מראה הפנים/מעשר שני/ד/ד

מראה הפנים מעשר שני ד ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך ממנו מעשר בסלע וכו'. משנה זו אחת מהמשניות הקשות והחמורות שבסדר הזה ותמיד היה קשה לי להבינה על בוריה דלפי' הרמב"ם במשנה ובחיבורו פ"ח ממע"ש בהלכה ו' שפי' הדין על הלוקח בכסף מעשר לפירות חולין אין אנו יודעין טעמו למה שינה דברי המשנה כפשטה דמשמע דעל מעשר עצמו קאי ולפי' הר"ב שהוא פי' הר"ש וכן דעת הראב"ד בהשגה שם שפירשו על המעשר עצמו קשה מאוד דהא על כרחך בדרך חילול מיירי המתני' שמוכר לזה פירות המעשר על מנת שיהו המעות שמקבל ממנו נתפסין בקדושת מעשר כדכתב הר"ש וכן הר"ב אחריו דזה שרי וא"כ אם בדרך חילול מ"ט לא יצא המעשר לחולין בנתינת הסלע בלבד הא קי"ל מעשר שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה ה"ז מחולל ואף שרצו לתרץ קושיא זו וכתבו דלענין שיתחלל המעשר אינו מתחלל עד שעת נתינת מעות כמו שפי' זה הראב"ד בהדיא וכך הן דברי הר"ש והר"ב אחריו היא גופה קשיא דמנא לן זה לומר דדין המעשר שוה לגמרי לדין ההקדש והלא אנו רואין שאינו שוה לגמרי להקדש בכל דיניו שהרי הקדש שחיללו על שוה פרוטה מחולל מן התורה הוא אבל צריך להשלים הדמים מדבריהם כדאמרי' בפ' הזהב דף נ' ובכמה דוכתי בהש"ס ולא אישתמיט לן בשום מקום לא במתני' ולא בשום ברייתא לומר דאף במעשר צריך להשלים הדמים מדבריהם אלא אם חיללו על שוה פרוטה מחולל ועומד הוא וזה ודאי אין לומר דבכלל הקדש הוא דזה אינו אלא לר"מ דס"ל ממון גבוה הוא ואף דאיפסק בגמרא דקידושין הלכתא כוותיה מ"מ הא איכא ר' יהודה במתני' דפליג עליה וס"ל ממון הדיוט הוא. וכשעמדתי עכשיו על עיקרן של הדברים ולחפש אחר מקור הדינים הנני רואה שלא דקדקו בהתוספתא כ"א הרמב"ם בלבדו והנני מבאר לך מה שיש הפרש בין שיטת הראב"ד וסייעתו במקור הדין ובין שיטת הרמב"ם ומזה תראה להתבונן דממקום שהרעיש עליו כל כך וזהו ממה דאמרו בגמרא הכא מתני' דלא כרשב"ג שזהו עיקר השגה שלו ושאר הדקדוקים טפלים לזה מהמקום הזה בעצמו למד הרמב"ם דבריו ונבין דבריו ודינו ופירושו וטעמו ששינה לפרש המתני' דבכסף מעשר מיירי והפירות הן חולין ולא בפירות מעשר עצמו והכסף הוא חולין ובזה יתורצו ממילא כל הקושיות של הראב"ד ויתבררו ויתלבנו דברי הרמב"ם שהמה מדוקדקים וכלפי שאמר הראב"ד א"א לזה בלא שיבוש אומר אני א"א לזה אלא בכוונת האמת ובהבנת דברי התוספתא ובהבנת דברי הש"ס דע דבתוספתא גריס פדה ממנו מעשר בסלע וכו' רשב"ג וכו' אף הקדש פדייתו הוא משיכתו כמו שהבאתי בפנים וההרגש במה שצריך להתבונן בזה בהשקפה ראשונה הוא מאי אף הקדש דקאמר הא עיקר קרא ונתן הכסף וקם לו בהקדש הוא דכתיב והמעשר הוא דנלמד מהקדש לר"מ דס"ל ממון גבוה הוא ועל כרחך דהכי פירושא דלפי מה דשנינו בתוספתא דערכין בפ"ד גבי הקדש והובאה בש"ס דילן בפ"ק דקידושין דף כ"ט ומקצתה הובאה בש"ס הזה שם בסוף הלכה ו' רשות הגבוה בכסף וכו' משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש שבהדיוט אם משכו קנאו וברשותו הוא דזל פדאו במאתים שנתן את המעות ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדה ואינו נותן אלא מנה ומפרש התם וקאמר ואמאי נימא הכי נמי לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש משום דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי ומכיון דהקדש לאו בר מי שפרע הוא אין להקדש אלא המנה שנתן ע"כ. והנה עינינו רואות דהת"ק דתוספתא דהכא גבי מעשר שני אינו מדמה מעשר שני להקדש לגמרי שהרי בין פדאו בסלע ולא הספיק למשכו עד שעמד בשתים ס"ל מה שפדה פדה ומדת הדין ביניהן וכלומר שאם זה רוצה לחזור בו מחמת שנתיקר צריך לקבל מי שפרע כדין ההדיוט ובין פדאו בשתים ולא הספיק למשכו עד שעמד בסלע ס"ל מה שפדה פדה ומדת הדין ביניהן שאם האחר רוצה לחזור בו מחמת שזל והוא לא משכו צריך לקבל מי שפרע ובהקדש הא קי"ל דאם פדאו בשתים ולא הספיק למשכו עד שעמד באחת נותן הוא השתים ואין למדת הדין כלל וכלל ביניהן ומדחזינן להת"ק דהתוס' דבפדאו ולא משכו עד שנתייקר או שהוזל אינו מדמה מעשר שני להקדש לגמרי א"כ הוא הדין בגוונא דאיפכא היכא דמשכו ולא פדאו עד שנתייקר או שהוזל אינו מדמה דין מעשר שני להקדש לגמרי דהיכא דמשכו באחת ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דבהקדש צריך הוא ליתן שתים ובמעשר שני אינו צריך ליתן אלא אחת כשער שעת המשיכה דלענין זה מעשר יש לו דין הדיוט אלא שאם זה נותן לו עכשיו האחת אין השני יכול לחזור בו מחמת שנתיקר דלענין זה דין המעשר כדין הקדש דמיד שנותן לו המעות קונה אותו כך הוא סברת הת"ק ורשב"ג פליג עליה וס"ל דדין מעשר שני הואיל וממון גבוה הוא שוה לגמרי לדין הקדש וזהו שאמר רשב"ג אף הקדש פדייתו הוא משיכתו כלומר לא כמו שאתה סובר דאין דין מעשר שוה להקדש לגמרי אלא אף הקדש הוא כמו המעשר וא"כ ממילא המעשר הוא ג"כ כהקדש ולעולם הפדייה והוא נתינת ממון זהו משיכתו אבל משיכה בלא נתינת ממון אין קונה כלום במעשר כמו בהקדש ובין בפדאו ולא משכו דינו כדין ההקדש כמו ששנינו בתוספתא דערכין ובין במשכו ולא פדאו דין המעשר כדין הקדש ולא קנאו כלל במשיכה בלבד הכי מפרש הש"ס להתוספתא דהכא ובהא הוא דפליגי ת"ק ורשב"ג והשתא שפיר קאמר מתני' דלא כרשב"ג דהא ממתני' משמע דמיהת בחד צד לא דמי מעשר להקדש והיינו היכא דמשכו ולא פדאו עד שנתיקר או שהוזל כדאיירי במתני' ואמרינן דשעת משיכה קונה לענין שא"צ לו ליתן אלא האחת כמו שהיה שוה בשעת משיכה כמו בגוונא דרישא והיכא שהוזל צריך ליתן לו שתים כשעת משיכה אלא שנותן לו הסלע אחת ממע"ש והאחת מן החולין וזהו כדברי הת"ק דהתוספתא דס"ל דלא דמי מעשר להקדש בכל גווני אלא דכך הוא הדבר דבגוונא דמיירי התנא דהמתני' במשכו ולא פדאו הדין בזה דלענין המקח קונה הוא כשעת משיכה ולענין החזרה אינו יכול זה לחזור בו כשנותן לו הסלע בלבד ואע"פ שעכשיו נתיקר דלהא דמי מעשר להקדש שבנתינת הכסף עכשיו קונה הוא ואין זה יכול לחזור בו ולא יכול זה לטעון הלא ממון גבוה הוא ואין המשיכה קונה בו וא"כ עכשיו אני חוזר בי דלאו טענה הוא דלענין זה דין מעשר כדין הקדש כדלעיל והיכא שפדאו ולא הספיק למשכו עד שנתיקר או הוזל הדין בו כדברי הת"ק דהתוספתא דלעולם מה שפדה פדה אלא דמדת הדין ביניהן ובזה נמי לא דמי מעשר להקדש כ"א בחד צד וכדלעיל ומודה תנא דמתני' להת"ק דהתוספתא אלא דלא איירי ביה וכן מודה הת"ק דהתוספתא להתנא דמתני' אלא דלא איירי ביה ומה שהשמיט התנא דמתני' פירש הת"ק דהתוספתא וזה הכל דלא כרשב"ג דאלו לדידיה לעולם משיכתו של מע"ש הוא פדיונו וכלומר בפדיון ובנתינת המעות הדבר תלוי בלבד ולעולם בין משכו ולא פדאו עד שנתייקר או שהוזל ובין פדאו ולא משכו עד שנתייקר או שהוזל הכל הולך אחר זמן נתינת המעות לרשב"ג כמו בהקדש והאי מילתא דייקינן מדברי רשב"ג דאמר אף הקדש וכו' כדלעיל זהו פי' התוספתא ופי' דברי הש"ס ומעתה בנקל יתבארו לך כל דברי הרמב"ם מהלכה ו' עד סוף הלכה ח' דביאר גוונא דמתני' לפי שיטתו וגוונא דהת"ק דהתוספתא דזה מודה לזה וזה מודה לזה כדאמרן ומ"ש בגוונא דרישא דמתני' ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה אינו סותר למה שאמר בתחילה דמשיכתו קונה המקח אלא ר"ל בזה בנתינת הכסף קונה הוא עכשיו ואין המוכר יכול לחזור בו אע"פ שנתייקר ולא תקשי תיפוק ליה דאינו יכול לחזור בו דהא אמרת משיכה קונה בו הא ליתא דכבר אמרנו דהמעשר דומה להקדש בחד צד ובחד צד אינו דומה להקדש וא"כ כל זמן שזה אינו נותן לו הסלע ודאי דיכול זה לחזור בו דאין המשיכה קונה במעשר אלא לענין שיווי המקח של שעת המשיכה וזה צריך ליתן לו עכשיו וכשנותן לו אז אינו יכול לחזור בו וזה דהשמיענו בדבריו לסברתו דאינו דומה המעשר להקדש בכל צדדיו ובחד צד דומה לו בכל הני גווני ר"ל משכו ולא פדאו פדאו ולא משכו כמו שנתבאר זהו שיטת הרמב"ם וממילא אזדי להו כל קושיות הראב"ד דעיקר הקושיא מההיא דקאמר הכא מתני' דלא כרשב"ג אדרבה משם ראיה לדברי הרמב"ם לשיטתו ולסברתו ומכאן הוא דלמד לומר כן דאין המעשר דומה להקדש בכל צדדיו וזהו כהת"ק דהתוספתא וכתנא דמתני' ופשיטא דהלכה לה הקושיא הראשונה שלו שהקשה שהרי לא נתן לו הכסף ובמשיכתו הוא קונה כדי שלא יהא הדיוט חמור מהקדש ור"ל בזה דמה שמצינו דהמשיכה קונה בו היינו שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וכדאמרי' בקידושין גבי הקדש וזהו לשיטתו דמדמה מעשר להקדש לגמרי וזהו שיטת רשב"ג בהתוספתא אבל הרמב"ם פסק כת"ק דהתוספתא ולא כרשב"ג ומה ששינה הרמב"ם שלא לפרש המתני' כפשטה במעשר עצמו כ"א בלוקח פירות בכסף מעשר זה כבר נתבאר למעלה דאי כמשמעה וכפירושם בדרך חילול א"כ כבר מחולל ועומד הוא ומה לנו אם נתייקר או הוזל אח"כ וזה הכל מטעם אחד והכל אל מקום אחד הולך דלא דמי מעשר להקדש לכל מילי ומש"ה נמי כתב בפ"ז מהלכ' ערכין גבי דיני פדיון הקדש דהקדש שוה מאה דינר שעבר וחללו על שוה פרוטה מחולל הוא ויצא לחולין ומד"ס הוא שהוא צריך חקירת דמים וחייב להשלים את דמיו כמ"ש שם בהל"ח וגבי פדיון מעשר בפ"ד ממע"ש בהי"ח כתב כשפודין מע"ש פודין אותו בשויו וכו' ואם עבר וחילל שוה מנה על שוה פרוטה ה"ז מחולל ולא כתב וצריך לעשות דמים מפני שהדבר כך הוא שכל מה שאמרו מדבריהם בהקדש הן בענין הזה הן בענין מה שאמרו לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש שהוא ג"כ מדבריהם לא החמירו זה כלל במעשר דוק ותשכח שכך הוא דלא דמי מעשר להקדש אף למאי דקי"ל כר"מ דממון גבוה הוא ומה לנו להוסיף עוד בראיות די בזה ובמה שנתבאר דמוכרח הוא מהת"ק דתוספתא דהכא במעשר ומהתוספתא דערכין גבי הקדש וא"א לומר דהת"ק דהתוספתא דהכא כר"י ס"ל דממון הדיוט הוא דא"כ מאי האי דקאמר מה שפדה פדה וזה א"צ לפנים ובזה נתבאר הכל ואין אנו צריכין לדברי הכ"מ ולתירוצו דלאו דדייקי הן דמ"ש בפי' הש"ס מתני' דלא כרשב"ג משום דקאמר בין להקל ובין להחמיר ומתני' לא קתני אלא להקל זה בלתי מובן דאי הכי פליגא המתני' עם הת"ק דהתוספתא דקאמר בגוונא דפדאו וכו' בין להקל ובין להחמיר והרי הרמב"ם פסק כשניהן כמבואר בדבריו ואין להאריך בזה כלל וכלל וכן בעניין שרצה ליתן טעם למה ששינה הרמב"ם בענין משמעות המשנה מההיא דפ"ב דקידושין פשיטא ופשיטא שאין מקום לדבר זה וכבר השיב ע"ז התוי"ט ולפי שיטתינו נאמר ג"כ כעין זה דבאמת הוה מצי לשנויי הכי דלעולם מתני' ר"מ הוא אלא דלא דמי מעשר להקדש בכל צדדיו אע"פ שהוא ממון גבוה וכמו שנתבאר אלא דבלאו הכי המסקנא התם כר"מ הואיל וסתם לן התנא בבחירתא כוותיה ואין להאריך יותר:

מה פליגין בשהפליגו דעתן לעניינות אחרים וכו'. משמע מהכא דבעסוקין באותו ענין מודה ר' יהודה אבל בבבלי פ"ק דקידושין דף ו' קאמר הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין א"כ ר' יהודה פליג אף בזה ושאר כל הסוגיא בהיוצא ממנה ומה דאיכא נ"מ בין שיטתא דהאי תלמודא ובין שיטת הש"ס הבבלי נתבאר הכל במקומו בגיטין שם בס"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף