קרבן העדה/מועד קטן/ג/ה

קרבן העדה מועד קטן ג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הקובר את מתו. שמת לו מת קודם הרגל ונהג אבלות קודם הרגל ג' ימים בטלה ממנו גזרת שבעה אבל לא גזירת שלשים ומונה לאחר הרגל שלשים יום עם שלשה ימים שכבר עברו קודם הרגל:

שמנה ימים קודם לרגל. הואיל ונכנס א' מימי השלשים קודם הרגל אתי הרגל ומבטל השאר:

שבת עולה. שבת שבימי אבלו עולה למנין ז:

ואינה מפסקת. שאינה מבטלת השאר אלא יושב ומתאבל לאחר שבת:

הכי גרסינן רגלים מפסיקין ואין עולין. אם נהג אבילות קודם הרגל מפסיק ומבטל גזירת שלשים ואם לא נהג אבילות קודם הרגל כגון שמת לו מת ברגל אין ימי הרגל עולים למנין שבעה אבל עולין למנין ל':

גמ' הכי גרסינן סנרת וסכות. והן סימני הלכות שהאבל אסור בהן כל שבעה והם סיכה נעילת הסנדל רחיצה תשמיש המטה ספר כיבוס תורה נ"ל:

איחוי. שלא יתפור קרעו כל שלשים יום:

וגיהוץ. שמעבירין חומרתא על המכבש שמכבשים אותו שם שע"י כן הוא מחזירן לחידושן שיש להם צורת כלים חדשים:

מגוהצין חדשים. שהגיהוץ מחזירן לחידושן בין לבנים בין צבועים:

מגוהצין לבנים. שאין מלאכת הגיהוץ מחזרת אותן לחידושן אלא בלבנים דוקא:

חל יום ח' שלו להיות בשבת. ערב הרגל מותר לגלח בע"ש:

ופריך היך אפשר. שיהיה יום ז' שלו בע"ש שהרי מתחיל למנות ז' משעת סתימת הגולל ואיך אפשר שנסתם הגולל בשבת:

ונתייאשו מלבקש. בשבת ואבילות מתחיל משעה שנתייאש לבקשו עוד:

ותני כן. ותניא נמי הכי מאימתי מונין לו שבעה ושלשים:

השדרה והגלגולת. הך כרובו:

א"ר אבון. לעולם בשנקבר בשבת ממש ואיירי שנסתם הגולל בע"ש עם חשיכה:

ופריך היך אפשר. שיסתום הגולל בשבת:

תיפתר. שסתמו עכו"ם בשבת:

אית וכו'. ויש דתירצו דאיירי שבאת לו שמועה קרובה בשבת דמתחיל למנות מיום השבת:

הוה ליה עובדא.. שאירע בו אבילות:

דתנינן תמן. פ"ג דנזיר:

הכי גרסינן אימא סיפא ואם גילח יום שלשים יצא. וה"פ מסיפא שמעינן דיום שלשים מקצתו ככולו:

ומשני תמן הוא לשעבר. התם אם גילח בדיעבד ביום שלשים יצא והכא איירי לכתחילה נוהג אבילות עד יום ל"א:

מן מתניתן. מברייתא דמייתי בסמוך:

הוא שמיני הוא שלשים. כי היכא דמקצת יום השמיני ככולו ומגלח ערב הרגל ה"ה מקצת יום שלשים ככולו:

שנייא היא תמן. שאני התם שמפני כבוד הרגל התירו אבל בשאר ימי אבילות לא אמרינן דמקצתו ככולו:

מעתה אפי' חל שלשים בשבת יהא מותר לגלח בע"ש. וזה ודאי אסור אלא ודאי שאני התם דמפני כבוד הרגל התירו:

ועוד מן הדא. סייעתא. דיום שלשים כולו אסור:

שולל. תפירות רחוקות:

ומאחה. תופר כדרכו:

וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים. אלא ודאי לא אמרינן מקצת היום ככולו לכך מצריך להמתין עד לאחר שבעה ושלשים:

די הוה וכו'. זו היא דעביד הכי עביד ודעביד הכי עביד כיון דר' אמי מצריך לגלח יום ל"א ור"י הורי לגלח יום ל':

זו דברי אבא שאול. דאמר יום שבעה ושלשים מקצתו ככולו:

ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:

בין ימים בין גזירות בטלו. גזירת ל' היינו גיהוץ ותספורת וימים בטלו שאף אם לא גילח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל וכדמסיק רב הונא:

ה"ג אבל דברי חכמים גזירות בטלו ימים לא בטלו. דהימים עדיין תלויין ועומדין:

ערב הרגל איכא בינייהו.שאם לא גילח ערב הרגל לחכמים אל יגלח אחר הרגל:

ה"ג אבא שאול אומר אף על פי שלא גילח וכו' וכדפרישית:

ולא ידעין או כהדא דאבא שאול. כלומר דסובר דפליגי אבא שאול וחכמים גם בהא אי בטלי ימים או לא ופסיק כאבא שאול גם בהא או דלמא סובר דלא פליגי אבא שאול וחכמים אלא אי מקצת היום ככולו אבל ימים בטלו לכ"ע:

דרגל עולה למנין שלשים. למי שמת לו מת ברגל:

אשכחון. שנוהג שלשים קודם לשבעה דשבעה אינו נוהג אלא לאחר הרגל ול' נוהג אף ברגל:

הא שנים לא. אינו עולה אלא צריך להשלים ימי האבילות לאחר הרגל הדא דתאמר דנוהג ז' לאחר הרגל בינו לבין עצמו נוהג אבילות:

אין הרבים מתעסקין עמו. לנחמו אחר הרגל שכבר נחמוהו ברגל:

ה"ג ד' ימים הראשונים רבי' מתעסקין בו ג' ימים האחרונים וכו'. שלאחר הרגל מתעסקין עמו להשלים לג' ימים שנתעסקו עמו ברגל:

מהו להראות לו פנים. לבקר אותו כל ימי אבלו:

בטלו ממנו גזירת שנים. בסמוך מפרש מה היא:

פנים חדשות. שבאו לו מנחמים חדשים שלא היו אצלו משעת אבילות ועד עכשיו:

ופריך אם. גם ביום השני אסור להניח תפילין למאי צריך התנא למיתני מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפילין הא אפי' גם ביום השני פטור:

ומשני אלא. ובשביל דאיצטריך למיתני מי שמתו מוטל לפניו דפטור מק"ש וזהו דוקא במוטל לפניו דאח"כ חייב בק"ש ובכל מצות האמורות בתורה חוץ מתפילין תנא נמי גבי תפילין מוטל לפניו:

בנתינה. שנותן ביום שני:

בחליצה. שאינו חולץ לפנים חדשות:

מהו שיעשה. לר' לעזר כר"י ואפי' ביום שני לא יחלוץ או דלמא כיון דלר"י אינו לובש כלל ביום שני חולץ ובברכות הגירסא מהו שיעשה כר"י וכו':

וכיני. וכן הוא שלא יחלוץ בשני:

אין כיני. כלומר דאל"כ אלא יחלוץ בשני כר"א נימא הלכה בשני כר"א ובשאר כל הימים כר"י מדקאמר בנתינה ובחליצה ש"מ דאף בשני הלכה כר"י שלא לחלוץ א"נ נימא הלכה כר"א בנתינה ובחליצה דהא בשני הלכתא כוותיה אפי' בחליצה:

הרי שאין לו מה לאכול ביום ראשון ושני. אפ"ה אסור בעשיית מלאכה:

אלא עד ג' ימים. ש"מ שאין חילוק בין ראשון לשלישי:

כל. ג' ימים הראשונים הנפש מרחפת על הגוף וסוברת לחזור לתוכו כיון שהיא רואה שנשתנה פרצוף פנים דידיה היא מניחתו והולכת לה:

ואומרת לו. כלומר כאלו אומרת כך:

ואפי' פרש חגיכם. יהיה על פניהם ומיתורא קדרי' דהמ"ל וזריתי פרש חגיכם על פניכם:

באותה שעה. שהפרש בא על פניו והיינו ביום ד':

אריסיו. מקבלי השדות לשליש ולרביע:

וחכיריו. שקיבל לסכום כך וכך כורין אני נותן לשנה אם יעשה מעט או הרבה:

וקבליו. שנותן לו מעות סכום ידוע:

איכריו. הם עובדי השדה לשכירת יום:

ספניו וגמליו אינן עושין. לפי שהשכר הוא שלו לבדו:

פרה מגמלת בעיר. כגון וולדות שמתו או שנשחטו אמותיהן והן צריכין עדיין לינק הן יונקים מפרתו של אבל ה"ז עושה ל"א גמלה הוא צמד בקר ויש לו פרה ולחבירו פרה והן מזווגין אותן ופי' זה נראה עיקר:

בהוא דחיי' ליה. ליתן פרתו מקודם האבילות אבל ליתן ליה לכתחילה בתוך ימי אבלו אסור:

אוכל אצל חבירו. משום דהוה כלועג לרש אם אוכל בפניו כלומר שמניח צרכי הקבורה ועוסק באכילה:

אין לו אבר. כגון שדר בין העכו"ם:

לא מיסב ואוכל. כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה:

ואחרים שבירכו. המוציא אינו עונה אחריהם אמן כדי לצאת בברכתם הואיל והתרתה לו כל אלו אכילת בשר ושתיית יין שהן לצרכי עצמו כ"ש שיהא חייב בשאר מצות של תורה:

נמסר לרבים. שיתעסקו בצרכי המת וקבורתו:

לכתפים. המיוחדים להוציא המת לאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה:

אפשר לומר בשבת הראשונ'. כלומר וכי איצטריך לאשמועינן דבשבת הראשונה אינו יוצא דהרי רבים נכנסי' לביתו ומתעסקין בו לנחמו:

אלא. הא דנקט הראשונה היינו השנייה ולה קורא הראשונה בחשבון:

כדברי מי שהוא מוסיף ימים. היינו ר' יהודה ולא קאמר סתם הלכה כר"י דדוקא במה שמוסיף ימים הלכתא כוותיה ושלישית רביעית דין א' להם אבל במה שסובר שאינו יוצא בשנייה לית הילכתא כוותיה:

משלים עמהן. עם האבילים שבאותו המקום:

מונה לעצמו. שבעה שלימין:

בשאינו גדול המשפחה. זה שבא ממקום אלא שגדול המשפחה היה שם בשעת מיתה:

אבל אם היה הוא גדול המשפחה. והיינו שהבית סמוך עליו וגרירי כולהו אבתרי' ל"ש אח או בן קטן. מונה לעצמו. דלא חשיב אבילות דצעיר לאצטרופי גדול בהדיה:

בשלא הוראו לו רוב פנים. שלא נחמו אותו רוב בני העיר תוך שבעה ימי אבלו הנותרים מהראשונים:

נוטלו למרחץ. מותר לרחוץ מיד לאחר שכלו שבעה ימי אבילות שלהם:

בבית שריי. שם מקום:

מונין משיצא המת. שאז מתחיל אבילות שלהם שאין מוטל עליהם לקוברו וה"ל כסתימת הגולל:

דמכת אחתיה. מתה אחותו ועלה הלל אחיו עם המת לקוברו:

ה"ג א"ל ר' מנא מכיון שיש גדול הבית וכו' וכ"ה בתוס'. וה"פ כיון שאחיך גדול הבית בבית כשתבא אצלו חלוץ סנדלך ותהא משלים עמו:

הוה ליה עובדא. מיתרע ביה אבילות:

אתא ר"י לגביה. דר' חנניא ואמר ליה רבי חנניה שלחומרא הורו ליה רבי זעירא ורבי אליעזר:

הדא דתאמר. לא אמרן דנוהג אבילות מסתימת הגולל השני אלא שפינוהו תוך שבעה:

בשנתן דעתו לפנותו. ולא אמרן דאם פינהו תוך שבעה שמונין מסתימת הגולל השני אלא בשהיה דעתו מתחלה לפנותו:

גמליאל דיקונתי'. כך שמו:

קברוניה. אנשי כורסאי במקומו של ר' סימון לאחר ג' ימים נמלכו לחזור ולקברו במקומו:

אתון ושאלון לר"ס. מאימתי ינהגו האבילות:

דיריי. שם אדם:

אנא לא. שמעתי דבר זה מר' אבדימי ואם שמעת אתה צא והורי לרבי' משיסתום הגולל הראשון:

מניין לאבל מן התורה שבעה. ואף על גב דשבעה ימי אבילות דרבנן מכל מקום אי לאו דמצאו חכמים סמך מן המקרא לא היו מתקנים:

ופריך ולמדין דבר מקודם מתן תורה. בתמיה:

ושמרתם את משמרת ה'. שהם ישמרו כמו ששימר ה':

כשם ששימר הקב"ה. כביכול ז' ימי אבילות על עולמו קודם המבול:

ופריך ומתאבלין קודם שימות המת. בתמיה שנאמר ששבעה ימים שקודם המבול היו ימי אבילות:

אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח. שתלה להם הקב"ה אולי יעשו תשובה:

כי שמן משחת וגו'. רישא דקרא ומפתח אהל מועד לא תצאו ודריש הכי שלא יצאו מאהל מועד כמנין הימים שנתרבו בשמן המשחה:

ה"ג ומה ימי הסגר שבעה אף ימי המת ז':

הכא עביד לה להסגר. כאן קאמר דטומאת מרים לא היתה אלא הסגר:

והכא הוא עביד להחלט. כדקאמ' בסמוך דמדמי לה להחלט:

מה ימי המת אינן עולין. לנזיר דכתיב והימים הראשונים יפלו כך ימי טומאת החלט של מצורע אינן עולין לנזיר:

ויתמו ימי בכי וגו'. קרא יתירא הוא דהמ"ל ויבכו בני ישראל את משה ל' יום ויתמו אלא לדרשא:

בכי שנים. דבשלישי כבר כלו ימי האבילות:

או מה העצרת יום אחד אף אבל יום אחד. דהא חגיכם כתיב דהיינו שבועות ושמיני עצרת:

מכאן לשמועה רחוקה. שאינה נוהגת אלא יום אחד:

אית תניי תני שמועה קרובה. היינו ששמע תוך שלשים ורחוקה ששמע לאחר שלשים:

ולא הספיקו ימי הרגל. כלומר לאחר הרגל כבר עברו שלשים ונעשית רחוקה:

בשעה שאינו יכול להתאבל. דהיינו ברגל:

באת לו שמועה קרובה בשבת. ולמחר נעשית רחוקה:

קורע למחר ומתאבל. כיון דבשעת שמועה היתה קרובה:

ויש קריעה בלא איבול. בתמיה לר"ח פריך:

ומשני שכן על אביו ואמו אפילו לאחר כמה שנים קורע ולכ"ע לאחר י"ב חדש אינו מתאבל:

אפילו טפילה לטפילה. כגון בר בריה שמתאבל עם בנו הואיל והוא מתאבל עליו:

שמע. שמת בן בנו והלך וגילח:

אמרין ליה לא כן. למדתנו רבינו שאפילו בר בריה אסור בתגלחת:

א"ל. באותן שהיו אצל המת הן אסורין בתגלחת אבל בשאינו שם מותר:

האנק דום. גבי יחזקאל כתיב האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך ולא תעטה על שפה ולחם אנשים לא תאכלי וקדריש להך קרא:

מכאן שצריך לצווח. שכל מה שנאמר בפ' זו אסור לשחר אבילים לעשות ולצווח היינו שירום קולו בבכי ובמספד:

אלו התפילין. שהן לכבוד ולתפארת דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש:

זה הגיהוץ. שבגדים נאים הם לתפארת כדכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת:

ופריך מאן דאמר אלו התפילין. ניליף נמי דאבילות אינו אלא שני ימים כי היכא דפטורא דתפילין אינו אלא שני ימים לר' יהושע לעיל:

מ"ד זה הגיהוץ. קשיא ניליף דאבילות נוהג ל' יום כמו הגיהוץ:

ה"ג ת"ל והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבילות שבעה:

ופריך ויכסינה מלרע. דהיינו עטיפת השפה ולא יכסה הפה:

דלא. יאמרו שפיו כאיב ליה ולא מחמת אבילות הוא עושה:

מכאן שהקטנים הולכים אצל הגדולים. להברותם כענין האנשים שילכו אצל יחזקאל רבן ולא תימא דוקא איש אל רעהו וחברו ילך:

אל תבא בית מרזח. היינו בית האבל ומדאזהר רחמנא לירמיה שלא ילך ש"מ שהיה דרכו לילך אצל כל המון ישראל הקטנים ממנו:

ה"ג שלח לר' בא בר כהן לגבי ר' אחא א"ל ולא כן אלפן ר' ר' אמי ה"ל עובדא ושאל לרשב"ל והורי כל ז' כר' נתן א"ל ולא כן אלפן ר' ר' אמי ה"ל עובדא ושאל לר"ח בר בא והורי כר' נתן א"ל ודלמא תרין עובדין אינון וכו' וכ"ה במקצת בברכות פ"ב וה"פ רבי אחא אמר שכן הורי רשב"ל לר' אמי כל ז' כר' כר' נתן ור' בא אמר שר"ח בר בא הורי כן לר' אמי וא"ל ר' אחא ששני מעשים היו ושניהם אמת. ועוד מן הדא ר' אחא קאמר לה מייתי סייעתא דאסור:

היידן רבנן. הי רבנן דאסרי רבנן דא"י או חכמים שבדרום:

רברבי' קומוי. שר' חמא היה בא"י והחכמים שבא"י גדולים מחכמים שבדרום ואיך הניח מלשאול לגדולים ושאל לקטנים א"נ על ר' אושעי' בנו קאמר שהיה גדול מחכמים שבדרום:

ה"ג אין תימר רבנן דהכא וכו'. כלומר ותו ע"כ לומר דלרבנן דהכא שאל דאי לרבנן שבדרו' קשיא הא הם נוהגי' היתר ברחיצ' כדמסיק ואיך נאמר שאסרו לאחרים:

ה"ג אינון שריין ואינון אסרין. עושה אותה כאכילה ושתיה שבלי ספק הם לנחת ואפ"ה מותר בהם כיון שאי אפשר בלאו הכי ה"ה רחיצה נמי מותר':

הדא דאתאמר. שרחיצה אסור:

חטטין. מין שחין מהו שירחץ:

אמר. להו ואם לא ירחוץ ימות א"כ אפילו בט"ב וביה"כ נמי מותר לרחוץ דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש:

ראו אותו טובל. בימי אבלו ולא ידעינן אם היה טמא לקריו מן קודם האבילות או להקר גופו רחץ וסובר שאין רחיצת צונן רחיצה האסורה לאבל:

ה"ג הורי ר' בא בר כהן כהן תנייא. וה"פ ר' בא הורי כהך תנא דמותר לרחוץ בצונן:

קיהות. עייפות:

הוה משבח. את ר"מ לפני אנשי ציפורי שהוא אדם גדול וקדוש וצנוע:

חד זמן. פעם אחד ראה אבילים בשבת ושאל בהן:

אמרין ליה. לר' יוסי זהו שאתה מספר שבחו בתמיה:

א"ל. רוצים אתם לידע כמה רב גובריה הוא בא ללמד אתכם שאין אבילות בשבת:

זו ברכת שבת. דכתיב והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך:

זו אבילות. שלא ינהוג בשבת:

נעצב המלך על בנו.ש"מ דלשון נעצב שייך גבי אבל:

פח"ז נת"ר. סימני הלכות הם כדמסיק:

פריעת ראש. שהאבל מגלה ראשו ואינו מתעטף בשבת:

חזירת קרע. לאחוריו שלא יהא נראה:

זקיפת המכוה. מכפייתה חובה בשבת:

נעילת הסנדל. רשות דלאו כולא עלמא מסיימו מסנייהו ולא מוכחי מילתא כל כך דמשום אבל הוא עושה:

דלמא למעשה.בתמיה וכי למעשה נאמרה הלכה זו דודאי למעשה מחמרינן לאסור תשמיש בשבת:

תרין וכו'. שני בניו של ר' יצאו בשבת בימי אבלם חד פרע ראשו וחלץ סנדליו וחד כיסה ראשו ולבוש סנדליו:

א"ל מה את סובר. שאגמור מינך לדינא דנעילת הסנדל רשות לא ילפינן למעשה מאיש שאינו חשוב כל כך:

ואפילו דבר של תורה. דמתאבל על בניו הוה ואבל אסור בדברי תורה ומיתורא דדבר קדריש:

כל גרמיה. המת עצמו אלו הוה תני לא היה מת שתורה מגנת כ"ש שתורה מגנת על האבל:

מאי כדון.מעתה רשב"ל האי קרא במאי מוקים ליה:

בשלא היו יודעין וכו'. אין דובר אליו שלא ידעו באיזה דבר לדבר אליו תנחומין אם בצער גופו וכו':

איבאש. חלה:

שלח ליה. ר"ח שני תלמידים שילמדו עמו דכל זמן שיעסקו בתורה אין רשות למלאך המות לשלוט בו:

איתעביד. המלאך לפניהם כמין נחש ונבעתו והפסיקו ומת:

כמין כוכבא דרהיט. כדי.שיבעתו ויפסקו. אין משום דשרי לא ידעינן. אם משום דסובר דאבל מותר בת"ת כדרשב"ל או משום שילמדו עמו במקום שאינו רגיל דמותר:

ופריך ור"י וכי לא היה רגיל בדברי תורה בתמיה:

אלא. כגון הנך דברי חכמים שאדם שואל בהן והן צריכין עיון ה"ל כאינו רגיל:

חמוי דריב"ל קדמייא. שהיו לו לריב"ל שתי נשים וזה היה חמיו הראשון:

ואין משום שהיה להוט וכו'. או משום שהיה ר' יוסי להוט אחר דברי תורה לכך התיר לו:

ותנון כן. ותניא נמי הכי:

ישראל מתאבל. על אותן מתים:

אחיו ואחותו. הבתולה מאמו שלא מאביו וקרא גבי טומאת כהן משמע מאביו דוקא ואחותו הנשוא' בין מאביו בין מאמו דבטומאת הכהן לא אשכחן אלא בתולה:

כל שמת אבלין עליו. כגון הבן על האב:

מתאבל עמו. אם מת אבי אביו וכן האב על בן בנו:

רב מתה אחותו וצוה לחייא בנו וא"ל כשתעלה אצלי חלוץ נעליך אבל שלא בפני אין אתה צריך לנהוג אבילות:

ר' מנא היו בני ר"ח אחיו מתים:

מהו שיהא ר' מנא חייב בכפיות המטה להתאבל עם אחיו:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

פורש למקום טהרה. כלומר מקום שאיןשם מת כדי שלא יהא לועג לרש א"כ ה"נ כיון שאינו צריך לנהוג אבילות אלא בפניו ילך למקום אחר ויקרא ק"ש:

מאימתי כופין את המטות. כלומר מאימתי חל עליו אבילות וה"ה לנעילת הסנדל:

משיסתם הגולל. שהניחו המת בקבר וכסהו בעפר:

על פי זקן. רבי אליעזר:

בערב שבת. ממנחה קטנה הוא זוקף את המטה כדאמרי' לעיל שזקיפת המטה בשבת חובה שלא יהא ניכר אבילות בשבת וכל שאסור לעשות בשבת מן המנחה ולמעלה נמי אסור:

דרגש. מטה שעושים שרים לישא עמהן בדרך ונוקבין הארובות ותולין בו רצועות וגם בעור שפורשין עליו תלויין רצועות וכשרוצין לתקנו עונבין רצועות העור ברצועות של הארובות ואת"כ תוחבין הארובות בכרעים וכשרוצין לפרקן מתירין הקלמנטרין והן הרצועות והטור נופל מאליו:

נזקפת על צדה. והוא שוכב על מטה אחרת כפויה:

מטה שנקליטיה עולין ויורדין בו. שאינן מחוברין ויכול לשמטן מן המטה:

נקליטין. ב' עצים אח' ארוך תחוב בראש המטה ובראשו חריץ וכן למרגלות המטה ונותנין קנה עליהן ופורסין יריעה עליהן להאהיל על המטה מפני צניעות והחמה:

שומטן. לנקליטין ודיו דזהו כפייתה דכל שעושין בו מעשה שאינו ראוי להשתמש בו כבראשונה דיו:

כל שמסרגין על גופה. שאינו מכניס הרצועות בתוך חורי עצי המטה:

והא תנינן. פ"ו דכלים:

משישופם בעור הדג. כדי להסיר קסמים דקים שבנסרים שלא יסרט בבשרו אז הוא גמר מלאכתו וקודם ששפם אף על גב שכבר סורגו לא נגמר מלאכתו:

אם מסרגו על גופה. ואי סלקא דעתך דמטה היינו שמסרגין על גופה נמצא שהעצים מחופים בחבלים מיד הוא גמר מלאכתו שהרי אינו צריך לשופם שבלא"ה אינו יכול לסרט:

ם ב תיפתר. תפרש למשנתינו במטות שבקסרין שיש להם נקבים ותוחבין החבלים לתוך הנקבים וצריך לשוף העץ מקום שאין שם חבלים:

אלא דבר שהוא סמוך לארץ. דהיינו שלא ישבו על הארץ ממש אלא שקרבו עצמן לארץ:

איקונין א'. כי בצלם אלקים עשה את האדם. איקונין צלם:

וגרמתני לכפותה. כלומר להניחו לארץ בעוניך:

ואית וכו'. ויש שמסיימין בה בלשון הזה:

יכפה הסרסור. היינו המטה שהוא הסרסור לבריאת האדם ע"י הזיווג הנעשה בתוכו:

כדי שיהא ניעור. כלומר אם ניעור בלילה יזכור שהוא אבל שיראה עצמו מונח על מטה כפויה:

וחורנ'. ואידך:

הוא ניעור בלילה. שאינו יכול לישן כדרכו וע"י שהוא ניעור יזכור אבילותו:

הרי אני כופה את המטה. וישן על הספסל שומעין לו ש"מ שאין הטעם שיזכור האבילות במה שרואה כפיית המטה אלא כדי שלא יישן כדרכו הלכך לישן ע"ג ספסל נמי שרי אלא כפיית המטה בעינן כתקנת חכמים:

מתני'. בפ' דסנהדרין פליגא על ברייתא זו:

כשמברין אותו. את כהן הגדול:

בכ"ג. הוא דמותר לישב על הספסל בימי אבילותו הא כהן הדיוט אסור וכ"ש שאר כל האדם:

וברבים. דווקא הוא דמתירין לכה"ג שישב על הספסל אבל ביחיד אפי' כה"ג אסור ל"א וברבים הוא דאסור לישב על הספסל אבל ביחיד אפי' כל אדם שרי:

ולא עבדין כן. אין המנהג כן ואין יושבי' על הספסל אע"פ שיש להן מטות כפויות א"נ ולא עבדין כמתניתין אלא כברייתא ויושבי' על הספסל:

פעמים. כופה מטתו ששה ימים:

עם דמדומי חמה. סמוך לערב אז אין כופין דהא אפי' זוקפין כדלעיל מיהו נחשב ליום א' מימי האבילות:

הורי. א' מן קרוביו של הנשיא:

משהוא זוקפה. בע"ש שוב אינו כופה לאחר השבת:

כמה ימים הי' לו. לאבל קודם השבת שהורה לו שאינה זוקפה עוד:

אפי' יום א' נשתייר לו. לאחר השבת צריך לכפותה:

ואיתחמי לו. ונראה לו בחלום הפסוק הזה יען כי מריתה לפי שעבר והורה דלא כהנך חכמים דבסמוך:

חרש. מכשף:

אלא נוהג עמה. אבילות הא א' מכל הקרובים של אשתו אינו נוהג עמה אבילות:

בדר עמו. עם חמיו וחמותו או היא עם חמיה וחמותו הוא דצריכין לנהוג אבילות זה עם זה הא בלא"ה אפי' על חמיו וחמותו אינו נוהג אבילות ל"א ה"ק אפי' בדר עם אחד מהקרובי' שלה אפ"ה אינו נוהג אבילות:

א"ל אתה שמעת מאביך. דבר זה שאמרת משמי' דר"י:

אמר לון לא צריך. דחמיו וחמותו דוקא נוהג עמה אבילות אבל שאר קרובים לא:

מהו לקרות את שמע. בשעה שהן עסוקין במת:

שהוא מותר בתשמיש המטה. הא דתנן כרגלים ואינן עולין לפי שהוא מותר בתשמיש המטה לפיכך אינו עולה:

א"ל. הכי אמרו כל תלמידי ר"י דלא שמע אדם דבר זה מר"י דמותר בתשמיש המטה אלא אביך והוא דבר מתמיה:

א"ל ר' יעקב. אם אמרה ר"י לא אמר אלא כאלו דברים הנאמרי' הכי והכי כלומר כמסתפק:

ה"ג והלא אמרו אין אבל ברגל ברבים אלא שבצינעא נוהגין בו:

הרי הוא אסור בתשמיש המטה. ואפ"ה אינו עולה א"כ שבת נמי אף שהוא אסור בתשמיש המטה לא יעלה:

אבל אי אפשר לשבעה בלא שבת. וה"ל שמנה ימי אבילות ואנן ז' תנן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף