מראה הפנים/שבת/א/א

מראה הפנים שבת א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פשט העני את ידו לפנים. כתב הר"ב ובתוכה קופה או הסל וכו'. האי מילתא ליתא כלל לפי המסקנא בגמרא דהא אתקיף עלה ר' אבהו מי קתני טרסקל שבידו והא ידו קתני. והתי"ט העיר בכאן בענין מ"ש במצוה הבאה בעבירה ולא העיר כלום בענין הקופה והסל וכן במ"ש הרב או שנטל מתוכה והוציא החפץ והניח בר"ה לזה ראה בדברי רש"י ז"ל במתני' כן ועל רש"י לק"מ שכן דרכו ברוב המקומות לפרש במתני' שלא לפי המסקנא אבל הרב שתופס פירושו לפי המסקנא וכמ"ש בעצמו ואע"ג דבעינן וכו' אמרינן בש"ס דידו של אדם חשובה כד' על ד' א"כ לא היה לו לכתוב והניח בר"ה אלא כדפרישית בפנים וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפי"ג מהל' שבת בהלכה ב' ידו של אדם חשובה לו וכו' ואע"פ שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ. ובענין מה שהביא הה"מ שם בשם הרשב"א ז"ל שלמד מהירושלמי שאין חיוב בב"ה אלא בשידו של עני תוך עשרה לר"ה. עיין לקמן ד"ה והוא שתהא ידו של עני בתוך עשרה לקרקע מה שיתבאר בענין זה ובהיוצא ממני בס"ד:

מהו שתים שהן ארבע וכו'. התוס' בפ"ק דשבועות דף ה' אחר שהביאו בד"ה שתים שהן ד' בפנים לפירש"י דכאן שתים הוצאה והכנסה דחיוב וכו' ולפי' הריב"א שתים הוצאה דחיוב והוצאה דפטור וכו' כתבו ובירושלמי בעיא אי איכא לפרושי מתני' כפירש"י או בריב"א. והנה לפניך הביאור בפנים דפירושא קמא הוא פירש"י ופירושא בתרא הוא פי' הריב"א וכבר כתבתי בריש פ"ק דשבועות דאפשר לפרש והא דקאמר או ארבע לחיוב כהאי שכתבו התוס' שם ועוד יש לפרש דשתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שמביא קרבן עליהם בפנים בעזרה והיינו ב' הוצאות וב' הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור ולפירוש הזה מתיישב ביותר פשיטות ארבע לחיוב ממש וארבע לפטור ממש אלא דממאי דפשיט הש"ס נראה דשפיר טפי מתפרשא להא כפירושי בפנים ומסיק הש"ס לפרש כפי' הריב"א וכן בהא דלקמן דקאמר לא אתינן מיתני אלא פטור שהוא כנגד חיוב שמביאין התוס' בריש מכלתין דף ג' ע"א גבי פטורי דאתי לידי חיוב חטאת להכריח מכאן בפי' הריב"א. גם בענין זה דמשמע דה"פ דפשיטות יד לרשות אחרת הוא דקחשיב דהא כנגד חיוב קאמר והיינו כמו הענין דנקט בחיובא דרישא. והיה אפשר לפרש גם לפי הענין פירושא דרש"י דעקירות הוא דקחשיב והיינו כנגד חיוב שיכול לכא לצד חיוב. אלא שכבר הכריחו התוס' בלאו הכי מכמה הוכחות כפי' הריב"א וע"ש ואין להאריך בזה:

עני ועשיר אחד הן ומנאו אותן חכמים שנים. הרשב"א ז"ל בחידושיו הביא בשם ר"ת ז"ל שכתב לראי' מכאן לדברי הר"מ שהבאתי לעיל בדבור הא דכתב מסברא דנפשיה שאין שני מקראות להוצאות דעני ודעשיר דהיינו דאמר ר' יוסי הכא עני ועשיר אחד הך דהוצאת שניהם ממקרא אחד נפקא ואפ"ה מנאו אותן בשנים לפי שהן הוצאות משתנות עכ"ל. ולמאי דבארתי לזה בפנים יותר בפשיטות מתפרשא ואתיא שפיר להאי שיטתא דתרי קראי כתיבי בהוצאה ואין מכאן ראיה מוכרחת למימר שאין שני מקראות להוצאה. אבל כבר ביארתי לעיל דהראי' מוכרחת אליבא דרב אשי היא למאי דקאמר איהו גופיה בספ"ק דעירובין מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב וכדפירש"י ז"ל שם ואישתמיט להו לכל גדולי המפרשים להא דרב אשי בעירובין. ומזה נלמד דרב אשי ס"ל כמ"ד הכא לקמן דהכנסה נמי ש"מ מהאי קרא דשמעינן הוצאה מיניה דלדידיה על כרחך לומר דהוצאה מהוצאה ילפינן ולא כשיטת התוס' וה"ה דהכנסה מהכנסה ילפינן דבקרא דמשמע מיניה נמי הכנסה לפי האי מ"ד דכשם שנמנעו מלהוציא מבתיהן וליתן לגזברין כך נמנעו הגזברים מלקבל מידם ולהכניסן ללישכה לא שמענו אלא הכנסה דעני שהרי הגזברין במחנה לויה שהוא ר"ה היו עומדין. וזהו כענין שרצו התוס' למימר לשטתם גבי ההיא דהם העלו הקרשים וכו' אלא דאנן אליבא דרב אשי ואליבא דהאי מ"ד דגם הכנסה נפקא מהאי קרא הוא דאמרינן. והכנסה דעני הוא דמשמע מהאי קרא וילפינן הכנסה דב"ה מהכנסה דעני דמאי שנא. ושפיר קרינן נמי להכנסה אב וכפי שנתבאר הכל לעיל. ובענין קריית אב גם להכנסה הביא הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל בענין שדקדק על הא דקאמר רב אשי לתרץ לדרב פפא תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות וכו' דאם איתא דאף המוציא מרה"י לרה"י קאמר אמאי תני לה במתני' הא לא תני התם אלא אבות אבל תולדות לא תני התם כלל והכנסה תולדות היא כדאמרינן בריש הזורק. וכתב הרמב"ן לתרץ לזה דרב פפא לית ליה דהכנסה תולדה אלא הכנסה כיציאה גמורה ושניהם אב אחת ומלאכה אחת ולפיכך מני לה התם ולא מני לה אלא כחדא וא"ת הכנסה דאיקרי אב מנלן י"ל דנפקא ליה מההיא דאמרינן בפ' במה טומנין הם העלו הקרשים וכו' עכ"ל וטפי ניחא לן למאי שנתבאר דלרב אשי גופיה שמעינן בהדיא דלית ליה אלא חדא קרא דויכלא העם מהביא ותרתי ש"מ דהוצאה והכנסה בכלל ההבאה הן וכהאי מ"ד דהכא וכן מבואר הוא מדקדוק לשונו של הרמב"ם ז"ל כמבואר לעיל ויתבאר עוד לקמן בד"ה אפילו הכנסה את ש"מ ובענין הא דקאמר הש"ס יציאות השבת אין הכנסה בכלל וכו' פירשתי בריש שבועות קצת בענין אחר ולפי' גי' דהתם ועוד מן הדא דמר ר' יסא וכו'. אבל גי' דהכא עיקרית נשמעינה מן הדא וכו' וכמבואר בפנים:

הכניס חצי גרוגרות וכו'. עיין לקמן ד"ה מה דאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי:

אפילו הכנסה את שמע מינה. טעמא דהך פלוגתא דהני מ"ד בענין ילפיתא דקרא אי גמרינן מיניה הוצאה לחוד כהאי דקאמר ר' שמואל בשם ר' יוחנן או כהאי דר' חזקיה דאפי' הכנסה את שמע מינה ביארתי בפ"ק דהוריות בהלכה ג' בד"ה ואתיא כמ"ד הוצאה והכנסה אחת היא דהאי מ"ד קמא ס"ל דהציווי לא היה אלא על הוצאה מבתיהן וכשנמנעו העם מלהביא ממילא לא היו הגזברין מכניסין וא"כ לא מצי למילף הכנסה מהאי קרא ור' חזקיה ס"ל דאף הכנסה בכלל הצווי היתה וכלומר שאף אם יביאו העם ימנעו הגזברים מלקבל מידם ולהכניסן ועוד דאף דתימר דאכתי לא שמעינן בהדיא להכנסה מהאי קרא דאיכא למימר כסברת ר' שמואל בשם ר' יוחנן דממניעת הגזברים מלקבל לא ילפינן מידי לפי שמאחר שנזהרים העם מלהביא מה יהיו מקבלין אכתי שמעינן לה מהאי קרא דירמיה שאי אתה מוצא בהכתוב שם אלא מענין מלאכת משא ואייתר ליה האי וכל מלאכה לא תעשו אלא לרבות הכנסה. והיינו דמסיק ר' חזקיה ויליף הדר בשם ר' אחא מקרא דירמיה כדקאמר שמע כולהון מן הדין קריא. כלומר דאף את"ל דמקרא דויכלא העם מהביא ליכא למשמע כל כך להכנסה א"כ נדרוש לכלהו להוצאה ולהכנסה כדר' אחא מקרא דירמיה. וממילא נימא נמי דקרא דירמיה גלי לן דהא דכתיב בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה דעל תרוייהו היתה ההזהרה על הוצאה ועל הכנסה. איך שיהיה הא מיהת שפיר שמעינן דלר' חזקיה אף הכנסה מפורשת בכתוב כמו הוצאה והוי דבר שהצדוקין מודין בו וכדאמרינן בהוריות שם דלהאי מ"ד אם הורו ב"ד לומר דהוצאה אסורה והכנסה מותרת דלאו הוראה היא להתחייב קרבן עליה. וכמו שביארתי מזה לעיל דלרב אש ולרבינא דאית להו דטעמא דהתנא קרי להכנסה הוצאה משום דאף לדידהו כהאי דר' חזקיה דהכא סבירא להו דאף הכנסה מפורשת בתורה ותנא דמתני' אקרא הוא דסמיך ולפיכך שונה נמי להכנסה בכלל הוצאה. ולהני מ"ד קרינן להכנסה אב כמו להוצאה ופליגי אהא דריש פ' הזורק דכולא סוגיא דהתם אליבא דר' יוחנן דהתם אזלא כמו שביארתי הכל לעיל בדבור הא' והנ"מ לדינא דאיכא בינייהו. ואוסיף עוד לומר כאן דלמאי שהבאתי לעיל לפירושא דבעל המאור בהא דקאמר רבא רשויות קתני שכתב לא אתחזי ליה לרבא דיוקיה דרב אשי לדרבינא. ועיקר מה שהביאו לי לומר כן משום דלרבא לישנא דיציאות קשיא ליה אמאי לא תני הוצאות וכו' כדלעיל וכתבתי דלפ"ז רבא כר' יוחנן דריש הזורק ס"ל כמשמעות דבריו של בעל המאור ורב אשי ורבינא פליגי דס"ל כר' חזקיה דהכא והכנסה אב כמו הוצאה וכמבואר. ומיהו אכתי איכא למידק דאם הכל כפי פירושו של בעל המאור דלרבא הכנסה תולדה היא וא"כ ע"כ דצריכין לסברת התו' אליבא דרבא כמו לר' יוחנן דהזורק. וזה דהוצאה קרינן לה אב משום דכתיבא והוה במשכן והכנסה דקרינן תולדה אע"ג דהוה נמי במשכן משום דלא כתיבא הוא ואנן להני תרתי צריכי דכתיבא ודהוה במשכן מפני שמלאכה גרועה היא והא דאיצטריך לסברא גבי הכנסה הרי לגבה בהא דהוה במשכן לחוד סגי ולמיקרי לה תולדה היינו משום דהכנסה במשכן לא הוה אלא הכנסה דעני והכנסה מהכנסה לא ילפינן אי לאו דאיכא סברא וראיה לזה מדאיצטריך תרי קראי להוצאה כמבואר. ומוכרח לכל זה מדברי התו' דריש מכלתין. והשתא הוה קשיא לן על העיקר דיוקא דפירושא דבעל המאור דמכיון שכן הוא דרבא כר' יוחנן ס"ל דהכנסה תולדה היא מנא ליה לרבא למידק להאי פירושא דרשויות קתני דאי מלישנא דיציאות דילמא תנא לישנא דקרא נקט דכתיב אל יצא ודריש להוצאה מיניה דהא להאי שיטתא על כרחך דאתינן דתרי קראי כתיבי וכדכתבו התוס' באמת כן לתרץ להאי לישנא דיציאות מהאי טעמא ואתי שפיר לפי שיטתם. והשתא אם קאמר דפירושא דרבא והכרח דיוקיה נמי כהאי סוגיא דהזורק. וכהאי שיטתא אזלא וכדעתו של בעל המאור א"כ נפל עיקר היסוד של הבנין בדבריו לפרש אליבא דרבא כן ודלא ס"ל לכל הני דיוקיה דרב אשי ודרבינא והא על רבא גופיה קשיא מנא ליה למידק מלישנא דיציאות דתנא רשויות קתני דילמא משום דאשכחן דתרי קראי כתיבי ותנא לישנא דקרא נקט. אשר על כן נראה לי דלא כן הדבר דרבא פליגי אהא דרב אשי ורבינא אלא בכולא מילתא כוותיהו ס"ל דלמאי שביארנו דודאי לרב אשי גופיה על כרחך דלית ליה אלא דרשת חד קרא בהוצאה. וכן ס"ל נמי דהכנסה אב כמו שביארנו אליבא דרב אשי ורבינא דכר' חזקיה דהכא ס"ל כן נמי נימא אליבא דרבא דפליג נמי אהאי סוגיא דריש הזורק דלא אזלא אלא אליבא דר' יוחנן בלחוד. ורבא לא אתי אלא לשנויי לישנא דיציאות משום דלשיטת רב אשי ורבינא דלית להו אלא דרשת קרא דויכלא העם מהביא קשיא לישנא דיציאות. וטפי הוה שייך למתני הוצאות ונכלל נמי הכנסה דהרי ת"ק רב אשי דהכנסה הוצאה קרי לה ולא יציאה והלכך מפרש לה רשויות קתני. ושתים שהן ד' נפרש אליבא דרבא כדפי' התוס' וכן רצה בעל המאור להסכים לפי' התוס' בענין פי' דשתים שהן ד' אליבא דרבא. והנה מבואר לפניך דגם רבא ס"ל כרב אשי ורבינא בענין דין דהכנסה וקריית שמה וזה דלא כבעל המאור. ומעתה נתחזקו דברי הרמב"ם וכוונתו בהא דנקט בלשונו דהכנסה אב כמו הוצאה דהשתא האי מילתא אזלא כרב אשי וכרבינא וכרבא. וסידור דברי רבא אחר דברי רב אשי ורבינא אע"פ שהיה קודם זה ודאי לק"מ דע"כ דאתינן בהא למאי שכתבו התוס' בריש שבועות דהש"ס קבעה כאן ורבא לישנא דיציאות מתרץ. וזה פשוט לכ"ע אלא דאנן קחזינן לן למימר דמה שהכריחו לרבא כך משום דדעתו היה בעיקרא דמילתא כהאי דרב אשי דקרא דאל יצא לא דרשינן להוצאה וכמבואר הכל בס"ד:

מה דאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי דתני וכו'. האי תוספתא הובאה בבבלי מכלתין דף פ' ע"א וקאמר רבה עלה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא אביי אמר אפי' כרמלית אבל פיסלא לא ורבא אמר אפי' פיסלא. ופסק הרמב"ם בפי"ח מה"ש בהל' כ"ד כר' יוסי וכתב הה"מ משום דהנך אמוראי מפרשי אליביה ופסק כרבה שכתב אם יש רשות שחייבין עליה אז הוי כשתי רשויות משום דאביי ורבא תלמידיו הוו. וזהו כדעת הרי"ף והרמב"ם בכל מקום דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אבל אין הלכה כוותייהו נגד רבותייהו וזה דלא כהרא"ש בפ' שנים אוחזין בשמעתתא דמצא שט"ת דר"ל אף נגד רבותייהו וזכרתי מזה שם ובכמה מקומות שזה נגד דברי הרא"ש בעצמו בפ' עושין פסין ע"ש. ושמעינן מיהת מהכא דהאי דר' יוחנן לאו אליבא דהלכתא היא:

שאם הוציא כגרוגרת בפתח זה וכו'. מפשיטות דברי הש"ס בזה משמע דס"ל כהאי דר"א בכריתות פ"ג דף ט"ו ע"א דאמר התם אליביה קצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת בהעלם אחד חייב שתים. אבל לא קיי"ל הכי דכל בהעלם אחד ומלאכה אחת או מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. ובלאו הכי נראה דהאי דהכא דלאו כהלכתא היא דהא מהאי טעמא מדחי להא דר' אילא וקאמר אף רבי יוסי מודה בפתוחין לפלטיא אחת וכו' ומשמע דאם לשתי פלטיות הוו שתי רשויות ור' יוסי אפי' באין הפסק רה"י ביניהן. וכבר הכריעו כרבה בבבלי כמוזכר בדבור דלעיל. ואפשר לומר דשתי פלטיות דקאמר לאו שהן כגאם אלא אחת מרוח זה ואחת מרוח זה שכנגדו. וא"כ הרי הרה"י ביניהן וזהו ממש כרבה:

רבי זעירא בעי עד שיטול על מנת להניח וכו'. ובבבלי פרקין דף ה' גריס בפשיטות אמר ר' יוחנן המעביר חפץ מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך והכי קי"ל ועיין בדבור דלקמן:

דתני הוציא חצי גרוגרות והניחה וכו'. בתוספתא ל"ג לר' יוסי כלל אלא ה"ג שם הוציא חצי גרוגרות ונתנו בתוך ד' אמות וחזר והוציא כחצי גרוגרת ונתנו בתוך ד' אמות אחרות. אם העבירן דרך עליו חייב ואם לאו פטור. וזהו כגי' דהכא אליבא דר' יוסי דהא משמע למאי דמסיק אליבא דר' יוסי דאם נתנו בתוך ד' אמות לראשונה לעולם חייב. ואם חוץ לד' אמות אם העבירו דרך עליה חייב. וא"כ האי סתמא דתוספתא כגי' דהכא אליבא דר' יוסי ובבבלי פ' המוציא דף פ' ע"א גרסינן אמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניתה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב ואמאי והא לא נח כגון שהעבירה תוך שלשה והאמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו ל"ק כאן בזורק כאן במעביר. הנה רבא דקאמר האי שמעתא משמיה דנפשיה ולכאורה היה נראה לומר דטעמיה משום דאף דתנינן בתוספתא במעביר דרך עליה חייב ההיא כר' יוסי דהך ברייתא דהכא היא דלדידיה גם בתוך ד' אמות הראשונה מחייב כמבואר הכא. ובהא לא פסק רבא כוותיה אלא דאכתי קשיא הא להת"ק דברייתא מיהת מחייב בתוך ד' אמות של הראשונה ורבא לא הצריך אלא בלמטה מג' של הראשונה. והשתא רבא דפסק כמאן ועל כרחך דצריכין אנו לומר דלא סמך רבא כלל על האי ברייתא וטעמיה דהא חזינן דרבה פסק כהך דר' יוסי באידך ברייתא שהובאה לעיל וכן התם לקמן דר' יוסי לא מיחייב עד שיהא לרשות אחת ומיהו לרשות אחת מחייב לעולם אפי' לא העביר דרך עליה וכסברא זו כתבו התוס' ד"ה והעבירה דרך עליה וכו' ע"ש. וא"כ לא סמכינן כלל אהאי אידך ברייתא דהא ע"כ פליגי ותרי תנאי ואליבא דר' יוסי. והשתא נימא דהא דרבא מחייב בהעבירה דרך עליה האי ודאי מסברא דנפשיה הוא וכדמסיק בהעבירה תוך ג' ומטעמא דהא לא נח. והא דר' יוסי בהך ברייתא מחייב בהעביר דרך עליה מטעמא דס"ל המהלך כעומד ונח דמי כדמדייק הש"ס אליביה והא כבן עזאי הוא וכדקאמר הכא בהדיא לקמן דר' יוסי בשיטת בן עזאי קאמר וא"כ לית הלכתא כוותיה דהא אנן קי"ל דלאו כעומד דמי ועד שיניח וכדר' יוחנן לעיל דס"ל דלא קיי"ל כר' יוסי בהא. וממילא שמעת מינה ומהאי טעמא גופה לא פסק רבא כהת"ק דברייתא דהכא דהא בעינן עד שיניח בזורק אפי' גבי משהו ובמעביר מיהת למטה מג' דרך עליה של הראשונה לענין צירוף לכשיעור. וכדמוכח לכל זה מהסוגיא דהמוציא ומהסוגיא דפ"ק לרבנן בדף ח'. וא"כ ש"מ דנתינה בתוך ד' אמות של הראשונה לא מהני מידי לענין צירוף לכשיעור זהו טעמיה דרבא דהלכתא כוותיה וכדפסק הרמב"ם בפ' י"ח מהל' שבת בהל' כ"ג ולמטה מג' של הראשונה כמבואר בדבריו שם. ונקטינן מיהת מכל זה דע"כ תרי תנאי ואליבא דר' יוסי וכדאמרן ובהכי ניחא לן עוד מילתא חדא מה דקשיא בעלמא לר' יוסי ובענין דמבואר מהכא אליבי' שפיר אתיא וכהאי דלקמן דעל כרחך דבעינן נמי למימר דגם בהאי ענינא תרי תנאי ואליבא ר' יוסי ויתבאר מזה לקמן בד"ה מני אמר לו:

אם היתה שבת והוציאו. הכא לא גריס בפיו וכך הוא הגי' נמי בהאי דמייתי לה האי תלמודא להאי מתני' בפ"ג דב"ק בהלכה ד' (וע"ש במה שביארתי בענין דקאמר וזה מחייב משום מניח) וכן בנוסחת המשנה בגמ' דכריתות דף יג ע"ב לא גריס והוציאו בפיו אלא דבבבלי פ"ג דיבמות דף לד גריס והוציאו בפיו והכי גריס נמי בבבלי מכלתין בסוף פ' הזורק. וכבר תירצו התוס' שם להא דקשיא מדתנינן בפ' המצניע המוציא בפיו פטור דאין דרך הוצאה בכך שאני הכא דבליעתו זו הנחתו כדאמרינן גבי הכותב שתי אותיות דאם כתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו הנחתן. והיינו כשהוא מתכוין מתחלה לכך כדאמרינן בסוף פרק הזורק דמחשבתו משויא ליה מקום וכדפירש"י ז"ל מחשבתו שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו בפיו. וכך הם דברי הרמב"ם בפ' י"ג מהל שבת בהל' י"ג בדק הזורק מתחלת ד' לסוף ד' וקודם שיניח קלטו אחר בידו או קלטו כלב או נשרף פטור מפני שאין זו הנחה שנתכוין לה לפיכך אם נתכוין בשעת זריקה לכך חייב. וא"כ הה"ד כשהוציא בפיו ואכלו כשהוא יוצא מחייב דחדא דינא וחדא טעמא אית להו וכדמדמי לה בבבלי בסוף פ' הזורק וכ"כ בהדיא בפ' הנזכר בהלכה ג' היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב וכו'. ולגי' האי תלמודא דלא גריס בפיו אפשר לומר דלא ס"ל הכי אלא כל שהוציא בפיו לאו דרך הוצאה בכך. וכך היה נראה מהא דלקמן תפתר שהיה מוטל על האסקופה ופיו לחוץ וכו' וכדפרישית שם דמהרי לא הילך דקאמר משמע דחיוביה דשבת משום שאכלו כשהוא מוטל על האסקופה וה"ז כמניח ואלו חיובי דאינך אפי' עמד ואכלו כשהוא מהלך מתחייב משא"כ לענין שבת אם עמד והוציא בפיו ואכלו כשהוא מהלך לא מתחייב דלעולם אין דרך הוצאה בכך. כך הוא נראה לכאורה ממשמעות לישנא דהש"ס ומהגי' דלא גריס בפיו. והיותר נראה לומר דלא פליג האי ש"ס אש"ס דהבבלי בענין זה אלא כל היכא שנתכוין לכך מתחייב הוא אפי' אכלו כשהוא מהלך ומשום דמחשבתו משוי ליה מקום וא"כ זהו הנחתו וזהו מחייב משום מניח דקאמר דמשום דמיהת בעינן שיהא מתכוין לכך וא"כ היינו מניח מה שאין כן בכל הני חיובי דקחשיב במתני' דכריתות דלא בעינן שתהא מחשבתו לכך אלא לעולם מתחייב הוא באוכלו אף כשהוא מהלך. ולפ"ז שפיר נמי מיתפרשא הך אוקימתא דתיפתר כשהוא מוטל על האסקופה וכו' וכדפרישית בפנים דהא עכ"פ לענין חיובא דשבת בעינן עד שיהא נקרא שהוא מניח. וכלומר שתהא מחשבתו מתחלה לכך. ולאפוקי אם לא נתכוין מתחלה לכך ואכלו כשהוא מהלך דפטור משום שבת. ולפי האי פירושא שוו הני תרי תלמודי לדינא בענין הוצאה להאוכל בפיו בשבת. ועיין בפ"ח דתרומות בהלכה ג' ד"ה אף בשבת כן מה שביארתי בענין חיוב הוצאה בזה בס"ד:

מני אמר לו ר' יוסי. משמע מהכא דמאן ת"ק דמתני' דכריתות ר' יוסי היא וא"כ ס"ל לר' יוסי איסור מוסיף ואיסור כולל דהא בענין אחר לא משכחת לה חיובי דהרישא במתני' אבל בבבלי כריתות שם לא מוקי לה כר' יוסי והכי נמי אמר בבבלי בהדיא בפ"ג דיבמות דף לד ע"א דמאן תנא דאית ליה איסור מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת אחת ר"מ היא דתנן יש אוכל אכילה אחת וכו'. א"כ הת"ק ור"מ כולהו מודו באיסור מוסיף ואיסור כולל ואיסור בת אחת ולא פליגי לדינא אלא בענין חשבון החטאות דלהת"ק לא חשבינן לחיובא בשבת משום דעיקרה לאו משום אכילה היא אלא משום הוצאה וזה בין לפירש"י שם ובין לפירוש דהאי תלמודא שזה חייב משום מהלך וזה משום מניח דהיינו הך וכדפרישית בדבור דלעיל. ולא מוקי לה כר' יוסי וטעמא משום דלעיל ביבמות שם בדף לב ולג משמע ליה אליבא דר' יוסי דכ"ע מודים דבאיסור מוסיף אית ליה לר' יוסי אבל איסור כולל לית ליה והדר ביה הש"ס התם מהאי לישנא דקאמר מעיקרא במאי קמיפלגי ר' חייא ובר קפרא באיסור כולל ואליבא דר' יוסי ר' חייא סבר באיסור כולל מחייב ר' יוסי תרתי. ובר קפרא סבר לא מחייב ר' יוסי אלא חדא וכו'. וכדאיתא התם דלכ"ע ס"ל דר' יוסי לית ליה איסור כולל. וא"כ לא מתוקמא להאי אמרו לו דמתני' דכריתות כר' יוסי אלא דבין הת"ק ובין ר"מ דהתם דכ"ע ס"ל איסור כולל כמו איסור מוסיף ואיסור בת אחת. והשתא לשיטתא דהאי תלמודא צ"ל דס"ל כהאי לישנא דמעיקרא דהתם דקמיפלגי באיסור כולל ואליבא דר' יוסי ותרי תנאי ואליבא דר' יוסי והך תנא דאמרו לו בכריתות ס"ל כר' חייא אליבא דר' יוסי דאית ליה נמי איסור כולל. ובהכי ניחא לי לתרץ קושית התוס' דסוף נדרים שכתבו על הא דתנינן שם במשנה אחרונה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה וכו' ונטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים לכשתתגרש. ובתוס' שם וז"ל ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור די"ל דהוי איסור כולל מיגו דאיתחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על אחרים וצ"ע למ"ד לעיל כולה פרקין כר' יוסי והא ר' יוסי לית ליה איסור כולל באשת איש ונעשית חמותו דאמר נדון בזיקה ראשונה הבאה עליו עכ"ל. ולמאי שנתבאר ניחא דהאי מ"ד דאמר התם כולה פרקין כר' יוסי ס"ל כהאי לישנא דמעיקרא דהתם דפליגי אליבא דר' יוסי באיסור כולל וס"ל כר' חייא אליבא דר' יוסי וכשיטתא דהאי תלמודא דמני אמרו לו ר' יוסי וא"כ ס"ל לר' יוסי איסור כולל ובהך דאשת איש ונעשית חמותו צ"ל כדכתבו התוס' שם ביבמות דף ל"ב ד"ה איסור כולל היא דלהאי לישנא צ"ל דלא חשיב ליה לר' יוסי איסור כולל בכה"ג ואע"ג דאיתסר בשאר קריבות כיון שאין שם אחד כי היכי דלא תיקשי דר' יוסי אדר' יוסי וע"ש. ולפי שיטתא דהאי תלמודא קשיא דלא מיתרצא בהכי דהרי קאמר התם בכריתות טהור מעיקרא לא אסור אלא בחלב הוה ליה טמא מיגו דאסור בחתיכות טהורות איתוסף נמי איסורא עילוי חלב והאי איסור כולל היא ואין כאן שם אחד דהאי איסור טומאה והאי איסור חלב ועל כרחך צ"ל דלענין הך דר' יוסי האי תלמודא לשיטתיה אזיל דכמו דס"ל אליבא דר' יוסי בענין איסור מוסיף דתרתי בעי שיהא מוסיף ושיהא איסור חמור וכדמשמע מהאי בעיא דבעי אליבא דר' יוסי בפ' הנשרפין בהל' ו' ה"נ אית ליה באיסור כולל דבעינן נמי איסור חמור וכמו שביארתי שם בענין זה וע"ש. ובזה יש ליישב נמי להך דסנהדרין ולהך דכריתות ואין להאריך יותר:

תיפתר שהיה מוטל על האיסקופה וכו' והרי לא הילך. כדפרישית ומה שיש לפלפל בזה כבר ביארתי לעיל בד"ה אם היתה שבת והוציא ע"ש ותמצא דרך הנכון בס"ד ומוסכם לדינא:

אמר ר' ינאי בלע חצי זית והקיאו וכו'. הכי נמי אמר ר' יוחנן בבבלי סוף פ' גיד הנשה דף ק"ג דאפי' באותו חצי זית עצמו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית וכן פסק הרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א בהל' ג' וכדמשמע משמעתתא דהתם דהבליעה אינו עושה עיכול ודע דמה שכתב הרמב"ם שם כזית שאמרו חוץ משל בין שיניים אבל מה של בין החניכיים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה בגרונו בכזית וכתב בכ"מ על זה בסוף פ' גיד הנשה פלוגתא דר"י ור"ל והלכתא כר"י דאמר הכי ופשוט דט"ס הוא דהא ר"ל הוא דקאמר התם הכי אלא דהרמב"ם פסק כדקאמר רב פפא התם בשל בין שיניים דכ"ע לא פליגי כלומר דאינו מצטרף וכדפירש ז"ל דהא אין נהנה לא גרונו ולא מעיו כי פליגי בין החניכיים מר סבר הרי נהנה גרונו בכזית ומר סבר אכילה במעים בעינן והלכתא כר' יוחנן:

המוציא מרשות היחיד לר"ה דרך כרמלית חייב. כרבנן דברייתא דלקמן והובאה בבבלי דף ה ע"ב ואמר ר' יותנן התם ומודה בן עזאי בזורק תניא נמי הכי וכו' וזהו כרב הונא אמר רב דהכא דהכל מודים בזורק משום דלא נח בכרמלית כי פליגי במוציא ומתני' דהמצניע כרבנן וכדאוקי נמי בבבלי פ' המצניע דף צא ע"ב דהאי מתני' דלא כבן עזאי. והרב אלפסי ז"ל הביא להברייתא דפלוגתא דבן עזאי ורבנן ולדברי ר' יוחנן דמודה בן עזאי בזורק ותמהו עליו כל גדולי מאחרונים ז"ל דמדהביא דברי ר' יוחנן משמע דרצה לפסוק כבן עזאי וכדמפרש ר' יוחנן אליביה והא ר' יוחנן גופיה פליג עליה דאמר המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור ואלו לבן עזאי בכה"ג חיובי מחייב וכו' וכדכתבו הר"ר יונה והרא"ש ז"ל וכ"כ הרשב"א והר"ן ז"ל דודאי הלכתא כרבנן וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' שבת עכ"ל. ואני נפלאתי על גודל דעתם מאלו גדולי המפרשים ז"ל היאך עלה על דעתם דהרי"ף פוסק כבן עזאי והלא הוא ז"ל מביא בעצמו בפ' המצניע המתני' כצורת' המוציא אוכלין ונתנן על האיסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור שלא עשה מלאכתו בבת אחת. והא ודאי לכ"ע לא מיתוקמא האי מתני' אלא כרבנן וכדדייק הש"ס התם והכא דעל כרחך באיסקופה כרמלית עסקינן דאל"כ קשיא רישא או אסיפא וטעמא דלא עשה מלאכתו בבת אחת ונח בכרמלית הא לא נח ככרמלית מחייב מתני' דלא כבן עזאי וכו'. ומעתה היאך נאמר דהרי"ף פסק כהאי מתני' וכאן פסק כבן עזאי טפי הוה להו למירמי דידיה אדידיה ממה שפסק בפ' המצניע כהמתני' דהתם לכך נראה דפשוט היא לדעת הרי"ף שפסק כרבנן והא דהביא כאן לדברי בן עזאי ולדברי ר' יוחנן דפרושי קא מפרש ליה טעמא אחרינא איכא בגוה דקמ"ל בהא דינא אחרינא בענין פלוגתא דר"א בן יעקב ורבנן ולא דדעתו היה לפסוק בפלוגתא דהכא כבן עזאי וכמו שיתבאר לקמן. והנה עתה ראיתי בהגהה של חידושי הרשב"א שכתוב שם נ"ל שכתבה להודיענו דפלוגתייהו דרבנן ובן עזאי במהלך שלא תאמר במהלך כ"ע ל"פ דכעומד דמי ובזורק הוא דפליגי וטעמיה דבן עזאי משום דקלוטה כמי שהונחה דמיא הלכך הביא דברי ר' יוחנן דבזורק אפי' בן עזאי מודה דחייב דלאו כקלוטה דמיא וע"כ במהלך פליגי דס"ל לבן עזאי דכעומד דמי ומינה לרבנן דס"ל לאו כעומד דמי והלכתא כרבנן עכ"ל ההגה"ה וחתום עליה שמואל הלוי. ואומר אני הלוי לא היה לכהן בדבר הזה ורצה לנבאות ולא נבא. דהכא ודאי איכא פלוגתא דאמוראי בהא דחד ס"ל דבמוציא פליגי וחד ס"ל דבזורק פליגי כדאיתא בהסוגיא אשר לפניך אבל היאך יעלה על הדעת ולומר דבגי' הברייתא שהובאה התם דבזורק הוא דפליגי הא בהדיא תני המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו וכו' ואין ראוי להאריך בזה. ואני כתבתי בחבורי באר מים חיים והוא מחידושי הלכות על שיטות שבת ועירובין ועל פסקי דינים היוצאים מהן. ושם הארכתי בפלפול כל הלכה זו ובפירושיה וכאן לא אביא אלא תוכן הדבר ובדרך קצרה. וזה דלדברי התוס' בד"ה מידי דהוה אצידי ר"ה שכתבו וא"ת מה פשוט לן יותר דרך צידי ר"ה מדרך סטיו וי"ל דדרך בית שיש לפניו צידין וכן היה מסתמא במשכן. וכתבתי שם דצ"ל לפירש"י נמי כן בד"ה היכא אשכחן וכו' כלומר היכא אשכחן במשכן כה"ג ודילמא לא חייב רחמנא בהכי דהא אנן מהאי דהוה במשכן הוא דגמרינן (ועיין בתוס' ד"ה בשלמא וכו' דלפירושם בזה רצו לתרץ הא דאיצטריך לטעמא דמהלך כעומד דמי וכו' אבל באמת דרך כרמלית לא הוה במשכן לכ"ע ומה שהביאו בשם הירושלמי וכתבו ומשני משכחת לה בקופץ ובספרים אשר לפנינו ליתא כלל להאי שנויא ועיין בדבור דלקמן). ומיהו בעיקר פי' התוס' שכתבו בדבור מידי דהוה בצידי ר"ה איכא למידק דמשמע דלכ"ע דרך צדי ר"ה היה במשכן וכמה שכתבו ג"כ בד"ה המושיט והזורק חייב וכו' ע"ש הרי זריקה וכן הושטה כה"ג לא מצינו לכאורה במשכן כדאמרי' בפרק הזורק. וא"כ לכאורה קשה האיך כתבו לזה בפשיטות דיליף זורק ומושיט דרך סטיו מזורק ומושיט דרך צידי ובדרך צידי גופיה לית לן לא מכח סברא וכן לא הוה במשכן בזורק ומושיט. ואין לפרש דבריהם דרצו לומר דלבן עזאי ילפינן זורק ומושיט דרך צידי מהוצאה מרה"י לר"ה להדיא מכח סברא דמה לי וכו' דמכיון דבזורק ומושיט לא נח כלל בדרך צידי או בסטיו הוה כמרה"י לר"ה בהדיא. והא דקאמרי אבל מושיט וזורק יליף וכו' לאו מזורק ומושיט דרך צדי שהיה במשכן קאמרי אלא ה"ק דכמו בזורק ומושיט דרך צדי חייב משום דילפינן מכח סברא מהוצאה דמה לי מוציא מרה"י לר"ה דרך צדי להדיא מה לי ע"י זריקה והושטה דרך צדי מכיון דלא נח בצידי והדר יליף דרך סטיו מדרך צידי דאם כך כוונת דבריהם למה להם לומר דיליף בזורק ומושיט דרך סטיו מזורק ומושיט דרך צדי דהא מכיון דאתינן להאי סברא א"כ היינו דרך סטיו והיינו דרך צדי דמכיון דלא נח שם. והכי ה"ל למימר דילפינן ממוציא מרה"י להדיא דרך צדי מכח סברא דמה לי וכו' וכן במדרך סטיו. לכך נראה לומר דע"כ מדבריהם דכאן שמעינן דאף לפי המסקנא דקאמר התם דלא הוה במשכן היינו לענין זריקה ד' אמות בר"ה הוא דקאמר והכי משמע מדשקיל וטרי התם הכל על הא דתנן הזורק ד' אמות בכותל וכו' וא"כ איכא למימר דזריקה מרה"י לר"ה אותה היתה במשכן וכן רצה המהרש"א לומר בריש הזורק דזריקה דקתני במתני' מרה"י לר"ה חייב משום שהיתה במשכן. אבל לא ביאר דהיא גופה מנ"ל לומר לדבריהן כן ומדבריהם דכאן הוא מוכרח ומה שכתב המהרש"א שם דהא דכתבו התוס' הא בסמוך משמע גבי זריקה דאם היתה במשכן הוה אתי ליה שפיר וע"ז תירצו דבזריקה נמי איכא סברא היינו על זריקת ד' אמות בר"ה דלכאורה הוא מגומגם דמה שייכא זריקה זו להוצאה ומדברי בעל המאור יש להשוותם וכו' וע"ש ואני כתבתי בחידושים שלי דיש להקשות על זה דאי מדין קנין ד' אמות ילפת לה הא מסקינן בפ"ק דב"מ דף י' דלא תקינו ליה רבנן ד' אמות בר"ה אלא בסימטא ובצדי ר"ה וכך היא מסקנת הפוסקים ודין זה נוהג בכל הדינים במציאה ומתנה ובמקח ובממכר ובקדושין ובגיטין כדכתב שם הרא"ש ז"ל ואם באת לחלק בין כל אלו הדינים לבין איסור שבת ומטעמא דמדינא מותר לטלטל בפחות מד' אמות בר"ה מ"מ לא שייך לומר דזה הוי כרשותו לענין שנחשוב להזורק או להמעביר מחחלת ד' לסוף ד' דהוי כזורק מרשות לרשות וזהו דוחק גדול. ואומר אני דודאי אם אנחנו מפרשים להאי סברא שכתבו דעל זריקת ד' אמות בר"ה כוונתם היא פשיטא שמגומגם ומגומגם הוא אבל יותר נוח יש לנו לפרש לכוונת דבריהם דריש הזורק דכך הוא דבזריקה נמי איכא סברא מה לי ע"י הוצאה וכו' וכלומר דהא ודאי האי סברא איכא בזריקה דמרה"י לר"ה. ובהיות כן מכיון דאיכא סברא בחדא גוונא דזריקה ילפינן שפיר מזריקה לזריקה למיחשבינהו לכולהו תולדה דהוצאה מכיון דכולהו גווני דזריקה נינהו. וזהו ממש כעין שכתבו בריש מכלתין דמתחלה הקשו כיון דהכנסה היתה במשכן מה צריך לסברא דהא הזורק ד' אמות בר"ה משמע דאי הוה משכחת לה במשכן הוה ניחא ליה אע"ג דהתם ליכא סברא. וכוונתם דלזריקה דכה"ג ליכא סברא לדמותה להוצאה. ועל זה תירצו דאיצטריך סברא להכנסה דבעה"ב וכו' וכלומר דמכיון דאשכחן סברא להכנסה וחדא הכנסה הוה במשכן למדין אנו הכנסה מהכנסה לחיוב וכמו כן נימא השתא בזריקה דבחדא גוונא והיינו במרה"י לר"ה אשכחן דאיכא סברא לדמותה להוצאה וא"כ אי הוה אשכחן דזריקה ד' אמות במשכן הוה ניחא לן למילף מזריקה דמרה"י לר"ה דכמו דהכנסה דלא הוה במשכן ילפינן מהאי הכנסה דהוה במשכן מכח הסברא דאיכא גוונא חדא בהכנסות דדמיא להדדי. והיינו דאיכא סברא בתרוייהו ה"נ בזריקות לפי הס"ד דזריקה ד' אמות בר"ה נמי היה במשכן א"כ דמיא נמי להדדי בחדא גוונא דתרוייהו הוו במשכן. ואע"ג דבסברא לא דמיין מ"מ הא איכא גוונא חדא דדמיין להדדי. ושפיר הוה ילפינן מזריקה לזריקה לפי הס"ד כמו דבאמת ילפינן מהכנסה להכנסה. זהו כוונת דברי התוס' דריש הזורק על נכון. ובזה שוין דבריהם דריש מכלתין עם דבריהם דריש הזורק ומתיישב דבריהם שפיר בלתי גמגום בס"ד ע"כ מדבריו בחיבור הנזכר בענין זה. וכתבתי לזה כאן להראות פי' דברי התוס' על נכון ואגב שהערנו בענין זה ואם דכל זה אינו מן הצורך למה שאנו עוסקים בו והשתא דבריהם דכאן בפשיטות מתפרשא דאחר שהכריחו דגם לבן עזאי צ"ל דדרך צידי היה במשכן כמבואר מדבריהם וזה מוכרח מכח קושייתם א"כ יליף בן עזאי זורק ומושיט מדרך צידי דאותה זריקה מרה"י לר"ה הוה במשכן ודרך צידי היתה. נקטינן מיהת דלפ"ז מוכרח הוא דבן עזאי כרבנן דר"א בן יעקב ס"ל דצידי ר"ה לאו כר"ה דמיא דאל"כ מנא ליה למילף זורק ומושיט דרך סטיו דהא ודאי כה"ג לא הוה במשכן. ולראב"י לא אשכחן במשכן כ"א במוציא מרה"י לר"ה להדיא דהא הצידין של הבתים לדידיה כר"ה דמיא. ואין לומר כדמחלק רב אחא בריה דרב איקא דהיכא דאיכא חיפופי מודה ראב"י דלאו כר"ה דמיא חדא דסתמא דסוגית הש"ס דפ' כל גגות כרב פפא אזלא דלא מחלק בין איכא חיפופי או לא וכדכתבו התוס' בד"ה היכא וכו' בתירוץ השני וכך החליטו דבריהם בפ' כל גגות ועוד דאפי' תימא דמודה ראב"י היכא דאיכא חיפופי הא במשכן מסתמא לא הוה חיפופי דהא רש"י פי' חיפופי שנועצין יחידות קטנות לפני הכותל שיחופו שם עגלות וקרנות ולא יחופו בכותל ויפילוה וא"כ באותו הזמן שלא היה שם מעבר לרבים בעגלות וקרנות מסתמא לא היו צריכין חיפופי אלא דצידי האהלים והבתים על זה הוא דכתבו התוס' דמסתמא כן היה במשכן והשתא אי נימא דבן עזאי ס"ל דצידי ר"ה כר"ה דמיא מנא ליה לחיובי בזורק ומושיט דרך סטיו ולמילף מדרך צידי הא דרך צידי גופיה לא היה במשכן שהרי הצדדי' כר"ה מיחשבא ולא הוה אלא מוציא או זורק ומושיט מרה"י לר"ה להדיא אלא ודאי דבן עזאי כרבנן דראב"י ס"ל ואפי' לרב אחא בריה דרב איקא ומכ"ש לרכ פפא דלא מחלק בפלוגתייהו מידי והשתא ניחא הא דמפרש ר' יוחנן לדברי בן עזאי וקאמר ומודה בן עזאי וכו' ואע"ג דר' יוחנן גופיה לא ס"ל לעיקר מילתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי כדמוכח מההיא דהמפנה חפצים מזוית לזוית וכו' וכקושית גדולי המפרשים דלעיל אלא דר' יוחנן אשמעינן בהא מילתא אחריתא וזה דמדחזינן דמודה בן עזאי בזורק ע"כ דפליג עליה דראב"י וכרבנן דידיה הוא דס"ל א"כ לית הלכתא כוותיה דראב"י בהאי דינא דצידי ר"ה דאע"ג דבעלמא קיי"ל כראב"י דאמרינן משנת ראב"י קב ונקי חדא דהיינו דווקא במשנה ואע"ג דבמשנה דפ' כל גגות לא גריס אלא ר"א ולא ראב"י מ"מ סד"א מכיון דהיינו הך פלוגתא גופיה דראב"י ורבנן דהכא בברייתא ואיכא למימר דהלכתא כוותיה קמ"ל דלא ועוד דאף למאי דכתב הרשב"ם בפ' יש נוחלין דף קלח ע"א דכל מקום דאמרינן משנתינו משמע מתני' אבל היכא דאמרינן משנה היינו נמי ברייתא כדאמרינן בעלמא משנת ראב"י קב ונקי ומש"ה קיי"ל כוותיה בין במשנה ובין בברייתא עכ"ל שאני הכא דחזינן דאף בן עזאי פליג עליה בהא לא קיי"ל כוותיה דלא איתמר אלא נגד בר פלוגתא דידיה במשנה או בברייתא לדעת הרשב"ם ועוד דלמאי דכתב הרא"ש בריש פ"ד דעירובין גבי האי דרב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וכו' דאע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי בהא לית הלכתא כוותיה כיון דרב פפא סבר כרבנן דשרו במקומן במזיד ושמא זאת אינה מן המנין ק"ב כי כתב ר"ח ז"ל מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא עכ"ל. וא"כ הכא נמי נימא כן ואיך שיהיה הרי כבר נתבאר דמדברי ר' יוחנן גופיה שמעינן דלא קאמר ומודה בן עזאי בזורק מה שאין דעת ר' יוחנן גופיה בעיקר מלתא דבן עזאי אלא להשמיענו דאף דבעלמא קי"ל כראב"י הכא לא דמדמודה בן עזאי בזורק ע"כ דאיהו נמי פליג עליה דראב"י וזכינו מזה לומר דמה שהביא הרב אלפסי ז"ל למילתא דבן עזאי ולמילתיה דר' יוחנן לא בא אלא ללמדנו דנשמע מזה דאין הלכה כראב"י בדין צידי ר"ה כמוכרח מכל זה מדחזינן דמודה בן עזאי בזורק כדברי ר' יוחנן ותניא נמי הכי בהדיא אבל בעיקר פלוגתא דבן עזאי ורבנן ודאי לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דמהלך לאו כעומד דמי וזה מבואר ומוכרח לדעת הרי"ף ז"ל מדהביא בפ' המצניע לסתמא דהמתני' וא"כ קבעה להלכה וההיא דלא כבן עזאי כמבואר לעיל:

על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ד' אמות לעולם וכו'. התוס' בדף ה' ע"ב ד"ה בשלמא לבן עזאי הביאו לזה וכתבו ומשני משכחת לה בקופץ וכן הביאו עוד בפ' ואלו נערות דף ל"א ע"ב. וגי' אחרת היתה להם דבספרים אשר לפנינו לא הוזכר מתירוץ הזה ולא מתירוץ אחר וכך היתה הנוסחא שלפני הרשב"א ז"ל שכתב וא"ת א"כ מעביר ד' אמות בר"ה היכי משכחת ליה דחייב לבן עזאי וי"ל דד' אמות בר"ה הלכתא גמירי לה ובירושלמי מקשו לה ולא אסיקו פירוקא דגריס התם רב חסדא שאל לרב הונא וכו' ויהא פטור. ותו לא גריס מידי ואני לא תמה על זה דמהתוס' שאנץ אין להביא ראיה מה שתמצא שלפעמים כותבים איזה דבר בשם הירושלמי ולא נמצא ולא היה הדבר הזה מעולם בירושלמי. וכך תמצא בפסחים דף ל"ד ד"ה טהרו מלטמא וכו' שכתבו שם ונראה דזרים דהתם היינו נכרים וכן משמע בירושלמי עכ"ל וחלילה לומר שכר משמע בירושלמי דזה לא תמצא בכל הש"ס הזה. וכבר זכרתי מזה במקומו בבכורים ומי יודע מי הוא אשר כתב כן:

רבי יוחנן בעי היה עומד בר"ה וכו' וקידם וקלטה מהו. היינו בעיא דר' יוחנן בבבלי דף ה' ע"א זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וקיבלה וכו' וכדפרישית בפנים ומסיק הכא בענין הבעיא דאפי' זרק בימין וקנט בשמאל קא מיבעיא ליה וכרבנן דקסרין והכי נמי משמע מסתימת לישנא דהש"ס דהתם וא"כ בכל גוונא פטור דהא סלקא בתיקו הכא והתם:

היה עומד בר"ה וקלט גשמים וכו'. הכא מוקי לה דאתיא כרבי דעביד אויר מחיצות כממשה וא"כ הוי דלא כהלכתא דהא מילתיה דרבי מיתוקמא כשיטת בן עזאי ור"ע וכדקאמר הש"ס בהדיא לקמן דכולהו בחדא שיטתא קיימי דהאויר כממשה וכמונח דמי ולא קיי"ל כהאי שיטה אבל התם מוקי למילתיה דר' יוחנן שקלט מעל גבי כותל משופע דהוה כמונח:

היה עומד בפנים וידו מלאה פירות פשוטה לחוץ וכו'. הכא דגריס בהדיא וקידש עליו היום לא מצי לשנויי כהאי דבעי לשנויי התם בדף ג' ע"ב דכאן מבעוד יום כאן משחשיכה ומחמת קנסא דרבנן להאי גיסא או לאידך גיסא כדקאמר הש"ס התם הלכך לא מייתי אלא כדהוון בעיי מימר דכאן בשיש שם רחב ד' וכאן באין רחב ד' במקום שהושיט ידו מלאה פירות וכדפרישית בפנים לענין אויר ר"ה. ויש לפרש ג"כ לענין כרמלית ומקום פטור אלא דא"כ היה צריך להחליף דמ"ד אסור בשיש שם רחב ד' דהויא כרמלית כעין רחב ד' ואינה גביה עשרה ומ"ד מותר בשאין שם רחב ד' דהוי מקום פטור ואין נראה מלישנא דהש"ס כן ומדדחי לה וקאמר בין זה ובין זה כמ"ד אסור להשתמש באויר עשרה וא"כ לא מיתוקמא כלל במקום פטור לשום מ"ד. ולמאי דמסיק הכא דכאן למטה מי' וכאן למעלה מי' וזה כמו דבעי למימר התם מעיקרא ולמידחי למאי דבעי לאוקמי פלוגתייהו אם ידו של אדם ככרמלית דמי או לא אבל הכא אי אפשר לפרש לכאורה כן דהא בשיש שם רחב ד' ובשאין שם קאמר ואפשר לומר דלמאי דדחי ר' יוסי בר בון להוון בעיי מימר דחי לכולא מילתא דידהו ולאו בשיש שם ד' או בשאין שם מיתוקמא מילתייהו אלא דכ"ע ס"ל דידו של אדם ככרמלית דמי כדקאמר התם והיינו הך דקאמר הכא דכ"ע אסור להשתמש באויר עשרה ומוקי למילתייהו כאן למטה מי' וכאן למעלה מי' וכעין שנוייא קמא דהתם ודעת הרמב"ם בזה לפסוק כאוקמתא בתרייתא דאידי ואידי בשוגג מיירי וכשנויא בתרא דכ"ע לא קנסינן שוגג אטו מזיד ול"ק כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת כמ"ש בפ' י"ג משבת בהלכה כ' שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות וכו' ומה שהביא הה"מ שם בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל שדקדקו מהסוגיא דדוקא כשהוציא במזיד מבעוד יום וכו' כיון שההוצאה נעשית מע"ש אבל הוציא במזיד משחשיכה התירו לו להחזיר לאותה חצר שאם יקנסוהו להיות ידו תלויה שמא ישליך הפירות בארץ ויבא לידו חיוב גמור עכ"ל ור"ל בזה דא"כ אף להגוונא דמיירי הרמב"ם שהוציא ביום השבת שהרי כתב במזיד דקנסו אותו שתהא ידו תלויה עד שתחשך. ולפי סברתם של הרמב"ן והרשב"א לית לן למיקנסיה בכה"ג ויש כאן מקום עיון דלמאי שכתב הה"מ לעיל בפ"ט בהל' ה' על מ"ש הרמב"ם שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתחשך ויבא לידי מלאכה וכתב שם על זה בשם המפרשים ז"ל שפירשו להאי מימרא הדביק פת בתנור וכו' קודם שיבא לידי איסור סקילה דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפי' בשוגג וסיים שם ולזה כתב רבינו שכח וכ"ש הדביק במזיד עכ"ל ואם כך הוא דעת רבינו ה"ל למירמ' דידיה אדידיה דהא כאן כתב דקנסו אותו להחזירה לאותה חצר אע"פ דאיכא למיחש שיכול לבא לידי חיוב סקילה דאף שיש לדחוק ולומר דשאני גבי פת דע"כ יבא לידי חיוב שהיא נאפית מעצמה משא"כ גבי פירות דאם לא יחזור או לא ישליך לא יבא לידי חיוב מ"מ אילו היה דעת הרמב"ם כן מפני מה שינה לשון הש"ס דמסיק דהאי במזיד הוא. סוף דבר לא נאריך בזה דהמעיין בהסוגיא ובכל דברי הרמב"ם האמורים בכעין ענין זה יראה דבהאי פירושא שפירשו בההיא דהדביק פת בתנור לא הסכים הרמב"ם לפירושם אלא כך הוא האמת לפי דעת הרמב"ם דדדעתו כדעת הריב"א בתוס' שכתבו בענין הבעיא ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותירץ ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין וכדאמר בפסחים ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייבא כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח עכ"ל והשתא תדע דזהו דעת הרמב"ם ממש ולפיכך כאן בדין הוציא פירות במזיד בשבת קנסו אותו מלהחזירה לאותה חצר שאעפ"י שאם לא ישמע לנו ויחזירה או שישליך מידו לר"ה אין בכך כלום שהרי לא יבא לידי חיוב מיתה וכסברת ריב"א יכהאי דמוכחא מההיא דפסחים והשתא מה שכתב בהדביק פת בתנור בשבת בדוקא כתב ששכח ולפיכך התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי מלאכה שהרי שוגג הוא ולית לן למקנסיה אבל אם הדביק במזיד לא התירו לו משום קנס ולידי חיוב מיתה לא יבא מטעם סברא הנזכרת וכהאי מימרא דרב ביבי המוזכרת בסוף הסוגיא ג"כ לא פירש כדעת המפרשים דלמימרא מחלטת איתמר אלא דה"ק מתני לה בהדיא דהבעיא בענין מזיד היא ולא גריס אמר רב ביבי אלא כאותו ספרים שהביאו התוס' דגרסי מתני לה בהדיא בעי רב ביבי וכו' ומכיון דבעיא דלא איפשיטא היא בלאו הכי אין כאן חיוב סקילה כדפסק בכל הלכות שבת בבעיא דלא איפשיטא אלא שכבר נתבאר מטעם סברא הנלמדת מפסח דכך הוא דעתו ז"ל לטעם עיקר הדבר בכעין זה וזה ברור הוא לדעת הרמב"ם ז"ל ובש"ע סי' רנ"ד כתב בדין אם הפת בתנור בשבת אפילו במזיד מותר לו לרדותה ונמשך בזה אחר דברי הרא"ש והטור ואין כן דעת הרמב"ם דאלו היה דעתו כך לא הוה שתיק מלבאר בהדיא דבמזיד נמי דינא הכי אלא ודאי כמו שכתבתי וכך הוא האמת לדעת הרמב"ם וכל המעיין היטב בדבריו יודה לזה:

יציאות השבת. פירשתי בפנים הוצאות שמרשות לרשות וכו' ולהך פירושא וכו'. רצוני לומר בזה דהאי לא אתיא אלא לפירש"י שפי' במתני' כן ודעתו ז"ל לפרש דהא דקאמר רב אשי לתרץ קושית הש"ס והא יציאות קתני (וזהו אף למאי שכתבו התוס' שם דלא פריך אלא אמתני' דשבועות דהוו כולהו לחיובא וכו' ע"ש) וקאמר תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות וכו'. ורבינא קאמר מתני' נמי דיקא מדקמפרש הכנסה לאלתר ש"מ וכל מר דהא קמ"ל דהכנסה נמי הוצאה קרינן לה ונראה שזהו מוסכם לכ"ע ואף לרבא שפירש ליציאות דמתני' רשויות קתני וכ"כ התוס' בהדיא בפ"ק דשבועות (דף ה' ע"ב) ד"ה רבא אמר יש שמוחקים רב אשי בתירוצא דלעיל וכו' תדע דאי בא לתרץ מי דוחקו לומר כן הא ע"כ תנא הכנסה הוצאה קרי לה מההיא דהמוציא מרשות לרשות עכ"ד שם. א"כ החליטו דלכ"ע ע"כ לומר דתנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה. אבל אין דעת בעל המאור ז"ל לפרש כן שכתב על דברי רבא וז"ל פי' אע"ג דדיקא מתני' כפירושיה דרב אשי לא איתחזי ליה לרבא הכי מדקתני יציאות ולא קתני הוצאות משום הכי איתחזי ליה לרבא דהא דקתני יציאות כמאן דאמר רשויות הוא ולעולם אין הכנסה בכלל הוצאה דהוצאה דהוה במשכן דכתיב ויצו משה ויעבירו וכו' חשיבא ליה וקרי לה אב אבל הכנסה דלא אשכחן במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה. והכי אמרינן בפ' הזורק ולדיוקיה דרב אשי דאמר מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי וקרי ליה הוצאה לא משמע ליה לרבא אלא לישנא קייטא הוא כמאן דאמר מרה"י לרשות הרבים תדע דהא קחשיב ליה באבות מלאכות והכנסה ליתא אלא תולדה ואף דיוקיה דרבינא נמי דדייק ממתני' דקמפרש הכנסה לאלתר לא איתחזי ליה לרבא דהכין היא סידורא דמתני' יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים מכיון שתחלת המלאכה היא העקירה ועיקר חיובא ועקירת ההוצאה ברשות היחיד לפיכך הקדים הד' בפנים ואח"כ הד' בחוץ שהיא ר"ה וכיון דסליק מר"ה פתח ואמר העני עומד בחוץ ואח"כ אמר וב"ה בפנים ומפרש ברישא חיובא דההוא דפתח ביה ואמטו להכי אצריך למיתני ברישא פשט העני וכו' והכין סליק סידרא דמתני' שפיר ולא דייקינן מינה כלום אלא מדקתני יציאות ולא קתני הוצאות משמע ליה לרבא דרשויות קתני כי כל רשות נקרא יציאה מפני שהיא מוצאת מכלל חברתה וה"ק רשויות שבח שתים שהן רה"י ור"ה שהן ד' חיובין הוצאה דעני והוצאה דבעה"ב והכנסה דעני והכנסה דבעל הבית הכי מפרשינן לה למתני' דשבועות דקתני דומיא דמראות נגעים דכולהו לחיוב אבל מתני' דהכא דקתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ודאי חיובי ופטורי קתני משום דעיקר שבת הוא והכי מפרשינן לה אליבא דרבא רשויות שבת שתים שהן רה"י ור"ה שבהן ד' דינים לאותו העומד בפנים והוא בעה"ב שנים הם לחיוב ושנים הם לפטור הוצאה והכנסה לחיוב והוצאה והכנסה לפטור וכן עתה מפרש לאותו העומד בחוץ והוא העני שתים רשויות בד' דינים שנים מהן לחיוב ושנים מהן לפטור עכ"ל בעל המאור ז"ל. הנה מה שכתוב דהכנסה לא אשכחן דהוה במשכן ר"ל דהיינו הכנסה דבעה"ב כדכתבו התוס' בזה בריש מכלתין ד"ה פשט ב"ה וכו' דהא דקאמר בפ' במה טומנין הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה אף אתם אל תכניסו מר"ה לרה"י היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדין שהוא ר"ה אבל הכנסה דבע"ה אותה לא היה במשכן ולהא היא דאיצטריך סברא דקאמר בפרק הזורק דמה לי אפיקי מה לי עיולי. ובחיבורי הנקרא באר מים חיים והוא על שיטות שבת ועירובין בגפ"ת ובפוסקים הארכתי בחידושים שם מענין זה ותוכן הדבר דלדעת התוס' דהוצאה מהוצאה לא גמרינן הואיל ומלאכה גרועה היא ולהכי נמי איצטריך תרי קראי בהוצאה ויכלא העם מהביא וקרא דאל יצא כדמשמע בספ"ק דעירובין דדריש מיניה להוצאה וחד לעני וחד לעשיר. וא"כ הה"ד נמי להכנסה דהואיל ומלאכה גרועה היא לא הוה ילפינן הכנסה מהכנסה וההפרש ביניהם הוא זה דהוצאה אע"ג דהוה במשכן איצטריך נמי לקרא דכתיבא ביה מהאי טעמא כדפירשו בריש הזורק והואיל וכתיבא והוה במשכן הלכך קרי ליה אב והכנסה נמי דהוה במשכן וקרי לה תולדה משום דלא כתיבא בהדיא ומיהת איצטריך לסברא משום הכנסה דב"ה דהכנסה מהכנסה לא הוה ילפינן אי לאו דאיכא סברא ומה דסיימו התוס' כאן בדבריהם וא"ת כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך במה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן וכו' כתבתי שם בחידושים שלי לפרש שיעור דבריהם ועולין הן בדרך אחד עם מה שכתבו בריש פ' הזורק ואין כאן מקומו ומיהו כל זה דוקא אליבא דשיטת הש"ס בריש הזורק דקאמר בהדיא מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה וכך הוא דעת בעל המאור לפי פירושו אליבא דרבא. והשתא נאמר דכל זה הוא אליבא דר' יוחנן בריש הזורק דאיהו מרא דשמעתתא דהתם. וכן אליבא דרבא לפי פירושו של בעל המאור דאיהו הוא דלא חשיב להכנסה דאב משום דאין הכנסה בכלל הוצאה לא בקרא ולא במתני' דכלל גדול המוציא מרשות לרשות אלא מצד הסברא בעלמא הוא דילפינן להכנסה והלכך לא קרי לה אלא תולדה אבל אליבא דרב אשי דשמעתין וכן לרב אשי גופיה דספ"ק דעירובין דקאמר מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב וכדפירש"י ז"ל דאין כאן לשון הוצאת משוי (ומ"ש התוס' שם לשיטתייהו הוא דאזלי דס"ל דתרי קראי איצטריך חד לעני וחד לעשיר דלא גמרינן חד מאידך). א"כ הרי לפניך דלרב אשי לא מצינו אלא דרשה דחד קרא על הוצאה ויכלא העם מהביא. וממילא ש"מ דגם הכנסה בכללא דהאי קרא גופיה וכדאשכחן בהאי תלמודא בהדיא דקאמר לקמן בהלכה ר' חזקיה בשם ר' אילא אפי' הכנסה את שמע מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגזברין כך נמנעו הגזברין מלקבל מידן ולהכניס ללשכה (ועיין לקמן ד"ה אפי' הכנסה וכו' מה שכתבתי בזה) וזכרנו מזה לידע ולהבין דברי רב אשי דשמעתין דקאמר תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה וכלומר דתנא אקרא הוא דסמיך דכמו דילפינן חדא הוצאה מהוצאה דאידך דהרי אליבא דרב אשי לית לן אלא חדא קרא בהוצאה וכדאמרן וילפינן הוצאה דעני מהוצאה דבעל הבית דמאי שנא ה"ה נמי לענין הכנסה דבכלל הוצאה היא במשמעות הכתוב וכדעת דהאי ש"ס להכי התנא קרי לה נמי הוצאה כדתנן המוציא מרשות לרשות מי לא עסקינן וכו' וכן הוא דעת רבינא והוסיף בדיוקא דמתני' דידן דנמי דיקא כוותיה דרב אשי וכטעמיה דהואיל דלית לן אלא חדא קרא בהוצאה ועל כרחך דגמרינן חדא הוצאה מאידך ואע"ג דמלאכה גרועה היא מ"מ הואיל דגלי רחמנא גלי א"כ ה"ה להכנסה דגמרינן נמי ממשמעות הכתוב וכדאמרן. וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו בשם הר"מ ז"ל שהיה אומר שאין שני מקראות לעני ולעשיר כו' וכתב בשם הרמב"ן ז"ל דלדעת זו קרא דאל יצא לרבנן דאמרי אין תחומין מדאורייתא י"ל דלאזהרת יוצא במן היא דאתא עכ"ל ויש להפליא דאין שום אחד מגדולי המפרשים מביא להא דרב אשי בעירובין דמבואר בהדיא דלדידיה ליכא אלא חד קרא באופן שזכינו מזה דדעת רב אשי ורבינא כדעתא דהאי ש"ס דאפי' הכנסה את ש"מ מקרא גופה דויכלא העם מהביא ומהאי גופיה שמעינן ממילא דלדעת האי ש"ס וכן לדעת רב אשי ורבינא דשמעתתא דבבלי קרינן להכנסה ג"כ אב כמו להוצאה דהא מהאי קרא גופיה לתרווייהו הוא דשמעינן וא"כ תרווייהו כתיבי וכן נמי תרווייהו במשכן הוא דהוו ואף למאי שכתבו התוס' דהכנסה דב"ה לא הוה במשכן מ"מ ילפינן הכנסה מהכנסה כמו דעל כרחך ילפינן הוצאה מהוצאה דהא אליבא דרב אשי לית לן אלא האי קרא חדא. ואחר שביררנו לזה תדע דאף דלכאורה לא מצינו נ"מ לדינא בין דעת ר' יוחנן דריש הזורק וכן לדעת רבא לפי פירושו של בעל המאור ובין דעת רב אשי ורבינא דשמעתין דלכ"ע חיובי מחייב על הוצאה ועל הכנסה אלא דמר קרי להכנסה בשם תולדה ומר קרי לה בשם אב למאי דאמרן ואין כאן אלא שינוי לשון מ"מ כי דייקינן טובא אשכחן נ"מ רבתי לדינא הוא דאיכא בינייהו כדבעינן למימר לקמן וזכינו ג"כ מזה להבין ולידע דעת הקדושה של הרמב"ם ז"ל מה שמלמדנו בלשונו הזך והטהור דבפ' י"ב מהלכות שבת בה"ח כתב וז"ל הוצאה והכנסה מרשות לרשות מאבות מלאכות הוא ואע"פ שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה בסיני נאמרו הרי הוא אומר בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה. ולכאורה יש לתמוה על לשונו דהא בסוגיא דריש הזורק אמר בהדיא הוצאה אב והכנסה תולדה. והלח"מ כתב על זה דמדאין ביניהן אלא שינוי השם בלבד לא הקפיד בזה לקרותה להכנסה לאב עכ"ל וזהו כטעם בריר חלמות דאם אין לנו נ"מ לדינא מ"ט שינה הוא ז"ל מלישנא דהש"ס ולא כן הדברים שנאמרו למשה כ"א שני דברים שמענו מלשון של זהורית של לשונו ז"ל. חדא הא דאמרן בפירושא דשמעתתא דילן שזכינו להבין דדעת רב אשי ורבינא לא כדעת ר' יוחנן וכהאי סוגיא דריש הזורק דאליביה אזלא כל הסוגיא דמדייק הש"ס הוצאה גופה היכא כתיבא א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו' אשכחן הוצאה הכנסה מנא לן סברא היא וכו' ולפי פירושו של בעל המאור דעת רבא כדעת ר' יוחנן כאשר נתבאר והשתא ממילא רווח לן לישנא דהרמב"ם דנקט בלשונו כדעת רב אשי ורבינא דאינהו בתראי נגד ר' יוחנן ורבא ולרב אשי ורבינא קרינן להכנסה אב כמו להוצאה כמבואר. ואידך דשמעינן דנ"מ גדולה לדינא איכא אי אמרינן דהכנסה ג"כ נלמדת ממשמעות הכתוב או לא ובתחלה אומר אני מה שרציתי לבאר בחיבורי הנזכר מחידושי שבת ועירובין שלי דנ"מ לענין התראה אי קרינן להכנסה אב או תולדה דמבואר הוא במאי דמפלפלין התוס' בפ' כלל גדול דף עג ע"ב ד"ה משום זורע שכתבו אין להוכיח מכאן דצריך להתרות אתולדה משום אב דהא לא קאמר שצריך להתרותו משום זורע אלא דאם התרה בו משום זורע חייב אבל בריש פ' חולין משמע קצת דצריך להתרות אתולדה משום אב דקאמר משמר משום מאי מתרינן ביה וכו' וגם זה יש לדחות דהכי פירושו משום מאי מתרינן ביה שיהא חייב רבה אמר משום בורר אבל אם התרו בו משום מרקד פטור כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו הוא סבר שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב וכו' ע"ש ותראה דמה שדחו שם להאי דלכאורה משמע מריש ב"ק דא"צ להתרות להתולדה משום אב מיהו מדבריהם בריש פ' הזורק משמע שתפסו סברא זו לאמת שכתבו בד"ה ולר"א הוי מצי למימר דנ"מ לענין התראה וכו' וכך נראה מתירוצים הב' בריש ב"ק ועוד י"ל שזהו שמתרץ הך דהוה במשכן קרי ליה אב וצריך להתרות התולדה בשמה ועוד דנוטע ומבשל וכו' ולא נאריך בזה דהרי דאף למאי שהחליטו בהזורק ובריש ב"ק לסברא זו איכא למימר דכל זה אליבא דר"א היא דוקא והואיל ולא קיי"ל כוותיה בעיקרא דמילתא דמחייב אתולדה במקום אב לא קיי"ל נמי בהא כוותיה לענין התראה להתולדה בשם האב דווקא מיהו האי מילתא נקטינן מדבריהם דריש ב"ק דאותן מלאכות שנקראו אבות אלא שלא נמנו במשנה משום דבכלל אבות אחרים הדומין ממש להם הן כגון נוטע ומבשל והמבריך ומרכיב וכן הזומר לדעת הרמב"ם בריש פ"ח ודאי באלו לית דין ולית דיין שאם התרו בו משום המלאכה בעצמה שהוא חייב וזה פשוט. ובעמדי לידע דעת הרמב"ם בענין אם צריך להתרו' על התולד' בשם האב או אף אם התרה בו משום המלאכה עצמה ג"כ חייב. והנה ראיתי דלכאורה הדבר שקול הוא לידע כוונת דעתו ז"ל בענין זה דבהדיא לא מצינו זה בדבריו ז"ל אלא דמדבריו בדין המשמר בפ"ח בהל' י"א. וכן בפכ"א בהלכה י"ז שכתב על המשמר שזה הוא תולדת בורר או תולדת מרקד כי הוא ז"ל תפס לדברי רב' ולדברי ר"ז דפ' תולין לשניהם לאמת ומשום דכמו דמסתברא מילתא דמר מסתברא נמי מילתא דאידך כדקאמרי התם טעמא דידי מסתבר וכו' ומרהטת לשונו היה נראה דדעתו דצריך להתרות על התולדה בשם האב דלכוונה זו כתב דתולדת שתיהן היא ואם התרו בו משום זה או משום זה חייב אך דיש לדחות דלא כתב כן אלא דתולדת שתיהן היא ונ"מ דאם עשה מלאכת בורר ומלאכת משמר או מרקד ומשמר בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כדין אב ותולדה דידיה בהעלם אחד א"נ שאם התרו בו משום זה או משום זה חייב וכעין שכתבו התוס' גבי משום זורע כדלעיל אבל לא היה דעתו דצריך להתרות אתולדה בשם האב בדוקא דאם היתה כוונתו לכך בענין ההתראה לא הוה שחק מלבאר בפירוש לדעתו. ועוד דנראה מדבריו בפ"ז בהל' ז' בהיפך מזה שכתב שם אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת וכו' א"כ מה הפרש יש בין האבות והתולדות אין ביניהן הפרש אלא לענין הקרבן בלבד שהעושה בשוגג אם עשה אבות הרבה בהעלם א' חייב חטאת אחת על כל אב ואב ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת אחת. ואם כך הוא דדעתו ז"ל דצריך להתרות על התולדה בשם האב א"כ מצינו נ"מ אף במזיד לענין התראה. ואף דלזה ג"כ יש לדחות דאפשר דלענין חיוב מיתה קאמר דאין הפרש ביניהן דחייב מיתה על התולדה כמו על האב ולענין הקרבן יש חילוק חטאות ביניהן מ"מ הרי כבר אמרנו דאם היה דעתו בענין התראה כמשמעות דברי התוס' בפרק הזורק ודריש ב"ק היה מבאר דבריו להדיא. וכל זה כתבתי בחיבורי שס דרך אגב דאם היה דעת הרמב"ם כדעת התוס' הנזכר היה אפשר לומר דהאי נ"מ איכא דאי קרינן להכנסה אב א"כ אף דנימא דבעלמא צריך להתרות אתולדה משום האב בהכנסה מיהת דדמיא ממש להוצאה אם התרו בו משום הכנסה והוא אב כעין הוצאה חייב דהוי כעין נוטע ומבשל והדומין שהן בכלל האבות השייכין להם. וכמותן דנמנו בהמשנה דבאלו ודאי אם התרו בו משום עצמן חייב כדסיימו התוס' בריש ב"ק ואם דאינה נקראת אלא תולדה א"כ דינה כשאר תולדות האבות דצריך להתרות עליהן בשם אביהן. אמנם כל זה הוא דרך פלפול בעלמא ולא נאריך בזה דודאי אין דעת הרמב"ם אלא כדעת התוס' דפ' כלל גדול דא"צ להתרות על שום תולדה בשם האב וכן דעת ר"ח ז"ל כדכתבו שם. ואי אשכחן נ"מ לדינא אם הכנסה תולדה היא בהאי סוגיא דריש פ' הזורק וכר' יוחנן או דאב קרינן לה כדעת ר' חזקיה דהכא וכדעת רב אשי ורבינא דשמעתין למאי שנתבאר האי נ"מ הוא דאיכא לענין הוראות ב"ד דמבואר הוא במתני' בפ"ק דהוריות דאין חייבין אא"כ הורו בדבר שאין מפורש בתורה ואין צדוקין מודים בו. ואמרינן בגמרא שם דף ד' דגריס הוצאה הא כתיבה לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת דאמרי' הוצאה היא דאסור הכנסה מותר ואכ"א דאמרי הוצאה והכנסה הוא דאסורא מושיט וזורק שריא. וביארתי בחבורי במראה הפנים שם בהלכה ג' דהני שנויי פליגי בפלוגתא דאמוראי דהכא בהסוגיא דלחד מ"ד לא שמענו מקרא דמשה אלא הוצאה לחודה והכנסה סברא הוא כדאמרינן בהזורק שם ולר' חזקיה בשם ר' אילא דהכא אף הכנסה ש"מ מהאי קרא כמבואר לקמן בהסוגיא במאי הוא דפליגי והרי לך נ"מ גדולה דאם הכנסה נלמדת מהכתוב כמו הוצאה א"כ ע"כ דאינם חייבים על הוראתה בטעות אלא דוקא אם טעו במושיט וזורק דלא כתיבי וכשנוייא בתרא דהוריות. ולשנוייא קמא אמרינן דס"ל כהאי מ"ד דריש הזורק דהכנסה לא כתיבא כמו מושיט וזורק וזכינו לביאור דבר זה. והא דמייתי התם בהוריות קרא דירמיה כבר ביארתי שם וכן בענין שכתבו התוס' בריש הזורק ראיה מהך תלמודא לגי' ר"ח דלא גריס וממאי דבשבת הוה וכו' כחבתי בחיבורי בריש מס' שבועות דאין להכריח לזה מהכא דמסקנא הש"ס דהכא דאף הכנסה מהכתוב היא כמו הוצאה. והתם הא קאמר הכנסה מנלן וכו' וע"ש. ואין לכפול בדברי' וגם מה שביארתי שם לדעת הרמב"ם בריש פי"ד מהל' שגגות בענין זה. וכתבתי דדבריו הולכין כעין האי סוגיא דריש הזורק אמנם עיקר הדבר כך הוא דעתו ז"ל דהחליט כרב אשי וכשיטת הש"ס דהכא שהרי כתב וסתם אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב וכו' וא"כ כוונתו לכלול דגם על טעות הכנסה נמי אינה הורייה להתחייב בה וכהאי שנוייא בתרא דהתם דאזלא להאי מ"ד דתרווייהו כתיבי ונכללו ובקרא דירמיה יותר מפורש לשתיהן וכהאי דר' חזקיה בשם ר' אחא בהסוגיא. ואין לפלפל בענין שהביא הרמב"ם שם קרא דאל יצא. וכבר ביארנו דדעתו לפסוק כרב אשי דספ"ק דעירובין דלית ליה להאי דרשא דזה ודאי פלפול של חנם הוא שהרי לא הביא זה אלא לענין אם טעו ב"ד ואמרו כך דהואיל דלא נמצא אלא ציווי דהוצאה והכנסה בהאי קרא א"כ מושיט וזורק מותר. וכלו' דמתוך כך באה טעות ההוראה להם וזה אין צריך לפנים. והרי כבר מבואר מדבריו בפ' י"ב מהל' שבת שהבאתי לעיל דלא הביא אלא קרא דויכלא העם מהביא וסיים הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה ובלשון ההבאה כולל לשתיהן להוצאה ולהכנסה כמבואר מריש דבריו ודי בזה ואין להאריך יותר במקום אחד ועיין לקמן בד"ה אפילו הכנסה מה שנתבאר עוד מענין דרבא ורב אשי בשמעתין בס"ד:

והוא שתהא ידו של עני בתוך עשר' לקרקע. הרשב"א ז"ל כתב בהסוגיא דשקל וטרי הש"ס בדף ה' ובעי לאוקמא להמתני' בשקבל בטרסקל ופריך התם ניחא וכו' אלא טרסקל בר"ה רה"י הוא לימא מתני' דלא כר' יוסי בר' יהודה וכו' קשיא והא מתני' על כרחך בלמטה מעשרה מיירי וכו' (וכעין זה כתבו התוס' שם) ואיכא מרבוותא דכתבו דמתני' אפי' למעלה מעשר' הוא ואע"ג דמקו' פטור הוא כיון דקי"ל המוציא משוי למעל' מעשרה חייב וכן המעביר בר"ה למעלה מי' חייב הכא נמי אעפ"י שידו של עני למעלה מעשרה הנותן לתוכו כאלו נותן בר"ה וסייעו להא משמעתין דהכא דאקשינן טרסקל בר"ה רה"י הוא וכו' ע"ש שהאריך לסתור דבריהם ולבסוף כתב ועוד דגרסינן בירושלמי העני חייב אמר רב יהודה בשם שמואל והוא שתהיה ידו של עני בתוך עשרה לקרקע וההיא קושיא מהאי דטרסקל מעיקרא ליתא וכו' ע"ש ויש לתמוה דאם הוא ז"ל רצה לסמוך על האי דשמואל דהכא א"כ יש לנו לסמוך גם על האי דרבי זעירא דמוקי לה ברחוק מן הכותל ארבעה דוקא וכן לההיא דר"א בשם ר"ש כרסנא דדוקא כשהיה פניו הפוכות לפלטיא וכו' ולא מצינו לאחד מגדולי הפוסקים והמפרשים שדברו בזה אלא ודאי דסוגיא דהכא אזלא לפי הס"ד דאכתי לא ידעינן דידו של אדם נחשבת כד' על ד' ולהכי דחקי לאוקמי בכל הני אוקמתא והאי דשמואל דהכא כמאן דס"ל דבתוך עשרה כמונח בקרקע דמי ולית הלכתא הכי. וכן כל האי דשקיל וטרי התם אליבא דהס"ד היא ובאמת לית לן להביא ראיה כלל מהאי דטרסקל דכן דחק הש"ס למישקל ולמיטרי לפי הס"ד עד דאתי להמסקנא תדע דמדייק לימא דלא כר' יוסי בר"י והא האי דר' יוסי בר"י אידחיא מהלכתא בפ' הזורק דף ק"א דמייתי עלה להאי דתני עלה וחכמים פוטרין וכדמסיק התם לטעמא דלא אמרינן בכה"ג גיד אחית מחיצתא דהוי לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה אלא דכך דרך הש"ס דקאמר לימא לדידך דממתני' דידן איכא נמי למקשי אדר' יוסי בר"י ודחי לה דאיכא למימר אפ"ת ר"י בר' יהודה דהתם למעלה מי' והכא למטה מי' וכלומר דאפשר דבמתני' איירי בלמטה מי' ואיכא לאוקמי אפי' כר"י בר"י והדר אקשי עלה ר' אבהו וכו' עד דאתי להמסקנא וכדרבא. ועוד דמהאי גופא דאמרן לית לן להביא סייעתא כלל מהאי דשמואל דהכא דכולה סוגיא דהכא אזלא כהאי דר' יוסי ב"י דהא בהדיא מסיק ר' מנא לקמן לא סוף דבר מנורה אלא אפי' קנה בר"ה גבוה עשרה וטבלא נתונה בראשו המשתמש וכו' חייב והאי ממש כר' יוסי בר' יהודה היא וא"כ האי אוקימתא דשמואל כלמטה מי' נמי אליבא דהך דר' יוסי בר"י הוא והיינו דהש"ס דהכא מפרש המתני' דלאו בידו ממש מיתפרשא משום דקשיא ליה כדמקשה התם והא בעינן עקירה והנחה ממקום ד' על ד' דהך מילתא ברירא היא כדפי' התוס' שם דמסתמא כך היתה במשכן ועוד דאל יצא איש ממקומו ממקום חשוב משמע וכו' וא"כ מסתמא דביד העני איזה כלי מיירי והלכך מייתי להא דשמואל דידו של עני מלמטה מג' מיירי כי היכי דלא תיקשי להא דלקמן דאתיא כר' יוסי בר"י היא ובכל הסוגיא דהכא לא תמצא להאי מסקנא דהתם דטעמא דידו של אדם כד' על ד' היא והשתא למאי דמסקינן התם להאי טעמא ודאי מסתברא כאיכא מרבוותא שהביא הוא ז"ל דאפי' למעלה מי' מיתוקמא המתני' ולא מטעמייהו מהאי דטרסקל אלא משום דכי אתינן להא דידו של אדם נחשבת כד' על ד' הוי כמוציא משאוי על כתפו למעלה מי' וכו' וזהו הטעם כעיקר וכהני איכא מרבוותא וכך הוא דעת הרמב"ם בפ' י"ג שסתם וכתב בהל' ב' ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' לפיכך אם עקר החפץ מיד האדם וכו' ולא חילק בין למעלה מי' או למטה מי' ומטעם הנזכר ולא דמי האי דינא לדין דפשט ידו מליאה פירות לחוץ הנזכר בדבור דלעיל דהתם ודאי כיון שזה עומד בפנים לא מהני פשיטת ידו המלאה למקום פטור דלאו מידי עביד דאין כאן לא מוציא ולא מעביר בר"ה. והלכך כתב הרמב"ם שם והרי ידו תלויה באויר ר"ה כלומר דדוקא בלמטה מי' איירי וזהו מוסכם לכ"ע. אבל הכא ודאי אין חילוק בין מלמעלה או למטה מי' וכמבואר דאין להביא ראיה כלל מהאי דהכא מטעמא דאמרן:

לא סוף דבר מנורה אלא אפי' קנה בר"ה וכו'. כבר נתבאר בדבור דלעיל דהאי כר' יוסי בר"י הוא דאתיא ולאו דהלכתא היא:

ניחא כמ"ד באמת בת ששה ברם כמ"ד באמת חמשה כו'. הכא משמע דלר' יהודה דס"ל באמת בת חמשה יליף לה מעגלות דלמעלה מי' רשות אחרת היא ולהכי מייתי עלה להא דר' יעקב בר אחא וכו'. כלומר דמר כר"מ ס"ל ומר כר' יהודה ס"ל והכי גריס לכולה סוגיא בפ"ק דסוכה בהלכה א'. ובבבלי סוכה דף ה' ע"ב קאמר דלר' יהודה הלכתא גמירא לה דפחות מעשרה לא הוי מחיצה ונראה דטעמא דהש"ס בבלי לא יליף אליבא דר' יהודה מהעגלות כדמשמע במתני' דריש הזורק דגבוהות עשרה הוו משום דאינו מפורש בהדיא בכתוב והכא נמי מפלפל בכך מנין לעגלות שהן גבוהות עשרה ואכתי בעינן למימר דהכי גמירי לה דגבוהות עשרה הוו:

רב שאל לר' נתן לו אחר חבילה על כתיפו וכו'. היינו בעיא דרב מרבי בבבלי דף ג' ע"א הטעינו חבירו אוכלין ומשקין וכו' וכמהדורא בתרא דקאמר הכא שהשיב לו חייב וכו' וכדמפרש לה דסבר רבי כיון שעקר את רגליו וכו' וכדפרישית מטעמא דידו בתר גופא גרור וזהו כגי' הר"י בתוס' והיא גי' הגאונים וכן דעת בעל המאור. ובחידושים שלי הארכתי הרבה בזה ולהוכיח דדעת הרמב"ם נמי כן ובארתי לכל הפירושים ולכל השיטות ולכל הסוגיות הנוגעים בדין הזה ובכל הדינים היוצאים ממנו. וכמבואר היטב לדברי הרמב"ם בפ' י"ג משבת בהל' ה' כבר אמרנו וכו'. בד"א כשהיה ידו למעלה מג' שזה מוכרת מהסוגיא דפ' המצניע ומהסוגיא דהכא במה דהשיב רבי לרב וכפי גי' הגאונים ז"ל ומפני שדבר הזה צריך ביאור הרבה וכמה וכמה סוגיות תלוין בו ולא יכילנו הגליון כאן אמרתי שלא להאריך בזה במה שכבר נתבאר בחיבורי במקום אחר:

כרמלית תני ר"ח כרמל רך מלא וכו'. נראה דלאו לפרושי מלת כרמלית בלחוד היא דאתא כדמשמע מדברי התוס' בדף ו' שהביאו לזה אלא דאתי לפרוקי נמי לכעין דפריך לה בבבלי דף ז' על דקחשיב בהך ברייתא לכרמלית באפי נפשה אטו כולהו נמי לאו כרמלית נינהו ומפרק לה ר' יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לר"ה וכו' וה"ה להא דקחשיב התם לקמן וה"נ כך הוא דאתא נמי לשנויי להא דקחשיב לכרמלית בתר דקתני להני ים ובקעה וכו' וקאמר דמלת כרמלית אתא לאתויי כמשמעה מקום שאינו לא ר"ה ולא רה"י ואיזו היא כרמלית דקאמרת וקאמר ר' יוחנן כגון חנותיה דבר יוסטיני דכך היתה וכן להא דקחשיב לקמן סימטיות וכו' וכל המעכב דרסה וכו'. וההיא דרבנן דקסרין וכו' כאביי ורבא אתיא דהיזמי והיגי אע"ג דלא גבוהי ג' אלא דהת' משמע דלענין שהוא מקו' פטור בעלמא קאמרו:

איסקופה שלפני הפתח אחרים אומרים וכו'. הכא מוקי לה באסקופת הבית וחצייה מקורה וכו' וניחא לפירש"י ז"ל שפי' בהא דמוקי רב התם בדף ט' ע"א באיסקופת מבוי עסקינן וכו' דלהכי לא אוקמה באסקופת בית דסתם בית פתח שלו יש לו משקוף מלמעלה ונמצא עובי הפתח כולה מקורה וכו' ושפיר הוא למיהב טעמא להא דדחיק לאוקמי באיסקופת מבוי אבל משום הכי לא נדחה האי אוקימתא דהכא דמיהת איכא למימר דמיירי בגוונא שאין כל המשקוף שלמעלה מכסה לכולה האסקופה וכדפרישית בפנים. ואלו לדעת התוס' ופירושם שכתבו בזה דטעמא דאוקי באיסקופת מבוי דמכיון שהיא ראויה להתיר את המבוי וכו' אבל איסקופת חצר ובית כיון שהקורה אינה ראויה להתיר שם אפי' פתח פתוח כלחוץ וכו' הוי קשה מאוקימתא דהכא. ומפני שדברי התוס' בהלכה דאסקופה בלאו הכי קשה. וצריכין ביאור ביותר וכן לדבריהם בדבור דלעיל תוך הפתח וכו'. ובביאורי בחידושי שיטות שבת ועירובין הרחבתי בזה הרבה וביארתי לדבריהם היטב ולמאי דכתב המהרש"א בדבור הזה לא ידענא מאי קושיא וכו' והניח בקושיא על דבריהם וכן ביארתי לכל השיטות ולכל הנוגע בהלכה א' ממס' עירובין ולטעם שהשמיט הרמב"ם לבאר להדיא דין האסקופה בענין המדבר בהל' זו אבל אין כאן מקומו ולכפול בדברים עמוקים כאלו ואפס קצהו אבאר במקומות מפוזרי' בהגיעי למס' עירובין ברחמי ובסייעתא דשמיא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף