מראי מקומות/יורה דעה/שלב

מראי מקומות יורה דעה שלב

אם נוהגים לקט שכחה ופאה בחו"ל

הטור והב"י הביאו בזה רק את דברי הרמב"ם שנוהג מדרבנן, ויש להעיר דהאשכול בהל' פדיון כרם רבעי ד"ה ולקט (קיד:), ובהל' הקדש ד"ה ת"ר (קצז.), כתב דאינו נוהג בחו"ל כלל והנוהג כן הוא מדת חסידות בלבד, ומאידך הביא דבה"ג ס"ל דנוהג מדרבנן.

בעה"ב שהולך בשדהו שלא בשעת קצירה וקוטף מלילות בידו ונפל ממנו שיבולת, אם הוי לקט

היראים בסי' קכ, כתב דדוקא הנושר בשעת הקציר חייב ולא מה שנושר ממה שקוטף מלילות בידו שלא בשעת הקצירה.

שיעור פאה בארץ ישראל

בחולין קלז:, מבואר דמדאורייתא בכל שהוא ומדרבנן בשישים, וכ"ה גירסת רש"י שם ד"ה ומשני דאורייתא, וכ"כ הרמב"ם בהל' מתנות עניים ה,טו, וכ"כ הר"ש בפאה א,א, לפני ד"ה אוכל מפירותיהן, וציינו שכ"ה בסמ"ג, ע"כ, אמנם בה"ג בהל' פאה בעמוד קג, כתב דבא"י שיעורו בכ"ש אף מדרבנן ורק בחו"ל תיקנו בשישים, ע"כ, והוא תימה, וצ"ע.

איזה פירות חייבים בפאה מדאורייתא

תוס' בפסחים נו: ד"ה כלל, כתבו בשם ר"ת דרק זית וכרם ושדה חייב מדאורייתא, ע"כ, ולא פירשו מהו שדה, וכן היראים בסי' קלח, כתב דשאר פירות דרבנן, והר"ש בפאה א,ד, כתב דרק תבואה תירוש ויצהר חייבים מדאורייתא, ע"כ, ובנדרים נה., מבואר דתבואה היינו רק ה' המינים, ומבואר דס"ל לר"ש דכל השאר דרבנן, והרא"ש בגיליון שם כתב נמי כדברי הר"ש, אמנם בה"ג בהל' פאה בעמוד קג, כתב דה' המינים ואורז ודוחן ופולין ושאר מינים דדמו להו בהא שיש בהם קצירה, חייבים בפאה מדאורייתא, ע"כ, ומ"מ היוצא מדברי כולם דשאר פירות האילן דרבנן, ומאידך מדברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים א,ב, מבואר דאף בפירות האילן הוא דאורייתא, ונמצא דהתוס' והרא"ש והר"ש ובה"ג והיראים ס"ל דהוי דאורייתא, ומאידך הרמב"ם יחידאה דס"ל דהוי דאורייתא, ועל כן נקטינן ככל הנך דהוי דאורייתא.

אם ראשי לפתות וראשי בצלים ודומיהם חייבים בפאה

בפסחים נו:, מבואר דאין חייב בפאה אלא דבר המשתמר אבל ירק כיון שאינו משתמר פטור, ומבואר התם דראשי לפתות מיקרו דבר המשתמר ע"י דבר אחר כיון דעלי הלפת משתמרים ע"י האמהות, ואנשי יריחו הוה ס"ל דכל כה"ג חייב ומיחו בהם חכמים דזה לא חשיב משתמר ופטור, ולפי"ז נפיק לן דדבר המשתמר ע"י דבר אחר ששומרו פטור, אמנם בה"ג בהל' פאה בעמוד קד, כתב דדבר המשתמר ע"י דבר אחר כגון ראשי לפתות וראשי בצלים וכל דדמי להו חייב בפאה, וכרוב וקפלוט תלי בפלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון, ע"כ, וצ"ע.

הקוצר לשחת באמצע שדהו ולא חרש, אי הויא הפסקה וצריך ב' פאות

פליגי בהא ר"מ וחכמים בפאה ב,א, והרמב"ם בהל' מתנות עניים ג,ד, פסק כרבנן דאם לא חרש לא הוי הפסק ונותן פאה אחת, אמנם בה"ג בהל' פאה בעמוד קד, פסק כר"מ דהויא הפסקה אף בלא חרישה וחייב בב' פאות.

אדם שהפקיר שדהו והוי עני ורוצה לזכות בלקט שכחה ופאה של שדהו

לרש"י לא יכול, ולר"ש יכול, וכן משמע בירושלמי ר"ש פאה ד,ט ד"ה ר"א.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף