חידושי הרי"מ/בבא מציעא/ט/ב

חידושי הרי"מ בבא מציעא ט ב

דף ט' ע"ב

מתני' הי' רוכב כו' וראה כו' תנה לי כו' נטלה כו' זכה בה כו'. קשה למה נקט הי' רכוב. ובשיטה הקשה כן ובתוי"ט וכ' דאורחא דמלתא נקט שא"י ליטלה כו' ובטור השמיט ע"ש:

והנה י"ל דהא קי"ל ד"א קונות ומדתנן סתמא משמע גם בסימטא וצידי ר"ה. ולחד שינוי' לקמן גם בר"ה קונין. וא"כ ממ"נ אם הי' הרוכב תוך ד"א ולא ה"ב רק שקראו א"כ זכה קודם. ואם השני הי' ג"כ תוך ד"א קנו שניהם. וע"כ צ"ל דמשום דאמר תנה גלי דבד"א לא ניחא לי' דלקני כמ"ש תוס' לעיל ב' לס"ד דבראי' קנה ע"ש. וקשה דשוב יקנה להשני הד"א דקנין שלא מדעתו בלא נטלה כו'. וצ"ל דגם הב' שהגבי' לצורך הרוכב גלי למפרע דלא ניחא לי' לקנות בד"א כנ"ל. או אפשר גם נטלה לצורך עצמו גלי כו' כמו נפל עלי' ודוחק דלא דמי כלל לנפל עלי'. וא"כ בהי' שניהם תוך ד"א לא שייך גם על הרוכב גלי במה שאמר תנה לי שא"ר לקנות בד"א דהא י"ל כיון שזכה שניהם בד"א אמר תנה על חלק הב'. וא"כ למאי דמפרש אמר אני זכיתי בה שרוצה לזכות עתה שנטלה לא תחלה. א"כ הנוטל גלי דעתי' דבהגבהתו ניחא לי' דלקני לא בד"א ושוב זכה הרוכב במחצה עכ"פ דלא גלי כו' וזכה קודם להב' כנ"ל. וגם י"ל דזכה בכולו דניהו דעל מחצה ב' אמר תנה שיתן לו גם חצי שלו הי' משום דסבור שזכו שניהם. א"כ עכשיו דגלי זה שלא ניחא דלקני קני לרכוב הד"א כולו שלא מדעתו. דמה דהי' סבור שזכה שניהם הי' בטעות ובאמת הי' ניחא לי' דלקני בד"א. ולא דמי לנפל עלי' אף דהי' סבור דקנה בנפילה והי' טעות אבל עכ"פ זה אינו בטעות דגלי שא"ר לקנות בד"א. משא"כ בכאן דרצה לקנות בד"א רק דהי' סבור שהב' רוצה ג"כ וא"י הד"א לקנות. ממילא כשלא רצה הב'. קנה לו הד"א שלא מדעתו. כמו כל קנין ומחילה בטעות דסבר שאינו שלו ע"ש. וי"ל דגם רכוב לא קני דאף דב' שנכנסו לתוך ד"א קנו שניהם כמ"ש בש"ע מ"מ י"ל דוקא בשניהם רוצים לקנות כמו ב' שהגביהו מציאה דלעיל. אבל כשא' גלי כו' י"ל דגם הב' לא קנה. דהא הוי חצר שאינו משתמר רק מצד עומד בצדו קנו ד"א דמשתמר לדעתו. וא"כ בשלמא כשקנו שניהם סגי דמשתמר ע"י נגד אחרים. אבל בזה כמו במתנה צריך שיהי' משתמר להמקבל נגד הנותן כדאמר וכי ר"ג וזקנים כו' לעיל. כן בהנ"ל כיון דשניהם תוך ד"א אינו משתמר לזה משום הב' שיכול ליטלו כמותו דאז לא הי' גלוי דעת ושוב חשיב לזה ג"כ אינו משתמר והוי כחרש ופקח שהגביהו דמתוך שלא קנה כו' ע"ש. וא"כ אח"כ דגלי המגביה שלא רצה לקנות בד"א ומ"מ לא הי' אז משתמר לגבי הרוכב נגדו ולא קנה גם הוא כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח. גם י"ל דשוב אין המגביה נאמן במ"ש שרוצה לזכות להחשב גלי למפרע דלא קנה בד"א ועי"ז לא יקנה הרוכב גם החצי. ואמרינן שמשקר ורצה אז וזכה הרוכב בחצי כנ"ל וא"כ עדיין מחצה של רוכב:

והנה בטור ח"מ ס' רס"ח כ' דהראב"ד ס"ל דמהלך אין ד"א קונין לו רק עומד. והטור חולק ע"ש. א"כ מיושב דנקט א' רוכב. ולא כהטור דנקט מי שראה כו' ואמר לחברו ע"ש. דלראב"ד ז"ל תני שפיר דוקא א' רוכב דקי"ל רוכב כמהלך ולא קנה בד"א כלל ושוב המגביה שאומר שרוצה לזכות בהגבהתו וגלי דלא ניחא לי' בד"א. בזה דוקא הדין דזוכה בה משא"כ אם הי' הראשון עומד ג"כ הי' שניהם זוכין דלא חשיב ג"ד רק על החצי הב' כנ"ל. ויש ליישב בזה מאי דתמוה למאן דמוקי מתני' משום דמגבי' מציאה לחברו לא קנה ולכך אף שנטלה לצורך הרוכב לא קני כו', למה תני שזכה בה הול"ל רק דמגבי' מציאה לחבירו לא קנה חברו וממילא כיון שהוי הפקר מה קמ"ל שזוכה בה למה לא יזכה כיון שבידו ולהנ"ל י"ל דלראב"ד דמהלך אין ד"א קונין י"ל דמ"מ א' מהלך וא' עומד לא קני גם העומד כיון שיכול מהלך ליטלו שוב הוי אינו משתמר נגד העומד כנ"ל. וא"כ שפיר קמ"ל במתני' דמיירי ג"כ שהרוכב הי' יכול לפשוט ידו וליטלו ומה"ט דוקא נטלה ואמר אני זכיתי כו'. משא"כ לא נטלה לא זכה משום ד"א כיון שהב' רכוב והי' יכול ליטלה ולא קנה משום מהלך כנ"ל. וממילא י"ל גם לענין מגבי' מציאה למ"ש דלא קנה י"ל דוקא בר"ה למסקנא וכה"ג שאין ד"א קונין אבל במקום שד"א קונין י"ל דלכ"ע מגביה מ"ל קני חברו דלא חשיב חב לאחרים כלל בהגבהתו לצורך חבירו דניהו דנימ' שע"י ההגבהה עבור חברו גלי דלא ניחא ליה בד"א. מ"מ קודם ההגבהה לא היה שום אדם יכול ליטלה שקני לו ד"א כבר כל שלא הי' ג"ד. ורק כשהגבי' ואז זכה חברו כנ"ל. וא"כ י"ל דוקא א' רכוב וא' עומד דאז לא היה קונה גם העומד בד"א כנ"ל שאינו משתמר ושוב הוי חב לאחרים ולא קנה מה שנטלה עבור רוכב וזוכה אח"כ משא"כ אם הי' שניהם עומדין כנ"ל הי' זוכה הב' כנ"ל:

ולשיטת הטור דמהלך קנה בד"א י"ל דנקיט רוכב לאשמועינן דוקא רכוב ואי' יכול לפשוט ידו וליטלה אז לא קנה והב' לא רצה ונטלה לצורך הרוכב כנ"ל. אבל אם הי' מהלך דומיא דרוכב הי' קונין לו ד"א למ"ש תנה לא הי' חשיב ג"ד דלא ניחא ליה כנ"ל:

שם מתני' אם משנתנה כו' ל"א כלום. ופירש"י ממ"נ אי קנייה קמא הא יהביה במתנה כו' וא"ל הו"ל הפקר כו' וזכה ע"ש. וקשה לישנא דלא"כ הא נאמן מ"ש שזכה בה תחלה רק דמ"מ במתנה נתן לו. וי"ל דהא קשה על ממ"נ הנ"ל דנ"מ כשיחזור תוך כדי דבור לנתינה דאי במתנה מהני חזרתו אף שנתן לו. ואי משום דהוי הפקר כיון דלא נתכוין לקנות וזכה המקבל מההפקר אין שייכות לחזרה של זה דלא ממנו זכה. ומתני' משמע דאם משנתנה לו אמר כו' אף תוך כדי דבור. וקשה דע"ז לא שייך ממ"נ דהא חוזר בו. והי' אפשר דלא מקרי חזרה כדאמר גטין פרק השולח דהני לשנות דלשעבר אינו בטל על להבא ולא חזרה. אך שם ל"ד פליגי אביי ורבא בסבור לקיומי לתנאים ע"ש. גם משמע אף שאומר אני זכיתי ורוצה שיחזיר לו. ולכך י"ל הטעם דהא דהוצרך רש"י לממ"נ דמתנה הא גם מספק אינו יכול להוציא. וצ"ל דכה"ג ברי ושמא ברי עדיף דלא חשיב מוחזק כמו באבידה שכ' תוס' פ"ק דכתובות דלא חשיב מוחזקות בטענת ספק כשבא לידו ש"ב ע"ש. וכן כאן שזה טוען ברי שהגביה לעצמו וכבר זכה בה והי' בידו. וזה טוען שמא לא נתכוין רק עבורו והי' הפקר וזכה מההפקר עכ"פ התפיסה לאחר שנולד הספק אם בא לידו בזכיה או פקדון כנ"ל והי' ברי עדיף גם להוציא כנ"ל. ולכך פי' שפיר דממ"נ דאמרינן בתורת מתנה אף אי זכה בו. ונ"מ רק אי מצי הדר ביה תוך כדי דיבור שוב הוי זה מוחזק גמור ברשות וספק אם החזרה מהני שוב לאו ברי עדיף דהוי להוציא כנ"ל. ואמרינן שהגביה לצרכו וזכה מהפקר ואינו יכול לחזור כיון דבין כך ובין כך זכה בו כדין רק שיועיל החזרה. וכמ"ש הרא"ש ז"ל ב"ב פרק יש נוחלין בהני בעיות דאם עמד חוזר בתיקו דאינו יכול לחזור מספק אף דנכסי בחזקתו כיון דמתנה ודאי והספק אי מהני חזרה ע"ש. ואף דיש לחלק דתוך כ"ד כיון דכדיבור חשיב בב"א שאין חל עד אחר כדי דיבור מ"מ נראה כנ"ל. דעכ"פ מוחזק חשיב כנ"ל. וא"כ מיושב לישנא דמתניתין אם משנתנה כו' אמר אני זכיתי בה תחלה ורוצה לחזור ממתנתו תוך כ"ד לא"כ שאינו נאמן כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהא קשה על הך ממ"נ למ"ד כרגלי הממלא דפירש"י ותוס' דסבר כיון דלא קני חבירו קני הוא אף שלא נתכוין לקנות חבירו והטעם י"ל אף דבהפקר בעי כוונה לקנות דקי"ל עודר בנכסי הגר וסבור שלו לא קני. י"ל כיון דמתכוון לקנין עבור חבירו שוב אף דלא קנה חבירו עכ"פ חשיב כונה לקנות בהגבהה זו דשוב קנה הוא וכעין סבר שהן של גר אחר ע"ש. וא"כ למאי דאמרינן עכשיו דתן כזכי שרוצה שיזכה לו בהגבהתו כמ"ש רש"י שהי' סבר דמגביה מציאה לחבירו קנה. א"כ כיון שבאמת זכה המגביה אף שלא נתכוין רק שיזכה חבירו א"כ מה שנתנו לו אח"כ הוי מחילה בטעות ממש כמו באסמכתא ודבר שלא בא לעולם דהי' סבר שהקנין קיים ונותן לו מה ששלו לא להקנות בנתינתו כנ"ל וכן כאן אם נתכוין בהגבהה לחבירו והיו סבורים שקנה שוב מה שנתן לו אינו מתנה ועדיין לא קנה והוי של המגביה. וא"כ שפיר מה שאומר אני זכיתי בה תחלה אח"כ שנודע לו דמ"מ לחבירו לא קנה וקנה הוא גם אחר שנתן יהי' שלו כנ"ל. ולמה לא אמר כלום כנ"ל:

ובזה י"ל לכ"ע בטעות לא הוי מחילה דל"ד לשמוט ואכול דשייך אולי ידע ניחא ליה דלוקי בהימנותי' ע"ש בתוס' דזה דוקא במכר וכה"ג שאמר לו. משא"כ כאן בסתם שהגביה לו ולא קני ולא הבטיח כלל ליתן מה שהוא שלו כנ"ל:

ואפשר לומר דכמו בכל מקום דלא תלינן בטעות דדוקא מוכר דבר שלא בא לעולם דחזינן דטעה. משא"כ כאן נגד המגביה שהגביה סתם י"ל דידע דמגביה מציאה לל"ק וזוכה לעצמו ואעפ"כ נתן לו והוי מתנה כנ"ל. אך כה"ג דכשנגדו טעה נאמן גם הוא שטעה כדאמר ב"ב פרק חזקת הבתים גבי גידא דתברי דר' ענן את גופך כו'. ועוד דהא משמע ברישא קודם נטלה ואמר אני זכיתי כו' דמחלק רק שהאמירה הי' שנתנה לו משמע דאף שאח"כ נתנה לו מ"מ זכה הראשון. ובסיפא להיפך דאם משנתנה אמר אף שחזר הלה והניחה וזה מוחזק ג"כ לא מהני. וצ"ל הטעם דהא בנותן לחברו חפץ סתם נחלקו הפ' אי סתמא מתנה או פקדון דלא יהבי אינשי מתנות. וא"כ למה נימא דבמתנה יהיב ליה כמ"ש רש"י ולא פקדון. רק ביש לכשנגדו טענה על החפץ ששלו לא תלינן בפקדון כדאמר כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' ולעיל עד השתא חשדת ליה בגזלן כו' ושתיקה כה"ג כהודאה. וכן נתינה בשתיקה הוי מתנה אף אם באמת שלו ולכך כאן שאמר הלה לזכות ויש לו דין ודברים לא היה נותן לו סתם לפקדון וכ' רש"י שפיר דבמתנה כו'. משא"כ ברישא שאמר קודם שנתנה לו שזכה בו לא לחבירו כבר נסתלק שאין לו טענה ואף שנתנה לו אח"כ י"ל דאמרינן לפקדון ככל נותן חפץ שלו סתם כנ"ל. וא"כ גם בסיפא כיון דהדין אף למה שסבור הרוכב דזכה בשבילו ג"כ הדין דקנה המגביה לעצמו שוב י"ל דלא תלינן במתנה רק פקדון דאין לשכנגדו טענה כלל גם לפי מה שסבור כנ"ל. ואפשר לומר למה דקי"ל בשלח לקנות ע"י שליח והוסיפו או טעה כיון דהי' ע"י מה ששלחו הריוח לשניהם דחולקין ע"ש בכתובות וכן פסקו הפ'. וא"כ י"ל כיון דקי"ל דכשלא נתכוין לקנות בהפקר לא קני ורק משום שנתכוין לקנות עבור חבירו ולא קנה חשיב נגדו כוונה שנקנה כנ"ל. שוב ממילא יהיה הדין חולקין בין שניהם דע"י שציוהו לזכות עבורו וזכה עבורו עי"ז קנה לעצמו הריוח ע"י וע"י המשלח וכיון שיהי' הדין דמחצה ודאי של הרוכב שוב י"ל דהוי כס' ויבם בנכסי סבא דאין ס' מוציא מידי ודאי. דלא דמי לחצי וכולה שלי שכ' תוס' ר"פ. דכאן ג"כ ודאי על הכל שעל ידו הזכות כנ"ל. ושוב כיון דאף שטעה ג"כ הוי ודאי שוב אמרינן דלא טעה ונתן לו במתנה וכולו של הרוכב. ושייך שפיר לא אמר כלום דאינו נאמן כנ"ל מ"מ אינו נראה די"ל ג"כ כמו בחצי שלי דלא חשיב ודאי בכולו. ועוד דאותה זכיה שמחמת מתנה ע"ז אינו ודאי כלל כנ"ל. ועוד דלהרבה פוסקים הכל לשליח. ועוד י"ל ולכך צ"ל דנהי דאמרינן תן כזכי היינו אם הדין דמגביה מ"ל קני חבירו. משא"כ אי לא קנה י"ל דלא הוי כלל כזכי וגם נגדו לא תלינן בטועה כלל וי"ל גם כן שיודע דלא קני בזכותו של זה ואומר תנה לי שיהי' מקנה לו אף שקנה ושפיר נתכוין לזכות במתנה וממילא גם הוא נתכוין להקנות כנ"ל. וכן לשון רש"י דעקרי' לשם קנין כו'. ובזה מיושב דהא תמוה למה נקיט תנה הול"ל רבותא דאמר זכי דעכשיו א"ל דתן לאו כזכי כמו דאמר ר"י ובשלמא למ"ד קני והפי' זכיתי תחלה קמ"ל דאף תנה אי לאו דאמר תחלה הי' זוכה אבל למ"ד ממ"ל לא קני והפי' שזוכה עתה הו"ל זכה ואעפ"כ מהני שזוכה לעצמו כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאדרבא אי הוי אמר זכה לי הי' גרע כיון דהי' סבר דזכה עבורו ל"א נתכוין לקנות וגם למגביה תלינן שעשה כדבריו ולא נתכוין להקנות אח"כ בנתינה ושוב גם אחר שנתן אם אינו מוחזק הי' עדיין הפקר או שזכה המגביה כנ"ל ודוקא תנה לי כנ"ל. ומיושב בזה תמיהות תוס' על רש"י שפי' לקמן לר"נ דאמר לא קני כו' תופס כו' מאחר שלא עשאו שליח והא מפורש פרק הכותב גם בעשאו שליח ע"ש. ולהנ"ל י"ל דבשלמא לר"ש דכרגלי הממלא דזכה המגביה י"ל דלא נקיט זכי מטעם הנ"ל דגם אחר שנתן הי' נאמן. אבל ר"נ לטעמיה דס"ל כרגלי מי שנתמלאו דהוי הפקר ומ"מ זוכה זה שנותן לו ועיין מ"ש לקמן א"כ לא שייך הנ"ל והו"ל למינקט זכה וע"כ דבעשו שליח באמת זוכה עבורו. משא"כ לדידן דקי"ל כר"ש התם י"ל שפיר גם שליח לא מהני כנ"ל:

שם ולימא מר מעני לעני מחלוקת כו' מציאה כו' הלשון אינו מובן ולימא כו' ולא בדרך קושיא. וי"ל דקשה עוד דאמר ר"י אבל מעני כו' מגו דזכה לנפשיה והול"ל מגו דאי בעי זכי לנפשיה כו' חד מגו כו'. ולכך י"ל דס"ל דמגו דאי בעי אין לחלק בין חד מגו לתרי דמ"מ בידו רק הטעם דס"ל כמ"ש תוס' דכיון דמגביה לחבירו לא קני חבירו שוב קנה המגביה אף שלא נתכוין. וא"כ י"ל דמה"ט גופיה שוב ס"ל לר"א דזכה חבירו דזכיה שזוכה בשבילו אינו חב לאחרים כלל דאם יהי' הדין שלא יזכה חבירו ישאר שלו לא הפקר. וא"כ נהי דההגבהה תחלה הי' חוב אבל כשכבר הגביה שוב אין הזכיה שיקנה חבירו חב לאחרים כלל. ושפיר נקיט מעני לעני מגו דזכי לנפשיה היינו אם לא יזכה חבירו יהי' שלו שוב זכה לאחריני. משא"כ בעשיר מגו דאי בעי לא אמרינן כלל כנ"ל:

והנה קשיא לי למאי דאמר ב"ב פרק [מי שמת דף קנ"ו] ר"י אליבא דר"א ור"י דר"א סבר זכין לקטן ואין זכין לגדול דלא תקנו כלל זכיה לגדול [והכי קי"ל כר' יהודה שם דר"א ס"ל הכי] וסתם משנה שם כן ע"ש. וא"כ איך ס"ל לר"א כאן בפיאה זכה לו ודוחק לפרש לעני קטן. ועוד דבמשנה מס' פאה תנן ה"ז לאיש פלוני עני ואיש גדול הוא. ונראה ליישב דדוקא במתנה וכה"ג שדעת אחרת מקנה ס"ל לר"א דזכין לקטן שאינו יכול לזכות בעצמו משא"כ גדול יכול לזכות בעצמו ואף שלא יזכה עכשיו יוכל לזכות אח"כ. אבל מציאה והפקר שאם לא יזכה עבורו יוכל אחר לזכות מי שירצה הוי כמו בקטן דחשיב א"י כנ"ל. ושפיר זכין גם לגדול כנ"ל. וא"כ להנ"ל שוב א"א לומר לר"א הטעם כנ"ל דלכך זוכה ולא חשיב חב לאחרים משום דאם לא יזכה האחר יזכה הוא אינו חב כו' הא שוב א"י לזכות כלל עבורו דאין זכין לגדול דבזה הגם שלא יועיל הזכיה עבורו ישאר שלו ויוכל ליתן לו ויזכה בעצמו וכמו במתנה כנ"ל וא"א כל מה שיוכל לזכות עבורו הוא רק משום דחב לאחרים ולא קני ולא שייך כלל מגו דזכי לנפשיה כנ"ל. דממ"נ אם דנין על תחלת ההגבהה דיוכל לזכות לגדול משום דאם לא הגביה יזכה אחר שוב הוי חב לאחרים ואי דנין כשכבר הגביה דאין הזכיה לאחר חוב לאחרים משום דיהי' שלו אם לא יזכה הב' שוב לא מהני דאין זכין לגדול כנ"ל. ומוכח דנשאר הפקר גם אח"כ כדסבר ר"נ באמת ושוב אין חילוק בין מעשיר לעני כנ"ל. וע"כ ס"ל לר"א תופס לב"ח קני ורבנן ס"ל דלא קני כמ"ש תוספ'. אך ר"מ סבר התם להיפוך דר"א ס"ל זכין לגדול לא לקטן ע"ש א"כ אפשר דריב"ל ס"ל כר"מ אליבא דר"א ולא קשה כנ"ל די"ל הטעם כנ"ל. וממילא גם ממתניתין אין קושיא די"ל דמתני' כר"י דאליביה ע"כ פלוגתייהו בתופס לב"ח ואתיא כרבנן. ולכך א"ל רק ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא הלכה כר"י נגד ר"מ וגם ע"כ המשנה כר"י דהא מציאה כו' וא"ש:

עוד י"ל הטעם דאף דר"א סבר אין זכין לגדול מ"מ בהפקר כמו דאף דתופס לבע"ח לא קני ומ"מ מציאה מהני משום מגו דא"ב זכי לנפשיה כן אף דאין זכין לגדול דוקא מתנה שא"י לזכות לעצמו משא"כ הפקר מה"ט גופי' זוכה משום דא"ב זכי לנפשיה זכי לחבירו. הגם שי"ל דוקא לענין חב לאחרים כיון שבידו לחוב משא"כ בהנ"ל. מ"מ לעיל מייתי הש"ס גם על שליח לדבר עבירה בשותפין שגנבו כו' [לדעת רש"י ע"ש] משמע דגם בשאר דברים שייך מגו כו' שיועיל אף במאי דלא מצי זכי מצד עצמו כנ"ל. [ואף דהתם בשליח לדבר עבירה גם לדעת רש"י מהני רק בגנב לעצמו ולחבירו דשייך מגו דזכי כו' אבל מגו דא"ב זכי בודאי ל"א בכה"ג י"ל דזה רק בדבר עבירה דל"ש א"ב זכי דא"ר לעשות עבירה אבל בעלמא י"ל דאין חילוק. עוד י"ל] ומיושב בזה דהא תוס' כ' ולימא מעני לעני כו' ויחלקו בתופס לב"ח שאין מובן כלל מאי בעו תוספות בזה הא אי פליגי במגו ג"כ א"ש. וי"ל פשוט דאי הכוונה כמ"ש רש"י דמעני כו' משום מגו אבל עשיר ב' מגו לכ"ע:

ל"א. וכיון דיש סברא בין דשייך מיגו דזכי [או אי בעי זכי] קשה למה נקיט בפאה דאיכא למיטעי מעשיר לעני הול"ל בשאר הפקר ומציאה פלוגתא דר"א ורבנן מגביה מציאה לח' אי קני משום מגו כנ"ל ושפיר הוכיח עולא דמעשיר לעני מחלוקת ומה"ט נקיט בפאה. א"כ איך א"ל ולימא מר מעני כו' משמע בלא הקושיא ממתניתין הא ע"כ דייק כנ"ל. ולכך כ' תוס' דנימא דל"א כלל סברא דמגו רק בתופס לבע"ח פליגי בין עשיר ובין עני ושפיר נקט פאה לרבותא דר"א אף בעשיר דלא שייך מגו ולרבנן אף בעני כנ"ל. דאי הוי פליגי במגו למה נפליג מחלקותם כנ"ל. וא"כ למ"ש מיושב דעולא סבר כר"י אליבא דר"א דאין זכין לגדול וא"כ ע"כ מה דמהני כאן רק משום מגו דאי בעי זכי לנפשיה כו' א"כ ע"כ דר"א א"ל מגו ואי דוקא מעני לעני לפלגו במציאה וע"כ דוקא מעשיר לעני כנ"ל ואין קשיא ממתני' דלר"מ דס"ל לר"א זכין לגדול שפיר מחלקותו בתופס לבע"ח ומתני' כרבנן אליבא דר"מ. ולכך א"ל רק ולימא מר די"ל כנ"ל או דלוקי מתני' סתמא כר"מ וס"ל כוותיה כנ"ל:

י"ל דהא י"ל לחד שנוי' לקמן דגם בפאה קני ד' אמות ומתניתין דנפל עלי' רק משום דגלי בנפילה דלא ניחא ליה לקנות בד"א ע"ש. וא"כ י"ל דמה"ט נקיט ריב"ל מגו דזכי מעני לעני ולא נקט אי בעי זכי משום דהא קני ליה כבר ד"א רק משום דאמר ה"ז לפלוני עני גלי דלא ניחא ליה לקנות בד"א ושוב זכי העני ולא הוי חב לאחרים בזכיה זו כיון דאם הי' שותק כבר הי' קנוי לו ולא הי' יכול שום עני ליטלו עוד כמ"ש לעיל. ובפרט למ"ד כרגלי ממלא דממ"נ אחר הגבהתו שוב הזכיה לאחר אינו חב לשום אדם דאם לא יזכה האחר יהי' שלו כמ"ש לעיל. רק תחלת ההגבהה בשביל האחר. והא אז אינו חב דקודם הגלוי דעת א"י אחר ליטלו דד"א קני כנ"ל. ולכך נקט מגו דזכי מעני לעני רק מעשיר לעני הוי תרי מגו אם כבר באו עוד לד"א כנ"ל. וא"כ אין קושיא ממתני' די"ל בר"ה שאין ד"א קונין בזה מודה ר"א דלא מהני מגו דאי בעי אף חד מגו. משא"כ שדה לפאה עדיף מר"ה כנ"ל. או דבמתני' גם הרוכב עומד כמ"ש לעיל. ולכך אמר רק ולימא מר דהוא ס"ל כר"פ לקמן דלמהוי חצירו לא זכי ליה ואין ד"א קונין בפאה ושוב ע"כ מעני כו' מחלוקת ממתניתין ורק דס"ל כן וא"ש:

גם י"ל דס"ל לעולא כר"ש דכרגלי ממלא וא"כ אא"ל דבעני לעני מחלוקת דא"כ למה ס"ל לרבנן יתננו לעני הנמצא כו' הא כיון דלא זכה הלה זכה עני זה שהגבי' ממילא דפיאה לעניים כהפקר בכ"מ וע"כ דמעשיר לעני מיירי. ואפשר לומר למ"ש תוי"ט דלכך לא שייך הכא קנס כמו נטל מקצת כו' וזרק כו' משום דהעני שזכה בשבילו לא עביד מידי ולא שייך למקנסי' ע"ש. דכאן עשה אסור יותר דלא תלקוט אף אי נימא דלא כר"פ וא"ע מהני עכ"פ קנס היה שייך רק כנ"ל. וא"כ למ"ד דלא קני ושוב מה"ט יזכה העני המגביה לר"ש כנ"ל נגדו שייך שוב הקנס דע"י לקיטתו לאחר יזכה הוא בפרט למ"ש דמה"ט הוא דחשיב כונה לקנות וזה באיסור ושפיר י"ל גם לר"ש סברי יתננו לעני הנמצא ראשון ולא זכה הוא כנ"ל. ומיושב דנקיט פלוגתייהו בפיאה כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף