא יגע בה, אבל חו"נ אסור, ועי' רדב"ז שם בבאור דבריו, ועי' ט"ז שם סק"ג, להוכיח מאבלות, ויעו"ש לבאר הטעם משום דחו"נ מביא לידי חשק, אך עי' ב"י וב"ח וש"ך שם סק"ו ושו"ע הרב סק"ו דאף חו"נ מותר, ועי' ב"ח דהמחמיר תע"ב.

מו"מ ביוצא לדרך אי שרי בוסת, אי תלי' בפלוגתא הנ"ל. עי' ראב"ד שם בשער הפרישה ושער תיקון הוסתות ושער הקדושה, דכיון שהפרישה היא מדרבנן, חייב לפקדה אפי' בתשמיש, וכ"כ הרשב"א בתוה"א שם ושכ"נ דעת רש"י יבמות שם; האשכול שם; סמ"ג ל"ת קיא בשם ר' שמשון איש ירושלים; ראב"ן סי' שיח; ריטב"א שבועות שם בשם הרמב"ן; ר"ן ומרדכי שם; מאירי יבמות ונדה שם; טור וב"י ורמ"א בשו"ע שם י וט"ז ס"ק יד. ועי' רא"ה בבדק הבית שכ"כ גם לשיטתו שמשהגיעה שעת וסתה הוא מה"ת (עי' לעיל) מ"מ לפני וסתה הוא, אולם להסוברים דפרישה סמוך לוסת מדאו', אסור לפקדה בתשמיש, ר"ת בס' הישר סי' ט', ובהוצ' שלזינגר סי' מ"ה, ובתו"י ורא"ש שם וברז"ה בהשגות לבעה"נ אות א; רשב"א בתוה"א שם בשם י"א; האשכול שם בשם י"א; התרומה הל' נדה סי' צג; מאירי יבמות ונדה שם בשם קצת רבנים. ועי' תוס' יבמות שם שהביאו גירסא אחרת בגמ' אבל מד' הראשונים הנ"ל נראה שסוברים כן אפי' לגי' שלפנינו. ויש שכתבו דאפי' אם וסתות דאו' מ"מ התירו לו תשמיש, שהכתוב מבטחו שלא יבוא בכך לידי חטא שתראה בשעת תשמיש, וכ"כ הריטב"א בשבועות שם, שכך קיבלו בפירוש הכתוב, ועי"ש בשם הרמ"ה שפי' סמוך לוסתה היינו וסת של טבילה שחייב להמתין עד שתטבול ויפקדה. ויש שכתבו דאפי' אי פרישה סמוך לוסת מדרבנן, לא התירו לא תשמיש, וכן דקדק במשמרת הבית בד' הרז"ה בהשגות לבעה"נ שם, וכ"נ בתוס' יבמות שם ד"ה חייב, ועי' ביאור הגר"א שם סקכ"ב.

הטעם דדריש זה על פרישה סמוך לוסת, ולא על פרישה מטומאת נדה עצמה. מהרש"א שבועות י"ח. ח"א ד"ה והזרתם, ועי' רש"י שבועות י"ח. ד"ה והזרתם ועה"ת ויקרא ט"ו ל"א.

אי נשים מצוות ג"כ בפרישה סמוך לוסת, או דדוקא בני ישראל, וכן אי הוא מדרבנן אי גזרו בנשים. שו"ת עמודי אור סי' קי"ח, יעו"ש שנסתפק בזה. ועי' שו"ת שם אריה יו"ד סי' מ"ג דדי"ז הוא רק על האיש. וכיו"ב כ' בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קמ"ט. ועי' בינ"א סי' ב' דאף נשים מצוות, וכ"מ בנובי"ת יו"ד סי' פ"ה. ועי' סוגה בשושנים בשושנים לדוד סקט"ו מש"כ להוכיח מפסחים ע"ב: דאינה מצווה. ואם האשה חייבת משום לפני עור, לכאו' זה תלי' אם אשה במקום שאינה מצווה עוברת בלפנ"ע, דעי' שו"ת אמונת שמואל סי' י"ד דאינה עוברת, וכ"כ בפמ"ג יו"ד סי' ס"ב משב"ז סק"א, בדעת הפרישה ב"ח וט"ז, וכ"ה בשו"ת חת"ס חו"מ סי' ר"ב, בשם הרמב"ן יבמות פ"ד: ד"ה הא דאמרי', בתי' הב'. ועי' אחיעזר ח"ג סי' פ"א.

הוכחה מדהתירו חכמים ביוצא לדרך לפקוד את האשה סמוך לוסת. שו"ת אמרי יושר שם. ובעיקר מש"כ שם, עי' נובי"ת יו"ד סי' פ"ה, וחוו"ד שם. ועי' ישרש יעקב יבמות כ: בתוד"ה אטו. ועי' שו"ת חתן סופר ח"א סי' נ"ה אות ז'.

דקדוק מפסחים ע"ב: דבסמוך לוסת חייב בקרבן כיון שהי"ל לשואלה, ואמאי ל"א דהיה לה להודיע לו. סוגה בשושנים שם.

הוכחה מנובי"ת שם שכ' דעברו ושימשו סמוך לוסת הוא והיא צריכים כפרה. בינ"א שם.

מו"מ משבועות י"ח. דמוקמי' להא דנמצא על שלו דטמאין וחייבין בקרבן, דמיירי בסמוך לוסתה. עי' רז"ה שבועות פ"ב ד', [דמשום דפרישה סמוך לוסת דאו', משו"ה אי"ז אונס אלא שוגג, וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שבועות י"ז: ד"ה ודאמרי', ודף י"ח. ד"ה א"ל, ובמלחמות שבועות פ"ב ד', והרא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ד דף ד: והריטב"א שבועות י"ז: ד"ה הא דקתני, אולם עי' רשב"א בחידושיו בשבועות י"ז: ד"ה מתני' איזו היא, ובמשמרת הבית ב"ז ש"ב דף ה. שהוכיח מהגמ' שם דדין והזרתם הוא מדרבנן, דאל"ה אי"ז חשוב שוגג אלא מזיד, כיון שהתורה הזהירתו]. ועי' אחרונים הנ"ל. ועי' מהרש"א שם ח"א ד"ה והזרתם. ועי' ערול"נ לק' ס"ד. בתוד"ה מיחש. ועי' משנ"א נדה פ"ט מ"ט, ועי' תויו"ט שם.

יש שכתבו דלמ"ד וסתות דאו' החיוב פרישה הוא בכל עונת הוסת, ולמ"ד וסתות דרבנן, החיוב הוא משעת הוסת עד סוף העונה, וי"ח. רא"ה בבדה"ב שם. ועי' רשב"א במשמרת הבית שם ב"ז ש"ב ד: שהשיג ע"ז. וע"ע ריטב"א שבועות י"ח: ד"ה ת"ר והזרתם. ועי' בינ"א שער בית הנשים סי' א'. ועי' שו"ת בנין עולם יו"ד סי' ל"ח. וע"ע פרדס רימונים בפתחי נדה וסתות דאו' או דרבנן אות ד', קר"א יבמות ס"ב:

גדר חיוב הפרישה סמוך לוסת, א' משום חשש שמא תראה, ב' משום גדר וסייג לאיסור, ג' משום חימום התשמיש. חי' רבינו מאיר שמחה שבועות י"ז. ד"ה שם. והנה עי' לעיל מה שהו' מהרא"ה ומאירי דהוא משום חימום התשמיש. וע"ע ר"י מיגאש שבועות י"ז: ד"ה איתמר, דמש' כצד' א'. אולם בריטב"א שם י"ח: ד"ה ת"ר והזרתם, מש' כהצד הב'. ועי' שו"ת נאות יעקב סוס"י כ"ה, דנידון זה תלי' בהפלוגתא אי וסתות דאו' או דרבנן.

הו"א הנ"מ לטהרות.

אין לפרש דס"ד לבעלה אי"צ פרישה, דהלש' אסורה לא מש' כן, ועוד דבברייתא מבו' לא כן, וכ"מ מפירש"י ד"ה כל היום, וצל"פ בדוחק דהוו"א דרבא פסק כר' יהודה רק לענין טהרות ולא לענין בעלה. ערול"נ ד"ה בגמ' אבל.

אי איכא חיוב פרישה מטהרות כל עונת הוסת. עי' תוס' לק' ס"ד. ד"ה מיחש, דאיכא חיוב פרישה מטהרות. וכ"נ החוו"ד סי' קפ"ד סק"ט, ובחי' חת"ס יו"ד סי' קפ"ד סק"ד סק"ה. אולם עי' ערול"נ בתוס' שם, דלא מצינו בשום זה, ועי' משנ"א ד"ה ר' יוסי, דגם ברמב"ם לא מצינו זה, [ועיי"ש במשנ"א דאף שהכא מבו' דצריכה לפרוש מטהרות, י"ל דרק ס"ד כן].

אף דמצינו שהחמירו לטהרות יותר מלבעלה, היינו משום ביטול פו"ר, אבל בעונת הוסת שאינה אלא עונה אחת בחודש לא. משנ"א שם. ובעיקר הענין, אי החמירו לבעלה יותר או לטהרות, עי' מה שצויין בהע' על הרשב"א לעיל ה. בהוצ' מכון עטרת התורה.

ק' אמאי צריכה לפרוש מטהרות הא לשמא ראתה ל"ח דהאיכא חזקת טהרה, ולשמא תראה נמי ל"ח דיכולה לפרוש, וי"ל דהוא משום חומרא דטהרות. חת"ס שם, [ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קס"ו, סי' ק"ע בשם הגר"נ אדלר דלעולם ל"ח שמא ראתה דם משום חזקת טהרה, וכל החשש בוסתות הוא שמא תראה, ולא יספיק לפרוש מיד, והו' לעיל בד"ה והזרתם].

להסוברים דחיוב פרישה בעונת הוסת ולא רק בשעת הוסת, הוא משום דשמא תקדים לראות מחמת התשמיש אי"ז שייך בטהרות. יין מישרים. ועי' רש"ש בתוד"ה וחוששת בתי' הב', [דהחשש הוא משום חימוד תשמיש, ויעו"ש סמך לזה מד' הר"ן ריש מס' שבועות לגבי רמ"ת, ועי' סד"ט סי' קפ"ז סק"ד שביאר דכוונת הר"ן לעונה שקודם עונת הוסת, אך מ"מ כ"מ ברא"ה בבדה"ב ב"ז, ריש ש"ב ד"ה עוד כתב פעמים, והו' לעיל בד"ה והזרתם].

יש שכתבו דלמ"ד וסתות דרבנן הטעם בחיוב פרישה הוא משום שמא תקדים מחמת התשמיש, וא"כ אי"ז שייך בטהרות, וסוגיין כמ"ד וסתות דאו'. שו"ת נאות יעקב סוס"י כ"ה.

עוד מו"מ בהנ"ל. חת"ס שם.

מאי לאו עונה אחריתי לא אותה עונה.

יש שכתבו דרגילים לפרוש סמוך לוסתה כ"ד שעות, [עונת או"ז]. או"ז הל' נדה סי' שנ"ח, בשם מורו אבי העזרי, [הוא הראבי"ה, ולא מצינו זה בראבי"ה]. ועי' ס' האגור סי' אלף שנ"ח דהאו"ז חומרא יתירה היא. ועי' ש"ך יו"ד סי' קפ"ד נקודות הכסף סק"א שהבי' מס' האגודה דיש להרחיק מעט 'קודם עונת הוסת ולאחריו, ועי' שיעורי שבה"ל עמ' כ"ב דיש להחמיר כהאגודה. ועי' שיעורי טהרה עמ' תקל"ב דאי"צ לחוש לזה. ועי' ב"ח שם סק"ג, דראוי להחמיר כהאו"ז, כיון שפשטות לשונו של ר' ירמיה מש' כן, אבל אי"ז מן הדין. וע"ע תורת השלמים שם סק"ו, [דאין להוכיח מהראב"ן דס"ל כהאו"ז, ואף שכ' כחומרא זו, היינו משום שהי' לו גיר' אחרת בסוגיין עיי"ש, אולם עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קע"ט, דלא הי' לו גיר' אחרת, וכ"כ בכרו"פ סי' קפ"ד סוסק"ד].

דקדוק מלש' "רגילים" דאי"ז חיוב אלא מנהג. שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רנ"ו, ח"ו סי' צ"ז. ועי' שיעורי שבה"ל עמ' כ"א, דכל הפוסקים שהק' על האו"ז מהכא, מיושבים לפי"ז.

יש שכתבו דחייבין מן הדין לפרוש עונה קודם עונת הוסת. תורי"ד יבמות ס"ב: ד"ה אריב"ל. ראב"ן סי' שי"ח, [ועי' לעיל מה שהו' פלוגתא בדעת הראב"ן, אי הי' לו גיר' אחרת בסוגיין]. מהרי"ל הל' נדה פ"ב: חי' ר"א מן ההר יבמות שם. לקט יושר עמ' 100.

י"ח וס"ל דאין חיוב לפרוש בעונה שקודם עונת הוסת. טור יו"ד סי' קפ"ד. ב"י שם ד"ה ומ"ש אם הוא.

לענין הלכה, אי קיי"ל כהאו"ז. עי' טור יו"ד סי' קפ"ד דלא כהאו"ז. וכ"ה בב"י שם, ובשו"ע יו"ד סי' קפ"ד ס"ב. ט"ז שם סק"ב. חוו"ד שם סק"ג. וכ"ה בתורת השלמים שם סק"ו מכמה ראשונים, ועיי"ש מש"כ בשי' הראב"ן, והו' לעיל. וכ"כ בכרו"פ שם סק"ד דלא כהאו"ז, ובתפארת למשה הו"ד בפת"ש שם סק"ד, והגרע"א בשו"ע שם סק"ז, ובית לחם יהודה שם ס"ב, וחכמ"א כלל ק"ח ס"ג, ובערוה"ש שם ס"כ, ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' י', ובשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רנ"ח, ובשו"ע הרב שם, וחזו"א במכתב בתחילת ס' טהרת בת ישראל, אולם עי' ב"ח שם סק"ג, דראוי לנהוג בחומרא זו, ובש"ך שם סק"ז ג"כ החמיר כהאו"ז. וכ"ה בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קע"ט, [ויעו"ש אפי' לענין ליל טבילה]. ובלחו"ש שם סק"י, ובקיצוש"ע סי' קנ"ה ס"ב, [אך יעו"ש להקל בלילה טבילה ויוצא לדרך]. ובשו"ת אגרו"מ יו"ד ח"ג סי' מ"ח. ועי' חוט שני נדה עמ' בשם החזו"א, דלבני תורה יש להחמיר, ועי' שיעורי שבה"ל עמ' כ"ב דברוב המדינות נקבלה חומרת האו"ז, וכעי"ז כ' בסוגה בשושנים סי' ב' סק"ג, לבוש עז סק"ח [ויעו"ש בשבה"ל דבליל טבילה אי"צ התרת נדרים, וע"ע שו"ת שבה"ל ח"ב סי' ע', וח"ג סי' צ"ח אות ה', אי מהני התרת נדרים על חומרת האו"ז, או דהוי כמנהג של איסור, ועי' בשיעורי שבה"ל דאין להתיר ע"י התרת נדרים]. וע"ע תשורת שי ח"א סי' ער"ה, ובאר משה ח"ג סי' קכ"א וסי' קל"ז, ושערי טוהר יו"ד סי' קפ"ד ש"ו וערוגת הבושם יו"ד סי' קמ"א. שארית יעקב ח"ב סי' צ"ו. וע"ע שו"ת שבה"ל ח"ד סי' צ"ח, ותפארת צבי שם סוסק"ה, ומשמרת הטהרה פ"ו ס"ח.

יש שכתבו דדוקא בוס"ק נוהג עונת או"ז. תשורת שי שם, ועי' להלן בשם הש"ך סברא הפוכה. וע"ע באר משה שם. וע"ע שו"ת חת"ס שם, דפליג ע"ד התשורת שי. וע"ע להלן בענין חומרת או"ז בעו"ב.

ילה"ק להאו"ז מסוגיין דנסתפק אי חייב לפרוש עונה אחריתי, ועי' ברש"י. ב"י יו"ד סי' קפ"ד ד"ה ומ"ש אם הוא, ויעו"ש לדחות משו"ה האו"ז.

י"מ דעונת או"ז אינו מעיקר הדין, אלא משום חשש טעות, שמא תראה עם הנצה"ח ותסבור שראתה בסוף הלילה או איפכא. כ"ה שי' הב"ח שם ס"ג ד"ה ונראה שטעמו. ועי' ט"ז שם סק"ב, [שתמוה להחמיר בדבר המפורש בתלמוד לקולא]. ועי' פרדס רימונים שם מ"ז סק"ב משה"ק ע"ז.

י"מ דעונת או"ז הוא מן הדין באשה שאי"ל וס"ק, והא דאמרי' הכא דאי"צ לפרוש אלא בעונת הראייה היינו בי"ל וס"ק, עוד מו"מ וביאור לפי"ז. ש"ך שם סק"ז. ועי' נקוה"כ שם סק"א. ועי' הגהות רע"א שם משה"ק על הש"ך. ועי' חוו"ד שם סק"ג, וכרו"פ שם סק"ד. סד"ט שם סק"ג ד"ה תו כתב. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סק"ז. וע"ע שו"ת תשורת שי ח"א סי' ער"ה, [סברא הפוכה דדוקא בוס"ק נוהג עונת או"ז, ועי' עוד סוגה בשושנים ס"ב ובסק"ה, וע"ע באר משה שם].

הטעם לפי' זה, שלא פי' האו"ז דדינו אמור רק באשה שאי"ל וס"ק. נקוה"כ שם. וע"ע ש"ך שם סקי"ד ט"ו.

ק' לפי' זה, מנלי' להש"ך דאשה שכל היום הוא שעת וסתה, בעיא פרישה בעונה הסמוכה לוסתה, דבפשוטו לא אסרו רק היום שבו ראתה ולא עונה קודם. רע"א בשו"ע שם סק"ג.

עו"ק דא"כ ראתה בתחילת היום בקביעות ל"ח רק לעונת היום, ואילו ראתה פעמים באמצע היום, חיישא ללילה שלפניו. חוו"ד שם סק"ג. וכעי"ז בכרו"פ סי' קפ"ד סק"ד.

ביאור שי' הש"ך. חוו"ד שם.

עו"ק להש"ך, אמאי יש להחמיר בעונה שקודם וסתה ולא בעונה שאחריה. תפארת למשה סי' קפ"ד בש"ך שם. ועי' סד"ט שם סק"ג ד"ה תו, מש"כ ליישב.

ק' דהש"ך סותר למש"כ שם בסקט"ו לגבי ספק ראתה קודם הנץ דחוששת רק ביום, דצריכה לחוש בלילה לעונת או"ז, והא יש לה שעה קבועה. רע"א בשו"ע שם סק"ה. חוו"ד שם סק"ו. תפארת למשה שם ד"ה בש"ך סקט"ו.

י"ל דהש"ך סמך עמש"כ בנקוה"כ שם סק"א, דבזה"ז אין לנשים שעה קבועה. חוו"ד שם. וע"ע סד"ט שם סק"ה, [שכ' לפרש הנקוה"כ דכיון שרוב הנשים אין להן שעה קבועה, החמירו בכל הנשים בעונת או"ז, ויל"ע אי זהו כוונת החוו"ד].

י"מ שאינה אסורה, אלא שלא תשמש בעונה זו בלא בדיקה, מו"מ וביאור בזה. תפארת למשה שם, ד"ה עוד בש"ך, הו"ד בסד"ט שם סק"ג ד"ה בש"ך. ישועות יעקב שם סק"ב. ועי' סד"ט שם לדחות, ועי' ישוע"י שם מה שיישב.

י"מ דהאו"ז ס"ל כהאביאסף שעונת פרישה אינו יום או לילה אלא שיעורו י"ב שעות קודם הוסת, ולפי"ז אין עונת כל הוסתות שוה, ולהכי הוסיפו להחמיר דלעולם תהא אסורה כל העונה שקודם וסתה. שו"ת חת"ס יו"ד סי קע"ט ד"ה והנה רואה. ובעיקר שי' האביאסף, עי' משנ"ת בגמ' בד"ה עם הנץ החמה.

לדעת המחמירים בעונת או"ז, אי"ת לבדוק בעונה זו. חוט שני נדה עמ' מ'.

חומרת או"ז בעו"ב. עי' שו"ת תשורת שי ח"א סי' ער"ה, לדקדק מהאו"ז דאין להחמיר אלא בוס"ק, אולם עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' קע"ט דמבו' לא כן. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ב סי' ע', דכ"נ למעשה.

שאר קריבות בעונת או"ז. עי' לבושי עז עמ' כ"ח, דאין להחמיר, וכ"מ בסוגה בשושנים סי' ב' ס"ד, הו"ד בס' פתמ"ג פכ"ו ס"ג. וכ"כ במראה כהן פ"ט הע' י"ב, ובשיעורי טהרה עמ' תקל"ג. ובס' יסוד הטהרה במקורות וביאורים לפ"ט ס"א. אמנם עי' שבה"ל בשיעורים יו"ד שם בש"ך סק"ו ד"ה ולמעשה, ובס' שאלת אשר סי' ג' אות ז' בשם החוט שני, להחמיר.

רד"ה גוסה באליי"ר.

רש"י לשיטתו בע"א ד"ה מפהקת, דמפהקת היינו פשיטת ומתיחת איברים. יין מישרים.

פי' נוספים. עי' בתוס' בע"א ד"ה מעטשת, דגוסה היינו רוטי"ר, עיי"ש.

י"מ דגוסה היינו שמתעוררת להקיא. ראב"ד בשער תקון הוסתות סי' ג', סכ"ו. תוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ג, [ועיי"ש דגוסה מלש' גס]. וכעי"ז בהל' נדה להרמב"ן. ועי' מעדני יו"ט סי"א הב', אות צ', [דאינו יודע איך לפרש לש' גס על מתעוררת להקיא, ולדעתו הוא מלש' מגיסה בקדירה].

יל"פ עוד דגוסה היינו שחוששת בכסליה, דתרגום כסלים גססיא. ראב"ד שם.

להגורסים רותחת, י"ל דרותחת וגוסה היינו דב"א, שהגסיסה היא רתיחה, כמו הגסיסה שבקדירה להרתיחה שתתבשל. ב"י סי' קפ"ט ד"ה גרסי', ובעיקר הענין אי גרסי' רותחת, עי' משנ"ת בגמ' בד"ה רותתת.

רד"ה בתוך וכו' בוסתות דגופה קאמר.

הוצרך לפרש כן, דבוסת הימים רק ר' יוסי ס"ל דדאסורה בשעת וסתה. ערול"נ ברש"י.

רד"ה ר' יהודה וכו' מותרת לשמש משעבר הנץ החמה וכו'.

הוכחה כפי' זה, מלק' ס"ד: דשנינו כל הלילה שלה, והיינו שמותרת כל הלילה. רז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ה"ג. וע"ע חת"ס חידושי יו"ד סי' קפ"ד ס"ה.

ק' לפירש"י, אמאי נקט זמן ההיתר ולא זמן האיסור, ישוב בזה. כרו"פ סי' קפ"ד סק"ז. וע"ע חת"ס חידושי יו"ד סי' קפ"ד ס"ה.

י"מ דכל היום שלה, היינו שאסורה כל היום, ומיירי ברגילה לראות מעט אחר הנץ החמה. רמב"ם בפיה"מ. ראב"ד בבעה"נ שם, [כ"פ הרז"ה בד' הראב"ד, ובערול"נ ברד"ה רבי יהודה, אולם עי' רע"א על המשניות, דיתכן שגיר' כל הלילה שלה, וע"ע ערול"נ שתמה ע"ז]. ועי' חכמ"ב ד"ה הא דרגילה דליכא נ"מ בהאי פלוגתא.

רד"ה וחוששת וכו' שעה ששית היא אסורה וכו'.

מבו' דכל השעה אסורה. וכ"מ בתוד"ה וחוששת. וכ"כ המאירי בע"א ד"ה ומעתה. ועי' רש"ש בתוס' שם, דאם כיונה וראתה כל פעם באותו רגע, אינה אלא אסורה באותו רגע, וכ"מ בחוו"ד סי' קפ"ד סק"ט. אולם עיי"ש במאירי לא כן. וכ"כ בחזו"א יו"ד סי' פ"ה סקע"ד, דשעה לר' יוסי הוא כמו עונה לר' יהודה.

לפי"ז [לשי' החזו"א] חלוקת היום לכ"ד שעות אינו הסכם מדיני, אלא הוא מדיני התורה, וכן מוכח מסנהדרין ל"ח: ומהא דאיזה שעה הוא מכלל ז' חקירות. חזו"א שם, וע"ע חזו"א או"ח סי' י"ג במכתב, דענין השעות נתקבל בתורה בסוד העיבור עיי"ש]. וע"ע בנידו"ז, באו"ש הל' עדות פ"א ה"ד, ומש"ה בשם האו"ת חו"מ סי ל' סקי"ג, דאי"ז לא מקרא ולא מהלמ"מ, רק הוא שעה המוחשת עיי"ש. וע"ע בכל זה בס' שלום יהודה סי' ה'. וכן עי' בס' שאילת משה הל' טהרה ח"א שיעור ל"ו ל"ז. ועי' פיה"מ להרמב"ם ברכות ט: דמפשטות דבריו מש' דאי"ז מה"ת. וע"ע תוס' ר"ה ח. ד"ה לתקופות. וע"ע פנ"י ברכות ג. במהדו"ב.

אי לשי' זו, ס"ל לר' יוסי דכל השעה היא הגורמת לראיה, או דרק רגע אחד, ומ"מ חכמים עשו גדר לאסור לפחות שעה אחת. עי' בס' שאילת משה הל' טהרה ח"א שיעור ל"ז.

י"ח וס"ל דלר' יוסי אין האיסור כל השעה, אלא זמן משך ראייתה. ראב"ד בבעה"נ שער הוסתות סי' א' ס"ה.

רד"ה מן המנחה וכו' שחמה במערב.

עי' משנ"ת בתוד"ה מן.

בא"ד ולפיכך כל היום שלה וכו'.

י"ג הכא "מותרת", [ועי' רש"י לעיל ד"ה רבי]. ב"ח אות א'.

בא"ד ולפיכך לילה מותרת ויום אסורה.

להראב"ד יל"פ איפכא, דמתני' עסקה בראתה ביום ולפיכך אסורה ביום וברייתא בגוונא שראתה בלילה ולפיכך אסורה בלילה. עי' יין מישרים. ועי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' א' ה"ג.

תוד"ה לימים היינו כרבי וכו'.

ולפי"ז גם הדין דוסה"ג נקבע באחת, הוא ג"כ לרבי, ומה ששנינו במשנה דוסה"ג בג"פ היינו לרשב"ג דחזקה בג', וגם ס"ל דאין חילוק בין וסה"ג לשאר וסתות. וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' סכ"ו. רמב"ן ד"ה הא. רשב"א ד"ה אמר, ובתוה"ב ב"ז ש"ג.

ק' דהא לא מצינו דרבי ורשב"ג פליגי נמי לענין וסה"ג אי נקבע בפעם אחת או בג"פ. רמב"ן ד"ה הא. רשב"א ד"ה אמר. רז"ה בהשגות לבעה"נ שם אות י"ח. רא"ה בבדה"ב שם.

י"ל דשמואל גמיר דלרבנן וסה"ג נקבע בפעם אחת, ומאידך במשנה מבו' דנקבעת בג"פ, והכריע דהיינו דעת רשב"ג, דכיון שמצינו דרשב"ג מיקל לענין דבעי' ג"פ, מסתבר דמיקל נמי בדין וסה"ג, ועוד דכיון דסיפא דהך משנה [לק' בע"ב] דוסת הימים נקבעת בג"פ היינו רשב"ג, מסתבר דרישא נמי. רמב"ן שם. רשב"א שם.

אין לתמוה, דלרבי יש וסתות שנקבעים בב' פעמים ובוסה"ג בפעם אחת, דאין כל הדברים לקוחים לצד אחד. רשב"א במשמרת הבית ב"ז ש"ג, ועייש"ע בזה.

י"ח וס"ל דלרבי נמי בעי' בוסה"ג ב' פעמים, וכדמצינו לרשב"ג דבעי' חזקה. רז"ה שם. רא"ה שם.

עו"ק לפי' התוס' וסייעתם, מנלי' לשמואל דלרבי בוסת אכילת דברים חריפים, בעי' ג"פ. רז"ה שם.

יל"פ דחכמים, היינו שיטה ג' ואי"ז לא רבי ולא רשב"ג, והם סברו לחלק בין סוגי הוסתות, דיש שנקבעין בפעם אחת ויש בשנים ויש בג'. רא"ה שם. ר"ן ד"ה הרי אמרו.

אין לפרש כן, דבכגון זה דרך הגמ' להק', כמאן לא כרבי ולא כרשב"ג. רשב"א במשה"ב שם.

יל"פ דרבי ורשב"ג ל"פ בוסתות וסברי דבוסתות בעי' ג' פעמים, וחכמים אלו ס' דוסתות הימים נקבעות בב' פעמים, ווסה"ג בפעם אחת, ווסת אכילת דברים חריפים, בג"פ. רז"ה שם. [ומה דפליגי ורשב"ג לעיל ט: היינו רק לענין ד"ש, ואכמ"ל].

תוד"ה אכלה וכו' וא"ת ואמאי לא קאמר נמי קפצה וראתה וכו'.

י"ל דבקפצה וראתה ד"ש אף בלא שקבעה וסת, כמבו' בתוספתא פ"א ה"ב. מרומי שדה, ובעיקר הענין דד"ש, כ"מ ברש"י לעיל י"א. וילה"ק על המרומי שדה דבאכלה שום נמי תהא ד"ש, וכבר עמד בזה בקו' הערות וביאורים, עיי"ש.

בא"ד וי"ל דאינה קובעת וסת לקפיצות לחודיהו וכו'.

וכ"כ התוס' לעיל י"א. ד"ה אלא, רא"ש שם, ותורא"ש כאן. וכ"ד הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' סכ"ז דאין נקבעת לקפיצות לחוד. וכ"ד הרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ה, [וכ"כ הב"י שם בדעתו, וכן במ"מ שם], וברמב"ן לעיל י"א. והרשב"א בע"א ד"ה מתני', לעיל י"א. ד"ה אמר, ויעו"ש כן בשם הר"ח שם, תוה"ב ב"ז ש"ג דף י"ג ע"א. ר"ן לעיל י"א. ובסוגיין, מאירי שם, ובסוגיין ד"ה ומעתה הוא מתחיל, וס"ג: ד"ה מה שביארנו. רא"ה בבדה"ב שם. ריטב"א שם בשם ר"ח. ס' האשכול סי' ל"ד, ועי' ר"ן שכ"כ גם לדעת רש"י, [ועי' חכמ"ב לעיל י"א. בד' הר"ן, ועי' רש"י לעיל ט"ו: דמש' כהר"ן, אולם עי' להלן בשם רשב"א וריטב"א בדעת רש"י, וע"ע בחכמ"ב לעיל י"א. ד"ה אמר, ורש"ש ובחידוד הלכות שם בתוד"ה אלא, ובלחו"ש קפ"ט ל"ו ד"ה והנה לפי"ז, ובחדרי דעה שם סי"ז וכן בחי' מהר"י שפירא לעיל שם. ועי' אוצר חיים לדחות הראיה משם], וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם שם, וכ"ה להלכה ברמ"א שם סי"ז. ועי' הגהמ"י שם, [שם אות ג' דאע"פ שאין קובעת וסת לקפיצות לבד, מ"מ חוששת לו כדין וסת שא"ק, וע"ע פת"ש רס"י קפ"ז, מה שהביא מהנוב"י וחוו"ד]. וכ"פ בשו"ע סי' קפ"ט סי"ז, וע"ע הגהות הרד"ל לעיל י"א. בתוד"ה אלא, ורש"ש שם, ובחידוד הלכות לעיל שם, ובסד"ט סי' קפ"ט סקכ"א, וע"ע אבן האזל נזק"מ פ"ו ה"ה.

הטעם דראייה מחמת אונס אינה קובעת וסת, משום דאינו קבוע. מ"מ שם. לחו"ש סי' קפ"ט סקל"ז.

הטעם משום דכתיב "כי יזוב זוב דמה" ולא משום אונס. לבוש שם סקי"ז. ועי' לחו"ש שם, דדבריו תמוהין.

טעם אחר, משום דקפיצה אינה גורמת לראייה ורק מזרזתה. מלבושי טהרה שם מ"ו ט'. וע"ע חזו"א סי' פ"ב ז'.

הטעם משום דתלי' שהראיות היו מחמת הימים. תפארת למשה סי' קפ"ט על הש"ך סקמ"ח. [וילה"ק דא"כ גם במורכב תקבע לימים בלחוד, וע"ק מלעיל י"א. דאמרי' "לימים פשיטא" דלא קבעה, ועוד ק' מהמבו' בתוספתא פ"א ה"ב דראיית אונס ד"ש, דתלי' הראיה באונס, וע"ע ראב"ד שער תיקון הוסתות סי' ג' דין כ"ח, דבקפצה וראתה בר"ח אי קפצה בר"ח הבא חוששת, ומבו' דבלא"ה אינה חוששת, וכ"מ מהש"ך שם סקמ"ח, וי"ל, ועי' יין מישרים באורך, ואכמ"ל]. ובעיקר ד' התפארת למשה, ע"ע שו"ע הרב סי' קפ"ט סקע"ה בסוגריים, מש"כ בביאור ד' הראב"ד.

י"ח וס"ל דוסת הקפיצות נקבעת לקפיצות לחודייהו. וכ"מ ברז"ה בהשגות לבעה"נ סי' ג' אות י"ט, ויעו"ש שכ"נ מסוגיית הגמ' לעיל י"א. ויעו"ש שגורס שם ט"ו. אלא שיש לה וסת לקפיצות, ועי' רשב"א בתוה"א שם, וריטב"א לעיל י"א. שפירשו כן בדעת רש"י שם ד"ה אלא, [אולם הר"ן שם פי' דלמסקנא לרש"י אינה קובעת], וכן סתם הטור להלכה, ועי' ב"י שתמה עליו שפ' כהרז"ה נגד רוב הראשונים, וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ו הי"ג, ודלא כמש"כ בחידושיו, הו' לעיל, [ועי' לחו"ש שם סוס"ק ל"ו שיישב דהרמב"ן בחידושים פליג על רש"י באופן שראתה בימים שווים שאינה קובעת לקפיצות לחודייהו, ועי' להלן בזה]. ועי' רמ"א יו"ד סי' קפ"ט סכ"ג. ועי' ביאור הגר"א שם שפ' דיש וסת הקפיצות לחודייהו.

מו"מ בזה מלעיל ט"ו: רז"ה שם. רשב"א לעיל י"א. ד"ה אלא.

מו"מ מלעיל י"א. רז"ה שם, רשב"א שם.

מו"מ לענין וסת הקפיצות המורכב. עי' רשב"א שם, דקובעת וסת הקפיצות המורכב, ויעו"ש כן בשם הראב"ד שם ור"ח שם, ובדעת הרמב"ם שם, עי' מ"מ שם שנסתפק בזה, ועי' לחו"ש שם סק"מ בדעת הרמב"ם דס"ל דאין קובעת וסת המורכב לקפיצות כלל, וכ"נ באבהא"ז שם.

מו"מ בראתה מחמת קפיצות בימים שווים אי קובעת וסת לקפיצות לחודייהו, או למורכב. עי' רש"י שם, [דהתוס' והרמב"ן שם נקטו לכאו' בדעתו דקובעת ונחלקו עליו, אך ברשב"א וריטב"א שם, לכאו' מש' דנקטו בדעתו דמיירי שם באופן שראתה בימים שאינם מסודרים], ועי' רמב"ן הנ"ל.

בא"ד ל"ח אונס וכו' שאין הראייה באה ע"י טורח אלא ממילא.

כלו' דקפיצה מוציאה הדם בכח, משא"כ אכילת דברים חריפים שמזרזים את המהלך הטבעי של יציאת הדם. עי' בדי השלחן סי' קפ"ט ס"ק רנ"ב.

יל"פ באופ"א, דחלוק וסת הקפיצות שהוא אונס גמור ואינה עושה אותו מדעתה אלא בע"כ, וע"כ אין נקבעת לבדה בלא הרכבת ימים, משא"כ אכילת דברים חריפים שהם מאכלי תאוה ואי"ז וסת האונס, ונקבעת לבדה אף בלא הרכבת יום או הפלגה. רז"ה בהשגות לבעה"נ סי' ג' אות י"ט, [אמנם יעו"ש להלכה דוסת הקפיצות אינה מוגבלת לימים], והו' בשו"ע הרב סצ"ד, מאירי ס"ג: עמ' 272 סוף ד"ה מה שביארנו. ועי' ביאור דבריו ביין מישרים, [ושמא יש לחלק לענין קביעות וסת דמה שעושה מדעתה שמא עוד הרבה פעמים כן, ושמא נידון זה תלי' בפלוגתת הכרו"פ והסוגה בשושנים דלהלן, ובד' הפרד"ר דלהלן].

נ"מ בזה [בין פי' התוס' והרז"ה], ברואה בליל טבילה מחמת המים הקרים, דלהתוס' הוי טורח כקפיצה, ולהרז"ה עושה כן מרצונה. כרו"פ סי' קפ"ט סקכ"ג, ועייש"ע מו"מ בזה. ועי' סוגה בשושנים סי' ו' סק"ב, לדחות הכרו"פ דעכ"פ אינה נהנית מעצם הטבילה, והוי כקפיצה, ויעו"ש הוכחה לזה מהרז"ה שהביא מתוספתא פ"א ה"ב דמשא חשיב כקפיצה.

עוד נ"מ בזה, בקופצת להנאתה, כגון בריקודים. פרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט הוסת התשיעי אות א'.

אי וסת אכילת דברים חריפים נקבעת בלא הרכבת ימים או הפלגה. להתוס' [נקבעת לבדה], וכן להרז"ה הנ"ל. ועי' רמב"ן בהל' נדה פ"ו הי"ג שכ' ג"כ שקובעת בלא ימים, אבל הוא כ"כ גם בקפיצות, אולם עי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סי' ג' סכ"ז, דאין נקבעת לבדה, וכוסת הקפיצות. וכ"כ הרשב"א בע"א ד"ה מתני', לעיל י"א. ד"ה אמר, תוה"ב ב"ז ש"ג, והו' בב"י שם, ועיי"ש שכ"כ גם לדעת הרמב"ם שהשמיט די"ז. ועי' רמ"א יו"ד סי' קפ"ט סכ"ג שהביא ב' השיטות. ועי' תורת השלמים שם סקמ"ג לחוש לב' השיטות. ועי' בדי השלחן שם ביאורים ד"ה י"א. ועי' ב"י שם בדעת הטור שפסק בקפיצות שקובעת לחוד, והשמיט דין זה וכתב בדעתו שבאכילות אינה קובעת לחוד. ועי' ב"ח שהטור השמיטו כי נסתפק באיזה אופן קובעת, ועי' ערוה"ש שם סמ"ה שזה נכלל במ"ש הטור שאחזוה צירי הקדחת.

ישוב קו' התוס' לד' הראב"ד והרשב"א, דאה"נ דהו"מ למימר דלמה לא מנו חכמים, הכוונה לוסת הקפיצות. ב"י יו"ד סי' קפ"ט ד"ה ומיהו על.

י"ל באופ"א, דהכא הא מיירי לענין ד"ש, ואי מיירי הכא בוסת הקפיצות הא בפעם ראשונה נמי ד"ש. מרומי שדה בתוס', [עפי"ד מש"כ לדקדק מרש"י לעיל י"א. ד"ה אילימא, וד"ה אלא לקפיצות, דמבו' שם דפעם ראשונה, נמי ד"ש, וכן בחת"ס שם ד"ה אילימא, וכ"מ בתוספתא פ"א ה"ב, וכ"פ בחסד"ד שם, אמנם יעו"ש במרומי שדה דהתוס' פליגי על רש"י, ולשיטתם הקשו כן].

אי רואה מחמת תשמיש הוי כוסת הקפיצות. עי' מרדכי שבועות תשל"ה בפי' הברייתא ואם יש לה וסת כו', והביאו ב"י, שו"ת מהר"ם בר"ב ד"פ סי' תרכ"ה. ועי' ש"ך ס"ק כ', ועי' שו"ת נו"ב קמא יו"ד סי' מט. ועי' ב"ח וט"ז ס"ק ח'. שו"ת נו"ב קמא יו"ד סי' סא ובתניינא סי' פ"ח ועוד, מש"כ ע"פ הש"ך סי' קפט ס"ק מ. ועי' חוו"ד ס"ק ג' שהאריך לחלוק עליו, ועי' לחו"ש שם שמלה ס"ק ד' ופת"ש סק"ד. וע"ע הגהות שערי דורא נדה סי' ט"ו בשם ר"ח והובא בד"מ אות ז'. ועי' נו"ב תניינא מש"כ במרדכי שבועות בשם ר"ת, ועי' בס' התרומה סי' ק"ו, ועי' שו"ת הרשב"א סי' תתל"ט במש"כ שאין לחלק כו' ועי"ש.

תוד"ה זו וכו' מדלא קאמר אבל רבי אומר וכו'.

ואוקים לשי' זו כחכמים שהם רבים. מהר"ם בתוס'. וע"ע תוס' ב"ב ל"ה. ד"ה ומי. וכעי"ז מצינו בריטב"א יבמות ס"ז. ד"ה ולא. ועי' רשב"ם ב"ב ק"ה. ד"ה ומתמה. וע"ע רא"ש כתובות פ"ג סי' ח'.

בא"ד צ"ל וזו וס"ל כדמשני וכו'.

וכעי"ז מצינו בש"ס ביבמות ס"ז. ב"ב ק"ה. יין מישרים. וכד' התוס' כעי"ז מבו' בתורא"ש.

צ"ב מהו הציון בב"ק שם, ויל"ע בזה. יין מישרים שם. וע"ע תוס' יבמות ס"ה. דלרבי נמי שור המועד נעשה רק בג"פ.

בא"ד וסבירא ליה.

וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות ש"ו ס"ג, דס"ל כרשב"ג. וכן ברשב"א ד"ה אמר, ובתוה"ב ש"ז פ"ג. ר"ן ד"ה הרי. רז"ה שם.

תוד"ה מן המנחה וכו' דאע"ג דאמר בתמיד נשחט וכו'.

ובשי' רש"י מצינו סתירות אימת זמן הקרבת התמיד, דבפסחים שם מבו' דהוא בחצי השעה השביעית, וכ"מ ברש"י בשבת ט: ד"ה מנחה גדולה, אולם בפסחים ה. ד"ה לא תשחט, פירש"י דהוא מתחילת השעה השביעית. רע"א בגהש"ס פסחים שם, ועי' ערול"נ ברד"ה מן, בישוב שי' רש"י, ועי' יומא כ"ח: ועי' משנת ר"א קדשים סוגיות סי' א'.

בא"ד דלא קים לן וכו'.

ק' דא"כ הו"ל ליאסר גם בחצי שעה החמישית. רש"ש בתוד"ה וחוששת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף