פני משה/כתובות/ה/ה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־16:15, 21 ביוני 2023 מאת עמד (שיחה | תרומות) (העלאה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמה לאוצר)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחתית הדף

תלמוד ירושלמי
דפוס וילנא


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על ההלכה הנוכחית


מפרשי הירושלמי

קרבן העדה
שיירי קרבן
פני משה
מראה הפנים
רידב"ז
תוספות הרי"ד




פני משה TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png ה TriangleArrow-Left.png ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו. לקמן בפרקין מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים וכו':

הרי זו עושה אוכלת. שאין מעשה ידיה קדוש על פיו:

המותר. הקדיש מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר מן הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן:

ר"מ אומר הקדש. דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

חולין. דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכן הלכה:

גמ' ר"ע אומר הקדש בשלו ור"י הסנדלר אומר חולין בשלו. בתמיה דקא ס"ד דהמותר דקאמר על מותר ממעשה ידיה שהן יתירין על הראוי למזונותיה קאמר והילכך קא מתמה הש"ס דהא מעשה ידיה שלו הן והיכי פליגי ר"מ ור"י הסנדלר בדבר שהוא שלו אם יכול להקדיש או לא:

במותר מה' סלעים פליגין. לאו במותר שנשארו ממעשה ידיה הראוין לבעל קאמר אלא במותר ממה שפסקו חכמים למעשה ידיה והן משקל חמש סלעים שהיא עושה לו בהא פליגין ר"מ ור"י הסנדלר וכדמפרש ואזיל מתני' במאי מיתוקמא:

תיפתר לה. למתני' במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה. דתנן לקמן שהוא נותן לה מעה כסף בכל שבת לצרכיה לבד מן המזונות:

ה"ג ותנינן אם אין נותנין לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. כלומר דהיינו טעמיה דר"מ דאמר הקדש דס"ל דתיקנו המותר תחת מזונות ומעשה ידיה תחת מעה כסף והיינו דקאמר ותנינן אם אין נותנין וכו' דאלמא מעה כסף תחת מעשה ידיה הוא והילכך המותר יכול להקדיש שהרי מעלה לה מזונות ושלו הוא אבל מעשה ידיה אינן שלו שהרי אין נותן לה מעה כסף והילכך עושה ואוכלת ור"י הסנדלר ס"ל כמ"ד מעשה ידיה תחת מזונות והמותר תחת מעה כסף והילכך אינו יכול להקדיש המותר:

במותר אחר מיתה פליגין. אחר שתמות והוא יירשנה בהא פליגי אם יכול להקדיש כדמפרש ואזיל:

דו אמר ליה בשאינו מעלה לה מזונות. כלומר דרבי יוחנן מוקי למתניתין בשאינו מעלה לה מזונות ומיירי נמי בשאינו מעלה לה מעה כסף ודכ"ע סברי מעשה ידיה תחת מזונות ומעה כסף תחת המותר והילכך מחיים אפילו לר"מ אינו קדוש דהא אינו נותן לה כלום כי פליגי במותר לאחר מיתה דר"מ סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ור"י הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדמסיק לקמיה:

אבל אם היה מעלה לה מזונות. ונותן לה נמי מעה כסף ד"ה קדשו מחיים:

תני תמן. בברייתא בהדיא הכי דלא פליגי אלא בשאין מעלה לה מזונות:

ואין כל מה שיש לאשה משועבד לאיש לאכילת פירות. בתמיה דנהי דאין המותר שלו מפני שאינו מעלה לה הא עכ"פ משועבדים לו לאכילת פירות דלא יהא אלא כשאר נכסים שלה שהבעל אוכל פירות ואמאי אין יכול להקדיש והא מחיים משועבדים לו:

מעשה ידים ביניהון. כלומר השתא מסיק רבי שמואל למילתא דבהא פליגי אם הקדש חל משעה הראשונה על מעשה ידיה דהא ליתנהו בעולם ואינו דומה לשאר נכסיה ור"מ סבר ראוין הן לקדש משעה ראשונה לכשיבאו בעולם דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ור"י הסנדלר ס"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

מה שאירש מאבא. תוספתא דב"מ ורישא הכי איתא התם מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימין וכו' וכן הובאה בבבלי שנים אוחזין דף ט"ז:

מצודתי. של חיות ועופות ודגים:

לא אמר כלום. דאינו ברשותו אבל אם אמר היום דבריו קיימין וכדמוקי לה רבי יוחנן בלוה לצורך תכריכי אביו כגון שהיה אביו גוסס ותיקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין משום כבוד אביו שלא לשהותו בבזיון וכן מפרש לה התם:

והוא שתהא מצודה. הא דאמרן מה שאעלה במצודתי היום דבריו קיימין דוקא שהמצודה פרושה בפניו לצוד בה וכמאן דבא לידו הוי:

אף לקודש לא קדשו. כלומר אף בזה שאמר היום ואפ"ה לקדש אם אמר מה שתעלה במצודתי היום קדש לא קדשו:

למה. בהקדש לא:

מפני המחלוקת ר"מ ור"י הסנדלר אומר. מפני שהוא מחלוקת דר"מ ור"י הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדמפרש טעמא שנייא היא הקדש מצודה שאינה מצויה כלומר אע"ג דבמכירה מכור הוא התם משום כדי חייו הוא דתיקנו חכמים אבל בהקדש עשו כמצודה שאינה מצויה ואפילו הוא פרושה עכשיו מיהת אינה מצויה בידו ודבר שלא בא לעולם הוא:

נהיר. זכור אני שהיית אומר אתה ורבי ירמיה בשם ר"ל דמאן תנא דעשו בהקדש כמצודה שאינה מצויה והייתם אומרים הטעם משום דמחלוקת ר"מ ור"י הסנדלר הוא והלכה כר"י (בן) הסנדלר אלמא דר"ל מוקי לפלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר דפליגי אם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והא לעיל לא מוקי ר"ל פלוגתייהו בהכי אלא במותר ומחיים הוא דפליגי כדפרישית:

הוי. ש"מ דיעון דיעון חלוקי דיעות הן ואמוראי נינהו אליבא דר"ל מר מוקי אליבא דר"ל פלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר במותר מחיים ומר מוקי אליביה פלוגתייהו במקדיש דבר שלא בא לעולם. ודכוותה בריש יבמות:

מהו. שיהא ההקדש חל על מעשה ידיו וצייד דקאמר לאו דוקא אלא חד מכמה גווני נקט:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא:

הוא קדש ומעשה ידיו חולין. שלא הקדיש אלא גופו ואסור ליהנות בו עד שיפדה:

ומעשה ידיו הקדש. ולקמיה פריך עלה:

אמר רבי יוחנן ל"ג הכא עד לקמן:

והא תני. בתוספתא דערכין וה"ג כמו שהוא שם המקדיש מעשה ידי עבדו יוצא הוא לפרנסה מתוכן והשאר קדש וכן הוא בפרק החובל וקשיא על הא דקתני לעיל מעשה ידיו הקדש והא הכא השאר הקדש הוא דקאמר:

אמר רבי אבא בר ממל לא על דעתו שימות. כלומר בודאי יוציא היא לפרנסה ממעשה ידיו והא דקאמר לעיל מעשה ידיו הקדש לאו דוקא כל מעשה ידיו אלא השאר מה שנשאר יותר מכדי פרנסתו דלא תעלה על הדעת שימות העבד שהרי רבו אינו מפרנסו שהקדיש מעשה ידיו וצריך הוא להתפרנס ממעשה ידי עצמו והנשאר הוא הקדש:

יותר מן העבדים. חסר כאן וגרסינן כמו דגריס בפרק החובל בהאי תלמודא ר' הילא בשום רבי יוחנן המקדיש מעשה ידי עצמו כולן קדש וחזר ותנא המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר קודש. הכא את אמר השאר הקדש והכא את אמר כולו קודש אמר רבי אחא מצווים ישראל לפרנס בני חורין יותר מן העבדים לא כן אמר רבי יוחנן כו' ע"כ. כלומר דמקשי מ"ט במקדיש מעשה ידי עצמו שאין מוציאין לו לפרנסה מהן ובמקדיש מעשה ידי עבדו קאמרת שמוציאין ומשני רבי אחא דמצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מהעבדים והוא בעצמו ימצא במה להתפרנס מאחרים שיתנו לו אבל העבד לא ימצא במה להתפרנס ולפיכך מוציאין לו לפרנסה ממעשה ידיו:

ופריך לא כן אמר רבי יוחנן הקוטע ידי עבדו של חבירו רבו נוטל הכל נזקו וכו' וכן דמי שבתו שמתבטל ממלאכתו והלה העבד יצא ויתפרנס מן הצדקה אלמא אפילו העבדים מתפרנסין מהצדקה וקשיא להא דקאמר דאין בני ישראל מצווין לפרנס העבדים:

קוטעין. שאני עבד קיטע דאין יכול להתפרנס בעצמו ומצווין ישראל לפרנס קיטעין אפילו עבדים יותר מן השלימין:

מן כל מה דהוה אכיל. בעצמו היה נותן גם לעבדו ע"ש מדת רחמנות וקרא עליו מקרא הזה הלא בבטן וגו'. ובהחובל שם גריס להא לקושיא על דלעיל והא רבי יוחנן אכל קופד ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהב לעבדיה והוה קרי וכו'. אלמא דמפרנסין אפי' עבדים שלימין ומשני תמן במדת הדין ברם הכא במדת רחמים. דרבי יוחנן לא היה נוהג כן מן הדין אלא במדת רחמים:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחילת הדף