העמק שאלה/מט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה מט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאסיר להון לדב"י לעיולי ולאפוקי ביומא דשבתא מרשותא לרשותא שנאמר ולא תוציאו וגו'. לפי פשטו ש"ד קאי רבינו אדסמיך לי' שהביא רשויות שבת רה"ר ורה"י דאורייתא. וע"ז קאמר מרשותא לרשותא. וכוון לדברי בה"ג ריש ה' שבת שכ' בזה"ל ואסור לעיולי ולאפוקי ביומא דשבתא דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביה"ש. והא שלא הביאו רבותינו קרא דאורייתא דמשה דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אפשר לומר משום דס"ל תחומין מה"ת י"ב מיל עכ"פ. וא"כ פי' אל יצא כמשמעו וכדאי' ספ"א דעירובין וכפרש"י שם דרק לתחומין אתי ולא להוצאה. וע' בדרשה דחנוכה אות ד' מה שהעלינו בזה דברים מתוקים לדעת רבינו. מיהו דעת בה"ג א"א ליישב הכי שהרי במנין לאוין מנה לאו דלא תעשה מלאכה שאינו מאבות מלאכות שחייבים עליהם מיתה וכ' הרמב"ן בסה"מ שורש י"ד שכוון ללאו דמחמר וכדאי' ר"פ מי שהחשיך. ואמאי לא מנה ג"כ לאו דתחומין. אלא ע"כ ס"ל עיקר תחומין דרבנן. וע"כ קרא דאל יצא בהוצאה מיירי אלא צ"ל דעת בה"ג משום דהאי קרא נקיט הש"ס ביצה ד' י"ב והוא ז"ל ג"כ הביא בפ' הדר לענין עירובין בזה"ל ול"מ רה"ר דהוי אורח מלכא כו' אלא אפי' ממבוי למבוי בין ממבוי לחצר ובין מחצר לחצר כו' אסור לטלטולי ביה בד"א אלא א"כ עירבו שנאמ' ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת עכ"ל מש"ה הביא ג"כ לענין הוצאה רשויות דאורייתא האי קרא. וא"כ יש לפרש כמ"כ דברי רבינו דכוון במש"כ מרשותא לרשותא שני רשויות היחיד דבי' קאי בכל השאילתא וכמש"כ להלן לא עירבו כשני רשויות. או כייל תרווייהו איסורי בחדא. איברא לכאורה תמוה. מאי שאייטי' דקרא דירמי' לע"ח. הא תקנת שלמה הוא. וגם בביצה שם הביא הגמרא להוצאה דאורייתא אבל אנהרינהו לעיינין הסמ"ג ריש ה' עירובין שכ' לפרש דברי בה"ג בזה"ל נ"ל מתוך ריה"ג כי בימי ירמי' לא שמרו גזרת שלמה לערב בחצירות כו' ומתוך כך היו מביאין מן העיירות שסביבות ירו' כל מיני משא כו' ולכך כשהזהיר ירמי' על גוף איסור ש"ת הזהיר גם על גזירת שלמה כו'. וזהו לשון הנביא כה אמר ה' וגו' ואל תוציאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירו' זהו גוף האיסור ש"ת. ואח"כ אמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביה"ש זו גזירת שלמה המלך. כי לבני ירושלים היה מזהיר כו' עכ"ל. ר"ל והלא ידוע כי ירו' בישובה היתה מוקף מחיצות וליכא בה איסור דאורייתא ואמאי הזהיר להוציא מהבית אלא משום ע"ח. וע"פ פי' נפלא הלזה עמדנו על הא דקאמר עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט. ופרש"י ע"ח. ולכאורה תמוה למאי הביא הש"ס בכאן ענין ע"ח מדרבנן אלא משום דהאי קרא דירמי' שהביא הש"ס לענין הוצאה [וע' מש"כ בדרשה דחנוכה אות ד' בס"ד] מש"ה הביא ג"כ עירוב דביה מיירי קרא. והשתא נוח ליישב קו' תו' כתובות ד' ז' ד"ה מתוך. דמסוגי' זו דביצה משמע דלפי המסקנא יש עירוב ביו"ט. ובביצה ד' י"ז אי' ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו מבואר דלא שייך כלל ע"ח. והתו' העלו דשייך ע"ח שלא לצורך כלל וכ"כ בביצה שם ד"ה דילמא. אבל דעת רי"ף ורמב"ם וש"ע סי' תקכ"ח דליכא כלל ע"ח ביו"ט. והדק"ל. ולמש"כ ניחא. ויבואר יפה בסי' ק"ז אות ו':

ב

(ב) וכן התל. בגמ' אי' וכן גדר. ולפי הפשט מילתא פסיקא נקט. דתל תליא אי מתלקט עשרה מתוך ד' כדאי' בשבת ד' ק'. ורבינו מיירי ג"כ בהכי. ובה"ג אי' תרווייהו תל וגדר. אמנם יש להעמיק ולדלות מרגניתא משנוי גי' זו. דהתו' עירובין ד' צ"ג ב' ד"ה גידוד דחו פרש"י בהא דגדוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין. שפי' במס' גיטין רפ"ב לענין בור עמוק חמשה ויש לו מחיצות חמשה שאין מצטרפין להיות בתוכו רה"י י והקשו ע"ז ע"ש. ובסוף דבריהם כ' וצ"ע לענין שבת אם יש לפרש כשיש תל ברה"ר גבוה חמשה ורוחב ד' וע"ג עשו מחיצה ה' שהזורק מרה"ר לתוכו חייב ומתוכו לרה"ר פטור. ור"ל אם נימא הכי לענין חיוב חטאת. אפשר לפרש הא דר"ח לענין שבת כפרש"י. רק לא בבור אלא בתל. ולענין מתוכו שאינו רואה מחיצה עשרה לרה"ר כמו שמחלק ר"ח לענין ע"ח מדרבנן. וכ"כ התו' גיטין שם בזה"ל אי נמי לענין תל ברה"ר גבוה ה' והקיף ע"ג מחיצה ה' דלא חשיב רה"י לענין שבת. ור"ל מתוכו לרה"ר דוקא ולא כהמהרש"א ואשתמיטתי' דברי התו' בעירובין. איברא תמוה דא"כ נימא כרש"י ג"כ לענין בור הכי. דלא הוי רה"י מרה"ר לתוכו שאין בני רה"ר רואים מחיצה עשרה. ומתוכו לרה"ר פשיטא שחייב ויתיישב כל הקושיות של התו'. ואדרבה פשטא דמתניתין דפ' הזורק הכי משמע דתנן חולית הבור שהיא גבוה עשרה כו' וע"ש בתו'. אלא פשיטא לרבותינו התו' דבבור וחריץ אאל"כ. דאי איתא הא דתני' בשבת ואיזהו רה"י חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ד' כו' זהו רה"י גמורה. ודייק הש"ס מאי גמורה ויישב בדוחק כמש"כ התו' שם ד"ה ואמאי דאומר ר"י דלשון גמורה אדרבה איפכא כו'. ולוקי כמשמעו לאפוקי חריץ ה' ומחיצה ה' שאינו גמורה כלשון הרמב"ם ז"ל ה' שבת פ"י הט"ו ע"ש במ"מ. היינו מרה"ר לתוכו פטור ומתוכו לרה"ר חייב. אלא פשיטא דאאל"כ. ומש"ה נסתפקו בתו' עירובין אם אפשר לומר כן בתל מיהת. ומשום דלא מיירי בברייתא בתל ע"כ לא מיישב הכי. והשתא לגי' רבינו וכן התל מוכרח דלא אפשר ל"כ. איברא ברור בעיני שרש"י כוון ג"כ כמש"כ דרק מרה"ר לתוכו פטור לר"ח. ואפי' לגירסת רבינו ניחא לטעמי' דרש"י שיישב לשון גמורה כמשמעות הש"ס. וניחא להש"ס ליישב כפי המשמעות גמורה. וגם כי לא קיי"ל כר"ח:

ג

(ג) לא עירבו כשתי רשויות. כפרש"י שם ובעירובין ד' ס"ב א' ד"ה שמה דירה. היינו רה"י ורה"ר. אבל בה"ג ה' שבת כ' בזה"ל מ"ט כיון דעירבו הוי להו כחדא רשותא. לא עירבו כל חד וחד רשות בפ"ע הוא עכ"ל. משמע דרשות של כ"א לגבי חבירו ככרמלית דמי שאין לו בה תשמיש כמו בכרמלית. והוי כמוציא מרשות היחיד לכרמלית. ותרווייהו טעמים אמתים. דהא שאסור להוציא מביתו לחצר שאינה מעורבת ע"כ מטעמא דרש"י שהרי יש לו תשמיש באותו חצר המשותף. אלא דדמי לרה"ר. שהרי רבים משתמשים בו והא דאסור להוציא מבית לבית בלא עירוב. ע"כ מטעמא דבה"ג דדומה מרשות היחיד לכרמלית. וע' לשון הרמב"ם ה' עירובין פ"א שמפרש ג"כ טעמא דרש"י ולענין מן הבית לחצר. ומחצר לרחובות ע"ש וכמש"כ:

ד

(ד) כגרוגרות להוצאת שבת לכ"א כצ"ל. וכן הוא במשנה ובפי' המשניות להרמב"ם ז"ל. ולאו דבר ריק הוא. אלא טעמא קא יהיב מ"ט בעינן כגרוגרות משום שקבעי שעור חשוב להוצאת שבת. וכ"כ הריטב"א בשם הראב"ד וז"ל והיכא שבאו לשתף במשקין בעינן רביעית לכ"א וא' כשיעור הוצאה בשבת. וכשם ששיערו באוכל כגרוגרות והיינו דקתני במתני' כגרוגרות להו"ש לכ"א וא'. אלמא שעור ערוב תלוי בשעור הוצאת שבת עכ"ל. ובמשנה דמעילה פ' קה"מ תנן כל האוכלים מצטרפין כו' וכמזון שתי סעודות לעירוב כו' וכגרוגרות להו"ש. ולא תני ולעירוב. ולהראב"ד בהשגות פ"א מה' עירוב באמת אין מצטרף לשיתופי מבואות. אלא לעירובי תחומין והתם ליכא שיעורא דגרוגרות. אבל להרמב"ם ק'. וצ"ל דכיון דתנן להוצאת שבת ממילא ה"ה לעירוב דכיון דהא בהא תלי' ונראה דהרמב"ם ז"ל פליג אהך דינא דהראב"ד ז"ל ומש"ה כתב בהי"א דשיעורו ב' רבעית והיינו שיעורא דב' סעודות. ויותר לא בעי לעולם אפי' באוכלי'. אבל שיעורא דהוצאת שבת ליתא כלל במשקין ופליג בפי' המשנה אי טעמא יהיב או סימנא בעלמא הוא דהא תלמוד דפליגי הרמב"ם והראב"ד אי בעינן בעירובי חצירות שעור כגרוגרות. דהראב"ד כ' בפ"א ה"י דבעינן שיעורא. והה"מ כ' דהרמב"ם חולק ע"ז וכפשטא דמשנתינו פת שלם אפי' בכאיסר. ודעת רבינו כהראב"ד שכ' וכמה שיעורא דעירובי חצירות. ונראה דדייקי רבינו והראב"ד ז"ל מדתנן כגרוגרות ולא תנן בקיצור וכמה שיעורן כהוצאת שבת וממילא שעור כ"ד לפנינו. אלא משום דבעי להשמיענו בע"ח דעיקרו בפת. ומכ"מ עיקר משנתינו מיירי בשיתופי מבואות ואפי' במשקין כמש"כ הראב"ד הנ"ל. אבל הרמב"ם ס"ל דסימנא בעלמא הוא. ובמשקה באמת לא הוי האי שיעורא כלל אלא שיעור ב' סעודות. מיהו בגמרא לא נתפרש זה השיעור דב' סעודות רק בעירובי תחומין אבל ה"ה בשיתופי מבואות אבל במשנה לא יהיב שיעורא רק באוכלין ומשום הכי תני כגרוגרות. ומעתה י"ל דלהכי יהיב סמנא דלהוצאת שבת כדי ללמדינו דה"ה דמצטרפין וחד דינא אית להו. וה"ה במשקין וכ"כ התוס' עירובין עא א' ד"ה יין. והגם דממתני' לא מוכחא רק דאוכלין מצטרפין. היינו משום דמתני' לא איירי אלא באוכלין. דבמשקין ליכא שיעורא דהוצאת שבת אבל לענין צירוף ה"ה למשקין:

דאמר ר"י אמר שמואל כצ"ל:

ה

(ה) החולק עירובו אין עירובו עירוב. ולא הביא רבינו מימרא קמא דשמואל באותו ענין. דהמקפיד על עירובו אינו עירוב. ויש ללמוד דפסק כר"ח דעירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי וורדינא וכן פסק הבעה"מ והריטב"א ס"ח א'. ולא כהתו' ד' ס"ח ד"ה כיון שכתבו דצריך ליזהר כשאדם עושה עירוב שלא יערב בדבר שהוא מקפיד עליו כו'. ומשמע אפי' כשנותן עירוב לעצמו וכשמואל. ופסקו לחומרא משום אותה ברייתא ופיסקא דאביי שם. אבל אינו מוכרח אלא כמש"כ הראב"ד פ"ה מה"ע שלא נשנית אותה ברייתא אלא במזכה להם משלו כו'. וזהו דעת רבינו והרי"ף שלא הביא ג"כ מחלוקת דשמואל ור"ח וסתמא להקל. ומהיכא תיתי לפסול העירוב בדבר שלא נזכר פיסולו. מיהו בחולק עירובו כל הפוסקים סתמו להא דשמואל בלי חולק. ואע"ג דמסוגין משמע דטעם א' להם משום דשמו עירוב. מכ"מ הא מצריך להו בגמרא אלמא דלא תליין בהדדי כ"כ. וראוי לדעת דבה"ג יש בזה דברים מרפסן איגרי. שכ' בפ' הדר בזה"ל והיכא דפלגי' לערובי' ואחתי' בתרי מאני לא הוי עירוב דאר"י אמר שמואל החולק את עירובו בשני כלים אינו עירוב מ"ט עירוב שמי' דמערב ולא מפליג. ודוקא בתרין בתי אבל בתרין מאני בחד ביתא ש"ד עכ"ל. וזה פלא. דשני דינים המה. הא דתרי בתי הוא בד' מ"ח ומיירי אפי' מליא למנא ואייתר. אבל החולק בכיון אפי' בתרי מאני בחד ביתא לא שמי' עירוב. וכבר השיג עליו בהגמי"י פ"א מה' עירובין אות ז'. והנראה דבה"ג ס"ל דכיון דאידחי הא דשמואל לענין המקפיד ע"ע. ה"ה לענין החולק נמי. דחד ביקתא נינהו. ומכ"מ בשני בתי ודאי אינו עירוב דרב ששת קאמר לה בפשיטות ולא תליא בהא דשמי' עירוב. ומכ"מ היסב בה"ג מימרא דר"י א"ש לזה הדיו. אע"ג שלא כוון שמואל לזה וכדרכן של ראשונים ז"ל להביא מימרא דאמוראי באופן שיהא אליבא דהילכתא ובאורחי אחריני דמכווני מאריהן כמש"כ הרמב"ן במלחמת ה' שלהי מ' ע"ז ובפ' הזהב בדרך הרי"ף. וכמש"כ בדרכו של רבינו בסי' ל"ה אות ט"ו בס"ד:

ו

(ו) וכי משתרן בעירובי חצירות כו'. היכא דשרי לעיולי כו' לשון דשרי אינו מדוקדק. והיכי דמצי מיבעי. וי"ל דאתא לאשמעינן דאפי' יש שם חלון אלא שאין להם רשות להשתמש שם עפ"י איזו סיבה. או שלא נתרצו הבעלים להשתמש שם. לא מהני עירוב. מיהו אי שרי להשתמש דרך החלון. שרי להשתמש ג"כ דרך הכותל כמש"כ המג"א סי' שע"ב סק"ד. ועפ"י זה יובן מש"כ רבינו בסמוך ולבסוף אתו גוים וסתמוהו להאי חלון. א"נ נפל גודא ואסתתם האי חלון כו' ולמאי נקיט רבינו תרתי אנפי אלא חדא היינו שסתמוהו גוים במאמר. ולא שפרצו פצימיו. אלא לא הניחו להשתמש שם וסגרו בתפקידם. א"נ נפל ואסתתם לגמרי:

ז

(ז) ולבסוף אתו גוים. [דייק רבינו למיכתב ולבסוף אתו גוים. ולא כתב סתמא ואתו גוים כו'. והיינו כמ"ש התוס' שם ס"ה ב' ד"ה דאתא דהא דאמרינן שבת הואיל והותרה הותרה דוקא אם מתחלה כשעשה העירוב סופו להתקיים כל השבת ואינו עומד להפסק. אבל אם מתחלה אין סופו להתקיים כל השבת בטל העירוב. ומכאן הוכיח בהג"ה שם ס"ז א' בשם מהר"מ מרו"ב ז"ל דהיכא שא' מבני החצר הי' גוסס בשעת העירוב ומת בשבת (ווהניח רשותו לא' מן השוק) בטל העירוב. דהואיל ורוב גוססים למיתה לא הי' ראוי להתקיים כל השבת. וכן פסק הרמ"א בהג"ה סי' שס"ה סעי' ז'. והמ"א סי' שע"א סק"ח. וראיתי בספר חמד משה שם סק"ב שהקשה דנהי דרוב גוססין למיתה מנ"ל הא דרובן מתים תוך מעל"ע בו ביום. ובסוגי' דפסחים ע' ב' בסכין וקופיץ מסקינן שהי' הנשיא גוסס בי"ג. ואפ"ה אינו אלא ספק אם ימות בי"ד בשעת שחיטת הפסח והניח בצ"ע. ולעד"נ דהר"מ מרוטנבורק לטעמי' אזיל שכתב הרא"ש בשמו במ"ק סי' קמ"ד דרוב גוססין אינם חיים שלשה ימים או ד' ע"ש. ומיירי הכא דיום השבת הוא יום השלישי או הרביעי לגסיסתו. וכן קיי"ל שם בש"ע יו"ד סי' של"ט ס"ב ע"ש. וזה ברור:

והנה בהא דשבת הואיל והותרה הותרה. מבואר דעת רבינו כדעת רש"י ז"ל שם י"ז א' וצ"ג ב' ד"ה מהו. דמותרין אף לטלטל מחצר לחצר דרך גובה הכותל וחורין וסדקין. וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות ה' עירובין פ"ג הלכה כ"ה. ולא כדעת הרמב"ם שם דרק כל אחת ואחת מותרת לעצמה. והכי משמע דעת הש"ע סי' שע"ד ס"א שהביא דעת הרמב"ם ליחידאה ע"ש [מהר"ח]:

ח

(ח) אי שרית לי' לאפוקי מאני דשביתי בחצ' לגגין דאידך חצר כו'. פי' דגזרו דילמא אתי לאפוקי מאני דשבת בבית לגג דבאידך חצר כמו הני מאני דשביתי בחצר. ותמוה לימא כפשוטו גזירה שיוציא מאני דשביתי בבתי לאידך חצר וכפירש"י ד"ה אבל עירבו כו' דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים שבחצר זו לחצר אחרת דאסור. וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה"ע ה"כ וכן אם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר כו' אא"כ עירבו כו'. אבל בהלכות גדולות ר"פ כיצד אי' הכי אבל עירבו גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לגג דרך חצירו. וכן בדשמואל אי' ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי ממאני דבתים לגג דרך חצר. ופשיטא דהכי עיקר הנוסחא בדברי רבינו. וכצ"ל אי שרית לי' לאפוקי מאני דשביתי בחצר לגגין דרך חצירו אתי לאפוקי נמי מאני דבתים דרך חצירו. וחצירות הא לא מיערבן. ובדשמואל נמי כצ"ל ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לגגין דרך חצירו והכוונה שעיקר הגזירה משום דדרכן של בעה"ב להעלות כלי הבית לגגו. ואפשר לא יהי' לו מקום להעלות על הגג כי אם דרך חצירו של חבירו. ובין כך יעבירנו דרך חצר שאינו מעורב. ומשום שאין הדבר מצוי להשתמש בחצר חבירו שניחוש שמא יכניס כליו לשם. מש"ה הסבירו הגזירה שיעבירנו דרך החצר לגגו. והא דאי' שם צ"ב א' התם כיון דמינטרי מאני דבתים בחצר אתי לאפוקי הכא בחורבא כיון דלא מנטרי מאני דחצר בחורבא לא אתי לאפוקי נמי פירושו דבגג שבחצר מנטרי מאני משא"כ בגג שבחורבה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף