ספר המקנה/קידושין/יד/א
בגמרא ביאה גומרת ואין כסף ושטר גומרין וכו'. הקשו בספ"י דנהי דילפינן מהאי קרא דאינם גומר' אכתי מנ"ל דאינם קונים כשאר ארוסה ועיין בחידושינו לקמן דף ס"ז ע"ב דנראה דהיינו קושי' הש"ס דקאמר שם אלא אשת אח איכא למיפרך מה לאחות אשה שאין לה היתר במקום מצוה. ולכאורה אינו מובן כיון דאשת אח דאין לה היתר אלא אחר מיתת אחיו אם כן לא גרע מאחות אשה שמותרת לאחר מיתת אחותה אפי' שלא במקום מצוה וכתבנו שם דעיקר קושי' הש"ס מהא דאין קידושין תופסי' ביבם עצמו אלא מאמר דרבנן דהא לא מוכח מקר' דויבם אלא דאין כסף ושטר גומרים בה ומנ"ל שלא יתפסו בה קידושין אלא משום דכל זמן שלא יבמה הוי לענין קדושין כאשת אח גמור דאין קדושין תופסים בה אף שיש לה היתר ע"י ביאה וליכא למילף מאחות אשה דאסורה במקום מצוה וע"ז משני הש"ס התם דילפינן בהיקש' דר' יונה.
ובזה מובנים היטב דברי התוספות ביבמות דף מ"ט בד"ה הכל מודים וכו'. בשם ר"ת דטעמ' דלא הוי ממזר משומרת יבם משום דאין לה קדושין אפילו לגבי יבם דלא התירה התורה אלא ביאה דהיינו מטעם זיקה ולא מטעם קידושין ונראה דאפילו לבית שמאי דס"ל ביבמות דף כ"ט דמאמר קונה קנין גמור מדאוריית' היינו מטעם זיקת יבם ולא מטעם קידושין דס"ל נמי לא שייך קידושין באשת אח כדילפינן לקמן מהיקשא דר' יונה תדע דאל"כ קשה על טעמא דר"ת הא דאמר בריש יבמות דף ט"ו דבני צרות דבית הלל לבית שמאי בני חייבי לאווין הוי וכשרין נינהו ואי נימ' דלב"ש דס"ל דמאמר קונה קנין גמור הוי ליה קידושין אליבא דב"ש אם כן לטעמ' דר"ת יהיה הוולד ממזר מיבמה לשוק אלא ע"כ כמ"ש דמאמר מדאורייתא קולה לאו מטעם קידושין אלא מטעם זיקת יבמין. וכן משמע מהא דקאמר שם ביבמות דף כ"ט ע"ב העושה מאמר ביבמתו פרח ממנו זיקת יבמין וכו' משמע דמטעם זיקה הוא ועיין בסמוך ודו"ק:
שם. אם כן לימא קרא ויבם וכו'. לכאורה נר' דלב"ש דס"ל דמאמר קונה קנין גמור ומספקא ליה לרבה ביבמות דף כ"ט אי נשואין עושה או אירוסין עושה ע"כ צ"ל דלית ליה הך דרשה דויבמה דאין כסף ושטר גומרין בה דא"כ הא מוכח מהאי קרא דאירוסין עושה. מיהו י"ל דהיינו דקאמר שם הש"ס אילימ' ליורשה השתא ארוסה בעלמ' וכו'. והיינו משום דלא עדיף מקידושין כמ"ש התוספות שם ע"א בד"ה ב"ש אומרי' וכו'. ולפמ"ש היינו משום דמוכח מקרא דויבמה דאינו גומר לגמרי א"נ י"ל דס"ל דהא גופא דמייבם בע"כ ממעט קרא כיון דילפינן מהאי קרא דאפי' בע"כ ומודו ב"ש דכסף ושטר בעינן מדעתה דומי' דאשה וה"נ ס"ל לרבנן דרבי לקמן דף מ"ד כה"ג במאמר דרבנן דבעינן מדעתה דומי' דקידושין וה"נ ס"ל לב"ש במאמר דאוריית' והיינו דממעט מה"א דויבמה דדוקא ביאה מהני בע"כ ולא כסף ושטר וב"ה ס"ל דלהא לא צריך קרא כיון דליכ' למילף אלא מאשה ממילא אמרינן דיו כאשה להיות מדעתה. וכן משמע קצת מהא דאמרינן לעיל דף ה' דאיצטרך קרא בכסף ולא ילפינן משטר וביאה משום שישנו בע"כ ואי נימא דלב"ש מאמר קונה אפי' בע"כ ביבמה אם כן אי נילוף דמהני כסף קידושין יועיל באמת ביבמה אפי' בע"כ וליכ' פרכא וקשה לב"ש ל"ל קרא בכסף אע"כ דב"ש מודו דביבמה לא מהני בע"כ מקרא דויבמה ודו"ק:
שם. ובמיתת היבם מנ"ל וכו'. הקשה הרא"ש דא"כ מאי האי דקאמר אביי לעיל גבי חופה קונה דמלתא דאתי' בק"ו לא קתני. ועיין מה שכתבתי לעיל שם ליישב קושיתו ועוד נראה ליישבו דלפי מאי דקאמר לעיל דילפינן מיתות הבעל מקרא דפן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה אם כן לפי מה דאית' במתני' דסוף סוטה אפי' אם מת אחיו במלחמה חוזר מן המלחמה משמע דהוא מטעמא דקרא דפן ימות במלחמה כדפי' רש"י ז"ל בחומש דדבר של עגמות נפש הוא זה הרי נשמע מן התורה להדי' דמיתות היבם מתיר אלא דבאמת לא מייתי הש"ס לימוד ע"ז דיבם חוזר מן המלחמה וזה ימים מקרב שראיתי בספר קרבן נתנאל בשם הגאון מהור"ר אברהם ברוד' ז"ל שתי' כן משום דאיתא בספרי דדרש מקר' דיבם חוזר. אך לענ"ד נראה דאף לפי הש"ס דידן דלא דריש מקרא לאביי דס"ל דאמר לעיל מלתא דאתי' בק"ו לא קתני היינו משום דלשיטתו אזיל דמוכח מקרא דיבם חוזר דהא מקשה שם בסוף סוטה אהא דאמר שם במתני' דאלמנה לכהן גדול אינו חוזר מקרא דלא לקחה ופריך ותיפוק ליה דירא מן העבירות שבידו ומשני שם כדרב' דאמר רבא אינו לוקה עד שיבעול נמצא לאביי דס"ל לקמן דף ע"ח קידש לוקה קשה וצ"ל דמיירי בשומרת יבם שקידשה אחיו ואף דהיא מותרת לכה"ג ליבם מדאורייתא דאתי' עשה ודחי לא תעשה מ"מ כיון דאינו מותרת אלא בביאה ראשונה כדאיתא ביבמות דף כ' ע"ב ואפי' בביאה ראשונה אסור לגמור ביאתו אלא בהעראה לבד כמ"ש התוס' שם להכי אמרה התורה שלא יחזור נמצא לאביי מוכח מקרא וא"ל דקרא איצטרך לשאר חייבי לאוין זה אינו דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהלכות איסורי ביאה דבכל חייבי לאווין אינו לוקה אלא אם כן קידש וכתב שם המ"מ דהרמב"ם ז"ל השיב דפלוגת' דאביי ורבא הוא בכל חייבי לאווין ע"ש ובכ"מ שם דלא יבא בקהל היינו קידושין והא דהוצרך הש"ס הכא לק"ו היינו לרבא דלא מוכח מקרא.
עוד נראה לי לענ"ד אפי' למאי דאמר לעיל דלמא מאן אחר יבם ומ"מ י"ל דאביי לשיטתו דס"ל בר"פ המגרש דאשת שני מתים דאוריית' והנה רש"י ז"ל כתב ביבמות דף למ"ד ע"ב והביאו הב"ש דלמ"ד יש זיקה בשני יבמין ומת א' מהן אסורה ליבם ובאמת לא ושכחת אשת שני מתים דאוריית' לרבנן דר"א בר"פ המגרש אלא בכה"ג אם כן אי אפשר לפרש גבי יבם שחוזר מן המלחמה דאיש אחר יקחנה היינו יבם דהא אסורה לו דהוי לי אשת שני מתים ואין לומר כיון דאשת שני מתים דאוריית' ופטורה מן החליצה כמו ערוה כמשמעות הכתוב בר"פ המגרש אם כן מותרת לעלמ' כיון שאינה זקוקה ליבם זה אינו דאכתי זיקה מן אחיו הראשון שהיתה זקוקה לזה האח שהוא מת במלחמה לא פקע דהא לא הית' מותרת כיון דמיתת היבם אינו מתיר אסורה לכ"ע נמצא דלאביי מוכח מקרא אפי' אי נימ' דיבם איקרי אחר ועוד נר' הא דקאמר בש"ס דיליף מיתות היבם בק"ו מאשת איש שהוא במיתה לית' למ"ד דס"ל אשת ב' מתים דאוריית' דאיכ' למיפרך מה לאשת איש שכן מיתות הבעל מתיר ליבם משא"כ במיתות היבם שאינה מותרת ליבם דהוי ליה אשת שני מתים. ולפי מה שכתבתי א"ש דבאמת לאביי דס"ל אשת שני מתים דאוריית' אין צריך להק"ו. ועיין מה שכתבתי לקמן עוד בזה ודו"ק:
תוס' ד"ה ותהא אשת איש יוצאת וכו'. וא"ת הא איכא למיפרך וכו'. הקש' מהרש"א ז"ל דלמא יליף חליצה מגט ע"ש שכתב. ונראה דאית לתלמוד' שום פירכא. ולענ"ד נראה דהיינו פירכ' דאיכא למימר מה לגט שכן ישנו בע"כ כדפריך לעיל דף ה' משא"כ בחליצה דבעינן שיכוונו שניהם כדאיתא ביבמות דף ק"ו בין שנתכווין הוא וכו'. מיהו י"ל דהוי פירכ' כל דהוא דלא פרכינן ליה לעיל דף ה' אלא על מה הצד דבעי למילף כסף משטר וביאה. וכן משמע מדקאמר לעיל דף ד' ע"ב דנילוף דביאה קונה בק"ו מיבמה ולא פריך מה ליבמה שכן נקנית בע"כ. ויותר נראה דלפי מה שכתבו תוספות בסמוך דפרכינן מהכנסה להוצאה כדפריך לעיל מה לשטר שכן מוצי' בבת ישראל אם כן ה"נ איכא למיפרך הכא מה לשטר שכן קונה באשה. ומה שהקש' עוד מהרש"א ז"ל על מה שכתבו תוספות עוד בד"ה ותהא יבמה יוצאת בגט וכו'. דמה לאשת איש שכן נקנית בשטר וכו'. דנילוף גט מחליצה ע"ש. יש לומר דה"נ איכא למיפרך יציאה מהכנסה ונימא קנין שטר יוכיח דאינו קונה ביבמה אע"פ שקונה באשה. וכן משמע קצת מדהביאו ראי' דפרכינן מהכנסה להוצאה מהא דאמר לעיל דף ה' ע"ב ולא הביאו ראי' מהא דאמר דף ד' ע"ב דמעיקר' דדינ' פרכ' מה לאמה עבריה שכן יוצאת בכסף הרי דפרכינן מהוצאה להכנסה. ולפי מה שכתבתי י"ל דהביאו ראי' דפריך בכה"ג בילפותא דקנינים מהדדי וה"נ אי בעי למילף גט מחליצה איכא למיפרך כה"ג.
אך לפי זה הוי חצי תוס' לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מה לאמה העבריה וכו' וא"ת ונילוף כסף מביאה דאכתי הוי מצי למיפרך דמה שיוצאת בכסף הוא יוכיח דמועיל ביציאת אמה עבריה ואינו מועיל באשה אלא דעדיפ' כתבו שם. ועוד יש ליישב קושי' מהרש"א ז"ל דליכא למילף שטר מחליצה דאיכא למיפרך מה לחליצה שכן מוטעת כשירה משא"כ גט מוטעה דפסול כדאית' ביבמות דף ק"ו ודו"ק:
בגמרא ותהא אשת איש יוצאת בחליצה וכו'. הקשה המהרש"א ז"ל דכיון דאיכא למילף הכי והכי נימא כל חד וחד תיקום אדוכת'. וע"ש שכתב דאיכא למילף בק"ו דגט מועיל ביבמה מה אשת איש שהיא בחנק וכו' ר"ל דכיון דאיצטרך למעט יבמה מגט דלא נילף ק"ו איסור לאו מאיסור מיתה הוצרך נמי ממילא למעט אשת איש מחליצה כיון דלא שייך כל חד וחד תיקום אדוכתי'. ונראה דלרבא דס"ל לעיל דף ה' ע"א דבעינן קרא דספר כורתה למעט דלא תצא בכסף אם כן ממיל' דל"ק קושי' מהרש"א כמ"ש שם דכיון דנתמעט חליצה באשה ממיעוטי דספר כורתה איצטרך נמי מיעוט ביבמה כיון דלא שייך כל חד וחד קאי אדוכתי'.
ובזה נראה לי ליישב קושי' הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל על אביי דאמר לעיל דלא קתני במתני' מלת' דאתי' בק"ו הא תני מיתת היבם ע"ש ולפמ"ש י"ל דאביי לשיטתו דס"ל לעיל שם דאין קטיגור נעשה סניגור וע"כ קרא דספר למעט מחליצה קשה קושי' מהרש"א הנ"ל וע"כ צ"ל משום דה"א דילפינן איסור לאו דיבמה מאיסור חנק דאשת איש נמצא דמוכח זה הק"ו דלאו ממיתה מהני קרא דאל"ה למה לי קרא כקושי' מהרש"א ז"ל וכי אמר אביי דמלת' דאתי' בק"ו לא קתני היינו ק"ו דאדם דן מעצמו אבל ק"ו זה שמוכרח מן התורה תני' לי' אבל רבא לשיטתו דס"ל דאיצטרך קר' דספר כורת' למעט יציאות כסף וממיל' מתורץ קושי' מהרש"א ז"ל הנ"ל וליכא הוכחה להאי ק"ו מן התורה ע"כ דתני' מתני' אפי' מלתא דאתי' בק"ו אפי' שאדם דן מעצמו.
אך לפי מה שכתבתי לעיל דף ה' דאף לאביי איצטרך למעט כסף שהיא תתן לו ממיל' דלק"מ קושי' מהרש"א.
ועוד נ"ל דלפמ"ש לעיל בהא דאמר גבי מיתות הבעל דלמ' לכ"ע בעשה ופירש"י מויצאה והיתה ולא קאמר מספר כורתה משום דספר דכתיב גבי עיקר הגט לא שייך לומר בעשה דכיון דהגט בטל ממילא היא במיתה. וכן איפכא הא דלא קאמר הכא מויצאה והיתה דמשמע מיעוט' דווקא ע"י גט משום דאם כן אינו אלא בעשה ובאמת חליצה לא מהני מידי אפי' לפטור ממיתה ולפ"ז י"ל דאי לא הוי כתיב שום קרא ממילא הוי אמרינן דעכ"פ בא"א בחליצה איכא עשה דויצאה והיתה וממילא הוי ילפינן הק"ו להתיר יבמה בגט כיון דליכא עשה להכי איצטריך גבי יבמה. וכיון דכתיב גבי יבמה ממילא איצטריך נמי גבי א"א דלא נילוף הק"ו כנ"ל אף דלפי מה שכתב התוספות בד"ה לכ"ע בעשה תימ' נילוף בק"ו מגט משמע דע"י הק"ו מוכח דלאו עשה הוא אם כן ה"נ איכא למילף בק"ו מיבמה דלאו עשה הוא ז"א דכיון דאיכא למימר ק"ו להכי ולהכי מה"ת לבטל העשה כיון דאיכא למימר ק"ו איפכא ותו דהתוספות לא הקשו לעיל אלא לפי מה שהקדימו דהעשה משום ודבק באשתו אבל לפירש"י דהעשה מויצאה והיתה לא מסתבר לבטל העשה דכתיב גבי היתרא דגט משום הק"ו כמ"ש בספ"י בלשון התוספות שם.
עוד יש ליישב קושי' מהרש"א דל"ל שום קרא כיון דאיכ' למילף להכי ולהכי תיפוק לי' דתיקום כל חד וחד אדוכתי' י"ל דכיון דכתי' גבי חליצ' ככה לעכוב' לשאר מילי דאף על גב דקאמר בסמוך דאפי' במקום דכתיב עכוב' איכא למילף בק"ו מ"מ היכא דאיכ' למימר ק"ו לכאן ולכאן בוודאי אמרינן דככה עיכוב' הוא וילפינן מק"ו איפכ' א"כ ה"נ ה"א דילפינן ק"ו לאשה דתצ' בחליצה לכך איצטרך בספר ובתר דכתיב ספר אלימ' ק"ו למילף דיבמה יוצאה בגט לכך איצטרך נעל וכעין זה יש לתרץ גבי יוה"כ דכתיב בי' גורל וחוקה וכו'. דהא דאיצטרך קרא דועשהו חטאת אף על גב דאיכ' למילף ק"ו נמי איפכ' דבקינין מהני גורל כמ"ש התוספות ביומא דף מ"ם וכיון דאיכ' למילף להכי ולהכי ממיל' דכל חד וחד תיקום אדוכתי' ולפמ"ש אתי שפיר כיון דכתיב חוקה ממיל' הוי ילפינן ק"ו לקינין דווקא לכך איצטרך קרא דועשהו דילפינן מיני' למעוט' שעיר דאין השם מקדש ובקינין דאין הגורל מקדש ודו"ק:
שם בגמרא ת"ל ועשהו חטאת וכו'. וביומ' שם דף מ"ם ע"ב כתבו התוספות דילפינן מיני' נמי דלא מהני הגרלה בקינין והקשו שם דהא לקמן דף ט"ו ע"ב גבי ע"ע הנמכר לנכרי או לישראל איצטרך תרי מיעוט' ע"ש. ולולי דבריהם ז"ל היה נראה דוודאי כל היכא דאיכא לאוקמי במעוט' בדוכתי' מוקמינן לה יותר בדוכת' ולא אמרינן דכתב התורה מיעוטי הכא למעט במקום אחר כדאמר לעיל דף ה' קאי בגירושין דממעט גירושין אם כן ה"נ גבי שעיר מוקמינן לי' לקר' דועשהו לגופא וכיון דלא הוי צריך הכא דמהיכא תיתי נימ' דמהני קריאות שם דהא כתיב בי' חוקה וע"כ ילפינן מיני' דלא מהני גורל בקינין דדוקא אמרה תורה לקדשה בשם ואיכא ק"ו אלימ' למילף הכא גבי שעיר דהשם מקדשו לכך איצטרך ועשהו נמצ' דממיל' מוכח דלא מהני גורל גבי קינין משא"כ לקמן גבי יגאלנו איצטרך תרי מיעוטי דאפילו אי נימא דע"ע הנמכר לישראל נגאל בקרובים אפ"ה איצטרך מיעוט' גבי נמכר לנכרי דאינו יוצא בשש דלא נילוף מג"ש דשכיר שכיר ואם כן ליכא למילף מיני' דלא מהני גאולת קרובים לכך איצטרך באלה דאינו יוצא בשש וע"כ צריך לאוקמי קרא דויגאלנו למעט במקום אחר דהיינו נמכר לישראל. ועוד נראה דאפילו מאן דלא יליף שכיר שכיר מ"מ ליכא למילף דגאולת קרובים אינו מועיל בנמכר לישראל מדאיצטרך מיעוטי גבי נמכר לנכרי שאינו נגאל בשש דהתם בל"ז הוי ק"ו מנמכר לישראל דאינו יוצא במיתות האדון ואפילו אי נימא דנמכר לישראל נגאל בקרובים אפ"ה איצטרך מיעוטי בנמכר לנכרי דאינו יוצא בשש ואין להקשות דלפ"ז קשה בשמעתין דל"ל בספר גדי אשה ונעלו גבי יבמה הא אפי' אי הוי כתיב מיעוטי בחד הוי ידעינן באידך דלא מהני מדאיצטרך האי מיעוט' זה אינו דל"מ לרבא דספר לא מייתר' דאיצטרך דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף כדאיתא לעיל דף ה' וכן לאביי לפמ"ש דס"ל גם כן דאיצטרך מיעוט' גבי כסף אם כן פשיטא דלק"מ כיון דלא מייתר' ליכא למילף מדאיצטרך אלא אפי' אי נימא דלאביי מייתר' ספר דאינה יוצאת בחליצה ליכא לאקשוי' דל"ל ספר דהא נשמע מדאיצטרך נעלו דהא גבי יבמה בלא זה איכ' ק"ו שתצ' בגט מא"א שהיא בחנק כמ"ש מהרש"א ז"ל ואכתי הוי ס"ד דא"א יוצאה בחליצה ותו דהו"א דאיצטרך נעלו דלא נימ' ק"ו משפחה כנענית שיוצאת בשטר ואינה יוצאה בחליצה ובמיתות האדון אבל באשה הוי ס"ד כיון שיוצאת בגט ובמיתות הבעל יוצאת בחליצה בק"ו דיבמה שאינה יוצאת בגט וכן אין להקשות איפכ' דל"ל נעלו הא נילוף מדאיצטרך ספר גבי אשה משום די"ל דאכתי לא הוי ידעינן דיבמה יוצאת במיתות היבם ולא בגט דלמ' איפכ' משא"כ בקרא דנעלו שפיר ממעטינן גט ולא מית' משום דהוי בידי אדם דומי' דנעלו כמ"ש התוס' ודו"ק:
בתוס' ד"ה הא לאו הכי דרשינן ק"ו וכו'. תימא הא בפ' טרף בקלפי מוקמי האי ברייתא כר' יהודה וכו'. לולי דבריהם ז"ל הי' נראה דהא התוספות הקשו שם דל"ל קרא דועשהו תיפוק ליה מאשר לה ע"ש. ונראה דמאשר עלה לא ילפינן אלא שאין השם קובע בשעה שהגורל קובע דהיינו בין ווידוי התר לשחיטתו ואכתי איכ' למילף ק"ו מקינין דהא אמר ר' חסדא שם ביומ' דף מ"א דאין הקינין מתפרשת אלא או בלקיחות הבעלים או בשעת עשיית הכהן ונילוף מיני' דאף בשעיר יקדש השם או בשעת לקיחתו או בשעת עשייתו וכדמפרש רבא עצמו שם אינו דין שיקדש השם בשעת לקיחה ובשעת עשי' תדע דקאמר התם דף ס"ט ע"ב דלר' נחמי' דאמר מעכבי כ"ע ל"פ דמעכבתו ואמאי הא מסקינן הכא דאף במקום דכתיב עיכוב אפ"ה ילפינן ק"ו אם כן אפי' לר' נחמי' דכתיב חוקה אכתי איכא למילף בק"ו מקינין דמהני קדושת השם כיון דלא ידע וקרא דועשהו. ולפי מ"ש אתי שפיר דהתם מיירי לענין קדושת השם בזמן הגרלה דהא וודאי ליכא למילף בקל וחומר דהא בקינין גופא לא מהני כדקאמר רבא ואפ"ה איצטרך קרא דלא נימ' למצוה בעלמא כמו הנחה ואין להקשות לפ"ז מאי מקשה הש"ס ביומ' שם מהך בריית' דהגרלה מעכב דלמ' ס"ל לר' יהוד' לא מעכב' ואפילו אם קרא שם לבד בין ווידוי הפר לשחיטתו מהני ולא ממעט אלא דלא מהני קריאת שם בשעת לקיחה או בשעת עשי' דלא נילוף בק"ו זה אינו חדא דלישנ' דבריית' לא משמע כן דקאמר הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת משמע דבשום מקום לא מקדש ותו דא"א לומר כן כלל דאם כן תקשה דמנ"ל לאוקמי קרא דועשהו על שעת לקיחה ועשי לאפוקי מק"ו הא יותר איכ' לאוקמי קרא על שעת זמן הגרלה דליכ' ק"ו אלא ע"כ צ"ל דס"ל להבריית' דעל שעת הגרלה לא צריך קרא דנפק' לי' מאשר עלה וע"כ קרא על שעת לקיחה ועשי' לאפוקי מק"ו ולפ"ז י"ל הא דאמר בסוגי' שם דף מ' בבריית' דשעיר אינו מעכב את הפר אי דאקדים מתן דם של פר בהיכל קודם מתנות דשעיר בפנים חוקה כתיב בה אלא דאקדים מתנות הפר בפנים מקמי הגרלה וכו'. ואב"א לעולם ר' יהוד' היא ונהי דסדרי לא מעכב הגרלה מיהא מעכב' ונתקשה שם הת"י דכיון שאמר בתחלה דהיכ' דאקדים מתנות פר בהיכל קודם מתנות שעיר בפנים דמעכב אפי' לר' יהוד' כיון דהקדים עבודת פנים אם כן ה"נ כיון דהקדים עבודת פנים להגרלה לעכב. ונדחקו שם דהדר ביה הש"ס ובדף ס"א כתבו הת"י לחלק בין הקדים עבודת חוץ לעבודת פנים ובין הקדים עבודת פנים לעבודת חוץ.
ולענ"ד נראה דא"צ לדחוק כלל והוא דיש לדקדק עוד בהא דקאמר אלא דאקדים מתנות דפר בפנים מקמי הגרלה וכו'. דהא קודם מתן דם פר בפנים הי' שחיטת הפר וחפינה והקטרה בפנים ואם כן תיפוק לי' שהקדים עבודת אלו של פנים מקמי הגרלה ויותר הוי ליה לפרש דאקדים שחיטת הפר מקמי הגרלה דשחיטת הפר כיון שצורך פנים היא כפנים דמי כדאית' שם ביומא בפ' שני שעירים וכמ"ש הרמב"ם שם. אך נראה דע"כ למאי דקאמר בברייתא זו דאי לאו ועשהו הוי ילפינן בק"ו מקינין דקידוש השם מהני והיינו כמפרש רבא דה"א דמהני בשעת לקיחה או בשעת עשיי' משום דבזמן הגרלה ליכ' למילף משום דכיון דבקינין עצמו לא מהני שלא בשעת לקיחה ועשי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולפ"ז נראה דע"כ הגרלה נמי מהני בשעת לקיחה ועשי' דאל"ה ליכא למילף דקידוש השם מהני בשעת לקיחה ועשי' דנימ' דיו אסוף דינא אע"כ דהגרלה מהני נמי בשעת לקיחה ועשי' והיינו משום האי ק"ו עצמו משום דכיון דחזינן בקינין דבשעת לקיחה ועשי' עדיפ' אם כן נילוף מיני' בק"ו כיון דהגרלה מהני שלא בשעת לקיחה ועשי' כ"ש בשעת לקיחה ועשי' והדר ילפינן דקידוש השם שיועיל בשעת לקיחה ועשי' מק"ו מקינין ואם כן שפיר אמר לעיל דנהי דסדרי לא מעכב הגרלה מיהא מעכבי דאף על גב דכתיב חוקה מ"מ הכא שאני דכיון דלאחר מתן דם הפר בפנים הוא שעת שחיטת השעיר דהוי שעת עשי' דשעיר ילפינן מק"ו מקינין דמהני בשעת עשי' דאף על גב דכתיב ביה ועשהו דממעט דלא מהני קידוש השם בשעת עשי' אפ"ה לא ממעט מיני' הגרלה בשעת עשי' ואף על גב דכתיב חוקה ילפינן ק"ו כדאמר הש"ס הכא. וממיל' מתורץ דלא נקט שהקדים שחיטת הפר או הקטרה קודם הגרלה דכיון דקודם מתן דם פר לא הוי שעת עשיו' שחיטת השעיר באמת מעכב.
ובזה מתורץ ממיל' קושי' התוספות דשפיר מוכח דאף על גב דכתיב חוקה ילפינן בק"ו מדקאמר הכא דאי לאו ועשהו הוי ילפינן ק"ו דקידוש השם מהני בשעת עשי' ע"כ צ"ל דהגרלה מהני בשעת עשי' דאל"ה איכא למימר דיו כהגרלה והיינו משום דע"כ דילפינן דהגרלה מהני בשעת עשי' מק"ו כנ"ל ואע"ג דכתיב ביה חוקה כיון שהקדים עבודת פנים קודם הגרלה דבשעת עשי' שהוא שחיטת השעיר כבר הקדים שחיטת הפר וחפינה והקטרה אפ"ה ילפינן בק"ו ואין לומר דלמא קרא דועשהו חטאת איצטרך דלא מהני בשעת לקיח' דליכא הקדמות עבודת פנים ולהכי איצטרך קרא דועשהו זה אינו דכיון דלא מהני בשעת עשי' ליכא למילף מקינין דאיכא למיפרך מה לקינין שכן מועיל בשעת עשי' וכן נראה לי ליישב קושי' התוספות ודו"ק:
ונראה דהתוספות ז"ל ס"ל כסברת התוס' שם דף ס"א שכתבו דאם הקדים עבודת פנים לעבודת חוץ לא הוי משני סדר עבודה בכך ולא מעכב לר' יהודה ושפיר הקשו. ובזה נראה לענ"ד דמתורץ מה שהקשו תוספות ביומ' דף מ"א בד"ה סתם ספרא וכו' על תי' הר"ש מקוצי דהא איצטריך ועשהו למעוטי בעלמ' שלא יקדיש הגורל והיינו כמ"ש שם דמהאי קרא דועשהו ילפינן נמי דלא מהני הגורל גבי קינין ולפמ"ש אתי שפיר דהא וודאי ליכ' למילף בק"ו שיועיל הגרלה בקינין שלא בשעת לקיחה ועשי' כיון דאפי' קידוש השם לא מהני אמרינן ביה דיו כקידוש השם וע"כ דה"א דמהני הגרלה גבי קינין בשעת לקיחה ועשי' אם כן צ"ל דהגרלה מהני גבי שעיר בשעת לקיחה ועשי' דאל"ה נימ' דיו כהגרלה דשעיר ואי נימ' דחוקה קאי נמי אדברים הנעשים בבגדי לבן וחוץ אם כן ליכא למילף הגרלה דשעיר שיועיל בשעת לקיחה ועשי' דהא כתיב ביה חוקה כנ"ל אלא דאף על גב דכתיב חוקה ילפינן ק"ו ודו"ק:
בפירש"י ולא לה ולחברתה וכו'. ששמותיהן שווין וכו' אם כתב פלוני וכו'. ולכאורה אינו מובן דבתחלה כתב ששמותיהן שוות ואח"כ כתב פלונית ופלונית וגם הוא לכאורה נגד הסוגי' בגיטין דף פ"ז. ונראה פירושו משום דבגיטין שם דריש מהאי קרא דאם כותבין ב' אנשים אנו פלוני ופלוני מגרשין נשותינו פלונית ופלוני' ולא כ' פלוני מגרש פלונית ופלוני מגרש פלוני' פסול משמע דוק' משום דלא מוכח מלתא מי מגרש זו ומי מגרש זו ובאמת ס"ל לרש"י כיון דקרא דוכתב לה מיירי באיש אחד שכתב לה ולחברתה אי אפשר לומר שכתב לשתי נשים שיש להן שני שמות דאם כן מוכח' מילתא שפיר ואין זה ענין לדרש' שאמרו שם ואי נימא שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוה והוא לא כתב בגט אלא בלשון שמגרש אחת ויתן לזו ואח"כ יתן לזו להא לא בעי קרא דמלה לשמה נפקא ושכתב לשמה של זו אי אפשר לכוין לשמה של אחרת ואין זה דומה למה שאמרו בר"פ כל הגט איזה שארצה אגרש בו דהתם אי נימ' יש ברירה הוברר הדבר דלשמה נכתוב משא"כ כשמגרש באמת שתיהם ועכ"פ באחת לא הוי לשמה לכך פי' רש"י דמיירי בכה"ג שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוות וכתב בלשון שמגרש שתיהן פלוני מגרש את שתי נשיו פלונית ופלונית ר"ל אף שיש להם שם אחד כתב שמה של זו ושמה של זו ובכל אחת כשכתב לשמה נתכווין לשם זו האשה אפ"ה פסול משום דאינו ניכר בכל שם ושם מי היא האשה שכווין עליה ויש לטעות בכל שם שזו היא שם של חברתה ואף דאמרינן בר"פ כל הגט דאם יש לו ב' נשים ששמותיהן שיות מהני לר' אלעזר בעדי מסירה היינו כשלא כתב בגט אלא שם אחת דידוע הוא בשעת מסירה שלזו הוא שמוסר לה אבל כשכתב בה שתי שמותיהן השוות אינו יודע בשעת מסירה איזה שם הוא שמגרשה בה וזה הוא שאמרו תורה ולא לה ולחברתה ומיניה יליף הש"ס דה"ה ב' אנשים שכתבו אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלוני' ופלוני' כיון דלא מוכח' מלת' מי מגרש זו ומי מגרש זו נמי פוסל מיהו לא מצאתי מפורש דין זה דכשיש לו שתי נשים שאין שמותיהן שווין שאינו בכלל ולא לה ולחברתה וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |