קרן אורה/יבמות/עג/ב

קרן אורה יבמות עג ב

דף ע"ג ע"ב

תוס' ד"ה ואוכלין בטומאת עצמן תימא לר"י כו'. ונראה לישב מדכתב רחמנא גבי קדשים דאוכל בטומאת עצמן לוקה דלא איצטריך דהא מצינו למילף ממעשר כמו לאנינות בגז"ש דממנו. אלא לאשמעינן דדווקא בקדשים לוקה אבל בתרומה לא. אבל בפסחים (דף כב) לא משמע כן ע"ש. ובלא"ה י"ל כיון דמיעט רחמנא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה אלמא דלענין טומאה תרומה קיל ממעשר. ותו לא מצינו למילף גם מהקישא דביכורים וע' תוס' לקמן בד"ה אסור מלבער בטומאה משא"כ בתרומה ועוד יבואר בזה לקמן:

בד"ה ור"ש תרומה קרינהו רחמנא כו'. והשתא איסור אונן גופא מ"ט לא ילפינן ממעשר משום דתרומה קרינהו רחמנא כו'. יש לדקדק בדבריהם ז"ל דהא אילו לא נאמר ותרומת ידך קאמר ר"ש הוי ילפינן איסור חוץ לחומה בק"ו ממעשר. ועל זה פריך רבא מה למעשר שכן אסור לאונן. אבל ביכורים ליכא למילף ממעשר דהאיכא למימר תרומה תוכיח דאסור לזרים ומותר לאונן. אבל לענין חוץ לחומה לא שייך למימר יוכיח מתרומה. כיון דלית בהו חומה וק"ל:

גמרא והיכן מוזהר על אכילתו. עיין תוס' בד"ה והיכן שהקשו דבפסחים משמע דמלא בערתי ממנו נפקא לן אזהרה במעשר. ובפסחים כתב רש"י ז"ל דלא בערתי אינו אלא ווידוי דברים ואזהרה מלא תוכל לאכול בשעריך נפקא. אבל כאן פי' רש"י ז"ל דאיסור אכילה שמעינן מדלא הוצרך להתוודות על הטהור משום דהכי קאמר אפי' טמא שאינו ראוי לאכילה לא נתתיו להדלקה וש"מ דאסור לאכול בטומאה. ולפ"ז מצינן למימר דלא ביערתי נמי אזהרה הוא. אלא דלא שמעינן מינה אזהרה לאכילה משום דאזהרה דביעור הוא אזהרה על כילוי של מעשר בין בטהור בין בטמא. ועיין מהרש"א ז"ל שכתב ג"כ קצת כמו שכתבתי אלא שכתב דמש"ה מייתי התם בפסחים קרא דלא ביערתי משום דבעי למילף התם לאיסור הנאה לקודש. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם. יש לדקדק בזה דהיכי שמעינן מהקישא דמעשר איסור הנאה הא אינו מוזהר גבי מעשר אלא הנאה של כילוי. אבל שאר הנאה מותר במעשר. וא"כ בקודש נמי מנ"ל דכל הנאות אסורות. אלא וודאי הנאה דקודש ממילא ידעינן דאסור כיון שהיא בשריפה. והא דאיצטריך למילף ממעשר. הוא כי היכי דלא נידרוש ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בשמן קודש. וכמו שיבואר עוד בזה לקמן בשמעתין:

והנה מלשון המשנה משמע דליכא לאו בביעור בטומאה כדקתני ואסור לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה משמע דבהבערה ליכא מלקות. ונחלקו בזה הראשונים ז"ל ה"ה הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל וה"ה דאכילה באנינות שייכא בהאי פלוגתא. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דאם אכל באנינות לוקה. ובאמת משמע כן בפירקין לעיל דפריך ואימא לרבות אנינות ואי נימא דליכא מלקות באוכל מעשר באנינות. א"כ היכי מצינו למימר דגזרה שוה דתושב ושכיר אתי לאנינות הא בפסח גופא ג"כ ליכא מלקות. כיון דפסח גופא ממעשר גמר. וכי תימא דמתושב ושכיר שמעינן נמי דלוקה באוכל פסח באנינות. דא"כ תו לאו מופנה הוא דאיצטריך לגופיה לרבות מלקות לאנינות. אלא וודאי משמע דאיכא מלקות באנינות דמעשר. וכשיטת הרמב"ן ודו"ק:

תוספות בד"ה אסור לבער מהן בטומאה כו'. ואין לומר משום דתרומה איקרי קודש וילפינן לה מקדש כו'. משמע מדבריו דבקודש פשיטא לן דאסור ליהנות בשעת שריפתה. וכבר דקדקתי לעיל בזה דאיסור הנאה דקודש לחוד ואיסור ביעור דמעשר לחוד ולא מטעם איסור הנאה הוא דהא מותר לסוכו אלא איסור ביעור בטומאה דמעשר הוא איסור בפ"ע. וא"כ היכי מצינו למילף תרומה מקדשים לענין איסור הנאה דהא תרומה לאו מאיסורי הנאה הם. והתוס' ז"ל בשבת פ' במה מדליקין כתבו דקודש כמו שלמים שהיה מותר לכ"א אם נטמא ילפינן איסור הנאתו ממעשר בק"ו או בהקישא. וכדאיתא בפסחים. וא"כ מנ"ל איסור הנאה בהני קדשים שמותרים לכ"א. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעשר שני:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף