העמק שאלה/מח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה מח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דכתיב ראו כי ה' נתן לכם כו'. ותני' כו' כל אריכות הפסוק הביא רבינו בחנם. והנה בה"ג התחיל ה' עירובין ג"כ מברייתא זו דתני' שבו איש תחתיו זה ד"א כו' והוא הביא ג"כ הפסוק הקודם ראו כי ה' וגו' והברייתא שנשנה עליה כדרכן של ראשונים ז"ל להתחיל במילי דאגדה בזה הענין שמדבר בו. והנראה דבספרו ש"ר חסר מגוף הספר כ"ז. ולהשלים כונת רבינו הנני להעתיק לשון ה"ג והביאור ע"ז. וזהו לשון בה"ג. ראו כי ה' נתן לכם השבת. אמר להם משה לישראל הזהרו שהמקום נתן לכם השבת לשמרה. ע"כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. מלמד שבכל יום ויום הי' המן יורד לישראל פרודות פרודות ובע"ש הי' יורד להם זוגות תנו רבנן שבו איש תחתיו אלו ד"א כו' וזהו ביאר הדרש. דדייק לשון ראו. ומהו לכם וכי למי יתן הקב"ה שבת. אבל הענין דכבר הקשו על משה רבינו אמאי לא הזהיר את ישראל מיד על השבת עד שלא באו הנשיאים ובמ"ר אמרו ע"ז אמר הקב"ה למשה עד אנה מאנתם לשמור וגו'. ונכלל גם הוא בתוכם. אבל בב"ק פ' החובל אמרו ע"ז בהדי הוצא לקי כרבא. משמע דלא נתפס משה ע"ז. ועוד יש לדקדק כשאמר משה להנשיאים ענין שבת אמר הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' מחר את אשר תאפו וגו'. ולא אמר שבת קודש לכם. וגם לא הזהירם עדיין מאומה. אבל האמת שכבר ידעו ישראל מהות שבת קודש ממרה כדאי' בסנהדרין ד' נ"ו עשר מצות נצטוו ישראל במרה כו' ושבת כו' והוא ברייתא דסדר עולם פרק ה'. ומכ"מ לא נצטוו לשמור שבת עד שבאו לאלוש כדתני' בס"ע שם דבאלוש ניתן להם השבת ושם עשו שבת ראשונה אבל עד שבאו לאלוש ידעו שיותן להם מצות שבת ולמדו כללי שבת וכמו שלמדו דיני פרה אדומה למ"ד שניתן להם במרה. ומכ"מ לא שמרו שבת כלל וכ"כ הרמב"ן עה"ת עה"פ שם שם לו. ובזה מיושב ק' תו' שבת ד' פ"ט ב' ד"ה כאשר צוך ע"ש. וכסבורים היו ישראל שינתן להם אזהרה דשמירת שבת בסיני בכלל המצות. וגם משה נסתפק בדבר. וכשאמר לו ה' והי' ביום השש. והכינו את אשר יביאו כו' כסבור הי' שמחמת כי קודש היום לה' ע"כ לא יוריד המן בו לקדשו. אבל מכ"מ אין ישראל מוזהרים בדבר. אלא להחרדים ע"ד ה' כמו האבות ששמרו את השבת וכה"ת כולה עד שלא ניתנה רק מצד ידיעה. וע"כ אמר להנשיאים שבתון שבת קודש לה' מחר. וכשחזר הקב"ה ואמר עד מתי מאנתם וגו'. הבין משה דכבר נצטוו בזה כאן באלוש לשמור שבת ראשונה. חזר ואמר להם ראו. פי' התבוננו בדבר. כי ה' נתן לכם השבת. ולא מפני שהוא קדוש לה'. אלא לכם לשמרה. ובמכילתא מפורש יותר שתשמרוה ובביאור ספרי פ' שלח ביארתי יותר בעזרת ה' יתברך. ומפרש עוד לשון לחם יומים. ולא קאמר לשני ימים. אלא שמלבד השנוי שהי' המן יורד יותר מבכל יום. עוד זאת שבכ"י הי' כל יום נפרד מחבירו ולא הי' מתערב מן של זה היום עם של יום אחר. והיום הו' יורד זוגות פי' לא שהי' יורד של ע"ש בפ"ע. ושל שבת בפ"ע. אלא הי' יורד ביחד. וזהו לשון יומים. של שני הימים ביחד. ובמכילתא אי' ע"ז הכתוב זהו שהי' ר' יהושע או' לחם כפול שני העומר לא'. והכוונה דבפ"ב תני' והי' משנה לחם משנה. אתה או' לחם משנה או אינו אלא לחם כפול. כשה"א שני העומר לא' הרי לחם כפול אמור. הא מה ת"ל לחם משנה לחם משנה כיצד כו' עי' מש"כ שאילתא א' אות י"ד דרבינו דריש זה הענין מדקדוק אחר ע"ש. ור' יהושע חלק בפ"ה ומפרש לחם משנה כפול ומפרש הכתוב שני העומר לא'. והביא ראי' בפ"ו מזה הפסוק שהרי משה לא אמר לישראל אלא לחם יומים ולא לחם משנה ש"מ דל"מ היינו שני העומר לא'. מיהו הא דכתיב לחם משנה שני העומר לא'. תרתי. הוא ללמד שירדו לכ"א לחם משנה בב"א הי' מעורבין. ומש"ה קיצר וכלל הכל בלשון לחם יומים כמש"כ מיהו הנ"מ בזה נראה שבא ללמדינו דגם של ע"ש לא הי' נאכל הכל בע"ש אלא היה משתייר על ש"ק וכמש"כ בשאילתא שם אות ט"ו בס"ד. זהו שראיתי להקדים באגדה דמקרא זו. ואח"כ מתחיל הלכה שבו איש תחתיו כו':

ב

(ב) דמאן דאפקוהו עו"ג או רוח רעה כו'. לשון המשנה דר"פ מי שהוציאוהו נקיט. דתנן מי שהוציאוהו עו"ג או ר"ר אין לו אלא ד"א. אבל ה"ה אפי' יצא לדעת יש לו ד"א כמבואר בגמרא שם אר"נ א"ש יצא לדעת אין לו אלא ד"א. וכן פרש"י על הברייתא זו שאנו עומדין בו אלו ד"א ליוצא חוץ לתחום. וע"ע להלן עוד פי' על הא דד"א:

ג

(ג) ומאן דמסני כו' מלקינן לי' כו' מדברי תורה. א"א לפרש דרבינו ס"ל תחום אלפים אמה מד"ת שהרי תופס כל הקולות שנאמרו בתחומין משום דתחומין דרבנן. ומבואר להלן כ"פ דרבנן אקילו בי' אלא ודאי מלקין אותו מכת מרדות כמפורש ברמב"ם ה' שבת פכ"ז ה"א. והא שהביא ראי' מר"ח וסייס מד"ת. היינו על עירוב של י"ב מיל שהוא מה"ת לוקין עלה ורבינו לטעמי' דס"ל דלי"ב מיל מה"ת ג"כ יש עירוב ולא כהרי"ף ספ"א דעירובין כמש"כ באורך בדרשה דחנוכה אות ד' בס"ד. ולא נימא שאין מלקין מה"ת אלא במקום דלא מהני עירוב. דהיינו שיצא יותר מכ"ד מיל. אבל במקום דמהני עירוב אינו אלא ביטול מ"ע. וממילא לדידן במכת מרדות אין לוקין אלא מי שיצא יותר מד' אלפים קמ"ל דלוקין על עירובי תחומין ד"ת. וזה עיקר הגי' ולא כהראב"ד שהגיה עפ"י הירו' לוקין על תחומין ד"ת כדי ליישב ק' הרי"ף. אבל לרבינו מתיישב שפיר גי' זו כמבואר שם בס"ד. וממילא לדידן מלקין מכ"מ על יותר מאלפים אמה. ודע דזה"ל אי' בבה"ג בשלימות והרי בה"ג לא מנה תחומין בלאוין וס"ל דתחומין דרבנן וע' סי' מ"ט אות א' וע"כ כמ"ש:

והני אלפים אמה כצ"ל:

ד

(ד) ומאי עיבורא ביתא ברא. פי' בית שעומד מחוץ לעיר. ומפרש עוד רבינו וכמה הוא עיבורא. ר"ל עד כמה יהא מחוץ לעיר שבעים אמה ושירים. וכ"ז דלא כר"מ דתנן בד' נ"ז נותנין קרפף לעיר דברי ר"מ וחכ"א אין נותנין קרפף אלא בין שני עיירות. ופסק כרבנן וכן פסק הרי"ף ורמב"ם ז"ל. והרא"ש כ' בשם הר"מ מרוטנבורג דהלכה כר"מ דהלכה כדברי המיקל אפי' יחיד במקום רבים. ותו מדמפליג רבא לעיל בד' ל"ב בין אילן העומד בתוך עיבורה ש"ע בין עומד חוץ לעיבורה ש"ע. והנה בענין הלכה כדברי המיקל בעירוב יבואר עוד לפנינו. ומש"כ מדרבא הא פרש"י שם ד"ה עיבורה ש"ע. כל בית שישנו בתוך שבעים אמה ושירים קרי עיבורה ש"ע. ואולי הר"מ מרוטנבורג ז"ל ס"ל דבהא דפליגי רב ושמואל ר"פ כיצד מעברין. אי מאברין תנן או מעברין תנן. והלכה כמ"ד מאברין תנן שהרי ר' יוחנן קאמר שלמד מר' אושעיא הכי. וא"כ הרי בית נכנס לא מיקרי עיבורה ש"ע אלא איברה ש"ע. וע"כ רבא לא מיירי אלא בקרפף בלא בית. וע"ע בסמוך טעמו ונימוקו של רבינו. ודע דבה"ג פ' הדר העתיק לשון רבינו בשלימות ובזה"ל וכמה היא עיבורה ע' אמה ושירים. ושירים תרי תילתי דגרמידא הוי כדתנן שלש כפרים כו' ונראה שיש חסרון לפנינו:

ה

(ה) דהוי לי' לכל חד וחד כו'. פי' בין כל חד וחד ע' אמה ושירים. וכדמפרש בסמיך ואי איכא עיירות טובא דמיבלען בהדדי בשבעים שבעים אמה ושירים כו'. וחולק בזה על הרי"ף ורמב"ם דפסקי כרב הונא בד' נ"ז דאמר קרפף לזו וקרפף לזו. וא"כ מפרשי המשנה דג' כפרים המשולשין כו' כרבי חנינא לא משולשין ממש אלא רואין כל שאלו מטיל האמצעי ביניהן ויהיו משולשין כו' אבל רבינו פוסק כחייא בר רב דא' קרפף א' לשתיהן. ופי' המשנה דג' כפרים כמשמעה. ומש"ה לא הביא הא דר' חנינא ולשיטתייהו אזלי. דתנן בנדרים ד' נ"ו הנודר מן העיר אסור לכנס לעיבורה ומפרש הש"ס מדכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו דעיבורא דמתא כמתא דמי. והביא רבינו להלן. וכ' בזה"ל אלא בעיבורא דהוי עייל מינה ונפיק מינה. פי' בית נכנס בית יוצא. וזהו פי' המפרש בנדרים. ולא כהרא"ש שם שפי' בשבעים א' ושירים של עיר. דא"כ ראי' מכאן דהלכה כר"מ דאמר נותנין קרפף לעיר. ומפרש הגמרא מה"מ א"ר דא"ק מקיר העיר אמרה תורה תן חוצה ואח"כ מדוד. וזהו עיבורה של עיר לר"מ. וא"כ סתמא כר"מ ובאמת כתב הרא"ש בפ' כיצד מעברין דהלכה כר"מ. איברא הרי"ף והרמב"ם ז"ל מפרשי כהרא"ש. שהרי הרי"ף מביא משנה דנדרים על המשנה דנותנין קרפף לעיר. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכבר עמד ע"ז הה"מ בה' שבת פכ"ח אמאי לא הוכיחו מכאן דהלכה כר"מ ע"ש מה שיישב בדוחק. אבל הענין דהא דרבנן פליגי על ר"מ בעירובין לא נתבאר בתלמוד דידן טעמייהו. ובירו' אי' רב הונא בשם רב ר"מ ורבנן מקרא א' דרשין. ר"מ דרש מקיר העיר וחוצה. מה ת"ל וחוצה מכאן שנותנין קרפף לעיר. רבנן דרשין וחוצה מה ת"ל מקיר העיר מכאן שאין נותנין קרפף לעיר. הדא אמרה שנותנין קרפף לעיר בשתי עיירות עכ"ל וכצ"ל וע' קה"ע. ופי' דהכל מודים דיש חוצה לעיר והיינו קרפף. אלא שכאן נתמעט לענין מדידה מקיר העיר ותו לא. מכ"מ בין שני עיירות ודאי נותנין חוצה לזה וחוצה לזה ומכ"מ ומדדו מקיר החיצוני של שני עירות ולחוץ. והיינו רב הונא לטעמי' בש"ס דילן שאמר דנותנין קרפף לזו וקרפף לזו וא"כ לק"מ משנה דנדרים דודאי כ"ע מודי דעיבורא דמתא כמתא דמי לכל דבר. אבל מ"ד קרפף א' לשתיהן ע"כ ס"ל דרבנן לא דרשי כלל וחוצה. ואין חוץ לעיר כלל. ואפי' בין שני עיירות אין חוצה לכל עיר. רק עיבור א' ע"כ צריך ליתן. דהיאך אפשר שיהיו כל בתי העיר מחוברים ממש. וא"כ לרבנן לא אמרינן עיבורא דמתא כמתא דמי בלא בית. וא"כ ע"כ צריך לפרש משנה דנדרים אליבא דהילכתא בבית נכנס בית יוצא. וזהו רבינו לטעמי' דפסק כחייא ב"ר ולהכי מפרש משנה דנדרים כהמפרש. מיהו במאי פליגי רבינו והרי"ף בפסק אי כרב הונא אי כחייא ב"ר יבואר עוד לפנינו:

ו

(ו) ואי איכא עיירות טובא כו'. מקור זה הדין בד' כ"א א' אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל דהוי תלתא פרסי אמאי סמכיתו כו' נפק אחוי לי' הני מתוותא דמבלען בשבעים אמה ושירים. ופרש"י מתוותא עיירות חריבות כו' דס"ל כרי"ף ורמב"ם דעיירות ישובות אפי' בקמ"א אמה מותר. אבל רבינו מפרש כמשמעו עיירות משמע ישובות ומכ"מ דוקא שבעים אמה ושירים ותו לא. מבואר סתמא דגמרא כחייא ב"ר. ובזה פליגי הראשונים ז"ל. ונעמיק יותר דלהלן אות ט"ז יבואר דשיטת הרי"ף דהלכה כדברי המיקל בעירוב דוקא בע"ח וביחיד נגד יחיד. ורק בפלוגתא דריב"נ ורבנן פסק הש"ס להקל בע"ת ויחיד נגד רבים. וא"כ הא דלא קיי"ל כר"מ ניחא בפשיטות דלא כהוכחת מהר"מ מרוטנבורג שכ' באות ד'. אבל בפלוגתא דר"ה וחייא ב"ר הלכה כר"ה דעדיף מיניה כידוע. וגם ר"ח דאוקי הברייתא דג' כפרים המשולשין שלא כמשמעה כר"ה אזדא. אבל רבינו פסק להלן בכ"מ הלכה כדברי המיקל בע"ת ויחיד נגד רבים. א"כ אמאי פסק כאן דלא כר"מ. אלא משום דסתמא דגמרא דברניש דלא כר"מ. דמיירי אפי' בעיירות ישובין. וממילא מוכח דהלכה כחייא ב"ר. ומקור זה הערה בפי' בה"ג פ' הדר שהעתיק דברי רבינו כהווייתן. והוסיף ראיה לזה מסוגי' דא:

ז

(ז) בקדירת הרים ובבליעות גאיות וגדודות. פי' מקום גבוה וזקוף. ולשון גמרא גידוד חמשה. ובת"י והרכסים לבקעה. וגידודין וקיצר רבינו פרטי דיני קדור והבלעה. רק דרך כלל שהמדידה יהא בקדירת הרים ובליעות כו' ומש"כ בהרים קדירה ובבקעות הבלעה ובאמת יש גם בהרים הבלעה. וגם בבקעה וגיא קידור. כמבואר בסוגי' ד' נ"ח ובפוסקים. אלא משום דבמשנה תנן שמעתי שמקדרין בהרים. ובגיא תנן הי' מודד והגיע לגיא או לגדר מבליעו וחוזר למדתו. מש"ה תלה קידור בהרים והבלעה בגיא וגדר:

ח

(ח) א"נ שבת בבקעה כו'. פי' עוד יש נ"מ בהא דיש לו ד"א. ומקור זה הדין הוא בד' נ"ב א' אמר רב"ח הרי אמרו שבת יש לו ד"א כו' וע' רש"י ד' ע"ו ד"ה והוא מד"א עד ב"ס. דאי הוא פחות מד"א בלא מחיצה נמי מקום לכ"א ד"א בפ' מי שהוציאוהו. וכוון להא דד' נ"ב. ולא לר"פ הנז' דהתם לאו לענין מדידת תחומין איתמר. איברא יש ללמוד האי דינא ממשנה דר"פ הנ"ל בק"ו. שהרי אם הוציאוהו לדיר או לסהר ר"י ור"ע אומרים אין לו אלא ד"א. ומכ"מ אפי' הוציאוהו לבקעה מודו דיש לו ד"א מיהת. מכש"כ שבת דכ"ע מודו דהשובת בדיר או בסהר מודד חוץ לסהר אלפים אמה. ומכש"כ השובת בבקעה יש לו ד"א חוץ לאלפים אמה:

ט

(ט) ד"א מצומצמות וד"א ש"ק א"ב. ר"מ סבר כדי פישוט יו"ר באמה דידי' כו' פי' א"כ רואין אנו שחששה התורה שיוכל לנוח תחתיו ברווח. א"כ אפי' עוג מלך הבשן יהבין לי' אמה דידי'. ולר"י אין זה הכרח לומר כן. אלא כך שיערה התורה כדי תחתיו של אדם בינוני ולא ניתנה תורה לשיעורין וכמו מ' סאה דמקוה שהוא כדי כניסה דאדם בינוני. ולא חילקנו בדבר. ובגמ' ליתא אלא ד"א מצומצמות א"ב. ופרש"י לר"י מצומצמות ולר' מאיר גדולות כי' וא"כ אנן דקיי"ל בריש מכילתין דאמות ש"ת מודדין לחומרא. ואם כן הלכה דד"א מצומצמות וכר"י. אבל למש"כ רבינו דבפלוגתייהו תלי' הא דד"א דידי' או ש"ק. וכבר איפסיק דד"א דידי' יהבינן לי' והלכה כר"מ בהא. ע"כ כפי' הרי"ף דר"מ סבר מצומצמות ור"י סבר מרווחות. ובהא נמי הלכה כר"מ ולא כהטור סי' שמ"ט והגהות רמ"א סי' שצ"ז ס"א. ובזה תבין ג"כ פסק הרמב"ם פי"ב מה' שבת הט"ו שפסק כר"מ דד"א כפי שיפשוט אדם ידיו ורגליו. וע' בכ"מ שם. אבל לדברי רבינו מרווח יותר דע"כ הלכה כר"מ דכבר פסק ר"פ דד"א דידי' יהבינן לי' וכן בה"ג ריש ה' עירובין כ' סתמא וכמה הוא תחתיו ד"א שלש אמות דידי' ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו. והי' נראה דאפשר לומר שהי' הגי' של רבינו בגמרא ד"א מצומצמות לחוד וכגי' הרי"ף ג"כ. והא דלא קאמר באמת ואמה ש"ק א"ב. משום דעדיין לא נתבאר גם לר"מ אי ד"א דידי' או ש"ק יהבינן. מיהו כשאיפשוט דד"א דידי'. ונר' יהודה פשיטא דד"א ש"ק כמו בכה"ת. והשתא שפיר כ' רבינו דגם בהא א"ב. מיהו בה"ג פ' כיצד משתתפין כו' מאי בינייהו א"ב אמה ש"ק ר"מ סבר אמה כדי פישוט ידיו ורגליו בדידי' ור"י סבר באמה ש"ק. משמע שלא היה הגי' כלל מצומצמות. ואולי יש כאן איזה חסרון בה"ג:

אי דייקינן כ"ה לא תנינן כצ"ל. וכ"ה בגמרא:

למדנו מקום ממקום כצ"ל:

י

(י) וחד גיסא עייל וח"ג נפיק. פי' רחוב א' יוצא והוא מקצת העיר. א"נ נפיק מינה חד ביתא. אשר הוא מעוטא דמעוטא ובטל להעיר מכ"מ מעברינא לה כו'. וע' מש"כ לעיל אות ה' בסוגי' דנדרים שהביא רבינו כאן:

כיון דהוא גופא במתא אחריתי יתיב כצ"ל:

יא

(יא) דרבנן הוא דאקילו בה משום עשיר כו'. זהו דעת ר' יהודה בד' נ"א ב' דעיקר עירוב ברגל. ולא אמרו לערב בפת אלא משום עשיר כו' ולדידי' אפשר לומר דהא דפליגי ר"ע וחכמים בנותן עירובו בעיר דוקא בנותן עירוב בפת ולא הקונה עירוב ברגל. מיהו לר"מ דאמר עיקר עירוב בפת כש"כ בקונה עירוב ברגל דפליגי. ורבותא דר"ע קמ"ל דאפי' בפת פליגי וכ"ת היאך אפשר ל"כ דהדר בעיר גדולה ימדוד תחומו לר"ע מביתו. ותו דבפי' תני' בד' ס"א שבת בעיר אפי' היא כאנטוכי' במערה היא כמערת צדקיהו מלך יהודה מהלך את כולה כו' ואוקי הש"ס כר"ע אבל באמת פשוט דגם לר"מ דוקא בקונה עירוב ברגל היינו שיושב בה"ש והולך לו. אבל בשובת כל יום השבת ודאי מודו כ"ע דכל העיר כד"א דמי' ודגלי מדבר יוכיח שהיו נפנין לאחוריהם והיאך עשו יושבי קצה המחנה. והרי ר"ע ס"ל אלפים אמה מה"ת אלא ודאי כישוב הש"ס בד' נ"ה ב' דכמאן דקביע להו דמי. הרי דהשובת בעיר כ"ע מודו והנה לר"י הי' מקום לומר דכמו דפליגי בנותן עירוב בפת ה"נ פליגי במערב ברגל. ורבותא דרבנן קמ"ל דאפי' בפת רואין כל העיר כד"א. ונ"מ לדינא בשובת ברגל במערה שאינה ראוי' לדיורין לד"ה או בעיר חריבה לשמואל שם בד' ס"א דמודו רבנן לר"ע ונימא דה"ה בעירב ברגל. אבל למדונו רבינו דלר"י לא פליגי אלא בפת. ומשום דתרי קולי נינהו. אבל ברגל כ"ע מודו. וה"ה במערה או בעיר חריבה וכן פרש"י ד' ט"ו ב' שבת בתל שהוא גבוה עשרה כו' מהלך את כולה כו' ופרש"י קדש עליו היום וקנה שם שביתתו מבואר דלא הי' שם כל השבת אלא בקידוש היום. ועפי"ז יש ליישב קו' התו' ד' נ"ב א' ד"ה האי להקל להחמיר הוא. וא"ת תקשי לי' לשמואל כו' ויותר ה"ל להקשות לכ"ע משובת במערה שא"ר לדיורין. וכן הקשה הריטב"א ע"ש מה שיישבו. אבל למש"כ יש ליישב בפשיטות דבל"ז יש מקום לומר דשבת בעיר חריבה היינו השובת כל יום השבת וכן הא דתניא בד' ט"ו שבת בתל כו' ג"כ בשובת כל היום. אבל בקניית עירוב באמת אין לו ד"א וה"ה בנותן עירובו אבל רמי ב"ח קאמר הרי אמרו שבת יש לו ד"א. וע"כ אפי' שבת בקידש היום הכי הוא. דלשון הרי אמרו משמע דחכמים הוסיפו קולא זו דאי בדר שם כל השבת מקרא מלא הוא שבו איש תחתיו והיינו לענין מדידת תחומין. ולשון אמרו משמע מדרבנן כדאית' במעילה ד' י"ב ב' כ"מ שאמרו חכמים לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו ללישכה. ופשיטא דדוקא מה שאמרו חכמים. אבל מה שמה"ת ל"נ ול"מ כמו קדשים קלים וכיב"ז הרבה אין הדין כן דו"ק ותשכח. וכן בע"ג במשנה ד' כ"ט אבל אמרו לא נהנין ול"מ. ופרש"י וכל היכא דתנן הכי שרי מדאורייתא אבל רבנן גזרו בה כו'. ופשיטא שלא כוון רש"י דכל מקום של"נ ולא מועלין אסור הנאה מדרבנן. דודאי אאל"כ שהרי קדשים קלים וחטאות המתות וחלב המוקדשין לא נהנין מה"ת ולא מועלין. אלא כונת רש"י ז"ל כל היכא דתנן אבל אמרו כו' משמע שהם הוסיפו מדרבנן. והכא נמי הרי אמרו משמע שאינו מפורש בתורה. והיינו בשובת ברגל ביה"ש ותו לא וכר"י שהוא עיקר העירוב. ובנותן עירובו בפת שאינו עיקר כ"כ נסתפק רמי ב"ח. ושפיר הקשה רבא לרמי ב"ח:

יב

(יב) אלמא הלכה כר"ע אפי' מחבריו. כלפי דאי' שם ד' מ"ו ב' הלכה כר"ע מחבירו כר' יוסי מחביריו כרבי מחבירו. ובפסחי' ד' כ"ז אי' הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו. משמע דגם בר"ע הכי הוא. וכ"כ רש"י כתובות ד' פ"ד ב' ד"ה בדבר משנה דקיי"ל הלכה כר"ע היכא דיחידאה פליג עלי'. וא"כ צ"ל הא דס"ד הכא לפסוק כר"ע. היינו משום דמסתבר להני אמוראי כותי' בהא. וכמו שמצינו כ"פ שפסקו כיחידאה. וא"ל רבה דמכ"מ אין לפסוק בעירובין כר"ע אע"ג דמסתבר הכי משום דהלכה כדברי המיקל כ"ז לפרש"י ז"ל אבל רבינו דייק מכאן דהלכה כר"ע אפי' מחבריו [והכי יש לדקדק בסוגי' נדרים ד' ז' ב' דאמר ר"ח לית דחש להא דר"ע משמע בזה הפרט אין הלכה כר"ע דאי לא ת"ה מיבעי לומר אין הלכה כר"ע מחביריו. וע' רא"ש ור"ן שכתבו לפי דרכם להיפך. וידוע דהרמב"ם ה' נדרים פ"א פסק כר"ע וכמבואר בפ ' המשניות שם. וכן כ' בשו"ת שמן רוקח סי' ד' דעת הרמב"ם ז"ל וע' ט"ז א"ח סי' תצ"ח] וכן אסתפק בסי' קס"ט ברבי וחכמים אי הלכה כרבי או כחכמים. וע' מש"כ בפ' שלח סי' קכ"ז אות א' בס"ד. ולא תקשה מהא דתנן בנגעים פ"ד מ"ג א"ל לר"ע כשם שבטלו דברי עקביא אף דבריך אינם מקוימין. וכן לא קשה מדתני' בתוספתא דאהלות בעובדא דגולגולת משני מתים שנחלקו ר"ע ורבנן והובא בנזיר ד' נ"ב. ותני' שם שעמדו למנין אלמא שהלכו אחר הרוב. ולק"מ שעדיין לא נפסק הלכה כר"ע. והיינו שאמרו שאין למדין הלכה מפי משנה כדאי' בנדה ד' ז'. מיהו ק' לדעת רבינו מהא דא"ר יוחנן בפלוגתא דר"ע וחכמים בשמועה רחוקה. דאע"ג דבכ"מ יחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כהמחמירין כו'. הרי דהלכה כרבים לגבי ר"ע. וצ"ל דרק במקום חומרא הלכה כר"ע. וה"ה כמו רבים ורבים שהולכין בתר המחמיר. ומיושב קו' התו' מ"ק ד' כ' דאמאי נקיט יחיד מיקל כו' וניחא ג"כ הא דדייקי בעירובין ד' מ"ו הלכה כר"ע מחבירו וכר' יוסי מחבריו דבר"ע תלי' בחומרא. ובדר"י לעולם קי"ל כותי' וכיב"ז דעת רבינו וסייעתו בהא דקיי"ל הלכה כרשב"ג דדוקא היכא דמסתבר כותי' כמש"כ בסי' ע"ט אות ז':

יג

(יג) דהא קיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. אפי' בעירובי תחומין כמש"כ הרא"ש בפ' כיצד מעברין סי' ג' וכן פסק הה"מ בשם הרשב"א כר"ש דמי שיצא חוץ לתחום אפי' ט"ו אמה יכנס. ע' פ' כ"ז מה"ש הי"א. והא דאי' שם בד' מ"ו סד"א ה"מ בע"ח אבל בע"ת לא כו' אינו אלא ה"א. אבל באמת כמו שפסק כריב"נ בע"ת ה"נ בכ"מ. ואפי' יחיד נגד רבים. ובתחילת עירוב. וכ"כ הריטב"א. וכ"ת א"כ אמאי לא פסק רבינו כר"מ דנותנין קרפף לעיר. הא ל"ק דרבינו דייק סוגית הגמרא בד' כ"א דלא כוותי' כמש"כ אות ו' וכן פרש"י ותו' כאן דלהכי בעירובין אין הלכה כר"ע משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב. וע"ע אות י"ח. אבל דעת הרי"ף ורמב"ם נראה דס"ל דאין הלכה כדברי המיקל אלא בע"ח וביחיד נגד יחיד. וכ"כ הגר"א ז"ל מדפסקו דלא כר"מ. והיינו עפ"י פירושם בהני מתוותא דעיירות חריבות היו. א"כ אפשר דהלכה כר"י. ומכ"מ אפשר לדחות וכמש"כ הריטב"א שאין הלכה כר"מ משום דאמוראי פליגי אליבא דרבנן. וע' אות י"ז שהוכחתי דהרי"ף ורמב"ם פליגי על רבינו ז"ל:

יד

(יד) דאמר רבי יעקב בר אידי אריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. לכאורה תמוה דמיבעי לרבינו להביא פסק המפורש הלכה כריב"נ אבל בא ליישב עפי"ז לפי הפסק דהלכה אף בע"ת וביחיד נגד רבים ובתחילת עירוב. למה הוצרך לפסוק הלכה כריב"נ משום דה"א לחלק. לימא בפי' הלכה כדברי המיקל אפי' בע"ת כו' אבל באמת ר' יעקב בשמי' דריב"ל הכי איכוין תחלה למיכלל הכל. ולא עלה עה"ד דליטעי התלמידים בהא. ושוב כשראה התלמידים מהנדזין בדבר. ולא יכול להוסיף ע"ד הראשונים דכבר הי' לשון השמעתא שגור בפי כל. מש"ה פסק כריב"נ. ויבינו פי' מימרא ראשונה. וכ"כ הריטב"א. והשתא ניחא מה שהביא רבינו מימרא קמא. דהכל נכלל בהם לפי האמת:

טו

(טו) דתנן פעם א' כו'. מפרש רבינו כמש"כ התו' ד' מ"ג ב' ד"ה מותרין אתם. דנתכוונו לקנות שביתה בעיר אם אפשר ושאלו לר"ג אם היו בתוך התחום. והרי יש להם שביתת העיר. או חוץ לתחום. ואסורין אנו אפי' לירד מהספינה לטעמייהו דר' יהושע ור"ע דמי שהוציאוהו עו"ג בסיר וסהר אין לו אלא ד"א. או אפי' לר"ג משכחת בנמל יותר מב"ס כדאי' בירו' והא דמקשה הש"ס ד' ס"ג א' אי אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום מאי הוי. לא שאין נ"מ אי היו בתוך התחום או חוץ לתחום. אאל"כ דודאי יש ויש שהרי אי היו חוץ לתחום א"א לקנות שביתת העיר. אלא מכ"מ מה זו שאלה מה אנו לירד ירידה מיהת שרי להו וכמש"כ התו' ד' מ"ה ב' ד"ה ליקנו כו' ולכך כשבאו בתוך י' היה להם שביתה כו' פי' שביתת אותו מקום ולא שביתת העיר וכדעת מהרש"ל ולא כמהרש"א. ומה שהקשה רש"ל ממים שלא קנו שביתה היא קו' הראשונים ומבואר בחי' ריטב"א ז"ל. עכ"פ שפיר הוכיח רבינו לפי זה דאי בתוך התחום יש לו שביתת העיר. אבל אין לומר שלא שאלו על שביתת העיר. אלא משום שקנו שביתה בספינה. ושאלו אי הם בתוך התחום ורשאין לירד. ואי חוץ לתחום אסורין. והיה קושית הש"ס יותר מרווח. דאי אין תחומין למעלה מעשרה אין שום נ"מ דב"כ וב"כ יש להם שביתת אותו מקום שעמדו למטה מעשרה ורשאין לירד. דלפ"ז מאי השיב להם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. הא מ"מ יכול להיות שאז היו בתוך התחום. ועכשיו המה חוץ לתחום. ועוד מדקאמר ר"ג סתם מותר ולא פי' כמה יש להם להלך ממקום שהי' השביתה למטה מעשרה. ש"מ דכך הורה להם שיש להם שביתת העיר:

טז

(טז) לא נכנסו ללמן. כך גי' רבינו וכ"ה בערוך ערך למן. וז"ל למן בפ' מי שהוציאוהו כו' למן היא נמל הוא מחוז עכ"ל וז"ל בה"ג פ' מי שהוציאוהו. למן פרייתא דספינתא. ולשון מ"ר ויקהל משל לשני ספינות שנכנסו ללמן כו':

יז

(יז) ודעתי' למיקני שביתה כו'. פי' שכוון לקנות שביתתו בכאן. ופי' וגנא אדוכתי' שלן שמה מחמת שלא ידע שהוא קרוב לעיר ולא שמשכתו שינה עד עבור ביה"ש כהא דלעיל בפלוגתא דריב"נ ורבנן. דהתם הפי' שישן ביה"ש ולא קנה שביתה כלל. והכא מיירי שנתכוין לקנות שביתה בכאן. ומשום שהי' גי' רבינו במשנה מי שישן בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר כו'. מש"ה כ' רבינו בשאילתא הכי. והכי נראה גי' הרמב"ם בפ' כ"ז ה"ט שכ' הי' בא למדינה וישן בדרך ולא נעור אלא בשבת וכשנעור מצא עצמו בתוך התחום כו'. והראב"ד ז"ל הגיה עליו או שישב ולא ידע שהוא סמוך לעיר עכ"ל והיינו שאין נ"מ בדין. וע"ע בסמוך. והנה הה"מ כ' בשם הראב"ד והרשב"א ז"ל שכ"ז אינו אלא בשלא קנה שביתה בפי' בשפתיו במקום שהוא. אבל אם פירש שקונה שביתתו כאן הרי עקר שביתתו מאנשי העיר. ונראין דברי התו' ג"כ הכי שכ' בד' מ"ט ב' ד"ה ואמר שביתתי במקומי. דאמר ל"ד. וראיה מהא דתנן מי שישב בדרך כו' וס"ל לר"מ שקנה שביתה במקומו מדהשיב ודילמא ר"ט בהמ"ד מובלע בתוך תחומו היה. הרי דאפי' בלא אמר מהני במקומי. ואי איתא מאי ראי' דילמא ר' טרפון מיירי באמר שביתתי במקומי. אלא ע"כ דאי אמר לא הוי פליג ר' יהודה. ונראה להוכיח זה הדין שהרי פשוט דשביתת מקומו אלים למיקני משביתת העיר הסמוכה. שהרי בשביתת מקומו הלכה פסוקה כריב"נ דאפי' ישן קונה. ובשביתת העיר הסמוכה פליגי ר"מ ור"י ושקלי וטרי רבינו והרי"ף ז"ל כמאן הלכה. ובשביתת מקומו אי' בד' מ"ט ב' מאי לא אמר כלום דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל. ופירשו רש"י ותו' דהפסיד שביתת מקומו מחמת שעקר דעתו בפי' משם. מכש"כ אי עקר דעתי' בפי' מעיר הסמוכה. וכ"כ הריטב"א ז"ל. אבל רבינו יהונתן ז"ל בפי' משנה מי שהי' בא בדרך כו' היה מכיר אילן או גדר כו' כתב על הא דתנן ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו כו' דוקא בסמוך לאילן וגדר הוא דתנן אם אינו מכיר וקנה שביתת מקומו ואבד שביתת האילן בטעות. אבל בסמוך לעיר אפי' לא ידע שהוא סמוך לעיר ואמר שביתתי במקומי זכה בשביתת העיר. והכי דייק דעת רבינו שכ' דאי הוי ידע בהדי אינשי דמתא הוי קני שביתה. משמע דיש נ"מ בזה בין עיר לאילן וגדר דבעיר ניחא ואלים למיקני שביתה אע"ג שלא ידע. משא"כ אילן וגדר. והרי הא דבאילן הפסיד מיירי ג"כ באמר שביתתי במקומי. אלמא בעיר אפי' אמר לא הפסיד. וא"כ צריך ליישב הא דאפי' לתחתיו של אילן לא מצי אזיל והפסיד שביתת מקומו בטעות לפי' הר"ר יהונתן ז"ל בעצמו. אבל היינו שהוצרך רבינו יהונתן ז"ל בפ' כיצד מעברין במשנה מי שהי' במזרח כו' לחלק בין שוגג לפושע. ולא יישב קו' רש"י ותו' בד' מ"ט ב' ד"ה ואפי'. שהקשו אמאי הפסיד שביתת מקומו בטעות והא בכמה מקומות תנן דמי שנתכוין להניח עירוב ולא עלה בידו ה"ז לא הפסיד תחום ביתו וישבו לחלק בין תחום ביתו שבעיר לתחום מקומו שבדרך. אבל רבינו יהונתן ז"ל יישב דהתם שוגג הוי משא"כ במי שבא בדרך הוי פושע דהמניח עירוב הי' לו למדוד. ולטעמי' קאי דע"פ זה מיושב ג"כ מה שהקשיתי אמאי לא הפסיד שביתת עיר הסמוכה בטעות כמו שהפסיד שביתת מקומו בסמוך לאילן. והשתא ניחא דמי שישב בדרך ולא ידע שהוא סמוך לעיר שוגג הוי משא"כ במניח עירוב ולא מדד. מיהו הרמב"ם ז"ל יש לו דעת אחרת בסוגי' דלא יזוז ממקומו כל עיקר. באופן דודאי לא אבד שביתת מקומו לעולם. כמבואר בפ' כ"ז ובש"ע סי' ת"ט סי"א והדברים עתיקים בפי' הסוגי' דשם ואכ"מ. עכ"פ האף דאין הכרע לדבר שהרמב"ם חולק על הראב"ד ותו'. מכ"מ נראין הדברים דלא מחלק בדבר ולעולם לא הפסיד שביתת עיר הסמוכה וכ"כ הרי"ף וז"ל דר"מ סבר כיון שלא הי' יודע שהעיר קרובה אליו בתוך תחומו ונתכוין לשבות בתחומו כו'. הן אמת שהראב"ד ס"ל לחלק בין כוון במחשבה לאמר בפי' שביתתי במקומי. וכן מוכח בריטב"א שכן דעת הראב"ד ז"ל. מכ"מ הסברא דחוקה כיון שמחשבה קונה כדיבור מה לי חישב או דיבר. בשלמא בין סתמא לחישב ניחא לחלק אע"ג דבסתמא נמי קונה שביתה במקומו. וע' פסחים ד' ס' ב'. אבל בין מחשבה לדיבור אין נ"מ בזה. וע' ריטב"א ד' נ"ב בסוגי' לומר כ"ע דלא פליגי מה שמחולק עם הראב"ד ז"ל. אבל כל עיקר הכרח להראב"ד ותו' לחדש זאת. משום דקשה הא דאפי' במקומו של אילן לא מצי אזיל. ומכש"כ שביתת עיר הסמוכה אבל לדעת הרמב"ם ז"ל וישוב הר"ר יהונתן ז"ל אין בזה הכרח. וממילא אין מקום לחלק:

יח

(יח) א"ל ר' עקיבא משם ראי' כו'. לפנינו אי' אמר לו משם ראי' כו'. והנה הרי"ף הביא דברי רבינו לענין פירושא דמתניתין. ולענין פסק שינה את טעמו וז"ל הרי"ף וקיי"ל הלכה כר"י דר"מ ור"י הלכה כר"י ועוד גרסינן בהדיא בפ' חלון ולא עוד כ"מ ששנה ר"י בעירובין הלכה כמותו עכ"ל ומכאן ראי' דס"ל דהא דהלכה כדברי המיקל בעירובין בע"ח נאמר ולא בע"ת וכמש"כ אות י"ג שהרי לא הביא ראי' פשוטה דהלכה כר"י דמיקל. אבל על רבינו לכאורה קשה אמאי לא הביא ראיה זו שהרי פסק הלכה כדברי המיקל אף בע"ת אבל לפי גירסתו א"ל ר"ע. א"כ עדיין לא שמענו דהלכה כתלמיד במקום רבו. דהא תלמוד דלדעת רבינו ע"כ דעת הרב אלים מדעת רבים [ומכאן יש להוכיח שלא כהש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגת או"ה. דתלמיד כנגד רב להרמב"ם שוה לקטן כנגד גדול להרשב"א ז"ל. ול"מ לדעת רבינו מוכח דמעלת רב עדיף ממעלת רבים. ואפי' להפוסקים דלא כרבינו מכ"מ מבואר בכתובות שם דפשיטא דהלכה כר"ע לגבי ר"ט אם אינו רבו אע"ג שגדול הי' ממנו שהרי לחד מ"ד רבו ג"כ הוי] שהרי רבינו ס"ל דהלכה כר"ע אפי' מחביריו כמש"כ לעיל ובאות י"ב. ובכתובות ד' פ"ד איתמר בפי' שאין הלכה כר"ע במקום רבו. והתם ג"כ ר"ע מחמיר. רצוני דמוקי בחזקת מרה קמא כידוע דעת הפוסקים. וא"כ אע"ג דמדפסק ריב"ל כריב"נ שמענו דהלכה כדברי המיקל אפי' ביחיד נגד רבים. לא שמענו במקום רב. מש"ה אפשר דהלכה כר"מ דקאי ר"ע כותי'. וע' מש"כ סי' קכ"ז אות א' בס"ד. וקמ"ז אות א' בס"ד. ולא תקשה לשיטת הרי"ף דעירובין אפשר דע"ח דוקא. ומנלן דהא דפסקו הלכה כר"י בעירובין אפי' בע"ת. הא ל"ק חדא מדמפרש אבל לא במחיצות ש"מ בכל המס' הלכה כוותי'. ותו בשלמא הלכה כדברי המיקל אפשר לומר דרק בע"ח דקיל ואין להם עיקר בתורה הקלו. משא"כ ע"ת. אבל הלכה כר"י סתם מה"ת לחלק בין ע"ח לע"ת. הכל בכלל עירובין:

ואר"י אמר שמואל כצ"ל:

יט

(יט) ותנן אפי' אמה א' לא יכנס. במשנה אי' מי שהחשיך חוץ לתחום אפי' אמה א' לא יכנס. רש"א אפי' ט"ו אמה יכנס שאין כו' ולכאורה לדעת רבינו דהלכה כדברי המיקל אפי' בע"ת ויחיד נגד רבים הוי לי' לפסוק כר"ש. וכן הקשה הגר"א ז"ל סי' שצ"ח על דעה זו. אבל לדברי רבינו דמכ"מ אין הלכה כתלמיד במקום הרב ניחא. שהרי במשנה דמי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה א' ל"י ר' אליעזר או' שתים יכנס כו'. וידוע דר"א ומחלוקתו רבותיו של ר"ש היו. ואי תימא לחלק ב ן יצא חוץ לתחום דפושע הוי ור"ש מודה. למי שהחשיך חוץ לתחום דלא ידע השיעור בצמצום או לא הספיק לו השעה להלוך יותר דשוגג ואנוס הוא. א"כ אפשר דבאמת דרבינו פוסק בהא כר"ש ושאני מניח עירובו חוץ לאלפים אמה דהוי פושע כמש"כ לעיל בשם רבינו יהונתן ז"ל דהמניח עירובו יש לו למדוד והוי פושע וכ"ע מודי בזה. והא דלא פסק רבינו כר"א דמיקל משום הבלעת תחומין. היינו משום דסוגיית הש"ס דלא כותי' דקאמר בד' מ"ה א' ומדר"א קמותבת לי' למר:

כ

(כ) חזינן אי משחינן למתא רובא מתבלע באלפים אמה כו'. מפרש רבינו הא שאמרו הי' מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר כו' דוקא חצי העיר ולא יותר מזה שיקרא סוף העיר. ומה לי כולה או רובה. איברא הפוסקים חולקים על רבינו. וז"ל הרמב"ם פ' כ"ד ה"ז אבל אם הי' במדינה או במערה שפגע בו אלף אמה ואמה אינו מהלך בה אלא אלף אמה בלבד כו' והה"מ כ' בשמו של הראב"ד דעיבור העיר אינו מעכב להיות העיר מובלע בתחומו שלא אמרו עיבור העיר אלא להקל. וכ"פ בהגהת רמ"א סי' ת"ח ס"א ולדברי רבינו אין אנו צריכים לזה. וזה א"א לומר דהעיבור גורם להיות רוב העיר לחוץ. דא"כ כמ"כ הרי מדד עיבור העיר שמצידו לתחומו. והרי הוסיף זה העיבור על העיר. וזה אין לומר דהעיבור הראשון שמצידו נותנין. ועיבור השני שמחוץ לעיר אינו מעכב דהא ודאי תרי קולי דסתרי אהדדי ודאי לא יהבינן לי'. אלא כ"ע לא כדעת רבינו. והגם שא"א לשלח אצבע במחלוקת הראשונים ז"ל. מכ"מ יש עלינו להראות פנים לכאן ולכאן. דיש ראי' לשיטת רבינו מדתנן אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ומפרש הש"ס משום דכלתה מדתם בסוף העיר. ואי כדעת הפוסקים ז"ל מאי רבותא דמהלכים את כל העיר ובאמת פרש"י ד"ה אמר רבא. ומאי נביאותי' כו' וע"כ ה"ק מהלכין את כולה כד"א ומשלימין מדתן חוצה לה. דאי ס"ד מדת העיר סליק להו מאי אתי לאשמועינן פשיטא דעד אלפים יכול להלך עכ"ל אבל א"כ העיקר חסר מן המשנה. אבל לדעת רבינו ה"פ אנשי ע"ג שמובלע מדתם בסוף ע"ק היינו ברובה מהלכין את כולה וממילא מובן דה"ה שיהבינן להו כל העיר כד"א. ובזה ניחא דלרבא לא קשה על ריב"ל מאי קמ"ל מתניתין היא. וע' תו' ד"ה אין אלו. שעמדו ע"ז ופי' דרבא מקשה באמת תרווייהו תנינהו ומאי קמ"ל. אבל לשיטת רבינו י"ל דמכ"מ ריב"ל טובא קמ"ל דכמו שמהלך את כל העיר אע"פ שכלה המדידה עד רוב העיר. ה"ה דיהבינן ליה כד"א. ומכ"מ אין זה דברי נביאות כיון דעיקר החלוק בין מובלע רובה או מיעוטא מפורש במשנתינו. זהו הנראה ראי' לדעת רבינו ז"ל. ומה שדחו הפוסקים דעת רבינו. נראה דקשה להו הא דקאמר אין אלו אלא דברי נביאות. מאי נביאותי' הא לעיל ד' מ"ב תניא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר כולה ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו. ואי נדקדק כדעת רבינו דוקא חצי ולא רובה. הא כמ"כ יש לדקדק באותה ברייתא מאי ארי' חצי העיר אלא ודאי אי רוב העיר כד"א יהבינן לי' וכריב"ל. אלא ע"כ פשיטא להש"ס דריב"ל ל"ד חצי קאמר וה"ה רובה. רק שלא יהא כולה נבלעת. והשתא א"א לדקדק כמ"כ מברייתא זו חצי ולא כולה וכריב"ל דע"כ לא מצי למתני כלתה מדתו בסוף העיר. דא"כ היאך יטלטל יותר משיעור הילוכו. ועיקר הברייתא בא להשמיענו דאע"ג דאסור להלוך מותר לטלטל:

כא

(כא) כי יותר לחם אוכל בשבת משאוכל בחול. ומ"ד מזונו בשבת ולא בחול סבר כו'. הן הן דברי ירו' רמ"א בחולא דלית לי' מה למיכל הוא אוכל פיתא ציבחר בשבתא דאית לי' מה למיכל אוכל פתא סגין. ורי"א בחילא דלית לי' מה למיכל אוכל פיתא סגין בשבת דאית לי' מה למיכל אוכל פיתא ציבחר וכ"כ רבינו יהונתן ז"ל. אבל רש"י פי' דטעמא דר"י משום דאוכל בשבת ג' סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה ולפרש"י י"ל דר"מ ור"י פליגי אי ראוי להזהר ולתת מקום לסעודה ג'. דלר"מ א"צ להזהר ולר"י צריך ובש"ע סי' רצ"א ס"א והחכם עיניו בראשו כו' וס"ל לר"י דבעינן שיהא תאב לאכול מעט בסעודה ג' וכהא דאי' בשבת ד' קכ"ט אפי' א"צ אלא לכזית. ור"מ ס"ל דלא בעינן שיהא צריך ממש. אלא משום בסימא ישכח רוחא ולאכול כזית וסגי. ואיפסוק כר"מ והכי משמע בש"ע שם דדוקא אם א"א לאכול כלל אינו דעת חכם. אבל לפי' הירו' ורבינו י"ל דפליגי אי ראוי להרבות פרפראות שלפני הסעודה לכבוד שבת באופן שימעט אכילת הפת בעיקר הסעודה. וזהו דעת ר"י. ור"מ ס"ל דיותר ראוי להרבות בסימא בתוך הסעודה כדי שיאכל ע"י זה הרבה פת ואיפסק הלכה כר"מ:

כב

(כב) וד' סאה הוא תשעים וששה ליטרין כו'. דרכן של ראשונים לחשוב כ"ד על משקלו. וכן עשה הרי"ף בפ' כיצד משתתפין. אלא שהרי"ף מפרש לדעת ר"י בן ברוקא דס"ל דהוי תמני' סעודתא לקב כו' ולא משום עירוב הוצרך להאריך כ"כ שהרי הלכה כר"מ. אלא משום דקיי"ל כריב"ב וכדעת הרמב"ם ז"ל דג' ביצים שעור סעודה. ורבינו מפרש דעת ר"ש ודעת ריב"ב ולא הכריע הלכה כמי. ולכאורה קשה דבירו' תרומות פרק י' אי' כמה סאתא עבדא עשרים וד' לוגין וכמה לוגא עבדא תרתין ליטרין. וכמה ליטרא עבדא מאה זונין היינו זוזין ע"ש. וזהו שכ' הרמב"ם ה' עירובין פ"א הי"ב ליטרא האמורה בכ"מ מלא שתי רביעית. נמצא דבשני סאין תשעים וששה ליטרין ולא כמש"כ רבינו והקב יש בו שמנה מאות זוז. ולא כהרי"ף שכ' דבקב יש בו ת' זוז. מיהו על רבינו לק"מ דה"ק מד' סאה מזדבן תשעים וששה לטרין שני לטרין בפונדיון וכדאי' בגמרא צא מהן מחצה לחנוני. והיינו דמסיים הא למדת ששני לטרין הם ככר הנקנה בפונדיון. אבל בעה"ב העושה בשלו מוצא כפלים בד' סאין וכדאיתא בירו'. מיהו דברי הרי"ף אאל"כ וצ"ל דבאמת אין כל הנמדד משקלו שוה כמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות פאה פ"ח מ"ה. ובירו' מיירי בדגים וצירן והכא מיירי בקמח וכן מדד וחשב הרמב"ם ז"ל בה' בכורים לענין שעור חלה לפי קמח של מצרים מקום משכן כבודו ז"ל. והגאונים מחשבי ושוקלין כ"א לפי מקומו. וע"ע מש"כ הה"מ ה' עירובין שם:

כג

(כג) ועירבה לה חמותה שלא מדעתה. הכי נוסחת הספור לפני רבינו. אבל לפנינו אי' התם ועירבה לה חמותה. ובא מעשה כו' ומש"ה אי' בהאיבעיא אי משום דלא זיכתה לה אבל מדעתה הוי או להיפך משלה הי' אלא שלא מדעתה. ונפשט דשלא זיכתה לה. וא"כ מדעתה הוי. ובפלוגתא דזכוי כבר נפסק להחמיר. ושוב אין מקום ללמוד מכאן איזה דבר. אבל גי' רבינו שלא מדעתה בודאי הי' ומסתבר הכי. שהרי לא ידעה הכלה שתתאחר כ"כ במרחץ. דאי הוות ידעה הוות מתקנת כפי הצורך. וא"כ האיבעיא כך הוא. אי הוי גם משל חמותה והוי שלא מדעתה ושלא בזכות. וא"כ בהא דפליגי ר"י בר"י ור"ח בשלא מדעתה לא נפסק מאומה. והלכה כדברי המיקל בעירוב וא"כ לפרש"י דמיירי בע"ת יש ללמוד דמהני שלא מדעת בכה"ג שידוע דזכות הוא לו. כמו כאן שהיתה במרחץ ולא יכולה לשוב לבית תענוגיה. ואפי' בגט החמור ס"ד דהש"ס ביבמות ד' קי"ח דאפשר לזכות גט במקום יבם וקטטה. מיהו אי כפי' התו' והכי משמע בירו' פ' חלון (עירובין ד' ע"ח) הי' כבר איפסק כר' יהודה דמערבין שלא מדעת:

כד

(כד) והילכתא כר"נ. רבינו לא גריס בגמרא במימרא דר"נ נקטינן אחד זה כו'. ומש"ה הוצרך לפסוק הלכה כר"נ. וכן בה"ג פ' כיצד אבל לפי גירסתינו והכי גי' הרי"ף אר"נ נקטינן אחד זה כו' ופירושו מסורת מאבותינו ומנהג רבותינו כפרש"י שם ד"ה שוב אין מקום להסתפק בפסק הלכה. ומש"ה לא הביא הרי"ף האי פסק הלכה ולא שקיל וטרי מאומה. ובתוספת אשתביש הנוסחא. ונדפס בטעות אר"נ נקטינן. זוא"כ היה הנוסחא לפניהם. לא היו צריכין להביא פסק רבינו. אלא גם לפניהם לא היו נוסחא זו. ומש"כ התו' בשמו של רבינו ועירובי תבשילין. ליתא בשאילתא זו אלא בשאילתא נ' ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף