מראה הפנים/שבועות/ג/ג

מראה הפנים שבועות ג ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואם היה נזיר חייב שלש. לפי מה דמבואר מסוגיא דהכא דמחלק בין שאר אינשי לבין נזיר בחיוב שבועה על החרצנין וזגין ומוכרח הוא הטעם דבשאר אינשי אינו חייב אלא אחת על שניה. משום דאמרינן דלא היה דעתו אלא כדאכלי אינשי וזהו הענבה כולה החרצן עם הזג וכפי מה שהוספתי לבאר בפנים דנראה דכך היה דעתו הואיל והזכיר וכלל גם השבועה על הפת עמהן מסתמא כוונתו היתה על מידי דבר אכילה דוקא ולפיכך בחרצן עם הזג משערינן אם יש בהן כזית מתחייב אחת עליהן ואחת על הפת ובנזיר היינו טעמא דמתחייב על הזג בפני עצמו ועל החרצן בפני עצמו משום דאמרי' מסתמא היה דעתו לאסור עליו בשבועה ממה שאסור עליו מחמת איסור נזיר כמו שבארתי בפנים ואוסיף לחזק סברא זו ולהכריחם לקמ והטעם דחיילא שבועה עליה אע"ג דמושבע ועומד הוא משום דבכולל היא השבועה כדמייתי מילתי' דר' יוחנן עלה. מכל הלין נקטינן דהך סוגיא אזלא לדינא כסוגי' דבבלי ויתבאר לפנינו עם מה שלמדין אנו מהיוצא מסוגיא דהכא. ומתחילה נאמר דהא דמשמע מהכא דבשאר אינשי לא מיחייב אחרצן לחודיה לא פליגא אדהתם בדף כ"ב ע"ב דבעיא דלא איפשיטא היא וסלקא בחיקו בחרצן בשאר אינשי אם דעתיה אכזית או אפי' אמשהו וא"כ אחרצן לחודיה אם יש בו כזית פשיטא ליה דמיחייב בשבועה עליה. שאני התם שלא הזכיר פת בשבועה ומודה הוא סתמא דהש"ס הכא אם אמר חרצן לחוד ולא הזכיר מידי דבר אכילה בשבועה עמו דאיכא לספוקי כדמספקא ליה לרבא התם כיון דמתאכיל ע"י תערובת דעתיה אכזית או כיון דלא אכלי בעיניה דעתיה אמשהו את"ל עפר במשהו כדפי' רש"י ז"ל וכן פי' הר"י מיגש ז"ל דגם בעיא דחרצן בשאר אינשי בדרך את"ל מיתפרש' אבעיא דעפר וזה מבואר דאפילו אמרי' בעפר דדעתיה אכזית משום דלא אוכל קאמר א"כ פשיטא דבחרצן דעתיה אכזית וכן נמי איכא למימר דהש"ס דהתם מודה הוא להש"ס דהכא היכא שהזכיר פת עמהן בשבוע' דאמרי' מסתמא דעתו אמידי דבר אכילה היה ולא מיחייב אשיעור בחרצן לחוד כ"א עם הזג אם יש בהן כשיעור בין שתיהן הוא דמיחייב אחת ולא נחית הש"ס דהתם להא כ"א בספיקא דהבעיא אם נשבע על החרצן לחוד וזה פשוט. ולפ"ז לא פליגי לדינא. והשתא נאמר בענין הבעיא דנזיר בתרצן דהתם דכתב הר"ן ז"ל דגם בעיא זו לא איפשיטא דהא חרצן לנזיר קאי בהאי ספיקא גופה כמו חרצן לשאר אינשי דהואיל ולא מתאכיל בעיניה איכא למימר דדעתיה אמשהו כעפר וכיון דבעיא דעפר ודחרצן לשאר אינשי לא איפשיטא גם בעיא דחרצן לנזיר בהאי ספיקא קאי ונקיטינן לחומרא ומש"ה תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהל' שבועות הלכה ט' דפחות מכשיעור דחרצן לשאר אינשי בספק ולנזיר פטור בודאי זהו תוכן דברי הר"ן ז"ל. ולמאי שנתבאר מהכא בעניני דנזיר בחרצן בין נזיר לשאר אינשי כמוזכר ומוכרח הוא סייעת' טובא איכא לדעת הרמב"ם ולפירושו שמפרש כדעת רבו ז"ל שכתב דבעיא דנזיר בחרצן איפשיטא ממתני' כפשטות הסוגיא דכמו דנבילה אמרינן דוקא אם פירש מיחייב בחצי שיעור אבל בסתמא דעתיה אכזית ואין כאן שבועה ה"נ בחרצן לנזיר כן והא דאמרי' הכא דחייב מטעמא דכולל הוא כדלעיל וזהו שכתב הרמב"ם בדבריו שם היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו בפחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי ור"ל אפי' בפחות מכזית דלא תימא כיון דפחות מכזית אינו מושבע ועומד עליו מסתמא דעתיה אפחות מכזית ולא על מה שמושבע ועומד קמ"ל וכן פי' מהרי"ק ז"ל בתשובה בשורש קס"ה לדבריו. ופשוט הוא דהא סיים שם שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כל כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו וא"כ ריש דבריו בפחות מכזית לרבותא הוא דקאמר. אלא דאכתי קשה לאידך גיסא אמאי לא נימא מסברא דגם הנזיר קאי בספיקא על פחות מכזית כשאר אינשי וכמו בעפר כקושית הר"ן ז"ל ועוד דטפי ניחא לן לומר דשבועתו לא בחנם היתה והכוונה היה על פחות מכזית שעומד עליו בהיתר ממה שנאמר דדעתו על מה שמושבע ועומד ובחנם נשבע ומהרי"ק ז"ל פלפל בזה שם לפי גירסתו בהש"ס דגם בעיא השניה רב אשי הוא דבעי לה ואין זה לפי הגי' אשר לפנינו כ"א נזכיר מצד הסברא אשר צידד לסיוע לדעת הרמב"ם וזה דאיכא לחלק בין נזיר וביו שאר אינשי בענין דעתו בשבועה דבנזיר יש סברא לומר דדעתו היה אכזית ונשבע כדי לזרז עצמו ביותר להיות נזהר על אכילת כזית מה שאין כן באינש דעלמא שאין לתלות בכזית יותר מבפחות מכזית מאחר שאין ראוי לאכילה אבל בנזיר שיש לתלות דאכזית נתכוין אית לן למימר שנתכוין לו כדי ליזהר מאיסורו משנאמר דנשבע שלא יאכל דבר שאין ראוי לאכילה דאין דרך בני אדם לישבע עליו דהא מבדל בדיל מיניה ופשט הש"ס מנבלה דאמרינן דסתמא דעתיה אכזית מהאי טעמא וה"ה בנזיר בחרצן כן זהו תוכן דברי מהרי"ק ז"ל במה שנתן טעם לדעת הרמב"ם ז"ל אבל לא הביא ראיה לחזק הסברא שהמציא. והלח"מ ג"כ הביא לסברת מהרי"ק ובלי שום ראיה וחיזוק. ומעתה נאמר דסברא זו מבוארת ומוכרחת מסוגיא דהכא דאל"כ אין לנו טעם לחלק במה שמחלק הש"ס בענין חילוקי חיוב בחרצנים וזגין בין שאר אינשי לנזיר דשאר אינשי אין חייבין על החרצן וזג כ"א אחת ונזיר מיחייב על כל אחד בפני עצמו אם לא דנאמר דבנזיר מסתמא דעתו היה לזרוזי נפשיה בשבועה במה שכבר נאסר עליו וכיון דהוא אסור בחרצן בפני עצמו וזג בפני עצמו כך היה דעתו בשבועה זו להיות נזהר עליהן ביותר וכיון שכן אמרינן נמי דדעתיה אכזית מכל אחד ואחד ובדין הוא דאין כאן שבועה אלא מתוך שכלל בשבועתו גם לפת נתחייב עליהן מכח כולל כרבי יוחנן כדפסק הוא ז"ל כוותיה שם בהל' י' בנבילות וטריפות וה"ה בנזיר בחרצן כן אם יש כאן כולל וא"כ נתחזקה הסברא דמהרי"ק ומוכרחת מהסוגיא דהכא. וכן מוכרח נמי דליכא למיחש כלל גבי נזיר ולספוקי דדעתיה אפחות מכזית מדלא אשכח האי תלמודא לאוקמי טעמא דנזיר חייב שלש אלא מטעמא דכולל ולא אוקי טעמא דחיובא בחרצן וזג משום דדעתיה אפחות מכזית במה שאינו מושבע ועומד אלא ודאי דבנזיר לא אמרינן הכי מטעם הנזכר ודמיא ממש לדין דנבילה דמתני' וכדעת הר"י מיגש ז"ל שנתבאר לעיל ונתבאר טעמו ופסקו של הרמב"ם והושוו הסוגיות דהכא ודהתם לפי דעתו ז"ל. ודע דבדינא דרישא דהכא דקאמר וכרכה בעלי קנים וכו' נוכל לומר דמיירי בענין שלא הפסיקו עלי קנים בפיו ובגרונו אלא שנהנה בגרונו בכזית מן הפת כדין כל האיסורין שהחיוב הוא על הנאת גרון בכזית מדבר האסור כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מ"א הל' ג' ע"ש וכרכה דקאמר לאשמעינן דאפי' הוא באופן דנשבע גם שלא לאכול מעלי קנים ועלי גפנים וכרך להפת עמהן אינו מתחייב כ"א על הפת כדפרישית בפנים בלשון הב'. ולפ"ז ניחא דקאמר אינו חייב אלא אחת וטעמא דלא חלה שבועה עליהן מכיון שאינן ראוין לאכילה וכדאמרינן בריש פ"ו דנזיר דאין העלים והלולבים במשמע לענין איסור נזיר ודלא כר"א דהתם וה"נ לענין שבועת ביטוי כן ולא דמי להא דאמרינן בפ' ע"פ דף קט"ו ע"ב אכלן בסיב אף ידי מצה נמי לא יצא דהכא מיירי שאין מפסיק כלום מדבר שאין ראוי לאכילה בתוך פיו וגרונו. והרב בעל משנה למלך האריך שם ופלפל בזה ורצה לשבש הגי' וראיתי שאין בדבריו הכרע ולמה שבארתי א"צ לשבש כלום וכן הא דקאמר הכא במציעתא חייב על כל אחת ואחת ע"כ על הפת אחת ועל החרצן וזג אחת קאמר כדפרישית בפנים דאל"כ מה בין שאר אינשי לנזיר דקאמר ואם היה נזיר חייב שלש ואין להאריך יותר בזה:

בכולל אבל בפורט אין שבועות חלות על איסורין. עיקרה דהאי מילתא על מתני' דלקמן קאי ופירשתי בפנים כפי הנראה בענין דנזיר דהכא אבל פירושא דמילתא כדמוכחא מהלכה דלקמן כולל הוא באומר שלא אוכל סתם ופורט הוא באומר לא אוכל שחוטות ונבילות ויתבאר לקמן אי"ה לפי השיטות והדעות המתחלקות שם וכסוגיא דהכא ודהתם הכל על נכון בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף