לחם דמעה/איכה/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:59, 22 במאי 2024 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך




רש"י


אלשיך
לחם דמעה
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
פלגי מים
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

לחם דמעהTriangleArrow-Left.png איכה TriangleArrow-Left.png ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אני הגבר ראה עני וגומר. היה בוכה ומקונן כי היו לישראל עתה צרו' רבות ורעות בהפך ובחילוף כל הטובות אשר היה להם בצאתם ממצרים ע"ד הקינה שיסד הפייטן אש תוקד בקרבי בהעלותי על לבי וגו' והתחי' תחלה בחלוף המטה שהי' ביד משה בצאת' ממצרים אשר בה היה עושה את האותות ועתה נתחלף המט' ההיא בשבט עברתו וז"ש אני הגבר ראה עני וגומר במקום המטה דמשה שהיה שבט רחמי' לישראל ראיתי עתה עני בשבט עברה וחרון אף שבט האויב ובמקום אשר היה הוא יתברך הולך לפניהם יומם לנחותם הדרך ולילה וגו' בצאתם ממצרים עתה בצאתם מירושלים אותי נהג וגו' וביציאתם ממצרים נאמר עליהם שמלתך לא בלתה מעליך וגומר ובצאתם מירושלים לא מבעיא השמלה אלא אף העור והבשר בלו וז"ש בלה בשרי ועורי שבר עצמותי כי שם ביציאת מצרים אף השמלה אשר עליהם לא בלתה וכאן אף העור והבשר בלו ואז בצאתם ממצרים היו מוקפים בענני כבוד וכאן בצאתם מירושלים היו מוקפים באויבים וז"ש בנה עלי ויקף ראש שהוא נ"נ ותלאה שהוא נבוזראדן כמשז"ל היו מקיפי' עליהם ובנו עליהם דייק ומצודות לכבשם וא"ת שהית' לי מרגוע בתוך העיר כיון שלא היה יכול האויב ליכנס שם לא כן הוא כ"א במחשכים הושיבני כמתי עולם מרוב הפריצים שהיו בתוך ירושלים ואותם הפריצי' המה היו בעוכרינו יותר מן האויבים כענין מהרסיך ומחריביך ממך יצאו באופן שמחוץ תשכל חרב האויב ומחדרים אימת הפריצים וז"ש גדר בעדי ולא אצא מירא' האויב היושב חוץ לעיר ולא הייתי יכול לצאת מן העיר חוצה והכביד נחשתי בתוך ירוש' מיראת הפריצים ובמקום שהיה להם בצאתם ממצרים טובה גדולה כי טרם יקראו הוא ית' היה עונה אותם כענין ויצעקו בני ישראל אל ה' וגו' מה תצעק אלי וגו' הרי שלא היו צריכים לצעוק כלל וכמ"ש מה תצעק אין צריך לצעוק אלא דבר אליהם ויסעו ועתה בצאתם מירושלם אמר גם כי אזעק וגו' דייק מלת גם כלומ' לא מבעיא שאינו עונה אותם טרם נקרא אלא גם אחר שנזעק עונותינו הם מבדילים בינינו לבינו ושתם תפלתי:

אי נמי לפי שלא היה אדם בעולם שסבל ייסורין כאיוב ואז"ל ששאל ממנו הוא ית' שהיה בוחר בא' מב' או עוני או יסורין ולא אבה הוא ית' להביא עליו שתיהם יחד והוא בחר ביסורין יותר מהעוני כמש"ה כי ע"ז בחרת מעוני ואמר המקונן בשם כל ישראל אשר בדור ההוא אני הגבר שבאו עלי שתיהם יחד מה שלא בא אפי' על איוב שהוא האיש שסבל יסורין בעה"ז יותר מכל אדם שבעולם וז"ש אני הגבר שראיתי עוני ודלות מצורף עם שבט עברתו ית' שהכני ביסורין קשי' בגופי הרי שתיהם יחד עוני ויסורין ובהיות כי שכינה עמנו בגלות וכמשז"ל וכענין עמו אנכי בצרה אמר אותי נהג וגו' אעפ"י שהש"י הוא המנהיג אותי בגלות המר הזה וכענין המנהיג שהולך עם המתנחמים והמתנהגים עמו כן הוא יתבר' עמי בצרה ואותי נהג והיה ראוי לפי זה שירחם עלי מעט ויאיר מאורו עלי ולא עשה כן אלא אף שאותי נהג מ"מ אינו מאיר אלי כלל מאור אלא וילך אותי חשך ולא אור וא"ת שהיה לי כן לפי שנסתלקה השכינה מעלי והלכה מאתי אין הדבר כן כי אך בי ישוב היא עתידה לשוב מהגלו' עמי וכענין שארז"ל והשיב לא נאמר אלא ושב ה' אלהיך את שבותך הוא עצמו ישוב עם שבותך וז"ש אך בי ועמי ישוב מן הגלו' ואעפ"י כן יהפוך ידו ומכתו עלי כל היום שהיה ראוי כיון שהוא עמי שיקל ידו מעלי מעט ולא עשה כן:

א"נ אמר אני הגבר וגו' אמר המקונן בשם כל ישראל כאלו המה המתאוננים ובוכים אני הגבר כלומר אני אני הוא הגבר שראה עני ולא נמצא אחר בעולם זולתי שיראה עני וידמה לי וזה ע"ד מ"ש ז"ל איוב מי גבר כאיוב ישתה לעג כמים שהרצון בו שאין דומה לו מי שקבל יסורין בזה העולם כמוהו ועדז"א המקונן אני הוא הגבר שראה עני ואל מי תדמיוני ואשוה כי אין מי שישוה לי שראה עני כאשר ראיתי אני ביען כי אני ראיתי העני בשבט עברתו שהאויבים היו מכים בישראל שילכו וירוצו לפניהם ערומים רעבים יחפים קטנים וגדולים נערים וזקנים וילכו בלא כח לפני רודף וכמשז"ל וז"ש בשבט עברתו אותי נהג ויולך והיה מכה בי בשבט כדי שארוץ לפניו במרוצה והאויבים לא היו מהלכי' ביום כדי שלא יכם שרב ושמש אלא בלילה ואז מתנגפים באבנים רגלי וז"ש חשך ולא אור הייתי הולך בלילה שהוא חשך ולא אור לאור היום וגם ביום אשר האויב היה חונה ואני גם כן חונה עמו גם אז לא ינוח לי אך בי ישוב וגו' כל היום היתה יד האויב נטויה עלי כדרך המכה שמהפך ידו ומנועה על המוכה באופן שביום בלה בשרי ועורי מרוב המכות שיהפוך ידו כל היום להכותני ובלילה שבר עצמותי מטורח הדרך וממהירות ההליכה בחשך שהייתי נופל וקם בעבור המכשולות שבדרכים ועצמותי היו נשברים על האבנים והטעם שהיו מתאכזרים עלינו בתכלי' האכזריות מבלי חמלה כלל לפי שבנה עלי ויקף שהוצרך האויב לבנות עלי דיק ולשפוך סוללה ולהקיף את ירושלים ימים רבים ולא כבש אותנו אלא אחר עמל וטורח גדול וראש ותלאה לכך היו מתאכזרים עלינו כי חרה אפם בנו ולכן כשתפס את המלך צדקיה ומיד עור את עיניו וז"ש במחשכי' הושיבני על המלך צדקיה אמר כן שסמא את עיניו לפי שהסומ' חשוב כמת אמר כמתי עולם ואע"פ שסימא את עיניו וסומא לא היה יכול לברוח אסר אותו בנחושתים וכמש"ה ויאסרהו בנחושתים וז"ש גדר בעדי ולא אצא כלו' אחר שסמא את עיני ובזה גדר בעדי שאיני יכול לצא' עוד ולברוח ולא נסתפק האויב בזה אלא ג"כ הכביד נחשתי ויאסרני:

ד

ארז"ל בלה בשרי אלו המון העם ועורי אלו הצדיקים שחופפין על העם כמו העור על הבשר שבר עצמותי אלו הגבורים. יצא להם זה להוציא הכתוב מידי פשוטו משום דשינה ולא נקט אותם כסדרם בו מלמט' למעלה עצמו' ובשר ועור או מלמעלה למטה עור ובשר ועצמות אמנם התחיל מן הבשר שהיא באמצע ואח"כ העור ואחר הכל העצמות לכן דרשו שלא על הבשר והעצמות ממש כפשוטו של מקרא דבר הכתוב אלא הבש' המון העם והעור הצדיקים וגו':

ה

ואומרו בנה עלי ויקף ראש ותלאה. הכונה כי אחר שהגלה אותי נ"נ חזר עוד הוא ית' ובנה לי ב"ה פעם שנית וז"ש בנה עלי בית שני וגם בנה חומת ירושלים וז"ש ויקף מוקפת חומה וכל זה בטורח גדול כי היו מעיקים רבים ומונעים הבנין ההוא כמובא בספר ד"ה וז"ש ראש ותלאה כי בתלאה רבה ובטורח גדול נבנה הבנין ההוא ואחר כך חזר עוד והגלני והחריב גם בית שני וז"ש במחשכים הושיבני כי כבר זה היו לי ב' חרבנות וב' גליות וב' מחשכים כי החרבן והגלות הראשון היה חשך א' והחרבן והגלות הב' הוא חשך אחר הרי מחשכים ל"ר ובעונותי נתארך כ"כ הגלות עד שנשכחתי כמת מלב והושיבני במחשכים כמתי עולם:

ואפשר לומר עוד כי הקדים בתחלה גודל הצרות אשר באו עליו והוא אומרו אני הגבר ראה עני בשבט עברתו ובאכזריות גדול' וסבת כ"ז היה מפני כי אותי נהג ויולך וגו' כלומר כי הרשעתי במעשי והלכתי אחרי החשך והוא היצר הרע אשר במחשך כל מעשיו הוא נהג אותי והוליכני אחריו וז"ש אותי נהג ויולך אותו שהוא נקרא חשך והוא היצ"הר ולא נהג אותי האור שהיא התורה כד"א ותורה אור וזהו ולא אור דקאמר כלומר לא נהג אותי אור התורה כי לא רציתי ללכת אחרי אור התורה וזה החשך שנהג והוליך אותי והוא היצה"ר לא הניחני אפילו שעה שלא היה מפתה אותי וז"א אך בי ישוב וכל עסקיו ועצתו אינם אלא בי ואם לפעמים היה רואה היצה"ר כי אותה העצה שהיה יועץ אותי לא הייתי חפץ בה יהפך ידו כל היום והיה הופך ידו כל היום לראות מאיזה צד יכול לפתות אותי אם מצד זה או מצד זה הופ' ידו כל היום וכל כך רב חילו וכביר מצאה ידו עד שבלה בשרי והוא המון העם שהם כוללות המון העם כמז"ל לעיל שהבשר הוא דמיון להמון העם ויאמר כפי דרכנו זה כי הראשונים שנתפתו אחר עצת היצה"ר היו המון העם שהם דמיון הבשר ולכן נקט בשר בתחלה לפי שהיו מתפתים תחלה והיו רבים עם הארץ וז"ש בלה בשרי שעשאם כבלויי הסחבו' ולא נתפייס היצה"ר בזה אבל גם יש צדיקים שפתה אותם עד שתהו על הראשונות וזהו ועורי דקאמר שהוא משל אל הצדיקים כמ"ש ז"ל לעיל וכפי דרכם וכפי דרכנו אמר כי גם אותם בלה ועשאם כבלויי הסחבות אמנם כת אחרת של צדיקים גמורים שעמדו על עמדם וירא היצה"ר כי לא יכול להם מה עשה היצה"ר קטרג עליהם מיני קטרוגים עד ששבר וסלק אותם מן העולם וזהו שבר עצמותי דקאמר והם העצומים והגבורים שבי כי איזהו גבור הכובש את יצרו כאשר ראה היצה"ר כי לא יכול להם שבר אותם והמית אותם במיני קטרוגים וסלקם מן העולם:

ואמר בנה עלי וגו'. הודיענו כי לא נתפייס היצה"ר בהחטיא אותי חטא אחד או ב' אבל בנה עלי בניינים של עבירות עד כי עונותי עברו ראשי וזהו עלי דקאמר וגם הקיפני מכל ד' רוחותי ראש ותלאה אשר הוא כינוי אל העבירות אשר הם מרים כמו ראש ולענה באופן כי במחשכים רבים הושיבני כי הרשעים במחשך מעשיה' ודרך רשעים כאפילה ובמחשכים ועבירות רבות הושיבני כמתי עולם כי הרשעים בחייהם קרוים מתים וגם אחר מות במחשכים מושכם אל שאול יורד אל ירכתי בור מקום חושך וצלמות:

א"נ אפשר כי הא"לפא בית"א זאת שהיא מג' פסוקים האחד רמז לגלות מצרים והב' לגלות בבל והאח' לגלותינו זה אשר הוא גלות שלישי והתחיל לספר הגלות הראשון והוא גלות מצרים ואמר אני הגבר ראה עני והענין על העינוי שהיו מענין אותם כד"א ויענונו כמו שנאמר וכו' וכל זה העינוי היה בשבט עברתו כי הנוגשים היו עומדים בשבטם עליהם אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו ויכו שוטרי בני ישראל זהו בשבט עברתו דקאמר כי הוא רמז אל ההכאות ההמה אבל ענין הליכתם למצרים הם מעצמם ובבחירתם ירדו כד"א בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה אמנם בגלות בבל השבאים הוליכו ונהגו אותנו לשם אשר הוא מקום חשך ולא אור וז"ש אותי נהג וגו' ואומרו חשך ולא אור דקשה שכיון שקראו חשך פשיטא שלא היה אור כי החשך הוא יותר רע משלילת האור אמנם הכונה כי בתחלת גלותם היה חושך כי א"ה היו מצרים לישראל אמנם אחר כך אחר שעלו במעלה חנניה מישאל ועזריה ודניאל בתרע מלכא כולם היו מכבדים ומנשאים את היהודים וכן בזמן מרדכי היו מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם וזהו ולא אור דקאמר כי האמת שלא היה חשך בסוף הגלות אבל מה שהיה הוא שלא היה אור כאשר בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתם כי אז אור השכינה נגה עליהם כד"א ואור פניך כי רציתם וכנגד הגלות הג' אשר אנו עתה בו ואמר אך בי ישוב להורות כי כל יום קללתו מרובה משל חבירו וכי הוא נושא ונותן להגדיל ולהכפיל צרותי צרה אחר צרה וזהו אך בי ישוב דקאמר וכן יהפוך ידו ומכתו עלי כל היום והנה כנגד הגלות הא' גלות מצרים אמר בלע בשרי וגו' כי כל אותו הגלות לא היה אלא בבילוי והכנעה מבשרו ועורו ועצמותיו ע"י החומר והלבנים וכל עבודה בשדה ועל זה אמר בלה בשרי ועורי וגו' וכנגד גלות בבל אמר בנה עליו ויקף וגומר דהיינו נבוכדנצר ונבוזראדן וכנגד הגלות הג' הזה אמר במחשכים הושיבני כי בגלות בבל הושיבני במקום חשך אחד דהיינו בבל וז"א אותי נהג וגו' אמנם בגלות הזה כי כלם הלכו בפיזור מפוזר ומפורד בין העמים נמצא שבמקומו של מחשכים רבים הושיבני והלואי שלא היה אלא שבעים שנה לבד כאשר היה גלות בבל אבל ה' שכחני כמתי עולם:

והרב מורי זלה"ה כתב אפשר שהנביא מקונן בצרת ישראל ורעת החרבן ג' הדרגות אחד מציאות הצרות רבות ורעות אשר הביא השי"ת עליהם באף וחימה וקצף גדול וז"ש אני הגבר ראה וגו'. ב' כי לא שככה החרון והחימה בזה אלא שג"כ לקו בעול הגלות ונתרחקו מעל אדמתם כי הנה זו רעה חולה כי בהיותם בגלות בארץ בבל הדבר קשה להאיר להם מחושכם וצרתם ואם היו נשארים באדמתם ובארצם הקדושה היתה הארץ ביישובה וב"ה על מכונו ובלי ספק יהיה להם אור במושבותם וישובו לקדמותם וז"ש אותי נהג ויולך ר"ל בגלות היה זה סבת חשך ולא אור כי עולם חשך בעדי ואקוה לאור ואין. שלישית רעה עוד מאלה כי גם שם בארצות הגוים לא הונח להם שם ובכל יום ויום היו עומדים עליהם לכלותם ומחדשים עליהם גזירות קשות וז"ש אך בי ישוב וגומר.

ואפשר עוד שכונת יהפוך ידו כל היום הוא דמיון האדם אשר רצונו להכות פעם אחר פעם בגודל חרונו וכשנלאה ידו הא' מחליף ידו כדי שלא ייעף ויגע והכונה לומר שהכה בהם באכזריות עכ"ל.

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב אפשר שרצה להגדיל צרתו ורעתו כ"כ עד שקרה בו הפך מה שיקרה בכל הרעות שבמציאות שבכל הרעות יקרה כמו שיקרה בחלאים שיש ג' אופני מיני זמנים שונים יש זמן מוגבל לעליה ויש זמן העמדה וזמן ירידה כי א"א שיהיה עולה לעולם בלתי העמדה או ירידה כלל ואמר הנביא שרעתו גדלה כ"כ עד שלעולם היתה בעליה ולא היה בה העמדה ולא ירידה והוא אומרו אני הגבר ראה וגומר ר"ל שראה העוני במצב אחד קיימים לעולם עולה תמיד וזהו הנרמז בשבט עברתו שהעברה בוערת בו תמיד ואמר אותי נהג וגו' ירצה נהג אותם ויולך אותו בדרך עליה אל תכלית הרע שהוא חשך בלתי עירוב אור כלל ואמר שכאשר הגיע אל תכלית הרע שב לתחלתו לעלות וז"א אך בי ישוב וגומר ירצה אחר שנהג אותי אל תכלית הרע שב להפוך בי ידו מכתו כבתחלה בשבט עברתו באופן שאני תמיד בעליה ואין שם ירידה כלל:

ואפשר שיאמר שראה את העני ומקלו בידו כדמות רועה וז"א אני הגבר וגומר ירצה אני הוא הגבר אשר ראיתי את העני ושבטו בידו כדמות רועה ואמר שהעני הנזכר היה רואה אותו הפך כל הרועים כי הרועה מקלו בידו להנהיג את הצאן אל מקום טוב בנאות דשא ונחלי מים ונאספו שמה העדרים אמנם זה במקלו נהג אותי אל מקום חשך אשר לא יקוה אחריו אור ירצה כי הרועים גם כשמנהיג את הצאן לעת ערב בבית אחד או באיזה מקום מיוחד ללינת' הנה זה הוא לתקו' אור הבקר וכמו השחר עלה ישוב להנחותם אל כר נרחב אמנם העני נהג אותי אל מקום חשך אשר לא יקוה אחריו אור כלל וז"א חשך ולא אור וכו' ואמר שעוד יעשה דבר אחר הפך הרועים והוא כי הרועה מנהיג את הצאן בדרך ישר כי אם יבא איש נגד הצאן וישיב אותם אחור יהיה נקל לשוב אל הדרך ואמר שהרועה הזה והוא העני אין הנהגתו בדרך ישרה רק ישוב יהפוך ידו כל היום פנים ואחור בארחות עקלקלות וז"א אך בי ישוב וכו' עכ"ל:

ואומרו בלה בשרי וכו'. כי נראה כי אין סדר למקרא הזה שלא התחיל מהעו' דהיינו מלמעלה למטה או היה לו להתחיל מלמטה למעלה דהיינו מהעצמות. אמנם אפשר שלקח הסדר הטבעי כי בכל המורסות והחלאים ראשונה תתעפש הבשר מבפנים לסבת רכותו והעור שעל המורסא עדיין הוא קיים אמנם אחר שכבר נתעפש הבשר באיכות גדול אז תתבקע המורסא ויפסד גם העור ואם המורסא הזאת יתארך זמן רב מלהתרפות מגיע העיפוש אחר כך גם אל העצמות וז"ש אחר הכל שבר עצמותי ונקט לשון שבירה בעצמות לפי שהם קשים ושייך בהו שבירה והעור והבשר שהם רכים שייך בהו בילוי ולכן אמר בלה בשרי וכו'. אח"כ מצאתי להר"מ אלמושנינו ז"ל שכתב בזה כדברי.

ובמדרש במחשכים הושיבני כמתי עולם א"ר שמואל ד' חשובים כמתים סומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם מצורע שנאמר אל נא תהי כמת ומי שאין לו בנים דכתיב בה ברחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ומי שירד מנכסיו שנ' כי מתו כל האנשים המבקשים וכי מתים היו אלא שירדו מנכסיהם עכ"ל:

הנה הראיה שמביא לסומא ומצורע הנה הנם ברורות ובראיה שמביא למי שאין לו בנים דקדק בעל המאמר דקאמר דכתיב בה ברחל והיה די שיאמר דכתיב הבה לי בנים וכו' אמנם כונתו להביא הדבר בק"ו שאם האשה שאינה מצווה על פריה ורביה כתיב בה מתה אנכי וז"א דכתיב בה ברחל כלומר בה ברחל שאינה מצווה על הבנים כתיב בה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי כ"ש לאיש שהוא מצווה שאם אין לו בנים חשוב כמת:

ולהבין כי כפי הנראה לא נפקא דרשא זו כלל ממעשה דרחל דשאני רחל שהיתה מקנא באחותה דכתיב ותקנא רחל באחותה וגו' ואמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי כלומר שתצא נפשי מצער הקנאה שיש בי ואפשר דדייק זה מדקאמר מתה לשון הווה ולא אמרה אמות כי הבנת אמות כלומר תצא נפשי ואמות מצער הקנאה שיש בי אבל מדקאמר מתה אנכי כלומר מעתה ומעכשיו אני קרויה מתה וגם אם עתה אני בחיים אני קרויה מתה מכאן שכל ישראלי שאין לו בנים חשוב כמת:

ולראיית מי שירד מנכסיו שהביא ראיה שנאמר כי מתו כל האנשים וגו' וקשה על ראיה זאת דמאן לימא לן שהיו עניים דלמא היו סומים או חשוכי בנים או מצורעים שכל אלו חשובים כמתים כדאמרן ומנ"ל שירדו מנכסיהם:

הנה בזה כבר קדמני החזקוני ז"ל שכתב בפרשת שמות ז"ל כי מתו כל האנשים וגו' פירש"י מי הם דתן ואבירם חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת ע"כ. כלומר סומין היו אין לומר שהרי כתוב בפרשת קרח העיני האנשים ההם תנקר אין להם בנים אין לומר שהרי כתוב ונשיהם ובניהם וטפם מצורעים היו אין לומר שהרי במחנה ישראל היו כדכתיב העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם על כן עניים היו עכ"ל:

ואפשר לפרש דברי המקונן על ישראל שלקו בד' דברים אשר חשובים כמתים וכל ארבעתם נתקיימו בהם הא' הוא העוני כי עני חשוב כמת עכ"א אני הגבר ראה עני בשבט עברתו כי כל ישראל הם עניים אביונים מבקשים לחם ואין וידל ישראל וכן דימה את עצמו כסומא אשר הוא חשוב כמת ועז"א אותי נהג וגו' כסומא אשר לא ראה מאורות מימיו וגם בפועל עשה הדבר הזה במלך צדקיהו אשר עור נ"נ את עיניו ונוסף על כל זה כי אך בי ישוב וגו' בייסורין קשים ומחודשים כל יום קללתו מרובה משל חבירו וכנגד הלוקה בגופו בצרעת שגם הוא חשוב כמת אמר בלה בשרי ועורי בנגעים עצומים שבר עצמותי אשר לא יוכל להרפא. ולענין הבנים כי מי שאין לו בנים חשוב כמת אמר בנה עלי וגו' כלומר כי בתחלה הרבני והפרני אלהים בבנים ובנות וז"ש בנה עלי מלשון ואבנה גם אנכי ממנה שהוא מלשון בנים ואחר כך ביום חרון אפו הכרית את כולם בהכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות ועז"א ויקף ראש ותלאה כי הקיפני במיתתם מי ראש ולענה באופן כי בכל ד' מיני מחשכים וצרות אשר חשובים כמתים בכולם הושיבני כמתי עולם וז"ש כמתי לשון רבים כלומר ככל אותם אשר הם חשובים כמתים מן העולם וכדאמרן ועל כל זה היה הנביא מקונן כי אנוש שבר ישראל נחלה מכתם:

ז

הנה עתה נתרע' על אורך הגלות הזה כי עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו וז"ש גדר בעדי ולא אצא איני יוצא מן הגלות הזה לעולם כאלו גדר לפני שלא אצא הרי כמות אורך הגלות וגם באיכותו הכביד נחשתי כי הכביד עול הגלות והצרות עלי ולא זה בלבד עשה לנו אלא כדי שלא יעלה בדעתינו להתאסף ראשי עם יחד עם בני ישראל כל העם מקצהו להתפלל אליו שיושיענו מן הגלות הזה השביענו הוא יתברך שלא נעשה כן וכמרז"ל על קרא דהשבעתי אתכם בנות ירושלים וגו' שהשביע הוא ית' את בני ישראל לאמר כי מעולם לא יתפללו על הישועה שתבא קודם זמנה עד שתחפץ וז"ש גם כי אזעק ואשוע אף אם אומ' לזעוק על הישועה שת' תפילתי והשביעני שלא יעלה על לבי לעורר את האהבה עד שתחפץ ואמר גדר וגו' כי בהיות האויב צר על ירושלים לא היו יכולים ישראל צאת חוץ לעיר בדרך שערי ירושלים כי היו כל השערים נסגרים כדי שלא יכנס האויב ולא היו יכולים לצאת אלא דרך השערים הקטנים הנחבאים במקום שאין יד האויב שולטת שם וז"ש גדר דרכי בגזית הדרכים שהם דרך המלך שהוא הדרך המפורסם שהוא דרך שערי ירושלים גדר אותם כאלו הם גדורים בגזית שנסגרו השערים כולם מפני פחד אויב והוצרכתי לעות נתיבותי אם באתי לצאת מן העיר הייתי צריך ללכת באורחות עקלקלות נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה ואמר על האויב דוב אורב הוא לי ובהיות כי בני ישראל ומלכם נמשלו לארי כענין גור אריה יהודה וגו' ואמר כי היה לי שלא כדרך העולם כי דרך העולם שהארי רודף ואור' אל הדוב והדוב בורח ומסתיר עצמו במסתרים מפחד הארי וכאן אף על פי שאני נמשל לארי והאויב נמשל לדוב הדוב אורב הוא לי ואני שאני הארי מסתיר את עצמי במסתרים מפחד הדוב ומי ראה כזאת מי שמע כאלה שיהיה הדוב אורב אל הארי והארי יפחד ויברח מן הדוב וישים עצמו הארי במסתרים ואמר דרכי סורר כענין דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כי עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים כמו הדרך שאין עובר ושב בה וז"ש דרכי סורר כי עלה כלו קמשונים וגם ויפשחני הרג והשמיד את כלנו וביען כי נאמר בתורה חצי אכלה בם ואז"ל חצי כלים והם אינם כלים אמר פה כי כן היה דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ והביא בכליותי כל בני אשפתו עד שלא נשאר באשפתו אפילו חץ א' ועדיין לא כלה אותנו כמ"ש רז"ל חצי כלים והם אינם כלים.

א"נ אמר גדר בעדי ולא אצא הכונה שהודיענו הטובות ניסים ונפלאות שהיה עושה עמנו ועם אבותינו בימים שחלפו למו כי בימי חזקיה המלך עליו השלים מצינו שלא הוצרכו הם לצאת להלחם עם מחנה אשור רק כל ישראל היו אוכלים ושותים ומסובים בבני ברק ליל ראשון של פסח וישלח ה' מלאך ויך במחנה אשור ולז"א גדר בעדי כלומר לשעבר הוא ית' היה גודר גדר בעדי כדי שלא יזיקני סנחריב מלך אשור ולא אצא כלומר לא הוצרכתי אני לצאת להלחם כי ה' נלחם לי ועתה כעת לקח הוא ית' הקצה האח' והכביד נחשתי זה אשר אנחנו אסירי עני וברזל ולא זה לבד אלא גם כי אזעק ואשוע אם נאמר לצעוק ולהתפלל לאל שתם האל תפילתי ע"י האויבים כי שלוחי דרחמנא נינהו והם סותמים בית תפילתינו וכאלו יאמר שתם בית תפלתי כי גוזרים גזרות לסתום בתי התפלות ואינם מסתפקים בסגירת בית התפלה לבד כי אם גם גוזרים עלינו שמדות שלא נקיים מצות אלהינו וז"ש גדר דרכי בגזית שהם מצות אלהים כענין והלכת בדרכיו וגומר הם גודרים אותם בגזרה שגוזרים עלי גזרות רעות כדי שלא אקיים אותם ולא זו בלבד אלא גם מכריחים ואונסים אותי להמיר דתי וז"ש נתיבותי עוה שעונשים אותם לעקש ולעות את דרכי הישרה ובכל זאת עדיין לא שב אפם ממני אלא כדוב אורב הוא לי האויב לראות אם אני מקיים שום מצוה מהמצות להפיל אותי בכבשן האש וכל זה בא אלי לפי שהוא ית' שהוא הארי כענין אריה שאג מי לא ירא הוא בהסתר פנים ממני ולא בהסתר א' לבד אלא בב' מסתרים כענין ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ההסתר כפול כי הארי הוא ית' הסתיר פניו ממני וע"כ יש יכולת ביד האויב להצר לי כל השיעור הזה.

א"נ אפשר שהכתובים הללו מדברים על היצה"ר כאשר פירשנו הכתובים דלעיל אשר הוא יצר הרע להחטיא את האדם ובהיותו מחטיא לאדם בזה מבקש להמיתו ואחר שהחטא בעצמו נקום ינקם ממנו ועל היצר הרע כי הוא האויב האמתי עליו אמר וסיפר מה מעשה היצר הרע אל האדם וה"א גדר בעדי ולא אצא ע"ד מש"ה לפתח חטאת רובץ וכמעט שעדיין לא גמר לצאת הולד מרחם אמו אלא שהוציא ראשו לאויר העולם תכף נכנס היצה"ר בתוכו וז"ש גדר בעדי והקיפני היצר הרע כלומר כמעט שעדיין לא גמרתי לצאת מרחם אמי וז"ש ולא אצא ותכף הוא גדר בעדי ותכף הכביד נחשתי בשלשלאות נחשת על צוארי והכביד את עולו עלי ואמר גם כי אזעק וגומר הכונה כי ביודעו היצה"ר כי הקול קול יעקב לכן הוא עושה באופן כי גם כי אזעק ואשוע הוא שתם את תפילתי מעבור תפילה ובמה סתמה במה שגדר דרכי בגזית נתיבותי עוה והכונה כי המצות הם ב' חלקים מצות עשה עליהם אמר גדר דרכי שהייתי רוצה להלוך ללכת לקיים מצו' אלהי והיצה"ר הוא גדר דרכי בגזית ואינו מניח אותי לקיים אותס וגם המצוות לא תעשה פתני ואפת עד שנתיבותי עוה והכונה שהעותי והרשעתי ועוד דוב אורב הוא לי ארי במסתרים הכונה על היצה"ר כי הוא כדוב אורב יושב לו בחדר וכן הוא כארי יושב במסתרים לטרוף טרף לנפשי כן היצה"ר הוא אורב לו לאדם ומקומו המושכר לו הוא בחדרי חדרים משכיות לב האדם כי שם ביתו וז"ש ארי במסתרים ואפשר גם כן שקראו ארי במסתרים לפי שכל עצות היצה"ר אינם בפי' שאומר לאדם שיחטא שאם כך היה לא יאבה לו האדם ולא ישמע אליו כלל אבל מורה לו לאדם היתר ותחתיה תעמוד הבהרת ומראה לאדם סימני טהרה אבל לפי האמת הוא כארי נחבא ויושב במסתרים לארוב לאדם ואמר דרכי סורר ויפשחני הכונה כי הוא ממלא כל דרכי בקוצים וברקונים אחר כך ויפשחני כי היצה"ר הוא המחטיא והוא גם כן נקום ינקם מן האדם כמז"ל הוא שטן וכו' באופן כי שמני שומם כי הוא המשומם אותי ולעולם דרך קשתו הוא קשת העבירות והוא לוחם ילחמני בהם כי הם חציו לירות במסתרים תם ודרך קשתו ויציבני כמטר' לחץ כדי להחטיאני וכאשר רואה כי אין בו כח להחטיאני במעשה אז לפחות משתדל להחטיא אותי במחשבתי וז"ש הביא בכליותי בני אשפתו כי הכליות שם מושב המחשבה כי כליות יועצות וזה שאמר הביא בכליותי וגו' כי החטיא אותי במחשבות רעות אשר הוא דבר נקל לחטא בהנה:

וכפי הדרך אשר פירשנו לעיל גם כן כי סודר כל ג' פסוקים על הג' גליות שגלו ישראל וכן גם עתה כנגד גלות מצרים אמר גדר בעדי ולא אצא והוא ע"ד מז"ל כי מעולם לא היה עבד יכול לצאת ממצרים ועל זה אמר הכתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים כלומר שהיה בית מוכן לעבדים כי עבד שהיה נכנס למצרים לא היה יוצא ועכ"א גדר בעדי ולא אצא שלא הייתי יכול לצאת משם ושם הכביד נחשתי כי היינו שם אסירי עני וברזל אבל היה קרוב ה' אליהם כאשר יקראוהו באמת כי ויזעקו בני ישראל אל ה' ותכף וישמע אלהים את נאקתם כו' אמנם בגלות הב' גלות בבל גם כי אזעק ואשוע סתם תפילתי עד בא הזמן המוגבל למלאת שבעים שנה ובאותו הגלות הב' מהרה ספו תמו הע' שנה אמנם בגלות הזה האחרון גדר דרכי בגזית כאלו גדר לפני באבני גזית שא"א להורסם ולצאת מהגלות ונתיבותי עוה באופן שאין לי מקום לצאת מן הגלות הזה והמשיל הדבר כאלו הוא גדור באבני גזית להורות על אורך הגלות. ובאות הדל"ת הפסוק הא' הוא רמז על פרעה מלך מצרים שהיה בחצרותיו ובטירותיו והיה אורב משם לישראל וכמו שמצינו שהזמינם בביתו להתייעץ עליהם וכמש"ה ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו וגו' הוא התחיל בעצה תחלה ועליו אמר דוב אורב וגו' שם בחצרותיו ובטירותיו ועל גלות בבל אמר דרכי סורר כי השבאין היו מוליכין אותם יחפים על הדרכים אשר עלו כולם קמשונים וילכו בלא כח לפני רודף וז"ש דרכי סורר בקוצים וברקנים ויפשחני שמני שומם וכנגד הגלות הג' אשר אנו בו אמר דרך קשתו וגו' כי בכל עת ובכל רגע אני מוצב לקראתם כמטרה לחץ:

ח

ובמדרש גם כי אזעק ואשוע. ר' אחא אמר כל המתפלל עם הצבור למה הוא דומה לבני אדם שעשו עטרה למלך בא עני א' ונתן חלקו בתוכה מה המלך אומר בשביל זה עני איני (זז) (ה"ג בעלי י"ע) מקבלה מיד מקבל המלך ונותנה בראשו כך אם היו י' צדיקי' עומדי' בתפלה ורשע עומד ביניהם מה הקב"ה אומר בשביל רשע זה איני מקבל תפלתם בתמי'. ורבנין אמרי בא אחר הצבור מעשיו נפרטין למה הוא דומה למלך שנכנסו אריסיו ובני ביתו לכבדו בא אחד באחרונה אמר חסת' חביתו מי גרם לו הרי שבא באחרונ' כך כל המתפלל לאחר הצבור מעשיו נפרטין לכך נאמ' גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי שתם כתיב לפי שתמו הצבור תפלתהון עכל"ה:

והרב מורי זלה"ה כתב בפירוש המאמר הזה ז"ל הנה ר' אחא קרא כפשטיה דמיירי בלשון יחיד ללמד על המתפלל ביחיד שאין תפלתו מקובלת אלא אם כן יהיה כשר וצדיק וראוי מצד עצמו מה שאם יתפלל בצבו' אינו כן אלא תפלת הרשע מקובלת בכלל שאר הצדיקים כי לא לבד שאינו מזיק לתפלת שארית הצבור אלא גם תפלתו מקובלת והביא משל בני אדם שעשו עטרה למלך ובא עני ונתן חלקו כו' ללמד לנו שכשאנו אומרים שגם תפלת הרשע מקובלת עם תפלת הצדיקים היינו כאשר התפלה היא כתקנ' ואין בה פיסול מחמת עצמה כלל אז לא תזכרנה מעשיו הרעים של אותו הרשע בעת ההיא אמנם אם התפלה אינה כתקנה בודאי לא תתקבל בשיתוף האחרים ולא תתערב עמהן להיות בכלל העטר' וזה נלמד מהמשל שאותו העני שנתן חלקו אין פחיתותו וגרעונו בשביל החלק שנתן שהיה גרוע שהשאר נתנו זהב או כסף והוא נתן נחשת וברזל או כסף סיגים כי בודאי יחשבו לפושעים המקבלים ממנו לערב אותו בעטרה ולזייף אותה וא"כ אין הפחיתות רק מצד היותו עני ובלתי חשו' שאפילו שיהיה חלקו שוה לשאר בני האדם אין זה כבוד המלך ללבוש עטר' שאדם עני נתן בה חלקו ומ"מ אינו חושש לחלק אותו העני בשביל שאר האנשים החשובים שעשאוה כן יהיה דמיון הרשע שהוא מתפלל עם צדיקים אינו חושש להיותו רשע והתפלה מקובלת ונעשית עטרה בראש חי העולמים ואינה נדחית וכמ"ש ז"ל בפסוק שומע תפלה וכו' אמנם אם תהיה מחשבת פיגול בתפל' או באופן אחר שהתפלה לא תהיה כתקנ'. בודאי שהיא פגם גדול בעטרה שיהיה בה זיוף ועירוב כסף סיגים או בדיל ונחשת ובודאי שאז נפסלת התפלה ולא תתקבל זו היא סברת ר' אחא ואמנם סברת רבנין דלא מבעיא רשע אלא אפילו שיהיה צדיק או בינוני צריך שיתפלל עם הצבור ואם לא התפלל עמהם אפי' שיהיה תכף אחריהם שלא עבר זמן כלל אפשר שיבא לו היזק רב שמעשיו נפרטין ולזה הביא המשל למלך שנכנסו אריסיו וכו' להורות דבשוין משתעי כי אין ריעותא לאותו שנסתם חביתו אלא שבא באחרונה וכן הנמשל אין רעותא לאותו שמעשיו נפרטין אלא שהתפלל אחר הצבור וזש"ה גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ולמה לפי שתם תפלת הצבור כי דרשינן שתם כפי המכתב שכתוב בשי"ן ותרתי שמעינן מיניה לשון סתימה ולשון השלמה מדכתיב בשי"ן ולא בסמ"ך ואמר לכך נאמר גם כי אזעק וכו' לומר שאין כונתם להכחיש את סברת רבי אחא אלא לומר שמהפסוק הזה אין ראיה כי הפסוק הזה לכך נאמר וכו' נמצא תורף הענין דרבי אחא פריש קרא במעלת המתפלל עם הצבור ורבנן פרשי קרא בגריעות המתפלל ביחיד ורב אחא אפשר דלא סבר כרבנן אמנם רבנין כר' אחא עכ"ל.

ואפשר לי להוסיף עוד בזה המאמר כי גם אם ענין תפלת הצבור בודאי שהעשרה צדיקים היו מכוונים בתפלה בכוונה שלימ' לא כן הרשע אשר בתוכם כי בודאי שלא כיון באותה תפלה ככונת הצדיקים והלואי שתהיה תפלה בלא כונה כלל לא כונה טובה ולא מחשבת פיגול רק תפלה פשוטה ותפלה זו נמשלת לחלק העני אשר נתן בעטרה כי בודאי שלא נתן בחלק אשר נתנו כל אחד מהי' עשירים ודייק זה מ"ש בא עני א' ונתן חלקו בתוכה כלו' חלקו כפי הראוי לו שאם כל אחד ואחד נתן ח' או י' ליטרין כסף והוא נתן מעה כסף חלקו כפי עונייו וכן הוא בענין תפלת הרשע שנתן חלקו כפי עונייו וכפי מיעוט מעשיו נמצא שהחלק שנתן הרשע מאפס ותוהו נחשב ואילו היתה לבד' לא היתה נחשבת כלל ולא היתה מקובלת ועתה שנתערב' תפלתו הוה סלקא דעתין שיעשה היזק גם לשאר תפלות הצדיקים כי עירב פסולת באוכל אלא שהקב"ה אומר וכי בשביל רשע זה איני מקבל תפלתם ומקבל אותם יחד וגם תפלת הרשע תקובל כי כבר נתן חלקו בעטרה שעשו הצדיקים לראש הצדיק הוא השי"ת כדמיון העני שנתן חלקו בעטרת המלך ודייק עוד בלשון המאמר דקאמר כך אם היו י' צדיקים עומדים בתפלה ורשע עומד ביניהם נראה דדווקא כאשר יש י' צדיקים מלבד הרשע והרשע הוא י"א אז הוא ראוי שתקובל תפלת' ואומר השי"ת וכי בשביל רשע זה איני מקבל תפלתם לפי שכבר יש י' שהם מנין של עשרה צדיקים כדי שיעור עשיית העטרה כי בפחות מי' אין בה שיעור לעשיית עטרה שלימה וחשובה כי בי' אומרים קדיש וקדוש' לא כן בט' ולכן כאשר יש י' צדיקים מלבד הרשע הנה אז הרשע הוא כיתר לצורך עשיית העטר' ומבלתו תעשה העטרה וכל היתר כנטול דמי ולכן אינו מעכב לקבלת תפלות הצדיקים והוא דמיון לאותם בני אדם שעשו עטרה למלך שכבר הם נתנו כשיעור הצריך לעטרה אלא שבא גם העני הוסיף בה מדיליה חלקו אמנם אם לא יהיו אלא ט' צדיקים ורשע א' שהתפללו יחד אפשר שבשביל אותו רשע לא תקובל תפלתם ודריש ר' אחא דרשא זו מקרא דכתיב גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי נראה כיון שמדבר בלשון יחיד אזעק אשוע שתם תפלתי נראה כי מפני שהתפללתי תפלה ביחיד ע"כ שתם תפלתי הא' אם הייתי מתפלל בצבור לא היה סותם תפלתי וכל עוד שלא יש אלא ט' צדיקים תפלת יחיד מתקרי כי חד ט' וט' כחד ואפי' שיהיה רשע משלים לי' הרשע כמאן דליתיה דמי וכתפלת יחיד חשיבא ואינה נעשי' העטרה הראויה ליעשו' מתפל' שהיא במנין של י' ואיכא בינייהו בין ר' אחא לרבנין כי לר' אחא אם האדם התפלל ביחיד אפי' שיתפלל קודם שהתפללו הצבור אפשר שלא תקובל כיון שהתפלל ביחיד ולא נאמר שתהי' אותה התפלה מזומנת ביד המלאך עד שיתפללו הצבור ואז מערבה עם תפלת הצבור כי לא תתערב עם תפלות הצבור רק כאשר התפלל עם הצבור ממש ושם חלקו עמה' ודייק קרא דנקט בלשון יחיד כי כיון שנאמרה ביחי' ע"כ שתם תפלתי אמנם רבנין סברי כי אם האדם הקדים והשכים כמו השחר עלה והתפלל קודם שתמו הצבור תפלת' אפי' שהוא אמרה ביחיד המלאך המקבל התפלות מערב גם אותה התפלה של אותו יחיד שקדם והתפלל כי עדיין זמן תפל' לכל היא אמנם אם הדלת תסוב על צירה והוא על מטתו ואחר שתמו הצבור תפלתהון בא באחרונ' והתפלל אז מעשיו נפרטין וז"ש בא אחר הצבור מעשיו נפרטין למה הוא דומה למלך שנכנסו אריסיו בני ביתו לכבדו בא א' באחרונה אמר תסתם חביתו מי גרם לו הרי שבא באחרונה כך כל המתפלל לאחר הצבור מעשיו נפרטין לכך נאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי שתם כתיב לפי שתמו הצבור תפלתהון הנה מדבריהם משתמע כי מאי דאמרן איכא בינייהו:

עוד כתב הרב מורי זלה"ה גדר בעדי ולא אצא ועכ"ז שלא הייתי יכול לצאת הכביד נחשתי ובכבלי ברזל הביאני אע"פ שלא הייתי צרי' וזאת אומר' שאין זה רק גודל חרונו ית' והוא רמז אל הגליו' אשר גדר השי"ת בעדם וחק וזמן נתן להם וגדר בעדי שלא לצאת מהם אם לחרבן ראשון ע' שנה אם לשני עד קץ הימין ועכ"ז הכביד נחשתי והם צרותי שרבו כמו רבו עכ"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב הנה העומד בבית האסורים אפשר שינצל וימלט בא' מב' דרכים כי אם הוא אסור בנחושתים ובכבלי ברזל כדרך רוב האסורים אפשר שיהיה הכבל חלוש ונקל לישבר הכבל וינצל:

ואפשר שינצל עוד מצד אחר אף שיהיה אסור בנחושתי' כבדים והוא אם יצעק וישמעו קולו ויבואו אוהביו וישברו הכבלים:

וספר הנביא שהיה אסור בבי' האסורים וז"א גדר בעדי ולא אצא וגומר ואמר שהיה אסור באופן שמכל השתי אופנים שאפשר שתבא ההצלה לא היתה אפשרית כנגד הראשון אמר הכביד נחשתי שהיו הנחושתים כבדים שלא היה יכול להנצל מהם בשום צד כמו שעושים היום הכבלים משני עצים כבדים שאי אפשר להמלט מהם כי המסגר הוא רחוק מהאיש האסור שם ולא יוכל לפותחו:

וכנגד הדבר השני והוא שאף בהיות הכבלים כבדים ובלתי אפשר לשבר אות' הנה אי אפשר שיבואו מחוץ לרוחתו לשועתו באופן שאין מקום להצלתו:

ולהיות שלכל ב' דרכי ההצלה צריך תנאי ג' והוא שיהיה בקי בדברים אשר ינוס בהם ויהיו הדרכים מפותחים ומרווחים שיוכל לנוס במרוצה באופן שאף אם ירגישו בדבר וירדפו אחריו לא ישיגוהו:

ט

הנה כנגד התנאי הזה אמר גדר דרכי וגו' והוא כאלו אמר שאף אם היה אפשר שישמעו צעקתו ויצאו וישברו הכבל וימלט משם ואפילו היה אסור בלתי נחושתים עדיין אין לו הצלה כלל מצד הדרכי' שאינו יכול לצאת משם יען גדר הדרכים כולם בבנין גזית שאי אפשר לעבור בשום צד ולא עוד אלא אף אם לא היו הדרכים בנויי' בגזית שאי אפשר לעבור והיה אפשר שיצא הנה הנתיבות הם מעוותות שאין יוצא ואין בא בהם ולא יוכל לברוח כי הבורח צריך שיהיה בקי מאד שאם לא כן יתפשוהו מיד וזהו אומרו נתיבותי עוה וגומר. עוד כתב שעל הדרכים והם הדרכים הידועים לכל ומרווחי' אלו גדר אות' בגזית וסת' אות' לגמרי כדי שלא יוכל ללכת בהם אף כי הכל היו בקיאים ללכת בהם עתה הם גדורים בגזית וסתומים אמנם הנתיבות והם דרכים צרים אורחות עקלקלות בלתי ידועים לכל רק לבקיאים אלו עוה אותם באופן שאם היה הולך בהם היה חושב שהוא הולך לפנים והוא שב לאחור באופן שהיה נתפש מיד וז"א נתיבותי עוה:

או יאמר גדר בעדי וכו' הכונה שגד' בעדי עם היות שהוא לא היה יוצא אף אם לא היה גדר בעדו יען תשש כחו והוא כאלו אמר שלא נתפייס באפיס' כחי המחייב לי שלא אצא מצד עצמי אלא שרצה לגדור בעדי וז"א גדר בעדי ולא אצא ר"ל גדר בעדי ללא צורך כי אני לא אצא כי אין בי כח לצאת אף אם לא היה גודר בעדי וכן עם היותו מצד חולשתי ואפיס' כחי כאלו היו לי נחושתי' לא נתפייס בנחושתי הטבעי רק שרצ' להכביד אותו עוד וזהו הכביד נחשתי ר"ל יותר על מה שהיה נחשתי המחייב אותי שלא לזוז ממקומי הוא הכביד אותו עוד כי חושש לחששו' רחוקות. ובזה יתיישב לשון הכתוב על נכון שלכל הפירושי' ה"לל גדר בעדי שלא אצא והי"לל הכביד נחשתי עלי או שם אותי בנחושתים כבדי' כי אומרו הכביד נחשתי נראה שהוא כבד בנחושתים והכביד אותם ובמה שאמרנו מתיישב הכל:

ולהיות כי מי שהוא על האופן אחר זכר שלא יוכל לזוז ממקומו בשום צד לא יתכן בעולם שיאמר עליו שיהיה לו ריוח והצלה מצד עצמו רק מצד אחר שיבא שם להצילו וזה יהיה בא' מב' פנים אם שהוא יקרא מי שיעזור לו וקולו ישמע למרחוק ויבאו לקבל צעקתו לרוחתו לשועתו ויוציאוהו משם כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ומה גם בהיותו על האופן אשר זכר ועל אופן ההצלה הזאת אמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ירצה אני מעצמי איני יכול ליזעוק ולשוע כי תשש כחי רוחי ושיחי על הדרך שזכרנו אף גם שהייתי יכול לזעוק ולשוע אין מי שישמע שהוא התכלי' המכוון בזעקה פה וז"א גם כי אזעק ואשוע וכו' כי מלת גם יורה על הכונה שזכרנו כאלו אמר גם אם הייתי יכול לזעוק אינו מועיל לי בהיות הכונה בזעקתי שישמעני שומע ויבא להצילני וזה לא יתכן כי שתם תפלתי כ"ש שאיני יכול לזעוק כנזכר והוא דקדוק נכון מסכים אל הכונה הנכונה הנז' והאופן הב' מההצלה תהיה שאף שהוא לא יוכל לזעוק ואף אם יהיה צועק אין מי שישמע אפשר שיבאו אנשים שם ע"צ הקרי וההזדמן או לאיזו כונה ויצילוהו משם אף אם היה כאלם לא יפתח פיו לז"א שגם זה לא היה אפשר בו יען כל המעברים סתומים וסגורים שהדרכים גדר בגזית וז"א גדר דרכי בגזית והנתיבות והם הארחות הבלתי ידועות לכל הם מעוותות וז"א נתיבותי עוה באופן שאין יוצא ואין בא ואין מקום להצלה כלל:

י

ותזנח משלום נפשי. ידוע כי שלום הוא שמו של הקב"ה כענין ויקרא לו ה' שלום אמר לפי ששכחתי שם אלהי ע"כ באה אלי הצרה הזאת וז"ש ותזנח משלום נפשי ושכחתי תורתו ובחוקותיו לא הלכתי ומאסתי מצותיו ועל כן נשיתי הטובה שהיתה לי עד עתה ובאה עלי הרעה ביען שכל חוזק ותוקף בר ישראל הוא קיום מצותיו ית' ואני שעזבתי פקודיו אמרתי אבד נצחי ותוקפי ומעוזי כיון שלא שמרתי המצות אין לי שום חוזק ז"ש ואומר אבד נצחי ואין לי עוזר וסומך אלא רחמיו ית' וז"ש ותוחלתי מה' אין לי תוחלת ותקוה רק משם זה דיי' שהוא המורה על רחמים. ועוד אפשר שנתן סיבה עצומה לרעה הבאה עליה' והוא מש"ה על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וז"ש ותזנח משלום נפשי ואין שלום בעצמי והכל מפני חטאתי כי נשיתי טובה שהיא התורה וכמ"ש ז"ל אין טוב אלא תורה כי היא הטובייות האמיתי ולפי שנשיתי ושכחתי ועזבתי את התורה על כן ותזנח משלום נפשי לפי שנשיתי טובה:

א"נ אמר ותזנח משלום נפשי וגומר הכונה הודיענו כי סבת הגלות היה על שנאת חנם שהיה מהם בהם וכמש"ה חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו ח"ו וז"ש ותזנח משלום נפשי כלומר בהיות כי ותזנח משלום נפשי וכל כך שנאה היה לי עם חברי עד כי לא הייתי נותן לו אפי' שלום ושכחה נפשי מלשאול בשלום כל אדם. או הכונה שלא היה שלום בינינו אלא חילוק הלבבו' ועל כן באה עלי הרעה ונשיתי טובה ומרעה אל רעה יצאנו כי כל יום קללתו מרובה מחבירו וכמז"ל שאין לך כלי מחזיק טובה אלא שלום ובהפסד הכלי תפסד מה שבתוכו:

אי נמי אמר ותזנח משלום נפשי לפי שלפעמים הרעה הבאה על האדם לא היתה נחשבת לכלום בערך הרעה עצמה אם היתה נערכ' בפני עצמ' והיא רעה גדולה כשמעריכין אותה בערך הטובה שהיתה לאיש ההוא קודם לכן לכ"א כאן כי רעתם וצרתם היתה גדולה עד מאד היא בעצמה ולא בערך הטובה שהיתה להם קודם לכן וז"ש ותזנח משלום נפשי אחר ששכחתי השלום שהיה לי מקודם לכן ונשיתי הטובה הרעה שבאה עלי היתה כל כך גדולה כי נתיאשתי מן הרחמים ואומר אבד נצחי ואבד תוחלתי מה' ומלת אבד מושכת עצמה ואחרת עמה ובודאי שלא ייטיב עוד עמדי כיון שהביא עלי רעה גדולה כזאת כי זה מורה על רוב כעסו עמדי כיון שזכירת עניי ומרודי הוא לשון מרירות כלומר כיון שכשאזכור עניי ושברי וצרתי לבד מבלי פנייה אל הטובה הקודמת אלא הרעה נערכת בפני עצמה הוא לענה וראש:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב הביא בכליותי וגו' השבעני במרורים וגומר הפליג ברעתו מב' צדדין אם מצד הרע בעצמו שהיה גדול מאד ואם מצד הנחמה שלא היה לו מקום וצד בעולם להתנחם והנה על הרע מצד עצמו אמר הביא בכליותי בני אשפתו ירצה שהחצים והם בני האשפה אשר לקשת אשר דרך האויב לירות לו הביא אותם בכליותיו ולא בקרב לבו כדי שימות מעט מעט כי אם היה מביא אותם בקרב לבו היה מת פתאום ולא היה מרגיש עוד כאב כלל אך הביא אותם בכליותיו כדי שירגיש המיתה והצער מעט מעט ולא ימצא שום צד לנחמה:

ועל העדר הנחמה אמר הייתי שחוק וגו' והוא כי כאשר יראה המצטער שאחרים מרגישים צערו הוא חצי נחמה לו אך כשאינם מרגישים צערו אין לו צד להתנחם אמנם כשיהיה להפך שלא די שאינם מצטערים בצערו אלא שהם שמחי' בצערו אז צערו יתוסף ונעשהו כפול ומכופל וע"כ להפליג על היות צער נוסף על צערו מצד הרואים אמר הייתי שחוק לכל עמי וגומר ועל שתיהן אמר השביעני במרורים ירצה מצד הרע בעצמו שהיה בהפלגה אמר השביעני במרורים ועל הצער אשר היה מצטער בשמחת הרואים אמר הרוני לענה וזה כי הנחמה מהרע המגיע לאדם הוא כמו שיקוי טוב שנותנים לנר שהשביעוהו מרורים להסיר מעליו המרירות ולהמתיק חכו אך כשאין שם נחמה וכ"ש בהיות תוספת צער ודאגה נמצא שהשקוי שנותנים לתקן רוע המרורים המכונים ברע המגיע לו הם לענה והם מרירות:

והרב מורי זלה"ה כתב ובמדרש השביעני במרורים זה י"ט הראשון של פסח דכתיב על מצות וגומר הנה הרגישו אומרו במרורים דהל"ל ממרורים ולכן פירשו דמיירי בי"ט הראשון של פסח ר"ל בעת אכילת המרורים והכונה כי ידוע שביום שחל י"ט של פסח בו ביום חל ט' באב ובסימן המסור א"ת ב"ש וגומר וא"כ היה מקונן שבלילה כזו השביעה השי"ת שמחה וגיל לאין תכלית ועתה בלילה כמוה הרוה אותה לענה וראש בליל ט' באב וזהו להגדיל הכאב מאד על דרך מאמר הכתוב זכרה ירושלים וגומר ומה גם בהיות שיום הששון והשמחה נהפך לאבל ויגון כדאמרן. ועוד יאמר כי ידוע שהאדם שהוא מורגל ברב טוב וישע וששון ושמחה יתירה כאשר יחסר מהנהו ירגיש ביותר ויגדל יגונו מאדם אחר אשר לא ראה מאורות הטוב מימיו ביתרון וכ"ש אם נחלה השעה לחול עליו רעות רבות וצרות נמצא שהטוב העבר יהיה סבת הרגשת הרע לאין תכלית יותר ממה שהוא מצד עצמו וז"ש מה שהשביעני בלילי י"ט של פסח הרוני לענה בליל ט' באב נמצא שכיון שהטוב הוא סבת הגדלת הרע ראוי לכנות הטוב בשם רע וזהו שאמר הוי ליל י"ט הראשון של פסח הוא ליל ט' באב ומאי דנקט ליל י"ט הא' של פסח משום שמעולם לא היו ישראל במדרגה עליונה והצלחה יתירה מפורסמת וגלויה לכל העמים כי אם בצאתם ממצרים כנודע:

עוד כתב מורי הרב זלה"ה הביא בכליותי וגומר דבר על מלך אשור ואמר הביא בכליותי והם מבחר ארצות ארץ ישראל אנשים נבזים ופחותים והם השומרונים ודומיהם וכמו שמבואר בספר מלכים ויהיה אשפתו מלשון אשפה וזבל וכמ"ש במדרש משמיה דשמואל בני אדם שאוכלין הרבה ומוצאין אשפות הביאן עלי וז"ש בני אשפתו.

יא

וביאר הדבר עוד באופן הרע שעושה עמו בפועל וה"א דרכי סורר ירצ' בגלוי מה שהוא עושה אינו עושה רק שסורר דרכי שלא אוכל לצאת ולבא שם בדרכי קוצי' וסירי' וברקני' אמנם בסתר קודם זה ויפשחני ושמני שומם בהחלט וז"א ויפשחני שמני שומם ירצה מה שעושה עתה בהווה הוא שסורר דרכי אמנם כבר פשחני ושמני שומם בשעבר בסתר ואחר ששמני שומם הוא סורר דרכי ובזה יתיישב למה לא אמר כלו לשון עבר וה"לל דרכי סרר או כולו פעל הווה ואמר שכמו כן ראשונה דרך קשתו כאויב לבלעני חנם ואח"כ הציבני כמטרה לחץ שלא כדרך המורי' החיצים כי ראשונה משימי' המטרה ואח"כ דורכים קשתם לירות החצים אל המטרה אמנם זה האוייב ומתנקם כדי שלא יהיה מקום לחרטה ראשונה דרך קשתו שיהיה מוכן לירות לי ואח"כ ויציבני כמטרה לחץ עכ"ל:

כפי הדרך שפירשנו כי כל פסוק מדבר על גלות א' מהג' גליות כנגד גלות מצרים אמר הביא בכליותי בני אשפתו והכונה על הגזירה שנגזרה אם בשחיטת הילדים שהיה שוחט פרעה הרשע אם על גזירת כל הבן הילוד כי בניו של האדם הם הם כליותיו ממש ועז"א הביא בכליותי וגומר ועל גלו' בבל אמר הייתי שחוק לכל עמי כי כל האומות היו משחקו' עלינו והיינו ללעג וקלס לסביבותינו ואומרו לכל עמי הכונה כי לכל עם אשר אני הייתי שרוי עמו ועל כן קראו עמי בכינוי לרמוז אל העם השרוי עמי הייתי שחוק אליהם ולא די זה אבל היו אומרים לנו שננגן להם באומרם שירו לנו משיר ציון וז"ש נגינתם כל היום לרמוז כי השחו' שהיו משחקים עלינו היה להם במקום ניגון וז"ש נגינתם כל היום. אמנם הגלות האחרון הכביד וע"כ המשיל כי אכילתו היה מרורים וז"א השביעני במרורים וגם שתייתי היתה לענה וז"ש הרוני לענה כי רוייה שייך בשתיה. ועל גלות מצרים אמר ויגרס בחצץ שני' וגומר כי כל היום היה נתון בעפר ואפר בחמר ובלבנים וכנגד גלות בבל אמר ותזנח משלום נפשי והטעם על אשר נשיתי טובה והיא התורה כי אין טוב אלא תורה ועל מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וכנגד הגלות הג' הזה אמר ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה' כי היאוש פרח בלבותם של ישראל לא כן היה בגלות בבל כי למלאת ע' שנה נגאלו:

הנה כפי הדרך אשר פירשנו לעיל שאר הפסוקים שהיה מקונן לאותם האנוסים אשר אנסום להמיר את דתם ואחר שהמרו את דתם היו מעלילים עליהם עלילות והיו שורפים אותם בכל עת ובכל שעה וכאש' לא היו מוצאים בהם הגוים שום עילה מפורסמ' אז היו אומרים כי בכליותי ובתוך לבי אני מואס בדתם ואוהב את דתי וז"ש הביא בכליותי וגו' הוא אומר כי בכליותי אני אוהב תורת אלהי וע"כ ממיתים אותי באופן שהייתי שחוק לכל עמי שהם אותם אשר קדשו ש"ש ולא המירו את דתם הם שוחקים עלי שם בג"ע שרואים שלא נתקיימה עצתי שחשבתי לחיותי ולהארי' ימים בעולם הזה והרי הם הורגי' אותי אחר שהמרתי את דתי ועל כן הייתי שחוק להם ונגינתם כל היום כי עשו לי הגוים הללו שתים רעות א' שהשבעני במרורים והם כל העונות אשר העבירני עליהם בהמיר את דתי כי הם מרים כלענה ועוד עשו לי כי אחר שהמרתי דתי והלכתי אחר עצת' הרגו אותי וז"ש ויגרס בחצץ שני וגו' ובזה נטרד אני מן העה"ז ומן הע"ה וז"ש ותזנח משלום נפשי שהוא הע"ה שהוא השלום הבא על מנוחת הצדיקים וכמ"ש ז"ל כתובות פרק הנושא א"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאול בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה רש"ע צדיק בא כו' ויש לדקדק בדבריה' כי למה צריך הודעה זו והלא הכל גלוי וצפוי לפניו ית' ומה להם למלאכי השרת להודיעו צדיק בא. ועוד מה היא כונתם אמר עוד בהודעה זו. אמר הקב"ה יבאו צדיקים ויצאו לקראתו וקשה כי היה די שיאמר יצאו צדיקים לקראתו מאי יבאו צדיקים דקאמר מהיכן יבאו ועוד מנ"ל לר' יוסי כל זה ואם יצא לו מקרא דיבא שלום בכתוב אין דבר מזה:

אלא אפשר כי ר' יוסי סבירא ליה מאי דקאמר ר"א במאמ' המובא אחר זה כי כשהצדיק נפטר ג' כתות של מלאכי השרת יוצאים לקראתו א' אומרת יבא שלום וגו' ולכן באים מלאכי השרת להודיע אליו ית' שהצדיק בא כדי שיתן להם רשות לצאת לקראתו וז"ש רבש"ע צדיק בא כלומר שלחנו ונלכה לקראתו:

ועוד אפשר כי בהיות שמכל מצוה ומצוה שאדם עושה הוא בורא מלאך א' מצד הקדושה ועליהם אמר אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע צדיק בא והם מלאכיו של צדיק זה הנפטר ובאים לפניו ית' לאמר הרי הצדיק שבראנו בא וראוי לכבוד ולשכר כי הוא עשאנו וראוי לשכר אומר הקב"ה יבאו צדיקים וגו' להיות כי כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו ואינו חפץ הוא יתברך שיראו הצדיקים לקראתו וילך כל א' ממקומו הוא לבדו כי אין זה כבוד הצדיק אלא יבאו צדיקים כל א' ממדור שלו ויתאספו במקום א' ואח"כ כלם כא' יצאו לקראתו כי זה הוא כבודו של צדיק שיצאו מרובים ביחד לקראתו ואומר הוא ית' להם איני חפץ שמיד אחר שתבואו עמו שתלכו כל א' וא' לבית מנוחתו אלא יבא בשלום הוא תחלה וינוח הוא במדור שלו ואח"כ ינוחו כל הצדיקים על מנוחת':

וז"ש רש"י ז"ל ויבא בשלו' ואח"כ ינוחו הצדיקים שיצאו לקראתו על משכבות' כי אומר הוא ית' שימתינו הצדיקים אשר יצאו לקראתו עד שיכנס הצדיק שנפטר עתה במעונו ובמדור שלו ואח"כ ילכו הם וינוחו על משכבותם ולא קודם ויצא לו לר"י כל זה מן הכתוב הקודם לזה דיבא שלום שם בישעיה אומר הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואין איש מאנשי העולם הזה שם על לב ואנשי חסד שהם הצדיקים שכבר מתו נאספים כולם למקום א' לצאת לקראת הצדיק הנפטר הזה בעבור שבאנשי העה"ז אין בהם מבין כי מפני הרעה העתידה לבא נאסף הצדיק ואינם מכירים בכבודו ולכן הם שהם מכירים בכבודו נאספים לצאת לקראתו לכבודו ואומר להם הוא ית' שימתינו לו עד שיבא בשלום הנפטר הזה ויבוא במנוחתו ואח"כ ינוחו המה על משכבותם. נמצא שיש שלום לצדיקים בע"ה ולכ"א המקונן על אנשי הגלות ותזנח משלום נפשי כיון שהמרתי את דתי וגם נשיתי טובה בעולם הזה כי נטרדתי משני העולמות מן העה"ז ומן הע"ה ואומר אבד נצחי ותוחלתי מיי' אבד כי מה אדבר ומה אצטדק לפניו אחר שפניתי אליו עורף ולא פנים והמרתי את דתי:

אי נמי לפי שבזמן החרבן כל עיקר שהיו מצרים לישראל היו הפריצים יותר מן האויבים עכ"א הביא בכליותי בני אשפתו והכל ע"י הפריצים וז"ש על הפריצים הייתי שחוק לכל עמי ונגינתם כל היום והשביעני השי"ת במרורים והרוני לענה ויגרס בחצץ שני וגו' הכונה שדרך העולם שלא לטחון החטים עד שיברו וינקו אותם אבנים קטנים שיש בתוכה וכאשר הביא השי"ת באותו הזמן רעב לעול' לא היו מנקים את החטים אבל היו טוחנים אותו כך ואותם הרגבים והאבנים קטנים שבו היו נטחנין עמו והיו מעורבות עם הסלת וכאשר היו אוכלין אותו הפת היו האבנים נרגשים בשניו וז"ש ויגרס וגו' וההנכון כאלו שבר בחצץ שני והם אותם האבנים שבתוך הסולת ועוד הכביד הרעב והרעב כבר בארץ עד שמוכרי הפת היו הם מערבים אפר עם הקמח ולשים אותו ביחד כדי להשתכר ועכ"א הכפישני באפר:

יט

הכונה שלא תאמר שאם חטאתי כבר סבלתי עוני וייסורין כנגד חטאתי לז"א זכר עניי ומרודי ולשון זכר דקאמר הוא מקור כלומר זכירת העוני והיסורין שסבלתי וגם המרד שמרדתי הוא לענה וראש כי כשאזכור שניהם ואשקול זה לעומת זה המרד והפשע שמרדתי לפניו ית' הוא יותר ויותר וז"ש זכור תזכור נשמתי זוכרת שתי הזכירות הייסורין שסבלתי והמרד שמרדתי ותשוח עלי נפשי כי טומאתה יותר מן הייסורין שסבלה ועל כן היא נשברת ונכנע' ומתעטפת על רוב פשעיה וכיון שאני רואה כן כי עונותי רבו למעלה ראש ולא כחטאתי עשה לי ולא כעונותי גמל עלי זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לרחמיו כי ידעתי שאיני ראויה לטובה כלל רק ברחמיו וברוב חסדיו וכמ"ש לעיל ותוחלתי מה' אין לי תוחלת רק מזה השם על צד הרחמים וז"ש חסדי ה' כי לא תמנו זאת אשיב אל לבי כי המרד שמרדתי הוא יותר מן הייסורין שבאו עלי על כן אוחיל חסדי ה' אוחיל לחסדיו ולרחמיו הרבים.

אי נמי אמר זכר עניי וכו' הכונה כי כשאזכור הרעה והצרות אשר עברו על ראשי הוא לענה וראש ולא לבד כשאזכור הרעה הבאה עלי ממש והצרות אשר עברו על ראשי אלא בנותני אל לבי בלבד לזכור הצרות אשר עברו עלי וז"ש זכור תזכור אפי' כשאני נותן אל לבי לזכור מני אז ותשוח עלי נעשה בשרי חידודין חידודין ולבי כדונג המס ימס ונפשי נשברת ונכנעת מגודל ותוקף צרותי אבל מ"מ לא נתייאשתי מכל וכל אלא אדרבא זאת אשיב אל לבי אני משיב תשובה אל לבי ואומר כי אדרבה על כן אוחיל לו כיון שהביא עלי מן הרעה כל אשר אמר עלי ע"י עבדיו הנביאים כן יצמיח צדקה ותהלה ויקים גם הנבואות שאמרו עלי מן הטובה שעתיד להביא עלי כי מדה טובה מרובה.

אי נמי אמר זאת אשיב אל לבי אעפ"י שגודל ותוקף הצרות גורמין לי להתייאש מן הרחמים ותשוח עלי נפשי מ"מ תשובה אל לבי אשיב כדי שלא יתייאש אלא שייחל ויבטח והתשובה היא זאת חסדי ה' כי לא תמנו והכונה כי לפי מה שעבר על נפשנו שאנחנו כטלה ולולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו היה ראוי שלא ישאר בעולם שארית מישראל הלא הם מ"ה באורך גלות כזה וכיון שאני רואה כי לא תמנו ולא היתה בנו כליון חרוץ זהו בודאי חסדי ה' אלינו ואם כן אין לנו להתייאש ולומר שכיון שהביא עלינו כל הרעה הגדולה הזאת בודאי כי נפשו געלה אותנו ומאוס מאס בנו וכי כלו רחמיו מעלינו ולא ירחס עוד עלינו אלא בודאי כיון שהחיינו וקיימנו והעמידנו זמן רב כזה ולא הכריתו את שמינו מן הארץ זו היא הורא' כי לא כלו רחמיו שאם לא רצה בנו למה לא עשה עמנו כלה וז"ש זאת התשובה אשיב אל לבי ועל כן על פי התשובה הזאת אוחיל לרחמיו ית' ודבר זה שהוא עושה עמנו שמציל אותנו מיד א"ה מ"ה שלא יכריתו את שמנו מן הארץ לא יום אחד ולא יומים כי בכל יום ויום היו עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם וז"ש חדשים לבקרים בכל בק' ובקר ובכל יום ויום הוא עושה עמנו חדשים ונסים ונפלאות להצילנו מידם ומכל זה שאנו רואים שהוא ית' עושה עמנו צריך לנו להאמין בו ית' ולבטוח בו שיושיענו מצרתינו וז"ש רבה אמונתך הרי תשובה אחת ועל כן אוחיל על התשובה הזאת אוחיל ועוד תשובה אחרת שגם היא לי פתח תקוה והיא זאת כי חלקי ה' אמרה נפשי כי ידוע כי הוא ית' חלק ע' אומות לע' שרים ולעם בני ישראל בחר לו יה לחבל נחלתו ומאותם הע' אומות לא נמצאו עתה בכל העולם רק ב' או ג' אומות וכל השאר תמו נכרתו ונתבלבלו כי בא סנחריב ובלבל את העולם באופן שהשר של אותם האומות שנאבדו אינו יודע ומכיר את חלק' ולא האומה אשר בארץ המה מכירים את השר שלהם ויודעים איזהו השר שהוא חלקו ולא כן אנחנו עם בני ישראל כי עדיין אנו מכירי' את חלקנו שהוא השי"ת ואנחנו מובדלי' מבין כל שאר האומות אני לדודי ודודי לי וז"ש חלקי ה' אמרה נפשי וע"כ אוחיל לו כי זאת היא תשובה שנית ופתח תקוה אחרת מלבד התשובה הראשונ' וז"ש ע"כ אוחיל לו תרי זימני:

אי נמי אמר זכר עניי וגו' הכונה שמדב' עם השי"ת ואומר לו זכר אדני לכל מעני שמעני' אותי וזהו עניי ומרודי דקאמר וכן ראה גם ראה כי לעולם השקוני מי רוש ולענה וזהו לענה וראש אמר עוד זכור תזכור ובהכרח עתיד אתה לזכור את עניי אבל מה אעשה כי בין דא לדא תשוח עלי נפשי ובכל יום ויום מכלי' האויבים בני כמכלה קוצים מן הכרם וז"ש ותשוח עלי נפשי:

אמר עוד זאת אשיב אל לבי וגו' כלומר כדי שלא יתייאש לבי מרוב הצרות שרואה שבאו עלי זאת התשובה אשיב לו שעל התשובה הזאת אוחיל ויהיה לי לפתח תקוה והתשובה היא זאת חסדי ה' כי לא תמנו כיון שאנו יודעים שהוא ית' הבדילנו מן האחרים כי השאיר לנו אחר המות ברכה ושם נפשנו בחיים ויש לנו השארות הנפש וזה ברחמיו וברוב חסדיו וז"ש חסדי ה' אלינו הוא כי לא תמנו כשאנו מתים מחיי העה"ז ונפטרים אין אנחנו כלים ואובדים ונפסדים כבהמות כי עדיין נפשנו הולכת אל החיים האמתיים ויש לה השארות וזה מורה כי לא כלו רחמיו מעלינו ועל כן נקוה לו לעם זה יהיה מקושר היטב הכתוב הסמוך לזה במ"ש עליו רז"ל כי ארז"ל על קרא דחדשים לבקרים כי ממה שרואה האדם שהולך בליל' לישן על מטתו יגע מטורח עמל מלאכתו ובבק' כשהוא קם ממטתו נתחדש' כחו עליו' כאלו מעולם לא עסק במלאכה כלל וז"ש חדשים לבקרים ממה שרואה האדם שנתחדש כנשר נעוריו בכל בקר ובקר מזה הוא מאמין בתחיית המתים וז"ש רבה אמונתך כי כשם שהוא ית' חדש כנשר נעוריו בכל בקר כן יחדשהו שם בתחיית המתים ועם מה שפירשנו כי יש לאדם השארות הנפש אמר כי גם ממה שאנו רואים חדשים לבקרים כפי' ז"ל מזה יש לנו להאמין כי יש השארות לנפשנו אף לזו שיחזרו בתוך הפגרים המתים ונאמין בתחיית המתים הרי שהוא ית' מטיב עמנו בחלק הנפש וגם בחלק הגוף טוב ה' לקוו וגומר ולכל הפירושים שכתבתי דייק דלא קאמר קרא חסדי ה' כי לא תמו חבל קאמר בנו"ן כי לא תמנו דוק:

א"נ אמר זכר עניי ומרודי וגו' זכר הוא מקור כלומר זכירת עניי והוא עניות המצות עשה שאין בנו מצות ומעשים טובים כי אין עני כעני מן המצות וגם זכירת מרודי והם המרדים שעברתי על מצות לא תעשה שתים אלה הם לי לענה וראש לענה כנגד הא' וראש כנגד השני' החלוקה האחרת ודייק לפירוש זה מאי דקאמר עניי ומרודי בכינוי המדבר בעדו לפי שזדון לבי השיאני למרוד ואלו השתי זכירות זכור תזכור נפשי אותן העוני שיש לנו ממיעוט מצות עשה שבנו וגם תזכור המררים וז"ש זכור תזכור נפשי אלו השתי' זכיר' הנז' ותשוח עלי נפשי הכונה כי שחה לעפר נפשנו בסבת החטא שחטא הגוף וז"ש ותשוח עלי נפשי כלומר עלי ובשבילי ובסבתי תשוח ותדכא נפשי ויאמרו הייסורין לנפשי שחי ונעבורה וזש"ה כי שחה לעפ' נפשנו והסבה היתה לפי שדבקה לארץ בטננו והבטן והוא הגוף נתדבק לארץ ולחומריות ולתאוה הגופנית והנפש תשא את עון הגוף וכשאני רואה שלבי ונפשי ויצרי תמיד ירדפני ופוגע בי מנוול זה אני מושך אותו לבית המדרש ואם אבן הוא נימוח וז"ש זאת אשיב אל לבי כלומר זאת שהיא התורה כד"א וזאת התורה אשיב אל לבי ואל יצרי הרע על כן אוחיל שיש תקו' לאחריתי וע"כ אלחם עמו ואוכל לו ואגרשנו מקרבי ועוד כי ידוע ידעתי כי הבא ליטה' מסייעין אותו וחסדי ה' כי לא תמנו כלומר לא תמו חסדיו כי לא כלו רחמיו והשי"ת יגמור בעדי ולא יעזבני בידו ואמר חדשים לבקרים כו' כלומר זמן הנסי' והנפלאות אשר אתה ה' מחדש לבקרים בכל בקר ובקר בזה נתרבתה האמונ' שיש לי בך וזהו רבה אמונתך כלומר רבה האמונה שאאמין בך שתרחם עלי להצילני מיד יצרי הרע ועוד כי אני אומר כי אם לא ית' יעשה בגיני ובגין גופי יעשה בגין נפשי שהוא חלק אלוה ממעל ויציל את נפשי מדינה של גהינם וז"ש חלקי ה' אמרה נפשי ובאומרי ובחשבי שנפשי היא חלק שלו על כן אוחיל לו.

אי נמי אמרו ישראל לשי"ת זכר עניי והוא גלות מצרים שהיו ישראל שם מעונים וכמ"ש ויענונו כמו שנאמר וכו' וכן זכר מרודי שהוא כנגד גלות בבל וגם הגלות הג' הזה אשר הוא לענה וראש וכל אלו הגליות זכור תזכור נפשי ותשוח עלי בזוכרה כל אלו הג' גליות שעברו עלי ובמה אתנחם ואוחיל לז"א זאת אשיב וגו' כלומר אשיב אל לבי כי הנה זאת שהיא השכינה הנקרא' זאת והיא גם היא כנ"י עמי בגלות על כן אוחיל כי כשיוציא את עצמה יוציא את עצמי ע"ד ושב ה' אלהיך והשיב לא נאמר אלא ושב כמז"ל ומה גם כי גם מדת תפארת גם אם אינו בגלות עמנו עכ"ז חסדיו הם רבים וז"ש חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו זמן כלל הנסים והנפלאות אשר הקב"ה מחדש בכל יום תמיד כי בכל יום ויום היו עומדים עלינו לכלותינו וזה שאמר חדשים לבקרים כלומר מן הנסים שמתחדשים לנו לבקרים בכל בקר ובקר מזה יודע כי רבה אמונתך וגדול כח שכינתך אשר היא נקראת אמונתך שאלמלא היא לא היה נשאר לנו שארי' בארץ טענה אחרת לשאוחיל כי נפשי ג"כ ועוד היא חלק מהת"ת וזה שאמר חלקי ה' שהוא שם ההויה שהוא תפאר' אמרה נפשי שג"כ היא חלק ממנו וע"כ אוחיל לו כלומר אוחיל גם למדת ההויה שהיא מדה דדכורא ואע"פ שאינו בגלות עמי עכ"ז אוחיל לו כי בודאי יוציא את נפשי מן הגלות ודייק עם זה הדרך כי בכאן נקט מלת לו ואמר אוחיל לו ולעיל אמר ע"כ אוחיל ולא אמר לו כי שם דבר על השכינ'.

ובאופן אחר הייתי רוצה לפרש אלו הפסוקים אלא שמצאתי רובו ככולו בהר"ם אלמושנינו ז"ל על כן אעתיק את לשונו וז"ל הנה הפליג המקונן על רעתו וצרתו כי רבה היא עד שהזכיר' ממנה במה שעבר היא כמו מציאו' הרעה בהווה כי מטבע הרעו' והצרות הוא שבהווה הם מרות כלענה וכאשר יעבורו הנה זכירתם הם מעציבות אך לא ימררו בפועל רק שמעוררים עצבון מה מצד היותם זוכרי' אותם ועכ"א שזכיר' עני במה שכבר עבר היה לו לענה וראש ממש ולא עצבון רק לענה וראש כמו שהוא מציאות הצרה בהווה וז"א זכור עניי וגומר.

וביאר הטעם למה זה תהיה רעתו וצרתו משונה מכל הצרות והרעות שבעולם והוא כי רוב הצרות העוברו' להיותם נמשכות מפאת המערכה אינם עומדות בקיום כי ישתנה הגלגל בכל חלק מרגעיו בעלות וברדת שנויים אין מספר על כן כשיזכור האדם הרעות והצרות שעברו עליו ישוב יזכור גם כן הפכם כי הזכירה תקיף על כל מה שעבר ובהיות מטבע המערכה לעשות רע וטוב מעורבים זה עם זה הנה כשיזכור האדם הרעות שעברו עליו לא יתעצב בהם מאד למה שיזכו' עמו הטובות שעברו וע"כ לא ימרר לו זכיר' הרע כמו שימררו לו מציאותו בהווה להיות שזוכר הרע מעורב עם הטוב שעב' אך בשכל מה שעבר עליו היה רע וצרה כמבכיר' בלתי עירוב טוב כלל יהיה זכירתו ממרר כמו בהווה ועכ"א כי היה זכירת עניו לענה וראש יען זכור תזכור נפשי כל הדברים העוברים כמו שרמז בכפל מלת זכירה וז"א זכור תזכור וגו' כאלו אמר שכל מה שתזכור נפשו תשוח לארץ כי כולם הם זכירות של צרות תכופות זו לזו וחוברות אשה אל אחותה ובלתי עירוב טוב כלל כנזכר.

ואחר שזכר הפלגת צרתו ורעתו כי רבה היא אמר שבהיות צרתו כ"כ הפלגה יש לו נחמה בבחינה נאמנה לשלימות הנפש כי הפלגת ייסורי החומר והצרות הבאות עליו הם סבת שלמות הנפש להיותם סבת הכנעת החומר כנודע וז"א זאת אשיב אל לבי וגומר ירצה זאת שזכרתי שבאו עלי מהצרות עד שזכירתם הם לי ללענה וראש הנה כל זאת אשיב אני אל לבי ויכנע בה ועל כן יהיה לי תקוה לשלימות הנפש וז"א על כן אוחיל כי התקוה סתם היא תקוה על שלימות הנפשיי ורמז באומר זאת אשיב אל לבי ולא אמר זאת לבי אומר לי שתלה הדבור בו שהוא מדבר אל לבו לרמוז למשרז"ל שהצדיקים לבם ברשותם והרשעים הם ברשות לבם עכ"ל.

ולכאורה נראה שיש לדייק בזה והוא שידוע שהחסדים הם יותר גדולים מן הרחמים ואם כן כיון שבחסדים כבר התחיל לנהוג בהם אם כן היאך או' שלא כלו הרחמים שאם עדיין נשארו מן הרחמים לא היה צריך להתחיל מהחסדים אמנם הכונה לפי שרחמים יקראו שאעפ"י שרובם עונות עכ"ז הב"ה מרחם ברחמיו לעמו ועיניו תחזנה מישרים מקצת מישרים שבהם ומרחם עליהם אמנם חסדים יקראו חסד פשוט שאין שום צד זכות לרחם עליהם ועכ"ז בחסדו הפשוט מטיב עמהם על כן יאמר הדור האחרון אשר יראו שאין בהם זכות כלל ועקר וצריך שיתנהג עמהם בחסדים פשוטים ואם לאו היו מחוייבים כליה ח"ו אומ' הדור ההוא חסדי ה' הם כי לא תמנו והטעם שנשארו חסדים לנו ולא תמנו לפי שהדורות הראשונים לא כלו רחמיו כי היה בהם צד מה של זכות באופן שהיה מתנהג עמהם ברחמים ולא הוצרכו להנהגת החסדים פשוטים לפי שהיה בהם קצת מעשים טובים והיה מתנהג עמהם ברחמים ולא כלו רחמיו באופן שנשארו החסדים שמורים לנו שאין בנו מעשים כלל שאילו היו כלים הרחמים מן הדור הקודם כי לא היה בהם זכיות כלל באופן שהוצרכו לחסדים אפשר היה שיתמו החסדים ולא ישארו לדור האחרון שלא יתמו ויעש' בהם כליה אבל חסדי ה' הם כי לא תמנו והטע' לפי שלא כלו רחמיו בדורות הקודמים והתנהג עמהם ברחמים באופן שנשארו החסדים שמורים לנו.

והרב מורי זלה"ה כתב חסדי ה' וגומר כי רחמיו וחסדיו הם רבים וגדולים ואמר חדשים לבקרים וגו' אמר שאעפ"י שנראה שהחסדים הם צריכים למה שעושה עמנו בכל יום שמחדשנו וכמ"ש ז"ל אפי' הכי לא נתנכו החסדים בזה לפי שמה שאתה עושה כן שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר הוא לפי שטבעך אמונתך ר"ל גדולה היא אמונתך ואתה נאמן בפקדונך לטובים ולרעים:

או ירצה רבה אמונתך גדול' היא זכות האמונה שאנו מאמינים בך שיספיק לזה וא"כ החסדים במקומם עומדים:

עוד כתב חלקי ה' אמרה נפשי אפשר לפרש לומר חלקי על הנפש אשר היא חלק אלוה ממעל כנודע והכונה לומר כי מה שמגביה ומדומם את עצמו לומר שהוא חלק אלוה ממעל לא היה זה כדי להתנשאות ולהתגדל בזה העולם כי הגאוה תחתיה יעמדו כל העבירות כלם ויפסיד את עצמו אלא כונתו באומרו זה הוא לעבודתו ית' שלא יאמר מה אני ומה חיי ומה יחשב יתוש כמוני לפני אלהי השמים ויבא להתרחק מן המצות לכך אני אומר שאני חלק אלהי לסבב שעל כן אוחיל לו.

ואני המחב' פירשתי קרוב לזה במש"ה בלבי צפנתי אמרתך וגומר והכונה כי מן הראוי שהאדם לא יתגאה בחושבו כי צדיק וישר הוא והוא מן הגנאי שיתגאה בתוך לבו וקרבו בחושבו כי חסיד הוא לכ"א דהע"ה האמ' כי אני בתוך לבי מחזיק את עצמי כי צפנתי אמרתך וחסיד אני אבל אין כונתי בזה להתייהר ולהתגאו' ח"ו אבל כונתי בזה הוא למען לא אחטא לך והכונה כי במה שמחזיק אני את עצמי שצפנתי אמרתך הוא כמתג ורסן לי שלא אחטא לך כי אמור אומר כשיבא חטא לידי איך אעשה הרע' הגדולה הזאת וחטאתי לאלהי' כיון שעד עתה צפנתי אמרתו וז"ש למען לא אחטא לך:

אי נמי אמר זאת התשובה אשיב אל לבי ועל כן אוחיל לגאולתנו ומה שאשיב אל לבי ואומר לו הם שתי טענות שבשביל' אוחילה לאל וטענ' האחת היא חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו ובודאי שירחם עלינו ועוד טענה שנית כמדבר עם השי"ת כי בודאי שהוא יהיה מוכרח להביא גאולותיו העתידות אם גאולת בבל ואם גאולתנו העתידה וז"ש חדשים לבקרים כלו' לזמן השתי גאולות הנמשלו' לבקר כי כאור בקר יזרח שמש הגאול' כי הגלות דומה ללילה והגאול' לבקר ולכ"א בנסים החדשי' שאתה עתיד לעשות לבקרים לזמן הב' גאולות בזה רבה אמונתך כלומר בזה מתרבה אמונתך וכל העולם כלו יאמינו בך כי ה' א' ושמו א' באופן שאם לא תעשה בגיני תעשה בגין אמונתך כי גם בך יאמינו לעול'. ועוד טענה ג' כי אני כבר פרסמתי לכל העולם ואמרה נפשי לכל העולם כי חלקי הוא ה' וכל הע' אומות חלקם הם הע' שרים ואני חבלים נפלו לי בהשי"ת והוא נפל בחלקי וכיון שפרסמתי זה לכל העולם ולעולם אמרה נפשי שהוא חלקי ה' על כן אוחיל לו שודאי יוציאני מהגלות הזה לפי שהוא חילול שם כבודו שאהיה בגלות כיון שאני חלקו והוא חלקי ובעת גאולתנו כתיב והתגדלתי והתקדשתי:

כה

אמר טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו. לפי שאפשר לאדם שיקוה אליו ית' שיושיענו לא' משני תועלות או לתועל גופו שיכבוש הוא את אחרים תחת ידו והוא לא יהי' כבוש תחת יד אחרי' שירב' טובתו והצלחתו בעה"ז אחר ביא' משיחנו וישב בטח תחת גפנו ותחת תאנתו מה שאין לו כן עתה בעודו בגלו' או יקוה לתועל' נפשו כי עתה אין לו יכול' להשלי' את נפשו ולעסוק בתורה ולקיים המצות כי המעיקים והמונעים מרובים ואחר ביאת גואלנו ישב בטח ויוכל להשלים את נפשו אין שטן ואין פגע רע ועכ"א שאין ראוי לאדם שיקוה לתועלת הגוף אלא לתועלת הנפש וז"ש טוב ה' לקוו ולא שחלק הגוף יהיה המקוה לו לתועלתו אלא לנפש שתדרשנו הוא טוב שהנפש היא הדורשת אותו לתועלת' ובזה גם כן יוכלל שכל תקות האדם יהיה לתועלת נפשו שאם יאווה ויקוה לממון יהיה כונתו תקותו כדי שיהיו מזונותיו בריוח ויוכל לעסוק בתורה ולקיים את התורה מעושר ואם יקוה וידרוש מה' שיתן לו בריאות בגופו כונתו יהיה כדי שבהיות לו בריאות יוכל לעסוק בתורה וכן בכל שאר תאוותיו ותקותיו יהיו לתועלת נפשו ע"ד בכל דרכיך דעהו אבל עדיין המקוה לתועל' הנפש הוא מקוה אל הנוגע אליו ואין ראוי לאדם שיקו' רק אל הנוגע לכבוד שמו ית' המחולל וכענין עמו אנכי בצרה וז"ש טוב ויחיל ודומם לתשוע' ה' כי הטוב טוב יותר הוא זה שמקוה לתשוע' ה' לא לתועלתו ואף שיהיה לתועלת הנפש וזה ע"ד לישועתך קויתי ה' איני מקוה רק לישועתך שתושיע את עצמך ויתקדש שמך בעולם לא לישועתי ולתועלתי ועד"ז מפו' אצלי מש"ה ואני בחסדך בטחתי וכו' כלומר בחסדך בטחתי שתביא גאולתנו אמנם מה שאני שש ושמח בגאולה אינו בשביל מה שנוגע אלי ולישועתי רק יגל לבי בישועתך כלומר במה שתושיע מן הגלו' אשר שמך מחולל ז"א בישועתך ואמר אשירה לה' כי גמל עלי כלומ' אף אם בשמח' ובגילה איני שש ושמח על ישועתי כי אם על ישועתך בענין חיוב השירות ותושבחות שאהיה מחויב שאשיר לך על גאולתנו אשירה ואודה את שמך כאילו טובת גמול הישועה היה לי ולא לך וז"א אשירה לה' כאלו גמל עלי לבד כל טוב הישועה ובשבילי עשאה וחיוב ההודאה מוטלת עלי ועל כן אשירה לה' כי גמל עלי באופן כי בענין הגילה והשמחה אשמח בישועתך על דבר כבוד שמך ובענין השירה אשירה לה' כאילו כל הגמול היה עלי. אמר עוד טוב לגבר וגומר כלומר אם תראה שהגלות הולך ומתארך יותר מדאי והצרות הולכות ומתחזקות לא למען זאת תתייאש ותהיה בועט רק אם יתמהמ' חכה לו כי בא יבא וז"ש טוב לגבר כי ישא עול הגלות בנעוריו שהוא בעודו בעה"ז שעול יסבול ולא יבול ולא יקוץ בתוכחת וישב בדד וידום כי כבר נטל עליו עול הגלו' וסבר וקביל מזמן אברהם אבינו וכמ"ש ז"ל בפסוק אם לא כי צורם מכרם זה אברהם כשאמר לו השי"ת לאברהם בחר לבניך אחת משתים או גלות בעה"ז או גהינם כי בהכרח צריכים עונש למירוק עונותיהם ובחר בגלות ועכ"א ישב בדד וידום כי כבר נטל עליו וסבר וקביל ואעפ"כ אם ירצה להקל המשא הכבד הזה דהיינו עול הגלות יבעי רחמי ויתפלל לפני אלהיו וישתטח לפניו על הקרקע שיתמו שונאיו וז"ש יתן בעפ' פיהו ישתטח על הקרקע ויתן בעפר פיו כדרך הצועקים חמס על אחרים אולי יש תקוה וירחמהו הוא ית' ויכניע קמיו תחתיו באופן יתן למכהו כלומר לאויבו שהיה מכה בו עד עתה הוא יתן לו בלתי ויכה אותו וגם יחרף אותו עד שישבע וימל' תאות לבו ויתנקם היטב וז"ש ישבע בחרפה ישבע מן החרפה שיחרף הוא את אויבו ואינו דבר זר ורחוק שיהיה לו כן כי לא יזנח לעולם ה' וכו'.

אי נמי טוב ה' לקויו. הכונה כי כאשר ששים ושמחים המקוים והמתפללים לאל הם רבים והם מובטחים כי ישמע אל ויענם וייטיב עמהם ויושיעם לפי שהן אל כביר לא ימאס ולא בזה את תפלתם וז"א לקוו לשון רבים וגם ליחיד המתפלל ולנפש א' שתדרשנו הוא ית' טוב לו וישמע תפלתו אבל ההפרש שבין רבים ליחיד הוא כי כאשר הם צבור אפילו שלא יקראו וידרשו אל ה' מלב ומנפש רק בפיהם כבדוהו ולבם ונפשם רחוק ממנו עכ"ז הוא עונה אותם והוא טוב להם כדאמ' ושהן אל כביר לא ימאס אמנם ליחיד המקווה ומתפלל צריך שידרשנו בלב ובנפש ואז יעננו ויהיה ה' טוב לו ולכן נקט ביחיד אמר לנפש תדרשנו כלומר שידרשנו מלב ומנפש והוא ע"ד מ"ש בספר הזוהר בפסוק פנה אל תפלת הערער וגומר וכפי דרך זה גם כן אפשר לומר כי מ"ש תדרשנו אין הכונה על דרישת השאלה אשר מקוה ושואל הוא מאתו ית' אבל הכונה כי לנפש אשר אותה הנפש תדרשנו לשי"ת ודורשת לעולם לעשות חפצו ית' ולעובדו בלבב שלם לנפש כזו גם כן השי"ת הוא טוב לה להטיב עמה.

אי נמי אמר טוב ה' לקוו כלומר שיקוו אותו ויבטחו בישועתו ויעמדו בנסיון מבלי שידרשו מקודם לשי"ת אם יעשה להם נס אם לאו כי אם ידרשו מקודם לשי"ת אם יעשה להם נס אולי לא יעשה להם נס לפי שלא בטחו בישועתו ויאמר להם הלדרוש אותי אתם באים חי אני אם אדרש לכם וז"א טוב ה' לקויו סתם כלומר מקוים לו על הסתם מבלי דרישה ולאלו בודאי שהש"ית הוא טוב להם ויעשה להם נס ולפעמי' יהיה טוב אף לנפש תדרשנו וזה כי ידוע מאז"ל בענין חנניה מישאל ועזריה כשהפילו עצמן לכבשן האש כי היה הוא ית' חפץ לעשו' עמה' נס ולהצילם מן האש אבל היה חפץ שהם לא ידרשו אל הנבי' וישאלו ממנו אם יצילם ה' אם לאו אלא שיפילו עצמ' ע"מ להשרף ויבטחו בישועתו ולכן כשבאו אל הנביא לדרוש מאתו חרה אף ה' ואמר להם הלדרוש אתי אתם באים חי אני אם אדרש לכם ואעפ"י כן הצילם ז"ש טוב ה' לקוו ולא לבד למקוי' ובוטחים בו בתכלית הבטחון אלא אף לדורשים מאתו וז"ש לנפש תדרשנו אף למי שידרשנו הוא טוב לו וכמו שעשה עם חנניה מישאל ועזריה כי אף שדרשו הצילם ולפי כי לאו לכל הדורשים אתרחיש ניסא רק לפרט מן הפרט כחנניה מישאל ועזריה וכדי שיתקדש ש"ש על כן נקט לה בלשון יחיד לנפש תדרשנו כי על הסתם לדורשים אותו מקודם אם יעשה להם נס אם לאו לאו בכל שעתא ושעתא אתרחיש להו ניסא כ"א לפרטי א'.

אי נמי לפי שאנו מקוים להיותנו נושעים מן הגלות הארוך הזה בא' מב' פנים או בזכותינו ויקרא תשועה זאת תשועתינו כי מידינו תבא אלינו ועל זאת אז"ל זכו אחישנה או ברחמיו ית' וזאת יקרא תשועת ה' כי ברחמיו הוא מושיע אותנו מבלי שנהיה ראויים אל הישוע' ועל זאת אז"ל לא זכו בעתה וז"ש טוב ה' לקוו כי מקוים אותו שיושיעם חיש מהר לפי שהם ראויים אל הישועה על פי יושר מעללם וז"ש לנפש תדרשנו הם מקוים אליו לפי שהנפש שלהם דורשת אליו ית' לעובדו ומתאמצת היא בדרכיו ית' ואם לא יקוו לישועה זו כי אין הנפש דורשת אליו ית' ולא זכו אז טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' יקוו לישועתו שיהי' בעתה ואם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יקוץ בתוכחת וז"ש טוב לגבר כי ישא עול הגלות בנעוריו שהוא בעודו בעולם הזה בגלות הזה ואם רואה עצמו בדד כי הוא לבדו נשאר לערך אשר השמידו את כל שאר ישראל אע"פי כן לא יתייאש מן הרחמים אלא יקוה וז"ש ישב בדד וידום אם רואה שנשאר הוא לבדו בדד יקוה לו ית' וז"ש וידום מלשון דומי נפשי שהוא לשון תקוה ותוחלת. או יהיה ידום מלשון שתיקה ולא יטיח דברים כלל כי נטל עליו כלומר כי נטל שכרו על הדימום והשתיקה הזאת ונתן לו עצה טובה ואמר יתן בעפר פיהו וישים ידו לפיו ויסתום פיו כעפר ולא יטיח דברים ח"ו אלא ישמור לפיו מחסום אולי בזה יהיה לו תקוה ואחרית טוב שישקיף ויראה ה' משמים ואם האויב יכה אותו על הלחי יכין לו הלחי האחר שיכהו גם עליו ז"ש יתן למכהו לחי יתן למכהו ויזמין לו הלחי שלו כדי שיכהו עוד וגם ישבע בחרפ' אם יחרפוהו אויביו ישמע חרפתו וישבע ולא ישיב כי הוא ית' ישלם להם שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך כי לא יזנח ה' לעולם אל עמו וחבל נחלתו.

ורז"ל אמרו טוב לגבר כי ישא עול וגו'. שישא ג' עולים עול תורה ועול אש' ועול מלאכה ולפי זה אפשר שיתפרשו הכתובים כך כי בהיות הגבר מורה על שהוא גובר על יצרו אמר כי טוב הוא למי שרוצה להיות גבר גובר על יצרו שישא עליו עול תורה בנעוריו כי בלמוד התורה יוכל לכבוש את יצרו כענין שאמרו רז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וגם טוב לו לכבוש את יצרו ולהתגבר עליו שישא עליו עול אשה שהיא תציל אותו מן החטא כשישא אותה בנעוריו וכמ"ש אנא נסיבנא בשיתסר אי הוה נסיבנא בארביס' הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא כי כל מה שנושא אותה בנעוריו יות' טוב הוא לו וגם בעול המלאכ' יהיה טרוד במלאכתו ולא יוכל לחטוא אבל אם לא אבה לקבל עליו ג' עולים הללו אלא רוצה לישב בדד בלא אשה וז"ש ישב בדד וגם אינו רוצה לעסוק בתורה אלא יושב ודומם וז"ש וידום וגם אינו רוצה לעסוק במלאכה כי אומר שמוטל על הבור' לזון ולפרנס לכל ברואיו וז"ש כי נטל עליו איש כזה ימות ברעב כי לא ימצא אוכל לנפשו אלא יתן בעפר פיהו ויהיה עפר לחמו שהוא דבר מצוי הרבה בלי טורח ואם יקוה לומ' אולי יש תקוה שיהיה לו תקו' ואחרית טוב אדרבא יגדל ויוכפל שברו וצרתו כי תחת אשר לא עסק בתור' עם הפה והלחיי' יכו אותו אויביו על הלחי וז"ש יתן למכהו לחי יכין הלחי שלו למכי' ולחייו למורטי' ואם בשום זמן ישבע לחם לא בכבוד אלא בבושת וחרפה כי יחזר על הפתחי' ואז ישבע ממה שיתנו לו וז"ש ישבע בחרפ' ואפש' לומר גם כן כפי דרך זה על דרך הלצה כי בזמנינו זה ראה ראינו כי יש אנשים משחקים שרוצים להכות על הלחי ועל כל הכאה שמכים על לחיו נותנים לו פרוטה על כל הכאה ואמר שכל כך יהיה עונייו כי כדי לשבוע מפת לחם יתן למכהו לחי ויכין לחייו למכה כדי שיכהו ויתן לו פרוטה על כל הכאה כדי שיקח בחותם הפרוטות פת לחם וישבע באופן שהוא שבע ע"י חרפה וז"ש ישבע בחרפה וכל זה יהיה לו אם לא ישוב שאם ישוב אף כי בנעוריו לא קבל עליו העולים הללו לא למען זאת ימשך עונשו ורעתו כי אף שבנעוריו לא קבלם ובזקנותו שב מדרכו הרעה ידו ית' פשוטה לקבל שבים כי לא יזנח לעולם ה' שאם יתן בלבו עתה להגות בתורה יומם ולילה וז"ש כי אם הוגה שאם יהגה בתורה יברכהו אלהים וירחם עליו כרוב חסדיו:

א"נ אמר טוב ה' לקוו והם רבים המקוים לה' וגם כן טוב ה' אפילו ליחיד המקוה ודורש אל ה' וז"ש לנפש תדרשנו אבל היחיד צריך לו ג' תנאים ראשונה צריך שיהיה הוא בעצמו טוב וזהו דסמיך ליה בפסוק ב' טוב ויחיל וכו' כלומר כאשר יהיה האדם טוב וישר וגם צריך תנאי ב' והוא ויחיל כלומר שאף אם יתמהמה ויאחר שאלתו לבוא אל יתייאש אבל יחיל ויקוה וגם אם לא יבא לא יטיח דברים אבל עדיין ידום ויקוה לתשועת ה' הנפש שתדרשנו ויהיה בו אלו הג' שלמיות אפילו שהוא תפלת יחיד יהיה השי"ת טוב לו ויקובל תפלתו ומה שאמר בפסוק הראשון טוב ה' הוא גזרת לקויו דקאמר וגם הוא גזרת לנפש תדרשנו כי טוב ה' לנפש תדרשנו ומה שאמר בפסוק הב' טוב ויחיל וכו' הם התנאים הצריכים אל היחיד כדי שתקובל שאלתו ודרישתו ובזה דייק שפיר הוא"ו שבמלת ויחיל שכיון שהזכיר התנאי הראשון במלת טוב יצדק הוא"ו בויחיל לפי שהוא תנאי ב' אמנם אם מלת טוב שבפסוק ב' היה גזירת הפסוק הב' בעצמו שאומר שהוא טוב להיות מייחל ודומם לתשועת ה' הל"ל טוב יחיל ודומם וכו' ובמ"ש שהוא מקושר עם קרא דלעיל כדאמרן נתיישב הכל:

אי נמי הכונה בהיות שההפרש שבין שאלה לתקוה הוא כי השאלה אפשר שתכף אחר שפי' שאלתו תכף ומיד יותן שאלתו או אפשר שלא יותן שאלתו תכף אחר ששאלה אבל צריך להיות מקוה ומייחל זמן מה עד שיותן וזו יקרא תקוה כי כבר שאל ולא נתנה שאלתו וצריך לקוו' ועל זה היה אומר איוב מי יתן תבא שאלתי כלו' שתכף אחר שגמרתי דברי יותן שאלתי ואם איני ראוי לזה שתכף יותן שאלתי רק אצטרך להיות מקוה זמן מה הלואי שאחר שאקוה זמן מה יותן תקותי וזה"ש אח"כ ותקותי יתן אלוה אבל היה מפחד כי אפילו שיקוה זמן מה לא יותן תקותו ודייק קרא בזה כי בשאלה נקט מלת תבא ובתקוה נקט יתן כי מי שזוכה שתכף אחר ששאל תבא שאלתו זה מורה שהוא צדיק גמור וכמעט שלאיש כזה לא יצטרך אל יד נותן שיתננה רק כמעט שהיא מעצמה תבא תכף אמנם מי שצריך לקוות עד שיותן תקותו נראה שאינו ראוי אליה ועל כן אינה באה תכף עד שינטרך להתפלל אל ה' שברחמיו הרבים יתן תקותו ולכן בשאלתו אמר מלת תבא ובתקותו אמר מלת יתן ונחזור לעניינינו טוב ה' לקוו כי הנה כוללות כל העולם הלואי שאחר שישאלו שאלתם ויקוו זמן מה עד שיתן ה' ברחמיו את תקות' ואז יותן תקותם וז"ש טוב ה' לקוו אחר שיקוו זמן מה השי"ת ברחמיו הוא טוב ונותן להם תקותם וזהו לרוב העולם ועל כן נקט לקוו לשון רבים אבל לפעמים יש פרט מן הפרט שהוא יותר מעולה אפי' מאותו שיותן שאלתו תכף אחר ששאלה כי זה שנתן שאלתו אחר ששאלה כבר הוצרך לשואלה בפיו אבל יש אחר יותר חשוב מזה כי גם אם לא ישאלו עדיין הדבר בפיהם רק התאוו תאוה בנפשם ורצונם וחפצם והקדוש ברוך הוא טרם יקראו והוא יענם ונותן להם תאות נפש אשר אוו בנפשם וז"ש לנפש תדרשנו לרמוז כי לפעמים השי"ת הוא טוב גם לנפש אשר תדרשנו כלומר כי לא דרש ושאל את הדבר בפיו רק דרשו בקרבו ובנפשו ומה שדרש בנפשו ורצונו ותאותו טרם יקרא והוא יענה ולהיות זה פרט מן הפרט נקט לה בלשון יחיד כי מי אשר הוא זונה לזה. ועוד אפשר דדייק כפי דרך זה כי אמר תדרשנו לשון עתיד ולא אמר לנפש דרשהו לשון עבר לרמוז עוד אל פרטיות אחר יותר חשוב מכולם כי לפעמים כל כך הוא חשיבות האדם לפניו ית' כי השי"ת יודע מה שעתיד נפש הצדיק לחפוץ ולהתאוות ועדיין לא בא אפילו לידי מחשבה ולא לידי חפץ ותאוה וקודם שיחפוץ ויתאו' נפש אותו הצדיק אותו הדבר הקב"ה ממלא תאותו אשר עתיד נפשו להתאוות וז"ש לנפש תדרשנו לעתיד כי אפילו אותה התאות נפש לא דרש שותה עדיין ולא התאוה אותה רק עתידה שתדרשנו והקב"ה הוא טוב למלאת תאות נפש אשר תדרשנו לעתיד:

ועד"ז מפורש אצלי מש"ה מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ והכונ' כי מי שהוא גבר גובר על יצרו הקב"ה כונן צעדיו להצילו מכף כל אויב ומכל צרה גם אם אותו הדרך אשר הצדיק עתיד לשום מצעדיו בו עדיין לא בא לידי מחשבה בלב הצדיק ללכת בו רק שיודע הקב"ה שעתיד לחפוץ לילך באותה הדרך והקב"ה כונן צעדיו קודם שחשב הצדיק לילך באותה הדרך וז"ש ודרכו יחפץ לשון עתיד כלומר הדרך שעתיד הצדיק לחפוץ ולהתאוו' הקב"ה מעתה כונן מצעדיו ומיי' מצעדיו כוננו ועדיין הצדיק דרכו יחפץ כי עדיין לא היה חפץ לילך שם וזהו ודרכו יחפץ:

אי נמי אפשר כי אלו הפסוקים מזהירים לאדם על מצות השכמת ב"ה אשר היא מצוה כדאית ליגאל בשבילה וראשונה אמר טענה אחת בפסוקים הקודמים לשראוי שיוחיל האדם לתשועת ה' ואם יתמהמה יחכה לו כי רבים רחמיו וכמ"ש זאת אשיב אל לבי וכו' כלומר זאת הטענה אשיב אל לבי ובשבילה אוחיל ולא אתייאש וזהו על כן אוחיל והטענה היא חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו וכדאמרן לעיל ואמר עוד חדשים לבקרים רבה אמונתך רצה לתת טעם מספיק שראוי לאדם יחזיק בעצם במצות השכמת ב"ה ובשבילה נזכה לתשועת ה' והטעם שראוי שיחזיק האדם בה הוא זה כי הנה רואה האדם כי בשכבו על מטתו מפקיד נשמתו בידו ית' כד"א בידך אפקיד רוחי והוא ית' מחדש נשמתו בכל בקר ובקר ומחזיר נשמות לפגרים מתים ונאמן בפקדונו להחזירה וז"ש חדשים לבקרים כלומר במה שאתה מחדש הנשמות לבקרים ומחזירה לגוף האדם כנשמה חדשה שהוא האדם הפקידה בידו לעת ערב יגיעה ועייפה והוא ית' מחזירה לו כאור בקר כאלו היא מחודשת ומזה נראה כי רבה אמונתך כי אתה נאמן בפקדונך ונתן טעם למה קרא לאמונה זו רבה כי גם דרך ב"ו הוא להיות נאמן בפקדונו להחזירו לבעליו ואמר לזה חלקי ה' אמרה נפשי הכונה כי ראוי הוא שאמונה זו תקרא רבה והטעם כי שאני ב"ו כי הפקדון הוא של המפקיד והנפקד אין לו שום דבר בפקדון וע"כ אין להחזיק לו טובה בחזרת פקדונו אמנם הנשמה שמחזיר השי"ת לאדם אינה שלו של האדם אלא אדרבא היא מופקדת ביד האדם בתורת פקדון והנפקד הוא האדם והמפקיד הוא השי"ת שנתן לאדם הנשמה בתורת פקדון ועתה אילו השי"ת לא החזיר לאדם הנשמ' בכל בקר ובקר אינו מן הגנאי כי היא שלו וחלקו ובשלו הוא זוכ' וז"ש חלקי ה' אמר' נפשי והנשמה היא חלק אלוה ממעל ולזה אמרתי רבה אמונתך כי היא אמונ' רבה וגדול' להחזיר הנשמות חדשים לבקרים לסבה האמור':

ועוד כיון טעם נכון שהי' ראוי שבדרך טבע לא תחזור הנשמה לגוף לפי שבדרך טבע כל חלק משתוקק ומתאוה להדבק בכל והוא השי"ת א"כ בכל לילה ולילה שהיא מופקדת בידו ית' היה מן הראוי שלא תחזור לבקר בגוף האדם כי היא חלקו ית' וחפצה ומאוייה להדבק בו וז"ש חלקי ה' אמרה נפשי והקב"ה מחזירה בע"כ לגוף האדם א"כ מזה נראה כי רבה אמונתך וקראתיה רבה לפי שנפשי בעצמה מודה ואומרת כי חלקי ה' אמרה נפשי א"כ ראוי גם כן שאני אוחיל לו והכונה לרמוז על השכמת ב"ה שראוי הוא שגם אני אשכים בבקר לב"ה קודם שיבא הוא ית' לב"ה ואוחיל אני לו ולא שיבוא הוא מקודם ויוחיל לי כי על איש כזה אשר כשהקב"ה בא לב"ה ואינו מוצא שום אדם שקדמו עליו נאמ' מדוע באתי ואין איש ואעפ"י דלא שייך בו ית' ביאה וקדימה כי מלא כל הארץ כבודו דברה תורה כלשון בני אדם ומה גם כי יות' גילוי שכינ' יש בב"ה בעת התפל' ממה שיש בשאר היום ועכ"א מדוע באתי והוא הגילוי שכינ' שבא בהשכמה לב"ה ולא מצא איש וז"ש בכאן ע"כ אוחיל לו כי כיון שהוא היטיב עמי במה שהחזיר לי נשמתי בבקר א"כ ראוי הוא שאני אשכי' לב"ה ואוחיל לו ולא שהוא ית' יבא מקודם ויחיל הוא לי וזהו דסמיך ואמר טוב ה' לקוו כלומר שמשכימים בעצם עד שיצדק לומר כי הם קווים לו ית' שיבוא ולא שהוא ית' מקוה אליהם ואמר לנפש תדרשנו לרמוז אל תנאי אחר אשר צריך ההולך להתפלל והוא שצריך שיתפלל בכונת הלב ואם לא כיון הוה ליה תפלה בלא כונה כגוף בלא נפש ונשמה וז"ש לנפש תדרשנו כי כשיש לו כונה הנפש היא הדורשת אבל כשאין לו כונה הוה ליה כאלו הגוף הוא הדורש בלא נפש וכדמטי למודים כורע מבלתי כוונה באופן כי צריך ג' תנאים כדי שישמע תפלת האדם ויושיענו מצרותיו וז"ש טוב ויחיל ודומם התנאי הא' הוא שיהיה המתפלל איש טוב והגון שאם הוא איש רשע רע יאמרו לו מי ביקש זאת מידך רמוס חצרי אבל צריך שיהיה איש טוב וזהו טוב דקאמר וגם כן תנאי ב' והוא אומרו ויחיל והכונה שישכים עד שהוא יחיל ויקוה לשי"ת שיבא לב"ה ותנאי שלישי וה"א ודומם שהכונה שיהיה שותק ודומ' בב"ה ולא ישיח בב"ה אפילו שיחה קלה וכל אלו הם תנאי' לתשוע' ה' הכונה כדי שיושיענו ה' ויענהו בעת צרה ואמר טוב לגבר וגומר הכונה כי עול זה של השכמת ב"ה טוב הוא לגבר כדי שיתגבר על יצרו שישא עול זה מנעוריו וישכים לב"ה וגם אביו יחנך אותו להוליכו עמו בנעוריו לב"ה וכמו שאמר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו אשר שמעתי שהרצון בו שיחנך את הנער כאשר הוא על פי דרכו כלומר קודם שיכנס בדרכו אשר הוא מעשה נערות כי אם תניח אותו שיכנס בדרכו אשר הוא מעשה נערות יהיה טורח להחזירו אח"כ לאחור לכן חנוך לנער כאשר הוא בפי הדרך קודם שיכנס בו ובזה גם כי יזקין לא יסור ממנה ולעולם יהיה גובר על יצרו וז"ש טוב לגבר כדי שיהיה גבר גובר על יצרו שישא עול זה דאמרן בנעוריו קודם שיגדל כדי שיהיה רגיל בו ואמר עוד ישב בדד וגומר כלומר וגם אם כשזה משכים הרבה לבא לב"ה והוא יושב בדד כי עדיין לא בא שום אדם אפ"ה ישתדל לבא קודם הנל וישב בדד וגם אם הוא ע"ה ואינו יודע להתפלל והוא יושב שותק ודומם עכ"ז יהיה יושב שם וידום כלומר אפילו יושב ודומם כי ישיבת ב"ה לבד היא מצוה ואמר כי נטל עליו כלומר כי שכרו נטל עליו אפילו שיהיה יושב ודומם ואמר יתן בעפר פיהו כלומר אם לא יועיל כ"ז לתשוע' ה' ולקרב גאולתינו יעשה דבר אחר וה"א יתן בעפר פיהו כלומר שישפיל עצמו עד עפר עד שיגיע פיו אל העפר ע"ד חש"ה כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו ואז קומה עזרתה לנו כי ישראל כל זמן שהם בירוד' התחתונה הם עולים וז"ש אולי יש תקוה ואמר עוד יתן למכהו לחי וגומר כלומר יתן ויזמין הלחי למכהו כדי שיכהו עליו אע"פי שהמכה אשר זכר ישבע בחרפה לבד שיהיה מחרף את היהודי ולא היה מכה אותו על לחייו אלמלא שהיהודי בעצמו נתן והזמין הלחי לפניו אבל האויב עצמו ישבע בחרפה ובחירופין וגידופין שהיה מחרף אותו היה הוא שבע ולא היה מכה בו אע"פי כן הוא יזמין למכהו הלחי אעפ"י שהוא המכה ישבע בחרפה והטעם לעצה זו היא כדי להבאיש למכה הזה את ריחו בעיני השי"ת לפי שידוע הוא כי לא יזנח לעולם ה' ורחם כרוב חסדיו.

אי נמי אמר טוב ה' לקוו וגומר. הכונה שה' הוא טוב לקווים לו ובפרט לנפש אשר תדרשנו ברבים ולעולם דורש לרבים ומפרסם אלהותו ית' ע"ד מ"ש דהע"ה ואתהלכה ברחבה כי וגומר כלומר בתוך הרחבה כדי לזכות לרבים כי כולם ישמעו ולמדו. וגם אפשר שכיון באומרו לנפש תדרשנו שחזר לדבר עם המקווה ואמר שה' יהיה טוב לך עד שאפילו שתדרשנו לנפש כלומר שתדרוש ותשאל ממנו נפש א' שיחזיר נשמות לפגרים מתים ויחיה את המת אפילו אם תדרוש ממנו זה שאין לך שאלה גדולה מזו אפילו לזה ימלא תקותך ושאלתך וכמו שמצינו באלישע הנביא שהחיה לבן השונמית ואמר טוב ויחיל אמר וא"ו ויחיל שהיא יתיר' שהוא מוסיף על הקווי הנזכר וזה כי ידוע כי תוחלת ממושכה מחלת לב ולפי שעד עתה שבח למקווה אמר שאעפ"י שקוה ולא באה תקותו עכ"ז לא יתייאש אבל יכנ' בגדר התוחל' ויחיל כו' וזהו ויחיל דקאמר כלומר נוספת על תקו' תכנס בגד' התוחל' ויחיל וגומר ואם רואה כי עול ייסורי הגלות כבדו עליו ולא מזוקן אבל הייסורין מנעוריו גדלוהו כאב טוב לגבר כי ישא עול היסורין בנעוריו ועול יסבול ולא יבול וישב בדד וידום ויצפה לישועה וכל זה הוא טוב כי נטל עליו הייסורין כי יש הפרש רב בין מי שאינו בועט בייסורין שמביאים עליו ובין מי שהוא בעצמו מביא ומטיל הייסורין עליו כי זה הוא בודאי משובח מן הראשון לפי שהוא בעצמו נטל עליו הייסורין בבחירתו וזהו כי נטל עליו דקאמר קרא וזה הוא ע"ד אשר פרשתי במשנת כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אם אתה עושה כן וכו' דקשה מאי ואם אתה עושה כן דהא ביה משתעי שאמר כך היא דרכה של תורה אבל רמז למ"ש אם אתה עושה כן בבחירתך לסבול יסורין אלו ולהתנהג כעני עם היות שאתה עשיר אז אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב אבל מי שהוא הכרחי בדרך הזה לסבת עונייו אין זו רבותא:

או יהיה כינוי עליו דקאמר שב אל מלת ה' דקאמר לעיל לתשועת ה' ואמר כי טוב הוא האדם אשר ישא עול הגלות בנעוריו וישב בדד וידום וכל זה הוא טוב כאשר נטל הייסורין וסבל הכל בשבילו יתב' וזהו עליו דקאמר כלומר עליו ובשבילו ית' סבל מה שסבל על דבר כבוד שמו.

ואמר יתן בעפר פיהו. ע"ד המתרגם הכונה ישתחוה אפים ארצה וישתטח לפניו ית' בפישוט ידים ורגלים עד שידבק פיו עם העפר אולי יש תקוה.

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב הנה להיות שאמר שחסדי ה' כי לא תמנו ולא כלו רחמיו הנה צריך לחלק בזה ולידע כי הטוב המגיע לאדם מצדו ית' הוא נמשך ומגיע למי שמקוה הטוב עצמו וכן לנפש אשר תדרוש אותו ע"ד שאמ' המשור' הנה עין ה' אל יראיו וגו' כי השי"ת על היותו משגיח בכללות לכל הנמצאים הנה לא יגיע טובו והשפעתו רק אל המכין עצמו אל הטוב ההוא ומייחל אותו וז"א טוב ה' לקוו ירצה טובו יתברך אינו רק לקוזי הטוב הנזכ' ולנפש אש' תדרו' הטוב הנז' אך אל הנפש שלא תדרוש הטוב ההוא לא יבואו וז"א לנפש תדרשנו שהוא כינוי אל הטוב עצמו ולפי שאמר שהטוב האלהי תבא למי שיקוה לו כדי שלא ילקח זה בכללו' על כל מק ה טובו ובכן יהיה כולל לכל האנשים כי כול' מקוים טובו ית' כצדיק כרשע ע"כ ביאר התנאי שצריך שימצאו עם המקוה ואמר שצריך שימצאו לו למקוה ישועת ה' ג' תנאים הא' שיהיה האיש המקוה טוב ושלם וז"ש טוב ושיקוה וז"א ויחיל ושיהי' סובל הייסורין באהבה כי אם הוא טוב ומקוה מטוב וכאשר יבא אליו הרע יבעוט בו ויטיח דברי' כלפי מעלה חלילה בו לא יצדק שיגיע לו טובו ית' בעצם וראשונ' וז"א ודומם ר"ל שישתוק ולא יכעוס ולא יצעק בבוא עליו הרע הנה כל אלו התנאים צריך שיהיו למקוה ישועת ה' וז"א לתשועת ה' והוא מקושר עם הפ' הקודם כאלו אמר טוב ה' יגיע לקוו לנפש תדרשנו כשתהיה נפש האדם טוב ויחיל וגו' עכ"ל:

כו

והרב מורי זל"הה כתב אומר ויחיל בוי"ו אפשר שיאמר כן על הפלגת הייסורין פעם אחר פעם ועכ"ז הוא יחיל ויחזור ויחיל ע"ד ויתן לך האלהי' שארז"ל יתן ויחזור ויתן עכ"ז הוא מיחל ומקוה ודומם וגו' לתשועת ה' וידע כי לטובתו באו עליו הייסורין וכמ"ש המשורר זמרו לה' חסידיו וגומר כי רגע וגומר ר"ל ידוע הוא כי זכר יאמר על שם אדנות וכמש"ה זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור כי השם הוא שם ההויה שהוא השם העצמי וזכרי מורה על שם אדנו' שבו אנו מזכירין אותו עתה אף על פי שכתוב בשם ההויה וידוע כי שם ההויה מורה כשהוא ית' מתלבש במדת הרחמים ואדנות מורה דין אף על פי שאינו חוק כמו שמורה שם אלהים אבל נקרא מדת הדין הרפה והנה אמר המשורר לחסידים הקרובים אליו ית' זמרו לה' חסידיו וג"כ והודו לזכר קדשו שהוא שם אדנות כלומר שבחוהו אף על פי שיתנהג עמכם בדין ויביא עליכם ייסורין והטעם לפי שרגע באפו כלומר אפילו באותו רגע שהוא באפו חיים ברצונו כלומר אין רצונו לעשות רע אלא חיים הוא נותן ועושה טוב כי בערב ילין בכי שהוא העולם הזה הנמשל ללילה ולבקר רנה שהוא העולם הבא אשר הוא אור ולא חשך: ואפשר עוד לומר כי רגע באפו וגומר שהוא כמביא ראיה לדבריו שהשי"ת כונתו להטיב שהרי אפילו הרגע שהוא אפו של השי"ת שנאמר ואל זועם בכל יום ואמרו רז"ל וכמה רגע אפילו זה הרגע נחזר לחיים ברצונו ית' והיה זה בימי בלעם שלא לבד שלא קללם אלא שברכם כנודע א"כ נמצא שכונתו להיטיב אלא שאנו בעונותינו גורמים לנו את כל הרע ואפילו בעת הכותו הוא לכונה טובה כאשר ביאר לכך לא ירבה דבריו המוכה בייסורין וצרות רק יקוה לתשועת ה' עכ"ל:

כז

ומ"ש טוב לגבר וגו'. קרא ימי נעורים לחיי העה"ז כי הם החיים הראשונים אשר לאדם וימי זקנה יקרא ימי חיי הע"ה כי הם באים אחרונים ולכן מוטב לגבר שישא עול הייסורין בנעוריו שהוא העה"ז וימרק עוניו בעה"ז ויהיה מתוקן לסעודה לימי הזקונים שהוא הע"ה וקרוב לזה פירש מורי זלה"ה:

ובמדרש טוב ה' לקוו יכול לכל ת"ל לנפש תדרשנו כונתם ז"ל כי הבטחה זו שתהיה אמיתית ושלעולם לא תכזב בשום פעם מן הפעמים זה לא יהיה לכל וז"ש יכול לכל תהיה הבטחה זו מאושרת ומקויימת ת"ל לנפש תדרשנו הכונה לאותו הנפש אשר תדרשנו לעולם לשי"ת לעבוד עבודתו ית' ותלך לדרוש את ה' לקיים חוקיו ומצותיו לזה יהיה טוב ה' לעולם ועד והוא כלל גדול שלא יכזב:

כח

ישב בדד וידום כי נטל עליו. אפשר שהכונה אף על פי שישב בדד ומתו בניו ונשאר ערירי ידום כאשר עשה אהרן כשמתו נדב ואביהוא וידום אהרן וקבל שכר על השתיקה כמז"ל וקבל שכר על השתיקה וז"ש בכאן כי נטל עליו כלומר כי נטל עליו שכר על מה שהיה דומם ושותק.

והרב מורי זלה"ה פירש קרוב לזה ז"ל אמר אף על פי שיגיעו הייסורין לתכלית האחרון כי נשאר בדד וערירי אפ"ה וידום יקבל עליו גזרת השי"ת כי נטל עליו ר"ל כי הוא המעמיס והמטיל עליו הייסורין ועונותיו גרמו לו ואם כן יתרע' על עצמו ונמאמר המליץ אל מי מגאלי דם אזעק וידי שפכי דמי:

עוד פירש ישב בדד וידום כלומר כשרואה אדם שייסורין באין עליו ישתדל לישב בדד ולהתבודד כי אז יהיה שכלו פנוי ויחשוב ויכוין האמת וישיג תכלית סבת הייסורין שהם העונות ובהכרח ידום כי ישיג האמת וז"א ישב בדד וידום ר"ל ישב בדד ובזה ודאי ידום כאשר נטל עליו הייסורין ובזה יכיר האמת ויתן בעפר פיהו ברצון נפשו על הספק אולי יש תקוה כי יכיר היותו מחוייב בייסורין אלו וגדולים מהם ולא לבד יעשה זה אלא ירדוף אחריהם כמאן דרדיף בתר חיי וכמו שהיו עושים הקדמונים שהיו שואלים אותם בפיהם ואומר בואו אחי בואו רעי וז"ש יתן למכהו לחי ברצון נפשו ובשמחה ישבע בחרפה ר"ל כי לא יאכלו ולא ישבעו עד שיהיו נחרפים ונעלבים כי אז יערב להם מאכלם וישבעו ובלא זה נראה להם כאלו לא אכלו כלל.

ל

ואפשר עוד ישבע בחרפה החרפה יהיה להם כלח' שנשבעי' ממנו והוא מזון להם וכן פירש ג"כ הרבן שועב ז"ל עכ"ל.

ולי אפשר לפרש עוד כי מ"ש ישבע בחרפה הכונה כי האומות לא היו מוכרים שום דבר של מזון עד שמקודם מחרפים ומגדפים אותו באופן כי ישבע ממזון ע"י חרפה וגדופין:

אי נמי רמז למה שבעונותינו בעינינו ראינו כי שופריה שופריה של המזון אוכלים הגוים והשיורים והם חרפת כל המזון מוכרים אותו ליהודים וז"א ישבע בחרפה כלומר ישבע נפשו בחרפת המזונות.

לא

בהיות כי בפסוקים הקודמים הזהיר לאדם שישב ויסבול היסורין בסבר פנים יפות וישא עול הייסורין בנעוריו ויתן בעפר פיהו ויתן למכהו לחי עתה נתן טעם לדבריו וה"א כי לא יזנח לעולם אדני ודייק קרא שלא אמר כי לעולם לא יזנח אדני לרמוז כי הקדוש ברוך הוא בקרו' ירחם על עמו ולא יזנח אותם כלל ואם באולי יזנח זמן מה זאת החלוקה היא בספק כי אין מדרכו לזנוח ולשכוח וז"א כי לא יזנח ואם באולי יזנח לא יהיה לעולם ואמר כי אם הוגה וגו' כלומר ואם עתה רואה כי השי"ת הוגה לאדם וייסרו בייסורין ובנגעי בני אדם אם ישכיל ויבין האדם יראה כי אלו הייסורין שיסרו השי"ת הם רחמים שריחם עליו כרוב חסדיו וז"ש ורחם כרוב חסדיו וחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה לפי שהם רחמים כדאמרן ונתן טעם לזה ואמר כי לא ענה מלבו והכונה כי השי"ת כשהוא מענה את האדם לא ענה אותו מלבו ומרצונו כי הוא ית' לא ברא את העולם אלא להטיב עם בריותיו ואם ענה לא מלבו ומרצונו אבל מעשיו גרמו לו והוכרח ה' להרע עמו כי צדיק וישר הוא ונתן הכרח עצום שהשי"ת אינו מענה מחפצו ורצונו והא ראיה כי ויגה בני איש מלשון תוגה כי השי"ת כשהוא מנגה לא נג' אלא בני האיש ולא האיש עצמו וכמו שראינו כי בעון האב בניו מתים והוא נשאר קיים ואם השי"ת רצונו וחפצו להרע עמו למה לא המית את החוטא עצמו וילך לו מן העולם אבל בהיות כי הוא ית' לא ענה מלבו ומחפצו על כן ויגה בני איש ולא האיש עצמו רק בניו של אדם מתים וכל כונתו ית' באלו הייסורין אינה אלא להחזירו למוטב וז"א לדכא תחת רגליו וגו' כלומר להכניס תחת כנפי השכינה ולדכא תחת רגליו כל אותם שהם אסורים ביד תאותם ותחת היצ"הר וז"ש כל אסירי ארץ אותם האסורים תחת תאוות החומר וזהו ארץ דקאמר להכניעם לעבודתו וגם אם לפעמים משפט האיש ומעשהו וטבעו נוטים לדר' רעה כענין מי שהוא אדמוני עם יפה עינים כי טבעו נטוי אל הרעה מביא הקדוש ברוך הוא עליו ייסורין ממיתת בנים וכיוצא להטותו ממשפטו ומטבעו אל הדרך הישרה וז"ש להטות משפט גבר וגומר להטותו שתמיד יהיו כל מחשבתיו וכל נעשיו נגד פני עליון ולעבוד עבודתו ולעשות רצונו כענין אורח חיים למעלה למשכיל כו' וכענין שויתי ה' לנגדי תמיד לעובדו וללכת בדרכיו ולדבקה בו באופן כי בעת שיפטר מן העולם ימות זכאי ואל ימות חייב כי אין רצונו ית' כי כשימות ויבא שרו של גהינם לתפשו להפילו לגהינם ויעמוד לדין עמו לפניו ית' חפצו ית' הוא שיצא זכאי בריבו ובלא עונות וז"א לעוות אדם בריבו אדוני לא ראה כלומר לעותו בריבו לעתיד לבא ושיצא מעוות ומקולקל בריבו אדני לא ראה כלומר לא הוכשר בעיניו ועל כן מייסר אותו בזה העולם כדי להטות משפטו נגד פני עליון ולהחזירו למוטב:

לז

ואמר עוד מי זה אמר ותהי אדני לא צוה הכונה לפי שהוא באלו הפסוקים הבטיחם הבטחה לעתיד כי לא יזנח לעולם אדני ולזה הוכיחם ואמר כי לא ענה מלבו וכו' לדכא וכו' להטות וכו' עתה כדי לאמת נבואתו שניבא להם לעתיד כי לא יזנח לעולם כו' וריחם כרוב חסדיו לשיאמינו בו נתן להם אות ומופ' ואמר הנה מן הנבואות שנבאתי לשעבר על דבר החרבן כולם נתקיימו מזה תדעו ותאמינו כי גם דברי אלה מפי הגבורה שמעתים כי האות והמופת להבחין בין הנבואה השקרית לאמיתית הוא זה שאם יבא ויתקיים דברי הנביא ההוא היה נביא אמת ואם לא היה מתקיים דבריו היו הורגים אותו לפי שדבר סרה על ה' להנבא שקר בשמו בזדון דברו הנביא ובזה היה נבחן השקר וזה"א בכאן מי זה אמר ותהי ה' לא צוה כלומר מי הוא הנביא שאמר דבר וניבא ותהי כלומר ושיתקיים אותו הדבר אם ה' לא צוה כי בודאי אם ה' לא צוה לא יהיה ולא יתקיים וכיון שאתם ראיתם שכל הנבואות אשר נבאתי עליכם לרעה והרבה התריתי בכם וכל דברי נתקיימו מזה תדעו ותכירו כי גם כל דברי אלה של נחמות לעתיד אמת הם ויתקיימו בכם אם תחזרו בתשובה כי היום אם בקולו תשמעו כתיב ועשית הרעות והטוב בידכם נתנו והבחירה היא ביד האדם וז"א מפי עליון לא תצא וגומר ואומרו הרעות לשון רבים והטוב לשון יחיד שמעתי בו שהכונה כי כל הרעות שעושה האדם כולם הוא עושה אותם בבחירתו מבלי סיוע כלל מאתו יתברך כי מפיו לא יצאו הרעות כלל אמנם הטובות והם המצות הטוב הראשון לבד לא תצא מפיו ית' כי צריך שהאדם יתעורר מאליו לעשותו ואחר שהוא מאליו עשה הטוב הראשון ה' יגמור בעדו בכל שאר הטובות והמצות ואפשר לי לומר שאל זה כיון דהע"ה במ"ש גול על ה' דרכך וגומר וזהו דנקט דרכך לשון יחיד לרמוז על הדרך הראשון לבד שצריך שאתה האיש גול אותו לעשותו ואח"כ בטח עליו והוא יעשה השאר ויסייע אותך ונ"ל לומר עוד כי נקט ברעות לשון רבים כשנפרש כי כונת אומרו רעות הוא כינוי אל הייסורין ולפי שרוב בני אדם רוב ימיהם במכאובים על כן כינה את הרעות ואת הייסורין בלשון רבים והטוב בלשון יחיד כי הוה ליה כאלו הוא יחיד בערך הרעות ואלו לא יצאו מפי עליון רק הכל לפי מעשיו של האדם ולכ"א מה יתאונן אדם חי וגומר הכונה לומר מסקנא דמילתא היא זאת כי כיון שמפיו ית' לא תצא הרעות והם העבירות וגם העונשין לא ענה מלבו אם כן בודאי מה שראוי שיתאונן האדם ויתאבל הוא על חטאיו כי הם סבבו את כל הרעה הבא' עליו ואמר על חטאיו בכינוי ולא אמר על החטאים הכונה לרמוז על שהוא לבדו עשאם מבלי סיוע מאחר כלל. ואמר על חטאיו ולא אמר פשעיו או עונותיו לפי שהעון בנקל יוכל האדם לתקנו בשובו בתשובה אמנם החטאות אשר הם בשוגג ולא ידע אותם לא הם ולא מספרם בודאי שלא יוכל לשוב בתשובה מהם כראוי ולכן עליהם צריך שיתאונן וקרוב לזה אמר דהע"ה כי עוני אגיד אדאג מחטאתי ר"ל העון שהוא מזיד אגיד שאני זוכר אותו ואתוד' עליו ובזה אתכפר אמנם הדאגה שיש לי הוא מחטאתי לפי שאין אני יודע מה הם וכמה הם לפי ששגיאו' מי יבין ואיני יכול לשוב בתשובה שלימה מהם.

אי נמי בהיות שהכריח עד עתה שהעונות הם סבת הצרות והרעות אם כן בודאי שהצדיק גמור יבלה ימיו בטוב ולעולם לא יתאונן על שום רעה כי מעולם לא תאונה אליו רעה וזה"א מה יתאונן על שום רעה אדם חי גבר על חטאיו כלומר אדם שלעולם חי גבר על חטאיו וכל ימי חייו נתגבר על חטאיו לבלתי עשות אותם זה ודאי שלא יתאונן כלומר שלעולם לא תבא עליו רעה שתהיה סבת שיתאונן עליה. ואפשר דדייק אומרו על חטאו חסר יו"ד להורות שמתגבר על יצה"ר שהוא חטאו המחטיא אותו והוא גבור לכבוש את יצרו:

לט

ואפשר גם כן שרמז באומרו מה יתאונן אדם חי וגומר. דכתיב חסר יו"ד וקרינן חטאיו להורות כי צריך האדם שיזהר עד מאד מן החטא הראשון כי הוא ראשון והוא אחרון כי הוא גורר כל שאר החטאים כי עבירה גוררת עבירה נמצא שהוא גרר את כולם והוא חטאו יחיד והוא חטאיו רבים כי הוא גררם ולכן כתיב חטאו וקרינן חטאיו ולכן מה שיתאונן ויתאבל אדם חי הוא זה כל גבר על חטאו הראשון לי הוא גרר את האחרים וסבב אותם ולכן צריך האדם לעמוד בפרץ כנגד יצרו שלא יחטיאנו בחטא הראשון:

אי נמי אמר ויגה בני איש אם הוא ית' מביא ייסורין על הרשע וגומל לאיש חסד כמפעלו ונותן לרשע רע כרשעתו הוא להכניעם לעבודתו כדאמרן לדכא תחת רגליו וגו' ולהסיר מלבן של רשעים טענה א' שיש להם לומר שהם מוכרחים במעשיהם ואין לאל ידם להיטיב מעשיהם ובזה רוצים לערוך משפט עמו ית' לומר שאינם ראוים לרעה כלל אחר שהם מוכרחים במעשיה' ולזה אומרים ב' טענות הא' כי להיותו הוא ית' יודע העתידות בודאי שידע עלי מיום היותי אם צדיק אהיה או רשע ואם הוא ית' ידע עלי שאהיה רשע אם כן אין בידי לשנות מן הידיעה ההיא וידיעתו מכרחת אותי להיות רשע הרי טענה א' ועוד טענה שנית כי משאמר על הטיפה בעת שהביאו אותה לפניו חכם יהיה או טפש עשיר או עני גבור או חלש והכל גלוי וצפוי לפניו למה אודה ואומר שהבחירה ביד האדם ואילו צדיק ורשע לא קאמר כי השכל אומר מי שגזר על כל שאר הפרטיו גזר גם על זה וכדי להוציא מלבן דבר זה משלם להם כפעלם כדי שיכירו וידעו כי הבחירה בידם ויצדקו ויאמרו אמת שאם היתה גזירה מלפניו שנהיה רשעים למה הכה אותנו מה פשענו ומה חטאינו אלא ודאי מידנו היתה זאת לנו ומרוע בחירתינו ועל כן באה אלינו הצרה הזאת וז"ש ויגה בני איש מה שמביא הוא ית' ייסורין על האדם הוא לקרבו לעבודתו כדאמרן ולהטות המשפט שיש לו לגבר נגד פני עליון המשפט שרוצה לערוך עם בוראו להטותו ולסתור ולנתוץ אותו ולעות אדם בריבו כלומר להכחיש ולהכזיב הריב והטענה שיש לו לאדם נגד בוראו ולעותו בריבו שהוא רב עם יוצרו ואומר מה בידי לעשות כדי להטיב את דרכי וכי ה' לא ראה אם צדיק אהיה או רשע בודאי שהוא ית' יודע העתידות והוא ראה וידע ואם כן ידיעתו מכרחת אותי להיות רשע ועוד טענה אחרת אומר וכי מי זה אמר ותהי מי הוא זה שגזר על כל שאר הפרטים חכם או טפש עשיר או עני וכו' איך אומר שה' לא צוה וגזר גם על צדיק ורשע בודאי כי מי שידע וגזר על השאר גם ע"ז פקח עיניו וראה וגזר ולהאביד ולהרוס טענות אלו מלבן מביא ייסורין עליהם ונותן שכר טוב לצדיקים כדי שיכירו וידעו כי מפי עליון לא תצא הרעות והטוב ואף שגזר בפיו ובשפתיו על שאר הפרטים זה הפרט לא גזר עליה וכמו שארז"ל ואילו צדיק ורשע לא קאמר ממי יתאונן ויתרעם האדם אלא על חטאיו כי שלו הם וברוע בחירתו עשאם ואין ידיעתו ית' מכרחת ע"ז וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועיין ע"ז בביאורי למסכת אבות ספר מדר"ש שמוא"ל במשנת הכל צפוי:

אי נמי ביען שדרך האד' כשהו' כועס על חבירו אם אינו מודיע כעסו ומוציאו בשפתיו אלא בלבו ישים ארבו הרי זה לא ישיב חמתו עד נקמו את נקמתו בתכלי' הנקמ' אבל אם ידב' דבריו ויוצי' כעסו בשפתיו הרי זה מתקר' מעט כעסו ואינו מתנק' כל מה שחשב וע"ד זה אמרו בשם מוהר"ר יעקב בירב זלה"ה על קרא דוינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו דכיון שדבר והוציא בשפתיו לעשות להם בזה נתקררה חמתו וינחם על הרעה וז"ש אשר דבר לעשות וז"א כאן בודאי אין לנו להתייאש מן הרחמים כי בודאי ירחם עלינו כי גם עתה בעת הכעס לא שמר כעסו בקרבו אלא הוציא ודבר כעסו בשפתיו כדי להתקרר חמתו מעט וז"ש כי אם הוגה לא הביא עלינו הרעה במחשבה לבד כי אם הוגה אותו ודבר ורחמים גדולים שריחם עלינו כרוב חסדיו היה מה שלא עינ' אותנו מלבו וממחשבתו בלבד אלא הוציא כעסו בשפתיו וז"ש ורחם כרוב חסדיו כי לא ענה אותנו מלבו כי אם אחר שהוגה וזה היה סבה שלא נעשה כליה ח"ו רק ויגה בני איש כי השביעם ביגון ואנחה ולא נעשה כליה וזה נסתבב ממה שלא ענה מלבו אלא הוגה את הדברים בפיו וזה היה סבה שרחם כרוב חסדיו כדאמרן:

א"נ אמר כי לא יזנח לעולם אדני ואם יעלה על דעתך כיון שהוגה אותנו כל כך בתכלית היגון והאנחה זה מורה כי זנח אותנו ומאס בנו זה אינו שאם היה דן אותנו כמעשינו לא היה נשאר ממנו מאומ' וז"ש כי אם הוגה אם אתה רואה שהוגה אותנו שיעו' רב לא משנאתו אותנו הביא עלינו כל הצרה הזאת כי לפי מה שחטאנו לפניו לא הביא עלינו רעה אחת מני אלף כפי הראוי אלינו אדרבא רחם כרוב חסדיו לפי ששום בר ישראל לא השתדל לכבוש יצרו הרע כלל אלא הלך אחר תאותו וז"ש כי לא ענה מלבו וידוע כי יצרו של אדם נקרא לב כענין שאז"ל בכל לבבך בשני יצריך ואמר מלבו במ"ם כי אפילו מקצת לבו ויצרו הרע לא כבשו לא ענה אותו אלא הלך בתאות יצה"ר והצר לאחרים ביד רמה ובזרוע נטויה וז"ש ויגה בני איש לדכא תחת רגליו וגו' והטיל אימתו על העניים והאביונים שהם נקראים אסירי ארץ שהעשירים הם כבני חורין לא כן העניים ומדכא אותם תחת רגליו וגדלה רעת הדור ועונותם לפניו ית' שלא היה חושב להם לעון רק מה שהיו מטים את הדין בגמר דין שהיו מחייבים את הזכאי ומזכים את החייב כי מה שהיו עושים קודם גמר דין כגון הסברת פנים לזה יותר מזה וכיוצא עון כזה לא פקד אותו השי"ת ולא ראה וז"ש להטות משפט גבר וגומר מה שהיו משפט גבר בגמר דין עון זה לבד היה נגד פני עליון והיה חושב אותו עליהם לעון כי לעות אדם בריבו בעת ריבו מה שהיו מעוותים בעת הריב והטענו' קודם גמר דין כגון לכבד את זה יותר מזה עון כזה ה' לא ראה ולא חשבו אצלם לעון מגודל רשעם ורעתם כי אל הצדיקים בדוקא הוא ית' מדקדק עמהם כחוט השערה ועוד שכולם היו מחוסרי אמנה מבטיחים ואינם עושים ואם לפעמים היו עומדים בדבורם לא היה זה אלא להרע כי היה האדם נשבע להרע ולא ימיר וז"ש מי זה אמר ותהי כלומר שיקיים מאמרו זה היה בדבר עבירה שה' לא צוה לעשותו אבל בדבר מצוה לא היו מתקיימי' אם כן בודאי כי הרעה הבאה עלינו לא משנאתו אותנו הביא עלינו ומפי עליון לא תצא הרעה הבאה עלינו כי כפי הראוי אלינו לא בא עלינו א' מני אלף וז"ש מפי עליון לא תצא וגו' אלא עונותינו גרמו לנו וז"ש מה יתאונן האד' ויתרעם אין לו להתרע' רק על חטאיו כי הם גרמו רעתו.

אי נמי הכונה כי בהיות הוא ית' בעל הרחמים וחפץ חסד הוא להטיב עם ברואיו כשהוא מעניש ומענה את האדם על רוב פשעיו לא מלבו הוא כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה וז"ש כי לא ענה מלבו ומרצונו וגם לא הוגה בני איש ברצונו וז"ש ויגה בני איש כלומר וגם לא הוגה בני איש ברצונו וקאי אמלבו דקאמר כי הוא ית' רחמן מלא רחמים ורצונו להיטיב ולא זולת והסברא נותנת כן שאין רצונו לענות ואף כשהוא מענה את החוטאים שלא כרצונו הוא עושה כי למה ירצה לענות בני אדם אם כדי לדכא אותם תחת רגליו שיהיו משועבדים וכבושים תחתיו הלא כל באי עולם הם אסורים בארץ הזאת ובעולם השפל הזה וז"ש כל אסירי ארץ וכל העולם הזה אצלו הוא מאסר וכאילו הם אסורים בזיקים כענין אם אסק שמים שם אתה וכו' אנה אלך מרוחך וגו' אם כן מעצמם הם כבושים תחת ידו מה לו עוד לענותם ועת' שרוצ' להטות משפט גבר והוא עושה עול עם בני אדם ומענה אותם שלא כדין ח"ו זהו דבר זר ורחוק והפך מי שהוא עליון על כל נמצא וז"ש נגד פני עליון כי לפעמים הדיין מטה את הדין כדי לזכות את העשי' שהוא פרנס הצבו' כי ירא ממנו שלא יורידנו ממעלתו ויתן מעלתו וממשלתו לרעהו הרי כי להיו' העשיר ההוא עליון על הדיין הוצרך הדיין להטות הדין שאם היה הדיין עליון על כל הארץ ואין בשום א' כח להורידו ממעלתו לא היה מטה הדין כיון שאיננו ירא משום א' מהם ובהיותו הוא ית' עליון נורא גבוה על כל גבוהים מה לו להטו' הדין ממי יירא וז"ש להטות משפט גבר א"ת שהוא ית' מטה דין ח"ו זהו נגד והפך פני עליון זהו דבר רחוק אל מי שהוא עליון על כל הארץ:

אי נמי אמר כי לא יזנח לעולם אדני. והוא כתוב באדנות שהוא השכינה אשר כ"י היא עתה עמנו בגלות ואפשר שהענין שב אל כינוי שהוא ההויה שאמר לעיל לתשועת ה' ואמר כי שם ההויה לא יזנח לעולם לשם האדנות אבל יושיע ויוציא כדי לרחם על ישראל כי עונינו הוא סבלם כי היא אמנו וכמד"א ובפשעיכם שולחה אמכם וז"ש כי אם הוגה אותה ורחם כרוב חסדיו על ישראל שאלמלא לא היה כן לא היה נשאר מישראל ח"ו כלל כי כל כונתו ית' הוא להיטיב עמנו ולא לענותנו וז"ש כי לא ענה מלבו ומרצונו וראייה לדבר מה שאני רואה כי לעולם ועד הוא פוגע בצדיקים ומדת הדין פוגעת בהם וז"ש ויגה בני איש והם אותם הצדיקים אשר להם קרא בני איש כי כל איש שבמקרא לשון חשיבות ויגה וייסר את הצדיקים כדי שהרשעים יראו ויקחו מוסר וישאו ק"ו בעצמם אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכ"ו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר וז"ש לדכא תחת רגליו כל אותם שהם אסירי ארץ ואסירי החומר הארציי יתדכאו תחת רגליו ית' ויחזרו בתשובה בראותם כי ויגה בני איש וכל זה הוא סבה להטות משפט גבר ומעשהו הכל לשם שמים נגד פני עליון ושיחזור בתשובה כי כדי שישאר הרשע ברשעו ויצא מעוות בדינו אין זה חפץ ורצון השי"ת וז"ש לעות אדם כלומר אותו שהלך אחר החומר והאדמה ה' לא ראה ולא יכשר בעיניו זה כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מרשעו וא"ת כי זה נראה קצת מה עול בחוקו ית' שימות הצדיק בשביל שיקח מוסר הרשע על כן סמך אליו ואמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה ויהיה סייעתא לפירושנו מה שתרגם המתרגם מן בגלל דעבדו מה דלא אתפקדו מן פומא דה' והענין יהיה כי נקטינן שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואם המית אותם בדין המיתם ואין מיתה בלא חטא כי עשו מה שה' לא צוה ודקדק עמהם כחוט השערה וכמעשה ידיהם השיב להם אמנם לפי האמת מפי עליון וגו' ומה יתאונן וגו' הכונה לשון אנינות ואבל כי ראוי לאדם להתאונן ולהתאבל מאד על חטאיו ולהיות על עצמו כאונן שמתו מוטל לפניו שהרי הוא עצמו חשוב כמת כי רשעים בחייהם קרויים מתים וזהו שאמר מה יתאונן על מה יהיה האדם אף על פי שהוא חי מתאונן כאילו מת על חטאיו שעושים עצמו כמת וראוי שיהיה אונן על עצמו וקרינן על חטאיו וכתיב חטאו לשון יחיד הכונה להורות כי צריך לאדם להתאונן על כל חטאיו ולשוב מכולם ולא שישוב ממקצת ולא ממקצתם אלא צריך שישוב מכולם וזהו על חטאיו דקרינן לשון רבים אבל לא יתודה עליהם בדרך כלל אלא צריך לו לפרט חטאיו א' לאח' למצא חשבון וזהו דכתיב על חטאו לשון יחיד:

אי נמי אמר ע"ד שאמרו על קרא דולך ה' חסד כו' חסד גדול אתה עושה שתשלם לאיש כערך החוטא לא כערך אל מי שחוטאים אליו שאם היה החטא נערך בערכו יתברך שהכעיס לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר אין קץ ותכלית לגדולתו לא היה לו לאדם תקנה בעולם אבל הוא יתברך מעריך החטא בערך העושה החטא ההוא שהוא ילוד אשה אשר מחומר קורץ ובזה יש לו תקנה וז"ש להטות משפט גבר וגומר א"ת שהוא ית' מטה משפט הגבר נגד פני עליון ומעריך אותו בערך שחטאו לפניו שהוא עליון וגבוה על כל גבוהים ועושה זה כדי לעות אדם בריבו ולחייבו יותר שלא יהיה לו תקנה על חטאתו אשר חטא ענין כזה ה' לא ראה ואדרבא ברחמיו וכרוב חסדיו מעריך החטא בערך החוטא שהוא קצר ימים ושבע רוגז שלא להגדיל חטאתו ורעתו יצא מכל זה שאם האיש הזה ישוב בתשובה ירחמהו כרוב חסדיו כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מרשעו וחיה והביא ראיה לדבר הזה כי השי"ת כונתו היא להיישיר את האדם שישלים את נפשו שהרי ראה ראינו כי האדם א"א שיהיה שלם אלא כאשר הוא נשוי אשה כי כשיש לו אשה יוכל לעבוד את אלהיו בטהרה ומה גם שהיא עושה לו כל צרכי הבית והוא פנוי ללמוד תורה לשמור ולעשות ולכן נקראת עזר כמד"א אעשה לו עזר כנגדו ולז"א מי זה אמר ותהי ה' לא צוה וזה במשז"ל כי הוא אמר ויהי זו אשה כי לשון הוי' הם קדושי אשה ולכן הודיענו כי בהכרח הגמור ידענו כי אין מזוגו של איש אלא מהקדוש ברוך הוא ומשברא העולם ועד עתה הוא מזוג זוגים ובני האדם אשר הם סרסורים בדבר ומזוגים זווגים בודאי הגמור כי כל דבריהם לא היו עולים לידי גמר אם לא שה' צוה אבל הזוג שה' לא צוה לעולם לא יגמר ע"י בשר ודם וז"ש מי זה אמר ותהי שום זיוג אם ה' לא צוה וכל מלאכתו ית' אינה אלא לעשות זווגין כדי לעשות עזר לאדם כדי שיוכל להשלים את נפשו וא"כ נקטינן בודאי כי מפי עליון לא תצא וגומר ומה שיתאונן אדם חי הוא כל גבר יגבר על חטאיו:

והרב מורי זלה"ה כתב ז"ל כי לא יזנח כו' כי אם הוגה כו' ספר התועלת הנמשכות לאדם מצד הייסורין הבאים אליו מאתו ית' כשהוא שמח בהם ויתן למכהו לחי ומכניע ומשפיל את לבבו כי בודאי האדם הלז' לא ישכח את השי"ת לעולם כי אף אם יסיתהו היצרו פעם ושתים מחמת הייסורין יבא לזכור כי חטא ואשם וישוב אליו ית' באופן שלא ישכחהו לעולם זהו תועלת אח' תועלת ב' כי אם הוגה ורחם כרוב חסדיו כלומר שאם באולי יגרמו עונותיו שיותן לו ייסורין קשין מצד השפילו את לבבו השי"ת ירחמהו וז"ש כי אם הוגה אותו השי"ת ורחם כרוב חסדיו כלומר בהרגישו ובזוכרו תכף כי חטא ואשם ירחמהו ויסיר מעליו הצרות האחרות אשר היו ראויות לבא אליו וכמאמר המשורר כי חמת אדם תודך וגו' כלומר כאשר האדם בשביל חימה א' הבאה עליו תודך ויחזור בתשובה אז שארית חימות הראויות לבא עליו תחגור ותמנעם ממנו עכ"ל:

ובמדרש כי לא ענה מלבו ר' ברכיה בשם ר"ל אמר בב' מקומות פעלו ישראל בא' פעלו בפיהם ולא פעלו בלבם ובא' פעלו בלבם ולא פעלו בפיהם ואלו הם סיני ובבל בסיני פעלו בפיהם ולא בלבם הה"ד ויפתוהו בפיהם וגו' בבבל פעלו בלבם ולא בפיהם הה"ד כי לא ענה מלבו אמר הקדוש ברוך הוא יבא פה שבסיני ויכפר על פה שבבבל ויבא לב שבבבל ויכפר על לב שבסיני אף על פי כן ויגה בני איש הביא עליהם איש צר ואויב זה המן והגה את מכתן עכ"ל:

בהיות כי עיקר שלימות העבודה הוא שיהיה פיו ולבו של האדם שוים באותה העבודה ואם יתחלפו שניהם ואין פיו ולבו שוים לא תועיל אותה העבודה כלל ובודאי כי בסיני כיון שהק"בה העיד עליהם כי היו מפתים אותו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו א"כ בודאי שהיה מן הראוי שלא יחשיב השי"ת את תשובתם אשר השיבו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע כיון שידע שלבם לא נכון עמו אבל עכ"ז צפה הקדוש ברוך הוא כי בבבל לבם יהיה נכון עמו ית' וגם אם הענין היה בב' מקומות מחולקין וכל אחד בפני עצמו היה חסר מצד אחד או מן הפה או מן הלב עכ"ז רחם כרוב חסדיו וצירף הטוביות שבלבם כשהיו בלבם עם הטוביות שבסיני שהיה בפיהם נמצא כי בצירוף ב' המקומות ביחד פיהם ולבם שוים לטובה אמנם אילו יצוייר כי לעולם לבם לא יהיה נכון עמו בודאי שלא היא הקדוש ברוך הוא נותן להם את התורה בסיני ולא היה ניתן להם ההשגה שהשיגו בסיני כי הפה בלא הלב אינו שוה כלום אבל כפר הלב שבבבל על הלב שבסיני וכן כפר הפה שבסיני על הפה שבבבל וזה כי ישראל בבבל השתחוו לצלם דנבוכדנצר ובפיהם ובשפתותם כבדוהו אבל לבם רחק ממנו ועל זה ריחם השי"ת כרוב חסדיו וכיפר הפה שבסיני על הפה שבבבל וז"ש הכתוב ורחם כרוב חסדיו והטעם כי לא ענה מלבו כלומר כי שום אחד מישראל לא ענה עצמו תחת יד הצלם של נבוכדנצר מלבו ומנפשו כי אם היה האדם משתחווה לצלם בפיו ובשפתיו כבדוהו ולבו רחק ממנו ואף על פי כן ויגה בני איש הביא עליהם איש צר ואויב זה המן והגה את מכתן הא אילו לא היה הקדוש ברוך הוא מצרף השלימות שבב' המקומות וכיפר זה ע"ז בצד מה אם לא היה כן היו ח"ו מחויבים ישראל כליה אלא אמר הקדוש ברוך הוא הם לא עשו אלא לפנים אף אני לא אעשה אלא לפנים בימי המן. ודומה לזה פירש מורי הר' זלה"ה במאמר.

ובמ"ש רז"ל במסכת מגלה שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה והוא השיב להם מפני שהשתחוו לצלם א"ל וכי משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים הה"ד כי לא ענה מלבו ויגה בני איש ע"כ. אפשר שעם זה יצא לנו פירוש אחר בפסוקים וזהו שדקדק בדבריו שאמר והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו וגומר שהכונה שהוקשה לו בפסוק איך אמר הכתוב כי לא ענה מלבו וכי נעשה שום דבר בעולם שלא מרצונו ית' וגם אם הכתוב אומר מפי עליון לא תצא הרעות כו' היינו שהוא ית' אינו גוזר הוא בעצמו בפיו הרעות של האדם אבל מפי הבית דין של מעלה נגזר והכל מלבו ורצונו ית' ואיך אמר כי לא ענה מלבו. עוד הוקשה לו כי מלת לא חסר בויגה בני איש והל"ל ולא נגה בני איש והמפרשים פירשו כי מלת לא שב אל עינה ואל ויגה וכאילו אמר לא עינה ולא נגה וזה נראה לו דוחק אמנם עם המעשה אשר אירע לדורו של מרדכי אשר הקדוש ברוך הוא מה שגזר עליהם לא היה אלא לפנים בזה יתיישב הפסוק על מתכונתו כי לפי האמת אותה הגזירה והעינוי לא היה מלבו ר"ל מלב ומנפש לכלייה רק באותה הגזירה כונתו ית' היה ליתן תוגה ואנחה בלב כל ישראל כדי שיתכפר עון הצלם ויכירו וידעו כל העולם שהוא מלך מלכי המלכים ואפילו שיבא מלך אחר ויגזור על ישראל שיעבדו ע"ג כמו נבוכד נצר ויהיו ישראל אסירי עוני וברזל תחת ידו עכ"ז לא מפני היראה יעבדו ע"ג רק יהרג ואל יעבור ויבטח בהשי"ת ולזה כיונו הב' פסוקים שאחריו לדכא תחת רגליו כו' ר"ל עשה הקדוש ברוך הוא זה כדי לדכאות תחת רגליו ית' כל אותם אשר הם אסירי ארץ תחת האומות ולא יעבדו ע"ג מפני היראה אמנם לעלות על הדעת שכונתו ית' היה להטות משפט גבר כמו שחשבו התלמידים ואמרו משוא פנים יש בדבר זה הוא נגד פני עליון והוא דבר נגדיי למי שהוא עליון על כל הארץ לעשות ח"ו משוא פנים ולהטות משפט גבר:

ובמדרש לדכא תחת וגו' להטות משפט גבר כו' לעות אדם בריבו כו' זה נבוכד נצר שכתוב בו ובכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכלהון אנת הוא רישא די דהבא ע"כ. אפשר שכונת רז"ל לדרוש אלו הפסוקים על נבוכדנצר שהשי"ת השליטו על כל העולם חיות ברא ועוף שמיא והשליטו בכלהון וז"ש לדכא תחת רגליו כל וגומר כלומר גזר השי"ת לדכא תחת רגלי נבוכדנצר כל אסירי ארץ דהיינו כל העולם בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא ומה שזכה לכל זה היה כמז"ל יען נמצא בו דבר טוב שחזר לאחוריו ופסע ג' פסיעות על דבר כבוד שמו יתברך כי אמר שראוי להקדים שלומו ית' לשלום מלך ועל אלו הפסיעות לבד זכה לדכא תחת רגליו וגומר וזה הוא סבה להטות משפט גבר נגד פני עליון ושיכסיף לעולם לעבוד עבודת בוראו כי ישא ק"ו בעצמו אם לנבוכדנצר על ג' פסיעות כך לעושי רצונו עא"כו וזה הוא סבה עצומה גם כן לעות אדם בריבו עם יוצרו ואומר שה' לא ראה ושאינו משגיח בפרטי העולם השפל מעשה דנבוכדנצר יוכיח והוא סבה לעותו בריבו ולהכזיבו כי מי שהשגיח על ג' פסיעות של נבוכדנצר לתת לו כל כך שכר גדול ודאי ישגיח על כל פרטי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ומשלם לאיש כמעשהו באופן כי כל אלו הג' פסוקים נאמרו על נבוכדנצר כי הם תולדות יוצאות ממעשה דנבוכדנצר: ואומרו מפי עליון לא תצא הרעות לשון רבים והטוב לשון יחיד אפשר לומר לפי שעושה הרעות תכף הוא מתדבק בסמאל וסיעתו אשר הפירוד יתואר אליהם אמנם עושה הטובות הוא מתדבק בשי"ת כי הוא תכלית האחדות על כן כל הטובות יתוארו בטוב בלשון יחיד כי מכולם יסתבב להדבק עמו ית' שהוא תכלית האחדות וכל המצות הם חלק אלוה ממעל ועל כן יקראו בלשון יחיד למקיימם ועושה כונת בוראו בהם ואפשר כי לזאת הסבה נאמר בהם נפשות ביתו שמתדבקות בסמאל הם מחלק הפירוד וביעקב נאמר כל הנפש הבאה לפי שנפשם היא מחלק האחדות חלק אלוה ממעל. ובמדרש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אמר ר' אלעזר משעה שאמר הקדוש ברוך הוא ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע לא יצאת טובה לעושה רעה ורעה לעושה טובה אלא טובה לעושה טובה ורעה לעושה רעה כד"א ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו עכ"ל. כתב הר"מ בפי' המאמר ז"ל אם הגרסא היא כמ"ש בספרים לא יצאת טובה לעושה הרעה ורעה לעושה כו' צריך לפרש כי מקודם אם היה מחייב לאדם מערכתו ומולדתו טובה ועושר לא היה מפסיד בשביל רשעתו את הגזור עליו בעת יצירתו וג"כ איפכא אם היה מחוייב עליו עניות וצרות לא בשביל שיהיה צדיק וישר היו נמנעים מלחול אליו אמנם אחרי נתינת התורה שנדבק החיים עם הטוב והמות עם הרע לא יצאת טובה לעושה רעה וכו' כי רשעת האדם יעכב הטובה או כולה או מקצתה כפי גודלו או קוטנו ואם תצא לו תהיה לרעתו ומשלם לשונאיו וכו' וכדומה באופן שאין ראוי שתקרא טובה כי אם רעה וכן נמי צדקות האדם תעכב הרעה באופן הנז' וחזר וכפל אלא טובה לעושה טובה וכו' להורות על מ"ש כי אעפ"י שהאדם יראה על עושה הרעה הצלחה וטובה וההפך על עושה הטובה אין לתמוה כי לא לאדם הראיה כי אם להש"ית המבי' עליו אם הם לתכלית רע או טוב באופן שיש לנו לומר שהטובה לעושה הטובה אעפ"י שלכאורה יראה כי רעה היא ראוי שתקרא טובה כיון שהם לטובתו וכן נאמר בצד האחר. ועוד אפשר שיכוין אומרו אלא טובה לעושה טובה וכו' לומר כי לא לבד שלא תצא טובה לעושה רעה וכן איפכא אלא שגם הטובה לעושה הטובה אין צריך לצאת מלמעלה כי ממילא הטובה כרוכה עם עושי הטובה וכן איפכא ובזה מדוייק מה שאומר לעיל יצאת והכא לא קאמר אלא טובה יוצאת וכו'.

ובמימרא אחריתי דרבי אלעזר דאיתא בדברים רבה פ' ראה אנכי ז"ל א"ר אלעזר משאמר הקב"ה דבר זה בסיני מאותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה והטובה באה על עושה הטובה ע"כ. ואי לאו דמסתפינא אמינא שהנסחא בכאן משובשת וגרסינן א"ר אלעזר כו' לא יצאה טובה לעושה טובה ורעה לעושה רעה אלא טובה וכו' וכל הכונה לומר שלא יצאת מלמעלה כי אם מאליה והיא היא מימרא דר"א דהתם בדברים רבה והיו הדברים באים יותר כפשוטן בלי קושי כלל וגרסא נכונה היא אצלי ולרוצי' לדרוך על פי הספרים הכתובים כבר נתתי להם מקום והבוחר יבחר לו הכלל העולה כי פירוש הפסוק כפשוטו דמיירי ברעות הבאו' על האדם מלמעלה לא על מעשה האדם אם טוב ואם רע כי אם על הטובות הבאו' עליו עכ"ל.

ובמדרש מה יתאונן אדם חי דיו שהוא חי ופי' הפסוק לפי סברת' אפשר שהוא כך מה יתאונן ויתרע' האדם דיו שהוא חי והש"ית נותן לו חיות עם היותו גבר על ענין חטאיו וכשהולך לעשות שום חטא ישיש כגבור לרוץ אורח מעוות ומקולקל אם כן לז"א דיו שהוא חי כי מן הראוי היה שימות ואם כן מה יתאונן דיו שהוא חי:

עוד במדרש א"ר ברכיה מה יתאונן חי העולמים אם מבקש הוא להתאונן גבר על חטאיו ע"כ. הכונה כי אדם חי דקאמר קרא על הקב"ה נאמר כד"א ועל דמות הכסא כמראה אדם מלמעלה והוא כינוי אליו ית' אשר הוא נקרא אדם חי כי האדם התחתון לא יצדק לקרותו חי כי חייו אינם חיים וסוף אדם למות על כן פירש כי מדבר בשי"ת כי מה יתאונן הוא ית' אם מבקש הוא להתאונן הוא גבר על חטאיו והאדם התחתון ראוי שיתאונן עליו ועל חטאיו ולא שהשי"ת יתאונן עליו כי על מה יתאונן כי אם רבו פשעיך מה תעשה לו ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה כד"א ולצת לבדך תשא ולכן לא תתאונן אלא על חטאתיך ואז השי"ת ירחם עליך:

מ

בהיות כי רז"ל למדנו בענין בדיקת החמץ שצריך לבדוק בנר להכניס הנר בחורין ובסדקים ויליף לה חיפוש מחיפוש וחיפוש מנר על כן אפשר שנקט בכאן לשון חיפוש כי כמו שבבדיקה אור הנר יפה לחיפוש החמץ כמו כן צריך האדם לעשות בדיקה אחרת בדרכיו להוציא לאור החמץ נוקשה של היצה"ר מחורי ומצפוני לבו וסדקי מעיו ולכן נקט לה בלשון חיפוש שצרי' לחפש כבדיק' החמץ והנה הנר שיפה לבדיקה זו היא הנשמ' כי נר ה' נשמת אדם ונשמתו תסייע את האדם לשוב בתשובה ולחפש את דרכיו וז"ש נחפשה דרכינו ונקט דרכינו ולא נקט אורחותינו להודיע כי החיפוש צריך שיהיה אפי' בדרכים אשר דרך יקרא דרך סלול' ואפי' הדרך אשר האדם יראה בעיניו כי כשהלך בה היא דרך טובה וישרה ומעולם לא נכנס בה החמץ של היצה"ר עכ"ז אם יחפש היטב ימצא בה שום פיסול כי אפי' המצוה אשר יעשה האדם רוב הפעמים מעורב בה שום מחשבת של פיסול המפגלת בקדשים כי לפעמים עושה המצוה או לשום סבה שהיא שלא לשמה ונמצא שהוא דהבא מעורב בחסף טינא ותאוה חומרית מעורבת בה עכ"א נחפשה דרכינו אעפ"י שלכאורה נראה כי היא דרך סלולה ולא נכנס שם חמצו של היצה"ר עכ"ז יחפש אותם וימצא וגם אם בבדיקת החמץ תנן מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה עכ"ז בבדיקת חמצן של עוברי עבירה צריך בדיקה וחיפוש אפי' בדרכים כדאמרן כי סתם דרכים בחזקת סכנ' ולז"א נחפשה דרכינו.

אמר עוד ונחקורה כי אחר שחיפש האדם את דרכיו צריך שיתקן גם לאחרים ויעשה חקירה במדינה לראות אם יש עושה רשעה כי כולנו ערבים זה לזה ואם כן מה יועיל תשובת האדם אם לא ישיב גם לאחרים אשר הוא ערב פרעון בעדם ולכ"א ונחקורה ועם פירוש זה דייק דלא קאמר קרא נחפשה ונחקורה דרכינו להורות אל מ"ש כי הא בדידיה והא באחריני כי צריך לחקור ולדרוש ולהעבי' גילולים מן הארץ ולהשיב רבים מעון. ואז ונשובה עד ה' כלומר כי אז תשובה כזו תהיה מגעת עד כסא הכבוד וזהו עד ה' דקאמר ע"ד מ"ש ז"ל בפסוק שובה ישראל עד ה' אלהיך גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד.

אי נמי רמז במה שאמר ונשובה עד ה' אל מ"ש הרמב"ם ז"ל בתנאי התשובה שצריך שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לדרך הזה לעולם אבל לא שתהיה תשובה לפנים נגד בני אדם ובקרבו ישים ארבו ואפשר שז"א ונשובה עד ה' הכונה ונשובה עד שה' בעצמו שהוא יודע תעלומות לב יעיד על תשובתינו היות תשובה שלימה שלא נשוב לדרך הזה עוד:

מא

ובהיות כי אחר תיקון המעשה צריך גם כן לתיקון המחשבה והדיבור כי ג' המה מחבלים כרמים מחשבה דבור ומעשה על כן אחר שדבר על תיקון המעשה במ"ש נחפשה דרכינו וכו' אמר על תיקון המחשבה נשא לבבינו ודייק מל' נשא לרמוז כי האדם כאשר יחטא ואשם ולבו במחשביו הולך חשכים הוה ליה כאלו לבו טבוע ביון מצולה ואין מעמד על כן בעת טהר' הלב והמחשבה ה"ל כאלו נשא והגביה את לבו מטיט היון וז"א נשא לבבינו ואומרו לבבינו ולא אמר לבנו לרמוז אל מ"ש רז"ל בכל לבבך בב' יצריך ביצה"ט וביצה"ר וכן נאמר באברהם ומצאת את לבבו ואז"ל לבו לא נאמר אלא לבבו לרמוז כי אפי' את היצה"ר שלו תקן ולהבין דבר זה על מתכונתו כי נראה לכאורה דבר תפל מבלי מלח כי איך אפשר לשים מר למתוק ואם הוא נקרא יצה"ר אינו נקרא יצה"ט ואם הוא יצה"ט הרי הכל הוא יצה"ט והכל לב א' ולא יצדק עליהם לבבך כי לא כשאר אלא לב טוב על כן אפשר שהכונה בהיות דרכי בני האדם יתחלקו לב' מינין הא' הוא קיום מצותיו ית' עשה ולא תעשה סור מרע ועשה טוב וכל זה הוא עצת היצה"ט בודאי אמנם יש דברים אחרים בדרך משל מ"ש התנא הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כי כולם הם עצות היצה"ר ולפעמים אלו הדברים שהם בודאי מעשי יד היצ"הר מביאין את האדם לעולם הבא ולפעמים אלו מעשה ידיו הם להתפאר האדם כי ראוי שיתפאר בהם וכמו שמצינו בקנאתו של פנחס אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל ולא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ובזכות זה זכה שהוא חי וקיים לעולם כי פנחס זה אליהו וכל קנאה מוציא את האדם מן העולם וקנאה זו הושיב את פנחס בעולם וחי לעולם ובזה יצדק בכל לבבך בב' יצריך כי הקנאה היא פעולת היצה"ר וצריך לאדם להשתמש ממנה לצורך גבוה ולא לצורך עצמו וכן בענין התאוה מוציאה את האדם מן העולם וכמו שמצינו במש"ה והאספסו' אשר בקרבו התאוו תאוה והשי"ת הביא את תאותם כד"א ותאותם יביא להם אבל לא זרו מתאותם עוד אוכלם בפיהם ואף אלהים וגו' אמנם אם האדם כל תאוותיו יהיו לש"ש גם אם הוא נהנה גופו מאותם התאות הם מביאים אותו לחיי הע"ה כי במשל אם יזדווג האדם עם אשתו יהיה כונתו ומחשבתו לש"ש לקיים מצות פריה ורביה וגם אם הפועל בעצמו א"א שיעשה אלא היצה"ר וא"א לבא לידי קישוי אלא ע"י תאותו עכ"ז הפועל עצמו הזה מביא אותו לחיי הע"ה וכמעשה דאותו צדיק שנטע ה' נטיעות ע"י סדין וכולם היו מורי הוראו' בישראל וכן כל שאר התאוות אם הוא אוכל יכוין כדי שיהיה בו כח לעסוק בתורה כי היא מתשת כחו של אדם ואם הוא לובש מלבוש נאה יכוין למ"ש הכון לקראת אלהיך ישראל וכן בהליכתו לבית המרחץ יכוין לטהר את גופו לכבוד שבת וכן בכל תאות אשר יתאוה האדם יוכל לעשות בו לצדקה יחשב לו וכן בענין הכבוד ע"ד מ"ש בגמרא בשמתא מאן דלית ביה כי יכוין האדם כי מה שחפץ שיכבדוהו ולא יזלזלו בו הוא בשביל כבוד התורה אשר בתוך מעיו לא בשביל כבוד עצמו כי האדם המכבד בעלי תורה לתורה הוא מכבד לא לגופם וכמ"ש בגמר' הני בבלאי טפשאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי רבנן ואם הרוצה שיכבדוהו יהיה בשביל כבוד התורה אשר היא בתוך מעיו רדיפת אחר הכבוד הזה מביא אותו לחיי העה"ז והבא ועז"א נשא לבבינו כי על ב' היצרים רמז ודייק עם זה שרמז במלת נשא כי עד עתה היה טבוע ביון מצולה בב' לבותיו ועתה גם היצה"ר שהיה טבוע ביון מצולה כי לפתח חטאת והוא טבוע בעצם בטיט היון אם בקדימת הזמן שקדם ואם מצד טבעו הרע עתה נשא לבבינו הרי כנגד רמז המחשבה שתהיה לעולם טהורה אפילו שהפועל הוא פועל היצה"ר ואומרו אל כפים רמז אל שלימות הדבור שהוא רמז אל התפילות כמד"א כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' כדי שיגיעו תפלתינו אל אל בשמים שאל"כ ימצאו מעכבים רבים שלא יניחוהו לעבו' אל אל בשמים כמ"ש לקמן סכות בענן לך וגו':

אי נמי כונת אומרו נשא לבבנו אל כפים. הכונה לפי שהוא אמר למעלה שצריך שיתאחדו כולם כא' לשוב בתשובה בלב אחד וז"ש ונשובה עד ה' ובהיות כי אפשר שאני אומר לחבירי שאני שב בתשובה ואומר שאטהר את לבבי ובקרבי אשים ארבי כי האדם יראה לעיני' ולא ללבב לכ"א נשא לבבינו אפי' שהלב בקרב האיש עכ"ז נשא לבבנו אל כפים כדי שיהיה הלב גלוי גם לבני אדם כאשר הוא גלוי אל אל עם היותו בשמים כי הוא יודע תעלומות לב והכונה לרמוז אל גודל התשובה שתהיה כל כך בעיקר עד שכל העולם יעידון יגידון שהיא מלב ומנפש כאלו ראו את לבם נשוי בכפים.

אי נמי אמר נשא לבבנו אל כפים. בתפלות ובתחנונים ועיקר הצרה אשר נהיה צועקים עליה הוא בשביל האל שנסתלק השי"ת מבינינו כי עד עתה היה שוכן בתוכנו כד"א ושכנתי בתוכם ועתה נסתלק והלך לו אל מקומו הראשון שהוא השמים וז"ש בשביל האל אשר חזר לשכון בשמים וז"א אל אל בשמים.

אי נמי בהיות כי עתה כבר סלק הקב"ה מקום שכינתו ודירתו מן התחתונים וחזר אל מקומו הראשון שהוא השמים ואינו דר בתחתונים עכ"א צריך שנשא לבבינו אל כפים והם העננים שנקראו כפים כד"א הן על כפים חקותיך כדי שיוליכו העננים את הלב אל אל אשר כעת הוא שוכן בשמים והכונה הוא משל על גודל התשוב' שהם ברי לבב עד שיוכלו לתת לבבם לעבים שיוליכו אותם אל אל שהוא בשמים ויכירו וידעו ויראה זכות לבבם והיותם טהורי לב.

אי נמי בהיות כי מעיקרים הראשונים של החסידות הם הלב והכפים וכמ"ש דהע"ה נקי כפי' ובר לבב כלומר נקי כפים מגזל ומחמס ובר לבב ממחשבות רעות ולכ"א נתקן את שניהם וז"ש בתחלה נשא לבבינו אל כפים ונתקן את שניהם כא' כדי שאלו ואלו נשא אותם אח"כ אל אל בשמים ולא יתביישו לא הלב ולא הכפים מהתראות שניהם אל אל בשמים:

מב

נחנו פשענו ומרינו וגו'. אפשר דדייק מאי דנקט נחנו שהוא חסר אל"ף כי המלה הצודק' היא אנחנו ולמה חסר האל"ף ואין לומר דמשום דעסיק באות הנו"ן נקט נחנו כי לא היה לו חסר לשון אחר טובה ויפה לומר אות הנו"ן ויבחר לשון ערומים ואפשר שאומרים ישראל לפני הקב"ה אילו היה כן שכולנו כצאן תעינו אין עושה טוב אין גם אחד היה ראוי שלא סלחת כי אין אדם צדיק בארץ כדי שבשבילו תסלח אמנם אין הדבר כן כי אם פשענו ומרינו לא כולנו אנחנו פשענו כי כבר ימצא א' מעיר שלא פשע וכבר נקטינן כי ימלט אי נקי וצדיק א' יסוד עולם וז"ש נחנו ולא אמר אנחנו וחיסר האל"ף שהיא א' להורות שבהכרח ימצא אחד שלא פשע ואם פשענו ומרינו היינו כי נחנו פשענו וכו' אבל לא אנחנו כולנו ועכ"ז אתה לא סלחת בשביל אותו הא' שלא פשע הפך מה שהבטחת וצדיק יסוד עולם.

אי נמי יאמר ע"ד מש"ה כי עמך הסליחה למען תורא אשר הרצון בו עמך היא הסליחה וראוי שתסלח והטעם למען תורא כי אם רואים שאינך סולח לחטאתם יתייאשו מן הסליחה כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ואם אין סליחה יתייאשו החוטאים ויוסיפו לחטוא באומרם כי כבר חטאו ואין להם תקומה ויתפקרו הרשעים נגדך לבלתי ירוא את ה' אמנם אם ידעו הרשעים כי יש סליחה וכפרה יחזרו בתשובה ובכן יראוהו אנשים וז"ש כי עמך הסליחה וראוי שתסלח והטעם למען תורא כדאמרן. וז"ש בכאן נחנו פשענו בראשונה ואח"כ הוספנו למרות עיני כבודו וזהו ומרינו והכל נגרר ממה שראינו שאתה לא סלחת הפשע שפשענו בראשונה אלא היתה ידך ומכתך מתוחה עלינו וז"ש אתה לא סלחת וממ' שראינו שמה שפשענו לא סלחת נתייאשנו לגמרי ועל כן הוספנו ומרינו באופן כי למען תורא ראוי הוא שתסלח:

מג

ואמר סכות באף ותרדפנו. הכונה להורות על ב' צרות עצומות אשר באו עליהם הא' היא צרת הרעב והב' סכות באף ורמז כי מעולם לא סיכך עליהם בעננו ענן על הארץ להוריד הגשם על הארץ ושהשמים יתנו טלם אבל נתקיים בהם והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וזה בסב' האף שהיה עליהם ונמצא כי במקום סכך העבים היו מכוסים באף וז"א סכות באף ולא זו בלבד שהיא צרת הרעב אבל גם ותרדפנו והכונה על האויבים אשר רדפונו כי קלים היו רודפינו וילכו ישראל בלא כח לפני רודף ומחוץ תשכל חרב הרודף ומחדרים אימת הרעב באופן שהרגת ע"י הרודפים ולא חמלת ברעב וז"א הרגת לא חמלת. ואם סכות בענן לא סכות מתחת לשמים כדי שיתנו גשמיהם אבל סכות למעלה מן השמים ולמעלה מז' רקיעים סמוך אצלך וסביב לך סכות בענן לך וז"א מלת לך וכונת אותו הסיכוך היה כדי לעכב את תפלותינו שלא יעברו וז"א מעבור תפלה באופן כי מהעננים הגיענו ההיזק שבו ולא התועלת וזה לסבה שלא סכות מתחת לשמים אבל סכות בענן לך וסמוך אצלך מעבור תפלה:

מה

ואמר סחי ומאוס וגומר. סחי הוא כמ"ש רש"י ז"ל ניע בלשון משנה כיחו וניעו שניסח מתוך הריאה ויוצא דרך הגרון ובהיות כי יש סיח וניע שאינו מאוס כל כך והוא היוצא מן הפה ויש סיח אחר מאוס בתכלית המיאוס והוא היוצא מן החוטם על כן המשיל את ישראל לסחי היותר מאוס וז"א סחי ומאוס כלומר כסחי היותר מאוס כך תשימנו בקרב העמים כי הם מואסים בנו ומעריכים אותנו כסחי המאוס אמנם בענין אכול גם אכול את כספנו זה חביב עליהם כל כך עד שפצו עלינו פיהם כל אויבינו ויאכלו את ישראל בכל פה וכמ"ש דהע"ה אוכלי עמי אכלו לחם כלו' אוכלי עמי חביב עליהם אכילה זו כאילו אכלו לחם אשר הלחם לבב אנוש יסעד כן ערב להם אכילת עמי וזו היא כונת פצו עלינו פיהם כל אויבנו:

מז

ואמר פחד ופחת היה לנו וכו'. הכונה כי ישראל בגלות הזה יש להם פחד גדול מהאויב עד שירדוף אותם קול עלה נדף מרוב הפחד והמורא שהובא בלבבם ולא הפחד בלבד היה לנו אבל הפחד היה דבר נוסף על הפחת אשר כבר היה לנו עד עתה כי נפלנו בפחת ובתוך שוחה עמוקה וביאר את שתיהם ממאי דסליק מניה כי הפחת היינו השאת והשממון שבא על יהודה וישראל ונוסף על כל זה השבר והכונה על שברון הלב והפחד שכבר נכנס בקרב כל ישראל עד כי ירדוף א' אלף וכו' ואם פלגי מים תרד עיני היינו על שבר בת עמי כי על השאת והשממון שכבר עבר כבר שתינו אותו כוס התרעלה אבל ענין שבר הלב והפחד בכל יום ויום הולך ורב ועל כן פלגי מים תרד עיני וגומ'.

אי נמי אמר נחפשה דרכינו ונחקורה כלומר בדרך כולל צריך לחפש כל דרכינו בין קלים בין חמורים אפילו הדרך שנראה שהיא דרך סלולה כדאמרן לעיל ואמר ונחקורה ולא אמר ונחקרם להורות כי צריך לפרט את החטא כל א' וא' בפני עצמו וזהו ונחקורה ואמר ונשובה עד ה' לפי שרז"ל אמרו אם רואה אדם שייסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ומצא יעשה תשובה פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה הרי שאפשר שימצא ויצטרך לתשובה או אפשר שלא ימצא אפילו אחר החקירה עכ"א בכאן נחפשה ונחקורה וברור לן שאין אנו מאותם שיפשפשו ולא ימצאו אבל ידעתי שנמצא כל כך עונות אשר נחנו פשענו ומרינו עד שנצטרך לעשות תשובה וז"ש ונשובה עד ה'. ואמר נשא לבבנו אל כפים לעבודת האל שבשמים וז"א אל אל בשמים באופן שעוד לא נחט' לפניו שאם נשוב עוד לפשוע לפניו יגלגל עלינו את הכל ויזכור לנו עונות הראשונים וז"ש נחנו פשענו ומרינו וגומר כלומר אם אנחנו פשענו ומרינו אחר התשובה ונשובה לדרכינו הרעים אתה לא סלחת על העבר כי צריך כדי שיהיה המחילה חלוטה שלא נשוב אל הדרך ההוא עוד.

ואמר סכות באף ותדרפנו וכו'. אמר כמה מעלות טובות עשה לנו בצאתנו ממצרים ואיך נהפוך לאבל מחולינו בצאתינו מירושלים כי בצאתינו ממצרים היה הוא ית' חופף עלינו כל היום בענני כבוד ועתה סכות באף במקום ענני כבוד ושם נאמר בצאתינו ממצרים אלה מסעי בני ישראל להודיע חבתו כי במ' שנה לא נסעו אלא המסעות המועטות הללו וכמו שאז"ל ועתה לא כך אלא ותרדפנו וילכו בלא כח לפני רודף ושם בצאתינו ממצרים אם לפעמים היתה מגפה בעדת ה' על איזה עון מיד היה הוא ית' מרחם וחומל עליהם וכענין ויעמוד פנחס ויפלל וגומר ועתה לא כן אלא הרגת ולא חמלת כלל ואז בצאתנו ממצרים הוא ית' היה שוכן בתוכנו כי שכינתו שורה בתוך המשכן ואני והוא בתוך ענני כבוד ובכן כשהיינו מתפללים אליו מיד היה שומע כי היה בתוכנו ה' ועתה לא כן אלא סכות בענן לך ואנחנו מבחוץ עומדים ובכן אנו צועקי' ואינם נענים וזהו סכות בענן לך מעבור תפלה ובצאתינו ממצרים היו כל א"ה יראים ממנו שנאמר שמעו עמים ירגזון ורעדה אחזת' כענין שאמרה רחב ונשמע וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם ועתה סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים ואנחנו כעין המיאוס נגד פניהם. ופצו עלינו פיהם כל אויבינו הכונה כי פצו עלינו פיהם ושחקו עלינו וימלא שחוק פיהם בהלעיגם על בראות' כי סחי ומאוס שמתנו בקרב העמים ועל כן שחקו עלי ופצו עלינו פיהם כל אויבינו.

ואמר פחד ופחת וגו' הכונה כי בזמן החרבן היו לכל ישראל ב' רעות הא' השאת והוא השממון אשר היתה כל העיר לשמה ולשאיה ונשמו הבתים ועוד היה השבר אשר נשבר מטה עוזם מקל תפארתם ומלכות' ועתה בזמנינו זה נתחדש לנו ב' כנגד ב' והם פחד ופחת הפחד כד"א והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף וברדפם מפני הפחד יפלו אל הפחת כד"א הנס מתוך הפחד יפול אל הפחת וז"ש פחד ופחת היה לנו בזמן הזה במקום השאת והשבר שהיה להם לראשונים הוה לנו עתה במקומם פחד ופחת ועכ"ז כשאני בוכה ומתאבל איני בוכה על מה שנתחדש עתה לנו אבל פלגי מים תרד עיני וגומר והוא השבר אשר נשבר מטה עוזם ומלכותם מקל תפארתם כי ממנו נמשכו כל הרעות המתחדשות לבא עלינו וראוי לאדם שיבכה ויתאבל על רעת חבירו יותר ממה שיתאבל על רעת עצמו.

אי נמי אפשר לפרש הכתובים הללו בדרך אחר וזה כי לא די לאדם שיהיה הוא לבדו שב בתשובה כי צריך לשוב הוא עצמו וגם להשיב את אחרים ולהיות זוכה ומזכה וז"ש מה יתאונן אדם חי וגו' כלומר מה יועיל לו שישוב ויתאונן על חטאיו בלבד כי צריך לו להשיב גם את אחרים עמו וז"ש אח"כ נחפשה דרכינו תחלה כדי שלא יאמרו לנו טול קורה מבין עיניך ואח"כ נחקרה אם יש אחרים שעברו כמונו ונשובה אותם גם כן שישובו גם המה בתשובה ואז כולנו יחד אנחנו והם נשובה עד ה' וכי תימא היאך נעיז פנינו לשוב לפניו אחר שחטאנו לו ומה נדבר ומה נצטדק לזה השיב נשא לבבינו אל כפים וידוע כי לבב יאמר על הב' יצרים יצה"ט ויצה"ר ונאמר לפניו כי אנוסים אנחנו כי יצר לב האדם רע והוא התעה אותנו מן הדרך הטובה וז"ש נשא לבבנו בכפינו אל אל בשמים ונאמר לפניו כי הוא ברא לנו יצה"ט ויצה"ר ואיש באחיו נלחמו חלק לבם עתה יאשמו ואנחנו לא יכולנו לעמוד כנגדו כי בהכרח מי שיש בו יצה"ר הוא מוכרח שיחטא כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא וכאשר יאות לנו לחטוא ולמעול כך נאה לך למחול וכבר אנחנו עשינו מה שיאות לנו ונחנו פשענו ומרינו אבל אתה עדיין לא עשית מה שיאות לך וזהו אתה לא סלחת:

ואמר סכות באף ותרדפנו. כי כשם שבציאת מצרים הוא בעצמו הוציא אותנו משם ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא הוא ית' בכבודו ובעצמו כן עתה לא הכה אותנו ע"י מלאך המשחית שלו הנקרא אף אלא הבדיל האף מעלינו והוא בכבודו ובעצמו נתאכזר עלינו וזה שאמר סכות באף כלו' האף שהוא שליח שלך להכות בני אדם סכות אותו ואתה ע"י עצמך רדפת אותנו וזהו ותרדפנו ובכן הרגת ולא חמלת ולפי שהיה נמשך אלינו תועלת אחד מהיותך אתה בעצמך המכה אותנו שבהיותך קרוב אלינו היה נקל לך לשמוע בקולנו תכף בזעקנו לך מה עשית סכות בענן לך מעבור תפלה כדי שימשך ההיזק לבדו ולא התועלת כלל באופן שאנו יראים ומפחדים מאד שאחר כל הצרה הזאת שבאה עלינו שלא תעשה עמנו כלה ולא יזכר שם ישראל עוד וז"ש פחד ופחת היה לנו וגומר שאת הוא מלשון שאיה ושממה וכליה כלומר פחד היה לנו השאת שתשומם ותכלה אותנו אחר שסבלנו השבר באופן שתעשה עמנו ב' רעות השבר שהם הצרות שהבאת עלינו ואחר כולם נחלה לאור ויבא אופל שהוא השאת והכליה:

אי נמי השאת הוא מלשון התנשאות ושררה הכונה כי כמו שהשבר שהבאת עלינו לפחד ופחת היה לנו ולצרה וצוקה כן השררה והרוממות שרוממתנו קודם לכן היתה לרעתינו כדי שנרגיש היטב הנפילה שאחריה כי האדם שהיתה לו טובה תחלה הוא מרגיש מאד בצרה יותר ממי שלא הורגל כלל בטובה מימיו נמצא לפי זה כי פחד ופחת היה לנו מה שנשאתנו ורעה היתה לנו מן השאת כמו מן השבר כי ע"י השאת הרגשנו בשבר הבאה אחריו ואמר פלגי מים תרד עיני ב' פלגים היה ראוי שתרד עיני על שבר בת עמי ואיני עושה כן אלא עיני נגרה לבד כדי שלא תדמה לעולם ולא תיבש מקור הדמעה:

והרב מורי זלה"ה כתב נחפשה דרכינו והם העבירות שעשינו אנחנו בעצמנו בידים ונחקורה אם גרמנו להחטיא בהם את אחרים כדי שנשוב כולנו אל השי"ת שאם הם לא ישובו לא יספיקו לי לעשות תשובה וכמו שאמרו חז"ל שאיך יהיה החוטא בגהינם והאחר שגרם הוא שיחטא בג"ע לכך כדי שיקובל תשובתינו צריך שנחקור אם גרמנו להחטיא את אחרים כדי שישובו הם גם כן עמנו בתשובה ובזה נהיה כולנו מתוקנים וכבר ראינו המשורר שהראה לדעת כי צריך האדם רחמי שמים לכפר לו העונות שחטאו אחרים בסבתו וגרמתו אמר חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגומר מלבד פירושים אחרים רבים המתפרשים בזה הפסוק מאי דשייך לכונתינו הוא כי הנה המשורר אמר שהיה מודה לשי"ת על הג' מיני עונות שהאדם שוגה בהם והם חטאות עונות ופשעים ומלבד ההודאה על שלשתם הורה והודיע בדבריו כי לחטאות היה מספיק ההודאה ולענות שמצד גודלם הם רשומים ונודעים בשלא יכסה אותם סגי כלומר שלא יבקש מקום להתנצלות אבל הפשעים צריך וידוי גדול וגמור וכולי האי ועדיין צריך רחמי שמים כדי שיכופרו וז"ש אמרתי אודה עלי פשעי לה' שהוא מדת רחמים ואמר ואתה נשאת וכו' כלומר זהו מה שעלי לעשות שהוא מה שאני יודע אמנם יש צד עון אחר והוא שלפעמים עשיתי איזו עבירה בשוגג ואפשר שאחרים ראו ולמדו ממני ועשו במזיד על זה שאינו בידיעתי נשאר עליך לשאת אותו שאתה צופה כל נעלם וז"ש ואתה נשאת עון חטאתי סלה ר"ל העון שהוא מזיד שנסתבב מחטאתי ובפירוש זה יתיישב מ"ש עון חטאתי ולא אמר עוני וחטאתי ופשוט הוא עכ"ל. ולדרוש מי שהוא מחטיא את הרבים עיין בספרי ספר מדר"ש שמו"אל במשנת כל המזכה את הרבים ויתיישב לך.

אי נמי אפשר שיפורשו הכתובים הללו על ענין אחר והוא כי העבירות הם ב' מינים או בין אדם למקום או בין אדם לחבירו כענין גזילה גניבה או רמהו או בזהו וחרפהו וכיוצא אשר עצמו מספר ונקטינן כי קודם אשר ישוב האדם אל אלהיו מעבירות שבינו לבין קונו צריך שיפייס את חבירו שנתקוטט עמו ואח"כ ישוב אל ה' וז"ש הכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כלומר הנה אתם יש בכם עבירות אשר הם עמכם כלומר ביניכם לחביריכם ולפעמים האדם לא ירצה למחול לחבירו אשר חטא כנגדו ואשר הרע לו באומרו הנה הוא הרע לי במעש' ובפועל כפיו ואיך אשא את פניו ואסלח לו במה שעתה הוא שואל מחילה ממני על כן הזהיר ואמר קחו עמכם דברים וקחו הוא מלשון קיחה וקבלת דברים שיקבלו דברים ביניהם וימחלו בשאלת מחילה לבד ואח"כ ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון וכו' וגם הוא יקבל דבריכם במה שתשאלו ממנו מחילה בפה עם היות כי הרעותם אשר עשיתם במעשה העבירו' וז"ש בכאן נחפשה דרכינו בינינו במה שבין אדם לחברו ועל ז"א ונחקור' כי צריך חקירה רבה בזה לפי שהוא דבר מתמיד כי רוב החטאו' הם בין אדם לחבירו לפי שהוא תמיד עמו ולעולם האדם הוא נושא ונותן עם חבירו ויוצא ונתקל בו נכנס ונתקל בו ע"כ אמר ונחקורה ואח"כ ונשובה עד ה' בדברים שבין אדם למקום:

ולפי שכאשר יעשה האדם שלום עם חבירו וימחול לו אפשר שלא יהיה בלב שלם ואומ' שמחל ולא מחל עכ"א כי בתשובה מן העבירות שבין אדם לחבירו נשא לבבינו אל כפים והוא משל כאילו הלב הוא נשוי בכפים כי אז היה מכיר כל א' בחבירו אם טיהר והשלים את לבו עמו כך צריך שנשא לבבינו אל כפים בעבירות שבין אדם לחבירו כאשר נשא אותו אל אל בשמים בעבירות שבין אדם למקום כי שם הוא הכרחי להיות טהור לב לפי שה' יראה ללבב כן גם כן במה שבין אדם לחבירו נשא לבבינו אל כפים כדאמרן ונתן טעם לדבר איך הוא מוכרח כי קודם שנשוב אל ה' מעבירות שבין אדם למקום צריך שנמחול זה לזה מה שבין אדם לחבירו וה"א נחנו פשענו ומרינו וגומר כלומר כי אם נתנו בינינו לבינינו עדיין פשענו ומרינו גם אתה לא סלחת את שלך במה שבין אדם למקום כי כמו שהאדם אינו סולח מה שיש לו על חבירו גם הוא ית' לא יסלח את שלו ואפשר שרמז במה שחיסר האל"ף ואמ' מלת נחנו לרמוז כי אינו מדבר מ"ש פשענו ומרינו על הפשעים שבינו למקום אשר הוא יחידו של עולם והאל"ף שמורה על האחדות חיסר אותה ואמר נחנו להורות כימ"ש נחנו פשענו ומרינו הוא על הפשעים שבינינו לחבירינו:

והרב מורי זלה"ה כתב נחפשה דרכינו אם יש בהם חטא ועון ואחר אשר נמצאהו נחקור בו באיכותו על פי הכונה והזמן והמקום ואחרי כן נשובה וגומר כי יהיה התשובה בשלימות כפי פרטות כמותו ואיכותו וגודלו לא דרך כלל כי יהיה קטון בעינינו ונתרשל בתשובה המצטרכת לו:

נשא לבבינו אל כפים. ר"ל המעט שנעשה בכפינו יהיו בלב ונפש וכונה מרובה כאילו הלב בתוך הכפים ובשניהם נעשה המעשה והפועל הטוב ההוא והכונה שלא לבד יספיק עזיבת החטא וסור מרע אלא צריך ג"כ ועשה טוב ואמר כי אחרי זאת צריך וידוי וז"ש נחנו פשענו ומרינו אתה וגומר ואומר אתה לא סלחת הכונה בדין ומשפט נתנהגת בנו שאתה לא סלחת אעפ"י שאתה מלא רחמים.

ובמדרש תאני רב הונא נחנו פשעיו ומרינו כמדותינו ואתה לא סלחת כמדותיך, ודבריהם אמת ויציב ונכון. ולקרב הדברי' אל הסברא אפשר שאומרו פשענו ומרינו כמדותינו הכונה כי מצד היות האדם ילוד אשה ומחומר קורץ גופו ואבריו המה ילידי העה"ז אשר הוא חשך ולא אור וגם היות יצר לב האדם רע מנעוריו מכל אלה מסתבכים לאדם מדות רעות ולהרבות אשמה בטבע והרי זה קצת התנצלות ומזה נמשך היות הש"י מוחל וסולח ולהתנהג במדת רחמיו וז"ש ואתה לא סלחת כמדותיך עכ"ל.

ובברכות פ"ק אמר רבה ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שייסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ומצא יעשה תשובה שנאמר נחפשה דרכינו וגומר פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה עכ"ל ושמעתי ממוהר"ש ן' אלקביץ הלוי זלה"ה שכונת המאמר היא שידוע שלעולם הב"ה מודד מכ"מ ובמדת הייסורין ידע ויכיר במה פשע כי לעולם הוא מכ"מ ולכ"א יפשפש במעשיו ולעולם ימצא שחטא מכ"מ במה שלקה ויעשה תשוב' ואם פשפש ולא מצא אין הכונה שלא מצא כלל כי הרי נקטינן כי אין אדם צדיק בארץ וגומר אבל הכונה כי כבר פשפש ולא מצא שיהיה מכ"מ אם כן יתלה בביטול תורה כי היא שקולה כנגד כל המצות וכל מדת ייסורים יקרא מכ"מ בשבילה כיון שהיא שקולה כנגד כל המצו' וזש"ה בכאן להורות שכאשר יבאו ייסורין על האדם צריך שיפשפש במעשיו כי לעולם ימצ' שהם מכ"מ על מה שחטא על כן אמר נחפשה דרכינו ונחקורה ולא אמר נחפשה ונחקורה דרכינו להורות כי חיפוש לחוד וחיקור לחוד כי בראשונה יחפש ואחר החיפוש יחקור בחקירה עצמית אם הוא מכ"מ ואח"כ ונשובה עד ה'.

סכות בענן לך וגומר. כתב הרב מורי זלה"ה אפשר שיאמר אם עתה עדיין שאנחנו בא"י שהוא מקום מוכן לקבלת התפלה אפ"ה עשית הבדלים בינינו לבינך כדי שלא יעבור תפלה מהו הטוב שנקוה בלכתנו ח"ל בקרב העמים אין ספק שאין לנו תקנה שמה וז"ש סחי ומאוס וגו':

אי נמי אמר סכות באף וגומר הכונה כי בזמן העבר סכות באף ועוד ידך נטויה ותרדפנו לעתיד ועוד שלישיה כי הרגת ולא חמלת כי אילו היתה ההריגה בסייף היינו מתנחמים מעט אבל מה נעשה כי דנתנו במיתות משונות וז"ש הרגת ולא חמלת באותה ההריגה אבל היתה ההריגה באכזריות שרופה באש כסוחה ומהם שמו ספוגין של צמר על לבם מהם הפשיטו עור פניו וכיוצא וז"ש הרגת ולא חמלת ואמר עוד סכות בענן לך והסתרת פניך ממנו והטעם בשביל שגם אנחנו עברנו על מצות התפלה וז"ש מעבור תפלה כלומר מסבת עבור על מצות התפלה וכבר הזהירנו השלם ר"ש ואמ' הוי זהיר בק"ש ובתפיל' וכו' והלואי שהיית דן אותנו בסחי ומאוס שתשימנו בקרב העמים וז"ש תשימנו בדרך תפלה ולא אמר שמתנו אבל מה ששדי המר לי שאדרבא לא מאסונו העמי' אלא כמו נופת צופים טעמו באכול את ישראל ויאכלו את ישראל בכל פה וז"א פצו עלינו פיהם כל אויבינו:

מט

לפי שלמעלה אמר פלגי מים תרד עיני אשר הרצון בו שלא עשה כאשר נאמר בד"ה ע"ה פלגי מים ירדו עיני דמשמע ב' פלגים בב' העיני' פלג א' בעין א' ואיני עושה כן אלא פלגי מים תרד עיני בעין אחד ב' פלגים ועיני נגרה תמיד בדמעה עד שכמעט כבר נימו' העין ונמס ואינו דומה כלל עיני שהוא עין וזהו לא תדמ' לשון דמיון ותי"ו דתדמ' תי"ו הנקבה הכונה שלא נשאר בו דמות עין. ואפשר ג"כ לומר לפי דרך זה כי זהו ג"כ פירוש נגרה כלומר נגר ונתרוקן העין עצמו ולא תדמ' לעין כלל וכל זה מאין הפוגו' כי לעולם מוריד דמעה:

נ

עד ישקיף וירא ה' משמי'. ידוע הוא כי כל השקפה לרעה וראיי' לטובה וז"ש עד ישקיף לרעה על מ"ה וירא ה' ראיה לטובה עלינו ה' משמים:

ועם מ"ש ז"ל כי אין בן דוד בא אלא או בדור שכולו חייב או בדור שכלו זכאי נוכל ליישב מלת השקפה שהיא לרעה כי אם הוא בא בדור שכלו חייב דודאי שהוא בא לרעתם וישקיף עליהם לרעה והלואי שינצל אחד מעיר ושנים ממשפחה והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו ולכ"א עד ישקיף בדור שכולו חייב או ירא בדור שכלו זכאי:

ולפי שהזכיר העין יותר מכל שאר אברי הגוף אמר והטעם שאני מזכיר העין יותר מכל שאר האברי' ואמרתי פלגי מים תרד עיני ועוני נגרה הטעם הוא מפני שהעין הוא המועיל לי יותר מכל שאר אברי הגוף וז"ש עיני עוללה לנפשי עיני הוא פועל ועושה טובה עמי ועם נפשי יותר מכל שאר אברי וזהו מכל בנות עירי כי האדם הוא עיר קטנה ואנשים בה מעט ואנשי העיר הם האברים ואמר שהעין הוא עושה טובה לנפש יותר מכל שאר האברים משום דשערי דמעה לא ננעלו ועל כן סכות באף זה הוא מלא בו"או וסכת בענן לך הוא חסר בלא וא"ו לפי שהסכך שהיתה עליהם מן האף היתה סכך גמור ושלם וצלתו מרובה אבל הסכך שסיכך מעבור התפלה אינו סכך שלם כי לעולם התפלה בדמעה עוברת כי שערי דמעה לא ננעלו וזהו סכת חסר בלא וא"ו כי זה הסכך אין צלתו מרובה מחמתו:

נב

ואמר צוד צדוני וגומר. הכונה כי צדוני גם צדוני גם צדדוני פעמים רבות צידה אחר צידה בצידות משונות זו מזו וזה בחנם על לא חמס בכפי וז"ש אויבי חנם כלומר שהם אויבי לי על חנם ופירש אופן המצודות כי מהם מישראל שמו אותם בבור אסורים בבית הסוהר עד שמתו שם בבית הסוהר ולז"א צמתו בבור חיי ומהם הnיתו במרגמת אבן בסקילה ולז"א וידוי אבן בי ומהם השליכו אותם אל תוך הים דומה לגזרת פרעה שגזר כל הבן הילוד וגומר ולרמוז לזה אמר צפו מים על ראשי באופן כי כ"כ מיני צידות צדוני עד שאמרתי נגזרתי ונכרתי מן העולם:

אי נמי אמר עיני נגרה ולא אמר עיני אגיר להורות כי לא אצטרך אני להגיר את עיני בכונה כי כל כך התמידה בבכיה עד שהיא מעצמה נגרה כמים הנגרי' במהרה ובמרוצה כי זה יורה לשון ניגור ואם לפעמים ינוח מעט שלא יגיר במהירות לעשות טיף טיף כנגד טיף טיף עכ"ז לא תדמה לגמרי מלהוריד דמעה וז"א ולא תדמה לגמרי כי אלא הא מיהא זולגות עיניו דמעות אם מעט ואם הרבה וגם אם לפעמים אפשר שתדמה לגמרי מבלי הורדת דמעה כלל אפשר שיקרה זה פעם א' שאפשר שתפוג ותנוח הפוגה א' פרטית אבל מאין הפוגות לשון רבים הפוגית רבות וז"א מאין הפוגות כי לא ימצא שתנוח הפוגות רבות.

אי נמי אמר עיני נגרה ולא תדמה כלל והטעם שלא תדמה הוא מפכי שלעולם ועד אין הפוגות לצרות ולעולם אין ריוח כלל בין צרה לצרות רק צרות תכופות זו לזו וכיון שאין הפוגות לצרות גם העין לא תדמה כלל מלבכות:

אי נמי אמר עיני נגרה כלומר שכמעט כבר נגר הכל וכמעט שגוף העין בעצמו נגר באופן שאם תדמה העין ולא תבכה לא תדמה בשביל שפסקו הצרות ואין הפוגות והפוגות רמז אל הצרות כי ע"י הצרה לבו של אדם נופג ע"ד ויפג לבו וכן בלשון רז"ל מפיגין את טעמן והוא רמז אל דבר הניפג טעמו וריחו באופן שאם תדמה העין תדמה מסבת שכבר ניגר כל העין כדאמרן אבל לא תדמה מסבת שאין הפוגות וצרות וז"א ולא תדמה מאין הפוגות כי הצרות רבו כמו רבו:

אי נמי אמר עיני נגרה ולא תדמה כלל והטעם מפני שאין הפוגות כלומר אין מי שינחם אותי להפיג ולהסיר הצרות מלבי:

עד ישקיף וירא וגומר ואמר ישקיף כי בתחלה ישקיף ישגיח מן החלונות יציץ מן החרכים והם זכות קצת צדיקים אשר הם עושים חלונות וחרכים באותו הסכך של ענן אשר נאמר סכות בענן לך וכן במחיצה אשר נעשית מן העונות אשר הם מבדילים בינינו לבין אלהינו וכה"א עונותיכם היו מבדילים וגומר והצדיקים עושים חלונות באותם מסכים ומשם ישקיף ה' על עמו ואח"כ הולך ומתמעט המסך לגמרי ויראה השי"ת ראיה גמורה ברחמיו הפשוטים וז"א וירא ה' משמים:

ואמר עיני עוללה וגומר נתן טעם למה תבכה העין באו' עיני נגרה ולא תדמה הטעם לפי שהעין היא אשר טנפה לנפש יותר מכל שאר האיברים כי סרסור' קמא דעבירה היא העין כי העין רואה והלב חומד ושאר האיברים גומרים וכיון שעיני עוללה וטנפה לנפשי יותר מכל בנות עירי שהם שאר האיברים וכמ"ש לפירושא קמא א"כ ראוי שתבא העין ותקנח מה שטנפה ולכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות ועוללה מלשון טינוף כמו ועוללתי בעפר קרני כדפירש רש"י ז"ל:

אי נמי כפי דרך זה יאמר מכל בנות עירי כפי פשוטו ממש שהטינוף שטנף עיני לנפשי היה מכל בנות עירי כלומר ממה שהייתי מסתכל כל בנות עירי והייתי נותן עיני בבנות הארץ לחטוא בהנה באופן כי אלו בנות עירי צד צדוני בפיהם והחזיקו בי ונשקו לי כי כל א' וא' מצח אשה זונה היה לה וכנכריה אמריה החליקה באומרה מרבדים רבדתי ערשי וצוד צדוני כצפור אשר מראים לה שמשליכים לפניה חטים כדי שתאכל ולא ידע כי בנפשו הוא כן צדוני אלו בנות עירי וזה בראותי שנמסרות ונשמעות לי מבלי מחיר ואתנן זונה רק בחנם ולא ידעתי ולא הכרתי כי הם נעשים לי אויבים בחנם וזהו אויבי חנם דקאמר כלומר כי בהיות הדבר בחנם הוא סבה שמפתים אותי והן הם אויבי בחנם אויבי הנפש כי ע"י ובסבתם ארד אל ירכתי בור דהיינו גהינם וז"א צמתו בבור חיי או יהיה בור הקבר כמשמעו והכונ' כי בנות עירי הם סבבו לי המית' והקבור' וצמתו בבור חיי וידוי אבן בי דהיינו האבן שעל הקבר וגם אם יהיה שלא אמות לפחות ייסורין וצרות אחרות הם מביאין על ראשי והמים רמז לצרות כד"א כי באו מים עד נפש ואלו הביאו וצפו המים על ראשי באופן שאמרתי נגזרתי ועל כן עיני נגרה כדאמרן לפי שהיא טינפה לנפשי מכל בנות עירי כלומר מסבת בנות עירי שהסתכלתי בהן ונתפתיתי אחריהן:

אי נמי אמר צוד צדוני וכו'. על חרבן ראשון שהיא צידה א' וצדוני בחרבן בית ב' שהיא צידה שנייה ונעשו אויבי בסב' שהייתי חנם מן המצות ע"ד מ"ש ז"ל זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ודרשו ז"ל חנם מן המצות ואלו היו אויבי וצוד צדוני על אשר הייתי חנם מן המצות וז"א אויבי חנם:

אי נמי אמר צוד צדוני צידה אחר צידה ופעם אחר פעם תכופות הצידות זו לזו ואומרו כצפור כלומר כמו שצדין הצפור כך צדוני אבל מי שצד את הצפור היינו להנאתו ולטובתו לאכול לשבעה אמנם אלו אויבי צוד צדוני על חנם לא לעזר ולא להועיל להם כי בצידה הראשונה לקחו את כל הממון אשר היה לי נמצא כי בצידה השנייה אשר חזרו וצדוני פעם אחרת היה על חנם וזהו אויבי חנם דקאמר כלומר חנם צדוני כי בצידה הראשונה ריקם שלחוני והשניה לא נהנו ממני כלום אבל צדוני אויבי חנם לא לעזר ולא להועיל.

והמשיל הצרות העושים לנו בגלו' הזה למי שמשליכים אותו בתוך הבור שיש בו מים כדי שיטבע בתוך המים וימות ונקט המשל במי שנטב' בבור ולא במי שנטב' בים לפי שהנטבע בים הם מים שאין להם סוף ואפשר כי באולי ישליך אותו הים אל מקום אחר ויקיא אותו אל היבשה חי ולכן הנטבע במים שאין להם סוף אין אשתו מותר' לזרים אמנ' אם יטבע במים שיש להם סוף דהיינו בבור אז בודאי שמת ותנשא אשתו לזרים ולכן המשיל את צרת הגלות כאלו צמתו בבור חיי שהם מים שיש להם סוף כי בודאי הוא מת ולפי שאפשר כי אפילו שישליכו אותו בתוך הבור אפשר שהחי הוא נושא את עצמו ויהיה שט על פני המים ולא יטבע על כן המשיל את עצמו כאלו קשרו אבן גדולה ברגלו כדי שתכף ירד עם האבן לתחתית הבור וז"ש וידו אבן בי כלומר ידו אבן קשורה עמדי באופן שתכף ומיד ארד לתחתית הבור והמים צפו על ראשי וז"א צפו מים על ראשי כי בזה הענין ההצלה היא בלתי אפשרית ועל כן אמרתי נגזרתי והכל משל על גודל הצרות הבאות עלי בגלות הזה באומרם הגוים לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד ח"ו וע"כ אמרתי נגזרתי ואין לי שום צד של ההצלה אבל כי אברח ממך אליך וקראתי שמך ה' גם שאני בתחתיות הבור וז"ש מבור תחתיות וכדאמרן:

אי נמי כונת אומרו אמרתי נגזרתי מתיישב על כל הפי' האמורים לעיל והכונה כי כיון שראיתי כל הצרות התכופות שעברו עלי מינים ממינים שונים אמרתי בודאי אין זה בדרך מקרה ע"צ הקרי וההזדמן אבל נגזרתי כלומר הכל נגזר עלי מלפני שוכן מרומים ואין לי תקומה אלא לקרוא למי שגזר הגזירה שיבטלנה וזהו שסמך אליו קראתי שמך ה' מבור תחתיות. אח"כ מצאתי לר"מ אלמושנינו שפי' כדברי:

אי נמי כנגד גלות מצרים אמר צוד צדוני כצפור כי כמו שהצפור ניצוד במה שמשליכין חטים לפניה והיא רעבה ובאה לאכול ובזה צדין אותו כן ניצודו בני ישראל ע"י כי ראו כי יש שבר במצרים וכדי שלא למות ברעב ירדו מצרים וע"י אותה הירידה ניצודו וצדו אותם האויבים המצרים להיות להם לעבדים ואומרו חנם הכונה כי לא קנו אותם כקונה עבד בקנין כספו אבל צדו אותם בחנם ונשתעבדו בהם בחנם:

נג

וכנגד גלות בבל אמר צמתו בבור חיי שכן השליכו לדניאל בגובא דאריותא וז"א צמתו בבור חיי ואח"כ שמו אבן גדולה על פי הבאר וז"א וידו אבן בי ואם הם חשבוה לרעה בשימת האבן על פי הבאר אלהים חשבה לטובה:

נד

וכנגד הגלות הג' הזה אמר צפו מים על ראשי כי מי המרים המאררים מי הצרות תכופות זו לזו צפו ועברו על ראשי כי מכף רגל ועד ראש אין בי מתום באופן שאמרתי נגזרתי:

והרב מורי זלה"ה כתב צפו מים על ראשי וכו' כלו' שמרוב הצרות הקשות והרעות היה שואל המות בפיו כי אמר שהיה טוב לו מחיים כאלה בייסורים משונים וז"ש אמרתי נגזרתי כלו' הלואי ונגזרתי כבר זה ימים מסבול יסורין כאלה עכ"ל:

נה

קראתי שמך ה' מבור תחתיות כלומר בזמן העבר כאשר הייתי בבור תחתיות כלומר בבור אשר היו בו תחתיות רבות והוא רמז אל צרות רבות בכמות ובאיכות אז קראתי שמך ה' כלומר מבלי שאצטרך לסדר לך סדר תפלות ותחנונים אבל הייתי מזכיר את שמך לבד ואומר ה' ה' וזהו שמך ה' דקאמר ותכף קולי שמעת והוא ע"ד מש"ה מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה כלומר לא קראתי אלא יה לבד ותכף ענני וז"א בכאן קראתי שמך ה' לבד ותכף קולי שמעת זה היה לי בימים חלפו למו ועתה לפחות ראוי הוא שכיון שסדרתי לך כמה תפלות ותחנוני' ראוי הוא לך כי אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי וזהו כפל לרוחתי לשועתי כלומר תפלות רבות ממינים שונים ולכן ראוי הוא שאל תעלם אזנך. ולא זה בלבד עשית לי בזמן העבר כי אחרי קראי שמך ה' לבד קולי שמעת אבל פעמים רבות בזמן העבר קרבת אלי קודם שאקרא אליך כלל וקיימת בי טרם יקראו ואני אענה וז"ש קרבת ביום אקראך לשון עתיד ולא אמר ביום קראתיך באופן כי קודם שאקראך קרבת אלי כשהיית יודע שהייתי רוצה לקרות לך קרבת אלי והבטחתני אל תירא וז"ש אמרתי אל תירא וכיון שכן ראוי הוא כי עתה לפחות אל תעלם אזנך לרוחתי וכו' כדאמרן ולא זו בלבד עשית לי בימי' שעברו שהיית מבטיח אותי אמרת לי אל תירא אבל רבת ה' ריבי נפשי וגאלת חיי והם ב' דברים הא' היא הצלת חיי והוא אומ' גאלת חיי ולא זה בלבד אבל רבת ריבי נפשי והוא להנקם מהאויב' וכד"א ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם באופן כי ב' עשית עמדי כי רבת ריבי נפשי להנקם מן האויבים ואצ"ל שגאלת חיי ולכן עתה גם כן ראית ה' עותתי והוא העיות שעושים עמי כמובא במדרש כי יהודי א' עבר לפניו המלך ונתן לו היהודי שלו' וצוה לחתוך ראשו כי א"ל מי אתה כי נבזה שכמותך מלאך לבך לתת לי שלום וכששמע כי זה משפטו פעם אחרת עבר לפני יהודי אחר ולא נתן לו היהודי שלום מפחד שלא יהרגנו כאשר הרג את האחר וצוה ג"כ להורגו כי א"ל וכי גברא רבא אתה שאינך נותן שלו' למלך שכמותי עד שאמרו לו שריו אדונינו המלך לאותו האחר הרגת על אשר נתן לך שלום ולזה הרגת על שלא נתן לך שלום השיב להם כלום אני עושה זה אלא כדי למצוא להם עילה כדי להורגם ועל עוות הדין כזה אמרו ישראל ראית ה' עותתי וגו' ונקום את נקמתי ואמרו עוד ראית כל נקמתם שעשו בי אשר לא נהיה כמוה ועכ"ז לא נחה דעתם במה שעשו עד עתה אבל עדין כל מחשבותם לי לחשוב מחשבות להרע עמדי ולכן אל תעלם אזנך וגומר.

אי נמי בהיות כי נקטינן כי בזמן שישרא' הם בירידה התחתונה אז הם עולים כד"א ועלה מן הארץ וז"ש קראתי שמך ה' וגומר וזה רמז באומרו תחתיות לשון רבים ולא אמר בור תחתית להורות כי לא נשאר עוד ירידה תחתונה אחרת לירד כי כבר ירדנו לירידה התחתונה שבכולם ומשם קראתיך ואיני מאותו הכת שאומרים כי השמים שמים לה' והש"ית אינו משגיח בתחתונים אבל אני מאמין כי קולי שמעת וז"ש קולי שמעת אבל אפשר שאפי' ששמעת קולי אפשר שלא תשגיח עליה ותעלם אזנך ותעשה העלמת עין ואזן ולכ"א אל תעלם וגו'. ואו' לרוחתי לשועתי כונת לרוחתי הכונה ענין ריוח והוא הבאת התועלת כד"א ונהפוך הו' אשר וגומר ואם אין בנו זכות לכך לפחות אל תעלם וגומר והוא רמז אל הרחקת הנזק אשר האדם משוע וצועק על הנזק הבא עליו כד"א שועתי אליך ותרפאני וגם ידעתי נאמנה כי קירובך או ריחוקך ממני בדידי תליא מלתא כי כן כתיב היום אם בקולו תשמעו וז"ש ידעתי כי קרבת ביום אקראך ואם היו' אקראך בלב שלם ובתשובה שלימה ידעתי כי קרבת ואמרת לי אל תירא אבל ידעתי כי עונותי גורמים ולטובתי שמתני בבור תחתיות הגלות הזה ע"ד משז"ל אם לא כי צורם מכרם זה אברהם שא"ל הש"י בחר אתה לבניך אם תרצה שימרקו עונותיהם בגלות בעה"ז ויזכו נפשותם לחיי הע"ה או אם תרצה שימרקו עונותיהם בע"ה בגיהנם ובחר אברהם בגלות וז"ש אם לא כי צורם מכרם בגלות ואח"כ וה' הסגירם ובזה זכו ישראל לחיי הע"ה וז"ש רבת ה' ריבי נפשי וגומר כלומר אמרו ישראל ידענו ה' כי בגלות הזה אשר נשתעבדו רבת ה' ריבי נפשי הריב שהיה לו לסמאל עם נפשי על עונותינו אתה רבת אותו בזה העולם ע"י הגלות באופן כי בזה גאלת חיי הלא הם חיי הע"ה ואין לאל יד השטן ליגע בנו בע"ה ולטובתי נשברה רגלי בזה העולם וסברית וקבלי' שאיני רוצה שאשאר ב"ח לע"ה אבל מה שאני מתחנן ומתנפל לפניך הוא זה כי אם ראית ה' עותתי כלו' מה שהעותי והרשעתי לפניך שפטה אתה בידך משפטי והבא עלי ייסורין בידי שמים וביד אדם אל אפולה ועל ז"א דהע"ה מלפניך משפטי יצא כלומר משפטי ודיני ונקמתי יצא מלפניך ואתה בידך תעשה בי משפט ואל תמסרני ביד אדונים קשים לפי שעיניך תחזינה מישרים אמנם בני אדם המה עזרו לרעה לעשות בי יותר על הגזור עלי וזהו שסמך לזה ראית כל נקמתם כלומר כל משפטי נקמות אשר עשו בי במיתות משונו' אשר עין לא ראתה וכל מחשבותם לי לחשוב מחשבו' לעולם לעשות בי מעשי' אשר לא יעשו:

אי נמי בהיות כי לשעבר גם אם היינו אנשים חטאים ועובדי ע"ג שמעת את תפלותינו וזה כי כשהיו בגלות מצרים הללו עובדי ע"ג והללו עובדי ע"ג הללו מגדלי בלורית והללו מגדלי בלורית ועכ"ז שמעת קולנו וז"ש קראתי שמך ה' מבור תחתיו' כלומר שעדיין הייתי טבוע בבור שאון ביון הרהורי העבירו' ומעשיהם ועכ"ז כאשר קראתיך משם קולי שמעת וכיון שכן אל תעלם אזנך וגו' כלומר שתפלתי אינה יוצאה ממקום צר בור שאון טיט היון אבל כבר היא במקום מרווח מעט כי אין לך אדם שאינו מלא מצות כרמון וכמו שאמרו רבותינו ז"ל אפי' רקנים שבך מלאים מצות כרמון וזה אומרו לרוחתי לשועתי ואמר עוד קרבת ביום אקראך וגומר כלומר ולא זו בלבד עשית עמנו אבל כאשר היית רואה באדם שהיה רוצה לשוב בתשובה שלימה לפניך היית מתקרב אליו לעוזרו ולתומכו להלחם עם יצרו הרע וז"ש קרבת ביום אקראך כלומר ביום שהיית יודע שהייתי רוצה לשוב בתשובה ושאקראך אז קרבת אלי ואמרת לי אל תירא ואל תחת מפני יצרך הרע כי אני אעזור אותך וכן עזרתני להלחם בו וגרשתיו באופן כי אתה ה' רבת ריבי נפשי גאלת חיי כלו' הריבות שיש לחומר עם הנפש להתקוטט זה עם זה בכל יום ויום אתה רבת את ריבי נפשי וסייעת אותה וגאלת חיי כי אלמלא ננחני הגוף אפילו בחיי הייתי חשוב כמת אבל במה שאתה רבת ריבי נפשי וגברה נפשי על החומר בזה גאלת חיי וכיון שכל זה עשית עד עתה ראוי הוא שגם עתה אל תעלם אזנך וגומר:

נט

ואם תאמר שיש בי עון אשר חטא והיא עוות הדין שהייתי מעות את הדין כד"א מלאתי משפט וגו' עכ"א אם ראית ה' עותתי כלומר העוו' הדין שעשיתי בזמן העבר עכ"ז אני שואל ממך שפטה משפטי כלומר העונש הצוד' עלי על זה הוא זה ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו וז"ש שפטה משפטי כלו' שפטה והבא עלי המשפט אשר שפטתי אני ומשפטי אשר דנתי תבא בי ולא עוד וזהו משפטי דקאמר כלומר משפטי אשר שפטתי אני ולא תדינני בדין יותר חמור ממה ששפטתי אני אבל אתה ראית כל נקמתם כל מחשבותם עלי כלומר כל נקמתם שעשו בי נקמות משונו' ועוד כי אינ' חושבים בשום דבר אחר רק לחשוב מה יעשו לי ובמה ידינוני שיהיה דין מר וקשה וז"ש כל מחשבותם לי:

והרב מורי זלה"ה כתב קראתי שמך ה' וגומר ר"ל כבר קרה לי בגלות מצרים כי קראתי שתתנהג עמי במה שמורה שמך ה' שהוא מדת רחמים וקריאה זו היתה מבור תחתיות הוא גלות מצרים ונמשל לבור תחתיות משום שאין עבד יוצא משם לעולם וכמז"ל ובמסות גדולות ובנפלאות רבות גאלם והצילם ואז קולי שמעת מה שהייתי אומר בפי בצעקתי אל תעלם אזנך וגומר וקרבת ביום אקראך נתקרבת אלי ואמרת לי אל תירא וטענת מבור תחתיות שהוא היותם בירידה התחתונה היותה סיבת הגאולה והישועה מצאנוה בבירור לרז"ל בשמות רבה וז"ל עלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה מיד הם עולים ראה מה כתיב ועלה מן הארץ אמר דוד כי שחה לעפר נפשנו וגומר אותה שעה קומה עזרת' לנו והנה פשיטות המאמר מבואר האמנם לבא עד תכונת הבנתו יש לדקדק בו ראשונה היאך דורש את הדרשה הזאת בזה הפסוק בהיות שהוא מאמר פרעה אל עמו ואיך יאמר דברים סותרים אל כונתו שהיה רוצה לשעבדם והיה אומר להם שמתוך השעבוד שיהיו בירידה התחתונה יעלו והלא בזה כל התחכמותו בטל ואדרבא היה חותר ומבקש מקום לגאולה ולישועה ואם נאמר שניבא ולא ידע מה ניבא נראה דוחק. האמת כי מצאנו ראינו בספר הזוהר פ' ואלה שמות ז"ל ועל דא כתיב הבה נתחכמה לו כו' ונתנבא על העתיד כפי מה שאירע להם ונוסף גם הוא שונאים נבאו על מחנות עליונים שהיו שרויים בתוכה ונלחם בנו נבאו על מה דכתיב ה' ילחם לכם ועלה מן הארץ כד"א ובני ישראל יוצאים ביד רמה ודבריהם עטרה לראשינו ונחזור ליישב הדברים על פשוטן ולא נאמר שנזרקה בו רוח נבואה. ולומר שהם דברי התורה גם זה דוחק. ועוד ראוי להבין איך נדרש מן הפסוק שכל זמן שהם בירידה הם עולים. ועוד דמה שמביא ראיה מדוד נראה שאינה ראיה כלל דהתם היא תפלת דוד לש"ית ואולי לא תתקבל לפניו ית' ואף אם תתקבל אפשר שזכותו גרם ואינו מוכרח שכל זמן שישראל בירידה התחתונה מיד הם עולים.

והנראה בפירושו הוא לפי שמרגיש בפסוק זה שהיה לו לומר ועלינו מן הארץ וכמו שהרגישו ז"ל התם לעיל ותירץ כאדם שמקלל את עצמו וכו' ורצה לתרץ קושיא זו בדרך אחרת ואמר ועלה מן הארץ כל זמן וכו' והכונה שדורש ועלה מן הארץ כשהם מושפלים עד הארץ ויורדים עד עפר אז ועלה ר"ל הם עולים והוכיח זה ממאי דכתיב ועלה מן הארץ ולא כתיב ועלינו מן הארץ וז"ש ראה מה כתיב ועלה מן הארץ והטעם שאמר פרעה כן הוא שהתחכם ואמר לעמו מה שאנו צריכים לעשות הוא לבקש תחבולות שלא ירבה כי אף אם נשעבדם ונשפילם אין לנו תקומ' עמהם כי ועלה מן הארץ ר"ל כ"ז שהם ביריד' התחתונה שהגיעו עד הארץ הם עולים וז"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה ולזה שמו עליו שרי מסים למען ענותו ולבטלו מפריה ורביה וזו היתה סבה מהגזירה שגזרו על הבנים וכדומ' לה והראיה שמביא מדוד אפשר שהכונה כי בראותינו שד"ה ע"ה אף אם ספר במזמור ההוא צרות רבות ורעות שקראו לישראל לא אמר קומ' עזרתה לנו עד שאמר כי שחה לעפר נפשנו וגומר ואותה שעה קומה עזרתה לנו וכו' נראה שהכנ' גדולה היא לשתקובל תפלתו והיא ראיה שכל זמן שישראל בירידה התחתונה עולים ולסבה זו לא אמר בהחלט המאמר וכן מצינו בדוד או שנאמר וכולי אלא אמר דוד וכו' להיות שאינה ראיה בהחלט וכמ"ש:

ואפשר עוד לומר בכונת המאמר כשנדקדק במ"ש ראה מה כתיב ולא אמר שנאמר ועלה וכו' שהכונה שהוא בעצמו תירץ איך אפשר להוכיח כן מדברי פרעה ואמר ראה מה כתיב כלו' מה שאני מוכיח הוא מהכתיבה לא מהענין והוא שהיה יכול להיות כתוב בתור' יעלה ממצרים או ועלה מן העיר או מהמדינ' כי פרעה לא דבר בלשון הקדש שנאמר שהוא אמר מן הארץ ועכ"ז כתוב בתורה ועלה מן הארץ הכונה להורות לנו שכל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים והתבונן בו כי נ"ל פירוש נאות במאמר ודברי הפסוק מיושבים בו כמ"ש עכ"ל. ואני הכותב הדרך הראשון עיינתי במאמר אלא דכיון שאמרה הרב זלה"ה ראוי ליתלות באילן גדול: {

ואני המגיה נשאלתי עליו מחכם אחד שבדורנו והשיבותי לו כדרכי טובו הרב אך עד"ז שהיו אומרים הבה נתחכמה לו כלומר לייחודו פן ירבה בסבת האחדות והיה כי תקראנה מלחמה ויערב לבו להתקומם עלינו ונלחם בנו בכח האחדות ואם הורדנום לארץ יש בהם סגולה זו כי ועלה בעליה מן הארץ א"כ לכו נא ונועצה איך נוכל להם שאם נניחם אוי לנו ואם נדכה ונכוף אותם אהה לנו נדעה נרדפה מה לעשות אז וישימו עליו על האחדות שרי' ישימו ביניהם קטגוריי' מסי דלבא ושנאת חנם למען נוכל לענותו בסבלותם ועינותם וכן עשו והצליחו כי ויבן והשכיל אופן השכלתם ולשון ערי מלשון ויהי ערך ששנאו זה את זה ונתמסכנו מזכיות לדרך זה שמצא פרע' את פיתום שנתפתו ונכנס בהם רעמים וסם אכל את חלקיהם ותיתי לי שכוונתי לדעת גדולים והדרשה תדרש לי י"גר שהדותה:}

ס

עוד כתב הרב מורי ז"להה בפסו' ראית כל נקמתם וגומר הכונה עוד אכזריות גדול עשו עמי באף וחימה שאתה רואה כל נקמת' שכל? מה שחשבו לעשות שמו בפועל ולא לשאר דבר מ"ש כדרך כל הארץ כי אף אם יחשוב אד' על חבירו להורידו ולהשפילו עד התהו' ולייסרו בייסורין קשים מ"מ כשיבוא לעשות בפועל יכמרו רחמיו עליו וימעיט מאשר זמם לעשות וז"ש כל מחשבותם עלי עכ"ל.

אי נמי אפשר לומר שרמז למ"ש ז"ל כי לישראל בדווק' אין השי"ת דן אותם על המחשב' רעה וז"ש ראית ה' עותתי כלומר לי ראית עותתי כלומר מה שהעותי במעשה וכל המעשה שפטה משפטי אבל ע"ג ראית מעשיהם ונקמתם וגם מחשבותם וז"ש ראית כל נקמתם שהוא המעשה וגם כל מחשבותם לי ועל הכל תדינם וכמדפרש ואזיל:

סא

אומרו שמע' חרפתם ה' כו'. אפשר שמדבר על גלות מצרים ועל זה נקט שמעת בלשון עבר כי בזמן העבר שמעת חרפתם ה' כלומר מה שהיו מחרפים את ה' באומרם מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' שמעת את חרפתם אשר חרפו את שם ה' וכן שמעת כל מחשבותם אשר היו חושבים עלי ומתייעצים עלי באומרם הבה נתח מה וז"ש כל מחשבותם עלי וכן בגלות בבל שפתי קמי הקמים נגדי שפתותם בענין הדבור והגיונם במחשבותם עלי כל היום וכמו שראינו שנתייעצו על דניאל עד שמצאו בו עילה בדניאל וז"ש שפתי קמי והגיונם עלי כל היום כלומר דבורם ומחשבותם היו עלי כל היום וכנגד הגלות הארוך אשר ישבו אחרים על מכונם ומושב' וקמו ויתעודדו זמן עדי עד עז"א שבתם וקימת' הביטה כלומר יישובם בהשקט ובבטחה וקימתם הביטה כי זמן רב הם בקימה ואני בתכלית השפלות אשר הם לועגי' עלי ואני מנגינתם.

או אפשר שכיון לומר כי לעולם ועד אני להם במקום נגינה כי שוחקים ולועגים עלי עד שאני להם במקום נגינה וזה לא פעם א' ולא ב' אבל בין בשבתם ובין בקומם הביטה וראה כי לעולם אני מנגינתם בין בשבתם ובין בקימתם. ואמר תשיב להם גמול ה' וגומ' רצה לקללם בכל הבחינות אשר הם הרעו את ישראל וכנגד מה שהרעו במעשה כמ"ש לעיל ראית כל נקמתם כנגד זה אמר תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם ודייק במ"ש כמעשה ידיהם לומר כי על מה שעשו בשליחותו ית' כי היו הם שלוחי ההשגחה על זה אינם חייבים כלום כי שלוחי דרחמנא נינהו אבל ידוע הוא כי הוא ית' קצף מעט והמה עזרו לרעה באופן כי מה שעזרו המה לרעה זה יקרא מעשה ידיהם לא מעשה ידי השם ועכ"א תשיב להם גמול ה' וגומר:

וכנגד מחשבותם כי אמר כל מחשבותם עלי וכל מחשבה היא בלב כנגד זה אמר תתן להם מגנת לב כלומר שברון הלב ואומרו תאלתך להם כלומר ראוי הוא שתאלתך שיש לך והצער שיש לישראל בגלות כי בכל גלות וגלות כ"י בגלות ולכן יותר ראוי הוא שתאלתך וצערך שאתה ית' מצטער בגלות יותר ראוי והגון הוא שיהיה להם ולא לך וז"א תאלתך להם וכנגד הזכירה שלעולם היו מזכירים את ישראל בשפתותם לגנאי וכמ"ש שפתי קמי והגיונ' עלי כל היום כי לעולם היו מזכירים אותם לגנאי על כן היה מתפללי' תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' ע"ד כי מחה אמח' את זכר עמלק מתחת השמים וכמ"ש ז"ל כי לא ישאר להם זכר וזכרון אפי' בפה כי לא ישאר להם מגמל ועד חמור כדי שלא יזכרו בפיהם ויאמרו זה חמורו של פלוני או זה גמלו של פלוני באופן כי הכל יכרת ולא ישאר להם משתין בקיר שלא ישאו את שמותם על שפתותם והוא כנגד מה שאמר שפתי קמי והגיונם עלי כל היום:

והרב מורי זלה"ה כתב שמעת חרפתם וגומר כלומר שמעת את כל חרפתם ה' שחרפו אותי ועכ"ז לא נתקררה דעתם אלא עדיין כל מחשבותם עלי כאילו לא הוציאו ממחשבותם דבר לפועל וגדולה מזו כי שפתי קמי והגיונם וגומר כלומר מצד ראות שאפילו כרגע לא יחשו מדבר כי נראה שמציאות השפתים וגם כח דבורם לא נתן להם אלא עלי כל היום כלומר בשבילי ולדבר בי כל היום שאינם שותקים אפי' כרגע מלדבר ?ומלשתוק עלי כי לא מבעיא אחר שישבו ביישוב ונחת וגם כשהולכים על רגליהם כי אני מנגינתם אלא גם בעת הישיבה עצמה וגם בעת הקימה עצמה באותם העתים בעצמם הביטה וראה כי אני מנגינתם:

סג

אי נמי אומרו אני מנגינתם. כלומר כי אני הוא הסיבה שהם שמחים ומנגנים ומזמרים וכמז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש ולכן כיון שאתה ה' יודע שכן הוא אמת אין ראוי שתסבול את כל נקמתם ומחשבותם עלי עכ"ל:

סה

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב אמר תתן להם מגנת לב וגומר ירצה כנגד הדברים הזרים והרעי' אשר דברו נגדי אשר אמרתי שפתי קמי והגיונם עלי וכו' אתה האל עושה פלא תתן להם מגנת לב שיגיע הרע בלבם עד שתאלתך וקללתך הכתובה בתורתך תגיע להם והוא כללות האלות והקללות הכתובות בספר התורה וזה אומרו תאלתך להם ר"ל מה שאמרתי שתתן להם מגנת לב הוא שתתן תאלתך להם שהוא מלשון אלה וקללה כנז' כי מלת תתן נמשכת גם למטה וכאילו אמר תתן להם מגנת לב ותתן תאלתך להם שיהיו הקללות הכתובות בתורה כלם כחדא מחתא כאלה אחת תגיע להם:

סו

ואמר תרדוף באף ותשמידם וכו'. הכונה אצלי שהתפלל שהמעשה שיעשה ויפעל בם יהיה באף וחימה כי בזה האופן ישמיד אותם בהחלט ואם לא יהיה באף ובחימה לא ישמידם בהחלט כי יצטרפו רחמיו בזה וירחם עליהם וז"א תרדוף באף ותשמידם כלומר וימשך מזה שודאי תשמידם מתחת השמים כי לא יעלו למעלה שאל"כ היה לו לו' תרדוף באף והשמידם שהוא סוף הגזרה וכה משפטה אך היא הודעה ולא תפלה שיהיה המעשה אשר יפעל בהם החלטי באף וחימה באופן שלא תהי' להם ריוח והצלה:

אי נמי בתחלה אמר מה שהיה לו לשעבר וה"א ראית כל נקמתם וכו' אמר כי לשעבר כמו שראה השי"ת נקמתם והוא הפועל שהיו פועלים אויביו נגדו וכל מה שהיו מחשבים לפעול נגדו כן שמע לשעבר מה שהיו מחרפות אותו בדיבור וז"א שמעת כל חרפתם ולא זו בלבד אלא אף מה שהיו חושבים לדבר היה שומע וז"א כל מחשבותם עלי כי מלת שמעת נמשכת גם למטה וכאילו אמר שמעת מה שהיו מחרפי' אותנו וכן שמעת כל מחשבותם לדבר עלי ועכ"א בזה הפסוק כל מחשבותם עלי ובקודם כל מחשבותם לי כי להיות הראשון על המעשה יצדק בו מלת לי שהמעשה היו חושבי' לעשות לי אך בדבור אמר שהיו חושבי' לדבר עלי ולא יצדק על הדיבור לי כנודע ובזה יתיישב על נכון. ואחר שהשלים ספור מה שעבר התחיל לדבר במה שקרה לו בהווה ותפלתו אליו ית' עליו וז"א שפתי קמי והגיונם וגומר ואחר זה התפלל שאחר שיביט רוע מעלליהם ישיב גמולם להם ולהיות שמדרך הגמול הוא שיהיה לפחות כפלים ממה שקיבל בין ברע בין בטוב ע"ד כי לקחה מיד ה' כפלים וגו' אמר שאינו שואל אלא שלפחות ישיב הגמול בכמות מה שעשו ולא יותר עם שהיה ראוי שיהיה יותר בהיותו גמול ולא תחלת מעשה וז"א תשיב להם גמול ה' וגו' ר"ל תשיב להם גמול מהרע שעשו ועם היותו תשובת גמול יספיק שיהי' כמעשה ידיהם:

ואחר שהתפלל על השבת הגמול ביאר תואר הגמול באומרו תתן להם מגנת לב ר"ל שאינו שואל שיעש' להם רע ממש כמו שעשו הם רק שיתן להם שברון לב והיא הקללה שיש להם מעצמם כמ"ש כי גזרת תאלתך להם ר"ל קללתך כבר היה להם ועמה' היה תמיד ומה שיש להם אני שואל מאתך שתתן להם ולא דבר רק שתחזיק עונשם ושברון לבם כאמור:

ואמנם כפי דרך ב' יתיישבו כל הכתובים בנקל על נכון כי היה מתלונן נגד השי"ת על כחותיו הגשמיות שביארנו ואמר כי בזמן העבר שמע כל חרפת אשמת מורשי לבבו וכחותיו שהיו כל מחשבות להשפיל ולהפיל עצמותו הנרמז במל' לי להכניע היקר שהוא השכל לזולל שהוא החומר:

ואמר שכמו שהשגיח בו לעוזרו נגד כחותיו לשעב' כן יעזו' לו עתה על פי הסדר שכתבנו והוא אומרו שפתי קמי והגיונ' וגו' ירצה ראה עתה אתה ה' אלהי אלי כי שפתי קמי והם כחותי כי הם אשר יצדק בהם היותם קמי יען קמים נגדי והם שלי לפי שהם חלק הרכבתי כנודע וע"כ קרא אות' קמי ולא אמר שפתי הקמי' עלי כמשפט רק אני קמי לרמוז שעל כחותיו ידב' שהם קמים עליו והם שלו כי הם חלק מרכבתו כנז' ואמ' ששפתיהם והגיונם הם על השכל להכניעו אליהם:

והתפלל נגדו ית' שהגמול שמבקש שישיב להם הוא ממש כמעשה ידיהם כלומר כי כמו שכל ישעם וכל חפצם הוא להכניע השכל אליהם הוא ית' יכניע אותם אל השכל שזה יקרא גמול כמעשה ידיהם ממש והוא הדרך הנכון להשגת השלימות וז"א תשיב להם גמול וגומר ר"ל תהיה השבת הגמול מסכי' מכל צד למעשה ידיהם והיא ההכנעה אלא שהיה ההפך כאמור:

וביאר האופן הראוי להעשות כדי שתמשך ההכנעה מהם אל השכל שיהיה גמול כמעשה ידיהם ואמר שזה ימשך ויתחייב במה שיעציב השי"ת אל הכחות הגשמיות כי העצבון הוא סבת ההכנעה וכמו שנתבאר בספר המדות וז"א תתן להם מגנת לב ר"ל תתן להם לכחו' הגשמיו' הנזכר שברון לב כי זה יהיה סבה שיכנעו אל השכל ויהיה לפי זה קללתך לתועלת' כי במה שתתן להם מגנת לב והיא תאלתך יגיע לך מזה תועלת רב בשיכנעו אל השכל ונמצא שתאלתך היא להם ר"ל להנאתם ולטובתם כי מלת להם כפי דרך רז"ל הוא כאלו אמר להנאת' ולטובתם ע"ד שדרשו בפסוק לך לך על מלת לך וכו' וביאר איך קללתו ית' היא לתועלתם והוא טעם נכון ונודע והוא כי כל העונש הנמשך מאתו ית' אינו רק בעה"ז ונמצאים נקיים מכל חטא לעול' הבא כי כשזה קם זה נופל וז"א תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' ירצה כשתרדוף באף נגד הכחות הגשמיות לא תשמיד אותם בהחלט רק מתחת שמי ה' שלא יהיה להם הצלחה בעה"ז ובזה תתנשא ההצלחה אמיתית והנצחית לע"ה אשר על זאת יתפלל כל חסיד השמח בייסורין ועשה פרי למעלה לאור באור החיים הנצחיים עכ"ל:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף