משתמש:עמד/ארגז חול

תחילתדףכאן יח/א מתני' מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעודה או תלמידים לדרשה ולא חיישינן לטרחא דשבת:

מפנין תרומה טהורה. דחזיא לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפילו לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע"ג דבחול חזיא לשרפה וליתנה לפני כלבו בשבת ובי"ט לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאין ביו"ט כדתנן ואין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט ואוקימנא טעמא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט:

לוף. מין קטניות שאינו ראוי חי אפילו לבהמה:

לעורבין. כגון העשירים שמגדלים עורבים לגדולה:

גמ' כמה הוא שיעור הקופות. עד כמה תהא מחזקת הקופה:

דתנינן תמן. בשקלים פ"ג:

בג' קופות של ג' ג' סאין היו תורמין. ה"ה כאן קופות דמפנין בהן בשל ג' סאין איירי:

תמן תנינן. בריש פ' המוציא:

כמה הוא שיעור הכוסות. כוס הנזכר במתני' כמה הוא שיעורו:

ישנן רביעית יין איטלקי. דלכל כוס סגי ברובע רביעית יין כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית דכל תמרא דלא דרי על תלת מיא לאו חמרא הוא ה"ה כוס דמתני' בכוס של רובע רביעית איירי:

מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה. בד' או ה' קופות והא דתנן במתני' אבל לא את האוצר היינו שלא יגמור לפנות את האוצר משום דאתי לאשוויי גומות:

אבל עושה הוא שביל ברגליו. שמפנה לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוה טלטול:

במדומע. חולין בתרומה טהורה. דחזי לכהן מיהת:

ובאותו שיש בו כדי להעלות. פליג אהא דמשני דברייתא דמטלטלין איירי בתרומה טהורה וכו' אלא מוקי לברייתא דמטלטלין באותו שיש בו כדי להעלות שהתרומה בטלה בחולין ואף על גב שצריך להעלות מתוכו כפי התרומה שנפלה בה מטלטלין וברייתא דאין מטלטל איירי בשאין בה כדי להעלות ותרווייהו בתרומה טמאה שנדמעת איירי:

מאן תנא מטלטלין. בשיש בו כדי להעלות דהא מ"מ אסור להעלות דמתקן הוא בשבת:

דתנינן. בפ"ה דתרומות:

סאה שנפלה היא סאה שעלתה. וכמאן דמונחת לבדה היא ולא מתקן מידי:

ה"ז תרומה למחר. דבשבת אסור לתקן טבל ודאי לכך אומר מע"ש ואע"ג דלא חל שם תרומה עד למחר לא הוה כמתקן בשבת:

ואין אדם עומד בשבת וכו'. דאמירה דידיה ה"ל כמתקן ואע"ג דאסור לאכלו בשבת נמצא שלא תיקן בשבת כלום אפ"ה אסור דמיחזי כמתקן:

אין אדם עומד מערב שבת וכו'. דכיון דלא הוה תרומה אלא בשבת ה"ל כמתקן בשבת:

מתניתא. דטבול יום פ"ד:

לגין. כעין כד של עץ:

ומילאוהו מן החבית. שיש בה מעשר טבל היינו מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דהוא במיתה בעודו טבל ואפילו לכהנים אסור:

ה"ג אם אמר ה"ז תרומת מעשר משתחשך ה"ז תרומת מעשר אם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום. וה"פ ה"ז תרומת מעשר משתחשך כדי שיעריב שמשו של לגין ולא יפסול התרומה דאם היתה תרומה חלה מבעוד יום היתה נפסלת בטבול יום:

הרי זה עירוב לא אמר כלום. לפי שאין עירוב קונה אלא בסעודה הראויה מבעוד יום וזה אינו ראוי עד שיעריב השמש שמעינן מיהת דאם אמר בע"ש שתהא תרומה בשבת דהוה תרומה דאס"ד דאינו תרומה למה קאמר דאם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום לפלוג ולתני בדידיה אם אמר כן בע"ש שתהא תרומה מבערב שאינו תרומה ועוד מדסיפא בשבת רישא נמי בשבת איירי ואפ"ה הוה תרומה וקשיא לרבי יוסי ברבי בון:

ומשני פתר לה לשעבר. מתני' איירי בדיעבד שאמר הרי זה תרומה למחר ואז מהני בדיעבד ורבי יוסי לא קאמר אלא דלכתחילה לא יעמוד אדם בערב שבת ויאמר הרי זה תרומה למחר:

והתני ר"ח. במתניתין אומר הרי זה תרומה וכן אומר הרי זה עירוב ואומר לכתחלה הוא דמשמע:

אית לך מימר לשעבר. וכי אפשר לפרש אומר לשון דיעבד:

חזר בו רבי יוסי ברבי בון. מהא דמוקי למתני' בלשעבר:

מאי כדון. אלא איך מפרש למתני' דלא תקשי ליה:

מכבר לשאפרישנה. שאומ' מערב שבת תרומה תהיה מעכשיו מע"ש לכשיפרישנה בשבת והיינו בתרומת מעשר של דמאי וכגון שהיו כהן או עני למודים לאכול אצלו שמותר להפריש בשבת כדתנן בדמאי ונמצא שהיה מתוקן מע"ש ואין נרא' כמתקן בשבת:

ופריך הגע עצמך. אמור בעצמך אם היתה תרומה ודאי שהכהן הוא שמפריש התרומת מעשר ואיך הוא אומר דהא אסור להפרישה בשבת נמצא שלא הועיל כלום באמירה:

ומשני מכבר לכשאוכלנה. הכהן אומר מעכשיו תהא תרומה לכשאוכלנה בשבת:

הגע עצמך שהיתה תרומה טמאה. דלא חזיא למידי ואסור לאוכלה וגם להפרישה אסור:

ומשני משכבר לכשאניחנה בזוית. שיאכל תחל' ויניח התרומת מעשר בצד הזוית האחר שכן מותר לעשות ואומר שמעכשיו תהא תרומה לכשיניחנה בזוית:

ה"ג הדא אמרה טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו. וה"פ דתרומה טמאה אסור לטלטלה דלא חזי למידי בשבת אלא ה"ק טבל שיש בו תרומה טמאה מותר לטלטלו וצריכין לומר דהטבל יכול לתקנו בשבת דאל"כ אף שנאמר שהוא טבל אסור לטלטלו וע"כ איירי כשהתנה עליו בע"ש:

כיצד הוא עושה. לתקנו בשבת דהא מ"מ אסור לטלטל תרומה טמאה ואיך מפרישה:

נותן עיניו. במקצת הטבל שיהא מעשר ואוכל השאר:

חצב. עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל:

נעמיות. בנות היענה:

יטלטלו הזמורות. ראוי הוא להיות לו פילין ולהאכילן:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בשיש לו מאותו המין. בביתו כגון שיש לו עורבים בביתו וגם שאר בני אדם מגדלין אותן ודאי דמותר לכ"ע את הלוף:

אלא כי פליגי ת"ק ורשב"ג. בימי שאין לו מאותו המין. דבטלה דעתו אצל כל אדם:

לא אתיא. הא דמתיר במתני' לפנות מפני ביטול בה"מ אלא כר"ח:

חמת גרר. שם מקום:

בררו לכם. במחשבה בעלמא:

ואתם מותרין לטלטל למחר. ש"מ דמותר לטלטל מוקצ' לצורך בה"מ:

שנייא הוא. שאני הכא דאבנים כשחישבו לישב עליהן ה"ל ככסא ולפיכך מותר לטלטלן אבל האוצר שאינו ראוי לשום דבר אפשר דאסור: תחילתדףכאן יח/ב מתני' זרדין. מין קנים הן שמזרדים כשהן רכים ואוכלים אותם:

ואם לאו אין מטלטלין אותם. משום דסחמייהו דהני להסקה קיימי בעינן בהו הזמנה:

כופין סל לפני האפרוחים. אשמועינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ובגמרא מפרש לה:

שברחה. מן הבי':

דוחין. בידי':

מדדין עגלים. אוחזו בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסייעו ומנענע לו ברגליו:

ואשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועיו מאחוריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך:

שנוטל אחת ומניח אחת. שהתינוק מניע את רגליו כשמניח אחת מגביה אחת:

אבל גורר אסור. מפני שנושאתו:

גמ' וקש לאו כמפוזר הוא. וכיון שכן א"צ לשום תיקון למאכל בהמה ואיך תני במתני' אם התקינן למאכל בהמה:

על מ"ד. לעיל בפ' כירה:

כל המיוחד לאיסור. כלי שמיוחד לצורך דבר איסור כגון מנורה אסור לטלטלו:

דתנינן. לקמן פ' נוטל:

האבן שע"פ החבית מטה על צדה והיא נופל'. אע"ג דאבן מיוחד לאיסור אפ"ה שרי לטלטלה כיון שלא ייחדו בפירוש לאיסור:

ה"ג פתר לה רב בשוכח. ששכח בין השמשות שלא מדעת שלא נעשה החבית בסיס לדבר האסור הלכך מותר לטלטל החבית כדי שיפול האבן:

עלו מאיליהן. על הסל אסור לטלטל הסל הרי שהסל מיוחד לאיסור דאל"כ אפי' בעודן עליו יהא מותר לטלטל ואפ"ה מותר לכפות הסל וקשיא למ"ד כל המיוחד לאיסור אסור ויותר נראה דה"ג ותני עלה עלו מאליהן מותר לטלטלו וקשיא למ"ד כל המיוחד לאיסור אסור:

במאוס. שהיה הסל מאוס הלכך מותר לטלטלו וליתנו לפני האפרוחים דה"ל כגרף של רעי וללישנא בתרא לכך מותר לטלטלו לאחר שירדו אם עלו מאיליהן:

אפי' סאה אפי' תרקב. אם עלו עליו אסור לטלטלו וכי אפשר לומר בסאה ותרקב שהן מאוסין הלא אפשר לנקותן בקל ועוד שהרי צריכין לנקותן להשתמש בהם: תחילתדףכאן יח/ג מתני' מסעדין. מפרש בגמרא:

חכמה. מיילדת:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב. דאיכא טירחא יתירא:

אבל מסעדין. אותה בי"ט:

ומילדין אשה בשבת. ואין צריך לומר שמסעדין וכ"ש ביום טוב:

וקושרים הטיבור. של ולד שהוא ארוך שאם לא יתקשר ויתכרך בשום דבר ויגביהו התינוק יצא מעיו:

גמ' ונופח לו בחוטמו. שנחיריו סתומין לו ברירין:

ונותן ידו למטה. מרחם הבהמה ומקבל הולד שלא יפול לארץ:

ושומט דדיה. של אמו ונותן לתוך פיו:

מרחמין. מאהבין את ולדה עליה:

גוש של מלח. חתיכה של מלח דכייב לה וזוכרת צער לידה ומרחמה את הולד אם רחקתו:

כיי דתנינן תמן. כי האי דתנן בר"ה פ"ב:

ולא זו בלבד. עדים שהולכין לעדות החדש שמחללין את השבת לבוא ולהעיד אלא אפי' החכמה שבאה ליילד מחללת את השבת:

עושין לחיה מדורה. להתחמ' בה אם נתקררה עושין מדורה לחיה אפילו בתקופת תמוז שהצינה מזקת לה:

מדורה. היסק גדול:

נפקא מיילדה. לישראלית בשבת:

אתת ושאלת לר'. אם מותר לחתוך הטבור או לא:

א"ל. רבי שתשאל למיילדת:

אמרה ליה לית כאן מיילדת. א"ל לך עשה כמו שנוהגין כאן שלא רצה לפסוק בפירוש כר' יוסי אם היה שם המנהג לאסור:

כיני מתניתא. כן צריכין לפרש למתני' וכל צרכי חיה עושין בשבת ולא כדתני וכל צרכי מילה עושין בשבת דבפרק דלקמן תני לה:

טומנין אותו בשמן. שהיא רפואה לחמם הולד:

ערבון לארץ. שמיד כשנולד קובר ממנו בארץ שאף האדם יקבר שם וזה הערבון:

הדרן עלך פרק מפנין

תחילתדףכאן יט/א מתני' איזמל. למול את התינוק וקאי אמתני' דפרקין דלעיל דסליק מיניה וכל צרכי מילה עושין בשבת:

מגולה. בפני הכל ומשום חיבוב מצוה צריך לגלויי:

ובסכנה. שגזרו העכו"ם על המילה:

מכסהו. כדי שלא ירגישו:

ע"פ עדים. שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא ולא יחשדוהו שמביא כלים אחרים תחת כנפיו אבל שלא בשעת הסכנה לא שרינן בעדים משום חיבובי מצוה:

לעשות ברזל. לצורך האיזמל:

כלל אר"ע וכו'. נחלק על ר"א במכשירי מצוה שאין דוחין הואיל ואפשר לעשות מע"ש:

מילה עצמה שאי אפשר לעשותה מע"ש. דזמנה ביום השמיני דוחה את השבת:

גמ' הוינן סברין מימר. סלקא אדעתין לומר דבכל מכשירי מצוה פליג ר"א וסובר דדוחין שבת:

ממה שצריך ר"א לדרוש גז"ש דביכורים ביכורים. דכתיב בשתי הלחם ביכורים ובעומר ביכורים לגז"ש דשתי הלחם דוחין שבת:

הדא אמרה וכו'. ש"מ דלאו בכל מכשירי מצוה פליג ר"א ואפילו באותן שדוחין הן עצמן אין מכשיריהן דוחין שבת חוץ ממילה דאל"כ גז"ש למה לי:

ופריך ולמה צריך ר"א לדרוש גז"ש דביכורין ביכורין. הא עיקר מצותה ודאי דדחי שבת דמ"ש שתי הלחם מכל קרבנות ציבור הקבועים להם זמן דדוחין שבת:

אלא ע"י שעיקר דוחה שבת. בלא גז"ש וכי אתי גז"ש לרבות מכשירין כגון שלא נאפו מע"ש שאופין אותו בשבת אע"ג דמלאכה דאורייתא היא מכשיריה דוחין את השבת אבל מכשירי מצות שהן שבות לד"ה דוחין את השבת:

לולב ומכשיריו דוחה את השבת. אע"ג דליכא קרא ש"מ דלכל א"ר אליעזר דמכשירין דוחין את השבת דאל"כ לולב מנ"ל שמכשיריו דוחין את השבת:

ומשני להביאו מראש הדקל. הא דמתיר מכשירי לולב היינו דוקא באיסורי דרבנן כגון להביא מראש הדקל דאינו אלא איסור שבות אבל באיסור דאורייתא לא:

ומשני להביאו מחוץ לתחום. הוא דדוחה שופר את השבת אבל באיסור דאורייתא לא:

ותני כן. ותניא נמי הכי דאיסור דאורייתא אינו דוחה:

אין מגרדין. השופר מבחוץ:

ולא מגרדין. מבפנים:

ולא מפרכין. העוקצין היוצאין ממנו:

א"ר יונה סלקה מתניתין. ליתא למתני' דמשמע דהלכה כר"ע דהא ר' הורה כר"א ל"א סלקה למתניתין דתני בה דר"א יליף מגז"ש דשתי הלחם מכשיריו דוחין את השבת דהא תני בשם ר"ח דאף לולב מכשיריו דוחין את השבת אפי' במלאכה דאורייתא ולפ"ז צ"ל דגרסי' בברייתא דתני בשם ר"א דמכשירי לולב דוחין שבת אפילו במלאכה ממש א"נ כיון דתני כן בשם ר"א דייק דאפי' במלאכה דאורייתא קאמר דאי בשבותי' אפי' רבנן מודו:

חבורה היתה מקשה. כלומר קשיא להו לבני הישיבה:

ומשני א"ר הושעיא וכו'. לא כך הוה מעשה שהורה ר' כר"א:

ר"י הגוזר. המל את התינוקות:

במבוי שאינו מפולש. הוה המעשה אלא שלא נשתתפו והתיר רבי להביא מבית למבוי וסברוהו דכר"א פסק רבי וליתא דלית כאן איסור כלל:

ופריך כהדא תנינן וכו'. וכי לא תנינן בכזה שאסו' לטלטל ואיך התיר רבי אם לא דכר"א ס"ל:

קיימתיה. הא דהתיר רבי בתינוק ובאיזמל ששבתו במבוי עצמה ולא בבית שבמבוי ולכך התיר רבי לטלטלו:

ופריך ואינו אסור לטלטלו. אפי' במבוי עצמה מצד זה לצד זה כיון שלא נשתתפו:

כמה דאתמר. כמו שאתה אומר בכלים ששבתו בחצר אף על גב דלא עירבו הבתים שבחצר יחד ואסור להוציא מבתים לחצר ומחצר לבתים אפילו הכי מטלטלין הכלים ששבתו בחצר בכל החצר:

ודכוותה וכו'. ובעו מיניה מי אמרינן כמו כן בכלים ששבתו במבוי שמטלטלין בכל המבוי או דלמא שאני חצר דיש לו ד' מחיצות משא"כ במבוי:

בשבת שאלון ליה. אינהו שאלו מר' יוסה כשהיו עסוקין במסכת שבת ולא השיב להם:

דלא הוה וכו'. שלא היה ר' יוסי משיב על כל דבר אלא במקומו הראוי לו ושאלה זו מקומה בעירובין:

כד אתו. ללמוד מס' עירובין:

ה"ג אמר לון וכו' בכל המבוי רב אמר וכו' וכ"ה בעירובין:

אין מטלטלין. כלים ששבתו במבוי שלא נשתתפו אלא בד' אמות:

רב כדעתיה. רב לשיטתו. ור"י לשיטתו:

ר"י. שהוא אומר דקורה לבד מתרת המבוי אפי' בלא שיתוף לכך קאר"י דכלים ששבתו במבוי מטלטלין בכל המבוי:

לאיזה דבר משתתפין במבוי. דהא בלא"ה מותרין לטלטל בכל המבוי:

כדי לעשות כל הרשויות אחת. שיהא מותר לטלטל במבוי ואף מן הכלים ששבתו בבית:

עושה לה חולה. שורות של בני אדם ומביאה דרך רה"ר דבני אדם כמחיצה דמיין:

הוה ליה עובדא. בא מעשה לידו ושכחו ולא הביאו איזמל של מילה:

שרא. ליה למיעבד חולה ופריך ולא כן תני וכו' שמא יאסר. ומותר לו להחמיר על עצמו ולמה איקפד רבי סימון:

הכין הוה עובדא. מתחלה שאל לרבי אמי ואסר ואח"כ שאל לרבי סימון:

ואיקפד רבי אמי. דאסור לשאול:

שמא יתיר. כיון דלא ידע דחכם אחר אוסרו וקי"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר:

אנשון. שכחו מפתחות של בית המדרש הגדול להביאן מע"ש לבית שבחצר בה"מ:

אתון ושאלון ליה. לרבי ירמיה:

א"ל. כשתראו שהרבה בני אדם עוברים תעשו אותן שורה ותוכלו להביא המפתחות לשם:

חייליה דר"י. ראייתו של ר"י דהתיר לעשות חולה לדעת בני אדם העומדים שם מהא:

בין לדעת. שיודעים העומדים שם שהעמידום כדי שיעשו מחיצה:

הרי זה חולה. ומטלטלין על ידה:

דרך מנעלין. דרך מקומות הנעולים בלילה:

הוה ליה עובדא. היה מעשה לימול אצל רב ששעה בנו ושכחו ולא הביאו איזמל מע"ש:

מישחוק קונדיטין. לשחוק בשמי' ליתנן בתוך היין לא שכחת' ולהביא הסכין למצוה שכחתם:

אף הוא אינו מוציא לעשות חולה. בתמיה וכי אינו יכול למצוא אנשים לעשות חולה כדי להביא הסכין שר"א מתיר לעשות איסור דאוריי' אלא ודאי דאף חולה אסור לעשות לדעת הלכך מתיר ר"א להביאו מגולה ל"א ה"פ דדייק ממתניתין דאסור לעשות חולה דאל"כ למה מתיר רבי אליעזר להביאו מגולה ומשני שאם אומר וכו' דממתני' ליכא למידק שאף שאתה מתיר לו לעשות חולה מ"מ איצטריך לאשמועי' דמותר להביאו מגולה דלפעמים אינו מוציא לעשות חולה מה לעשות לעם:

שלא הביאו סכיניהם. לשחוט את הפסח בע"פ שחל להיות בשבת אם מותרים להניחו על גבי טלה שהוא מחמר כלאחר יד שאין דרך טלה לשאת משא ושרי מדאורייתא ובמקום מצוה דמעכב עשיית הפסח דחינן שבות זה או לא דחינן:

בני נביאים הן. והן מעצמן יעשו כפי הדין:

תוחבו בגיזתו. דהיינו בצמרו תחבו הסכין וגדי שחין לו צמר תחבו לו בין קרניו ואין זה משאוי שנאמר שעובר על שביתת בהמתו דלאו אורחי' לשאת בכה"ג:

נזכר הלכה. שכך שמע מרבותיו שמותר לעשות כן:

שאין לה בית אב. כלומר שלא קיבלה מרבותיו אינה תורה ואין לסמוך עליה לכן אמר שכך קיבלה מרבותיו ל"א כל תורה שאין לה עניין ודוגמא ממקום אחר אע"פ שהוא הל"מ קרוב להשתכח ולהכי אע"פ שהיה הדבר קבלה ביד הלל אפ"ה היה דורש מהיקש וגזרה שוה והראשון נ"ל:

תמן תנינן. בפרה פ"ב:

רכב עליה. על הפרה:

עבר בה נהר. אחז בזנב' ונסתייע בה כשעבר את הנהר:

קיפל עליה את המוסרה. האבל שקושר אותה בו קפלו ונתנו על גופה:

ה"ג נתן טליתו עליה פסולה. אבל קשרה במוסירה עשה לה סנדל בשביל שלא תחלוק פרש עליה מפני זבובים כשרה. וה"פ שנאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול ונאמר בעגלה ערופה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול אף עול האמור בפרה עשה שאר עבודה פסולה כעול אבל לצרכה כשרה דלא הוה דומיא דעול:

הדא ילפא מההיא וכו'. כלומר פרה ילפי' מפסח ופסח מפרה:

הדא ילפ' מההיא. פרה ילפי' מפסח שאם תלה בפרה סכין לשחוט בה (בפרה) כשרה ולא מיקרי עול דה"ל לצרכה:

ההוא. פסח ילפינן מפרה שכל עבודה שהיא לשם קדשים כמו פרש טליתו עליה דלא מיקרי עול בפרה ה"ה דלא מיקרי עבודה בקדשי':

ופריך ויתיר להן ע"י חולה. היה לו להלל להתיר להן להביא הסכינים ע"י חולה דהיינו ע"י שורות בני אדם:

אלא כר' אמי. דאסר לעיל חולה שנעשית לדעת וקשיא לרבי סימון:

ומשני ואפי' תימר כרבי סימון. דמותר לעשות חולה אפילו לדעת והא דלא התיר להן הלל שאף דין זה שמותר לעשות חולה נעלם מהלל כשם שנעלם ממנו שמותר לתחוב בצמר ובין קרניו:

והלא אי אפשר וכו'. והלא א"א לב' שמיטו' שהן י"ד שנה שלא יחול בהן ע"פ בשבת וכיון שזמן קצר הוא איך נעלם ונשכח מכל ישראל דין זה דפסח דוחה שבת:

ומשני כדי ליתן גדולה להלל. שיודע מה שלא ידעו כולם ויהיה נשיא בישראל:

כך מכשירי שחיטה דוחין את השבת. דסבירא ליה לרבי אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת:

אימורי ציבור. הקטר חלבים של קרבנות שבת יוכיח:

ה"ג אימורי ציבור יוכיחו שיכול לעשותן במוצאי שבת. וכ"ה במס' פסחים:

ודוחין את השבת כדתנן במתני' ר"פ אלו דברים דוחין את השבת וכו' הקטר חלבים:

ה"ג א"ל מה למכשירי שחיטה וכו'. וכ"ה בפסחים:

שכבר דחה שחיטה את השבת. כמצוותה וכיון שכבר ניתן שבת לדחות לא גזרו אח"כ על השבות הצריך:

שמא ימצא הזבח פסול. ולא יבא לשחוט:

ופריך גבי תינוק מאי אית לך. למה פליג ר"ע גבי תינוק למה לא ידחו מכשירין את השבת דהא לא שייך גביה פסול ומשני שמא יחלה התינוק קודם שימול נמצא שחילל שבת בעשיית המכשירין ולא קיים המצוה:

התיבון. הקשו לר"ע דאמר כל המכשירין שאינו יכול לעשותן מע"ש דוחין השבת אם נפל המזבח בשבת שלא היה יכול לבנותו מע"ש שהרי שלם היה למה אינו דוחה השבת כלומר שיהא מותר לבנותו בשבת:

ומשני מין מזבח וכו'. הרי מצינו שבונין המזבח בע"ש אם היה צריך לו הלכך אינו דוחה משא"כ י"ד שחל להיות בשבת א"א להקדימו או לאחרו הלכך עושין אותו בי"ט וכן מילה ביום השמיני:

ה"ג הגע עצמך שחל שביעי שלו בי"ד שחל להיות בשבת. וה"פ דקשיא ליה טמא מת שחל ז' שלו להיות בשבת שלא היה יכול להזות בע"ש ואפ"ה קאמר ר"ע שאינו דוחה השבת:

ומשני מין הזייה. בשאר טמאים ראויה מאתמול משא"כ בשחיטת פסח שזמנו קבוע ביום ההוא: תחילתדףכאן יט/ב מתני' מוהלין. חותך את הערלה:

ופורעין. פריעת העור המכסה ראש הגיד:

ומוצצין. את הדם ואע"ג דהיא עשיית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא ע"י המציצה:

אספלנית. תחבושת:

לועס בשיניו. דכמה דאפשר לשנויי משנינן:

לא טרף יין ושמן. כך היו עושין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין בצים בקערה:

חלוק כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד:

לא התקין. לא הזמין:

כורך על אצבעו. דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול:

גמ' ואחת לציצים. שנשתיירו שלא חתך כל הערלה:

עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע שהוא אמר כל לשונות שהן כפולין במקרא לרבוי אתיין דרשינן שפיר מימול ציצין ופריעה:

ה"ג כר"י וכו' התורה דברה כדרכה וכו'. אלא לר"י שהוא אומר לשונות כפולין לא דרשינן דדברה תורה כלשון בני אדם:

מנן ליה. מנא ליה ציצין ופריעה דמעכבין המילה:

למולות. לשון רבים שני מילות:

שצריך להטיף ממנו דם ברית. דדלמא ערלה כבוש' היא שהעור דבק בבשר וה"פ דקרא המל מי שהוא כבר נימול ימול שנית:

מכאן לישראל ערל שלא ימול. אחרים דה"ק המל מי שהוא בעצמו נימול ימול לאחרים:

ואצ"ל עכו"ם ערל. שלא ימול אחרים:

כל שכיוצא בך. שהם נימולים וישראלים הם ימולו אחרים:

וכותי. אע"פ שהוא נימול:

לשם הר גריזים. לשם דמות יונה הטמונה להם בראש הר גריזים לשם אותו דמות הם מוהלין:

עד שתצא נפשו. של המוהל:

מפני הסכנה. שלא יעשה כרות שפכה:

בימי בן כוזיבא. שמשכום עכו"ם באונס בכרך ביתר וגברה יד בן כוזיבא ונצחם ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימיו:

שצריך להטיף וכו'. דחיישינן שמא ערלה כבושה היא:

על שנתגייר מהול. כגון ערבי מהול דליכא שום ספק ערלה:

הלכה כדברי תלמיד. כרבי שמעון בן אלעזר אף על גב דרבי יהודה רבו פליג עליו בברייתא כדאיתא בבבלי בפרקין אתא עובדא וכו'. מעשה בא לפני רב בתינוק שנולד כשהוא מהול ושאלו מהו למול אותו בשבת:

ומר. ואמר מהא דתני מפני שהיא ערלה כבושה ולא תני חיישי' שהיא ערלה כבוש' משמע דודאי ערל הוא הלכך מחללין עליו את השבת דמילה ודאי בזמנה דוחה את השבת:

אין דוחין עליו את השבת. דספק ערל הוא ולפיכך צריך להטיף ממנו דם ברית:

ה"ג אתייליד ליה חד בר כי ממסמים ביה וכו'. וה"פ נולד לו בן כשהוא מהול וכשהתחיל למשמש בו להטיף ממנו דם ברית מת תחת ידו:

אמר רבי אבין. לא כך היה המעשה אלא שנעשה פצוע דכא מחמת הטפת דם ברית:

ונתענה. רב אדא עליו כדי שימות כיון שפסול לבא בקהל:

רבנן דקסרין אמרין כרות שפכה נעשה. מי שנכרת לו הגיד מן העטר' ולמעלה לצד הגוף שוב אינו מוליד:

נתערבו מלמטן. כגון שטרף יין ושמן מערב שבת ונתערבו מלמטן מהו שיערה עליהן בשבת יין ושמן או לא: תחילתדףכאן יט/ג מתני' ומזלפין עליו. את החמין:

ספק. כגון ספק בן ח' חדשים דהוא כאבן בעלמא ואין מילתו דוחה שבת ספק בן ט':

רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס. דאיתרבי מקרא כדמפרש בגמרא:

גמ' אנן תנינן. במתני' מרחיצין את הקטן דמשמע הרחצת כל גופו:

תניי דבית ר' תני מרחיצי' את המילה. דמשמע דוקא את המילה ולא שאר הגוף:

ע"כ את אומר וכו'. כלומר תדע דמרחיצין את הקטן תנן מדתני שמואל:

ה"ג א"ר יוסי כל שעה היה ר' זעירא אומר בשם ר' בא שא"ל תני מתני'. כשתחזיר על משנתך תתני במשנתינו מזלפין ע"ג מכה:

אם אומר וכו'. ואי ס"ד שמרחיצין את המילה תנן אבל לא כל גופו ל"ל למיתני כלל הא מילה נמי מכה היא ומאי איכא בין מכתו של גדול לשל קטן כי היכא דמתירין בשל גדול ה"ה נמי בשל קטן:

בהיותו כואב אין כתיב כאן. דהוה משמע כאב המילה לחוד:

מפקדים לחייתא. מצוים למילדות:

כל שיקויין. כל הרפואו' שאתם עושין לילד הנימול לאחר המילה בחול תעשו לו בשבת:

מפני הסכנה. שמניעת חמין סכנה היא לו:

ה"ג מפני הסכנה רבי יוסה בעי אם מפני הסכנה מחמין לו חמין ר"י בר' בון וכו'. וכ"ה לעיל פ' כירה וה"פ ר' יוסה פריך אם מפני הסכנה מתירין לו לרחוץ פשיטא דהא אפי' לכתחלה מותר לחמם לו חמין לחולה שיש בו סכנה:

בשם רבנן. שבבבל דמחמין לו חמין לתינוק ביום השלישי מפני הסכנה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

אלונטית. בגד שמסתפגין בו:

לא יטול וכו'. שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בחמין בשבת א"נ דאיירי כשאלונטית עדיין ע"ג מעיו ויש לחוש לסחיטה א"נ משום רפואה דאסור בשבת:

לית כאן אלא מותר. צריך לשנות בברייתא נוטל אדם עריבה וכו' דאפי' רוחץ בהן בשבת אין כאן איסור כיון דאינו רוחץ בהן כל גופו ולל"ב צ"ל דס"ל לריב"ל דליכא למיחש לסחיטה ולא מיחזי כרפואה:

תמן תנינן. בפ"ק דחגיגה:

הכל חייבין. במצות יראה כל זכורך שצריכין להתראות בעזרה ברגל:

חוץ מחש"ו. דלאו בני דעה נינהו ופטורין מן המצות:

וטומטום ואנדרוגינוס. דכתיב זכורך:

מה אמר בה ר' יהודה. באנדרוגינוס לעניין מצות ראייה כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא:

נישמעינה מן הדא. כמו ת"ש:

אף הסומא אמתני' דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה:

ולית בר נש וכו'. ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה:

ופריך מחלפא וכו'. קשיא דר"י אדר"י. הכא אמר גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס:

וכה וכו'. והכא גבי ראייה אומר זכורך למעט אנדרוגינוס:

ומשני ר"י ורבנן וכו'. ורבנן דרשי ערל דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת: תחילתדףכאן יט/ד מתני' ושכח ומל של ערב שבת בשבת חייב. וכגון שקדם ומל של שבת בערב שבת דלא ניתנה שבת לדחות שאין לו תינוק שיהא זמנו היום הלכך לא היה טרוד היום במצוה שלא היה מוטל עליו לעשות ולא היה לו לטעות לכך מודה רבי יהושע דחייב:

ורבי יהושע פוטר. כיון דניתנה שבת לדחות אצל האיש הזה למול את בנו השני שזמנו בשבת פטור גם על זה שלאחר השבת אף על גב שאין בעשייתו מצוה:

גמ' דרבי מאיר היא. מתני' אתיא כרבי מאיר שרבי יוחנן היה שונה במשנה שכח ומל את של ערב שבת בשבת פטור והיינו כרבי מאיר דאמר דבר שעשייתו מצוה פטור וה"נ מצוה קעביד:

ושאין בעשייתו מצוה במחלוקת. ר"א ור"י כדתני במתני' ה"ג רש"א דבר שאין בעשייתו מצוה חייב ושיש בעשייתו מצוה במחלוקת. וה"פ ר"ש סובר במל של אחר השבת בשבת לד"ה חייב כי פליגי במל של ע"ש בשבת לר"א חייב ולר"י פטור דהא קעביד מצוה:

דברי ר"מ. דקאמר בפ' אלו דברים השוחט לשם אימורי ציבור פטור:

והוא שיהא שה תמים. לאפוקי בעל מום דאינו ראוי לקרבן ולא מיקרי טועה וחייב:

דבר שאין לו קצבה. צריך שיהא הדבר שטועה בו דבר שאין לו קצבה:

ה"ג ודבר שדרכו להתחלף. פי' שיכול להתחלף בקרבן שנתחלף בו:

ודבר שיש בעשייתו מצוה. דאף ששחטן לשם שלמים מ"מ כשרים כדתנן בריש זבחים כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרים ודוקא כשיש בו כל הני תלתא הוא דפוטר ר"מ:

מאי אית לך וכו'. מה נקרא דבר שאין לו קצבה א"נ כיון דבאימורי ציבור קיימין הרי יש להם קצבה:

ר' ירמיה סבר. למימר דכל הקרבנו' שדוחין את השבת נקראים דבר שאין לו קצבה שהרי לא כתוב בתורה כמה קרבנות ידחו את השבת:

שאין את יכול לעמוד על מניינן. והיינו פסח:

ה"ג ר' יוסה כד הוה מטי לאילין תינוקות ספיקות היה אומר יפה לימדני ר' ירמיה אית לך מימר שאין את יכול לעמוד על מניינן אלא שלא ניתנה התורה קצבה כמה פסחי' וכו'. וכ"ה בפסחים וה"פ כשהגיע למתני' דהיו לפניו שתי תינוקות אמר יפה למדני ר' ירמיה דדבר שאין קצבה היינו שלא נזכר בתורה סכום מניינם דאי ס"ד דדבר שאין לו קצבה היינו דבר שא"א לברר מניינם קשה הרי תינוקות שידענו כמה הם שימול בשבת ואפ"ה פטור:

דברי ר"ש. לדעת ר"ש דאמר בדבר שיש בעשייתו מצוה מחלוקת:

תיפתר. דהא דפליגי ר"א ור"י איירי שיש שם חבורה אחת שלא שחטה הפסח וה"ל טרוד בדבר מצוה:

והוא ששכח ומל את של ע"ש בשבת. וכדפרישית במתני' מלו בשחרית. זהו של שבת מל בשחרית ובין הערבים מל את של אחר השבת מהו מי אמרינן כיון דניתנה שבת לדחות אצלו פטור או דלמא בהאי שעתא לא ניתנה שבת לדחות אצלו שכבר עשה מצותו של זה שניתנה שבת לדחות אצלו:

ר"ז אמר דר' ינאי פוטר בזה. דהא ניתנה שבת אצל הדין גברא:

ר' בא אמר. שר' ינאי מחייב כיון שכבר מל של שבת לא מיקרי טרוד:

וליידא מילה וכו'. לר' בא פריך לאיזה צורך אמר ר' ינאי שקדם ומל של שבת בע"ש הא אפי' קדם ומל של שבת בשבת חייב:

ומשני להודיעך האיך דרכן של תינוקות להתחלף. כלומר איך בא לטעות ולמול את של אחר השבת בשבת וקאמר מפני שכבר טעה ומל את של שבת בע"ש וסבר דשל אחר השבת נמי זמנו בשבת:

ה"ג על דעתיה דר"ז ר' ינאי כר' מאיר. וה"פ ר' ינאי דמוקי למתני' והוא ששכח ומל של שבת בע"ש אתי' מתני' כר"מ דאמר דפליגי בשכח ומל של אחר השב' בשבת אבל בשכח ומל של ע"ש בשבת חייב וכדתני בבריי' דר' חייא בשם ר"מ ומביאה בבבלי בפרקין:

מה דמר ר"ח. דבעינן שתהא חבורה אחת שלא שחטה כר"ש דאמר בשכח ומל של אחר השבת בשבת לכ"ע חייב:

ומה דאמר ר"י כר"מ. כדפרישית:

ומשיבין דבר וכו'. וכשמתיישבין מאי איכא בין ר"מ לר"ש:

ואשכחון דפליגי. בהרבה דברים דלר"מ בעינן דבר שיש לו קצבה משא"כ לר"ש ועוד בהרבה דברים:

אילו תינוקות ספיקות. כלומר מי שהיה לו למול שתי תינוקות:

מה את עביד לן. למאי מדמינן אותן לדבר שיש לו קצבה או לדבר שאין לו קצבה:

ה"ג אין תעבדינון כדבר שאין לו קצבה אפי' אין שם תינוק אחר למול ואין תעבדינון וכו'. וה"פ כדבר שאין לו קצבה אפי' מל של שבת בע"ש פטור ואם כדבר שיש לו קצבה דוקא שיש שם תינוק אחר הוא דפטור דה"ל טרוד ממש אבל בלא"ה חייב:

ופריך איתא חמי. בוא וראה:

הקדים זמנו פטור. אם מל של אחר השבת בשבת פטור ואע"ג דלא קעביד מצוה ואם איחר זמנו ומל של ע"ש בשבת חייב ואע"ג דקעביד מצוה ואר' יהושע פריך:

חילופין היא מתני'. משנתינו בהיפך שנויה ואיחר זמנו פוטר ר"י וקידם זמנו מחייב וכדמסיק:

ה"ג ועל מה נחלקו על מי שהיה לו וכו' מן קושיא וכו'. מכח קושיא זו דקשיא ליה לר' ינאי דמתני' היא בהיפך לכך מוקי לה ר' ינאי בששכח ומל את של שבת בע"ש וכדפרישית במתני' אפי' דבר שאין בעשייתן מצוה. כגון ששחט בעל מום הואיל וטועה בו וסובר שעושה מצוה פטור:

פירש. ואינו עוסק עוד במילה:

ציצין. שיורי ערלה:

המעכבין את המילה. דהיינו בשר החופה את רוב העטרה:

ציצין שאין מעכבין את המילה. בשר שהוא למטה במיעוט העטרה ועטרה היינו שורה גבוה המקפת בגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד לצד הגוף:

היידין ר"י. כלומר הי ר"י:

דתנינן תמן. בפ' לולב הגזול:

מפני שהוציאו ברשות. אע"ג כיון דאגבהה נפיק ביה ותו לא קעביד מצוה כיון שיש קצת מצוה בנטילתו שיהיה הלולב בידו בכל מקום שהולך כמנהג אנשי ירושלים הלכך פטור אף על הוצאתו שהוא גמר מצוותו א"נ לפי שהוא סבור דמצוותו בכך שיהיה תמיד בידו פטור והראשון נראה:

אף בסכין וכו'. מיבעיא ליה א"כ הדין בסכין של מילה שהוציאו בידו לאחר שעשה מצוותו משום חבוב מצוה אם הוא פטור וכן במצה שהוציא יותר ממצוותו או לאחר שאכל כשיעור אם הוא פטור לר' יוסי או לא:

ה"ג ואף במצה כן וכ"ה בפסחים: תחילתדףכאן יט/ה מתני' נולד בין השמשות נימול לט'. שהרי יום שמיני של מחר הוא נימול ושמא בה"ש יום הוא ונימול לט':

נולד בה"ש של ע"ש. אי אפשר למולו בשבת הבאה דשמא ט' הוא וה"ל מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי:

חל י"ט אחר השבת. אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונימול לי"א:

גמ' היך עבידא. היכי דמי:

ילדה. השפתה ואח"כ נתגיירה נימול מיד שזהו מקנת כסף שנימול מיד:

נימול לשמונה. שזהו יליד בית שנימול לשמונה:

מעתה. נולד בין השמשות יהא נימול בין השמשות. דממ"נ אם בין השמשות שנולד בו יום שפיר נימול בשבת ואם בין השמשות לילה אף זה שנימול בו לילה הוא וה"ל חול ושרי:

א"ל אלו הוינן וכו' אלו היינו נכנסים בפתח א' אני ואתה וכי אפשר לצמצם שנלך יחד שלא יקדים א' מהן חבירו ה"ה ה"נ דתחלת שקיעה יממא הוא וסופו ליליא:

אחזתו חמה. חולי המחמם כל הגוף:

ממתינין לו. מלמולו שלשים יום מפני שסכנה היא לו שימות ע"י המילה:

מחלבה של תרומה. מחלב העשוי מחיטי תרומה מי אמרינן ערלה שלא בזמנה כי האי שלא הגיע זמנה למול הוה ערלה או לא:

הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. האי ערל בשמתו אחיו מחמת מילה דאנוס הוא ואפ"ה אסור ה"ה באחזתו חמה שאינו אוכל בתוך שלשים יום:

אין ערלה אלא משמיני והלאה. כלומר אף על גב דאמרינן דבתוך שלשים יום אינו אוכל בתרומה קודם שמיני מותר לסוכו בתרומה דלאו ערל הוא ושמעינן נמי כל שעבר יום שמיני אף על פי שהעיכוב הוא מחמת אונס הוה ערלה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

לילי שמיני מה את עביד ליה. אם הוא כערל שהגיע זמנו או כיון דלילה לאו זמן מילה היא דכתיב ביום לאו ערל הוא:

לילי שמיני נכנס ולד בהמה לדיר להתעשר. ותנן בבכורות פרק מעשר בהמה מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר ש"מ דלילה אינה מחוסר זמן אף על גב דאינה ראויה להקרבה ה"ה ה"נ גבי מילה ערל הוא ואסור בתרומה:

ותני כן. ותניא נמי הכי דבליל שמיני אסור בתרומה: תחילתדףכאן יט/ו מתני' ציצין. רצועות של בשר שנשארו מן הערלה:

עטרה. היא שפה גבוה המקפת את הגיד סביב וממנה משפעת ויורד לראשו:

ואינו אוכל בתרומה. אם הוא כהן דערל אסור בתרומה:

ואם היה בעל בשר. שהיה שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד:

מתקנו. ומשפע באיזמל מאותו עובי:

מפני מראית העין. שלא יהא נראה כערל:

גמ' בחופה רוב גובהה של עטרה. לא תימא רוב עטרה דתני במתניתין רוב הקיפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד מעכב:

ה"ג רבי יוסי בן חנינא אומר רוב גגה של עטרה. וכ"ה ביבמות וה"פ ריב"ח מיקל מדר' אבינא ואינו מצריך גילוי כל העטרה:

בשעה שמתקשה. האבר רואין אם חופה שמחמת הקישוי מתפשט בשרו ואם נראה מהול א"צ למולו שנית:

וענוש כרת. אם לא פרע את המילה ל"א ענוש כרת על שחילל את השבת שלא עשה מצוה בחבורתו:

ה"ג בשאין ביום כדי למרק. שאין שהות ביום השבת לגמור לעשות גם הפריעה אז חייב כרת על החבור' אבל אם יש שהות ביום כדי לגמור ולעשות הפריעה פורע ואינו חושש ופטור מכרת ואדרבא קיים מצות מילה כל שעה שהוא עוסק במילה. ולא סילק את ידיו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין המעכבין המילה כגון אלו שחופין את רוב העטרה בין אלו שאין מעכבין חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה:

פירש. שסילק ידיו:

אלא על ציצין המעכבין. שהן במילה עצמה:

היידין ר"י. הי ר"י דמתיר אפי' פירש דסובר דגמר מצוה לעולם מותרת בשבת:

האי דתנינן תמן. בפ"ג דסוכה:

מפני שהוציאו ברשות. אע"ג שכבר יצא מ"מ כיון שהוא גמר מצוה פטור כיון דאית בי' קצת מצוה לחבב שיהיה הלולב בידו תמיד ה"ה בכל גמר מצוה פטור:

אף בסכין וכו'. מיבעיא ליה אם אף בסכין של מילה שהחזירו לאחר המילה אם הוא פטור לר"י או לא:

הדא אמרה. זאת אומרת דלר"י כל גמר מצוה פטור עליה דה"ל כעוסק במצוה עצמה:

הדרן עלך פרק רבי אליעזר

תחילתדףכאן כ/א מתני' תולין את המשמרת. שמסננין בה שמרי יין ומותח פיה לכל צד בעוגל ונעשית כאהל על חלל הכלי ואף על גב דעביד אהלא ביום טוב שרי דר' אליעזר סבירא לי' דמכשירי אוכל נפש אף על פי שאפשר לעשותן מערב יום טוב דוחין י"ט אבל בשבת אין תולין לכתחלה אבל אם תלויה היא נותנין לתוכה שמרים ומסננין דאין דרך בורר בכך:

וחכמים אומרים אין תולין המשמרת ביום טוב. דסבירא לי' דמכשירי אוכל נפש אין דוחין יו"ט:

ואין נותנין לתלוייה בשבת. דדרך בורר בכך:

אבל נותנין לתלוייה ביום טוב. כשאר אוכל נפש שהוא מותר ביו"ט:

גמ' ה"ג לא נחלקו ר"א וחכמים שאין נוטין אהלים בתחילה:

ופריך וכא וכו'. והכא במתני' דתנן תולין וכו' והיינו בתחילה ולא בתוספת ואפ"ה מתיר ר"א:

תיפתר. תפרש למשנתינו במשמרת חדשה עסקינן דבתלייה זו מכשירה לכלי:

ופריך כ"ש דקשיא דר"א דמתני' אדר"א דברייתא:

מה אם תמן. במתניתין שמכשירה לכלי מתיר כ"ש בברייתא שכבר היא כלי דשרי:

אתיא דר"א כר"י. הלכך הכא שרי דמכשירי אוכל נפש הוא וכדפרישית במתניתי':

כדברי המכשיר. כלומר כדברי המתיר לעשות אהל עראי ביום טוב:

ובלבד מלמעלן. שיהא דבר פרוס מלמעלה מערב יום טוב א"נ שיהא פרוס מלמטה ובי"ט יפרסנה מלמעלה:

ריבעה. מטה שיושבין ושוכבין עליה כך פי' בגליון ול"נ שהוא חתיכת ארז כמו רביע של ארז שבפ"ג דמדות שהן לוחות של עץ:

והוון פרסין קליעין. והיו פורשיין קלעים מע"ש כרוחב ד' אמות ולמחר היו פורשין כל הקלעים:

סברון מימר. סברוה שעשו כן מדעת ר"י בן פזי:

בדקו ומצאו. שר"י ב"פ לא התיר להן אלא אם כן פרסו רובו מערב שבת אז מותר לפרוס כולו בשבת:

אינו אלא כפורסן ומקפלן בשבת. שאין בזה בניין ואינו אסור אלא מדרבנן:

ההן כילה. האי פרוכת שעל ארון הקדש מהו למפרסה בשבת:

המשמר. שנותן שמרים לתלויה וסיננן חייב משום בורר דהאי נמי בורר היין מתוך השמרים:

לא מסתברא אלא משום מרקד. חייב המשמר:

בקדמיתא. בתחילה היינו אומרים שפיר קאר"ז דחייב משום מרקד:

אף המשמר וכו' משא"כ בורר הפסולת מלמטה:

שהותר מכלל ברירה. יום טוב הותר מכלל שבת במלאכת ברירה שמותר לברור ביום טוב כדתנן בפ"ק דביצה וכן בשימור הקילו ביום טוב כדמפרש בסמוך אבל בהרקדה לא מצינו שהותרה ביו"ט מעולם:

אין שונין את הקמח. אם רקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה לנפותו אסור:

אבל מרקדין לאחורי הנפה. דה"ל שינוי:

אין תימר. ואי ס"ד דמשמר חייב משום מרקד וכר' זעירא יהא אסור לשמר בי"ט כי היכא דאסרו הרקדה:

ודלא כרבי יודה. הא דאמר אין שונין ביום טוב דלא כר"י דלר"י אפי' מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב מותר לעשותן ביום טוב כ"ש הרקדה:

בעיי דא מילתא. הא מיבעיא לן מהו שיהא מותר לשנות הקמח אחורי הנפה לרבנן דפליגי אר"י דעד כאן לא שמעינן מהך ברייתא אלא דהרקדה שריא לאחורי הנפה אבל מיבעיא לן אם מותר לשנות ע"י שינוי כיון שאין בו צורך כ"כ: תחילתדףכאן כ/ב מתני' נותנין מים. בשבת ע"ג שמרים הנתונים במשמרת מבע"י כדי שיצולו שיהיו צלולין לזוב את היין מפני הקמחים שקורין קנ"ס:

בסודרין ובכפיפה מצרית. העשויה מצורי דקל כפיפה סל דכל כה"ג הוה שינוי כיון שאינו מסננן במשמרת ומיירי ביין עכור ומיהו משתתי הכי דאי ביין צלול אפי' במשמרת שרי ואי ביין עכור דלא משתתי אפי' בסודרין אסור דמכל מקום בורר הוי:

ונותנין ביצה במסננת. שהחרדל נתון בה להסתנן וקולטת הפסולת והחלמון שלה נוטף ומסננן עמה והוי לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה ושרי לפי שאין עושין אותה אלא לגוון למראה שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון הלכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מתוך האוכל:

יינומלין. מפרש בגמרא:

גמ' שלא יעש' כמין תיק. מן הסודר בפי כלי כעובדא דחול א"נ אתי לידי סחיטה:

בעייא דא מילתא. מיבעיא לן דבר זה מהו שיהא כופה את הסודר והתיק נעשית מאיליה:

מטה אותה על צידה. ואם נעשית תיק מאליה אינו חושש רק שלא יעשה כמו שעושה בחול:

כיני מתניתא. כן היא מתני' מפרדין ביצה. מפרידין החלמון מן החלבון לפי שאינו אלא למראה בעלמא דהא תרווייהו אוכל וכדפירשתי במתני' גוש של חרדל. כגון שלשו מע"ש ונעשה גוש:

ממעך ביין או במים:

אבל לא בכלי. שכן דרכו לעשות בחול. והלא להכלבים אין עושין כן. למעך ביד הלכך אין להתיר אלא ביד אבל בכלי לא דהוה כעובדא דחול:

יין וכו'. זהו יינומלין: תחילתדףכאן כ/ג מתני' חילתית. מין פרי ששורין אותו בפושרין ושותין אותו במים לרפואה ואין שורין אותו בשבת שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל נותן. החלתית לתוך החומץ. ומטבל בו מאכלו:

ואין שורין את הכרשינים מציף עליהם מים בכלי לברור פסולת:

ולא שפין אותו ביד להסיר פסולתן:

אבל נותן הוא לתוך הכברה. ואף על גב שפסולתן כופל דרך נקב הכברה ונמצא מתברר מאיליו:

תבן. הוא מזנב השבלים:

מוץ. הוא מזקן השיבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה:

וכוברין אותו בכברה. כדי שיפול המוץ:

אבל נוטל בכברה ליתן לתוך האבוס. ואף על פי שהמוץ נופל מאיליו כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר:

גמ' אבל נותנה לפניו לתוך החומץ. מה שהוא צריך לאכול מיד מותר ליתן לתוך החומץ אבל לשרות בחומץ ולהניח ודאי אסור:

אלא על חנם יגענו. דבאמת בצונן שרי ל"א ר' ינאי הוא דקאמר לר' יוחנן בלשון בתמיה וכי בחנם יגענו בתורה דעל ידי יגיעה בתורה תדע לפרש משנתינו דיחידאה היא והילכתא דאפילו בצונן אסור ופי' זה נראה עיקר שמסכים לבבלי:

מתקל זוזא. משקל זוז:

מסתכן. קרוב למות ועורו מתפשטת מעליו:

ופרש לנהרא. וקפץ לתוך הנהר לקרר עצמו מרוב חמימות שנתחמם מאכילת החילתית:

משום בורר. שהוא בורר המאכל מתוך הפסולת וכדפירשתי במתני' גורפין מלפני הפטם. שור שמפטמין אותו גורפין אבוס מלפניו בשבת לתת בתוכו התבן והשעורי' שלא יתערב בהן עפרורי' ויקוץ במאכלו: תחילתדףכאן כ/ד מתני' ומסלקין. תבן לצדדין כשהוא רב שלא ידרסנו ברעי:

וחכמים אוסרין. בתרווייהו:

ונוטלין מלפני בהמה זו. שעורין ותבן:

ונותנין לפני זו. ול"א טלטול דלא חזי הוא שאין הבהמה קצה במאכל הניטל מלפני חברתה:

גמ' מפני מה. אוסרין חכמי':

ומשני שהפטם. שור פטם אפילו מותר הרעי אוכל ואינו קץ בו ולמה יסלקנו או יגרפנו בחנם:

בעיא דא מילתא. מיבעיא להו לבני הישיבה דבר זה:

ופריך ולאו מתניתא וכו'. ומשני מתני' דמתיר היינו ליטול מלפני שור זה ולתת לפני שור אחר:

צריכא ליה. כי קמיבעי ליה:

מין בשאינו מינו. מהו ליטול מלפני שור וליתן לפני חמור:

ה"ג ונותן לפני פרה. שהחמור אינו מטיל רירין ואין מה שלפניו נמאס וראוי לתתו לפני פרה:

שפיה רע. חמור דלא דייק ואוכל קוצים וברקנים:

שפיה יפה. פרה דדייקת ואוכלת ושתי ברייתות הן ל"א רישא פי' לסיפא ודוחק: תחילתדףכאן כ/ה מתני' הקט שעל המטה. וסתמא להסקה קאי ומוקצה הוא ומנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב:

ולא ינענע בידו. דמוקצה הוא:

אבל מנענע בגופו. בכתיפיו דטלטול מן הצד הוא ולא שמיה טלטול:

או שהיה עליו כר או סדין. דגלי דעתיה דאקניה לשכיבה מעתה תורת כלי עליו:

מכבש. פרע"ס בלע"ז שני לוחין ארוכים וכבדים וסודרין הבגדים על התחתון ומורידין העליון עליו וכובשים את הבגדים ע"י יתידות שיש ב' עמודים מנוקבי' קבועי' בד' פיאות של התחתונה ועליונה מנוקבת בד' זויותיה ועולה ויורדת בעמודים וכפי מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות:

מתירין. את המכבש נוטל את היתד והוא ניתר דהיינו צורך שבת שנוטל את הכלים:

אבל לא כובשין. דהיינו צורך חול:

ושל כובסין לא יגע בו. מפני שהיא עשויה לתקן הבגדים ותוחבו בחזקה ומיהדק והתרה שלו דומה לסתירה:

גמ' כגופו הוא. כאלו הוא מלבושו של אדם שמותר לנענע:

דרך אצילי ידיו. כלומר ע"י שינוי:

קרוח קריחה. ר' ינאי מקלל למאן דמיקל לנענע דרך אצילי ידיו ואמר שיהא קרחה בביתו:

קפוח קפיחה. שיהיו בניו ומעשה ידיו כרותים:

ישפוך צנינים. שפוך עליהם קוצים וברקנים:

על מאן. דסר מדין זה יפול ביתו על מאן דעביד הכי:

הדין דין לעני. כלומר שמקללין אותו אבל לעשיר קונסין אותו ומחמירין עליו:

בחותמות שבקרקע. דלתי פתחי בורות ומערות הסגורות בקשרי חבלים:

שמפקפקין. מנענען:

ומפקיעין. החבל לסתור עבותו וגדילתו דבחותמות הקשורים אין בסתירתן איסור דאורייתא:

ה"ג וחותכין בי"ט ובשבת וכו':

ובכלים. כגון תיבה הנעולה ע"י חבל אפי' בשבת מותר להפקיע ולפקפק ולחתוך דאין סתירה בכלים:

ה"ג ואצ"ל בי"ט. וקשיא למה אסרו מכבש במתניתין:

ומשני הדא אמרה. זאת אומרת מכבש עשו אותה כקרקע לכך אין כובשין דלא הוה ככלים:

ומתניתין אמרה כן. כלומר מתניתין נמי דייקא:

של כובסין לא יגע בו. ועל כרחך לומר הטעם מפני שהוא כקרקע דליכא למימר הטעם מפני שהוא צורך חול כדפרישית במתני' במכבש של בעלי בתים דלמה אסרו הפתיחה אף על גב דדמי לסתירה הא אין סתירה בכלים אלא ודאי שעשאוהו כקרקע:

הדרן עלך פרק תולין