קרבן העדה/פסחים/ב/ב

קרבן העדה פסחים ב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתנ' מותר בהנאה. בגמרא מפרש לה:

עכו"ם שהלוה את ישראל. מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה:

הרי הוא כמבוער. ואע"פ כן צריך לבטלו שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו:

גמ' הא באכילה אסור. מדתני חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משמע באכילה אסור:

מתניתא. איירי במקום שנוהגים איסור אכילה בפת של עכו"ם:

בתוך הפסח מהוא. ליהנות בחמצו של עכו"ם:

פתר לה בבא עמו. שהישראל הולך עם בהמתו של עכו"ם ונראה כאלו היא נוטל שכר חמץ הלכך אסור להשכירה:

לא ישכיר ישראל את ביתו לעכו"ם. בפסח או בע"פ:

אית לך מימר בדר עמו. בתמיה דאף שדר שם הישראל אינו ניכר שהוא שלו ועוד לשון משכיר לעכו"ם משמע שאין לישראל תפיסת יד התם:

נתגלגל חמץ. בחול המועד:

הרי זה דוחפו בקנה. אבל בידו אסור ליגע דכיון דלא בדיל מיניה גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה אבל בחמץ שלו לא גזרינן דכיון דמחזיר עליו לשורפו לא ישכח:

אם היתה שבת או י"ט. שאסור לטלטל החמץ משום מוקצה ואפילו ע"י קנה שמיה טלטול:

כופה עליה כלי. דגזרינן שמא ישכח ויאכל מיני':

צריך לומר. בפה שהוא מבטל ולא מהני ביטול בלב:

צריך לומר. קודם הבדיקה בסמוך לבדיקה:

על ביעור חמץ ואינו מברך על הבדיקה שאין הבדיקה תכלית המכוון שעיקר המצוה הוא הביעור ואין מברך על הביטול כיון דעל הרוב כשבודק עדיין חמץ ידוע בביתו וכבר אמרנו דלא מהני ביטול לחמץ ידוע:

הטח ביתו חמץ. שהחמץ מדובק בקירות ביתו צריך לגרר הכותלי':

בצק שעשאו כופת. חתיכה גדולה לישב עליה:

או חלוקין על ר' שמעון בן אלעזר. הא דאמר רב דחמץ שבכותלים צריך לגרר ולא בטל פליג אדרשב"א:

או אהן כופת מאוס הוא. שאני כופת דמאוס ומודה רב דבטל:

ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. אבל לא מתנה על מנת להחזיר:

עד שאתה לוקח לך מעכו"ם וכו'. פירושא קמפרש הא דקאמר עד שאתה לוקח במנה בוא וקח לך במאתים היינו עד שאתה לוקח מעכו"ם במנה קח לך מישראל במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח ובתוספתא הגי' עד שאת' לוקח לך במנה בוא וקח לך במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח:

עד שלא יכנס לתוכו. השוכר ולא עשה בו חזקה:

המשכיר צריך לבער. דחמץ דידי' הוא:

משיכנס בו השוכר. ועשה בו חזקה השוכר חייב לבדוק שקנה החמץ:

אימתי. צריך השוכר לבדוק אם עשה בו חזקה:

בזמן שמסר לו המפתח. ויכול לכנוס בו:

אבל בזמן שלא מסר לו המפתח. אע"פ שעשה בו חזקה א"צ לבער דכיון שאין לו מפתח איך יכנוס:

מסר לו המפתח. ולא לשם שכירות אלא הפקיד המפתח בידו אם הנפקד חייב לבער:

דתנינן תמן. פ"ז דטהרו':

הבית טהור. הטהרות שבבית החבר טהורות אע"פ שהמפתחות ביד העם הארץ:

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. ולא סמכא דעתיה לכנוס דמיתפס כגנב:

ר"ש מטמא. כל מה שבבית דקסבר רבי שמעון כשמסר לו המפתח כל הבית מסר לו והוא הדין ה"נ לרבי שמעון חייב לבער הנפקד:

אינו צריך לבער. כלומר להוציא העכו"ם מן הבית דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

הפקיד אצלו. וקיבל עליו אחריות חייב לבער:

ייחד לו בית. לא קבל עליו אחריות אלא אמר לו הרי הבית לפניך הניחו באחת הזויות אין צריך לבער:

לא ביער. הישראל כשהפקיד אצלו מהו לאחר הפסח מותר לאכלו או לא:

ר"י אמר מותר. שהרי חמצו של עכו"ם הוא:

אמר ר' יוסה. למה אני אוסר דאף על גב דחמצו של עכו"ם מכל מקום הישראל עבר עליו שלא ביערו לפיכך נאסר:

מאן תנא לא יראה לך. אם עבר על לא יראה דאסור אף לאחר הפסח בלא תעשה:

ר' יהודה. היא כדמפרש בסמוך:

מודה רבי שמעון. בחמץ שלפני זמנו ולאחר זמנו שהוא אסור:

איסורו מהו. מיבעי' ליה אם אסור מדאוריית' בעשה או מדרבנן:

איסורו דבר תורה. דכתיב אך ביום הראשון תשביתו וכו' והיינו משש שעות ולמעלה וכיון דצריך להשבית קודם שש ש"מ דאסור באכילה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולאחר זמנו כקודם זמנו:

איסורו מדבריהן. קנסא קניס ר"ש הואיל ועבר על בל יראה ובל ימצא:

מה אנן קיימין. במאי איירי הך קרא:

אלא יום אחד. נהג איסור חמץ:

שנאמר לא יאכל חמץ וסמוך ליה היום אתם יוצאים לומר לך שלא יאכל חמץ אלא אותו היום בלבד:

אבל רואה את לגבוה. אם הקדישה לבדק הבית:

כשהקדישו קודם לביעורו. קודם שש שאז הוא שלו ותופס הקדשו:

כשהקדישו לאחר ביעורו. שאז אינו ברשותו להקדישו הלכך עובר עליו:

תיפתר. הא דתני אפילו לגבוה:

בקדשים שחייב באחריותן. כגון דאמר הרי עלי:

וכר' שמעון. דסובר בב"ק קדשים שחייב באחריותן כדידיה דמיין ותרווייהו בהקדישן קודם ביעורן:

בפלטיא. רחבה של עיר שמתקבצין שם לסחורה והיא רשות הרבים:

כשהפקירו קודם. לזמן ביעורו וכיון שהגיע זמן ביעורו לאו דידיה הוא:

כשהפקירו לאחר ביעורו. ואז אינו ברשותו להפקירו ואפ"ה עובר עליו:

א"ר בון בר חייא תיפתר בקדשים וגו'. לא גרסינן ליה:

הפקיר חמצו בי"ג בניסן מהו. שיהא מותר באכילה לאחר הפסח מי אמרינן כיון שלא עבר על בל יראה מותר או לא:

אין אתה מודה לי. במפקיר חמצו מתחלת שעה ששית ולמעלה שהוא אסור אע"ג דלא עבר על בל יראה:

א"ל תמן. במפקיר משש שעות ולמעלה איסורו גרם לו לאסרו אף לאחר הפסח שהרי מ"מ אסור הוא אע"ג דלא עבר על בל יראה:

הא במפקירו קודם זמן איסורו מה אית לך למימר. למה יהא אסור לאחר הפסח:

נהיר את. זוכר אתה מה שהיינו אומרים אתייא דר"י דאמר אסור:

כר' יוסי. דסובר ישראל שהלוה את העכו"ם על חמצו אסור בהנאה והיינו סתם מתני' דכיון דזוכה בו אחר הפסח אסור:

ודרשב"ל כר"מ. דסובר דאינו עובר דכיון דבפסח לא הוה שלו שרי אף לאחר הפסח:

אלא רבי יוחנן חייש להערמה. שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו:

מה נפק מן ביניהון. מאי איכא בין הני תרי לישני אם נאמר דפליגי ר"י ורשב"ל בפלוגתא דרבי מאיר ודר"י או דפליגי בחוששין להערמה:

נפלה. על החמץ מפולת קודם פסח ופינוהו לאחר פסח למ"ד משום הכי שרי דהא מפולת מעצמו נפל עליו:

מ"ד זכייה. צריך שיזכה בו אחר ובלא"ה אינו יוצא מרשותו:

לית כאן זכייה. במפולת לא זכה בו שום אדם ואסור:

הכל מודים. לפי שני הטעמים:

בגר שמת. קודם פסח ואין לו יורשין ונכסיו הפקר:

ובזבזו ישראל את נכסיו. חטפו ישראלים מנכסיו לאחר הפסח והיה בהן חמץ שעבר עליו הפסח:

מ"ד הערמה מותר. דלא שייך בזה הערמה כיון שמעצמו נעשה הפקר וגם זכיי' א"צ כיון שלא מדעתו הופקר:

תמן תנינן. גיטין פ' השולח:

אפותיקי. אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר יהא זה לך לגבות ממנו:

ה"ג ר"ש בן גמליאל אומר:

אינו כותב. אין העבד צריך לכתוב שטר על דמיו ואפ"ה משחררו:

מי משחרר. הא דתני ברישא ושיחרור מי שחרור:

בין רבו ראשון. דשחרור מפקיע מידי שיעבוד בין רבו שני דכיון דהלוה עליו הרי הוא כשלו:

אלא רבו ראשון. שגופו קנוי לו אבל רבו השנו לא שהרי אין לו עליו אלא שיעבוד בעלמא:

מתני'. ברייתא פליגא עליה דרב:

ישראל שהלוה עכו"ם על חמצו. ולא אמר מעכשיו יהא קנוי לך. מותר בהנאה:

אין תימר. ואי כדרב דכיון שהלוה עליו ברשותו הוא יהא אסור שהרי ברשות ישראל הוא:

מה עביד לה. במאי מוקים רב להך ברייתא:

קל הוא בשחרור. הקילו חכמים בשחרור דאע"פ דלאו שלו הוא לגמרי אם שחררו מהני דהא מתחייב הוא במצות:

מכרו. רבו הראשון אינו מכור. ש"מ דאינו שלו ואפ"ה אם שחרר משוחרר וטעמא משום דהקילו בשחרור:

חייליה דר"י. כוחו וסייעתו דר"י בהא:

אינו כותב שטר על דמיו. אלא המשחרר כותב שטר על הדמים ואס"ד רבו השני שחררו למאן כותב הרי הוא שהפסיד לעצמו:

אילו המשעבד וכו'. טעמו דר"ג מפרש למה כותב המשחרר והוא רבו הראשון הואיל ושחררו דה"ל כמכרו וחייב לשלם משלו. ל"א קושיא היא דפריך הש"ס למה לא יכתוב העבד שהרי שיעבודו של השני עליו ולא יהא אלא שדה המשועבדת לבעל חוב ומכרה שהמלוה טורף מיד הלקוחות:

פתח לנו ר' יוחנן פתח. קטנה והיא מאירה כחלון:

לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד. דכיון שנאסר איסור שאין לו פדיון אף טירפת בעל חוב לא עדיפא מנתינת דמים והיינו דוקא ברבו ראשון אבל לא ברבו השני:

ופריך מעתה שאין העבד משועבד לאחר שחרורו של הראשון. למה קאמר הת"ק שכותב העבד שטר על דמיו לרבו השני:

א"ר אילא. היינו טעמא שטובה היא לעבד שיתן לרבו השני דמי שוויה או כפי חובו ולא יאמר לו רבו השני עבדי אתה ויוציא לעז על בניו:

כמה דר"מ קונס בדברים. אם עביד איסורא קניס ליה דאפילו היתר שבו מפסיד:

כן רשב"ג קונם בדברים. כיון דעבר איסורא ושחרר העבד מחוייב נמי לשלם היזיקו של השני והעבד פטור:

שטר שיש בו רבית. שכתוב בו פלוני לוה מנה מפלוני בשכר כך וכך לשנה:

עד איכן. כמה יהא מכוסה ולא ניחוש בו לחפישת הכלב:

עד ג' טפחים. שהכלב מריחו ומחטטו ומוציאו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף