שו"ת אהל יעקב/יז

שו"ת אהל יעקב ‏ יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

לעיר אמשטרדם יע"א לרבא דעמיה מדברנא דאומתיא החכם השלם התורני כהר"ר שאול לבית מורטירא נר"ו: שאלה יז

אמרת כי חכמי הנוצרי' אקהו קהוותא קמיה דמר בהקשותם לרדת לעומקא דדינא דעדים זוממים ובראותם הזרות הנופל בדין היוצא בתורה שבע"פ המיוסדת על אדני בניני תורה שבכתב ומשם רצו לקעקע ולהרוס בניני חכמינו ז"ל ערו ערו עד היסוד בה ולפום ריהטא נראה כי מאי דקשו להו קשי לחבריה הלנין בעומקא של הלכה והשתדלו בעוז ותעצמות לתקן לישב הזרות ההוא בטעם לשבח כל אחד כפי סברתו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ולא הספיק עפר שמירתם הקושי לשועלים המחבלים כרמים אחזו לנו ונתחכמת יותר מדאי לסלק אבן נגף מכשול מדרך תורתינו כאשר אש קנאתך תבער תמיד לבער קוצים מקיצים מן הכרם כמו שידענו ידיעה אמיתית וראינו קצת מזער מרוב מעלת חכמתך הרמה ונגלה לנו טפח ונכסה ממנו כמה טפחים דאין קץ לנהורו וסכלותנו דמר העולה למעלה ראש וכל דאיירי ארעא כלא חשיבי ובעיניך כחגבים ולפניך יחשבו אף הם ודמיין בעינייהו כקאקי חיוארי והשבת לשאלתם בטעם המספיק לכוונתם הנדרשת ונחה שקטה תלונת' אשר המה מילינים ומבית דינך הצדק לכ"ע דיני גמירי:

והן אמת תמהני טובא אם תשובתך זאת היא על האמת ומפאת הדין אתה גוזר אותו ומקיים כי כמעט שנתמלאה פני קבלתינו חרול וקלשון והוטל מום בקדשנו לומר דלא נחתו לפשטיה דמתניתא ולא אסיקו הלכתא אליבא דשמעתא ודלו מרגליתא ואשכחו כספא תותא מה שלא יעלה על לב בשר כי מבתר רבינא ורב אשי עד השתא כלהו דקו בחדא ונתקלו באבן התועים גאונים ורבנים ומכריעים עד מוהר"ר יוסף קארו והבאים אחריו אין שם על לב תשובתך בהיותה כפי הדין ובנקל תמצא בהסח הדעת וליתא צריכה לפנים ולא לפני ולפנים לזכך הרעיון וללטש העיון במשנה וגמר' ולמה להו למיטרח כולי האי לתת טוב טעם ודעת אם הדין דין אמת וטעמו נימוקו עימו תאלמנא שפתי שקר אתחרשן אתפרקן אשתתקן ודוברות על צדיקו של עולם עתק ועל המעתיקים ז"ל בגאוה ובוז אתמהה ואחר ראותנו רבותינו שכולם מתאימים מסכימים ושוים בענין א' הן לפטורא או לחיובא לא כל כמינן לחלוק נגדם ולתת כתף סוררת מדיבריהם אף במילי דהלכתא למשיחא ואין לנו כי אם לקבוע קבע בלימודים להבין דיבריהם ולקיימם ולהעמידם על האמת אמיתה של תורה ואי לא מיתבא דעתנו בהגלות נגלות לעיונו כמה ספקות המסתפקות לנגדם לניגודם זה היה לחסרון ידיעתנו בהיו' כלם או רובם נוטים לצד א' וצריכי אנו למודעי אך נגד א' מיוחד או מיעוטא דמיעוטא כבר ניתן לנו רשות לחלוק נגדו בהיות לנו אחרים זולתו מעיר לעזור או ג"כ מילתא דלא אעיסקו בה ולא דיברו בהוייתה בדינים המתחדשים בכל יום יש לנו יד ושם מהכללים שהעתיקו לנו לדון לידע להודיע ולהוודע הדין ההוא על נכון ובלעדי אלה על פיהם אנו חיין ואי אינון מלאכי אנן בני אינשי ואי אינון בני אינשי אנן כחמרי ומה ידענו ולא נדע אנן הפעוטות תולעת האיסקופא בתורה שבע"פ הצריכה לימוד ורבותינו גדולי התור' קטנם עבה ממתננו בשיתא סדרי להבינם במתכונתם בחסורי מחסרא ואנחנו לא נדע להבינה כי אם אחר עמל וטורח בהיותה מסודרת ואין לנו כי אם לפשוט ולתני וכ"ש בענין דינא דשקלו וטרו בה ובררו להם הסולת מתוך הפסולת לימא להו אגב חורפייהו עיילי שבשתא חלילה וחס ואם אמרנו נבא להתנהג עם ספריהם על זה האופן כמעט שבעבור זאת תוכחש הקבלה המתפרשת על פיהם ולא ליקו בהדן וגבי דידן בהימנותא אם בדבר נקל כזה מעדה רגלם לנטות מני אורח ישרה מה יעשו בענינים ודיני' עמוקים המעמיקים עצה לנו ולדורותינו מי יאמר מהם זכיתי הזכאי וחייבתי החייב טהרתי הטהור וטמאתי הטמא בדין וכראוי חלילה חלילה ב' פעמים אם נחשוב לבלע להפחית דבר המוכרע מהם ומוכרח להאמינו כי אם יפול משערת שערי דינם ארצה הן כלנו אבדנו כשה אובד אם לא בתנאי כפול אם בנטות אחר רובם או במילתא דלא שכיחא גבי דידהו נחקור עד מקום שידנו מגעת בהכונה לנו הצעות ארוכות וקצרות לכל ענין וענין בהתעמלם בעמלה של תורה נבא אחריהם כנמושות ללקט לקוטי בתר ליקוטי וכל אדם מותר בלקט לחדש ולהבין דבר מתוך דבריהם הנאמרים באמת הלא המה דיברי הרמב"ם ז"ל בהקדמתו למשנה תורה כל החכמים שעמדו אחר חיבור הגמרא ובנו בו ויצא להם שם בחכמתם הם הנקראי' גאונים וכל אלו הגאונים שעמדו וכו' למדו דרך הגמרא והוציאו לאור תעלומותיו וביארו ענינו לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאד ושאלות רבות היו שואלין כל אנשי עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם לפרש להם דברים קשים שבגמרא והם היו משיבים לה כפי חכמתם ואותם השואלים היו מקבצים אותם התשובות ועושים מהם ספרים להבין מהם וכו' עוד חברו' הלכו' פסוקות בעיניני איסור והיתר וחיוב ופטור בדברים שהשעה יפה להם כדי שיהיו קרובים למדע מי שאינו יכול לירד לעמקה של גמרא ע"כ:

ומי יתן ונדע בזמן הזה דבריהם המבוארים ואותן הפירושים וההלכות והתשובות שחברו כדכתב הוא ז"ל שם וז"ל ובזמן הזה תכפו הצרות יתרות ודחקה השעה את הכל ואבד' חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה לפיכך אותן הפירושין וההלכות והתשובות שחברו הגאונים וראו שהם מבוארים נתקשו בימינו ואין מבין עניניה' כראוי אלא מעט במספר ואין צריך לומר הגמרא עצמה הבבלית והירושלמית וספרא וספרי והתוספתא שהם צריכים דעת רחבה ונפש חכמ' וזמן ארוך ואח"כ יודע מהם הדרך הנכונה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה היאך ומפני זה נערתי חצני אני משה בר מימון ספרדי ונשענתי על הצור ברוך הוא ובינותי בכל אלה הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלה החיבורים וכו' וחתם וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחברו אחר הגמרא:

אשר מזה נקח ראיה על קוצר דעתנו בהשג' דברים המבארים כל סתום מהגמרא ומה שנגל' להם סתום אצלנו מכ"ש בגמר' בבלית וירושלמית כנזכר ואף הרמב"ם ז"ל מתוך דברי הגאונים הבין מה שהבין וביאר מה שביאר ולעומק מושגם סדר לנו סדריו להאיר עינינו קצרי הראות וכל זה איננו שוה לנו כי עדין דבריו צריכי' ביאור ומי שלא מילא כרסו מעדני הש"ס לא יחדל מעושק ונלוז לעוו משפט ולעוות צדק בקחתו עצמו לצד א' בדבריו לקוצר המשיג מבין מה שלא נתכוון אליו הרב ז"ל וחושב שכך האמת הן אלה דברי מוהרי"ק בהקדמתו לספר בשבחי הרב ז"ל והדורות הבאים אחריו קצרה ידם מלהבין דבריו לירד לעומק אמרותיו הטהורו' המזוקקי' שבעתים כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה וז"ל כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינם בקיאי' במשנה וגמר' לידע היכן הוציא את דבריו טועים להתיר האסור ולאסור המותר כי כל הקורא בו סבור שמבין בו ואיננו בו שאם אינו בקי במשנה ובגמרא אינו מבין דבר לאשורו ולאמיתו וכשל בדין ובהוראה לכן אל יסמוך אדם בקריאתו בספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא וכן שמעתי מפי אדם גדול בבארצלונ"ה שהיה בקי בתלתא סדרי ואמר תמהתי על בני אדם שלא למדו גמ' וקורים בספרי הרמב"ם ומורים ודנין מתוך ספריו וסבורים שיכירו בהם כי אמר אני מכיר בעצמי כי בתלתא סדרי שלמדתי אני מבין כשאני קורא בספריו אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים אינני מבין כלום וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו ע"כ וכן הביאו הריב"ש ז"ל בתשובותיו:

ואם בארזים נפלה שלהבת בחשש הטעייה בדבריו ופירושיו מה יעשו אזובי קיר שפלי דעתא כמונו דאין בידינו לא תלתא סדרי ולא תרי ואין גם אחד ולולי המגיד משנה אשר גילה קצת מספריו ומוצא ומובא דיניו לא נהננו ממנו באצבע קטנה ועדיין הנשאר נשאר בחזקתו סתום וחתום עד שקם נביא עו' חכם עדיף האשל הגדול דכל הבאים אחריו נתלים בו ה"ה כמוהר"ר יוסף קארו ז"ל דכל סתום לא עממוהו וירד לסוף דעתו בהשתוטט קודם במשנה וגמ' הצריכה לכך ואחר ריוה נפשותינו דשן ונחל עדניו השקנו בהזמינו הכל גלוי וצפוי באיזה מקומות ובאיזה פרק ועמוד בהם על אמיתות הדבר במאמר המצטרך מהגמרא ודבריו וזה בלעדי זה אי אפשר ותרוייהו צריכי לן עם החוט המשולש מוהרי"ק ז"ל ואם קצר מצע שכלנו מהשתרע וקיצורי הרמב"ם נחשבים לנו לאורך כבר נתקן לנו שלחן ערוך מוכן ומזומן לאכול וליתיה חסר כלום ואם עדין יקשה עלינו קיצורו ולא הספיק לנו שולחנו בחשבנו שלא העלה עליו כל מיני אכילה וארוסטירין הנה ביתו ואוצרו פתוחים לרוחתינו ושם אכול ושבוע והותיר כדבר ה' ועל פתחיו כל מגדים מגידים חדשים גם ישני' מבחר הטוב לקוח ואם לא שבעה לה נפשינו והניח מקום פנוי בביתו הבאים אחריו ימלאו מקומו הכדאים לסמוך עליהם ואנחנו נוסיף לקח ונסמך על ההקדמות והכללי' הנלמדים אצלנו ובשם ה' אלדינו נדגול להשגת האמת ואיך מעכ"ת מלאו לבו לחלוק נגד כולם דחלקו אל השערה והחטיאו האמת מפירוש המשנה וגמרא' דאגב שיטפא רהיטי להו גמרייהו דלא בעיא לאיסתכולי יותר מדאי ואם גם המה הסכימו לדברי כ"ת אתלה החסרון בידיעתי שהבנתי מהם ההפך ובין כה וכה לא אחדל מלדרוש מהיכן הוציא כ"ת הדין ההו' ועל מה יש לו לסמוך וישיב לי הספקו' המסתפקו' בעד סברתו ונקבל האמת ממי שאמרו:

אמרת כי יש יום קראו נוצרים בקורא תגר נגד חכמינו ז"ל ונגד קבלתינו בדין העדי' זוממי' שהכל מודים אם הוזמו קודם שנהרג זה שהעידו עליו נהרג ואח"כ הוזמו אין נהרגין ורבת שבעה לה נפש הצוררים הלעג שאננים והבוז לגאוני עלמא על דין כזה לומר והלא דין הוא ואם קודם שלא עשו מעשה בעדותם נהרגים לאחר שעשתה מעשה לא כ"ש אשר מזה בנו דייק ושפכו סוללה להפיל חומת תורה שבע"פ ארצה כי כולם דברים שאין השכל מקבלם ודברי בידוי אשר לא ניתנו להיאמר וכ"ש להעלותם על ספר חוקה וחמת עכשוב תחת שפתמו סלה ארס של עכנאי וחמת תנינים שוקא לחציהם שנונים חיצים מורים ומחצצים לומר הני דייני דידהו דייני דחצצתא פוטרים את החייב ומחייבים את הפטור ממיתה את הכתוב לחיים ומחיים לאשר בו משפט מות ונושאים על שכמם משא כבד מעון ואשמה ומאת ה' לא היתה זאת כי אם כאשר עשה כן יעשה לו נפש תחת נפש וחכמיכם האחרונים הרגו את הנפש ולא די זה אלא מי שחושב הפך זה לצדוקי החשיבוהו ואנחנו לצדיק נחבוה נחשבהו ונדעהו ולנוט' אחר דיבריהם פרוש יקראהו ואנחנו לפרוץ נחזיקהו פרץ גדרו של עולם ודם יחשב להאיש ההוא דם שפך הודיענו על מה יש לסמוך ולהתלות בו מדברי אלדים חיים בתור' שבכתב כתוב ומפורש ושום שכל והבין במקרא האם בעד דרשא ואסמכתא יעקר הפשט ממקומו והכתוב יוצא מידי פשוטו יען אמר ועשיתם לו כאשר זמם יתבטל דין הרוצח ולדרוש בו כאשר זמם ולא כאשר עשה חלילה לשופט כל הארץ לעשות שלא כדינו הצדק משפט בתתו לבני ישראל עם קרובו:

ואם יש תשובה וטעם מספיק תסיר מבוכתינו אל נא תעלימו מעם הארץ אלו דבריהם דברי' קשין כגידין היוצאים מפיה' לפידים יהלוכו כידודי אש יתנכרו החרדי את דבר ה' לא יחדלו אם ישמעו יכניסו באזניהם טעמא דמילתא ובהבל פה רבותינו ישרפו אתהם ואת מעוברהם ותחת כבודם ייקד כיקוד אש עד אבדון תאכלם התם וכלה:

והן אמת שדעת זאת דעת צדוקית המחייבים מיתה לעדים לאחר שנהרג הנידון ואין להם כי אם פסוק מלא דכתיב גבי עדים זוממים נמי ולא תחוס עיניך נפש בנפש ולכן אין להפלא מדברי המתמיהים האלו בהיות פתוח גרונם ולשונם יחליקון יחזיקון בדעת צדקנית כי כולם מכחישי' הקבלה האמיתית אשר ממנה לוקח הדין הזה כדכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות בפ' ך' וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אינם נהרגי' מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה ע"כ ופירש מוהרי"ק בכ"מ וז"ל דברי רבינו כך הם אינם נהרגים מק"ו דנימא השתא משום כאשר זמם מחייבין ומשו' כאשר עשה לא כ"ש אלא דוקא כאשר זמם הוא דחייב ולא כאשר עשה ודבר זה דאין עונשין מן הדין מפי הקבלה הוא עכ"ל:

ומאחר שכל כחם של אלו אינם באים אלא מכח הק"ו לחייב להענישו מן הדין נגד קבלתינו השוו לצדוקי' בענין זה ואלו ואלו נשרפים בבית הדשן ובין כה וכה מקבלתינו לא זוז ואפילו כל הרוחות באות ונושבות אינם מזיזות אותנו ממה שנמסר לנו מפי רבותינו ואף אם דברי קבלה אינם נכנסים תחת החקירה לתת טעם לה כי קבלה נקבל וזה ההבדל יש בין האמונה מפאת החקירה לאמונה מפאת הקבלה עכ"ז חכמינו ז"ל לא סרו מתת טוב נועם דעת לקצתם כל א' מבקש צד זכות לענין ההוא יותר מחברו והטעם האמיתי אין איש גולה עד שיבא מורה צדק ומ"מ הקבלה ההיא לא תמוש מתוך היכלינו אף אם נעלם טעמה כההיא דאין עונשין מן הדין:

הלא תראה בענין הזה רבו כמה טעמים מוהרי"ק בפירוש להרמב"ם ז"ל בסי' הנז' כתב משום דגדול עונם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת ב"ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נידונים אחר מית' בענשי' נוראי' דוגמא לדבר נותן כל זרעו למולך שהוא פטור ועוד נתן טעם ב' הוא דעת הריקאנאטי ז"ל שמאחר שאלדי' נצב בעדת אל אלמלא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש א' מישראל ומאחר שהניח הקב"ה לב"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה הוא הילכך אין לעדים משפט מות עכ"ד ויש שנתן טעם משום זילותא דסנהדרין שלא יראו כטועים ורחמנא חס על כבוד יראיו ולכך אם (נהג) [נהרג] ואח"כ הוזמו אין נהרגין:

והנה הטעמים הללו כולם נכוחי' למבין וליישב הדעת בענין המיתה שלא יומתו העדים המוזמים דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה מה שאין כן במלקות לדעת הרמב"ם בסי' הנז' וז"ל אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקה ע"כ וכן כתב רבינו ירוחם וכן הי' דעת מוהרי"ק שם עליו מאין לו לרבינו לחלק עכ"ז לבסוף נתן טעם לדבריו משום דלא חמיר מלקות דמיתה ולכן במיתה דחמירא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ומשום הנהו טעמי ולמלקות דקיל לית לן בה ואיכא דפליג אהרמב"ם ולא עבדי חילוק וכולם מודי' במיתה דהרגו אינם נהרגים:

והנה לא נעלמו מעיני בחינתך הטעמי' ההם דכל רז לא אניס לך ובאיספקלריא שלך המאירה למרחוק עינך יביטו ישקיפו השקפה לטוב' ממעון קדשך ותפארתך תפארת אדם על דמות הכסא כבוד חכמי' להבין ולהורות:

ואחרי הודיע אלדי' אותך את כל זאת ובשכלך האדיר צללת במים מטעמי הפוסקי' לא נחה דעתך דעת רחבה לרוות בהם צמאון הכמהים למי ישעך ולנהלך המחיה עצומתם ומדבשי מתקך הנוטף מרוקך רוק הנראה למדייני' הטעמת במתק שפתיך ולקמי' עלינו מרעים השבת אחור נאומם וחנקתם בסודר רך בתוך קשה בטעם מספיק להם כפי כוונתם המכוונת כי אמרת כי טעם זולתך טעם לפגם ובטל מכמה קושיות העומדי' לנגדם מה שלא יכילם ספר וסיפור וספר ואינם נכנסי' תחת המספר ובהגלות לכ"ת מה שנעלם מהם מהמשנה ומהגמרא נתמלא פניהם תבל וחרפה שנכנסת למקום שאינם יכולים להכנס ונהנית במראה עינך במה שלא שלטו בו עיניהם עיני בשר כמעט שמושכלי הראשון נסכל אשר מזה בגזר' אומר לכל מושכלי' ראשונים דשוים לשניים יען כי עלית נתעלית למרום השכל כהר גבוה ותלול אשר לא עמד אדם שם ולא עלה במחשבתו למקום ששלטה בו מחשבתך הקדומה בתשובתך זאת והיו דבריך אלה למשיב נפש תחת נפש ואם מת זה שהועד עליו יומתו העדים זוממי' ג"כ אבל לא במיתת הנידון בתורת עדים זוממים כי אם בהרג כדין רוצח ופירוש המשני' דפ"ק דמכות אין העדים זוממים נהרגין אלא לאחר גמר דין פי' באותה מיתה אבל ימותו כדין רוצח וכן מעין זה פירשת דברי הב"י הרגו אין נהרגין דאית' עליה דמתניתין ומה שאמרו בגמרא טעמא דאין נהרגין לאחר שנהרג הנידון משום אין עונשין מן הדין ר"ל העונש עצמו אין עונשין אותו מק"ו דנימא השתא ומה אם הוזמו קודם שנהרג ימות במיתה עצמה כדנפקא לן מכאשר זמם אם הוזמו לאחר שנהרג אינו דין שימות במיתה עצמה ובאת התשובה אין עונשין מן הדין לחייבו מתורת עדים זוממים אבל מיתתו פשיטא לן ממקום אחר מדין רוצח ולא סליק ונחית תלמודא אלא אאופן המיתה לא אמציאותה, דהיא מפורשת מנפש תחת נפש ובזה סרה תרעומת בעל ריבנו כי הפקת רצונם בחיוב המיתה:

ועוד הוספת לקח מדברי הרמב"ם ז"ל שאמר נהרג ואח"כ הוזמו אינם נהרגין מן הדין ודייקת באומרו מן הדין מה שלא נהג לומר כן בדיניו ומשפטיו לישראל שרצית לומר שאחז לו דרך הגמרא דמן הדין אינם נהרגים אבל נהרגי' מדין רוצח. גם דין זה טעמו הטעמת בנותן מזרעו למולך שאם נתן כל זרעו פטו' ר"ל מדין מולך אבל חייב גם הוא מדין רוצח שהמית את בניו בשרפה דסבירא לך האי העברה דכתיבה גבי מולך היא שריפה עד שימות כדעת הרמב"ן ז"ל והרב בעל החינוך והבחיי ז"ל לא כדעת זולתם רש"י והרמב"ם דאזליה לפשטי' דקרא זולת סוגיי' דשמעתתין דאזלא כוותייהו כי אמרת כי דברי הרמב"ן ז"ל נוחים להתיישב יותר ובתשובתך הרמתה הוסרו כל חרול וכמשון והועדה כל סירה ובעפל ובחן נשגבת נמלטת מפח יקושים המקשים ערפם לניגודך ונגד ה' ונתקת מוסרותמו כהותק פתיל הנעורת בהריחו אש והשלכת עבותימו מעל צוארנו וקשרתם בהם קשר של קיימא שלא ניתן להתפרק:

ולולי כעס אבי שבשמי' אגור פן אנכר האמ' ותורתו היית נשמע למאמריך בסבלותם האמת והשקר ומה אעשה וקל מן שמיא נפק המגלה אזני לומ' חדל לך מנטות מדרכ' של תורה שבכתב ושבע"פה על פי הדבר אשר יגידו לך גדולי ההוראה ולא תענש מן הדין אשר בשמעי את הקול נכנס מורא בלבי ולא אתי משני בדיבורה ואי יהבי לי כל חללי דעלמא על א' כמה וכמה כבוא עלי צרה וצוקה אין לי על מה להשען כי כל סניגורי יעשו קטגורי ויניחוני למקרה ופגע כמטרה לחץ ולא אוכל לסבול השיעור הוא מהרע עם רוב הגנאי והדופי והנני אציג לפניך הטענות והקושיות הקלויות באש העיון העומדים נגד סברתך ואם אדחה אותם ברוח המצויה היוצאת מהבל פיך יושמו רכסי הרי לבקעה ואין משגיחין בבת קול כי לא בשמים היא וקודם אביא לפניך המשנה שממנה לוקח זה ענין במכות פרק ה' וז"ל אין העדי' זוממין נהרגין עד שיגמור הדין שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג שנאמר נפש תחת נפש אמרו להם חכמי' והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשו' לאחיו והרי אחיו קיים וא"כ למה נאמר נפש תחת נפש יכול משעה שקיבלו עדותן יהרגו ת"ל נפש תחת נפש הא אינם נהרגים עד שיגמר הדין ע"כ ואיתא עלה בגמרא תנא ברבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אינם נהרגין אמר אביו בני לאו ק"ו אמר לו למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו בת אמו ובת אביו מנין ת"ל ערות אחותו גילה עד שלא יאמר יש לי בדין אם ענש על בת אביו שלא בת אמו ובת אימו שלא בת אביו, בת אמו ובת אביו לא כ"ש הא למדת דאין עונשין מן הדין ע"כ ולפי מה שפרש' דאף לאחר שנהרג נהרגין בדין רוצח יעמדו לפניך שורות שורות מעוררות מצה ומריבה ולא יניחוך עמוד על עמדך במצבך הקבוע:

תחלה אם באנו לחייב הריגה מ"מ לעדים לאחר שנהרג הנידון נכנסנו בדעת צדוקית דסמכינן אקרא דלא תחוס עיניך נפש בנפש דכתיב גבי עדי' זוממים ואין בניהם אלא אופן המיתה דאינהו לא קפדי אם יומת בהרג או זולתה כי היכי דלא קפדי איד ביד רגל ברגל דדרשי ליה כפשטיה ולא ממון ואין חילוק לקטע ידו ע"י סכין או ע"י קופיץ או סם אם כבר נקטעה ע"י אחד מאלו נתקיים יד ביד דוקא על איזה אופן שיהיה כן גבי מיתה דלא דרשי בי"ג מדות כוותין לענין מיתה הכתובה אצל כל א' ואחד היכא דגלי רחמנא גלי היכא דלא גלי כל המיתות שוים ויומת באיזה אופן שתהיה בהרג או זולתה.

איברא דדעת זאת מקפדת בהרג דוקא כדין רוצח וזה אינו מעכב ההשוואה מאחר דהצדוקים לא קפדי אהרג נמי כבר נכנסו בגדר א' ואנחנו עם ה' אלה אשר תורתו בלבנו דעתנו דעת הפרושים חכמים דפליגי עלייהו דאית להו לאחר שנהרג פטור כדלקמן ואיך א"כ נחשוב למשפט חרוץ ונגזר מדע' צדוקי' יותר טוב ממשפטי ה' אמת שלא צדקו יחדו עימה:

איברא דאיכא נמי בינייהו הוזמו קודם שנהרג דלדידהו אינם נהרגים דלא דרשי ועשית' לו כאשר זמם ולא כאשר עשה כפרושים ומוקמי קרא דנפש בנפש לאחר גמר דין כי אם עד שיהרג בפועל כלישנא דמתניתין שהרי צדוקים אומרים עד שיהרג ולפי סברא זאת נהרגים קודם הריגה לאחר גמר דין כפרושים ואזלא בחדא כפרושים ובחדא כצדוקים בהוזמו קודם שנהרג כפרושים ולאחר שנהרג כצדוקים וזה אי אפשר להתיישב בשום צד דאי דרשי כפרושים ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים לא מצו לדייניה מדין נפש בנפש כצדוקים ואי דרשי כצדוקים עד שיהרג לא מצו למדרש כאשר זמם ולא כאשר עשה לחייבם מיתה קודם שנהרג והרי הם ב' הפכים שאי אפשר להתקבץ בדעת א' ובסברא א'.

ועוד היכי מצינן לפרושי מתניתין דאין העדי' זוממין נהרגין פי' כדין תורת עדים זוממין אבל לא אימעוט מתורת רוצח דהא לא שייך טעמא שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג דמשמע אהריגה עצמה קמיפלגי דאינן נהרגין כלל עד שיהרג ולא קודם כדעת החכמים דהא טעמייהו מנפש בנפש ולא מחלקי בין מיתה שנידון בה הנהרג לזולתה אלמא רישא אין נהרגין עד שיגמר הדין לאו למעוטי שלאחר שנהרג אינן נידונין במיתה עצמ' שנדון בה הנהרג כדין זוממין אבל נידונין במית' אחרת כדין רוצח דא"כ צדוקי' דפליג עלייהו דאינם נהרגין עד שיהרג צריך לפרשם מעין הקודם ולומר אין נידונין כדין זוממים עד שיהרג אבל קודם דהיינו לאחר גמר דין ימות במיתה אחרת וזה אי אפשר לפי שאין להם דרשא דחכמים והרי אחיו קיים כדלעיל והשת' דלא מצינן לפרושי מתניתין בכי האי גוונא על כרחך לומר הכי פירושה אין העידים זוממי' נהרגין אלא לאחר גמר דין והריגתם באיזה אופן כבר ידועה ומבוארת בשלהי אלו הן הנחנקין בסנהדרין דסליק מינה דמייתי התם כל הזוממין מקדימים לאות' מיתה שנדון בה הנידון ולא איצטריך למשתעי בה הכא אבל לאחר מיתה פטורים לגמרי שהרי הצדוקים אומרים הפך זה שאינם חייבים מיתה כלל אלא לאחר שנהרג אבל קוד' פטור לגמרי:

ועוד דמתניתי' לא אתא אלא לאשמועינן חידושא דגמר דין משום דהוא סלקא דענין עד דאיכא עובדא כדעת צדוקים תדע דמקרא דמייתי לא דייק אלא דיוקא דוהרי אחיו קיים דלחייבו מיתה עצמה שנדון בה דינה לא משתעי בה הכא כדלעיל והשת' לא מצינן למימר דקודם שנהרג נהרגין במיתה עצמה שנידון בה הא לאחר שנהרג במיתה אחרת דלאו להכי נחת אמתניתין אלא לומר קודם שנהרג דהיינו לאחר גמר דין נהרגין אבל לאחר שנהרג פטורים:

ועוד מתניתין דתאות מינה היכי מתפרשא דקתני עפ"י שנים עדים או עפ"י שלשה עדים אם מתקיימת עדות בשנים לא כ"ש בשלשה א"כ למה נאמר שלשה וכו' ואמר ר"ש מקיש שלשה לשנים מה שנים אינם נהרגים עד שיהו זוממים אף ג' אינם נהרגים עד שיהיו שלשתם זוממים ומנין אפילו מאה ת"ל עדים ר"ע אומר לא בא זה להקיל עליו אלא להחמיר ולעשות דינו כיוצא באלו דהא על כרחין דבחיובא ופטורא קמיירי דר"ש סבר דשלשה אתא לאקושי לשנים להזים שלשתם להתחייב הרג ואתא ר"ע לומר לא הוצרך הכתוב ללמדנו זה דממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כא' נעשו עדים דקרא כתב והנה עד שקר העד וכו' ולא בא אלא להחמיר עליו היכא דהעידו שנים ונלוה שלישי עמהם סלקא דעתך אמינא הואיל ובלאו הוא היתה העדות מתקיימת לא יעשו בו דין הזמה למדך הכתוב שאף הוא מן המקיימי דבר ואי לאו קרא הוה מפטר לגמרי דמהיכא תיתי לחייבו מאחר דעדותו לא עשתה כלום ביכולה להתקיים בשנים שהעידו כי היכי דהאי מתניתין בחיוב ופיטור מיירי אף מתניתין דלעיל מינה אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין קרא דועשיתם לו כאשר זמם בחיוב ופיטור קמיירי דאי לאו קרא הוה אמינא עד שיהרג ואופן המיתה לא איצטריך למימר דכבר נזכר כדלעיל:

ועוד אמאי דאתמר לה דמתניתין בר' אומר הרגו אין נהרגין אמר לו אביו והלא ק"ו הוא והשיב דאין עונשין מן הדין כפי האי סברא דאין עונשין מן הדין בתורת עדים זוממים אבל ענוש ועומד מדין רוצח קשה דתנייא דמסייעא ליה מבת אביו ומבת אמו לא משתמע אלא אענשא כלל דאין עונשין ולא תידוק מינה כי האי דהתם ליכא עונשא אחרינא למימר אם אינו נענש מדין ק"ו נענש מקום אחר וכי היכי דהתם בבת אביו ובת אמו פירוש אין עונשין מן הדין ופטור לגמרי אלמלא קרא דכתיב ערות אחותו גילה הכא נמי נימא אין עונשין כלל ופטור לגמרי דליכא קרא דמחייב אלא קודם שיהרג מדרשא דוהרי אחיו קיים:

ועוד דהא גבי ממון דשייך בחזרה עונשין מן הדין לשלם ואף לאחר שהוזמו דלא שייך למימר כאשר זמם ולא כאשר עשה כדפירש ריב"ה וכו' בתוספות בפ"ק דבבא קמא דף ד' אם כן גבי הריגה דאין עונשין מן הדין פירש דאין עונשין כלל לאחר שנהרג משום כאשר זמם ולא כאשר עשה דשייך ביה:

וכל זה אם טח מראות עיננו ומהשכיל לבותינו במתניתין גלוייה ומפורסמת לדרדקי דבי רב כל הזוממים מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובעלה ופירש רש"י אין להם לצפות מיתה אחרת אלא מסכימים לאותה מיתה שנגמר בה דינו של נידון חוץ מזוממי בת כהן נשואה דאעפ"י שנגמר דינה לשרפה על פיהם הם בחנק היא בשרפה ואין בועלה בשרפה אלא בחנק כשאר אשת איש והזוממין משכימים למיתה שחייבו הבועל דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותה וגו' ואף פירוש התוספות בשם ר"י דפי' מקדימין לאותה מיתה ר"ל צרי' אתה לאמיתו [להמיתו] במיתה עצמה שהמיתו אבל אם אינו יכול להמיתו במיתה עצמה ימיתנו במיתה אחרת שיוכל כדתניא הכה תכה לאו למימרא דלאחר שנהרג ח"ו נהרגין דא"כ קשה מתניתין אהדדי אמרת כל הזוממין מקדימין למות באותה מית' לאחר שנהרג על פיהם כדבריך ואם אין אנו יכולים להמיתם במיתה עצמה נמיתם במיתה אחרת אלמא לא יהבינן ליה מיתה אחרת אלא היכא דאין אנו יכולים להמיתם במיתה עצמה והדר אמר הרגו אין נהרגין לפי פירושך אין נהרגין במיתה עצמה אלא במיתה אחרת בלי חילוק כלל בין שנוכל להמיתם במיתה עצמה בין שלא נוכל אלא במיתה אחרת אלא על כרחיך לומר דמיירי קודם שנהרג הנידון נמיתם בכל מאי דאפש' משום הכה תכה ואם הרגו אין נהרגין כלל ותינוק דלא טיפש וחכים נועץ אצבעו על סוגייא דשמעתין לקרות ולהגות באותיותיה המורות אמיתת זה בריש פ"ק דמכות כיצד העדים נעשים זוממים וכו' וגמרא דידה הא כיצד אין העדים וכו' עד סוף פסקא וללא אהיה קטיל קני באגמא לא אאריך מענית כי אם לתמוה על כ"ת בטעותיה כשגגה יוצאת מלפני השליט ועכ"ז מחזיק עדין בשגיאתו אשר על זה אוסיף לך כהנה וכהנה:

ועוד לפי פירוש זה נפקי מתורת עדים וקיימי בתורת רוצח ואי אפשר דהאי ק"ו לאו לאפוקי להו מתורת עדים זוממים אתא אלא לאוקומי להו בחזקתיהו דהכי קאמר ומה קודם שנהרג נהרגין מתורת עדי' זוממים לאחר שנהרג לא כ"ש והשיב דאיברא דכן ראוי להיות אלא אין עונשין מן הדין נהי דמן הדין לא גרעי מעדי' זוממי' ואדרבה חמירי טפי משום דעבדו עובדא אפילו הכי אינם נהרגין דאין עונשין מן הדין ואם תפרש אין עונשין מן הדין במיתה זו אבל נידון מדין רוצח אוקימת' להו בתורת רוצחים ותיקשי לן היכי נהרגין בתורת רוצחין בשלמא אי הוו קיימי בתורת עדים זוממים אינם צריכים התראה דעדים זוממים אין צריך להתרות משום דלא עשו מעשה אלא בדיבור וקי"ל אין צריכין התראה אלא השתא דמוקמת להו בתורת רוצחין אמאי נהרגין והא צריכי התראה כדין כל הרוצחים דאין לך מי שאין צריך התראה להענש אלא עדי' זוממים כדאיתא בפ"ק דמכות מה לעדים זוממים שכן אינם צריכי' התראה וכן כתב הרמב"ם בהלכות עדות פ' ח"י ואמאי יענש הרג כדין רוצח בלא התראה וכדאי היא הקושיא הזאת לבטל דעת זאת המחייבת הרג לאחר שנהרג אבל לריבוי הניגודים העומדים בלתה הנחמה באחרונה:

ועוד שתים שאלתי מעמך אף אם נאמר ונסכים לדבריך דאית בהו משום רוצח למה בהיו' העדים האלו בגדר עדים זוממין ואף לאחר שנהרג לא יצאו משניהם יחד עדים זוממי' ורוצחים בעונש קל שבהם יותן לכפרה עוונם החמור ולעולם עדים זוממים חמירי טפי מרוצח דלא די שהרגו אלא שבאת תקלה לסנהדרין על ידם וכמחטיאי אדם דמו ועונשם יגיד עליהם דנידונין במה שנידון הנהרג מה שאין כן הרוצח דענשו במיתת סיף הנבחרת שבמיתות ואף למאן דאמר חנק קל מכולם מודה דהרג קל מסקילה ושריפא בשלמא אלו היו נידונין בחמורה אם מת בה הנהרג יותן לכפרה הקל כדקי"ל במי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה ונפטר מקלה דרחמנא אמר כפי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתים אלא הכא דהא' חמור מהשני למה ידון בקל ויפטר מן החמורה לא כמדת דינו ית' דהא אין אתה יכול לומר עדיין צמר עוונו בשמלתו צפונה חטאתו והולכת דכבר ניתנה לכפרה במיתתו עפ"י ב"ד בהרג כשאר מומתי ב"ד מה שלא יעלה על הדעת להמיר תמורת עונש חמור בעונש קל:

ועוד שנית אשאלך מעין זה והודיעני הגע עצמך שהעידו העדים על זה הנהרג שעשה א' מכל מצות ה' אשר לא תעשינ' מאותם השנויים באלו הן הנשרפין או מאותם השנויים באלו הם הנסקלין והומת על פיהם ואח"כ הוזמו וימותו בהרג כפי סברתך ואלו הוזמו קודם שנהרגו היו מתים במיתה עצמה ונמצא אם כן חוטא נשכר ואיתגורי איתגור שקודם מיתה ידון בחמורה ולאחר מיתה ידון בקלה וא"ת ולדידך מי ניחא דקדם מית' ימותו ולאחר שנהרג פטורין לגמרי הנה תשובתו בצדה דאם נפט' ממית' לגמרי מעותד למה שהוא יותר חמור ומיתה זו קשה ממה שלפניה וקלה ממה שלאחריה וכהנהו טעמי דלעיל אלא לדידך שבאת לתקן וקלקלת לומר כי המקלקלין הללו פטורין מן החמורה ונידונין בקלה ואם תשיב ותאמר כך גזרת הכתוב גם אני אשיב ואומר גזרת הכתוב היא ואין עונשין מן הדין ואם הוזמו קודם שנהרג נהרגין הרגו אין נהרגין מכ"ש דרבוותא יהבו טעמא דמיסתבר אע"ג דאין אנו צריכין להם במקום שנאמר אין עונשין מן הדין כפי הקבלה וכבר תמה הרא"מ ז"ל על הרמב"ן ז"ל שביקש לתת טעם בזה והכניס עצמו בכמה דוחקים דאין צריך דא"כ צריך לתת טעם בכל מקום שאמרו אין עונשין ואין מזהירין מן הדין ואותם שנתנו טעם יכולים להתנצל כאן ולומר שבשאר המקומות שאמרו אין עונשין ואין מזהירין מן הדין חזרו ונכתבו בפירוש ולא למדו אותו מהק"ו ואין בכך כלום כההיא דערות אחותך בת אביך דלא היינו יכולים ללמוד מכח הק"ו משום דאין עונשין מן הדין אלמלא שנכתבה ערות אחותו פעם שנית אבל פה שלא נכתב להרוג את ההורגין אלא מדין ק"ו בלבד ואמרו אין עונשין מן הדין ונשארו פטורין התמה הוא גדול וצריך לתת בהם טעם בלי ספק וכן כתב הרא"ם ז"ל אשר ממנו נסמך ג"כ באמרו אבל פה שלא נכתב להרוג את ההורגין בלא מדין ק"ו וכו' ונשארו פטורין וכו' ואם איתא כדבריך אמאי לא נכתב להרוג את ההורגים והרי נכתב בדין רוצח ואמאי נשארו פטורין והרי הם חייבים הרג אבל לפי שדברינו בתחיל' אין מביאין ראיה מן הפוסקים לא הוצרכנו במילתא דפשיטא וא"כ הדרא קושיא לדוכתין לדידי דעתיד לעונש חמור ניחא כהנהו טעמי דלעיל לדידך אמאי פטור מחמורה ונידון בקלה:

ועוד איך יעלה על הדעת אשר חננו אלדי' דעת והשכל שתורה יבקשו מפיהו ללמד לעמו תורה ומצוות כי עדים כאלו נדונים בתורת רוצחים חלילה כי זה היפך הקבלה כי אם באנו לידון כמות זה בעדים רוצחים לא שבקת חיי לכל סהדי והיכי תיסק אדעתין להתחייב הרג עפ"י ב"ד דמאי רוצח איכא אי משום דנהרג זה בב"ד עפ"י עדותם והוו אינהו גרמא מאחר דלא הרגהו אותו בידים לא מיקרו רוצחים וענשם בידי שמים דהכי איתא בהרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח פרק ב' וז"ל ההורג חברו בידו כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה או שחנקו עד שמת או שרפו באש הואיל והרגו מ"מ הוא בעצמו הרי זה נהרג בב"ד אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו בפני הארי וכיוצא בו והרגו וכן הורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד ע"כ אלמא כל שלא הרגו הוא בעצמו והתחיל וגמר הריגתו לא מיקרי רוצח ואי משום דיד העדים תהיה בו בראשונה שהוא עצמו הממית אותו ומשום הכי ראוי לדונו בדין רוצח גם זאת אי אפשר להתישב על הדעת מטעמא אלימא ותקיפא דהגע עצמך שנידון הנהרג בסקילה ודחפו א' מן העדים כדין ולא מת בדחיפה והגביהו העדים האבן שהיתה שם בבית הסקילה שבה כדי להמית והשליכוהו עליו ולא מת ואח"כ היתה רגימתו בכל ישראל מי הוא זה אשר יתחייב מדין רוצח דעל כרחיך לומר כולם פטורים דהא ראשון ושני מן העדי' לא רצחו אלא ישראל כולם ולא מיבעיא הכא דהמיתו ע"פ ב"ד אלא אפילו עשרה בעלמא שהכו אדם א' בעשר' מקלות ומת בין שהכהו בזה אחר זה בין שהכוהו כולם פטורין ממיתת ב"ד שנאמר כל נפש אדם עד שיהיה א' שהרג כל הנפש כדאיתא באלו הן הנשרפין והביאה הרמב"ם ז"ל בהלכו' רוצח פ"ד ואף את"ל שהיתה מיתתו ע"י העדים בלבד פטורי' ממיתת ב"ד לא מיבעיא הראשון שלא נגמר' מיתתו על ידו אלא אף השני שנגמר' מיתתו פטור דעד השתא לא אמרי' בגמרא דאחרון חייב אלא היכא דראשון זרק עליו אבן שיש בה כי להמית כדאי' התם ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא את המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב כדכתב הרמב"ם ז"ל בסי' הנזכר אבל אם זרק הראשון אבן שיש בה כדי להמית ולא מת בה פשיטא דפטור וכן השני דלא עמודא אלא פלג' פטור דבעינן אחד ההורג את כל הנפש כההיא דהוכהו עשר בני אדם זה אחר זה ואי משום דיד העדים תהיה בו ליכא למידק להו בדין רוצח להתחייב מיתת בי"ד ומכ"ש דאינהו עפ"י ב"ד עבוד וב"ד ע"פ עבוד דליכא חיובא לחד מנייהו אלא עונשם בדין שמים ולמה א"כ ידונו כדין רוצח:

אשר מחוזק זה הספק נרתעת לאחוריך לומר פטור ממיתת ב"ד כלל ויושם בכיפה כדין הרוצחים שלא בהתראה וזה ג"כ אי אפשר כיון דבטלת לי' מדין רוצח אפילו כיפה ליכא ועוד הקושיא הראשונה במקומה עומדת מי יושם בכיפה אם לא מת על ידי העדים האם יושמו כל ישראל או העדים שלא היתה גמר הריגתו על ידם וכשם שאי אפשר להתישב בשום ענין בדין מיתה אחד מהא רבותא הוא הדין לכולם וליכא חילוק ופטורים לגמרי וענשם יותר חמור או משום הנהו טעמי או אחריני:

ועוד מה שאמרת דה"ה לנותן מזרעו למולך שאם העביר מקצת זרעו חייב סקילה מדין מולך ואם העביר כל זרעו פטור מדין מולך וחייב מדין רוצח והא התם לא קאמר כלישנא דמתניתין בעדים זוממים דתידוק מינה האי דוקיא אלא פטור משמע דפטור לגמרי ממיתת בבית דין.

ועוד מאי רוצח הכא והא ליכא אלא העברה כדמשמע בגמ' דסנהדרין עלה דמתניתין דפ"ז הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש וקאמר רב אחא בריה דרבא העביר כל זרעו פטור שנאמר ומזרעך ולא כל זרעך ומפרש בתלמודא היכי דמי העברה אמר אביי שרגא דלבני במצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיס' רבא אמר כמשוורתא דפורייא ופירש רש"י שרגא דלבני שורות לבנה גבי לבינה ע"ג לבינה והאש מכאן ומכאן ומעבירין עליו ואינו שורפו מדקתני לקמן המעבי' עצמו פטור אלמ' לאח' העבר' הוא חייב והא דאמרי' גבי חזקיהו שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך הוא אלא לאלדי ספרויים דהת' שריפה כתיב. רבא אמר כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקו' קופצי' בימי הפורי' שהיתה חפירה באר' והאש בוער והוא קופץ משפה לשפה עכ"ל:

הנה דבין דעת אביי ובין דעת רבא ליכא שריפה כפירש"י ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפירוש משנה זו וז"ל העברה זו אינה שריפה כמו שחשבו המוק' למאד אבל עיקרו הוא כשהיו מעברין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בכך והוא נק' מולך והיה אוחז א' מבניו ונותן אותו ביד המשתמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה וכיון שעשה זה נתחייב סקילה ומתנאו שימסור ויעביר מקצ' זרעו לפי שנאמר מזרעך ולא כל זרעך ואם עשה כגון זה לשם ע"ז אחרת משאר הנעבדים אינו חייב מיתה לפי שזו היא עבודת המולך המתברר מלשון התלמוד עכ"ד ואם כן העברה לאו שרפה והשת' מאי דין רוצח איכא זולת שיקשה הלא שם לא היתה התראה דאם היתה התראה הית' לענין מולך לא לענין רציחה ואיך יתחייב מיתה כדין רוצח וא"ת דסבירא לך כדעת רמב"ן ובעל החינוך והבחיי דהעבר' היא שריפה ואינך משגיח בדברי רש"י והרמב"ם מלבד שיקשה דהא ליכא מאן דאמר בתלמודא דהעבר' היא שריפ' אלא הרמב"ן רצה לפרש דעת רבא דאמר כמשוורתא דפורייא ר"ל שקופץ בתוך החפירה ונשרף ולא עביד חילוק בין שריפה דכתיב גבי ספרויים להעברה דכתיב גבי מולך עדיין יקשה דהא הרמב"ן מודה אעפ"י שלא מת משעה שיתלבב הלהב בו חייב וא"כ אם העביר כולו ונתלבב הלהב בהם בלבד אמאי יתחייב הרג גם הרב בחיי ז"ל שממנו נסתייעת כתב בפרשת אחרי מות כי ההעברה באש היתה ומה שאמר להעביר למולך ולא אמר להעביר באש שהיה זה כדאי לחייבו משע' ההעבר' משתמשול בו האש כגון שנתפש האש באחד מאיבריו:

ואם תאמר דהאי פטור לגמרי הדרא קושיא לדוכתין אמאי יהא פטור בעד כל זרעו שמא תאמר דאין עבודתו בכך כאשר הבאת ראיה ודקדקת מדברי הבחיי שכתב בפרש' אחרי מות ע"ז הית' ששמה מולך וחק העבודה הוא שהאב היה מעביר את בנו בין ב' מדורות של אש עד שישרף וימות והיתה דעתם כי בהעביר האב אחד מבניו נצולו שאר הבנים ויחיו וכו' דמשמע זו היא חק העבוד' ולא זולת ולכן פטור לגמרי כדרך ע"ז שעבדה שלא כדרכ', עליו עצמו אני תמה מהיכא תיתי ליה זה והלא לא הוזכר זו בגמרא ואדרבא איפכ' שמעינן דאי טעמא משום דעובדתו בקצת זרעו ולא כל זרעו למה להו לרבנן לאשמועינן העביר עצמו פטור מהיכא תיתי דמחייב אדאיצטריך למיפטר והא לא שמעינן מקרא אלא זרע בעלמא דדרך עבודתו בכך ואפ"ה אם העביר כל זרעו פטור משום דאין דרך עבודתו מכ"ש העביר עצמו דליכא בה שום עבודה אלא ש"מ דטעמא דמיפטר באם העביר כל זרעו טעמא אחרינא איתי ביה והאי דאיצטריך למימר העביר עצמו פטו' משו' דסלקא דעתך דלחייב דלא ימצא בך כדרב אלעזר בן שמעון דמחייב מהתם קמ"ל ומכ"ש אם הוא חייב על העברה לשאר ע"ז אעפ"י שאינו כדרכה א"כ העברה למולך אף שלא כדרכה חייב עליה זה נראה לדקדק מגמ' דסנהדרין בפר' ד' מיתות ר' יוסי בר חנינא ג' כריתות בע"ז למה וכו' ע"ש:

ועוד אי כדכתב הבחיי שאין עבודתו אלא בא' מבניו א"כ ר' אלעזר בר' שמעון דמחייב מלא ימצא בך היכי מחייב השתא דלא היתה עבודתו אלא בא' מזרעו ולא זולת ואי משום בך דכתיב א"כ רבנן אמאי לא דרשי בך אלא ע"כ לומר בין לרבנן בין לר' שמעון טעמא לאו משום דאין עבודתו בכך אלא משום דקרא מיעטיה אליבא דרבנ' מקרא דמזרעך ולא עצמו ור' אלעזר דריש ריבותא דלא ימצא בך וטעמא דאימעיט הוא כטעמא דאימעיט כל זרעו אבל לא משום שאין עבודתו בכך ולקולא אלא לחומרת יתירה להענישו בעונש מר וקשה ממות ותדע שהבחיי עצמו כתב בפרשת קדושים בפסוק אשר יתן מזרעו למולך דרשו רז"ל אשר יתן מזרעו מקצת זרעו חייב כל זרעו פטור ונתן טעם ואמר ביאורו פטור מסקילה כי כשנתן מקצת זרעו הוא חייב סקילה ויש לו כפרה באותה מיתה כיון שקיבל דינו בעוה"ז שהרי כל מי שנתחייב מיתה בד' מיתות ב"ד הרי הוא מתודה ומתכפר והוא זוכה לחיי העוה"ב וכן דרך כל המומתין שמתודין וכן מצינו בעכן שנתחייב מיתת ב"ד והתודה ואמר לו יהודע יעכרך ה' היום הזה ודרשו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב אבל זה שהרשיע כל כך והעמיק שחת לתת כל זרעו למולך פטור הוא ממיתת ב"ד ואינו מתודה ואינו מתכפר לו לעולם אבל ענשו צרור ומונח לקשה מזה בידי שמים במשפט גיהנו' ויסוריו בא' ממדוריו כי העון רשום בנפשו וקבוע בה כענין שנאמר הכרת תכר' הנפש ההיא עונה בה ע"כ:

הנך רואה כי הבחיי עצמו נתן טעם לפיטור להחמי' עליו לא להקיל ואם איתא דאין עבודתו בכך אמאי יחמיר עליו כל כך והוה ליה לתת טעם דפטור ממיתה משום דאין עבודתה בכך אבל כרת מיהא איתא ומדלא יהיב טעמא הכי שמע מינה מה שאמר בפרשת אחרי מות והיה דעתם שאם יעבור אחד מהבנים ינצלו כולם ויחיו ויצליחו במעשיהם מכ"ש שנים או כל זרע' שיהי' שכרם בהו מוצלחים יותר במעשיהם ונאהבים ליראתם תדע שכן הוא שלא הביא שם הדרשא של מזרעך ולא כל זרעך עד שנאמר שבא לתת טעם לכך אלא התחיל לבאר ע"ז ששמה מולך וחוק עבודתה ודעתם בכך וא"כ אין לנו לומר טעמא דפטור משום דאין עבודתה בכך להקיל אלא להחמיר עליו ואם תרצה לדמות מולך לעדים זוממין טעם אחד להם ואם תרצה לדמותם טעם אחד יספיק לעצמו ואם יש לך בפירוש דאין עבודתה בכך זולת הבחיי ז"ל שדייקת מדברי' הראשונים והנחת האחרונים אשר גילו דעתו השיבני לקושיות הראשונים הנופלים מכ"ש דגם הוא מסכי' עמהם ודבריו אינם בכעין מה שהבין כ"ת:

אשר מזה נאמר דפטור דמולך לא פטור מסקילה וחייב ברציחה ולא פטור לגמרי משום שאין עבודתו בכך אלא להחמיר עליו עונש מר וקשה שלא ניתן לכפר' כדכתבו כל הפוסקים הנותנים טעם לדבר והבחיי בתוכם שממנו נסמכת וללא אאריך לא כתבתי דעת רמב"ן בענין המולך והיאך נדחו דבריו מהרא"ם ולקח לו דעת יחידאה לומר דשם מולך כולל לכל ע"ז שהמליכוהו עליהם והעברה זו שוה לכולם אשר הקשה עליו הרא"ם מכדרכה ושלא כדרכה לפיה כולם שוים וכדרכה מיקרי, ומזה הטעם אחר שהעברה זו שריפה כדמצינו באלדי ספרוים וע"ז אחרות דלדבריו כולם קרויים מולך ע"ש בפרשת קדושים:

גם מה שאמרת שראית להרמב"ם ז"ל שדיבר בכעין זה ר"ל דיוק כזה פטור ממיתה זו וחייב מיתה מטעם אחר וזה בפירושו למשנה חומר בדברי סופרים מדברי תורה האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור, חמשה טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב, ופירש שם פטור מדין זקן ממרא אבל הוא חייב מיתה מפנים אחרי' ר"ל מצד שהוא מין ואמרת מי הגיד להרמב"ם שפטור מדין זה וחייב בדין אחר וכי היכי דהתם דייק הרמב"ם אף אנן נמי ניחות למתניתין דעדים זוממין להאי דוקיא איך פה מפיק מרגליות יפיק דברים שאינם מתקבלים לשומעים אם לא שיצאו מפי שלמי הדעת כמעכ"ת והלא הוא עצמו כתב טעמו ואמר האתה סובר שיאמר אדם שדעתו ואמונתו שניות או השלישיות וזה בלא ספק מכחיש למה שכתוב בתורה ה' אלדינו ה' אחד שיאמר שאדם כזה אינו נהרג או שהוא זקן ממרא והאי יהרג משום שיצא מן הכלל וכו' לפי שאין זקן ממרא ההורס לחומת התורה ולא למכחיש לכל הקבלה מכל וכל כגון צדוק ובייתוס אלא אדם שהוא רואה דבריו יותר מב"ד הגדול ולכן חייבתו תורה מיתה לכבוד ב"ד ומעלתו כמו שחייב המקלל אביו ואמו מיתה לכבוד אביו ואמו וכו' אבל צדוקים ובייתוסים שמכחישים את הקבלה מכל וכל ומסתפקים על הכתוב בתורה וסברתם בהם אינם מזה הכת אבל הם מן הכת שאומרים אין תורה מן השמים אבל הן נהרגין על הכפירה כמו שנהרגין המכחישין באלדות וכו' עכ"ד וכו':

הנך רואה ההבדל גדול ששם ברור לנו עונש המכחש באלדות או בתור' באומרי' אין תורה מן השמים ממקום אחר וזה שאמר אין תפילין אין בו דין זקן ממרא אלא כופר בתורה באומרו אין תפילין אבל בעדים זוממין אין לנו בירור ממקום אחר הריגתם לאחר שנהרג אלא מכח הק"ו אנו רוצים ללמדו דאי משום דין רוצח לא דמי שא"כ כל העדים ההורגים עפ"י בי"ד נקראים רוצחים להמיתם וגם לא על שגרמו בעדותם מיתה לנהרג וא"כ מהיכא תיתי לן לדונם כרוצחים גם הבדל שני יש כאן התם באומרו אין תפילין החמרנו עליו לדונו כאותם שאין להם חלק לעוה"ב והכא באנו להחמיר עליו מכח ק"ו לדונו מית' או לפחות להשוותו עם אותם שהוזמו קודם שנהרג ונמצאו קל מהם כמו שאמרנו לעיל ועדיין הספק במקומו עומד ולמה יהיו אחרים שלא עשו מעשה בעדותם והוזמו קודם שנהרג חמורים בעונש יותר ממנו אשר מזה אין לך לעשות עונש שלא גילתה התור' בפירוש ולדמות זה לזה שהרמב"ם ביאר וגילה מה שנעלם ממנו כפי מה שביארה התורה במקו' אחר אבל כ"ת רצה לשוות דין עדי' זוממין כדין רוצחים מה שאין כן האמת ודי בזה הענין:

גם מה שאמרת ורצית לדמות ענין זה למלשין שאם אמר אלך ואלשין או שאמר הריני מוסר פלוני בין בגופו בין בממונו ואפילו ממון קל התיר עצמו למית' ואם עשה אשר זמם ומסר אסור להרגו ואמרת שאסור להרגו אבל ב"ד ממיתים אותו לא אאמין כי כ"ת ישגה בדבר נקל וטעמו והלא גם בזה צריך התראה הן קודם מעש' הן לאחר מעשה ואז ימות ואם לא היתה התראה לא ימות ודין זה כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות חובל ומזיק פרק ח' וז"ל מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר וכו' ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור ואם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להרגו וכל הקוד' זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר יראה לי שאסור להרגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא ימסור אחרי' ע"כ וכת' מוהרי"ק ז"ל שם זה נזכר בגמרא ב"ב ההוא גברא דבעי אחווי תיבנא דחבריה אמר ליה רב לא תחוי ולא תחוי אמר מחוינא ומחוינא קם רב כהנא שמטיה לקועיה מכאן למד הרב ז"ל וכן מאותו מעשה דר' שילא המוזכר בפ' הרואה אלא שאותו מעשה היה במוסר הבא למסור נפשות וההוא נמי בעי שיתרוהו כדאיתא בפרק א' מהלכות רוצח עשה המוסר וכו' וכן דעת הרב ז"ל ונכון הוא שהרי לא מצינו היתר בגמרא אחר מעשה ע"כ:

הנך רואה כי בלא התראה לא יתחייב מיתה בין בממון כההוא דבעי אחוי תבנא דחבריה בין בנפשות כנז' והנה הרמב"ם סמך על דין הרודף דלאחר שהרג לא ניתן ליהרג אלא אם היו עדי' והתראה שכן כת' מוהרי"ק עוד נרא' לי כעין ראיה מרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו וכן רודף אחר הזכור אחר נערה המאורס' כולם קודם מעשה נהרגין אחר מעשה אין נהרגין אלא בב"ד בעדים זוממין לא מצית למימר בהו רוצחים דהא ליכא תורת רוצח בחד מניהו אלא בהצטרפותם ולפעמים עם ישראל כולם:

ועוד דהא בשעת מעשה ההריגה כדין עפ"י ב"ד עשו ולאחר הוזמו ושעת מעשה לא היו מתרים בהם עדים זוממים צריכים התראה ועוד דדין דמוסר נלמד מדין הרודף ורודף בקרא כתיב וקצותה את כפה לא תחוס עיניך והכא היכא דכתיב עדים זוממים חייבים הרג עד שנאמר לאחר מעש' חייבים הרג אי מדין רוצח זה אי איפשר כנזכר והרי כל עצמנו לא באנו אלא ללמוד ההריגה כפי הפשט הנידון וכדאמר הרא"ם ואם היה פשוט לנו הריגתם לא הוצרכנו לק"ו ולא לתשובתו דאין עונשין מן הדין:

אבל תמהני מכ"ת השתא דאמר יומתו מדין רוצח למה לא אמר יותנו ביד גואלי דם והא רוצח במזיד הוא ומצותו ביד גואל הדם ואם לא רצה אז ממיתין אותו ב"ד בסייף כדכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות רוצח ולמה גזרת עליו מיתה בהרג מיד ב"ד תכף או יותן לכיפה כאשר אמרת לבסוף גם אם רצית לחייב מיתתו היה לך לבוא מדרך אחרת לומר שאף אם אינם מחייבי מיתת ב"ד אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות או הב"ד בהורא' שעה או אם אין א' מאלו ב"ד מכים אותם במכה רבה הקרובה למית' ולצערם בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על הרשעים שלא יהיה הדבר להם לפוקה ולמכשול בלבבם ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות רוצח כי זה מתקבל קצת לדעת האנושי אע"ג שגם זה לא שייך הכא משום דחמירי מרצחני נינהו ורחמנא פטרי ממיתת ב"ד מעיקרא ואין אנו עושים כן אלא לאותם שמנה הרמב"ם וכיוצא בהן כגון השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו וכיוצא בהן שאינם חייבים מיתת ב"ד ולכן ניתן לתקן ע"י צער ומכה רבה של דיינים אבל לא להמיתם אבל בעדים זוממין דחמירי טפי לא ניתן עונם לכפרה בכל זה ולכן יהי עונם שמור. וגם בהם אני אומר אם נראה לב"ד להכות' מכה רבה כדי לאיים ולהפחיד זולתם ונלמוד מדין זה אבל בין כה וכה מיתה ליכא מאן דמחייב:

והן אמת כי כל הדברים הללו הם להג בשר לכל חכם המודה על האמת והולך בעקבות פשט תורה שבע"פ ואינו מתחכם יותר כדי שלא להשתומם אבל נראה לי לסבול חרפת אנוש לקרותי קטיל קני באגמ' בעד הרע הגדול המגיע אם אחדל מלהורות הטעו' שראיתי רבים נוטים אחרי טעותיך והדפסת דעתך זה בדפוס וללא תהיה הטעות הזו הולכת ומוספת בהמון הוריתיך הדרך הישרה שתבור ללא תהי ח"ו לחוכא ואטלולא בפני כל יודע ספר ועלי ועל רבותי מוטל אשמך המוסר כ"ד הכותב וחותם בסדר לא תענה על ריב לנטות וגו':

ובשנת תביא בית ה' אלדיך לפ"ק:

הצעיר יעקב ששפורטאש ס"ט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף