קובץ הערות/סו
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
פ' האשה רבה (צ"ה). ומה במקום שבא על איסור קל. נאסר האוסר. מקום שבא על איסור חמור. אינו דין שנאסר האוסר. מאי איסור קל יבמה לאחין. עביד בה מאמר האי. אסרה עליה דאידך. בא עליה אידך. אסרה עליה דהאי ופירש"י איסור קל. דמאמר יבמין אינו אלא מדרבנן. ובתוס' פירשו דקאי אליבא דמ"ד. מאמר קונה דאורייתא. דהוקשה להם לפירש"י. דהכא עביד ק"ו בדאורייתא. ובתוס' הרא"ש הקשה על פירוש תוס'. דלמ"ד מאמר קונה מדאורייתא לא מהני מאמר אחר מאמר. ועוד דאמאי קרי לה איסור קל. דהא הויא ארוסה. וכפי הנראה דמשו"ה פירש"י דקאי למ"ד דמאמר אינו אלא מדרבנן. אלא דצריך להבין איך יליף מזה לדאורייתא. אבל עיין בפ' איזהו מקומן (מ"ט) דפריך. ולא מצינו טפל חמור מן העיקר. והרי מעשר כשנטמא נפדה. ולקוח בכסף מעשר אינו נפדה. ובתוס' פסחים (ל"ח) כתבו. דהא דלקוח אינו נפדה הוא רק מדרבנן. וא"כ מאי רומיא מדרבנן לדאורייתא. וצ"ל דהכי פריך. דמילתא דליכא דכוותה בדאורייתא לא מתקני רבנן. ואי נימא שלא מצינו בתורה טפל חמור מן העיקר לא היו חכמים מתקנים דלקוח אינו נפדה. ומבואר מזה דבגמ' מביא ראיה מדרבנן לדאורייתא. דכיון דמצינו בדבריהם טפל חמור מן העיקר. מוכח מזה דגם בדאורייתא אפשר להיות כן. וה"נ אילו נאמר דבדאורייתא אין האוסר נאסר אפילו באיסור חמור. לא היו חכמים מתקנים שיהא האוסר נאסר באיסור קל. וכיון דמצינו בדבריהם האוסר נאסר באיסור קל מוכח שהי' פשוט להם לחכמים דבדאוריית' האוסר נאסר: [ובאמת באותה סוגיא עצמה אפילו לפירוש תוס'. דאיירינן אליבא דמ"ד מאמר קונה מדאורייתא. ומ"מ קאמר שם הא מני ר"ג היא. דאמר יש מאמר אחר מאמר. וקשה הא קיי"ל מאמר דרבנן. ולפי האמת פלוגתא דר"ג וחכמים הוא בדרבנן. א"כ מנ"ל דר"ג סבר יש מאמר אחר מאמר. גם למ"ד דהוי דאורייתא. אלא ע"כ דאין לחלק בזה דכיון דמצינו ר"ג סובר יש מאמר אחר מאמר בדרבנן ה"ה דסובר כן בדאורייתא. ומה שחלקו תוס' על פירש"י שם. היינו משום דהתם בעי' מנלן דהאוסר נאסר. וא"כ נהי דיש לנו ראיה מתקנת חכמים שהדין כן הוא. אבל אכתי תיקשי מקרא מנ"ל]: ובס' יראים עמוד עריות (ס"ס ל"ד) דבבית שני לא נהג יובל אלא מדרבנן. והא דתנן בערכין. ומייתינן לה בפ' מי שאחזו היה נטמן כל י"ב חודש וכו' י"ל מדרבנן היה נוהג דין בתי ערי חומה. ואעפ"י שהוא מדרבנן מייתי ראיה בגיטין מינה. לענין איסורי תורה דנתינה בעל כרחו שמה נתינה. דכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקנו עכ"ל:
ב[עריכה]
וברמב"ם פ"י מהל' גירושין. המגרש את אשתו. ואמר לה הרי את מגורשת ממני. ואי את מותרת לכל אדם. אעפ"י שאין זה גט פסולה לכהונה מדבריהם שנאמר וכו'. ובמ"מ שם הביא הסוגיא דר"פ המגרש. דר"א יליף מהכא דמהני שיור בגט וחכמים השיבו דאיסור כהונה שאני. ומוכח דדרשה גמורה היא מדאורייתא. וי"ל לדעת הרמב"ם שעצם הדין הוא מדאורייתא. שאילו היה אפשר להיות שנתגרשה מבעלה לבדו היתה פסולה לכהונה מדאורייתא. וזה למדנו ממשמעות המקרא. ואשה גרושה מאישה. ולא מיתורא דקרא. אלא דמדאורייתא א"א לאשכוחי כלל להך מילתא. שהרי אם לא נתגרשה אלא מבעלה אין הגט חל כלל. אפילו לגבי בעלה גרידא. אלא שחכמים החמירו לדונה כאילו נתגרשה מבעלה וממילא ראויה להיות פסולה לכהונה. ומה שהוכיח ר"א מזה דשיור מהני בגט מדאורייתא. דאי נימא דמדאורייתא ליכא גט כלל בשום שיור. לא היו חכמים אומרים שתהא נחשבת כאילו נתגרשה מבעלה לפוסלה לכהונה. ומזה מוכח. דמהני שיור בגט מדאורייתא. ואף דבלא נתגרשה אלא מבעלה. מודה ר"א דלא הוי גט כלל. מ"מ שייך להחמיר בכה"ג מדרבנן. כיון דמדאורייתא איכא שום שיור בגט. אבל אם נאמר דמדאורייתא ליכא כלל שום שיור בגט. א"כ היאך אמרו חכמים שתהא נחשבת כאילו לא נתגרשה אלא מאישה. והיא מילתא דליכא דכוותה בדאורייתא:
ג[עריכה]
ומ"ש לענין ריח הגט דעצם הדין הוא מדאורייתא, אלא דמדאורייתא לא משכחת ליה כלל. מצינו דוגמת זה בר"ן פ' הכותב. וז"ל. ומה שהביא ר"ת ראיה דמכירת שטרות דאורייתא. מדממעט להו קרא מאונאה יש לדחות דעיקר קרא אתא למעוטי קרקעות ואפילו הכי מפקינן שטרות מאונאה. לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו ממון אבל מידי אחריני לא. והילכך שטרות למכירה דרבנן אין להן אונאה עכ"ל. והיינו דכיון דילפינן מכלל ופרט וכלל אין דין אונאה נוהג אלא בכעין הפרט, וכל דבר שאינו כעין הפרט. אין דין אונאה נוהג בו מדאורייתא. ואף דמדאורייתא לא משכחת כלל מכירה בשטרות. אבל אילו היה אפשר למצוא בהן מכירה. היו מתמעטין מאונאה מדאורייתא. הילכך עכשיו שיש בהן מכירה מדרבנן. אין בהן אונאה מדאורייתא. ולמדנו מדברי הר"ן דבר נפלא. שאפשר להיות דין בתורה. שהדין כשהוא לעצמו הוא מדאורייתא. אלא שמן התורה לא יצויר כלל במציאות ומ"מ עצם הדין הוא מדאורייתא. ר"ל שאילו היה אפשר להיות במציאות. היה דינו כך:
ד[עריכה]
[ובפ' אותו ואת בנו (פ"א) אין מלקות או"ב נוהג בקדשים כיון דכמה דלא זריק דם לא משחרי בשר מעידנא דקא שחיט הוי התראת ספק דלא שמה התראה. ורש"י לא גריס לי' דאפי' למ"ד שמה התראה ג"כ פטור דזריקה פסולה היא שהקרבן מחוסר זמן וא"כ אף אם יזרוק לא יהי' הבשר ניתר אלא לכו"ע פטור ממלקות דהוי שחיטה שאינה ראוי' בודאי. ולכאורה קשה דכיון דהוי שחיטה שאינה ראוי' הרי לא עבר כלל על הלאו. וא"כ אין או"ב נוהג בקדשים. והדר תקשי מברייתא דקתני דלרש"י או"ב נוהג בקדשים ואמאי הקרבן פסול דהא כיון דאין או"ב נוהג בקדשים לא הוי מחוסר זמן. וצ"ל דלהכשיר הקרבן לא אפשר דאם הקרבן כשר תו הויא שחיטה ראוי' ועבר על הלאו. וא"כ הוי מחו"ז והקרבן פסול. וע"כ הקרבן מוכרח להיות פסול דאם תכשירו יהא פסול משום מחו"ז וע"כ א"א להכשירו וממילא הויא שחיטה שאינה ראוי' ולא עבר בלאו. אבל עדיין צריך ביאור כיון דסוף סוף אינו עובר בלאו דאו"ב איך יהא פסול משום מחו"ז. וי"ל דבאמת מצד הדין בעצמו איסור או"ב נוהג בקדשים אילו הי' אפשר לצייר שחיטה ראוי' אבל בפועל א"א לעבור על הלאו דתמיד הוי שחיטה שאינה ראוי' דל"ש שחיטה ונמצא דעצמו של הדין או"ב ישנו גם בקדשים אלא דבפועל לא משכחת כלל שיעבור עליו. ונ"מ מזה לפסול הקרבן דכיון דאם נכשיר הקרבן תו הויא שחיטה ראוי' ועבר בלאו דאו"ב ע"כ הקרבן פסול דא"א להכשירו כנ"ל]:
ה[עריכה]
ובפ' השוכר את הפועלים תניא. דיש. מה דיש דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר. אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו. יצא הבודל בתמרים. הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו והוא מדאורייתא. ובתוס' שם ד"ה הבודל. אע"ג דמעשר פירות אינו אלא מדרבנן. חשיבא גמר מלאכתן למעשר. כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתן למעשר עכ"ל. ומבואר מזה דעונת המעשרות שנשנו בפ"ק דמעשרות. בכל הפירות הן מדאורייתא. אף דמעשר פירות אינו אלא מדרבנן. אבל אילו היה בהן מעשר מדאורייתא. היה עונת מעשר שלהן כפי שנשנו במשנה. ונ"מ מזה לענין אכילת פועל שהוא דין דאורייתא. ובפ' האשה שנתארמלה שנים החתומין על השטר. ומת א' מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו. דאם כן נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד. והתורה אמרה על פי שנים עדים. פלגא אפומא דהאי. ופלגא אפומא דהאי. ומשמע דהוא דין דאורייתא. אף דמדאורייתא לא יצויר כלל הדין הזה. דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן. מ"מ כיון שאין במשמעות הכתוב אלא חצי עפ"י כל אחד. ממילא ידעינן דאילו היה אפשר לאשכוחי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד היה פסול מדאורייתא. הילכך עכשיו. דמדרבנן אפשר לאשכוחי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד. עדותו פסולה מדאורייתא:
ו[עריכה]
ובהא דקיי"ל הפעוטות מקחן מקח. והוא תקנת חכמים משום כדי חייהן. אבל מצינו השיעור הזה בדאורייתא. אמר רבא לדברי ר' יוסי. קטנה חולצת משהגיעה לעונת הפעוטות. וביאור הדברים דשני דינים ישנם בקטן. א) קטן שלא הגיע לכלל דעת ה"ה שוטה. ב) קטן פיקח שאנו רואין שיש לו דעת כגדול. ומ"מ אין מעשה קטן כלום. והוא גזה"כ. מדכתיב איש ולא קטן. שאין כח במעשה קטן לפעול חלות קנין או קידושין. כדאיתא בירושלמי פ"ד דמעשר שני ה"ג. הכל מודים שאין מתנתו מתנה. דכתיב כי יתן איש. מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה. וכן לענין קידושין פירש"י בפ' המדיר (ע"ג) קטן אין קידושיו כלום. דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב. וכן לענין חליצה למ"ד דמקשינן אשה לאיש. אין קטנה חולצת אפילו יש בה דעת כגדולה. אבל לר' יוסי דלא מקיש אשה לאיש. ליכא גזה"כ לפסול משום קטנות. אלא דצריך שיהא בה דעת. וכיון שמצינו בתקנת חכמים הפעוטות מקחן מקח. היינו שחכמים תיקנו שיועיל קנין קטן ואין צריך איש. אבל מ"מ צריך שיהא בו דעת שלא יהיה בכלל שוטה. וזהו שיעורא דפעוטות. ומזה למד רבא לדאורייתא לר' יוסי. דקטנה חולצת משהגיעה לעונת פעוטות והוא שיעור דאורייתא. היכא דליכא גזה"כ דגדול דוקא. ונראה שלדעת הרמב"ם דקטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה. והדבר פשוט. דהרמב"ם איירי בקטנה שהגיעה לכלל דעת דקודם לכן ה"ה שוטה. י"ל ג"כ דהשיעור הוא עונת הפעוטות. והא דאיתא בגמ'. פיתוי קטנה אונס. הוא קודם הזמן הזה. וכן הא דתנן בטהרות. דקטן מיקרי אין בו דעת לישאל ומזה הקשה בשב שמעתתא על שיטת הרמב"ם הנ"ל דהא ספק טומאה מסוטה ילפינן. י"ל דמיירי בקטן שלא הגיע לכלל דעת. אבל אם הגיע לכלל דעת הוי יש בו דעת לישאל דהתם ליכא גזה"כ איש ולא קטן:
ז[עריכה]
ובפ"ק דב"ק. מידי דהוי אעבד ואמה לאו אע"ג דכונתן להזיק פטירי ה"נ ל"ש. והסוגיא תמוה. עיי"ש בתוס' שתירצו דודאי ידע המקשה. דטעמא משום שמא יקניטנו רבו. ומ"מ מייתי ראיה מזה. דכונה גורם הפטור. עיי"ש ובשיטה בשם תלמיד הר"פ. ואכתי אינו מובן. דהתם תקנת חכמים היא. והכא איירי בדאורייתא וי"ל דהכי מייתי דכיון דמצינו בתקנת חכמים דכונה גורמת פטור. ע"כ איכא דכוותה בדאורייתא וא"כ מוכח דגם מדאורייתא אפשר להיות שלא בכונה חמור יותר מבכונה. דאם לא מצינו בתורה שיהא שלא בכונה חמור מבכונה לא מתקני רבנן מילתא דליכא דכוותה בדאורייתא:
ח[עריכה]
ובס"פ לא יחפור ולרבנן נמי דאמרי אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. הני מילי זרעים אבל אילנות עבדינן. ומנא תימרא. דתניא. קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו ה"ה כגינה ואסור. ניטע רובו ה"ה כחצר ומותר. והא דאין עושין מגרש שדה וכו' הוא דאוריית'. והך דקרפף יותר מבית סאתי' שלא הוקף לדירה הוא כרמלית דרבנן. ומייתי ראיה. מדמפלגינן בקרפף בין נזרע לניטע דה"ה בדאורייתא. ובפ' התכלת. השוכר בית כל ל' יום פטור ממזוזה. ועיי"ש בתוס' לחד לישנא. דשוכר במזוזה אינו אלא מדרבנן. וא"כ החילוק בין תוך ל' לאחר ל' הוא רק מדרבנן. אבל באמת יסוד החילוק הזה הוא דאורייתא. גבי עיר הנדחת שיירה העוברת ממקום למקום. והודחה עמהן. אם נשתהו ל' יום הן בסייף וממונן אבד. ואם לאו וכו'. אלא דק"ק. מספ"ב דנזיר. עד כאן לא קאמר אבא שאול דמקצת היום ככולו אלא באבילות דרבנן. אבל בדאורייתא לא. ואמאי לא נימא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומיהו בפ"ק דיבמות (י"א). גבי צרת סוטה. נראה פלוגתא בזה עיי"ש. ואף דבדוכתי טובא אמרינן הכי אבל אפשר דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו:
ט[עריכה]
ובפרק קמא דחולין (דף י"א) דילמא היכא דאפשר אפשר וכו' דאלת"ה ר"מ היכא אכיל בשרא וכו' ופי' בתוס' רפ"ג דבכורות דכיון דר"מ מחלק מדרבנן בין אפשר ללא אפשר ה"נ בדאורייתא יש לחלק הכי דאם איתא בדאורייתא אין חילוק בין אפשר ללא אפשר לא הי' לחכמים לחוש עיי"ש:
י[עריכה]
ובפ' אלמנה ניזונית. מכרה כתובתה אין לה מזונות ר"ש אומר אע"פ שלא מכרה אלא חצי כתובתה אבדה מזונותי' דר"ש סבר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף. ורבנן סברי אמרינן מקצת כסף ככל כסף. הא איפכא שמעינן להו בבוגרת לכה"ג אי אמרינן מקצת בתולים ככל בתולים. ובבוגרת פליגי בדאורייתא. והא דאבדה מזונותי' הוא מדרבנן. ובגמ' תליא להו להנך פלוגתייהו חדא באידך. ובפ' השוחט (ל"ו) מתיב רב יוסף הוכשרו בשחיטה ועיי"ש בתוס' בהא דפריך מהבוצר לגת הוכשר דאינו אלא מדרבנן. דכיון דמצינו מדרבנן הכשר בלא מים מוכח דאיכא דכותה בדאורייתא. וכעין פירוש זה עוד בפ' בהמה המקשה (ע"ד) תוד"ה אין בהם אלא מצות פרוש עיי"ש ובס"פ עשרה יוחסין בהא דפליגי ר"מ ורבנן אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ופירש"י דאזלי לטעמייהו בהא דפליגי אי חוששין למיעוטא. והיינו דפליגי אי מיעוטא כמאן דליתא דמי. או כמאן דאיתא. ומקור דברי רש"י בזה מגמ' פ' כיסוי הדם (פ"ו) עיי"ש. והק' בס' בית הלוי לפימ"ש תוס' דהא דר"מ חייש למיעוטא אינו אלא מדרבנן וסמוך מיעוטא לחזקה לר"מ הוא מדאורייתא ואין זה לטעמייהו. וי"ל דכיון דס"ל לר"מ מדרבנן חיישינן למיעוטא מוכח דגם מדאורייתא לא אמרינן מיעוטא כמאן דליתא. ואף דמדאו' אזלינן בתר רובא אע"ג דמיעוטא כמאן דאיתא מ"מ חכמים. החמירו לחוש למיעוטא. כיון דגם מדאורייתא מיעוטא כמאן דאיתא. ועיין בתוס' יבמות (ק"ח ע"ב) ד"ה אזיל ומשבש שדבריהן מתפרשין ג"כ לפי כלל הנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |