מראי מקומות/יורה דעה/שלא

מראי מקומות יורה דעה שלא

תרומות ומעשרות

מצרים ובבל חייבים בתרומות ומעשרות

כ"כ הטוש"ע בסעיף א, והב"י הביא כן מכמה ראשונים, ויש להוסיף דכן מבואר בדברי הר"ש בדמאי א,ג ד"ה מכזיב, במה שכתב והא דמשמע במס' ידים (ד,ג) וכו', והר"ן בביצה יז ד"ה הלכה כר"י, כתב דהא דחייבים הארצות הסמוכות לא"י היינו רק בפירות הדומין לשל א"י.

אם חו"ל מכזיב ולהלן פטור אף בטבל ודאי

הטוש"ע והב"י בסעיף א, כתבו דפטור לגמרי, בשם התוס' והרמב"ם, והגר"א הביא דר"ת פליג וס"ל דחייבים בטבל ודאי ולא בדמאי, ומ"מ בזמן הזה פטרום, ע"כ, ובתוס' בקידושין לו: ד"ה כל, מבואר דהפטור הוא דוקא היכא דהקרקע משועבדת למלך הא לאו הכי חייבים, ומאידך בתוס' בע"ז נט. ד"ה בצר, משמע קצת דאף בכל גוונא פטורים, ומ"מ יש להוסיף על המחלוקת, דהר"ש בדמאי א,ג, ס"ל דפטור אף בטבל ודאי, וכן ס"ל לרא"ש בגיליון שם, וכן לר"ן בביצה יז ד"ה הלכה כר"י, וכן מוכח בירושלמי הביאו הר"ש הנ"ל, וכ"כ היראים בסי' נג, והכי נקטינן ככל הנך וכ"ש דאף לר"ת אין הדבר ברור דחייב, ומ"מ פירות הדומין לשל א"י פטורים בחו"ל רק כשהם בארצם, לדעת הר"ש בדמאי ב,א ד"ה כל המשתמש, ע"פ הירושלמי שהביא.

אם תרומות ומעשרות בזמן הזה דאורייתא

הטור והב"י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להוסיף דהריטב"א בפסחים מד. ד"ה אמר ליה, כתב דהוא דרבנן כהרמב"ם, ומאידך היראים בסי' רעז אות כא, כתב כהראב"ד דקי"ל כרבי יוסי וכרבי יוחנן דקדשה לעתיד לבוא, ע"כ, ומבואר דס"ל דתרומות ומעשרות דאורייתא, וציינו דבספר חסידים בס"ס כתב דדרש"י והתרומה והר"ש והגאון ורבינו יוסף טוב עלם והר"ר מתתיה והרב בעל העזר והר"ר אליעזר טהור קודש, כולהו פסקי כרבי יוחנן דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ע"כ, ולפי"ז ס"ל דתרומות ומעשרות דאורייתא. והב"י הביא דהראב"ד בהשגות העיר על הרמב"ם שכתב דזה דרבנן, שהרמב"ם גופיה כתב בתחילת הספר דהוא דאורייתא, והב"י כתב שאין מדברי הרמב"ם בתחילת הספר ראיה, ויש להוסיף דאף הרמב"ם בתשובה בפאר הדור סי' טז, כתב דהוא דרבנן.

באיזה פירות יש חיוב תרומה מדאורייתא

מדברי הרמב"ם בהל' תרומות ב,א, משמע דכל פרי הנשמר חייב מן התורה, ומאידך היראים בסי' קמו, כתב דמן התורה חייב רק דגן תירוש ויצהר, ובסוף הסימן שם מבואר דה"ה במעשר.

מירח הנכרי דחייב מדרבנן האם אסור גם באכילת עראי

השו"ע בסעיף ו, כתב דחייבים בכל, ע"כ, אמנם לגבי איסור אכילה כתב הר"ש בתרומות ט,ז ד"ה אע"פ, דאפשר דלא גזרו ושרי.

פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, אם חייבים בחלה ומעשרות

הטוש"ע בסעיף יב, הביאו מהרמב"ם דפטורות, ויש להעיר דהראב"ד בהשגות שם כתב דמדרבנן חייבים, והיראים בריש סי' קמח, כתב דכיון דפליגי בזה תנאי הלכה כהמחמיר דחייבים, ע"כ, ומדברי הראב"ד שם מבואר דכל המחלוקת היא רק כשנתחייבו בחו"ל כגון שהיה מירוח בחו"ל אבל כשכבר נתחייבו בארץ ישראל ודאי לא פקע חיובא מינייהו.

הפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בכל חוץ מן המעשר, אם ה"ה דבא אחר וזכה בו

השו"ע בסעיף טז, הביא דהפקר פטור מתרומות ומעשרות, ע"כ, ובב"ק כח., אמרי' דאם השכים ובצרו חייב בכל חוץ ממעשר, דהיינו דשאני מכל הפקר דפטור מהכל, ובפשטות החילוק הוא דהכא שאני כיון דהוא עצמו זכה בו, וכן פירש הר"ן בנדרים מד:, וכן משמע מהמפרש שם קצת, וכן משמע מרש"י חולין קלד:, גבי המפקיר כרמו, וכ"כ להדיא הרמב"ם בהל' מתנות עניים ה,כז, אמנם מהר"ש פאה א,ו סוד"ה נותן משום, מוכח שהוא חייב כי עכשיו אינו מופקר ולפי"ז ה"ה אם אחר זכה בכרם או שדה וקצרה דחייב בכל חוץ ממעשר, וצ"ע, והיראים בסי' קכב אות ט, כתב דהיינו מחמת דהפקיר על דעת להפקיע, ע"כ, ולפי"ז נראה דה"ה אם הפקיר על מנת לזכות בו הוא בעצמו ובא אחר וזכה בו דאינו פטור דהאי הפקר אינו פוטרו כיון דהוי על דעת להפקיע, וכן אם הפקיר על דעת להפקיע כדי שיזכה בו קרובו ויעשו פשרה ביניהם דאינו פוטרו כיון דהוי על דעת להפקיע, ולפי"ז ה"ה להיפוך דאם הפקיר שלא על מנת לזכות ונמלך וזכה בו דהוא פטור מהכל כיון דלא הפקיר על דעת להפקיע.

כלי שנתבשל בו תרומה או חלה האם צריך הגעלה

לרמב"ם בהל' תרומות טו,יט, שניא תרומה משאר איסורי ושריא בלא הגעלה, והראב"ד השיגו דצריכה הגעלה, והרמב"ם בתשובה בפאר הדור סי' לז, ביאר טעמו דיליף לה ממתני' דתרומות יא,ח, דהוא מפרשה דאפי' מעט טיפין שנשארים בכלי שרו וכ"ש מה שבולע הכלי, ע"כ, ולפי"ז לפי שאר המפרשים שפירשו שם בדרך אחרת אין מקור לחידוש זה והדרי' לדין כלל איסורי דבעי' הגעלה.

מתי שנת השמטה

הטור והב"י בסעיף יט, הביאו בזה מחלוקת, והביאו את המחלוקת אף בחו"מ בסי' סז, ועי' במה שהוספתי שם.

אי עזרא קנס שיתנו מעשר ראשון לכהנים דוקא לדורו או לכל הדורות

הב"י בסעיף יט בד"ה ומ"ש ויתנהו, הביא בזה מחלוקת, ויש להוסיף דמדברי השאילתות בשאילתא קלב, מבואר דס"ל דקנס לכל הדורות. הב"י דייק מדברי הרמב"ם דס"ל דבזה"ז נותנים ללוי, וכתב הב"י דצ"ל דהוא פסק כרבי עקיבא, ויש להעיר דהרמב"ם בתשובה שנדפסה בפאר הדור שיצא בזמנינו בסי' פט, כתב להדיא דנותנה ללוי כר"ע.

למי צריך ליתן מעשר ראשון

הב"י בסעיף יט, הביא מחלוקת אם נותנים רק ללויים או שאפשר ליתן גם לכהנים וגם ללויים, ויש להעיר דבשאילתות בשאילתא קלב, מבואר דאית ליה שיטה נוספת, שנותנים רק לכהנים, ומדברי הריטב"א ביבמות פו. ד"ה תנו רבנן, נראה דדעתו נוטה דלר"ע דקי"ל כוותיה נותנים בין לכהן ובין ללוי.

אם דין מוקף בתרומות ומעשרות דאורייתא

הטוש"ע בסעיף כה, הביאו את דין מוקף, ולגבי אי הוי דאורייתא כתבו תוס' ביבמות צג: ד"ה אלא, וכן הר"ש מע"ש ג,יג (ושם עוד כמה דיני מוקף), וכן בר"ש ביכורים ב,ה בשם ר"ת, וכן תוס' בגיטין ל: ד"ה לתרום, דהוא דאורייתא, אמנם עי' במה שכתבתי בסי' שכה, גבי חלה דמדברי היראים נראה דהוא דרבנן, וכן שנראה מדבריו דהוא מעכב אף בדיעבד.

איזה צירוף צריך כדי שיחשב מוקף

עי במה שנתבאר בזה גבי חלה בסי' שכה,ב.

אמר פירות ערוגה זו לכשיתלשו ויביאו שליש יהיו תרומה על פירות תלושים אלו

השו"ע בסעיף נה, כתב דדוקא בהביאו שליש חל, ומבואר דאם לא הביאו שליש לא חל, אמנם באמת דבר זה תלוי במחלוקת רבי אליעזר בן יעקב ורבנן, בקידושין סב:, דלראב"י חל אפי' כשלא הביאו שליש, ויש מחלוקת ראשונים אם הלכה כראב"י או לא, והביאה הב"י באהע"ז סי' מ,ח, והב"ש שם בס"ק יב, הביא דדין זה ודין אחר בחו"מ תלויים זה בזה, והקשה דהשו"ע שינה את פסקו באהע"ז מפסקו בחו"מ, ועי"ש באהע"ז במה שהוספתי על דברי הב"י.

בדברי הב"י גבי פדיון שוה מנה על פרוטה לכתחילה

הטור בסעיף קלג, כתב דשרי לכתחילה, והב"י הביא דכ"כ הרמב"ם בשם הגאונים, והב"י הוסיף דנראה טעמו מההוא דאחרים לנכסיה בפומבדיתא, ע"כ, ובאמת בשאילתות בשאילתא ק, כתב כדברי הרמב"ם דשרי לכתחילה וכתב דילפינן לה מההוא דאחרים נכסיה כדברי הב"י.

אלמנת כהן שיש לה בת שנשאת לישראל

הטור במקום שנמצא ס"ק עא של הפרישה, האריך בהל' אשה שראויה לאכול תרומה, ויש להוסיף דבה"ג בהל' חלה בעמוד קיא, כתב דאלמנת כהן שיש לה בת מהכהן והבת נשאת לישראל או שיש לבת זרע מישראל, אע"פ שהבת אינה אוכלת אפ"ה אמה אוכלת מחמתה.

אי שרי לפדות מעשר שני על פירות

השו"ע בסעיף קלח, הסתפק בזה, ועי' מה שנתבאר בסי' רצד, גבי פדיון נטע רבעי.

חילוקי דין בעציץ נקוב

ב' אפשרויות לחלק לענין דינא בין חרס לעץ, ר"ש חלה ב,ב, ובתוס' גיטין ז, ומנחות פד., והיראים בסי' נג, ס"ל כר"י ודלא כרש"י.

הגדרת פרי

ערלה (איסור ערלה) ושביעית (לאכלה ולא להפסד) וברכות (בורא פרי העץ) חדא נינהו לענין הגדרת פרי ברכות לו.-לו:, וכן נטע רבעי קידושין נד:.

ביטול טבל בתערובת

האשכול בהל' גיד הנשה ד"ה וכתב (קפד:), כתב על פי הש"ס בע"ז עג:, דהוא אוסר במינו במשהו, ע"כ, דהיינו דבאינו מינו הוא בטל בס'.

התרומה שנתערבה בחולין עולה באחד ומאה, אם בעי' מאה ואחד חולין

מדברי הרמב"ם בהל' תרומות יג,א, מבואר דס"ל דסגי במאה חולין, וכ"כ תוס' בשבת קמב. ד"ה שנפלה, אבל הביאו דרש"י ס"ל דבעי מאה ואחד חולין, אמנם ראיתי מציינים דרש"י בב"ק ק: ד"ה הרי זה, גבי ביטול כלאיים במאתיים, כתב דבעי מאתיים חולין ולא מאתיים ואחד, וזה נראה סתירה בדבריו דדוחק לחלק בין ביטול מאתיים לביטול במאה, ועוד יש להוסיף דבשאילתות בשאילתא קח, כתב דסגי במאה חולין ולא בעי מאה ואחד חולין, ונמצא דרש"י סתר משנתו, ומאידך הרמב"ם והתוס' והשאילתות כולהו סברי דסגי במאה חולין, והכי נקטינן. ובדברי השאילתות שם מבואר דכשמעלה אחד לשם הביטול, צריך לומר זה של תרומה.

ביטול תרומת חו"ל ברוב

הרמב"ם והראב"ד בהל' תרומות יג,יא, פליגי בזה אי שרי לתת ב' חולין ואחד תרומה, ואח"כ להוסיף עוד אחד דתרומה או לא, דהרמב"ם מתיר והראב"ד אסר כיון דהוי מחצה על מחצה, והכס"מ שם כתב דפליגי בגירסאות הגמ', ויש להוסיף דלפי גירסת השאילתות בשאילתא קח, תתפרש הגמ' כדברי הראב"ד דאסור.

דיני ביטול במאה ומאתים

א. מאה ומאתיים הוא מדרבנן, כן משמע בנדרים נח., דאמרי' נתנו בהם חכמים שיעור, וכ"כ תוס' נדה מז. ד"ה אתי, וכ"כ הר"ש ביכורים ב,א בסופו, וכן מוכח מדברי הר"ן בחולין קד ד"ה וראיה לדבר. ב. אין צריך להרים כמות האיסור מן התערובת אלא בתרומה משום גזל השבט ר"ש תרומות ה,ב ד"ה תעלה. ג. ה"מ דבעי' מאה ומאתיים, במין במינו אבל בשאינו מינו בשישים, כ"כ הר"ן בחולין צט ד"ה ומדאזלי'.

דין ביטול תרומת חו"ל

כתבוהו הטוש"ע בהלכות חלה בסי' שכג.

איסור הנאת כילוי לישראל בתרומה וטבל

לר"ת אסור מדאוריי', לר' משה ב"ר אברהם ולר"ש אסור מדרבנן, ולצורך רבים שרי ר"ש בתרומות יא,ט.

תרומה יכולה לחול קודם גמר מלאכה כמעש"ר שאפשר להקדימו בשבולים

ר"ש חלה ג,ב ד"ה עד.

אשה כהנת ולויה מקבלת תרומות ומעשרות

ביכורים ד, ונוחל בקדשי הגבול, וכן ביבמות ק..

חייבים להפריש תרומות ומעשרות קודם כל הנאת ביעור כגון הדלקת שמן

רש"י בשבת כו. ד"ה אין מדליקין.

אם כל החולין אסור עד שיופרש תרומת מעשר מן המעשר

מדברי הר"ש בתרומות ה,א ד"ה או תילוש, מוכח דהטבל אסור באכילה עד שיופרש עליו תרומת מעשר מהמעש"ר, דכתב דטבל ניתר כשמרים ממנו תרומת מעשר, ע"כ, והוא תימה, ואפשר דזה רק כשלא הופרש המעשר אלא שקרא לו שם כיון דאכתי התרומת מעשר שייכא ביה, ומיהו קשה דבדמאי ז,ד גבי הלוקח יין מן הכותים, קתני ושותה אע"ג דלא קרא שם לתרומת מעשר (ועי"ש בר"ש), וצ"ע.

אם חובה להפריש מעשר כספים

בכל המפרשים בפאה א,א, לא הוזכר לחיוב אלא שיעור חומש, ובסדר הדורות ה' אלפים כ"ח, כתב שמשפחת אבי הרא"ש היו נותנין מעשר כספים ושיבח אותם בזה, משמע דלא נהגו אז כו"ע הכי, וברבינו יונה באבות ג,יג, כשדיבר על הצדקה והמעשר בכל פעם שהזכיר מעשר נקט סאה, ואע"פ שכל דבריו על דרך החסידות וההחמרה, מכל זה משמע שאין חובה להפריש מעשר כספים, אולם בתוס' בתענית ט. הביאו מהסיפרי (ולפנינו ליתא שם אלא בתנחומא ראה יח), אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית (היינו מגוי) ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל, ע"כ, וודאי דאסמכתא היא, דהא לא הוזכר בש"ס ולא בסדר זרעים, וכל כה"ג הו"ל לאדכורי, והב"ח בסוף ד"ה ומ"ש ואין נותנין, כתב שמעשר מן הרווחים אינו חובה אפי' מדרבנן, והט"ז שם ס"ק לא, תמה עליו וכתב שהוא חיוב גמור ולהדיא הוא כתוב בכל הפוסקים בריש סי' רמט, ע"כ, ואין דברי הט"ז אלא דברי תימה דהא הטוש"ע שם בסי' רמט, כתבו שמעשר הוא מדה בינונית ופחות מכאן עין רעה, ע"כ, וא"כ ודאי שאינו חובה דאטו יש איסור לתת עין רעה, א"כ לא הוו מתקני חז"ל עין רעה בתרומה, אלא ודאי הוא אינו חובה כלל, ובעיקר תמוה מה רצונו מהב"ח, דהא הב"ח איירי מדין מעשר וכתב שאין בו חובה כלל מדין מעשר, ונפק"מ שמותר לתתו לצדקה ולפדיון שבויים כמש"כ הב"ח שם, ולא איירי כלל מדין צדקה, ואף אם היה בזה חיוב דאורייתא מדין צדקה, אכתי צודקים דברי הב"ח דכיון דאינו מדין מעשר שרי לתתו לצדקה ולפדיון שבויים. בשבת קיט., אמרי' עשירים שבא"י למה מתעשרים כי מעשרים, ועשירים שבבל למה מתעשרים כי מכבדים את התורה ועשירים שבחו"ל כי מכבדים את השבת, ולמה לא אמרי' שבבל ובחו"ל מתעשרים כי מעשרים מעשר כספים כמו דאמרינן בא"י שמתעשרים בגלל המעשר ולמה הוצרכנו לטעם אחר, ומוכח לומר אחת משתי הדרכים, או שלא נהגו לעשר כספים בזמנם וא"כ אינו חובה אפי' מדרבנן, או שלא שייך על מעשר כספים עשר בשביל שתתעשר, ומדברי הטור בסי' רמז,ד, מבואר דס"ל ששייך על זה עשר בשביל שתתעשר, וא"כ לפי דעתו צ"ל שאין מעשר כספים חובה אף מדרבנן.

אי שרי ליתן מעשר כספים למי שיש לו מאתיים זוז אבל מתפרנס בדוחק

הר"ש במע"ש ה,ט ד"ה נתון, כתב דמה שאינו חובה מדאוריי' לתתו לעניים אפשר לתת אותו אף למי שמתפרנס בדוחק אפי' אם יש לו מאתיים זוז, ע"כ, ולפי"ז ה"ה דשרי מעשר כספים.

ספק בחומש

בתרומות ז,ה, מבואר דפטור מלשלם.

מעשרות

באיזה פירות יש חיוב מעשרות מדאורייתא

עי' במה שנתבאר בזה לעיל גבי תרומה.

אם מעשר ראשון חל בשבולים

הטור בסעיף סח, הביא את דברי הש"ס דחל, והב"ח שם באות טו, הביא את מקורו בש"ס, ויש להעיר דהיראים בסי' קמח אות יז, כתב דלא אמרו שחל אלא כשהפרישו בשבלים ואמר דיחול כשיתמרח, אבל אם הפריש על מנת שיחול בשבלים אינו חל, ע"כ, ומאידך הר"ש בתרומות בסוף פ"א, והרשב"א בקידושין מו:, וכן הרמב"ן שהביא הרשב"א שם, וכן הריטב"א בקידושין מו: ד"ה מתיב, במה שהביא בשם התוס', וכן הריטב"א גופיה שם שהסכים לדברי הרמב"ן, כולהו סברי דחל בשבלים אף בלא שיאמר שיחול כשיתמרח, וכן מוכח מדברי התוס' בע"ז נו. ד"ה שמותר, וציינו דכ"כ התוס' רי"ד בקידושין מו:, דמהני בשבלים בלא שיאמר כן, ונמצא דהיראים יחידאה ונדחה מההלכה, ונקטינן ככל הנך דחל בשבלים אף בלא שיאמר שיחול לכשיתמרח.

עד מתי אפשר להפקיר ויפטרו הפירות ממעשרות

מפקיר אחר מירוח קודם ראיית פני הבית פטור לפי ב' תירוצים מתוך ג' בר"ש מע"ש ג,ו, אבל מפקיר אחר ראיית פני הבית אינו נפטר.

ענבי הדס חייבות במעשרות

ירוש' מעשרות א,ג הובא בר"ש.

מעשר פירות וירקות הוא כמו צאן ובקר במעשר בהמה, שרק בי' חייב ופחות פטור

רב האי גאון, וחלקו עליו הר"ש וריבמ"ץ כלאים א,ט ד"ה ונטלין בשבת.

מעשר אינו חל במחובר לקרקע

ר"ש מע"ש ה,ה, חלה ד,ד בסוף הר"ש מהירושלמי, גבי תרומה, וכן מוכח מהמשנה ביכורים ב,ד, מע"ש ה,יא.

אכילת עראי מותרת עד שיהא מקח או שבת או ראיית פני חצר ובית

ואפי' בקוטף מן העץ רק בשביל לאכול עכשיו (וכ"ש בקוטף כמות גדולה ואוכל מקצתה) מעשרות ג,ח.

מעשר שני

אם כל הפירות חייבים במעשר שני מדאורייתא

היראים בסי' נג, ס"ל גבי מעשר שני דכל הפירות חייבים מדאורייתא ואף הירקות.

הקדימו בשבולים אם פטור מתרומה גדולה

הר"ש בתרומות א,ה ד"ה ולא ממע"ש, כתב דפטור, ותמהו עליו האחרונים, עי' רש"ש ורא"מ הורוביץ שם, דזה שייך רק במעש"ר שהקדימו, אולם ודאי הפי' בר"ש כמו שכתב הרא"מ הורוביץ, דהכא בפדה רק אחר מירוח, ומשום מירוח מע"ש דפוטר כמירוח הקדש, דהכי איתא להדיא בר"ש חלה א,ג, והוצרך הר"ש לומר בתרומות שהקדימו בשבולים כדי שיהא קודם מירוח, ומש"כ הר"ש כמעש"ר כוונתו כאותו מקרה דמעש"ר גם פטור בו, (ומש"כ הר"ש בחלה הוא ע"פ הירושלמי), אולם הבבלי בכל דוכתא דקתני מע"ש במתני' ופרכי' פשיטא משני כגון דלא שילם חומש וקמ"ל דחומש לא מעכב ברכות מז:, עירובין לא:, משא"כ בירושלמי דמשני שהקדימו בשיבולים, אולם עי' בר"ש ביכורים ב,ג.

אם וידוי מעשרות הוא בערב יו"ט הראשון או בערב יו"ט האחרון

הרמב"ם בהל' מעשר שני יא,ז, כתב דהוא בערב יו"ט האחרון, ויש להעיר דכן תנן לפנינו במעשרות ה,י, אמנם העירו שבמשנה שבירושלמי ליתא לתיבת האחרון, והיראים בסוף סי' רסד, כתב דהוא בערב יו"ט הראשון. במעשרות ה,ו, תנן דהביעור בפסח, וכן הביאו הר"ש והרא"ש שם מהירושלמי, אמנם מהמנהיג בהל' החג סי' נד, נראה דהוא בסוכות, וצ"ע.

אם אפשר להתוודות וידוי מעשר בזמן הזה

הרמב"ם בהל' מעשר שני יא,ד, כתב דצריך להתוודות אף שלא בפני הבית, והראב"ד השיגו דדוקא בבית המקדש מתוודים, ע"כ, ומ"מ הרמב"ם שם בהלכה טו, והיראים בסי' רסד אות ד, הביאו להא דתנן דלא ביערתי ממנו בטמא היינו שלא הפרישו בטומאה אבל הפרישו בטומאה אינו יכול להתוודות, ע"כ, וא"כ אנן שמפרישים בטומאה איננו יכולים להתוודות.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף