פני משה/מועד קטן/ג/ה

פני משה מועד קטן ג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל. ונהג אבילותו ג' ימים בטלה ממנו גזירת שבעה. וגזירת שבעה היא שאסור ברחיצת חמין כל שבעה ואפי' מקצת גופו ובצונן כל גופו ואסור בכבוס בגדיו ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ובעשיית מלאכה ובשאילת שלום וחייב בעטיפת הראש ובכפיות המטה שתהיינה כל המטות שבביתו כפויות ע"ג קרקע וישן בהם ולא על מטה זקופה ואסור בנטילת צפרניים ואסור לקרות בתורה כל שבעה ובהנחת תפילין ביום הראשון. וגזירת שלשים היא שאסור ללבוש בגד חדש או לבן מגוהץ ואסור בתספורת ובסעודת הרשות ובאיחוי הקרע:

שמנה ימים קודם לרגל. ונהג יום א' בגזירת שלשים בטלו ממנו גזירת שלשים. וכל זה מדינא דמתני' אבל מסקינן בגמרא להלכה שהקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה:

מפני שאמרו. כלומר ומה טעם לא אמרו חכמים הקובר את מתו קודם השבת בטלה ממנו גזירת שבעה מפני שאמרו שבת עולה למנין ז' דלא כתיב בה שמחה אלא עונג ונוהג בה מקצת אבילות כגון דברים שבצנעה ואינה מפסקת להאבילות אלא יושב ומתאבל את השאר לאחר שבת:

ורגלים. אם נהג אבילות קודם הרגל מפסיק הרגל לגמרי ומבטל ממנו גזירת שלשים משום שאין דין אבילות נוהג ברגל לפיכך מפסיק הרגל ואין עולין אם לא נהג אבילות קודם הרגל אלא התחיל אבילותו ברגל אין ימי הרגל עולין למנין ז' ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל אבל עולין לו ימי הרגל לגזירת שלשים ומשלים שאר ימי שלשים אחר הרגל:

גמ' גזירת שבעה סנדל וספר כצ"ל. ספ"ר סימן הוא סיכה פוריא רחיצה. חל יום שמיני שלו להיות בשבת. וערב הרגל בשבת מגלח בע"ש:

היאך אפשר שחל יום השמיניבשבת. וכי נקבר בשבת. תיפתר שגררתו חיה. ולא נקבר בזמנו וכל זמן שלא נקבר אין האבילות חלה ונתייאשו בשבת מלבקשו ומשנתייאשו לקוברו חל האבילות ושמיני שלו בשבת. ותני כן וכו'. שמונין ימי האבילות משנתייאשו לבקשו ולקוברו:

השזרה והגלגולת. נידון כרובו:

ר' אבון. קאמר תיפתר שחל שמיני שלו בשבת כגון שנסתם הגולל ע"ש עם חשיכה ואחר שנסתם הגולל חל האבלות בשבת:

היך אפשר. לעשות זה עם חשיכה בשבת:

תיפתר שסתמו. הגולל ע"י עכו"ם:

אית דבעי מימר. דלא צריכין להני שינויי דחיקי אלא דמיירי שבאת לו שמועה קרובה בשבת שהשמועה בתוך שלשים וצריך לנהוג שבעה ושלשים מיום השמיעה והרי שמיני שלו בשבת:

ר' אמי הוה ליה עובדא. שאירע לו אבילות וגילח יום שלשים ואחד והכי גרסי' ברפ"ג דנזיר ור' אמי הוה ליה עובדא וגילח ביום שלשים דשני המעשים היו לר' אמי. והיא הגי' הנכונה והכי מוכח מדלקמיה שפעם אחת גילח ביום ל"א ובפעם אחרת גילח ביום שלשים:

מן מתני'. דנזיר יליף לה ר' אמי שאם רצה מגלח ביום שלשים דמקצת היום ככולו ומדמה לה לנזירות. דתנינן תמן. בפ"ג:

מי שנזר שתי נזירות זו אחר זו מגלח את הראשונה וכו'. ומסיים שם ואם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השנייה יום ששים ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא וכו'. וס"ד דר' אמי שאם רצה קתני אם רוצה לגלח ביום שלשים מגלח לפיכך פעם עשה כך ופעם עשה כך:

אמר ר' יוסי. דלא הוא דתמן לשעבר קאמר שאם גילח ביום שלשים יצא בדיעבד והכא בתחלה בתמיה והיכי יליף ר' אמי לעשות כן לכתחלה:

מן מתניתין דידן. דקתני שמנה ימים וכו' ומותר לגלח ערב הרגל משום דאמרי' מקצת היום ככולו א"כ היא שמיני היא שלשים דכמו דאמרי' בשמיני מקצת היום ככולו וה"נ ביום שלשים:

א"ר יוסי שנייא היא תמן. בשמיני שבערב הרגל שמפני כבוד הרגל התירו לגלח ולא מטעמא דמקצת היום ככולו ולא תילף מינה ליום שלשים בעלמא:

תדע לך שהוא כן. דשאני בין שמיני של ערב הרגל לבין שלשים דעלמא דהא אמר ר' חלבו וכו' כדלעיל והשתא אם תאמר דלאו מטעמא שמפני כבוד הרגל אמרו כן א"כ מעתה אף ביום שלשים שחל להיות בשבת נימא נמי דמותר לגלח בערב שבת דהא קאמרת דהיא שמיני היא שלשים:

ועוד מן הדא. שמעינן דלא אמרינן מקצת היום ככולו ובשמנה דמתני' טעמא מפני כבוד הרגל הוא:

דאמר ר' יוחנן על כל וכו'. ה"ג בנזיר שם ועיקר כדמוכח מדלקמן:

על כל המתים חוץ מאביו ואמו:

וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים. אי אמרינן מקצת היום ככולו אלא ש"מ דלא אמרינן:

א"ר חגיי די הוה שמעתא כן ושמעתא כן. כלומר דר' חגיי מתמה דמייתי סיעתא משמעתא דר' יוחנן גופיה לשמעתא דר' יוחנן דמ"ש כאן וכאן דר' יוחנן הוא ואיהו לא סבירא ליה מקצת היום ככולו אבל אנן סבירא לן דשפיר אמרינן מקצת היום ככולו:

תני זו דברי אבא שאול וכו' והלכה כדבריו דברי אבא שאול בבריית' דס"ל אם קבר שבעה קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים אלמא אמרי' מקצת היום ככולו וסייעתא לר' חגיי:

דברי אבא שאול. לדברי אבא שאול בין ימים בין גזירות בטלו אבל לדברי חכמים וכתנא דמתני' דקתני שמנה ימים וכו' ימים בטלו גזירות לא בטלו וכדמפרש ואזיל לענין מאי ומה ביניהון:

ערב הרגל ביניהון. דלתנא דמתני' ימים בטלו אבל גזירות שלשים תלויין ועומדין ולא בטלו שאם גילח ערב הרגל אז בטלו נמי גזירת שלשים ויגלח אחר הרגל ואם לא גילח ערב הרגל אל יגלח אחר הרגל דאכתי גזירת שלשים עליו ולא אמרו ימים בטלו אלא שיכול לגלח ערב הרגל ולא ידעין טעמא דידיה דהורה כן אי משום דס"ל דפליגי אבא שאול ורבנן בהא והורה לו כהדא דאבא שאול דהלכה כדבריו או אם כהדא דרבנן וכדברי הכל הורה לו דסבירא ליה דלא פליגי אלא אי אמרינן מקצת היום ככולו ולכ"ע ימים וגזירות בטלו כל חד וחד למאי דסבירא ליה:

הרגל עולה למנין שלשים. אם לא נהג אבילות קודם הרגל וצריך לנהוג אחר הרגל עולה לו הרגל למנין שלשים ומשלים את השאר:

אשכחון תלתין קודמין לשבעה. בתמיה לדבריך נמצאת שנוהג מנהג שלשים קודם השבעה שהרי זה צריך לנהוג שבעה אחר הרגל והיכן מצינו מנהג שלשים קודם למנהג שבעה. א"נ ר' יוסי בניחותא קאמר לה דהשתא משכחת לה דלפעמים נוהג מנהג שלשים קודם מנהג שבעה דכך הוא הדין דימי הרגל עולין לו למנין שלשים כדפרישית במתני' מפני שהדברי' הנוהגים בשלשים של אבל נוהגין ברגל:

לא אמר אלא שלשה. דוקא הא שנים לא ומשום שעיקר האבילות ג' ימים הראשונים כדאמרינן שלשה לבכי:

הדא דאת אמר. דשנים לא ולא בטלה ממנו גזירת שבעה היינו שנוהג אבילות שבעה ברגל בינו לבין עצמו אבל הרבים אין מתעסקין עמו לנחמו ברגל דהא מיהת נהג שני ימים מנהג שבעה קודם הרגל:

ותני כן. הקובר את מתו שלשת ימים בתוך הרגל כלומר שלא נהג אבילות כלל קודם הרגל אלא שקברו ביום א' של חוה"מ שהוא שלשת ימים בתוך הרגל מונה שבעה לאחר הרגל ובכה"ג הוא שאמרו ג' ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו לנחמו ובד' ימים האחרונים אין מתעסקין עמו מכיון שכבר נתעסקו עמו בג' הראשונים ומלאכתו וכו' לאחר שכלו ז' ימים ממיתת המת:

מהו להראות לו פנים. לבקרו בלא תנחומין באלו ימים האחרונים:

והלא אמרו אין אבל בשבת. לנחמו ומפני מה אמרו להראות לו פנים בשבת לא מפני הכבוד והכא נמי מראין לו פנים מפני הכבוד:

ודכוותה וכו'. כמו דאמרינן דשנים קודם הרגל לא בטלה ממנו גזירת שבעה ודוקא בינו לבין עצמו אבל אין הרבים מתעסקין עמו כן נמי אם מת יום א' לפני הרגל בטלו ממנו גזירת שנים כלומר אין לו דין של הקובר שני ימים לפני הרגל אלא הרבים מתעסקין עמו מכיון שלא נהגו שני ימים לפני הרגל:

אבל ביום הראשון אינו נותן תפלין. גרסי' להא לעיל בברכות פ"ג בהלכה א' ומשום הקושיא דמקשה על המתני' דהתם וכדמייתי נמי הכא לקמן:

ביום הראשון אינו נותן תפלין. עליו וילפינן מדקאמר ליה הקב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכ"ע אסיר וכתיב ואחריתה כיום מר והלכך אינו נוהג אלא יום אחד:

אם באו פנים חדשות מן המנחמין חולצן כל שבעה. כלומר מיום השני עד סוף כל שבעה חולצן כשיבאו משילכו מניחן:

ר' יהושע. ס"ל דשני ימים אסור להניחן והא דכתיב כיום מר עיקר מרירות היא דהוי חד יומא אבל אבלות שני ימים הוון:

אם באו פנים חדשות. משלישי ואילך אין צריך לחולצן:

אם ביום השני וכו'. ופריך על המתני' דקתני התם מי שמתו מוטל לפניו פטור מן הק"ש ומן התפלין ואם אפי' ביום השני של אבילות אסור להניח תפלין לר' יהושע צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו דפטיר מן התפלין בתמיה:

אלא בגין דתנא דא. דתני ק"ש במתניתין תני נמי תפלין ואע"ג דמשנה דלא צריכא היא:

הלכה כר' אליעזר בנתינה. דביום השני הוא מניח תפלין:

וכר' יהושע בחליצה. דמשלישי ואילך אינו חולצן אף אם באו פנים חדשות:

ר' זעירה בעי אם נתן ביום השני כר"א. דהלכתא כוותיה בהא ומיבעיא לן מהו שיעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ כלומר מהו שנעשה בדיניה דר"א כסברת ר' יהיושע בחליצה והיינו ביום השני אם איני צריך לחולצן כשבאו פנים חדשות דאלו לר"א הא ס"ל לדידיה דאפי' כל שבעה הוא חולצן מיהו לדידן דלא קי"ל כר"א בחליצה אלא כר' יהושע ולר' יהושע משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן דהא ביום השני סבירא ליה דאינו נותן כלל והשתא הבעיא היא ביום השני לדידן אי נהגינן ביה כסברת ר' יהושע בחליצה של יום השלישי ואינו חולץ לדידן גם ביום השני אפי' באו פנים חדשות:

אמר ר' ייסי בר' בון וכיני. כך הוא הדין באמת דכר"א בנתינה בלחוד הוא דקי"ל אבל לא בחליצה וא"כ אם נתן בשני כדיניה דר"א אינו צריך לחולצן אפי' אם באו פנים חדשות דהא בענין חליצה הלכה כר' יהושע דכל זמן שמותר להניחן אינו חולצן אף בשבאו פנים חדשות:

אין כיני נאמר הלכה כר' אליעזר. הש"ס הוא דמתמה עלה דאם כך הוא שאפי' ביום השני אינו חולצן כלל א"כ לאיזה ענין איצטריך ליה לרב למימר הלכה כר' יהושע בחליצה שהרי לר' יהושע גופיה משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן ואם אנן נהגינן אף ביום השני שלא לחלוץ אף כשבאו פנים חדשות לא לימא אלא הלכה כר"א בנתינה בלחוד וממילא ידעינן דדוקא בנתינה הלכתא כוותיה אבל לא בחליצה ואף ביום השני אינו חולצן אפי' באו פנים חדשות ולא משני מידי:

הרי שאין לו מה לאכול. כך. הדין ביום הראשון וכו':

שהצריכוהו לכך. ולא שלחו לו שלא יצטרך לעשות מלאכה בימי אבלו:

בר קפרא כדעתיה. לשיטתיה הוא דאזיל דאמר אין תוקפו של אבל וכו' וביום השלישי אכתי תוקפו הוא:

כל תלתא יומין וכו'. גרסינן להא לקמן ביבמות. פ' בתרא בהלכה ג':

אריסיו. שקבלו שדה מן האבל למחצה לשליש ולרביע. וחכיריו בכך וכך כורים לשנה וקבליו שקבלו בקיבולת על כלהמלאכה הרי אלו עושין אע"פ שנשלם הזמן מקודם משום דארעא לאריסותיה קיימא והוה ליה כמי שהיתה מושכרת מתחלה מכיון שזה היה אריסו מקודם לכן:

איכריו. שחופרין בשדהו וספניו וגמליו שהיו מושכרין אצל אחרים אינן עושין אם נשלם הזמן מקודם לפי שאלו מדרך בני אדם להחליף מזה לזה ונראה כמשכיר בימי אבלו:

היתה לו פרה. מושכרת ביד אחרים בגמלת חלב למכור ה"ז עושה בימי אבלו:

בהוא דחייב ליה. מקודם שהשכירה קודם ימי אבלו לכך הא בתחלה בימי אבלו אסור:

שאירע לאחד מהן דבר. אבלות נועלין את חנותן שהוא דבר של פרהסיא והכל יודעין שיש לאבל שותפות בו:

עושין בצינעה במקום אחר. ולא בבית האבל:

אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו וכו'. כל זה בברכות פ"ג בהלכה א' עד כמי שנמסר לרבים:

איפשר לומר בשבת הראשונה. של שבעה דאיצטריך ליה לומר אינו הולך לבהכ"נ בתמיה שהרי רבים מתעסקין עמו להראות לו פנים כדלעיל אלא השנייה שהיא לאחר שבעה היא הראשונה ועלה אמרו שאינו הולך לבה"כ והשלישית שהיא שבת שלאחריה היא השנייה שאמרו הולך ואינו יושב במקומו והרביעית היא השלישית שאמרו יושב במקומו ואינו מדבר:

רבי שמעון אומר וכו' הלכה כדברי שהוא מוסיף ימים. להיות שוה לכל אדם וזהו כר"ש דהלכה כדברי המיקל באבל:

ברביעי מונה לעצמו. בתחלה:

רבי שמעון אומר וכו' הלכה כר"ש בשאינו גדול משפחה. זה שבא מן הדרך ומצא אבילות בתוך ביתו אבל אם היה גדול משפחה ובא ברביעי מונה לעצמו:

בשלא הוראו לו רוב פנים. הא דתמרינן שאם בא לאחר שלשה מונה לעצמו דוקא בשלא הוראו לו רוב מהמנחמין פנים כלומר שלא מצא מנחמין אצל זה שהוא בבית אבל אם הוראו לו פנים מרוב המנחמין שמצא מנחמין אצלו. נוטלו למרחץ. כלומר אפי' בא בשביעי ימצא מנחמין אצלו כבר כלו ימי שבעה דמקצת היום ככולו ומותר ברחיצה מדינא וזה שהוא כאן נוטלו לוה שבא עמו והולכין למרחץ וכלומר דכמו שכלו שבעה לזה כך כלו לזה דהואיל ומצא מנחמין מונה עמהן לעולם:

הרי שמוליכין אותו. אם מוליכין את המת ממקם למקום לקוברו שם וכגון אילין דקברין בבית שריי שמוליכין למקום בית שערים וקוברין מתיהן מאימתי מתחיל האבלות. ופליגי תנאי בהא אית תניי וכו'. אלו אבלים שנשארו כאן מונין משיצא המת מהעיר ואלו ההולכין לשם מונין משיסתום הגולל:

ואית תניי תני וכו'. הכל הולך אחר גדול המשפחה. כדמפרש ואזיל לחומרין שאם גדול המשפחה נשאר כאן אז הוא דאמרינן כהך תניא קמייתא שאלו שהן כאן מונין משיצא המת וכו' אבל אם הגדול משפחה הולך ללוות את המת לשם ונשארו שאר כאן בהא הוא לחומרא דבין אלו ובין אלו מונין שבעה ושלשים משיסתום הגולל ולא מקודם:

כהדא גמליאל זוגא. כך שמו. נפטרה אחותו כאן והעלה אותה לקברה במקום אחר וסליק הלל אחיו עמו אח"כ וא"ל ר' מנא להלל מכיון שאתה גדול המשפחה הכל נגררין אחריך וכשתעלה גבי אחיך שהם שמה אז הוי שליף סנדלך וכלומר לכשיתחיל האבילות שלך וזהו משיסתום הגולל תחלוץ הסנדל עם שאר האחים בזמן א' שהכל הולך אחר גדול המשפחה:

אית תניי תני משיסתום גולל הראשון. חל האבלות מיד ואע"פ שלאחר כך מפנין אותו לקבר השני ואית תניי תני וכו':

אתא לגביה. כשבא ר' ירמיה אצל ר' חנניה וא"ל לחומרא הורו לך דמדינא מתחיל למנות משיסתום גולל הראשון:

הדא דאת אמר. דפליגי בהא דוקא אם מפנה אותו בתוך ז' משמת אבל לאחר ז' כבר עבר האבל ולכ"ע מונין השלשים משיסתום גולל הראשון:

בשנתן דעתו. בתחלה לפנותו מקבר לקבר בהא הוא דס"ל הך תנא בתרא משיסתום גולל השני אבל אם בתחלה לא היה דעתו ע"מ לפנותו לקבר אחר ואח"כ נמלך ופינה אותו לדברי הכל מונין משיסתום הגולל הראשון:

גמליאל דיקונתיה. ממקום קונתיה ונפטר במקום בורסא וקברו בורסאי אצלן ולאחר שלשה ימים נמלכו לפנותו ולהחזירו לקברות מקימו ושאלו לר' סימין ואמר להם מכיון שלא נתתם דעתיכם בתחלה לפנותו תמנו משיסתום הגולל הראשון:

א"ל ר' יעקב לר' אבהו עמך הייתי כשנשאל שאלה זו לר' אבודמא ואמר משיסתום גולל הראשון. וא"ל אני לא שמעתי זה מר' אבודמא ואם אתה שמעת פוק והורי כך:

ולמדין דבר מקודם למתן תורה. בתמיה שמא משניתנה תורה נתחדשה הלכה אלא כדר' יעקב בר אחא דיליף מלאחר מ"ת:

כך אתם שמרו על אחיכם כל שבעה. שידע שעתידים למות ביום השמיני:

מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה. כלומר דימי הסגר כתיב בהדיא שבעה ומדקאמר אל נא תהי כמת מכאן רמז לאבל ימי המת שבעה דשוין הן לימי הסגר. וגרסי' ולהא לקמן בפ"ז דנזיר בהלכה ג':

ולא קביל עלוי. ר"ל להאי דר' יוחנן לפי שהיה קשה לו ואמר הכא עבד לה להסגר דמקיש ימי המת לימי הסגר. והכא בנזיר שם דתנינן ימי הסגר של מצורע הרי אלו עולין למנין ימי הנזירות אבל ימי החלטו אין עולין לו ויליף ר' יוחנן מדכתיב אל נא תהי כמת מקיש ימי החלט למת מה ימי המת וכו' וסותרין הדרשות אהדדי. ובנזיר גריס איפכא וע"ש:

ימי. רמז לשבעה:

בכי. רמז לשני ימים לבכי:

אבל. רמז לשלשים:

ואית דמחלפין. ודרשי כסדר שהשנים הראשונים הן לבכי מדסמיך בכי לימי ומדלא כתיב בכי ימי אבל משה דריש לרבות שבעה שהן נוהגין ביותר משאר ימים שאחריהם ואבל לשלשים היא דאתיא:

ר' יונה ור' חייה וכו'. מכאן למדנו לאבל שבעה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל וגו':

מכאן לשמועה רחוקה. היקשא לעצרת נמי ילפינן מהאי קרא ולשמועה רחוקה הוא דאתא שאינה נוהגת אלא יום אחד:

אית תניי תני שמועה קרובה. נקראת כשהיא בתוך שלשים:

הלכה כדברי מי שהוא אומר וכו'. דהלכה כדברי המיקל באבל:

אמר לון רבי יוסי. דלא היא אלא מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל ברגל כמי ששמע לאחר שלשים לפי שאחר הרגל נעשית שמועה רחוקה הלכך אין לו אלא יום אחד בלבד:

ויש קריעה בלא איבול. בתמיה והשיב לו ר' חנינא שכן מצינו שעל אביו ואמו אפי' למחר כמה שהוא אחר זמן האבילות ואפ"ה חייב לקרוע:

אפי' טפילה לטפילה. שהוא נטפל לו באבלות כגון שמת בן בנו והבן הוא האבל ונטפל הזקן עמו ואסור בתגלחת:

ואזל וספר. גילח וא"ל לא כן אלפן רבי אפי' טפילה בטפילה אסור בתגלחת ואמר לון ההיא באינון דהוון גביה בשנעשה אבל ואנן לא הוינן גביה:

ואפי' טפילה לטפילה. חייב ג"כ לקרוע כשהיה אצלו:

דאמר ר' אבהו. על מנהג אבילות קאי דמדקאמר הקב"ה ליחזקאל אל תנהג מנהג אבלים שמע מינה לדרך האבלים ומדא"ל האנק דום מכאן שהאבל צריך לצווח שישמעו צערו ומדא"ל מתים אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל ומדא"ל פארך חבוש עליך וכו':

זה הגיהוץ. שאסור לאבל ללבוש בגד מגוהץ:

מאן דאמר אלו התפלין. למדנו אי מה התפלין שני ימים הראשונים אף עיקר האבל שני ימים הראשונים וכמ"ד לעיל ימי שנים:

לכסות את פיו. שיתעטף בסודרו עד שיכסה את פיו:

ויכסינה מלרע. יכסה פיו מלמטה:

דלא יהוון אמרין פומיה הוא חשש. ומכסה מפני הכאב ואינו ניכר שהיא משום אבלות:

מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים. להביא לו לחם להברותו דאנשים שהביאו ליחזקאל הן קטנים לנגדו:

אל תבא בית מרזח. וירמיה כשיבא אל בית האבל הרי גדולים אצל הקטנים:

מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ב דברכות בהלכה ז' ומקצת בפ' בתרא דיומא ובפ"ק דתענית ע"ש עד נעצב המלך על בנו:

שמואל אמר וכו'. אשבת שבתוך שבעה קאי:

פריעת ראש. שמגלח האבל ראשו בשבת ואינו מתעטף:

אמר להלכה איתאמרת. האי מילתא דילמא למעשה בתמיה:

רב אמר וכו'. דסבירא ליה עיטוף הראש נוהג גם בשבת וכן איסור תשמיש המטה דהוו דברים שבצינעא ונוהג אף בשבת:

תרין בנוי דרבי נפקין. בשבת שבתוך שבעה:

חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי. דסבירא ליה כשמואל ופריעת הראש חובה ושלף סנדליה שהוא רשות:

וחד רישיה מכסי. דסבירא ליה כרב:

ולבוש סנדלוי. שהיא לכ"ע רשות:

אמר ליה מה את סבר שעשית כך אם להראות לילף עובדא מינך אין למדין מן בר נש זעיר כמוך:

ואין דובר אליו דבר. בכל שבעת הימים ומדכתיב דבר מיותר דריש ואפי' דבר של תורה:

א"ל ר"ש בן לקיש. כל עצמו אלו היה שונה תמיד לא הוה מיית שלא היה יכיל מלאך המות לשלוט בו כהני עובדי דלקמן:

ומאי כדון. מאי האי דכתיב ואין דובר אליו דבר כהאי דאמר וכו'. מפני שלא היו חבריו יודעין באיזה דבר שאירע לו לפתוח לו ולנחמו אם בגופו וכו':

איבאש. חלה ומסוכן:

דיתנון עמיה. ואין לו רשות למלאך המות:

ואיתעביד קמיהון כמין חיוי ונבעתו והפסיקו מלשנות ונפטר אותו התלמיד:

כמין כוכבא. להבעיתם:

אין משום דשרי וכי' ולא ידעין. הטעם אי משום דס"ל דאבל מותר לקרות בתורה או משום דלא רגיל. ופריך ור' יסא לא רגיל בתורה בכל מקום אלא כגון מיליהון דרבנן כך הוא דרכם דאם בר נש נשאל בהם באיזו שאלה עושין עצמן כאלו לא רגיל ולעיין בדבר:

ואין משום שהיה להוט אחר התורה. נפשו חשקה ודביקה בתורה לשנות תמיד וכגון זה מותר:

הוסיפו עליהם וכו'. אע"פ שאין הכהן מיטמא לאלו מתאבלין עליהן:

רב דמכת אחתיה. נפטרה אחותו וציוה לחייה בריה וא"ל כד תהא סליק לגבאי אז הוי שלח סנדלך לנהוג איזו אבלות ושלא בפניו אין אתה צריך לכך:

מהו לכפות את המטה. בביתו של ר' מנא:

מהו לישן. ר' מנא ע"ג מטה כפויה:

מהו לקרות את שמע. בעוד שהן עסוקין במת:

נישמעינה וכו'. לעיל בברכות פ"ב בהלכה:

מאימתי כופין את המטות. שם בפ"ג בהלכה א' עד ונזכר שהוא אבל וע"ש:

אמר איני כופה את המטה וכו'. ומדייק מפני שאמר איני כופה את המטה אין שומעין לו שיישן ע"ג הספסל אבל אם כופה את המטה ורוצה לישן ע"ג הספסל שומעין לו והא מתני' דרפ"ב דסנהדרין דקתני כשמברין אותו וכו' משמע דוקא בכ"ג מיסב על הספסל הא בכהן הדיוט לא וכן דוקא ברבים מפני כבודם אבל ביחיד לא:

ולא עבדין כן. באמת לישב ע"ג ספסל:

כפיית המטה פעמים שעושה ששה וכו'. כדמפרש ואזיל. בע"ש. מת בע"ש נוהגת ששה שאין כפיית המטה בשבת:

עם דמדומי חמה. ונחשב לימי אבלות דאכתי יום הוא ואין כאן כפיית המטה אלא חמשה ימים ואם יו"ט לאחר שבת הרי אין כאן אלא ארבעה ואם שני י"ט של ר"ה לאחר השבת ג' הן וקמ"ל שאותן הימים שנוהג בהן אבלות נוהגת כפיית המטה ואע"פ שזקפה בשבת או ביו"ט והאי מילתא אזלא לדינא דמתני' דלא בטלה ממנו גזירת שבעה עד שינהג ג' ימים קודם הרגל:

קריבוי דנשייא. קרובו של הנשיא והורי ליה דבכה"ג משהוא זוקפה שוב אינו כופה:

כמה ימים היו לו. לנהוג עוד באבלות בשעה ששאל לזה התלמיד:

הורי לכפותה אפי' יום אחד. אפי' לא נשאר לו לנהוג באבלות אלא יום אחד הורה לכפותה ואיתחמי ליה בחלמא הפסוק יען כי מרית פי ה' הנאמר באיש אלהים אשר השיבו הנביא מבית אל:

לא יהוין אמרין חורש. מכשף הוא:

כדרך שהיא נוהגת. באבלות:

בדר עמו. בבית אחד:

לא הוה אמר כן. אלא כך היה מעשה אחוי דאיתתא וכו' ואמר לא צריך כלל:

מהו לקרות את שמע וכו'. כדלעיל:

שהיא מותר בתשמיש המטה. בשבת וקם ר' ירמיה עם בריה דר' סימין וא"ל הלא לכל התלמידים דר' יוחנן שאלתי ואין אחד מהם שמע זה ממנו אלא אבוך בתמיה:

אין דאיתאמרת וכו'. אם נאמר דבר זה לא נאמר אלא מהדברים שנתאמרו מן אילין דהכין דהכין המגמגמין וחושבין שכך וכך הוא ואינו אמת. והרבה כזה תמצא בזה הש"ס דמילתיה דריב"ל אמר שהוא אסור בתשמיש המטה בשבת כדאשמועינן מדלקמן דאמר ר' סימון וכו':

התיבון הרי הרגל שהוא אסור בתשמיש המטה. אם לא נהג אבלות קודם הרגל נוהג בו דבר שבצינעא ואינו עולה למנין שבעה אלא מפסקת וכדתנן במתני' א"כ אף השבת וכו' לא תעלה ותהא דינה כדין הרגל:

איפשר לשבעה בלא רגל אבל אי איפשר לשבעה בלא שבת. ואם אתה אומר כך שתפסיק כמו הרגל אם כן לא תמצא אבלות שבעה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף