פני משה/פסחים/ג/א

פני משה פסחים ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' ואלו עוברין בפסח. לישנא דעוברין משמע שעוברין מן העולם וצריך לבערו ואם קיימין בפסח יש מהן שעוברין עליהן בבל יראה יבל ימצא וכגון אלו שיש בהן תערובות חמץ גמור וראויין הן לאכילה כמו דקחשיב התנא ברישא:

כותח הבבלי. עשוי מפת מעופש וחלב ורגילין לטבול בו את המאכל:

ושכר המדי. שעושין במדי מחיטים או שעורים שרוים במים:

וחומץ האדומי. שעושין אותו בארץ אדום שנותנים שעורים ביין ומשהין אותו בו עד שנעשה חומץ:

וזיתום המצרי. שעושין אותו במצרים מתילתא שערי ותילתא קורטמי הוא כרכים היער ותילת' מילחא. ועד כאן הם מדברים שיש בהן תערובות חמץ גמור וראוין לאכילה ומכאן ואילך קחשיב התנא לחמץ נוקשה בעיניה:

וזומן של צבעים. מים שמשתמשין בהן הצבעין למלאכתן ונותנים בהן חמץ שאינו ראוי לאכילה כמו הסובין וכיוצא בהן:

ועמילן של טבחים. שעושין מקמח תבואה שלא הביאה שליש בישולה ועשוי לכסות את הקדירה לשאוב את הזוהמא:

וקולן של סופרים. עשיי מעפר הרחיים ומגבלין אותו במים והסופרים מדבקים בו ניירותיהם אלו וכיוצא בהן נקראו חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה ואם הוא בעיניה אסור לקיימו בפסח אבל אם הוא ע"י תערובות שנתערב באיזה דבר מחמץ הזה שאינו ראוי לאכילה ה"ז מותר לקיימו בפסח:

ר"א אמר אף תכשיטי נשים. בבבלי מפרש דטיפולי נשים קאמר והוא דבר העשוי מסממנין ומערבין בהן את הסולת וכדי להשיר את השער או להלבין ולעדן בו את הבשר טופלות הן בהן על בשרן ור"א ס"ל דאפי' חמץ נוקשה שע"י תערובות ג"כ אסור לקיימו בפסח ואין הלכה כר"א:

זה הכלל כל שהוא ממין דגן וכו'. ר"א היא דקאמר ליה לזה הכלל דאלו ת"ק לית ליה כהאי כללא ממש שהרי טיפולי נשים שיש בהן תערובת ממין דגן הואיל וחמץ נוקשה ע"י תערובת הוא אינו עובר ומותר לקיימו בפסח:

הרי אלו באזהרה. אאכילה קאי שאם אכלן לתערובת חמץ בפסח עובר הוא בלאו ואין בהן משום כרת שאינו ענוש כרת אלא על כזית חמץ גמור אבל על תערובת חמץ אינו אלא בלאו דכל מחמצת לא תאכלו דמשמעו מדבר שיש בו תערובת חמץ ואם אכל ממנו ויש בו כזית בתוך התערובת בכדי אכילת פרס לוקה הוא מן התורה אבל אם אין בהתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס והוא כשיעור שלש בצים אסור הוא מן התורה אבל אינו לוקה מלקות התירה אלא מכין אותו מכת מרדות:

גמ' וכולהון ע"י מוי. כל אלו דקחשיב לתערובת חמץ במתני' דוקא אם נתערבו ע"י מים ולאפוקי ע"י מי פירות שאינן מחמיצין וקחשיב ואזיל:

כותח הבבלי דהוא יהיב ביה מלמולין דלישה. חתיכות קטנות של לישה ובתוך המים ושכר המדי וכו' וחומץ האדומי זה הוא שנקרא בסימה דרומיא שברומה עושין כן שמטילין שעורין לתוך היין עד שנתבסם ולבסוף נעשה חומץ כדמסיים ואזיל בראשונה וכו' והיו קוראין לו בסימא דרומי על שם שכך נוהגין שם:

זיתום המצרי. זייתיה כך היו קוראין אותו:

דהוא יהיב בגוויה קוצם. הוא מין ממיני צבעים כדתנן פ"ז דשבועות ספיחי סטיס וקוצם ונותנין אותו בין שאר מיני צבעים כדי שיקלוט גוון הצבע:

כחלות חריע. הוא כרכום יערי:

והוא עביד כילדין. מפוחי מים שעולין מחמת הבישול ומעלין את הזוהמא לשאוב אותה:

אמבטיות של בצק. כלומר דיבוקים של בצק כאמבטיא ולוקחים מזה לדבק הניירות:

מ"ד טיפולי כ"ש תכשיטי. משום דטיפולי נקרא מה שעושין בנות עניים לטפל בו להשיר שערן ורובו מן הסיד כ"א עם מעט סולת ותכשיטי הן של בנות עשירים ויש בהן סולת הרבה:

מחמצת. משמע שנתערב בו איזה חמץ:

ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. על חמץ גמור הוא ענוש כרת ולא על עירובו ואע"ג דכתיב נמי כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ס"ד השתא דטעמא דכל דכתיב גבי חמץ למעט מכרת לתערובת חמץ והלכך מחמצת דכתיב נמי כרת גביה דרשי' למילתא אחריתא שאפי' נתחמץ מחמת דבר אחר הוי חמץ גמור. והיינו דמקשי חבריא לפני ר' יונה מ"ש האי דכל מחמצת לא תאכלו דאת אמר לרבות לתערובת חמץ בלאו והאי כל דכתיב גבי אוכל חמץ את אמר דלמעט תערובת מכרת היא. ואי דדייקת מדכתיב חמץ משמע חמץ גמור דוקא הא כתיב נמי כל אוכל מחמצת ונכרתה ונימא דהאי כל נמי לרבית לתערובת חמץ שיהא בכרת:

אמר לון. לא כדסלקא אדעתייכו אלא כאן וכאן כל לרבות הוא וכאן ריבה באוכלין האי כל אוכל מחמצת דכרת דמשתעי באוכלין מרבה הוא לאוכלין והיינו לרבות נשים דסד"א דכל שישנו באכילת מצה הוא דישנו בבל תאכל חמץ לאפוקי נשי דה"א דפטורות ממצה הואיל והיא עשה שהזמן גרמא הלכך איצטריך לרבות נשים לבל תאכל חמץ ומכיון דאתרבי השתא לבל תאכל חמץ אתרבי נמי לחיוב אכילת מצה דאמרינן כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה:

וכאן ריבה בנאכלין. קרא דכל מחמצת לא תאכלו דמישתעי בנאכלין והלכך מרבינן נמי לדברים הנאכלין שעובר על לאו גם בתערובת חמץ:

התיבון. חברייא לר' יונה לדידך דילפת חמץ ממצה דהא קאמרת דאיצטריך האי כל לרבות נשים וכדלעיל קשיא:

והתני. בתוספתא פ"ב:

יוצאין וכו'. כדמייתי להא בפרק דלעיל בה"ד וא"כ נימא נמי ואילו התערובת חמץ דאיירינן ביה הואיל ורובן חמץ יהא חייב כרית כמו בחמץ גמור דילפינן ממצה דכל שרובה דגן יוצאין בה:

אמר לון שניא היא. התם דהיינו טעמא דאמרינן דיוצאין במצה מתובלת שרובה דגן דכתיב לחם גבי מצה והואיל ורובה דגן לחם מיקרייא אבל אלו שיש בהן תערובת חמץ דאיירינן במתני' אינן לחם דתאמר בהו דנילף ממצה:

התיב ר' יוסה. לר' יונה הא אכתי קשיא לדידך דילפת בעלמא חמץ ממצה:

והתני כל עצמו אינו קרוי לחם אלא מצה וכו'. וכלו' כל עצמה שלמצה בעי' שתהא מה' המינין כדדרשינן בפ' דלעיל בריש הל' ד' דכתיב גבי מצה לחם עוני ואינו קרוי לחם אלא מחמשת המינין א"כ והכא איפכא הוא דאת יליף מצה מחמץ דמה שהוא קרוי לחם גבי חמץ הוא דקרוי לחם גבי מצה:

ועוד. קשיא אעיקרא דדינא דלדידך דילפת חמץ ממצה מן הדא דתני וכו' ולא אמר אלא דוקא שלא נמחה הא אם נמחה לא ואלו לענין חמץ את אמר המחה את החמץ וגמאו חייב אלמא דלא ילפינן חמץ ממצה במידי דנימא דכל שישנו בזה ישנו בזה:

מאי כדון. והשתא דאיתותב ר' יונה א"כ הדרן לקושיין דלעיל דאם כל דגבי לאו מרבה לתערובת חמץ נימא נמי כל דגבי כרת לרבות לתערובת חמץ ומ"ט דלא מיחייב כרת בתערובת וקאמר ר' יוסי בשם ר' אידי דהיינו טעמא שאין חימוצו חמץ ברור והלכך גבי הני תערובת חמץ דקחשיב במתני' אין בהם כרת:

מהו שילקה. השתא דאמרת לפי שאין חמוצן חמץ ברור אם כן נימא נמי הא דמרבי להו באזהרה ללאו בעלמא הוא דמרבי ולא למלקות כמו בלאו גמור:

אף ללקות אינו לוקה. דבאזהרה בעלמא הוא דקאמרינן דאית בהו:

דתני. קושיא היא א"כ מאי האי דתני. על חמץ ברור וכו' ועל עירובו סופג הארבעים ומפרש לה רב דעירובו דקתני זה שיאור דתנן לקמן בפירקין ואמרי לה זה כותח הבבלי ושכר המדי אלמא דאית בהו מלקות:

תיפתר. להאי ברייתא דקתני על עירובו סופג ארבעים לא כדמפרש לה רב אלא בחמץ גמור ומצה שנתערבו יחד מיירי:

קשייתה. הקשיתי על הא דר' בון דהיכי דמי אם בשרוב התערובת חמץ א"כ חייב כרת היא ואם בשרובו מצה יוצא וכו' כלומר הרי כשרובו מצה ואין בו חמץ גמור אמרינן בעלמא דיוצא בה י"ח בפסח כדאמרינן לעיל גבי מצה מתובלת. והכא נהי דלא שייך למימר דיוצא בה י"ח מ"מ קשיא כיון דרובו מצה מ"ט סופג הארבעים לבטל האי מיעוט חמץ ברוב מצה דאית ביה לפטרו ממלקות:

תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית. והלכך לית כאן כרת והא דאמרת דליבטל נמי לענין מלקות כר"ש הוא דאתיא דאיהו ס"ל כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן:

קדירה שבישל בה מורה. מורה הוא מורייס וקורין אותה בלע"ז אלמור"ה:

הא ממין אחר מותר. ואפילו בתוך הפסח ובלבד לאחר שלשה תבשילין שיבשל ג' פעמים תבשילין אחרים אחר שבישל המורייס שלא יהא בה טעם המורייס ואז מותר לבשל בה מין אחר בתוך הפסח. ופריך דאם התבשילים אחרים ביטלו להמורייס א"כ נימא דכשם שהיא בטל על שאינו מינו וכלומר בשביל שאינו מינו אמרי' דבטל הוא כך נימא דבטל נמי בשביל מינו ויבשל בה אפילו ממין המורייס עצמו:

ומשני דמין מעורר על מינו לאסור. דמצא את מינו וניעור טעם החמץ שהיה באותו המין מתחלה:

דלא מיתן קופייא וכו'. שלא יתנו קופת הקמח אלו על אלו שלא יתחממו זה מזה ויחמיצו:

אזל ליה גבי טחונייא. הוא עצמו הלך לטחינת הריחיים שלא יהיו נכשלין באיזה דבר:

טחן ליה צרף. כלומר מעט מעט היה טוחן עד שנצטרף הצריך לו וכדי ליזהר יותר שלא יבא לידי איזה חימוץ אם היה טוחן הכל בפעם אחד:

מיתן טרטון דמוי בגין מידייה. התיר להטוחנים שמקבלין הכל במידה ובמשקל ואם היו צריכין לכוון המשקל שיהו יכולין ליתן בכף המאזנים כלי אחד של משוי המים כדי לכוין המדה במשקל:

ומתלנה ד' זימנין. ואפי' לתלות במאזנים עד ד' פעמים ולא חייש שמא יפול מן המים לתוך הקמח ששוקל כנגדן מחמת שלא יהו נזהרין:

בעשבין שרי. ליתן עשבים לתוך הכף מאזנים כדי לכוין המשקל מותר ואפי' בעשבים לחים לא חיישינן:

מטננה. אבל דבר שהוא לח מעצמו כגון מים וכיוצא אסור דחיישינן שמא יפול מהן לתוך הקמח:

וחרנה מיחלף. ואידך מ"ד ס"ל איפכא דבמים שרי לפי שהוא נזהר בהם ביותר אבל עשבים לחים לא לפי שאינו חושש להזהר בהן כל כך ושמא יפלו לתוך הקמח ולאו אדעתיה:

ואפילו כמ"ד עשבים שרי. דוקא בלוקטן משש שעית ולמעלה דמאי דטלא פייגא מינהון שהלחלוחית מהטל שהיה עליהן כבר הופג ונתייבש קצת אבל הנלקט מקודם שש שעות לא מפני שעדיין לחלוחית הטל הרבה עליהן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף