שערי ישר/א/יח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר א יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרמב"ם בפ"ב מה' סוטה ה"ד וז"ל קטנה שהשיאה אבי' אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שבארנו אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' הי' כהן לא נאסרה עלי'. עכ"ל. והראב"ד השיג עלי' וז"ל והלא אמרו פתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה ואין לחלק בקטנה לענין פתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה אלא כולן שוות להתפתות בקלות הדעת עכ"ל. וכתב ה"ה בפ"ב מה' איסורי ביאה ה"ב אחר שהאריך שם מה דקשה עלי' ובמה שיש לתרץ מסיק בזה"ל ואין לי בדין זה הכרע אלא שמצאתי בירושלמי בסוטה פרק הי' מביא, סוטה קטנה אין אתה יכול דא"ר זעירא רבי יוסי בשם רבי יוחנן קטנה שזנתה אין לה רצון ליאסר על בעלה ע"כ ומעתה צריכים אנו ראי' גמורה לדברי רבינו ובקשתי' ולא מצאתי עכ"ל. ונעתיק בזה דברי הירושלמי כמו שהובא בתוס' סוטה ד' כ"ח ע"ב ד"ה מכאן וז"ל שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא אמר לון סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק אמרו לי' ספק, אמר להו מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רשות היחיד אף להלן ומה כאן דבר שיש בו דעת לישאל אף להלן דבר שיש בו דעת לישאל מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל וכו' מיליהון דרבנן פליגי דמר רבי זעירא ור' יוסי בשם ר' יוחנן קטנה שזנתה אין לה רצון להאסר על בעלה והא תנינן כל דבר שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא ברם הכא ספיקו טהור. עכ"ל. וכל הרואה יראה גודל התמיה בדברי הירושלמי מה ענין זה דקטנה אין לה רצון להאסר ליש בו דעת לישאל טהור דהלא אם זנתה ודאי ג"כ טהורה היא לבעלה ולא משום ספק, ועוד הלא חשו"ק כאין בהם דעת לישאל חשובים כמו דמפורש במשנה טהרות פ"ג חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה וכל הפקח בחזקת טומאה וכל שאין בו דעת להשאל ספיקו טהור, ובס' פני משה שם על הירושלמי עמד בכ"ז ומדחיק לתרץ בדרך רחוק. יעו"ש. ובהגהת רש"ש שם על דברי תוס' הנ"ל עמד ג"כ בזה וכתב דאולי כונת הירושלמי דקטנה הוא ספק אם יש לה רצון או לא ואפ"ה מותרת יעו"ש והדוחק מבואר ועוד הרי סתם קטנה אין בה דעת לישאל ומהראוי שתהי' מותרת מספק ככל טומאה בספק כשאין בו דעת לישאל, ודברי הירושלמי הנ"ל סתומים ומצו' לפרשם ואין ת"י ספרי האחרונים על ירושלמי לעיין בהם:

ונראה לענ"ד לפרש כונת הירושלמי עפ"י מה דאמרו בגמ' דילן במס' סוטה פ' כשם בהא דהובא שם הברייתא לענין ספק טומאה שאמרו וממקום שבאת מה סוטה רה"י וכו' ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל אף שרץ וכו' ומכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור ושאין בו דעת לישאל בין ברה"י בין ברה"ר ספיקו טהור ואיתא שם בגמ' אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למיגמר מסוטה, דאי מדרב הוא אמינא בין ברה"י בין ברה"ר איצטריך למיגמר מסוטה ואי מסוטה הוא אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא. עכ"ל הש"ס, ופי' רש"י שם נוגע ומגיע במטמא ונטמא כי סוטה דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמאה קמ"ל דרב גידל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון דיש דעת בזה שנטמא אבל במטמא לא בעינן דעת ע"כ. ועפי"ז יש לפרש כונת הירושלמי דהנה בכל המשניות והברייתות שנזכר ספק שיש בו דעת לישאל טמא אין הכונה דוקא אם הנטמא יש בו דעת לישאל אלא גם להיפך אם המטמא יש בו דעת לישאל כגון אדם טמא שהי' אצל טהרות ומסתפק אם נגע או לא וכמו דמפורש במס' טהרות פ"ד טמא שפשט כגלי' לבין המשקין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ועי' תוס' נדה ד' ה' ע"ב ד"ה ספק טומאה הבא בידי אדם נשאלים עלי' מה שתרצו מה קמ"ל ר' יוחנן בספק טומאה הבא בידי אדם. יעו"ש. והנה אם הדין בקטנה שזנתה דיש לה רצון להאסר על בעלה אז אפשר למילף מסוטה הך דינא דיש בו דעת לישאל די"ל שדין ספק סוטה האמור בתורה שיהי' ספק כודאי מיירי גם בקטנה אף שקטנה אינה בתורת השקאה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' סוטה ה"ג אשה פרט לקטנה הוא רק לענין השקאה אבל לענין ספק כודאי לא נתמעט דלא כתוב בפרשה לשון אשה רק בסוף הפרשה דמה דכתיב בתחילת הפרשה כי תשתה אשתו נראה דגם קטנה נקראת אשתו ורק היכא דכתיב אשה משמעות גדולה כמו דקטן אינו בכלל איש ודברי הכ"מ שכתב דקטנה מתמעטת מקרא דכתיב והביא את אשתו תמוהין לפי דברינו ובמל"מ ג"כ תמה עלי' דברמב"ם מפורש דמקרא דכתיב אשה ממעטינן קטנה וכיון דלענין ספק כודאי מצינו לאוקמא דמיירי הכתוב גם בקטנה והבועל הוא גדול, דכיון דדרשינן מקרא דונטמאה דאסרה תורה על הבועל ובקטן אינה אסורה עלי' עד שיגדל ולפ"מ שכ' הרא"ש פ"ק דכתובות סי' ד' להחזיק דינו של ר"ת דאם הי' הבועל נכרי מותרת לו לכשיתגיר משום דבשעת ביאה לא נאסרה עלי'. יעו"ש. יש לדון דגם לכשיגדיל לא יהי' עלי' איסור ורק לדידה יש חילוק דלגבי נכרי גם לדידה לא הי' איסור דאסורה וקיימא כמש"כ הרא"ש, ועכ"פ נוכל לומר דקרא מיירי בבועל גדול והנבעלת בין גדולה ובין קטנה ושפיר מצינן למימר דילפינן הך דינא דיש בו דעת לישאל מסוטה ג"כ משום דקרא בסוטה מיירי בדעת מגיע בלא דעת נוגע וילפינן מסוטה דספק טומאה ג"כ טמא באדם שנגע לבין המשקין, אבל אם הדין בקטנה שזנתה שאין לה רצון להאסר על בעלה והכתוב מיירי דוקא בגדולה ואיכא דעת נוגע ומגיע אי אפשר למילף מסוטה ורק מקרא דרב גידל כמו שאמרו בגמ' ועפי"ז נפרש דדבר זה אמרו בירושלמי דמיליהון דרבנן פליגי דמר וכו' קטנה שזנתה אין לה רצון להאסר על בעלה היינו דלדידהו אי אפשר למילף מסוטה דכל שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא היינו כטמא שנגע לבין המשקין דהרי בסוטה כה"ג טהור ואי מסוטה ילפינן הי' צריך דעת נוגע ומגיע ולדידהו צריך לומר דילפו מקרא אחרינא ולא מסוטה. כנ"ל ועפי"ז תלוי דין זה בקטנה שזנתה בילפותא דיש בו דעת לישאל, והרמב"ם שהביא בפט"ז מה' אבות הטומאות דהך דינא דיש בו דעת לישאל מסוטה ילפינן בע"כ יסבור דקטנה שזנתה יש לה רצון להאסר על בעלה והראשונים דפסקו דפתוי קטנה אונס הוא סברי דילפינן דין זה מקרא דרב גידל וכמש"כ תוס' ריש נדה דעיקר ילפותא לענין יש בו דעת לישאל הוא מקרא דרב גידל וכן כתבו תוס' במס' סוטה ד' כ"ח ע"ב די"ל דעיקר ילפותא הוא מוהבשר כרב גידל יעו"ש וכן כתב הר"ש פ"ג דטהרות מ"ו ופי' הרא"ש שם יעו"ש. ולפימ"ש הך ילפותא דינא הוא ותלוי בזה דין פתוי קטנה והרמב"ם שהביא בפי' המשנה פ"ג דטהרות ובס' יד החזקה בפט"ז מה' אבה"ט דחילק בין יש בו דעת לישאל מסוטה ילפינן בע"כ לשיטתי' נפיק הדין דפתוי קטנה חשוב רצון להאסר על בעלה, ומהירושלמי הנ"ל שהקשו עלי' הזה למד הרמב"ם דינו כנ"ל: אכן לפי"ז יהי' דברי הירושלמי מדויקים לפי הגירסא בירושלמי שלפנינו דמסיק ברם הכא אעפ"י שיש בו דעת לישאל ספיקו טהור היינו שהבועל גדול ויש בו דעת לישאל אם רק אין בה דעת לישאל ספיקו טהור. דקטנה שזנתה מותרת ואי מסוטה יליף צריך שיהי' דעת לישאל גם בדבר הנטמא, אבל לשון הרמב"ם בפי' המשנה במס' טהרות פ"ג מ"ו שכתב דילפינן מסוטה אשר יש לה שכל ואפשר לשאול פיו ויאמר אלי' אם נבעלה ותענה מזה ואז נידון בספיק' שהוא טמא. יעו"ש. דמוכח שהכתוב מיירי בסוטה שהיא גדולה לכאורה מוכח היפוך דברינו, דלפ"ד אין הלמוד מסוטה שהיא גדולה רק מקטנה והבועל גדול ובאמת הנה רב גידל דמצריך קרא אחרינא ליש בו דעת לישאל נראה דסובר דבסוטה מיירי שהבועל גדול והנבעלת ג"כ גדולה שהוא דעת נוגע ומגיע, והרמב"ם דפסק דקטן יותר מבן ט' שנים מקנין על ידו דחשוב איש לענין זה ובזה אזלא הצריכותא שמה בגמ' דגם בסוטה מיירי הכתוב בלא דעת מגיע ומשו"ה י"ל דמה"ט לא הביא הרמב"ם הך דרב גידל, ולפי"ז י"ל דפשטות הכתוב מיירי היכא דאיכא דין השקאה והיינו שהיא גדולה והבועל סגי שיהי' יותר מבן י"ט ושפיר ילפינן מזה דין דעת לישאל דסגיא באחד מהם או שיהי' המטמא בן דעת או הנטמא אבל לפי"ז הוא נגד דברי הירושלמי:

ונלנע"ד דהנה אם באמת רק מסוטה ילפינן מהראוי שנמצא בסוטה שיהי' ספק כודאי בשני אופנים היינו אם איכא רק דעת מגיע וכן אם ליכא דעת מגיע ואיכא דעת נוגע והנה מה דדרשינן ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל עלינו לפרש שיהי' שייך איסור זה או על האשה או על הבועל משו"ה אם היא קטנה והוא קטן דשניהם לאו בר איסורי נינהו ולא חל עלייהו עכשי' איסור זה לא שייך למידרש הך קרא ובע"כ מיירי הכתוב על כל פנים שיהי' חל איסור זה או שהיא גדולה או שהבועל גדול דכשהיא גדולה חל עלי' איסור זה שאסורה לבועל ואם הוא גדול חל עלי' איסור זה והוכחת הירושלמי הוא על דעת מגיע בלא דעת נוגע דמאן דיליף מסוטה בע"כ סובר דקטנה שזנתה נאסרת על בעלה ובועלה ומצינו למילף מזה דעת מגיע בלא דעת נוגע כטמא שנגע במשקין ודעת נוגע בלי דעת מגיע ילפינן מסוטה היכא שהיא גדולה והוא קטן והיכא ששניהם קטנים בכה"ג לא מיירי קרא דלא שייך בזה איסור ונטמאה על הבועל כנ"ל והרמב"ם בפי' המשנה הורה לנו אופן השני היכא דאיכא דעת נוגע בלא דעת מגיע דהכתוב מיירי בע"כ גם באופן זה כיון דקטן יותר מבן תשע ג"כ בכלל איש הוא דאז יהי' איסור של טומאת הבועל עלי'. ומיושב הכל בעזה"י: וראיתי בס' ש"ש ש"א פט"ז שהקשה בקטנה שזנתה דפסק הרמב"ם דנאסרת גם בספק עי' קנוי וסתירה הא הוי ספק טומאה שאין בו דעת לישאל והשאיר בצ"ע והוסיף דאפשר לישב עפ"י מה דאמר ר"י ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלים עלי' אפילו בכלי מונח ע"ג קרקע וא"כ ה"נ כיון שהבועל גדול הוי דבר שיש בו דעת לישאל שהבועל שהטומאה באה על ידו יש בו דמת לישאל, ולפי"ז קטנה שמקנין אותה מקטן בן ט' מותרת לבעלה דהו"ל דבר שאין בו דעת לישאל וא"כ היכי סתם הרמב"ם בקטנה שנאסרה על בעלה ע"י קנוי וסתירה דהרי אם קנא לה מקטן בן ט' לשיטת הרמב"ם דמקנין ע"י לא תהי' נאסרת בכה"ג ומסיק בצ"ע. יעו"ש. והנה בעיקרן של הדברים שמסתפק לדמות ענין זה אם הבועל גדול לטומאה הבאה בידי אדם הרי הראינו שהיא גמ' ערוכה בהא דמצריך הש"ס דר' גידל אמר רב דאי מסוטה הוי אמרינן עד דאיכא דעת נוגע ומגיע וכפי' רש"י שהבועל המטמאה יש בו דעת, אמנם מה שדן באמת לענין אם שניהם קטנים הנה מה דהקשה לענין הילפותא שמא מיירי הכתוב בשניהם קטנים כבר תרצנו דהיכא דשניהם קטנים לא מתפרש דרשא דונטמאה לאסור על הבועל אמנם מה דקשה לענין דינא באמת איך סתם הרמב"ם בקטנה שנסתרה אחר קנוי דנאסרת מספק משמע אף אם קנא לה ע"י קטן היא קושיא גדולה וצריכה לפנים, ולפמש"כ לעיל בפט"ז דבאמת איסור סוטה אינו איסור טומאה רק איסור דעלמא לק"מ דבאמת לענין ספק סוטה ליכא חילוק בין יש בו דעת לישאל או לא דחילוקים אלו נתחדשו בהלכה רק בספק טומאה וכמו שכתבנו לעיל לענין רה"י ורה"ר דבאמת בספק סוטה ליכא חילוק בין רה"י לרה"ר ורק מה שגלתה תורה ללמד לספק טומאה הוא על דרך האופנים שמיירי הכתוב בסוטה ושיהי' דין ספק טומאה כודאי דוקא ברה"י ידעינן משום דסתם סתירה הוא רה"י בועל ונבעלת אף שאפשר להמצא סתירה האוסרת בקנא לה משנים ביחד אבל קרא מיירי בסתירה המצוי' וכן לענין יש בו דעת לישאל ילפינן מסוטה דקרא דהכתוב מיירי באחד משני אופנים או דהיא גדולה או שהבועל גדול כמ"ש לעיל אבל לדינא תהא נאסרת על בעלה גם בקטנה וקטן דחילוק של יש בו דעת לישאל אינו ענין כלל לספק סוטה כנ"ל ושיטת הרמב"ם מחוורת בכל הפסקים האלו בין לענין סתירה בשני אנשים ובין לענין קטן וקטנה בלי גמגום כלל, ומקום הניחו לי להתגדר בעזה"י:

ומספקא לי בקנוי וסתירה אם ב' אומרים נטמאה וב' אומרים ראינו שלא נטמאה אם תהא אסורה כודאי או לא, דהנה בלא קנוי וסתירה נראה לפ"מ דקיי"ל דתו"ת מדאורייתא מוקמינן אחזקה מותרת גם בכה"ג ועוד הרי אומרת ברי לי שלא נטמאתי ובסוטה ע"י קנוי וסתירה עשתה תורה כודאי ולא מהני חזקה ולא ברי דידה כמש"כ תוס' סוטה ד' כ"ה אבל בכה"ג דהוי ספק תו"ת ואינו ענין כלל לספק סוטה לפ"מ שבארנו לעיל בפט"ז דבשאר ספיקות שלא ע"י קנוי וסתירה ספק סוטה דומה לספיקות דעלמא וכיון דבתו"ת מהני חזקה וגם ברי דידה מהני גם בזה שמכחישות זא"ז אם זנתה או לא אמנם אם שניהם מודים שנסתרה אחר הקנוי דדל מהכא עדותו היא אסורה כודאי מחמת הקנוי וסתירה בזה יש לספק דכיון דבשני עדות המכחישות לא אמרינן סליק עדותם כמאן דליתנהו י"ל דלא יועיל הקנוי וסתירה לאסרה ודאי, והנה מהא דתניא בתוספתא דטהרות פ"ו שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא ברה"י טמא ברה"ר טהור אין ראי' לספק סוטה דהתם כיון דמ"מ הוי ספק טומאה וכל ספק טומאה ברה"י טמא ברה"ר טהור אבל ספק סוטה לפ"מ שבארנו אינו כספק טומאה ורק הקנוי וסתירה גורמים שתאסר, והנה אף לפ"מ שבארנו לעיל בפט"ז דרגלים לדבר בעלמא בלא קנוי וסתירה אינו אוסר כלל דבעינן דוקא דבר ברור, אבל מ"מ מה שאסרה תורה ע"י קנוי וסתירה הוא ע"י הצטרפות הרגלים לדבר כמו דמוכח מהרבה מקומות בש"ס ובראשונים ולפי"ז בתו"ת דלא יועיל שום הוכחה בעולם להכריע בין העדים אם לא כמו בא הרוג ברגלי' ע"כ לא מהני הרגלים לדבר של קנוי וסתירה ויהי' ספק של תו"ת כמו בלא קנוי וסתירה ויהני ברי דידה או חזקת היתר ואף דלכו"ע בתו"ת ספיקא דרבנן זהו רק לענין חזקה דלא מהני מדרבנן אבל ברי ודאי מהני כמו דמפורש בגמ' כתובות ד' כ"ב ע"ב וגם לענין חזקה י"ל דלא החמירו רבנן לענין להוציא אשה מבעלה כמו שכתבו האחרונים לחלק לענין חזקה דמוכח מגמ' פד"א דמדרבנן חולצת ולא מתיבמת ולענין פ"פ שיטת התוס' דמהני חזקה לפי"ז י"ל דאולי גם בתו"ת לפ"מ דקיי"ל תו"ת ספיקא דרבנן שלא החמירו בכה"ג:

ונראה לענ"ד דיש להוכיח דבכ"ג מועיל הרגלים לדבר לבטל החזקה וכח ברי דידה מהא דאמרינן בגמ' כתובות בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הבא עלי' באשם תלוי קאי אם לא כשנשאת לאחד מעדי' וגם היא אומרת ברי לי והקשו בתוס' הלא בחטאת קאי לפ"מ דמסקינן בפד"א דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמה אחזקה ותירץ ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרעא לה להך חזקה דמהאי טעמא נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל אעפ"י שהיא בחזקת א"א. עכ"ל. והנה חזקת דייקא ומינסבא הוא נמי כעין הוכחה ורגלים לדבר שמבטל חזקת א"א ואף שלא מהני הוכחה להכריע בין העדים מ"מ מועיל לסתור החזקה ודין העדים לא נגרע וע"כ הטעם בזה דאע"ג דכל הוכחות אינן מועילות לשנות דין עדים בכה"ג אין חזקת דייקא ומינסבא מגרעת דין הספק היוצא מעדות של העדים אלא מסלקת דין חזקה ודין הראוי להיות מחמת עדות שתי כתי עדים ישאר כמו שהוא בלי גרעון, ולפי"ז הנה גם בקנוי וסתירה אם יהי' תו"ת על הזנות כיון דרגלים לדבר של קנוי וסתירה מבטל חזקות כמ"ש תוס' ריש נדה ופ"ק דחולין וכן מגרע דין ברי דידה כמש"כ תוס' סוטה ד' כ"ה גם בתו"ת יועיל הרגלים לדבר לסלק את חזקת היתר והברי דידה ודין היוצא מחמת העדים ישאר בלי גרעון ויהי' ספק שקול מחמת העדים ותהי' אסורה מספק לא כסוטה ודאית רק מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא דהחזקה של היתר והבריא דידה מתבטלים ע"י הרגלים לדבר ונשאר הספק הבא מחמת העדים כמו שהוא, אמנם לענין כשהיא אומרת ברי לי יש מקום לדון כיון דמ"מ נשאר דין ספק אצל בי"ד והיא אומרת ברי לי איך יכולים בי"ד לכופה על הספק אבל יש להוכיח מסוגית הש"ס כתובות ד' כ"ב ע"ב כמש"כ דלא מהני ברי כה"ג דאמרינן שם בתו"ת לענין גירושין דתצא היכא דאומרים עכשי' גרשה משום דאם איתא דהכי הוא אחזי לן גיטך והוכחה זו ודאי דלא מהני להכריע בין העדים אלא דמרעא את ברי דידה ומשו"ה תצא והטעם בזה דאף דלבי"ד הוי דין ספק ומ"מ כופין אותה דבאמת בבירור שכלי ברור לבי"ד שהעדים משקרים אלא דלא נתנה לנו תורה רשות להכריע דין בין העדים ע"י הוכחה שכלית' אבל להכריע שברי לה שקר יש לנו רשות וכח ע"ז:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף