מראי מקומות/סוטה/מט/ב
מראי מקומות סוטה מט ב
אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא
יש שהעירו כיצד אמר רב יוסף כן הלא לכאורה הוא הפך מידת הענווה[1]. בשם הגר"א יש שכתבו (לקוטי שושנים, כפתור ב, ט:; פרי שלמה, ברכות מז:; דברי אליהו כאן; פנינים משולחן גבוה. וכן בספר נטיעות חיים בשם 'שמעתי דאמרי') שמצינו בירושלמי אמורא ששמו 'אנא' ועליו אמרו רב יוסף ורב נחמן את דבריהם. ויש שכתבו בשמו שהיה תנא (מעייני החיים, פרשת בחקתי, מאמר 'כגון אנא'; שערי טהר, חלק ה בפתח השער; מנחת ישראל כאן). וכ"ה חידוש זה באוצר יד החיים (אות תקל) בשם המצפה איתן, וביאר לפ"ז מאמר רב נחמן בסנהדרין (צח:) אי מן חייא הוא כגון אנא, ומאמרו בבכורות (לז.) חכם כגון מאן, אמר רב נחמן כגון אנא. וכעי"ז הביא בספר היו דברים מעולם (פ"א שהאריך בענין זה וליקט המקורות השונים העוסקים בו) בביאור מימרות רב נחמן ורב חייא בסנהדרין (ה.) כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. ובספר פרי שלמה ביאר לפ"ז מאמר הגמרא בברכות (מז:) על שני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה ומצטרפים לזימון כשלשה, מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא. ובספר מעילו של שמואל (ב"ב תשנח, עמוד קצב) מובאת עדות בשם מהרי"ל דיסקין שאמר שודאי לא יצאו הדברים מפי הגר"א שכן בירושלמי לא נזכר אמורא בשם זה. וכם בשו"ת אבן ישראל (ח"ט סימן קסו אות יח) העיר ש'איני יודע איפה הוא' וציין לאמורא בשם 'אוניא' המובא בסדר הדורות אבל לא 'אנא'. כך גם הציע חכ"א בקובץ נזר התורה (גליון ו סימן תשס"ג עמ' שצו) לירושלמי בהוריות (פ"ג ה"ב) שם מובא ר' אינא, או ביבמות (פ"ח ה"ה) שם מובא ר' איניא. ויש שציינו גם לשמות נוספים שהוזכרו בירושלמי: 'ר'אינייא', 'רבי איניינו' או 'אינייני', וכן 'ר' אייניא' (היו דברים מעולם). ובספר דרך שיחה (עמוד תכג) הציע שכוונתו לירושלמי בשבת (פ"ו ה"ה) שמובא שם אמורא בשם 'אנן' ויש גורסים 'חנן' ואולי הגר"א גרס 'אנא'. אמנם בגירסאות הירושלמי השונות לא נמצאת גירסא זו (כפי שהעיד בספר היו דברים מעולם). בספר היו דברים מעולם ציין לדברי הירושלמי בחלה (פ"א ה"ג) שם רבי יונה בעי כו' א"ל אוף אנא סבר כן, ולא נזכר מי העונה, ולכן יתכן שיש לפתור ש"אמרו לו" בבית המדרש כי 'אוף אנא סבר כן' שאף האמורא אנא סובר אכן כדבריך.
- ↑ ויש שכתבו שענווה אין עניינה אי הכרת ערך עצמו, אלא הכרה בכך שמעלותיו אינם שלו ולא מכחו באו לו. ואמנם לענין עונה מבואר ברוח חיים שאדם החושב עצמו לעניו לא דרכו רגליו על מפתן הענווה, ועפ"ז הפליאה רבה.